מאת:רותי ברקוביץ

 
ריח מבושם הגיע לנחיריי, ריחם של הפרחים הסמוכים למושבי, שהיו נתונים באגרטל גדול ומוארך, פרחים לבנים ארוכי גבעול, שכללו שושן צחור ופרחים לבנים נוספים. החלונות היו פתוחים ורוח קרירה ונעימה נשבה אלינו מן הים. ערב קיץ נעים, לא היה צורך לפתוח את המזגן.
באותו ערב ששי, הגענו לבית דובי וסיגל המארחים שלנו, וישבנו על הספה ביחד עם שני זוגות נוספים, שאף הם היו מן המקדימים. המארחים ישבו אתנו והמתינו לבוא שאר אורחיהם.
פעמון הדלת צלצל ואת פני הזוג הנכנס, קידמו דובי וסיגל בקריאות "יום הולדת שמח לך!" לעבר הגבר, שהבזיק חיוך מופתע ושמח ונענע בראשו לעבר בת זוגו, כמוכיח אותה על חלקה בארגון מסיבת ההפתעה.
ההפתעה נפלה גם בחלקנו, כאורחיהם של דובי וסיגל. בחנתי את חתן יום ההולדת ואשתו בעיון. שניהם גבוהי קומה. הגבר שופע שיער חום שזור בשיעה שיבה, פניו מאורכות, זקנו הקצר מעוצב ועיניו החומות הגדולות ערניות, ואילו האשה בעלת פנים נאות, שיער קצר ועיניים תכולות רגועות.
הייתה זו הפעם השלישית, שהתכנסנו עם חבורתם של דובי וסיגל. היו לנו כמה זוגות חברים, אך לא חבורה ותיקה להסתופף בה. החבורה הישנה שלנו התפרקה. אישי ואני עוסקים בעריכת דין ודובי העובד כמהנדס בנייה עצמאי הוא מלקוחותינו וכך נוצרו אתו קשרי הידידות והוזמנו אליהם.
חתן יום ההולדת ואשתו לא היו מוכרים לי משתי הפעמים הקודמת למפגשינו בבית המארחים, הם לא היו חלק מהחבורה הקבועה, אבל כנראה הייתה עמם הכרות ממושכת רבת שנים. בני הזוג התיישבו על הספה וסיגל הביאה עוגת יום הולדת מקושטת בקצפת לבנה ועליה כתובית בגוון חום "יום הולדת שמח" לשולחן הסלוני הסמוך לספה וקראה: "יום הולדת חמישים שמח!" כלפי חתן יום ההולדת.
"יום הולדת שמח!" החרו אחריה שאר הנאספים והביטו בחתן יום ההולדת.
הגבר אחז בידה של אשתו. את ממזרתה, את ידעת מזה, אמר, כמו קשרה קשר עם המארחים להביאו אליהם, קירב את ראשו אליה ונשק בעדינות לשפתיה כהודיה.
אבל היא לא ידעה מזה! קרא במחאה דובי, שצפה בהם כשאר הנאספים. הגבר חייך אליו באי אמון ואילו חיוכה של אשתו היה משועשע, כשומרת את סודה עמה, והיא הרימה את גביניה בתהייה.
מדוע הבעל חושב, שאשתו הייתה בסוד ארגון מסיבת ההפתעה ואשתו לא טורחת לתקן, אם אין הדבר כך? תהיתי.
שני זוגות נוספים הגיעו, תקרובת הפיצוחים נאספה מן השולחן והכיבוד הוגש. שקענו באכילת הסלטים והפשטידות ובשיחות האחד עם השני. כך הכרתי את ירון, חתן יום ההולדת ודורית אשתו, הוא מתכנת מחשבים בתעשייה האווירית והיא קלינאית תקשורת.
דיבורו של ירון היה רהוט ושופע וכלל גם סיפורי בדיחות ואילו דורית נעימת הסבר הייתה דמומה במרבית הזמן. קלינאית תקשורת במקצועה, אך ממעטת בתקשורת, חשבתי לעצמי. מדי פעם ירון ודורית דברו ביניהם ואז היו פניה אורות כלפיו ודיבורה רך. ובניגוד לשאר הנוכחים, דומה שהיא לא השתדלה לדבר עם היושבים בסמוך לה וגם הם לא פנו בדברים אליה. היא סייעה למארחת לאסוף את כלי הכיבוד והשתייה, לאחר סיום השימוש בהם, יתכן כדי לשקוע בעשייה במקום להשתעמם. האם היא האשה המצניעה את עצמה, לצד בן זוגה הפטפטן והמבריק?
