תאור:
מאת: אפי הלפרין
מדי פעם אני אוהב לקרוא ספרים שאותם כתבו אנשים בלתי מוכרים- כאלו שנמנעים מלהתייחס לעצמם כאל סופרים מקצועיים. אַנשֵׁי עֵט שאינם נהנים מחסדיהם של יַחְצָנים במשרה מלאה, שלא זוכים לתשומת לבם של מבקרי הספרות המשפיעים, ושאין ליצירותיהם סיכוי של ממש להיכלל ברשימות רבי המכר המתפרסמות במוספי סוף השבוע של העיתונים החשובים.
רבים מכם יודעים בוודאי למי כוונתי, שהרי חלק מהכותבים האלמונים הללו הם חברים או בני משפחה שלכם, ואולי אפילו אתם-עצמכם: ניצול השואה שסיכם את זיכרונותיו מהתקופה ההיא והשתמש בכספי השילומים שלו כדי להבטיח שהדורות הבאים לא יִשְכֵּחו... הקיבוצניקית שכל חייה עבדה במכבסה המשותפת ובין גיהוץ לקיפול רשמה הגיגים עד שיום אחד אזרה עוז והוציאה אותם לאור כקובץ של סיפורים קצרים... הצעיר ששלף ממעמקי מגירה סודית את השירים הבוסריים ששרבט במהלך שרותו הסדיר בצה"ל והחליט לפרסמם בטרם יפנה ללימודי רפואה ארוכים ומפרכים.
עלי להודות שלא תמיד היצירות הללו מעניינות במיוחד, ובמקרים רבים הן חסרות את מה שמכונה 'ערך ספרותי'. אבל בדרך כלל הן מיוחדות ומלאות חן והפתעות זעירות, ואת הכאבים והשמחות של מחבריהם אפשר להרגיש במהלך הקריאה, וגם לדמוע, לחייך ולהתרגש יחד אתם.
מטבע הדברים, רוב הספרים מסוג זה מודפסים בכמות מצומצמת למדי; אך גם לאחר שהסופר המאושר מחלק עותקים עם הקדשות אישיות למכריו, ואולי אפילו מצליח למכור כמה מהם, עדיין נותרים ברשותו עשרות כרכים שבמהלך השנים מעלים אבק. וכשהוא נפטר בשיבה טובה, או כשהמו"ל שלו עושה קצת סדר במחסניו כדי לפנות מקום לסחורה חדשה, מוצאים יתומי הנייר הנשכחים הללו את עצמם ליד פחי המיחזור והזבל במקרה הרע, או בחנויות היד השנייה במקרה הטוב יותר.
בוקר אחד עברתי ליד חנות קטנה שכזאת ושלפתי באקראי ממדף ה'מוזָלים' שבחזיתה ספרון צנום, קצת מתפרק, ובו תיאור קורותיו של מישהו שהגדיר את עצמו כחפ"ש בחזית ירושלים במלחמת העצמאות: לא גנרל ולא קצין זוטר אלא סתם חייל פשוט- טוראי מס' 32276. רכשתי אותו בּשֶקֶל ועם הגיעי לביתי התחלתי לדפדף בו (וזאת עוד לפני שאתיישב, מתישהו והיכנשהו, כדי לקרוא אותו במלואו). היה זה ספר זיכרונות צבאיים סטנדרטי למדי- אישי וחביב, וכצפוי לא גיליתי בו איזה סגנון מהפכני או מידע בעל חשיבות היסטורית מיוחדת.
להפתעתי הרבה, מי שכן הסתתר בין דפיו הלבנים היה האבא שלי, יוסף.
כמו מיליוני יהודים פולנים אולץ גם אבי לחיות, החל מספטמבר 1939, תחת שלטון הצורר הגרמני. אך בניגוד לרובם הוא הצליח לשרוד איכשהו.
כיום אני כבר יודע שכמעט כל מי ששרד את הזמנים הנוראים האלה עשה זאת רק "איכשהו"- בדרך מִקְרית, מוזרה ונִסית שיכולה לפרנס רומן עב כרס: כתינוק בוכה שהונח בסל נצרים מרופד לפתחו של מנזר הררי ונפדה עם סיום המלחמה ע"י קרוב משפחה... כנער מפוחד שהסתתר במשך שנים בבור עמוק וטחוב שנחפר מתחת לדיר חזירים מצחין... כאסיר שדוף במחנה ריכוז מגודר שהצליח, בדרך לא דרך, לשים את ידו על שאריות של נקניק עבש ובזכותן הוא לא מת ברעב.
