מאת: ורדה גנזך

הקול מעבר לקו נשמע סדוק משהו ,לא מוכר לחלוטין.
ככל שהתאמצה לזהותו התחוור לה שלא תצליח בכוחות עצמה לבצע את המשימה, היא פשוט נכנעה ובקשה את הזדהותו.
היה בקולו משהו הגובל במבוכה , אפילו רעד קל שמעה - התרגשותו סקרנה אותה וכאשר הגה את מילות שמו נשמה לרווחה וכאילו התרגשותו ומבוכתו עברו את קווי הטלפון ונאחזו בה . שתקה לשברירי שניות , עד כי נזדקק היה לוודא שהיא עדין שם.
הלו ? כן, כן השיבה ופלטה אוויר שנאגר בריאותיה עד אפס מקום ,תוך שהיא מסבה פיה מעם הפומית.
משכה בידה השנייה כיסא שהיה בסמוך וצנחה לתוכו.
היו שנים שחיכתה לשיחה זו מבלי לדעת מדוע. השתעשעה ברעיון שייווצר קשר יום אחד או סתם מפגש אקראי .
לראות , להיזכר .יש לו לאדם מין כמיהות צפונות שלא תמיד ניתן להם הסבר הגיוני . הנפש ,היא פועלת על דעת עצמה בלי להתייעץ עם הדעת . אחרת איך יינתן הסבר לכך שחלפו כל כך הרבה שנים מאז פגישתם האחרונה ? ומה פתאום ולמה בכלל צריך ליצור קשר בין שני אנשים בוגרים אשר כל אחד מהם חי לו כיום במסגרת אותה יצר לו ברצון וכמו שדאגה להבהיר אז - אינה מעוניינת ואף סולדת מנוכחותו.
האם לא אמר פעם מישהו :
שאהבה ושנאה מאד גובלים זה בזה?
האם אנו סולדים ממישהו שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.
ואם כך למה רצינו? מה כן משך אותנו להתבוננות כדי להחליט החלטה זו?
שיחת טלפון זו הגיעה זמן רב לאחר מספר שיחות שהזדמן לה לקיים על אודותיו עם אנשים מהעבר המשותף לשניהם.
פרטי השיחות הגיעו אליו כחודשים לפני שהעז ליזום שיחה טלפונית זו . ידיד משותף העביר לו את כתובתה , מספר הטלפון וכתובתה באינטרנט .
את כתובת האינטרנט רשם במחברת הביתית שלו בגלוי ללא הסתר, את כתובתה ומספר הטלפון רשם והצפין בין כליו האישיים – ואף הוא שאל עצמו לא אחת מדוע ? למה בכלל ליצור קשר ולו טלפוני בלבד.
מראה הפגישה האחרונה שלהם לא מש ממוחו :
………תחנת אוטובוס בעיר דרומית , היא במדי צבא שחורת שיער אסוף לשתי צמות ובסנדלים דוחקת בו לעלות ,לא לפני שהיא חוזרת ואומרת :" איך העזת לבא מבלי להודיע "
מביט בה בעיניים אוהבות מיוסר כואב ומושפל .סביר להניח שהלחץ בו הייתה נתונה באותה עת תרם לתגובתה חסרת הסבלנות. דירת מורות חיילות שעת צהרים , זה עתה הגיעו למנוחה וקיטורים על יום עבודה מפרך, מקלחות , וכל מה שחסר היה זה ביקור גבר מאוהב שנוכחותו מעיקה ובמיוחד שקשר חדש זה מכבר נרקם ונשתל עמוק בליבה באותם ימים .
אך הוא כל מבוקשו היה להדק ולחזק קשר שצלע או יותר נכון נגרר על פני ימים רבים מאז מלאו לה 16 חורפים . למרות תגובותיה והתייחסותה ואדישות למכתביו הארוכים שנשלחו מעבר לים ברציפות , המשיך לשולחם .
דפים רחבים מלאי אהבה כאב וכמיהה אליה . כל מכתב רק הפחיד אותה והרחיק את מה שהיה כבר רחוק בלאו הכי.