לאחר זמן מה, דורית יצאה למרפסת החשוכה והשוממה מאדם. יצאתי אחריה.
היא עמדה וצפתה באורות הכרך מהמרפסת של הקומה השמינית. נעמדתי בסמוך אליה.
גם לך היה מחניק בפנים? שאלתי. היא הנהנה בראשה.
שמתי לב שאת לא מדברת הרבה.
נכון, אמרה וחייכה אלי.
אפשר לשאול למה את לא מדברת הרבה? שאלתי.
לא, ענתה ולא פירשה.
ולמה ירון חשב, שאת לקחת חלק בסוד של ההכנות למסיבת ההפתעה ליום הולדתו?
אה, זה, אמרה באדישות. טוב, לא אכפת לי לספר לך. את ראית את ירון, הוא מדבר הרבה בבטחון, מקרין בטחון עצמי, אבל הוא אדם מאד רגיש ופגיע.
ואת מגוננת עליו?
לא בדיוק.
אז למה את מתכוונת?
אני מתכוונת לכך, שהוא נעלב מדובי. את רואה את דובי, הוא חברמן ומדבר בלי לעשות חשבון, ובפעם האחרונה הוא לא החזיר לירון טלפון ולפני כן, אמר משהו לירון וירון נפגע ממנו, ואז ירון החליט בתגובה, שהוא לא יהיה בקשר אתו ולא יגיע למפגש הזה, שלא ידענו שיהיה מסיבת הפתעה בשבילו.
ולמה בכל זאת ירון החליט להגיע?
בימים שלפני המפגש הזה עבדתי קשה, כדי לשכנע אותו להגיע. אמרתי לו הרבה דברים ובעיקר אמרתי, שהוא נפגע בקלות ומסרב להיפגש עם חבר ובכך מנתק קשר עם חבר טוב וותיק שלו ולבסוף ירון השתכנע להגיע.
והיו פעמים נוספות שהוא נעלב מחבר זה או אחר? שאלתי בסקרנות.
כן, השיבה, הוא נעלב מחבר אחר שלנו עד כדי כך, שלא רצה להגיע למסיבת בר מצווה של בן החבר ואני שכנעתי אותו להגיע. אחר כך הוא היה מרוצה והודה לי על כך. פלא שהוא חשב שאני בסוד העניין?! קראה.
כן, אין פלא. אבל בכל זאת זה מפליא, שאת שכנעת את ירון להגיע לדובי וסיגל ואילו את בעצמך לא כל כך נהנית להיות פה! קבעתי.
דורית הופתעה. מה מביא אותך להתרשמות הזו? שאלה.
כי את לא כל כך מדברת עם האנשים פה, הסברתי.
היא הנהנה לחיוב בראשה. ירון הוא חברו של דובי עוד מהתקופה, שהם עשו ביחד מילואים והם נפגשו בחבורה, כאשר היו סטודנטים. אני הצטרפתי לחבורה, כאשר התחלתי לצאת עם ירון. אנחנו מכירים במשך שנים רבות וזה לא נדבק. היה זוג חברים נוסף שהגיע לפה ועם האשה היה לי קשר טוב, דברנו הרבה, היה לי פה עם מי לדבר בחופשיות. כשהם עזבו את החבורה, גם אני רציתי לעזוב. אני מגיעה לפה, רק בגלל ירון, סיימה את דבריה.
ואפילו שכנעת אותו להגיע, למרות שאת לא כל כך אוהבת להגיע לפה! את ממש אלטרואיסטית! קראתי.
היא הנהנה בראשה. אני מגיעה לפה רק בשביל ירון ואם את רוצה, תקראי לזה אלטרואיזם.
מה לא בסדר עם האורחים והמארחים פה? למה זוגות עוזבים את החבורה הזו? שאלתי.
היא משכה בכתפה. אני אמרתי שלא בסדר? הם אנשים טובים. לפעמים לא נוצר קשר קרוב. קבלתי החלטה לדבר רק על דברים טובים. את חדשה פה ואני מאחלת לך, שאצלך זה יהיה אחרת, אמרה בהסתייגות. ואני לא אכנס לפרטים, הזהירה, כדי למנוע שאלות נוספות.
הבטתי בה. פניה היו מופנות לעבר הסלון המואר, כמו חכחה בדעתה, האם לחזור לשם ולהפסיק את השיחה הגלויה הלא רצויה לה, או להמשיך להנות מן האויר הצח במרפסת.
