תאור:
מאת: אופיר מלכי
העלמה היפה ביותר בשכונה גימל, היא ללא ספק, ויקי הספרדייה. עורה צח, עיניה כחול שמיים ועורה ענני קצפת חלקה. שערה חום וחלק זוהר כמשי. בת עשרים וחמש ועדיין רווקה. ניסיונות לקשור שיחה עם אלילת היופי מסתיימים במפח נפש. מרבה לחייך שלא ברגע הנכון. לפתע , נעשית להוטה.ממהרת לומר כמה מילים ומיד משתתקת ומחכה לתגובה באמצע המשפט שלא סיימה. שיניה סדורות וצחורות אך חיוכיה עקרים ומבהילים. בלילות היא צועקת. רוזיטה מתקשרת לרשויות ולוקחים את ויקי לאשפוז .מכים בה כמה מכות חשמל ושוב היא חוזרת ומופיעה ברחובות, חלולה, מניעה מוכנית ידיים. רגליים. יופייה העקר ממשיך להדהד כמכתב שאיש אינו טורח לפתוח ולקרוא. כמו נוף הקדומים שעוטף את העיירה סביב. היופי צונח על הכתפיים כמו שלג שהתושבים מנערים בתנועת יד קלה. כאילו הפריע להם בעיסוקיהם היומיומיים. מדי פעם נושא מישהו עיניו ומסיע אותם סביב סביב אל ההרים והעמק אל הנחלים והחרמון ומיד נאנח כאילו נזכר במשהו מכאיב.
הקיץ אינו חס על המקום הזה שפעם היה ביצה. רוח קדים נושבת כל אחר צהריים, באה בגלים על הבתים. מעוררת תקווה לבריזה שלא באה. אנחנו מרטיבות את הרצפה בדליים של מים ותולות מגבות לחות על החלונות. אני שוכבת על המרצפות הקרירות ומנסה להחזיר לעצמי את התחושה. לפעמים, בהר פורצת שרפה שמכלה במהירות את הקוצים היבשים. אובך וריח מר וכבד כעלבון, ממלא את העמק. גופי דורש תודעה. כמהה למגע, אני מרגישה שאני מתייבשת מבפנים ומבחוץ. כוס גבוהה של מים עם קרח, עושה את השקיעה המהירה נסבלת יותר. עם בוא החשכה , הגיע זמנה של האדמה לפלוט את הקרינה שקלטה במשך היום. כעת, החום בא מלמטה. אין מפלט בעיירה הזו האחוזה בלפיתה עזה של הטבע שעושה בה כרצונו. כמוני, גם היא חסרת אונים. קריית שמונה הוקמה על חורבות הכפר הערבי חלסה. ממנו יצאו הפורעים שתקפו את תושבי תל חי. שמונה יהודים נהרגו ועל שמם נקראה העיירה שנמצאת סמוך לגבול הלבנון. שמה צירוף של סמיכות. כמי שזהותה מושאלת. בלתי עומדת לעצמה. כשהגיעו המשפחות היהודיות לכפר הנטוש ששביליו כבושים במדרך רגל, מצאו שני בתי אבן יחידים: בית החאן, ששימש מגורים לראש הכפר לנשותיו ולצאצאיו ולו שתי קומות מסודרות בצורת חית סביב חצר פנימית שבאר במרכזה. וכולו חדרים וכניסות בצורת קשתות. למטה, בעמק, בסמוך למקור נביעתו של מעיין די זהב,טובל בשפע ירק ועצים תמירים, עמד המסגד מעוגל הכיפה ולצידו מגדל המואזין מראשו הודיע בקריאה מסתלסלת את מועד התפילה. אחרי הכיבוש, או אחרי השחרור, הפך המסגד לבית משפט שהתכנס אחת לכמה חודשים, כשהגיע שופט מחיפה בנסיעה של כשמונה שעות בעגלה מיטלטלת שהכאיבה לגופו, ודן במקרים שהובאו בפניו, במהירות, שיש בה מעט מקום לצדק ויותר מהצמצום. סבתי עלתה מהודו עם בנה ואימי הגיעה עם בעלה ובנותיה. הבטיחו להם שיגורו מרחק 'חמש דקות מתל אביב' ואחרי שמונה שעות של נסיעה כשירדו אל תוך הבוץ בשכונת צריפי העץ הבינו שעליהם לאזור כוחותיהם. בשנים הראשונות התקיימו בדוחק. דודי השכיר עצמו כפועל יומי בקיבוצים ולאחר מכן כשנפתח המפעל הראשון 'חולה טכסטיל' עבד כפועל לצד גברי העיירה ששמחו על האפשרות לפרנס ילדיהם בכבוד. שנים אחרי כן התגלה הנזק שגרמו חלקיקי הכותנה למערכת הנשימה. כשהחום עולה מהארץ ימים רצופים, אז עולים אדים שסוגרים על העיירה. הקיץ שהרבה להבטיח תענוגות מתגלה כנוכל . והאכזבה מרה. סבתי שומרת במרפסת, מעל ארגז קש בו אחסנה נעליים ישנות. את ה `תריס הכחול` . פס פלסטיק ארוך שנלקח מהתריסים שבמרפסת. מוסווה מפני העובדת הסוציאלית שמגיעה אחת לכמה חודשים לביקור קצר. לא אחת נשמע בשכונה הבכי כשאיריס הוכתה האנשים אטמו את אוזניהם. התריס הכחול מצליף על גבה, על חזה, על ראשה והיא צועקת וקופצת על הספה, מנסה לגונן על עצמה. בעוד סבתנו צועקת ` את רוצה עוד?