תאור:
מאת: משה חזן
בן אדם, אתה ודאי תשמח לדעת כי באשר אתה עוד חי, אתה זה המנצח על כל ההתרחשויות סביבך ולרוב ללא ידיעתך ורק כדי שאולי מעט מכול זה יפיח בך נחת, שב עוד רגע על המיטה והבט בראי עצמך, בטרם תעצום את עיניך. ככול שתתמיד להסתכל יעלו במוחך השאלות, האם עשית משהו חיובי היום, האם לכול שהתניידת הבאת אתך מעט גרגרי חול קטנים לשים אותם כגבול להזיותיך, בעולם זה שאתה מסרב להשלים אתו?
ואם לכתוב את פלחי הדר חייך זה רק לאחר שחווית אותם ועודך בהם.
כי בהיותך מדדה אל סופם, המלים שבזיכרון מפיחות בך רוח של התחדשות.
ברם, אם אתה מתחיל לכתוב אותם בעודך חי אותם, כלומר בעודך צעיר והימים עוד כאש בוערים בעצמותיך, אתה עלול לאבד ממהותם. אולי תשאיר אחריך ספרים אם אתה מוכשר במיוחד, אבל לא יהיה לך באמת משהו לספר משלך, לבד מבדיות או מחייהם של אחרים. אבל לא את חייך שלך.
חִכִּיתִי כל הלילה ועם שחר ראיתי את השמיים צבועים כחול מרהיב ונקיים היו מכול עב.
לִבְלֵב לוֹ-לִבִּי
כַּפּוֹתַי שַׁחוּ
סַנְסַנַּי קָשׁוּ
נאחזתי בַּשִּׁנַּיִם
וְרָוִיתִי דִּבְשָׁהּ
הָיִתַּם המר?
"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם."
מדי בוקר, בלכתי לישיבת "אם הבנים" ללמוד, ובצאתי מקשת רחובי היתומה, כמעט תמיד הייתי פוגש את בן דודו של אבי יושב בפתח חנותו. יהודי עשיר היה, סוחר ברהיטים.
דָּדָּה שלום קראתי לו. לו ולאחיו הייתה בקזבלנקה שורה של חנויות רהיטים ובהן גם מפעל גדול למיטות ברזל. כל זה היה משני עבריה של היציאה מקשת רחובי באסקו ולאורך שדרת טאהר אלעלווי, המובילה לפארק ליוטה. אני זוכר את צבע הכסף בו צבעו את המיטות ורואה את כל זאת לנגד עיני. גם מיטות השעונות זו על גבי זו לייבוש אני רואה, כמו את ריח צבע הכסף.
בחלק זה של משפחתי, האנשים היו לסוחרים אמידים ועשירים מופלגים. הם היו מאלה שיכולים היו להרשות לעצמם להתגורר מחוץ לגטו היהודי, המלאח. שם גרנו בבתי חמר מחוזקים בצבעי כחול למזל, וירוק נגד עין הרע. הם חיו בבתי פאר, וסביבם חגו משרתים, משרתות, טבחים, מנקות, שומרים, נהגים ומניקות. כן, גם אני ינקתי משדיה של פַטְמָה שכנתנו כשאמי הלכה לעבוד, לא לנוח כגבירות. תמורת נתינת בקשיש לעושי דבר המלך במסירת השוחד למלכוּת, בבחינת דְּמֵי "לֹא יֶחֱרַץ" לשליחיו של המלך, הם אכן חיו כמו באגדות.
מדי בוקר בהגיעי אליו, והוא יושב פתח חנותו בבוקרו של יום, כשאור השמש זֹהַר פניו והדר זקנו היהודי כיסה על ענקי גרגרותיו, ובלוויית חן השָשייָה השחורה שלראשו. "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ."
נשקתי לגב ידו המושטת לעברי ומבקש הייתי בקולי הרך, דָּדָּה ריאל. ריאל הוא מטבע עוֹבֵר לַסּוֹחֵר במרוקו. תמיד קיבלתי משהו, לרוב זה היה פרנק או שניים ובימים טובים כערבי חג, היה זה גם ריאל שמצא לו כיס אוהד במכנסיי.
היה האיש מניח ידו על ראשי ומברכני "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.". לא היה שמח ומאושר כמוני, יען כי תמיד היה לי במה לקנות ממתק, ואם חסכתי וצברתי די פרנקים, הייתי הולך לשוק סוחרי הברזל, שׂוּק אְלְחְדָדִיָה سوق لإحداديه. שם הייתי קונה לי כלי עבודה וחומרים למלאכות זעירות אשר חשקה נפשי מאד לעשותן, לאחר שראיתי את בעלי המלאכה העוסקים בהן. להוציא מהכוח אל הפועל את נטיית לבי באהבת המלאכה.
בעודי מהלך שמח בחלקי מדָּדָּה שלום לכיוון הישיבה, פגשתי לא אחת את מִייָאחוֹ; אישה קטנה שהילכה על ארבע על שום צליעתה. אולי משם בא הכינוי שדבק בה, הדומה למייאוו. נהגה ללבוש סחבות והייתה קשורה במין זִינַר/בד ארוג וצבעוני, שהיה מקופל וקשור סביב מותניה.
