מאת: רבקה ראובן-גבריאל

     
שנים רבות נמנעה מנסיעה ברכבת. היום לאחר התלבטויות רבות החליטה אנה, שיש להשאיר את העבר מאחור, לצאת לחופשי מאותם כבלים שנשאה על גבה מיום שעלתה לרכבת עם עשרות נערות בנות גילה ליעד בלתי ידוע. היא הייתה לבושה בחליפה שחורה מחויטת וחולצה שבהקה בלובן השנהב. לאזניה ענדה עגילי פנינים זעירים. צמתה מגולגלת מעל לעורפה מחוזקת בסיכות שחורות שבלטו על רקע לובן שערה. היא פסעה לתחנת הרכבת במבט בוטח ובקומה זקופה. ברכבת, התיישבה במושב מבודד מיתר המושבים, קרובה ליציאה.
כאשר החלה הרכבת לנוע, עצמה את עיניה, וחשה שזעה קרה זוחלת ומכסה את כל חלקי גופה ופניה. טיפות הזעה התמזגו עם דמעותיה שזלגו ללא שום התראה. דמעות שעצרה ואצרה בתוכה עשרות שנים. מבעד לערפל שהייתה נתונה בו, צפו ועלו תמונות ילדותה.

אנה הצמידה את פניה לזגוגית החלון בחדרה. הבל פיה הסתיר את מעטה השלג שכיסה את גגות הבתים, העצים והגדרות. באצבע זעירה החלה כותבת "אני שונאת את החורף, רוצה לצאת לשחק." שקועה במעשייה שמעה את אמה, "אנהל'ה בואי לאכול ארוחת בוקר!" בעודה נוגסת את פרוסת הלחם המרוחה בריבת האוכמניות של סבתה שכה אהבה, נשמעו קולות משונים מהרחוב. היא קפצה ובקשה לגשת לחלון, אלא, שאז ידה של אמה אחזה בה בחוזקה. "אנהל'ה אסור לך לצאת החוצה, השתדלי לשמור על שקט!" קולה של אמה נשמע קשה ומצווה. עד לרגע זה, מעולם לא שמעה שמישהו מבני משפחתה פונה אליה בטון כזה. היא שלחה מבט שואל בסבתה, שנאלמה ואחזה את ספל התה בין כפותיה. חודשים לאחר מכן הבינה, שהייתה זו נקודת מפנה בחייה ובחיי משפחתה. היא הייתה רק בת שבע כאשר החלו ימי האימה. את אביה שנלקח לעבוד מחוץ לעיר לא ראתה יותר. שני אחיה הגדולים ממנה גויסו לעבודות לטובת המאמץ המלחמתי. הם היו שבים הביתה בשעות מאוחרות אפופים שתיקה, אוכלים בחטף את ארוחתם הדלה והולכים לישון. אנה לא פגשה אותם עם שחר יצאו ליום עבודה נוסף.

בהיותה בת תשע פונתה המשפחה לאזור בו רוכזו כל היהודים, בגטו. שם ידעה הילדה ימי רעב ופחד. בכל בוקר התעוררה לקול נביחות כלבים, פקודות, איומים ויריות. קבוצות, קבוצות של זקנים וילדים הועלו למשאיות ליעד בלתי ידוע. בין המפונים הייתה סבתה שנפרדה ממנה בדמעות ובקשה מאמה, "מצאי מקום בטוח לאנושקה." המקום הבטוח לא נמצא.
בוקר אחד נשמעו דפיקות עזות על דלת ביתם הדל. אנה ואמה חבוקות ומפוחדות ישבו בקצה המיטה היחידה וחיכו. כאשר הדלת נפרצה, נגררו השתיים לכיכר שם רוכזו משפחות רבות. אנה שנראתה גדולה ומפותחת מכפי גילה, משכה תשומת לב בקומתה הזקופה וביופייה, שהיה מקור לאסונות שפקדו אותה.
ברגע בלתי צפוי, כאשר החלו לעלות למשאיות, נחטפה אנה מידי אמה ע"י קצין גרמני. איש לא ידע מה עלה בגורלה. והיא חששה לשאול, פחדה לבכות מאימת פניו מטילי האימה של הקצין, שהביאה לביתו והפך אותה למטפלת ילדיו, לעוזרת בביתו ולשפחתו האישית.
השעות היפות במהלך יומה היו בחברת בתו ובנו – איתם שיחקה, למדה אותם קרוא וכתוב ויצאה איתם לטיולים יומיים. בשובה דאגה לכל צרכי המשפחה – בשלה, ניקתה, הגישה את ארוחת הערב והתפנתה ליתר מלאכות הבית. רק כאשר הבית דמם, הורשתה לאכול משאריות הארוחה. היא גדלה להיות ילדה ונערה כנועה ומפוחדת.