` ואביה צוהל: `תני לה...ממזרתה..` שניהם צועקים והיא מצליפה עד שהם באים כדי סיפוקם המשותף, ולבסוף, השקט הנורא ובו נשמע היטב בכייה: ארוך, מכוער, נוער, מונוטוני מבלי שמישהו יאמר דבר ורק הדם הרגיע את האנשים. באותו קייץ סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי , בית הספר 'יצחק הנשיא' הצטייד במצלמת וידאו ומחליטים לצלם כל בוגר ובוגרת במשך חמש דקות. איריס הצנומה מצטלמת כשהיא שרה. עומדת על הבמה בחצר, לבושה בגינס הדוק ובחולצה לבנה, שערה הארוך עף ברוח והיא שרה : `לו הייתי עוף...ציפור כנף" פניה אווריריות. חיוכה קליל. המצלמה עושה `זום` וקולה דק, מרחף מעל לבמת בית הספר, מעל לבניין, לשכונה העלובה, לעיירה השובה, ההרים האיומים, הלאה, הלאה מכאן. היא אינה מסיימת את השיר . חמש הדקות שהוקצבו לצילום - נגמרו. חסרת אונים , המשיכה להביט אל עין המתכת האילמת עד שעשו 'פייד אאוט'. למרות שהתמודד עם האיין ונמחץ על ידי הצורות שנעשו בידי השמיים. היה יצחק דודי, אדם מלא חיים. הוא אהב לשיר, לרקוד ואת התענוגות השפלים בחיים. היתה בו שבריריות שהביאה את עצמה אל הקצה. כאלכוהוליסטים רבים היה בו סדק פנימי שהלך והתרחב. לעיתים זהרה קרן שמש על מצחו הגבוה והפציע מתוכו האדם שהתאבל על החיים שנלקחו ממנו. קו מרכזי בסקיצה שלו יהיה הזיכרון הבא: בימים טרום מלחמת לבנון הראשונה, כשהעיר הופגזה בידי משגרים בני ארבעים פגז כל אחד, שחוררו את הכבישים כמסננת והשריקות היו לפסקול קבוע של שגרת יומנו, יצחק יושב בכסא שליד חלון המטבח וממתין בעיניים נוצצות. אחרי כל הפגזה, כשיוצאות אימו וביתו מהחדר המוגן, מדווח : "... נפל בשכונת `אשכול`. נפל ב`טרומים`” .. זו שעתו היפה בה הוא משוחח עם המוות:" בוא כבר. ממילא, אין לי כאן כלום.” היה מי שטען שגילוי הבגידה שבגדו בו אשתו וחברו הטוב שבר אותו. האמת שונה. קודם היה הסדק בנפשו. אחרי כן התמוטטו נישואיו. אשתו עליזה התנפצה מול האיחוד הבלתי מקודש שבינו לבין אימו. סבתי טענה שהיתה שידוך גרוע מלכתחילה. אבי אביה רצח אדם. דמה היה `דם מקולקל`. עליזה ספרה על נישואי שידוך כפוי בגיל 16 ועל שנים של אלימות קשה. על האווירה בביתם יעיד התיאור הבא של ערב שישי טיפוסי. באותן שנים, ראשית ואמצע שנות השמונים, בשעה חמש וחצי הוקרן סרט קולנוע מצרי. איריס בתו ,מתיישבת מול מסך הטלוויזיה. ומתוודעת לכוכבים: אום כולתום, עאדל חממי, חוסיין פהמי .ריקודי בטן, סצנות מרדפים .יצחק חסר מנוחה, מתנדנד על מושבו בסלון הבית ומבקש בקול בוכים : ` ערק` . אמו מהדקת שפתיה. הרופא הזהיר: " הכבד הרוס". בנה ממית עצמו בעקשנות. עיניו מאדימות ומבטו פראי ומשתולל. `תני לי כוסית`. מתחיל לשיר ולתופף על שולחן המטבח תוך שהוא מביט בעיניים קודחות אל אמו. פרוע שיער בגופיה לבנה מוכתמת ובמכנסי פיג`מה מפוספסת ושוליהם מגומי. בחדר האמבט מונחות מברשת גילוח ישנה ומשחת מממ ירוקה ויבשה ל'גילוח חלק לגבר'. בצעדים איטיים, ניגשת סבתי ומוציאה מהמזנון כוסות זכוכית דקיקה צבועה פסי זהב צהוב וחום כהה. עיניו עוקבות אחרי כל תנועה. ריח אניס ממלא את הסלון. ידו הבלתי יציבה שופכת חלק מהנוזל היקר על השולחן ועל המכנס. הוא גונח ומעיף מבט דרך החלון הגדול, אל העץ הצומח בקצה הדשא הנבול . איריס הביטה בבהלה פעם במסך הטלוויזיה, פעם באביה המתגולל .