........נערה בת 16 תמימה , אז נתבקשה להגיב לרחשי לבו של בחור- גבר כבן 22 . לאחר שירות צבאי בו נפצע קשה . מריר יום , מיואש מהחיים כפי שהיה . אדם נבון , עצור , שלא בדיוק הסתדר עם אנשים וזאת בשל ובעיקר מקוריות מחשבתו ונקודת מבטו על החיים .יתכן שחודשי החלמתו לאחר פציעתו הובילוהו לכך.
וכך במהלך שנתיים עד לגיוסה היה מנסה מזלו עד כי התיידד עם הוריה שחיבבוהו מאד.


הפרידה לא פרידה בתחנת האוטובוס בעיר הדרומית לשם כמעט גררה אותו מדלת דירתה במגורי החיילות הייתה הפעם האחרונה בה התראו פנים אל פנים ושום קשר לא נותר בניהם, להוציא מכתב אחרון שלו אליה אשר נשלח מעבר לים עם שובו לתפקידו כרב חובל בצי הסוחר הישראלי - מכתב עצוב של איש אוהב אשר ליבו נרמס בידי בחורה שבגרה מעט מאז היכרותם הראשונה שארעה אף היא בתחנת אוטובוס סמוך למקום מגוריה. למכתב אחרון זה לא השיבה. היה במילותיו מעין סיכום והשלמה עם כך שלעולם לא יחזור לפתחה למרות אהבתו שהלכה עם השנים והתעצמה ובמיוחד בימים ולילות של הפלגה בימים סוערים ומצבים מסוכנים . כאמור באותם ימים בעיירה הדרומית אליה סווגה במסגרת תפקידה הצבאי החלה אהבה לפרוח בליבה אל מי שהיה עתיד להיות בהמשך בעלה. ובכל זאת חשה אי נוחות ועצבות על מצב שלא הזמינה אך גרמה להיווצרותו. לא אהבה אותו , ולעיתים חשה פחד לא מוסבר. לא בגיל 16 ולא בזמן שירותה הצבאי כבוגרת יותר.
בשפה פשוטה לא ניתן להגדיר את הקשר שלהם לאורך 3 השנים כחברות, אשר החל לא החל בצוהרי יום בו המתינה בתחנת האוטובוס במושבה בדרכה אל ביתה במושב הסמוך . עומדת , ממתינה ומעבר לכביש בתחנה לכיוון הנגדי עומד בחור שלא מסיר עיניו ממנה ,ידע אז כיצד להשיג את כתובתה ויצר עמה קשר שרק הפחידה ודחה אותו מעליה מה גם שאותה תקופה מאופיינת כתקופה מאד נאיבית - נערה צעירה באותם ימים אינה דומה לנערה של היום .
-------
שיחת הטלפון 35 שנה מאוחר יותר הניבה הסכמתה לפגוש אותו , היה זה יום שישי בערב והם שוחחו ושוחחו .נזכרה בכל הספרים שהיה מעניק לה ובכל אחד מסר מעמיק . הפליא אותה שאין הוא לוחש או מסתיר את קולו מיתר דיירי ביתו הרי ידעה מה מצבו המשפחתי .
ולגביה? הוא ידע בבירור שהיא גרושה.
הבינה שהוא בתקופת השהייה בארץ לעומת תקופות בהן שהה בחול בשל עבודתו כקברניט . כאשר הבין שהיא מגיעה למחרת אותו יום לביקור אצל כלתה ובנה הגרים בישוב במרכז הארץ , סמוך למקום מגוריו הביע משאלתו ולשמחתו הסכימה. כל אותן השעות בהן שהתה בבית בנה עברו במתח מסוים , כלתה הבחינה בכך והיא הצעירה בעזרת קסמה האישי השכילה לדובב את חמותה אשר סיפרה על המפגש שזמנו הלך וקרב.
לבושה הצנוע נבחר בקפידה - הפור נפל על הצבע השחור -תמיד נראים טוב בצבע זה כל אותן הנשים שמראם דרמטי משהו ובכלל איך מוחקים 35 שנות התבגרות – רק בבגד שחור עם התכשיט המתאים ותמיד זה מעשה ידי אמה האמנית.
35 שנים חזרה והדהדה לעצמה . 35 שנים לא לראות אדם ולהישאר שלווה ?