היא הפנתה את פניה להביט באורות הכרך המאירים כמו גחליליות בחשכה, ואני דברתי אליה: אני לא יודעת מה את יכולה לספר לי, אבל אני יודעת מה זה להיות מאוכזבת מחברים. היו לנו כמה חברים שהתאכזבנו מהם ואנחנו לא נפגשים אתם עכשיו. והיו לנו כמה זוגות חברים, שעברו דירה והתרחקו מאתנו. דובי וסיגל הזמינו אותנו אליהם ומצאו חן בעינינו ולכן אני סקרנית לדעת יותר עליהם ועל החברים שלהם, אמרתי ברכות.
חשבתי על חברינו הטובים, בועז וברכה, שהיגרו לארצות הברית ועל חברתי נועה שנפטרה מן "המחלה" ובן זוגה, שלא יכול היה לשאת את החיים בלעדיה בדירה המוכרת ולכן מכר את דירתו והרחיק עם ילדיו לעיר אחרת. אצל נועה היינו מתכנסים בערב יום העצמאות ביחד עם בועז וברכה וזוגות נוספים. אתם עשינו על האש ושרנו בדבקות את כל אותם השירים הישנים והטובים מהשנים הראשונות לקום המדינה, שעליהם חונכנו בתנועת הנוער. נועה הייתה זו שארגנה את מפגשי המנגל בבתים וביער בן שמן. אתם יצאנו לסופי שבוע בבתי מלון ברחבי הארץ. ילדינו הקטנים שיחקו עם ילדיהם, כאשר יצאנו יחדיו לחופשות הקיץ לבתי נופש במקומות הסמוכים לכנרת כמו האון או מעגן. כל זה נעלם ונכחד עם מותה של נועה ומאותה עת מצאנו מקומות ציבוריים לשיר בהם את השרים העבריים היפים והטובים. נזכרתי שבערב יום הזיכרון הלכתי לטקס "יזכור" במת"נס המקומי ביחד עם בן זוגי. ושם הקשבנו זמן מה למקהלה ולאחר מכן ביחד עם הנאספים שרנו משירון שהוקרן על המסך וביחד עם אדם זה או אחר מתוך המקהלה וכן הוקראו שירי משוררים של נתן יהונתן ואהוד מנור, שכתבו לזכר יקיריהם שניספו במערכות ישראל, והשירים הושרו על ידי הנאספים. ישבנו בשורה קרובה לבמה. שני הבחורים, שהיו אחראיים על מערכת ההגברה, היו לבושים במכנסיים שחורות וחולצות לבנות, וציציות בלטו מטה מחולצותיהם וראשיהם כוסו בכיפה גדולה ושחורה ולאחר מהם אף היו פאות, שהופשלו מאחרי אוזניו. למרות תפקידם של בחורים אלה במהלך האירוע, הניגוד התרבותי בין שני אלה לבין הקהל הנאסף בלט לעין. מה לבחורים חרדים באירוע חילוני, אי אפשר היה לשכור בחורים בעלי נטייה לאומית יותר? תהיתי ביני לבין עצמי. בסיום הערב עמדנו לקול נגינת ההמנון ושרנו את "התקווה" ובעוד אנו שרים הבחנתי, כי הבחור החרדי עם הפאות שר אף הוא ותוך כדי כך, הוא התרוצץ ממקום למקום. הדבר שעשע אותי: בחור חרדי הרגיל להתפלל בחרדת קודש ולא מבין את הימצאו בלב אירוע הקדוש לחילונים וכך לא מכבד אותו בעמידה, כמו כל השאר. בן זוגי אמר במורת רוח: למה הוא לא יכול לעמוד כמו כולם? השבתי את הידוע והמובן מאליו: כי הוא בחור חרדי, והחרדים לא מכבדים את ההמנון בעמידה וגם לא עומדים לקול צפירת יום הזכרון או כל צפירה אחרת מטעם המדינה. לכל היותר הוא הסכים לשיר את ההמנון כמו כל השאר.
דורית פנתה אלי בקול מתרה. הרי אני אמרתי במפורש, שאני לא ארחיב את הדיבור עליהם.
טוב, טוב, אמרתי. אבל אשמח להיות אתך בקשר, הצעתי.
בסדר, אמרה בחביבות. היא הציצה שוב לעבר הנאספים בסלון כחוכחת בדעתה, האם לשוב אליהם ולבסוף דברה. עליהם אני לא מוכנה לדבר, אבל על עצמי אני מוכנה, אם תסכימי לשמור בסוד. הנהנתי וכריתי אוזן, היא משכה את מלוא תשומת לבי.