בעלת הבית שמה לב לנערה היהודייה, שגדלה ויופייה התעצם מיום ליום. היא הבחינה במבטיו העורגים של בעלה אל המשרתת ורקמה מזימה להשיבה לגטו. כבר באותו לילה פנתה אליו ואמרה, "דע לך שהיהודייה שהכנסתה לביתנו לחנך את ילדינו מנבלת את פיה וגונבת מארוחותיהם. יש להחזירה בהקדם לגטו. ברגע זה תמו ימיה הבטוחים בביתו של הצורר הנאצי.
האיש שזה ימים ערג לנערה שצמחה לנגד עיניו, הלביש אותה במיטב הבגדים והביאה לשרת את הקצינים במועדון הקצינים בקצה העיירה. כך הפכה אנה בת העשר לזונה הפופולרית ביותר במועדון. היא לא הבינה את משמעות היחס המועדף אליה, רק צייתה בהכנעה, מתוך פחד ואימה. בסיום שעותיה בחברת הקצינים, היה עליה לספק את צרכיו של הקצין, שהייתה בת חסותו. הוא, שזכה ליחס מיוחד מחבריו וקבל תגמולים משרותיה של אנה, לא חס עליה – הוא התעלל בה מינית עד שאזלו כוחותיה, והותירה ערומה בפינת חדרה עד לשעות הבוקר כאשר, החלו להידפק על דלתה קצינים זה אחר זה. כך עברה שנה נוספת בייסורים. היא בקשה לא להתעורר, להעלם, למות.

באחד הלילות הקרים, כאשר הקצין חגג את ראש השנה בחיק משפחתו, לבשה אנה שמלת ערב מהודרת ומעליה מעיל ארוך, יקר, שהעניק לה אחד הקצינים שאהב אותה והתחשב בה. מאחר והייתה מוכרת, איש לא חשד בה כאשר יצאה את מתחם הקצינים זקופת קומה בשעות הקטנות של הלילה. כאשר התרחקה מהמקום האצה צעדיה לכוון היער. בהגיעה למעבה היער החלה חופרת בשתי ידיה ובעזרת ענפים בור שיתאים למידותיה. היא שכבה בבור וכיסתה את עצמה בעפר עד כמה שניתן. "עלי לאסוף כוח ולהמשיך את דרכי" הרהרה, "אם לא אמצה מקום בטוח להסתתר בו ימצאו אותי." לפני עלות השחר הגיעה לעירה קטנה. בתיה היו פזורים ומרוחקים זה מזה. היא נכנסה למתבן באחד החצרות. שם הביטו בה עיניים שחורות וגדולות. היא נבהלה ובקשה לנוס. "לא אל תלכי, אני לא אפגע בך....אני נער יהודי, ברחתי מהגטו, במשך הלילה אני עובד במשק, וביום אני מסתתר במרתף. בעלי הבית טובים אלי." בעודם משוחחים, נשמעו נביחות כלבים והדלת נפרצה. שניהם נלקחו באיומי רובים לאולם גדול בו רוכזו נערות ונערים, שנלכדו בעירות שונות באזור. הם הועלו לרכבת בדוחק נוראי. הצחנה וחוסר האוויר סחררו את ראשה של אנה, היא החלה מקיאה.

לאחר שעות ארוכות ברכבת עמוסה בבני נוער חסרי כל, מלוכלכים, שורצים קינים, חולים ורעבים, החלו שוב להישמע שריקות משרוקית, נביחות כלבים, יריות ופקודות מלוות במכות באלות שדחקו בהם לרדת ולהסתדר למסדר ברחבה. אנה הבינה, שהגיעה למדור נוסף בגיהינום שחוותה עד עתה. הם עמדו שעות רבות בקור מקפיא. לחלקם לא עמד הכוח, הם נפלו ונורו למוות. ברגעים אלה עצמה אנה את עיניה ובקשה, "אנא אלוהים חזק את הנער שנלכד בגללי, עשה שישרוד את התופת הזו." על עצמה לא חסה, פעמים רבות בקשה את מותה. בעודה ממלמלת, נתקעה קת רובה בגבה, "את זזה או מעדיפה למות כבר עכשיו!" היא נשאה את עיניה וראתה את הקצין הצעיר ממועדון הקצינים, שכה אהב אותה והתחשב בה. היא החלה לפסוע. הוא הוביל אותה לצריף שם נלקחו ממנה בגדיה, נעליה ותכשיטיה. היא קבלה כתונת פסים מרופטת וכפכפי עץ, שער ראשה גולח ורגליה נאזקו. כך כאובה, רעבה, ומיוסרת הושלכה לפינה אפלולית. המחשבה, שתוך ימים ספורים אדם משנה את עורו, לא הרפתה ממנה. היא זכרה שקצין זה הרעיף עליה מתנות ולחש לה דברי חיבה. "איך הוא יכול להתייחס אלי כך?" יבבה חרש.