למען האמת עם כל בגרותה וניסיון החיים שצברה לא יכלה לצפות מראש מה יניב מפגש זה. ימים רבים לאחר מכן בטוחה הייתה שהגורל הוא שתכנן ושאי אפשר היה שלא יתקיים מפגש זה - כי החיים בנויים יותר במעגלים מאשר במבוכים ולא תמיד יש לו לאדם שליטה מלאה ויד מכוונת הרואה ויודעת היכן להזיז ומתי להניע .
שניות בטרם גלגלה אותה מכוניתה למקום המפגש עצרה, ביקשה :
"אנא אלוהים שלי (והאלוהים שלה הוא הכוח שמניע את היקום) עשה שלא יקרה לי דבר "
לא היה בה כוח לשינויים .
"תהיה זו פגישה בה תינתן לי האפשרות לבקש סליחתו של אדם אשר פגעתי בו בעברי הרחוק ללא כוונת זדון – ולא יותר מעין סגירת מעגל"
כבר ממרחק הבחינה במכוניתו , על פי המידע שקיבלה ממנו ערב קודם בטלפון - הוא יצא ממכוניתו להקביל פניה. היא דיממה המנוע, יצאה ממכוניתה ועמדה מולו , המבט עלה אל על למרום ראשו הגבוה ודפיקת הלב המואצת הראשונה לא אחרה לבשר התרגשות -עדין בשליטה .
לא הפסיקה לחייך - וברור היה לה שזוהי מבוכת המבוכות
לא יכול היה להסתיר את הפתעתו הגיש לה את כף ידו אשר משכה אותה אליו קלות וחיבוק שהיה כלוא 35 שנה פרץ ממנו והיא הרגישה נעם רב.
הציע לשבת במכוניתו הממוזגת והאיכותית עשרות מונים משלה.
ישבו ,מבטו רץ על פניה הלוך ושוב, ימינה שמאלה כמפחד לאבד רגע מבלי להביט בה ואז פרצו השאלות הכי נכונות והכי מסבירות היכן כל אחד מהם עומד בחייו האישיים. 35 שנים זה המון זמן מכדי להרגיש שוויון נפש בפגישה כזו .
בערב לכשהיגעה לביתה חשבה שאכן דבר קרה בצוהרי היום ולא נכון יהיה לעבור לסדר החיים הרגיל מבלי לנסות להבין ולמצות את מה שניתן לקחת או מה שהחיים זימנו כאן ועכשיו.
הדמעות שהציפו אותה בדרך במהלך הנסיעה לא נשכחו גם ביום שאחרי . על מה בעצם זלגו הדמעות ? האם הייתה מרגישה כך לולא כל שעברה במהלך 35 השנים?- נישואין , גירושין , גידול ילדים , לימודים , עבודה , קשיים כלכליים , הצלחות לאין ספור , קידום והתפתחות אישית ,או שאכן הורעדו נימים ברגשותיה כלפיו?
לאחר ימים של ניתוח ומחשבות ,ידעה שהיה זה קצת מכל דבר. היא את עצמה לא רימתה אף פעם ובוודאי לא תעשה זאת כעת.
מי היה מבטיח שלו קשרה גורלה בחייו לפני שנים שדרכם הייתה סוגה בשושנים?
אסור להם לבני האדם לשגות בחרטות על שלא ארע ,תמיד חזרה ואמרה .
מראהו מרשים - גבוה , את סנטרו מעטר זקן המשווה לו מראה נאה , לבושו ספורטיבי מהודר משהו בדיוק כפי שהיא אוהבת . וכשפגשה אותו שלושה ימים לאחר מכן באחד מהקניונים בעירה לא השתנה דבר וכשהסבו לשולחן במסעדה הסינית לא יכלה לעצור שתי דמעות שהתמקמו בחטף בזוויות עיניה ואיימו לגלוש על לחייה , הקדימה לפרץ זה התנשמות עמוקה והוא ראה והוא התרגש, לקח ידה בידו מעל השולחן ימינה מצלחתו , שמאלה מצלחתה וחפן אותה בכף ידו החמה והגדולה - מכאן אין דרך חזרה אמר והביט אל תוך עיניה המזוגגות.