הוא מבקש לירוק. הרוק סמיך וכבד נשאר תלוי ומתנדנד משפתיו ואין בו די כוח להרים את ידו לנגב . הילדה נרעדה. ממכשיר הטלוויזיה, בוקעת מוסיקה צורמנית ואחריה צווחות סירנות .סצנת יריות. יצחק עוצם את עיניו והרעש מבחוץ מתערבל וחוצב בתוכו מנהרות, מתמזג עם הרעש שעולה מתוך ראשו, הדם מקים מקהלת צעקות בעורקיו וכאב עז עולה ופושט בכל גופו מרעיד את ירכיו בלא מעצור. חולשה אוחזת בו והוא אינו מצליח לפקוח את עיניו. ידיו אבדו. נעלמו. נופל קדימה. ראשו נחבט ברצפה. קול זעקה מגיע ממרחק . משהו אוחז בו וגורר אותו לאן שהוא. הוא חש רכות נפלאה אך אינו מצליח לפקוח את עיניו. רחש של דלת נסגרת. נותר לבדו על מיטתו בחדרו. הילדה חוזרת אל הסרט. מוחה מבודד את התמונות אחת לאחת. בהעדר קשר אין פשר ובהעדר פשר – אין כאב. מבחוץ נישא פנימה, מקוטע, קול התפילה. מבית הכנסת המרוקאי שעל צלע ההר. הגברים מבקשים רחמים ומקבלים עמוד עשן ושרב.
בסתיו, ברוח חגי אלול, הגיעה מתנדבת מקיבוץ , באופן חד פעמי, לבית הספר כדי שהילדים בעיירת הפיתוח `יתנסו` ביצירה. האמנית , הביאה איתה גושי חימר לבן . "אמנות זה חיבור אל הרגש" . אצדעות צבעוניות הצטלצלו על זרועותיה המנומשות , שערה השזור חוטי כסף צנח ברעמה סתורה עד לגובה כתפיה. שמלתה צבעונית מקושקשת ושרשרת כסף עבה ובסיומה תליון משקולת . הילדים הביטו בחומר שהדיף ריח מוזר של אדמה שהונח על השולחנות .הבנים החלו משליכים גושים ולעשות קולות של שריקות מדמים שיגורים ונחיתות ומודיעים בצעקות:`נפל ב`אשכול` נפל בשפרינצק` . אחד צעק `אימא אימא ` והפיל את מה שהיה על שולחנו לרצפה כמו הדף נפילת הפגז. האמנית לחשה משהו באוזנה של יעל שישבה ליד הדלת וזו רצה לקרוא למנהל . בבואו חייכה חיוך רועד ואמרה מתוך תחושת עלבון: "מי שלא רוצה להיות פה לא חייב.. אין דבר נעלה מהאמנות שיכולה להביע את מה שמילים לא יוכלו להביע "... המנהל צופף גבות. זהו גבר מסורתי ממוצא עירקי, מבוגר וכיפה לראשו. חנוט בכל ימות השנה בחליפה והעברית שבפיו מגומגמת וקשה להבנה. בהבעה קשה לקח איתו את הילדים . דקות אחר כך, הבנות על מנת לשבת על הספסל כדי לאכול את שארית הכריכים . הביטו בעננים המתחלפים בשמיים. בצבעים המתחלפים. בשושני הבר שטיפסו על הקיר. מסיבה לא ברורה נשארה איריס בכתה. האישה הראתה לה כיצד לטבול ידיה במים ולעבד את החומר. במשך שעה וחצי עבדה הילדה עם החימר שלבש ופשט צורה תחת ידיה. האור מהחלון האיר את פניה של הילדה השקועה בריכוז עמוק. רצתה לעשות דמות של מלאך ומתחילה בראש העגול שגלימה רכה מכסה את פניו ומטה נשפכת הגלימה ומשרטטת מבנה נשי יציב. ידיה חושבות במהירות, מחליטות החלטות . נגשות אל פניה של הדמות ומוחקות כל רמז לעינים. לפנים. לתווים אנושיים .בלא סימני זיהוי. זו יכולה להיות כל אשה. זו יכולה להיות כל מלאכית. זו יכולה להיות אימה . הצלצול מגיע. האמנית לוקחת את הפסל לשרפה בסטודיו. אחרי חופשת סוכות, באמצע שיעור ספרות, נכנס המנהל ומגיש לבת דודי הנבוכה בחגיגיות את הפסל הלבן. המורה מתופפת ברוגז בקצוות הציפורניים על השולחן. כשהוא יוצא, צוחקים הילדים והילדה משליכה בהפגנתיות את הפסל לפח האשפה . באותו הסתיו, התמלא עמק החולה בציפורים נודדות, להקות עגורים הסתלסלו מעלה בלהקות ענק בעיגולים שהלכו והתרחבו וזללו דגים מברכות הדגים ומהאגם שנותר. ובקריית שמונה נפל דבר: הקרינו את הסרט 'חלף עם הרוח'. האולם בקולנוע 'שניר' התמלא עד לאפס מקום. כרמלה