במקרה של יוסף הצעיר, מסלול ההישרדות הפתלתל כלל, בין השאר, בריחה מפולין הכבושה לבֶּלורוס השכנה; עבודה כמורֶה בבית ספר כפרי בהיותו בן ח"י שנים בלבד; אימוץ זהות בדויה של גוי עת פלשו הגרמנים גם לארץ זו; ומציאת עבודה כמתורגמן של מפקד יחידת יערנים- קצין וורמאכט לבוש מדים שחורים בדרגת אובֶּרפורְסטמָיְסטֶר. במסגרת תפקידו הבלתי צפוי הזה סיפק אבי מידע ללוחמי החופש המקומיים, ובאביב 1944 חזר ליערות העבותים של ארץ מולדתו והצטרף למחתרת הפולנית. יחד עם חבריו החדשים לנשק הוא נלחם כנגד החיילים הגרמנים תוך שהוא מצליח לחמוק, פעם אחר פעם, מכדורי מקלעיהם הרושפים.
אני גם זוכר שכשהייתי ילד, בשנות החמישים, לא הרבו לדבר בישראל על השואה, אלא בעיקר לחששו אודותיה. לחישות ארסיות למדי על אותם היהודים הגלותיים, הכנועים והצייתנים, שהלכו "כצאן לטבח" אל מותם. לעומת זאת אהבו מאד להזכיר, בקול רם ובגאווה בלתי מוסתרת, את העובדה שמתוך החֲשֵׁכָה של הגטאות והאֲפֵלָה של מחנות ההשמדה הבליחו גם כמה אורות בודדים של התנגדות אמיצה, כמו מרד גטו וורשה והבריחה מסוביבור.
באווירה זו של בושה קולקטיבית ראיתי את עצמי בר-מזל של ממש בזכות יכולתי להתגאות באבא הגיבור שלי שלקח את גורלו בידיו ונלחם, כפַּרְטִיזָן לבוש מדים ונושא רובה, בנאצים ימ"ש. הצלקת הגדולה והוורדרדה שעיטרה את קדמת ירכו הימנית רק חיזקה את תחושתי זו למרות שהייתה עדות כואבת לאירועים אחרים לגמרי...
עם סיום המלחמה באירופה עלה אבי ארצה, החליף את השפות הסלאביות, האידיש והגרמנית בעברית, ובגיל 25, מופלג יחסית לצברים שהיו אתו, הגיע לירושלים כדי ללמוד להיות מורֶה- הפעם עם תעודה רשמית. בחודש אפריל 1948, באחד 'היָמִים האֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים', הוא גויס יחד עם חלק מבני כתתו בסמינר לחיל השדה של הצבא הישראלי המתגבש- אירוע שמחזיר אותי אל הספר העלום שאותו מצאתי בחנות היד השנייה.
גם המחבר שלו למד בסמינר למורים בירושלים, וגם הוא נקרא לשרות בדיוק באותו היום שבו התייצב אבי- ומן הסתם יחד עמו. מכיוון שכך הרגשתי, כבר בשלב הראשוני של הקריאה, שבשבילי ה"סתם-ספר" הזה שווה הרבה יותר ממה ששילמתי עבורו. המשכתי אפוא לעקוב בקוצר רוח אחר דרכו של הסופר וחבריו - כולל אבא שלי? - ממחנה 'שנלר', דרך האימונים החפוזים בגדוד 'מוריה' של החי"ש, ועד להגעתם לעזרת לוחמי חטיבת 'הראל' של הפלמ"ח- וביניהם גם 'רָפול' ו'דָדו' המפורסמים יותר ובני בֶרַלה ואברהם קלר המפורסמים פחות, בשלהי הקרב העקוב מדם שאותו הם ניהלו ב'סן-סימון'.
עבור אבי המלחמה אמנם לא הסתיימה באירוע הזה, אך לפני שאמשיך בכמה מסיפורֵי הקרבות הנוספים שלו ברצוני לקפוץ לרגע קצר אל עתידו: אחרי מספר שנים שבהן עבד כמורֶה הוא חזר אל היערות שאותם כל כך אהב, החל לחקור חרקים מזיקים של עצים, ובמסגרת תפקידו זה פירסם מאות מאמרים מקצועיים- מדעיים ופופולאריים. משפרש לגמלאות, שם לו אבי כמטרה לתעד- בצורה המתודית והסיסטמתית שכה אפיינה אותו, את קורותיו בתקופת מלחמת העולם השניה, את מסע עלייתו ארצה שהיה מפותל ומרתק לא פחות, את תולדות משפחתנו הענפה שרובה נספתה בתאי הגזים, ואת פועלו והישגיו בתחום אֶנטומולוֹגיָת היער. למרות שאיבד בהדרגה את מאור עיניו הוא עשה את מלאכתו ללא לאות וללא פשרות, ואני ידעתי שהכתיבה- האיטית, המדויקת והתובענית כל כך, היא זו שהחזיקה אותו בחיים. משהסתיימה, והוא כבן 88 שנים, איבד אבא שלי את רצונו להמשיך לחיות.