עם שחר נלקחה עם יתר הנערות. האזיקים הוסרו, והן נתבקשו לבצע את העבודות הבזויות ביותר במגורי האסירים. בין העבודות למסדרים נלקחה אנה לארח כבת לוויה לקצינים. היא שמחה שהיו אלה קצינים שלא הכירה. באחד הערבים נגש אליה הקצין הצעיר, היא נפלה לרגליו ובקשה בבכי, "הוצא אותי מכאן, אני אשרת אותך." הוא דחף אותה במגפו והביט בה בבוז, "כאן תסיימי את חייך יהודייה מסריחה." היא התכדרה בפינת החדר. הוא ציווה, "שכבי!" כך מידי לילה לאחר יום עבודה מיגע, ללא ארוחות ראויות לשמן ספקה את צרכיו המיניים של הקצין הצעיר, שהפך את עורו והיה לאחד ממבקשי נפשה. המקום היה מוקף יערות, היא חשבה למצוא דרך לברוח, לעזוב את המקום הנורא הזה, כי גופה ונפשה לא יכלו לשאת יותר את העינויים והסבל. אלא, שברור היה לה שעיניו של הקצין עוקבות אחריה בכל רגע. חברותיה התחננו, "אנה החזיקי מעמד אולי בכל זאת נזכה להשתחרר מכאן. ונתחיל חיים חדשים."

בשעות השינה המעטות עצמה את עיניה ותמונות בני משפחתה הופיעו בחלומה. היו אלה רגעי החסד בהם חממה את נפשה, היא ראתה את עצמה ישובה על ברכי סבתה, חבוקה בחיק אמה, מונפת באוויר בידיו החסונות והאוהבות של אביה ואת אחיה משתדלים ללמדה לגלוש על השלג. היא לא אהבה את החורף. אולם, לאחר החורפים הרעים שידעה מאז שעזבה את הגטו, נפשה כמהה לאותם חורפים בחיק משפחתה ובמיוחד בחברת אחיה ששחקו, למדו והגנו עליה.

בבוקר קפצה מהדרגש לקול משרוקיות מחרישי אוזניים. הנערות התבקשו להבריק את כל המחנה, החל ממגורי הקצינים ועד לביתני האסירים. היא לא הספיקה לשטוף את פניה, לא קבלה את פרוסת הלחם היבשה והקפה הדלוח. המחנה רעש וגעש. אנה שמה לב למהומה שקמה במגורי הקצינים. הם מהרו לאסוף חלק מחפציהם ויצאו בשיירת מכוניות. הנערות המשיכו בעבודתן. במטבח מצאו שאריות של ארוחת בוקר עשירה. בהיסוס מה ובפחד חטפו מהצלחות ואכלו ממזונם העשיר של הקצינים, עד שעלה רעש המטוסים שהחלו להפציץ את המחנה. הן נסו למצוא מחסה מבוהלות וחסרות אונים. לאחר גיחה זו הופיעו הטנקים. הן נשארו קפואות במקומן. כאשר הבחינו ממחבואן בדגלי מדינות שונות, הבינו שגרמניה הובסה. "יתכן שהגיע יום השחרור", הן לחשו בחוסר אמון. אט, אט, הן גררו את עצמן מחוץ לביתן ונעמדו כפסלים והביטו בחיילים, שעזבו את הרכבים ופעורי פה ונחרדים נעצו בהם עיניים כבסרט אימה. בין האסירים שהתאספו, הבחינה אנה בנער שבעטיה הגיעה למחנה. הם הביטו זה בזו כמבטיחים שלא ייפרדו יותר.

לקול שריקת הרכבת הקרבה לתחנה, התנערה אנה משרעפיה, מהרה לרדת ואצה לשירותים לשטוף את פניה, להטיב את שערה ובגדיה ולהתאפר קלות, כדי שלא יבחינו במה שעבר עליה במהלך הנסיעה. כאשר הבחינה בנכדתה עטתה חיוך על פניה. "כל הכבוד סבתא שהחלטת לנסוע ברכבת היא גם יותר מהירה וגם נוחה. עכשיו תוכלי לבקר אותנו לעיתים קרובות יותר. אנה הצמידה את נכדתה לחיקה ולחשה את צודקת יקירה הרכבת הרבה יותר נוחה. ובלבה חשבה, "היום הוא יום השחרור הממשי שלי."

©כל הזכיות שמורות לרבקה ראובן, גבריאל.