ויתר השכנות, התגנדרו במיטב בגדיהן והלכו לצפות בסרט שהביא אליהן משב רומנטי מימי נעוריהן. הן נאנחו בשקיקה, בעוד הבעלים נעו באי נוחות על מושבי העץ המתקפלים. בסיום הסרט,יצאו האנשים אל שמי הלילה ונאנחו. כרמלה ויונה התגעגעו לרומניה, אליס למרוקו ושנדור בעלה להונגריה,עליזה ומומו לספרד, ואמי לבטח נזכרה בקולנוע בכלכותה אליו הלכה עם אהובה הראשון, עוד בימים שהאמינה ששיברון הלב שמור לדמויות בסרטים ושהיא עצמה תהיה אישה אהובה לעד. הגעגועים שאיחדו אותם, כל אחד למקום אחר,ריחפו מעלה מעלה בסלסולים הולכים ומתרחבים מעל לראשיהם. כמו היו להקת עקורים. באישון לילה, ראה יצחק נמלה זוחלת על הוילון שלצדו ואחריה עוד נמלה וטור שחור מטפס ובסוף הוילון פונה ומתחיל לרדת מטה. מתקדם לעברו, בלתי פוסק עד שכל הוילון נמלא נמלים רוחשות, מצטופפות. אז הנמלה הראשונה מניעה מחושים כבודקת את המרחב שסביבה ומתחילה לרדת מהוילון אל סדין מיטתו הלבן והיתר בעקבותיה עד שהסדין משחיר ואז היא פונה ומטפסת על כף ידו השבויה ומשם אל מתחת לעורו והוא חש בעשרות הנמלים נושכות צובטות... מתרוצצות...במשך יומיים צרח. אז מגיע אמבולנס ושנים פותחים אלונקה ונכנסים לבית. יצחק מושכב צווח ונקשר היטב. מחט דוקרת מחפשת וריד להיתמך בו אך הצינורות האדומים נופלים אל תוך עצמם מסורגים שתי וערב. לבסוף נמצא צינור דק שעדיין פועם חיים בקצב שביר. מסתער לפרקים כסוס מזה קצף.חומר ההרגעה נדחס בקצב מתמטי רציף והמשתולל משתתק. לאחר שבועות מספר, הלכנו לבקרו . אימו התלבשה בשקדנות בסארי ממשי צהוב כלימון ורקום בשוליו בחוטי זהב. הסארי החגיגי. נעלה את נעלי המסע : נעלים שחורות רכובות בשרוכים ונטולות עקב. אמי איריס ואני ארזנו כריכים ומיים. שיירת הנשים עלתה על האוטובוס מקרית שמונה בעיקולי כביש הררי אל צפת הקרירה והתימהונית. המתנו בתחנה המרכזית של צפת. ממול על הגבעה, לטש מבט עז, קבר עגול כיפה שדלתו צבועה כחול ערבי כנגד עין רעה. עד שהגיע האוטובוס לנהריה, שעשה דרכו בדי עמל, בכביש הררי בין גבעות עתירות אורנים ואלות מסטיק אלונים וכפרים נוצרים שהצטלבו בעצבנות כשעברנו בתוכם. בנהריה עלה באפנו ריח הים מהול בטרטור רכבת יוצאת. אז הוריד אותנו אוטובוס רביעי בקצה שדרת עצים שפניה למערב, באמצע הלא כלום, רגלינו טובלות באבק רך והלכנו, גוררות רגליים עד שהגענו לשער ושומר זעוף פנים בדק את תעודות הזיהוי ופתח פשפש צדדי שמיועד להולכי רגל ונכנסנו אל קבוצת מבנים שמאחוריהם עלה באפנו שוב ריחו של הים מהול בריח פריחת ההדרים מתוקה וטהורה מפרדס סמוך. על פי הכוונת השומר חיפשנו את הבניין הראשי ושם עלינו במדרגות והגענו אל אולם גדול ועמדנו ברכינו רועדות ממאמץ, גרוננו ניחר, עינינו לטושות במטורפים שהתכווצו מולנו בחרדה. אולם. על הדלתות, הקירות, התקרה, דבוקים פרחים מבריסטול. הפרחים זרועים בכל מקום . אין מפלט מפניהם. יש לשתף איתם פעולה. ליד שולחן ועליו פזורים קני קש, ישב גבר כחוש וידיו מוטלות בחיקו חסרות חיים. הביט במבקרות ונראה מבויש. הנשים הביטו סביב באי נחת. דברי הפרידה קצרים. (המרפאה בעיסוק אמרה שהביקור אולי יתן לו `מוטיבציה`). בדרך חזרה, רוח ים תקיפה דחקה בגב בעודן הולכות בשדרה. רגליהן כאבו וכל הדרך, אימו בכתה על שכך קרה לה ולמשפחתה. מקוננת כל הדרך בנסיעה הארוכה בחזרה . הרחק מהים מטה מטה אל העמק הלח הסגור כאבעבועה של צוהב ומק. עם שובו, (הביא תחתיות לסירים קלועות מקש צבעוני מסתחרר בעיגולים עליזים. עבודת מקרמה בצבע ירוק בהיר). מייד פצח בהילולת שתייה.