כמו שאת רואה את ירון, הוא מרבה לדבר בביטחון וגם אמרתי לך שהוא מתחשבן עם אנשים ופגיע מאד, לפעמים נדמה לו שמזלזלים לו. וכך הוא מתייחס גם אלי. לפעמים הוא כועס מאד עלי בגלל שטויות. למשל, אם אמר לי את דעתו על דבר מסוים ואני לא עושה כפי הצעתו, אז נדמה לו שאני מזלזלת בו, אבל מה לעשות, שיש לי דעה משלי ולא כל דבר שימליץ לי עליו אני אעשה, למשל לקנות דבר כזה ולא אחר, ואז הוא נעלב ולכן כועס מאד ואני צריכה לפייס אותו. היא החרישה לרגע. מילא החברים שלו, לא בדיוק מבינים מה קורה אתו, אבל אני מכירה אותו לפני ולפנים ואני מבינה, שזה לא לטובתו להחרים חברים מסוימים בגלל שנדמה לו, שהעליבו אותו. היא חייכה בעצב. הבעיה היא, שכל העניין הזה הוא בלתי פוסק. החברים לא חיים אתו, אלא אני חיה אתו, ומדרך הטבע יש לו לעיתים קרובות התנגדות אלי בגלל ההיעלבויות האלה.
הנהנתי בראשי. אבל את מדברת אתו לעיתים קרובות על הבעיה הזו. זה לא גורם לו להפסיק להיעלב? שאלתי.
היא צחקקה בעצב. היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו? לבני אדם קשה להשתנות. זה לא כל כך קל להשתנות. כיום הוא רוכש לי יותר אמון, הוא מתייעץ אתי יותר, כי הוא יודע, שאני רוצה את טובתו. אבל מדי פעם הוא פורק את עלבונו וכעסיו, אני מפייסת והדבר עובר וחוזר חלילה. ואל דובי וסיגל אנחנו כבר מגיעים לעיתים רחוקות, אני בטוחה, שלא תראי אותנו בזמן הקרוב אצלם.
הבטתי בה. היא שפכה את לבה באוזניי, כפי שאדם זר ישפוך את לבו באזני האחר בקרון רכבת, מתוך ידיעה שיותר לא יפגשו. ומה אם נמשיך להיפגש?
חשבתי שהיינו מרוצים להיפגש בחבורה במשך שנים רבות, כאשר ילדינו היו קטנים ובילינו יחדו, אבל אין דומה חבורה אחת לשנייה. לא בכל חבורה נהייה מרוצים. דורית לא מרוצה והדבר ניכר עליה.
ובכלל, הוסיפה, זה לא כייף כל כך להשתייך לחבורה. כי חלק מן החברים קרובים יותר ביניהם והשאר קרובים פחות. כן, יצא שאנחנו אלה שקרובים פחות, עכשיו את יודעת עוד משהו עלינו, היא חייכה.
היא חזרה להביט לעבר החבורה העליזה בסלון המואר כחוכחת בדעתה, האם לשוב אליהם, או להמשיך בהנאת בדידות שהותה במרפסת. ירון הביט בדורית והחווה אליה בידו, כמבקשה לשוב והיא הנהנה לחיוב וחייכה אליו.
דורית הפנתה את פניה אלי. הדיבורים האלה נשארים בינינו? חזרה ושאלה.
בודאי, נחפזתי להשיב, את עוד לא מכירה אותי, אני שומרת סוד, ואני מציעה להזמין אתכם אלינו, רק שניכם, הדגשתי. היא חייכה ואמרה, נראה, נהייה בקשר, אני חוזרת לסלון.
זמן מה נשארתי על עמדי במרפסת החשוכה והדמומה למול יפעת העיר המוארת בחשיכה והפרושה לרגליי. הצצתי בסלון המואר. פה אני שרויה בחשכה והחבורה נמצאת בסלון המואר, אבל למרות האור, רב הסמוי על הגלוי בחבורה הזו.
חשבתי על החבורה של דובי וסיגל ועל חפצה של דורית להינתק מהם. תהיתי, האם גם אנו בשלב מסוים נחליט, ש"זה לא נדבק" ונחדל להיפגש אתם או שמא הם יחליטו כך. האם ננחל אכזבה נוספת לאחר התפרקות החבורה הישנה והטובה שלנו?
ומדוע לא נדבק? חשבתי על גינונים חברתיים וצביעות חברתית, שעלולים ליצור מרחק ומרירות ולמנוע קירבה.
הבטתי אל החבורה בסלון המואר. המארחת הגישה קינוח מקערה לצלוחיות ופרסה מן העוגה. כל השאר היו שקועים בשיחה ערה. פניה העדינות של דורית היו מוסבות לעבר אחד הגברים שדיבר אתה ואילו בן זוגי הביט נכחו ונראה משועמם. עזבתי את המרפסת וחזרתי לשבת ליד בן זוגי.