לשווא ניסיתי לשכנע אותו (בעיקר מסיבות רפואיות, עלי להודות) לעשות עוד מאמץ קטן ולהעלות על הכתב גם את זיכרונותיו ממלחמת השחרור. וידעתי שיש לו מה לספר לאחר ששמעתי, ממי שהיה אחד מחבריו הקרובים באותה תקופה סוערת, איך אבי- בעל הניסיון הקרבי, שמר על קור רוחו גם במצבים הקשים ביותר והיווה מודל חיקוי לחבריו לנשק. למשל, כיצד הוא התנדב לזחול, תחת אש כבדה, אל משוריין שנתקע ליד הגדר של מחנה 'אלנבי' במטרה להציל את הנהג שלו... וגם אודות פציעתו מספר ימים לאחר מכן, ועל חודשי השיקום הארוכים שחלפו בטרם יכול היה לעמוד על רגליו ולחדש את לימודיו. גיבור ילדות כבר כתבתי?... פעם, כשעברנו ברחוב 'דרך חברון', הוא אפילו הצביע על הבית הפינתי שלידו עמד כשנפגע מכדור ברגלו. הצלקת שכבר הוזכרה והצליעה הקלה שליוותה אותו במהלך שארית חייו היוו עדות נוספת לכך. אלא שיוסף שְׂבֵעַ היָמִים סרב בעקשנות לכתוב אודות חלקו הצנוע במלחמה זו, ובתוך זמן קצר הוא נפטר- בדיוק כפי שרצה.
לעומתו, המחבר של ספר הזיכרונות הצנוע- זה שהגיע לידי כל כך במקרה, בחר כן לתעד את קורותיו באותה מערכה היסטורית על עתידה של דרום ירושלים: לאחר כיבוש שכונת קטמון הערבית - כך הוא ממשיך בתיאוריו המפורטים - השתתפה מחלקת הסטודנטים שלהם במבצע "קִלשון דרום" שהחל ביום ההכרזה על הקמת המדינה. הם השתלטו על מחנה צבאי אחד שעמד ריק לאחר שננטש על ידי הבריטים, כבשו מחנה צבאי נוסף שבו כבר הספיקו חיילי האויב להתבצר, ולחמו מבית לבית גם בחלקה המערבי של שכונת אבו-תור.
וכך הוא כתב על ה- 18 במאי 1948: "... בכביש ראיתי חיילים עומדים ומשקיפים צפונה לעבר בית הדפוס. הצטרפתי אליהם. שמעתי פתאום צרור יריות... שלושה חיילים שהיו על ידי (שניים משמאלי ואחד מימיני) נפגעו: האחד בברך, השני ברגל והשלישי בישבן ... כדי לחלץ את הפצועים הללו היה צורך לשבור קיר כיוון שהם הוכנסו קודם לכן לבניין, אך הדבר נעשה והם הובאו למקום מבטחים".
הייתכן שמצאתי, בפעם הראשונה, עדות כתובה לפציעתו של אבי ולחלקו במלחמת העצמאות?
החלטתי לנסות למצוא את האיש שמאחורי הספר כדי לשוחח אתו על כך.
לא היו לי תקוות גדולות. אחרי הכול, קיים סיכוי סטאטיסטי גדול שהוא כבר לא בין החיים, וגם אם כן- שאיננו זוכר, בגילו המתקדם, פרטים נוספים אודות איזה אירוע מלחמתי, שכיח וזניח למדי, שאותו הוא תיאר בכמה שורות קצרות. כך או כך, התברר לי שבימינו- עידן המידע האינטרנטי הזמין לכל, איתור אנשים עשוי להיות דבר קל ופשוט, וכעבור כמה דקות היה בידי מספר טלפון של מישהו ששמו היה זהה לזה שהתנוסס על הכריכה הרכה.
התקשרתי, נרגש קמעה, ונענתי ב"הלו" שגרתי.
"אני לא בטוח שהגעתי למקום הנכון", פתחתי בהיסוס, "ובכל מקרה, אתה לא מכיר אותי...", הזדהיתי ומסרתי את כינויו של אבי.
הקול מהעבר השני נשמע מופתע תחילה, אך אחרי כמה מילות נימוסין והבהרה כי אמנם מדובר בספר שלו, הוא סיפר לי בקול ברור וצלול שאבא שלי זכור לו היטב- גם מהסמינר וגם מהמלחמה: "היינו חברים טובים ורק סנטימטרים בודדים הפרידו ביננו כשהוא חטף ברגלו כדור של מקלע רב עוצמה מתוצרת גרמניה- כדור שנורה על ידי כוח אחר שלנו שחשב בטעות שאנחנו ערבים"......
הוא שטענתי מלכתחילה: הסְפָרים האלמונים, הקטנים לכאורה, יכולים להפתיע כל אחת ואחד מאתנו בכל עת ובכל מקום.
ראו הוזהרתם.