באביב הקיצה סבתי מדי שחר ופתחה במלאכת יומה. הזמן קצר והמלאכה מרובה. פסח בפתח. עד שהתעוררה איריס כבר מונח על שולחן פינת האוכל ספל שוקו . כששבה בצהרי היום, הארוחה מוכנה. אחר כך, השתרעו שעות אחר הצהריים כים של עיסוקים קטנים . את תוף המתכת של מכונת הכביסה יש לשפשף במגבת . את הכלים להדיח במים רותחים כדי ששכבת השומן תרד מהם . קצוות אצבעותיה נכוות אך הכלים מבהיקים. צלחות הזכוכית העמוקות ששנים של הדחה שרטו את תחתיתן עד שהיא נראית כערפל לבן, צלחות החרס הגדולות המצוירות וורדים קטנות בשוליים. הכוסות לתה דקיקות ומוזהבות בקצה, הכוסות הקטנות והעבות מזכוכית פשוטה לקפה שחור ואת הסכו"ם יש לספור בתום ההדחה ולהשגיח שלא תיפול כפית למשולש הזבל הקטן בקצה הכיור. את מדפי ארונות המטבח תנקה בסמרטוט לח טבול בחומר ניקוי. שעות היום מתוכננות כך שמלאכתה לא תסתיים בטרם תבוא השמש אל קיצה המוקדם והפתאומי נטרפת בידי ההר האימתני. המגבת לייבוש תוף מכונת הכביסה מונחת בארון העץ . במדף השלישי. הסמרטוטים מקופלים מתחת לכיור במטבח .החפצים מסייעים בהתעלמות מידיעת הרימה, מחוכמת התולע. בוראים עבורה עולם שכלליו נצחיים. הנברשת דומעת בטיפות זכוכית מלוטשת. השמיכה נפרשת בשמש וריח השמש נספג בה לרגע בטרם תניחה בארון שכדורי נפטלין לבנים מרשרשים בו. נוכחותה מודגשת. היא מוצאת את עצמה מוגדלת ומוכפלת בכל חפץ שנגעה בו. היא נעשית לבית והבית נעשה לאיריס. חולפת בחדרים נעה לקצב הרוח. מפזרת סביבה פעלים.
לאברהם מוכר הנפט, עגלה אדומה ופעמון שאיתם הוא סובב ברחובות ומוכר נפט לתנורים. יש לו עשרה ילדים וילדות שהתגוררו בבית 'רכבת' בצמוד לבית הכנסת המרוקאי שהיה צריף ארוך שריח הדסים עלה מחצרו. ולעיתים בקיציים היה נחש או מכרסם נתקע בגדר ריבועי הברזל הדקה שסבבה אותו. בניגוד לסיכויים לא נפגע בית הכנסת לא מפגז ולא משרפת יער. ממשיך בקיומו השברירי והתלוש. בשיטוטיי בהר, פגשתי את אחת מבנותיו וכבש מתולתל קשור בחבל מהלך איתה. שיחקנו יחד ומאז ראיתי את הכבש וגם שמעתי אותו פועה בעליצות בההה ארוך ומתפנק ברחבי השכונה. הילדים אהבו את הכבש ואף נתנו לו שם. חלפו מספר חודשים והגיע ליל הסדר. ביום הראשון של חופשת הפסח נגשתי לביתה לחפש את חברתי ולטייל איתה ועם הכבש בהרים. הילדה פתחה את הדלת בעיניים נפוחות מדמעות אמרה שלא תוכל לצאת איתי היום . מבלי להסביר סגרה את הדלת. מעל למשקוף הבחנתי בטביעת כף יד אדומה.
בתום חופשת הפסח, הגיעה אשה לבנת עור, ממושקפת, לבושה בחולצה מכופתרת. זו "העוזרת הסוציאלית". סבתי מצווה על איריס להגיש בפני ה`עוזרת` שתיה קרה. בקבוק קריסטל אשכוליות שנרכש במיוחד עבורה. ותקרובת : וופלים. העוזרת אומרת בקול שקט `לא צריך` בטון שמתנגן בבית כמו פעמון גונג מדדטיבי שהונח בשדה קרב והוא מונה עבור הפצועים המדממים את הזמן במתינות ובשלווה.איריס מרגישה אימה סתומה בתחתית בטנה. והעוזרת אומרת ש`אי אפשר` ו`יש לה זכויות` . סבתי מתרגזת אבל מתאפקת ומבררת מה רוע הגזרה? והעוזרת אומרת ` בערב יום שישי אחת לשבועיים`. ונותנת כתובת שכולם מכירים היטב כי זו כתובתו של אייזיק שהצטלם לא אחת בביתם בארוחות חג שבהן הרים כוסית והתחבק עם יצחק . והוא מצולם גם עם הילדה ,שפמו מזדקר בעוז ואין זכר למבטי חשק בינו ובין עליזה דקת הגזרה .אבל לך תדע מתי זה התחיל. וערב שישי שאחר כך, איריס צועדת במורד הכביש, דרך המרכז המסחרי האפור, לשכונת ה`טרומים` מטפסת במדרגות בבניין רב דירות שם מסתערת עליה אימה בדמעות בעוד עיניה של איריס נותרות יבשות ומשתוממות. בדירה ריח טרי של צבע והתחלות חדשות, עליזה מניחה קלטת וצלילי `חנל'ה התבלבלה` ממלאים את החדר. עליזה שרה בקול את המילים שיש בן משהו מגונה. ריח נעים ומהביל של עוף ואורז עלה מהמטבח. הן רוקדות.מנענעות מתנים צרות בגמלוניות, מניפות זרועות דקות כמקלות ומניעות ראשיהן בחיבה זו כלפי זו. מבעד לחלונות הגדולים, נטולי הווילונות, נשקף גן השעשועים החדש, קרוסלה ונדנדות ומאחריו הכביש והלאה משם שדה חרוש ובתים חד קומתיים ולהם חצרות פורחים. כשאייזיק נכנס לדירה, איש אינו מנמיך את המוסיקה ואינו משתתק בבהלה או נכנס לאחד החדרים ומחפש ארון ריק כפול דלתות להיכנס אליו ולהשקיט את קול הנשימה כדי שלא יידעו שהיא בבית או בעולם בכלל. אייזיק מביט מדי פעם בעליזה בחרדה כמי שמשגיח על ציפור נדירה שהתיישבה על ענף קרוב אליו. ככל שהתקדמה הארוחה אל סופה איריס משתתקת. הם מלווים אותה.ליד נקודת המסירה, עליזה חייכה חיוך רחב מדי וחיבקה את בתה בעוצמה. איריס עגולת הפנים השיבה לה חיבוק והפעם הילדה היא זו שבוכה. כשהגיע יום הביקור הבא, כעבור שבועיים בדיוק, אין למצוא את איריס. עליזה מחכה, יושבת ליד השולחן, בחולצתה התכולה הבהירה ועל עפעפיה איפור תכלכל, מולה ערוך השולחן בקערה, השומן נקרש מעל לנתחי העוף . הנקישה המהוססת שעל הדלת אינה נשמעת. דמעותיה החמות נושרות אל השולחן ואייזיק עומד ליד החלון ומביט אל הכביש ואחרי זמן מה אל השמיים המחשיכים כשהוא מעז להחזיר מבטו אל החדר ואל האישה הבוכייה בדממה ליד השולחן אינו מוצא את המילים . בשעה היעודה, במקום לרדת במורד הכביש, עלתה איריס מעלה אל ההר. חולפת דרך שער הברזל הכבד. העמק פרוש לרגליה. מלבנים תכולים נפרשים לאורך ולרוחב. אלו ברכות הדגים של הקיבוצים. ריבועי שדות ירוקים וריבועים חומים בצבע שוקולד. מגדלי מים תופים עגולים על ארבע רגליים דקיקות מבצעים פירואטים של בלט. מתקני תבן טרקטורים צהובים העלו תמרות אבק שאפפו אותם כעננה דקה וממול רמת הגולן האפורה משרטטת קו של אופק גלי ובכל שקט מהדהד. הילדה נושמת ורגיעה עמוקה עוטפת אותה. היא דוחפת את השער ונכנסת אל המתחם הדומם של ההר הקדום. מימין עולה הכביש הרחב שאינו סלול ומשני צידיו שפע ירקות רעננה, פרגים אדומים, לוהבים, כלניות סגולות, בהירות, לבנות ואדומות. שיחי רותם צועקים בצהוב. מתיקות מזמזמת, דבורים כרסתניות, שיבולים מבטיחות דגן ושיחי שיבולת שועל לבנבני זנב. מלוא העין פריחה וקסם. משמאל, שביל דק, כבוש ברגל, מתפתל קצרות ונבלע בין סלעי ענק שנשרו אי פעם מראש הצוק. מבטיח מקום מסתור. והיא צועדת במהירות ונבלעת מאחרי הסלעים. מאחריהם, כמו פצע פעור בלב ההר אך, פצע ששוליו קהו עם השנים ופרחים מלבלבים סביבו כמו פלומת שיער. זהו מכרה ישן. והכורים לא העמיקו פנימה אל תוך ההר אלא רק פערו בו קוער קטן. גרדו את מעטה האדמה וכעת תוכה חשוף. איריס מטפסת לתוכו וממששת בפליאה ואחרי כן מוקסמת, את הקירות הלחים של המערה שנוצרה וסביב סביב לה פסים, פסים של צבעים, חום כהה וחום בהיר, קרם ולבן אפור בהיר וכסף וורדרד וסגול אדום חלודה. היא מניחה את ראשה לאחור, עוצמת את עיניה` מסתחררת ונושמת.. סבתי עברה בחדרים. פתחה ארונות קיר. הזיזה מיטות. מקללת בכעס את הילדה שהיא : `מטרד ארור כמו אמה הזונה`. ככל שההעדר נעשה מוחשי השתתקה סבתי מודאגת. בערב חזרה איריס שותקת .מסכת חול צבעוני דקיק זרועה על פניה, כפות ידיה, צווארה חוצצת בינה לבינם.
בחורף, חרקו החלונות מעוצמת הרוחות ומשקופי העץ השבורים הכניסו את הקור לתוך הבית בסילונים מתמידים . בבוא הברקים והרעמים המתגלגלים בעקבותיהם, נדמה שכדור הארץ ייחצה לשניים ומתוכו יגיח הנחש הקדמוני ומי האוקיינוסים יציפו את העולם .ממול לביתנו תלויים על בלימה, צוקים כבירים, סלעי ענק שהיו חלק מהצוקים המתפוררים, פזורים כעת כשיניים מלבינות למרגלותיהם. תחתיהם משתפל יער אפל מסודות. אצל שכנתנו , כרמלה, תנור נפט אדום גחלת .כרמלה,מדיפה ריח של סיגריות, גופה דמוי חבית ,עיניה קטנות, ירוקות ממזריות ושערה קצוץ צבוע אדום, גילגלה שיחה בקלות. כשצחקה רעדו בטנה ושדיה ומדי פעם השתנקה. בעלה הצנום יונה עבד בעירייה, נהג לעמוד במרפסת ולעשן בשתיקה. בדרך כלל,הכינה כרמלה הפעלתנית תה אדום ולצידו הוציאה מהתנור פרוסות חלה שנאפו בתנור ועליהן גרדנו שום חי ששרף בגרון ועליו הוספנו לגימות תה רותח עד שהרגשנו שאדים יוצאים משורשי שערותינו. בנם הבכור שירת בצבא כחייל קרבי ביחידה לוחמת. כשהגיע לחופשה הונמכו הקולות בבית כי נרדם תשוש בחדר הסמוך. עיני אימו האדימו מבכי. רשות השידור הוסיפה בשנה זו תכנית חדשות ששודרה בשעה חמש. דן מרגלית עדכן על טנקים שעלו בלהבות. הופיעו תצלומי חיילים מאובקים , הוקרנו בדממה רשימות באותיות שחורות. כרמלה בכתה, יונה עישן בלי הפסקה. מטעמי פגיעה במורל הלאומי, צומצמו צילומי ההלוויות (אמהות מתעלפות, אבות מתמוטטים בבכי ). במקומם הקפידו לשדר את שרון צועד, כרסו מיטלטלת ,עיניו יורות ברקים .בגין דופק בזעם על שולחן וקולו מרעים בתקיפות.ילדים מקרית שמונה בוכים במקלטים... בעבורנו. (ומה דק קו הגבול העובר בין עבורנו לבין בגללנו)... למעננו מתים החיילים שנופפו לנו בידיהם לשלום כשחלפו דחוקים במשאיות צבאיות שהובילו אותם לאורך הכביש הראשי שחוצה את העיירה בדרכם ללבנון. (בזכות המלחמה ההיא, הופיעה מזללת ה'בורגר ' הראשונה בעיר, הופיעו פיצריות )... הצעירים שהעיפו מבטים בזיקורי שדינו הנעריים,לא שבו. ואם חזרו הרי שכבר לא היו אותם צעירים. לבנון שינתה אותם לתמיד. בבית הראשון על צלע ההר, בקומה השניה, בניין שיכון עולים ארוך, התגוררה מתילדה, אמה של כרמלה. ניצולת שואה ששערה קצר ולבן ועיניה תכולות, מתילדה לא ידעה עברית ודברה רק רומנית. לפעמים כשנשמעו שריקות הקטיושות, ראיתי אותה רצה מצד לצד במרפסת ביתה מניפה זרועותיה הלבנות מעלה באוויר. יתכן שגם הרימה קול זעקה, אך לא שמעתי את הקריאות, רק ראיתי אותה כאנפה דקה מרקדת בפחד. פעמים, קראנו אליה: " זה לא קטיושות. זה שלנו". אך היא לא ידעה להבדיל בין פגז יוצא לפגז נוחת. ובכל מקרה רקדה במרפסת. באחד מערבי החורף , צפינו בחדשות בטלוויזיה. הסבל האנושי הוגש לנו ללא שהיות: בדרום אמריקה גרמו שיטפונות למפולות בוץ שכיסו תושבי כפר והאנשים נקברו חיים. כוחות ההצלה הגיעו למקום ההררי המרוחק רק לאחר מספר ימים אך הצלמים הזריזים הגיעו קודם לכן ולכן זכו לתעד סיפורים אנושיים . ריגשה במיוחד ילדה בת אחת עשרה שנאחזה בקרש הצלה , תקועה תחת קורות קיר שהתמוטט. הילדה שלחייה היו תפוחות ובהן גומות חן, אמרה בחיוך טוב מזג לצלם שעשה עליה `קלוזאפ` : `שהיא מאמינה שתצא מזה בחיים` . במשך שלושה ימים, טרחו צוותי החדשות ברחבי העולם לתעד את מצבה: שקועה בבוץ ואברי גופה נרקבים וקופאים. לבסוף, טבעה הילדה .למראה הזה פרצה כרמלה בבכי . יונה הזועף אמר : `עלינו לא עושים כאלו תכניות ואנחנו לא פחות בבוץ` וכרמלה התרגזה לשמע דבריו: ' יונה. באמת.. מה אתה משווה`? ככל שירד הלילה החורפי, הלך ותפס השחור את צבעם הכחול עמוק של השמיים. קצוות משוננים של אור לבן מתכתי, בלתי מתפשר, בצע אותם באקראי. הברקים מופיעים כמו מנגינה. קורעים את בשר השמים. טורפים אותם בצחוקם מתגרים בקורבנם כשהם מפתיעים אותו פעם מפה ופעם משם. והם מתגברים ועולים מספרם תוכף,מהירותם גוברת ובעקבותיהם מופיעים רעמים מתגלגלים כקריאות כאב נמוכות טון. השמים נאנקים ועוד מעט יבוא הבכי. טיפות ענקיות כבדות יתגלגלו ויהפכו את האוויר למסך של דמעות ואת הנוף לבלתי נראה. ייעלמו המבנים.השדות החרושים, הירח המבצבץ , כרגע, נאבק על חייו בין ענני החושך.
ובנובמבר, ליווינו אותו, איריס ואני, בנסיעה האחרונה לבית החולים בצפת. אביה כבר צל של צל. מהלך בעולם של חללים בין אותיות וסדקים של אופק טרום זריחה וטרום שקיעה. כשהצוות של מדא העביר אותו מהבית באלונקה נחבט לרגע תחתיתה ברצפת הרכב והוא קרא בכאב `אייי` מבטה החרד פגש במבטו והיא ראתה את הבושה שצפה אל עיניו השחורות שבלטו בפניו כמו שני מגדלורים של אסון. מהרה להסיט את מבטה. במהלך הנסיעה נמנעה מלהביט בו למרות שהיה קשור באלונקה ממש מתחתיה. . התרכזה בנוף העמק .בריבועי השדות. בעדת ציפורים שחורות נוסקות בספירלות נועזות אל השמים הכחולים עד שטיפסו בסלסולי עיקולים חדים מעלה לעיר צפת ומשם פנימה אל בית החולים רבקה זיו שנח כמו נקודה בסוף משפט.שם נפרק המשא. לאחר שהניחה את בקבוק המיץ ואת כוס הפלסטיק בארונית הצמודה למיטתו. וסידרה את בגדי ההחלפה. רכנה ונשקה למצחו הגבוה והסיטה קלות את התלתל הקבוע שצנח מעליו זה השיער המתולתל שירשה גם היא.
הוא אמר ש'הכול בסדר' ועצם את עיניו בתשישות ומייד פקח אותן והביט בה יוצאת מהחדר והמבט החרד הכמה האחרון שנתן בה היה הדבר שקרע אותה מעל לבור הקבר אליו הובא ולתוכו הושלך בלא גינונים יתרים שכן הקברנים ביקשו לסיים עם העבודה במהירות בשל הקור וענני הגשם שכבר גדשו והכהו את השמיים. אימו קראה בצער: 'מארא זינדגי' כלומר 'חיים שלי'. היה נדמה לה שהם קוברים אדם חי וצעקה חלפה דרכה מעמקי ליבה ולא ידעה שהיא משמיעה אותה כי היתה לצעקה. שהשתלטה עליה. גוויתו הדקה נחבטה בכותלי הבור.ראשו נחת בגסות על הקרקע .
קול רעמים מתגלגלים מרחוק מאיימים מונמכים והתנפצויות פתע מחרישות אוזן קול שאון עברה וזעם משלחת מלאכי החבלה באו לאסוף מה ששייך להם בדין. נשמת אדם שנתעה ונפל.
בין העצים, בקצה בית הקברות, ראתה את אימה עומדת ומביטה בה במבט ישר ויציב. נדמה היה לה שחייכה ופרשה זרועותיה לעומתה.
סוף.