וכחתולה האורבת לטרפה, בראותה אותי, הייתה מתיישבת על אחוריה וידה מושטות לפניי ובפיה תחינה; עָפַאק עָפַאק עְטְקְנִי. בבקשה, בבקשה הַרְוֵנִי. תמיד נתתי לתוך ידה המושטת. וכפי שקשה להביט מקרוב בפניה שהיו מאמללות את רואיה, כך גם לא יכולתי לסרב לה. נתתי לה מָעָה, מטבע מעט מהַמָּעוֹת שקיבלתי מדדה שלום.
כי כך לימדונו אבותינו
שעל היד המושטת לתת
להשתוקק בדיוק כמו זו המושטת לקבל
אם לא למעלה מכך
יותר מפעם אחת נדמה היה לי כי הגברת מייאחו מחכה רק לי בפינה. ומשראתה שקיבלתי מדָדָה שלום דמי כיס, הייתה מתייצבת בדרכי כדי לקבל חלקה במתת. נהגה תמיד לברך על הגמול, ולהסתיר את האוצר בכיס חָזִיָּתָהּ שמעל לזִינַרה.
עכשיו כבר איני מְדַדֶּה שמח לישיבה אלא רץ מאושר אליה. בעיני הילדים שחגו סביבי נראה האושר לא מובן, משנתתי מחלקי למייאחו, לפחות לא כמו השמחה שנראתה להם כשקיבלתי מדדה שלום. אבל אצלי זה עבד הפוך, מעולם לא הרגשתי שאני חסר משהו כשנתתי לה.
אז אולי לא הבנתי עד הסוף תוצאות מעשיי
אבל היטב הבנתי את שנטעו בי הוריי.
היום שאני מספר לכם
מודע אני לנטיעותיי בילדיי שלי
למדנו מהמפגש בין יעקב אבינו בשובו מחרן לעשיו אחיו, שנתן יעקב מתנות הרבה לעשיו ואילו עשיו קיבל את פני יעקב עם צבא של אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. אמר עשיו ליעקב. "יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ." ענה לו אחיו מבלי להתבלבל. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח.
סוף הסיפור של מפגש האחים הוא: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם." ברם מי שהשלים את הַמְּלַאי היה זה דווקא עשיו המקבל. ומי שנשאר שלם היה זה דווקא יעקב הנותן. כי מי שיש לו רב תמיד ישאף לעוד ומי שיש לו כֹל הוא אף פעם אינו חסר.
לישיבה נשאתי את רגליי להספיק לשחרית. כל כך חזק חשתי בכול נימי דמי את עוצמת ההשתוקקות ל- "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ." שֶׁלִּמְּדַתְנִי מורשתי. שבתחילה נותן צדקה לעני ורק לאחר מכן ניתנת לך הרשות לחזות פניו ולבקש מאתו,
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח בכדי- שפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.
מרגע הנתינה למייאחו ועד בואי בשערי הישיבה ריחפתי ממש, הדרך כאילו קפצה לי ולא איחרתי.
כל מה שנראה היה לסובבים אותי
כיעדי החיים, הנוחות, העושר ורצוי הרבה.
כל זה היה בעיניי לטורח רב.
שהעיקר שבהם התפספס. והעיקר לדידי הוא
להכיר בערכך כאדם שהיום אתה כאן ומחר נעלם.
ומתוך זה לעשות רק טוב לאחר
שמתוך זה יבוא גם עדיך הטוב.
לעשות כמה שיותר שמחה ולדחוק את העצב.
והשמחים לידך, שמח בשמחתם כי השעה דוחקת
וזמן שלא עבר בנתינה, בשמחה וביצירה התנדף כלא היה
וזמנך בנאדם מתוחם.
הגם שקשה כשאול לקיים את
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ כפשוטן של מלים
ומקרא כתוב הוא, שמיד ובצמוד בא "אֲנִי יְהוָה."
ויש לעניות דעתי לקרוא כך.
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ.--- כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה."
וכמו שה' אוהב את רעיו כן חובתי לאהוב את רֵעַי.
היום ברור לי יותר מדוע דדה שלום שפך לתוך ידי פעם פרנק ולעתים שניים או יותר. כשקיבלתי ממנו פרנק, מייאחו אף פעם לא ניצבה בדרכי. כי מעולם לא נשארתי בלי הפרנק הבודד. ומשקיבלתי שני פרנק, הייתה מייאחו אורבת לטרפה. כאילו שדָדָה שלום ראה אותה, והעניק לי את הזכות לתת גם לה. מעולם לא העזתי, או אפילו ניתן לומר כי לא הבנתי כיצד, ולמה לשאול אותו. מבחינתי זו הייתה עובדת חיים כפשוטה.
מעולם לא אמר לי תן לה
כי ככה זה עבד במחוזות ילדותי
מעלתה של הנתינה בסתר היא קרן אור
"תֵּן לה מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ"
שנים רבות חלפו להן, ואני כבר ילד גדול ובעצמי אב לילדים. ולאחר מות אבי ובְּעֶטְיָם של ימי השבעה, גמלה בלבי ההחלטה לבנות אילן יוחסין למשפחתי הענפה, אשר רובה הייתה לי כזרה עד לעת פטירת אבי,
אותו מעמד קוסמי שאין לו לא שיעור ולא דומה
בו חזיתי לראשונה בימי חלדי
עת נשאו מלאכים את אבא שלי עטוף בציצית
והורידוהו ממעלות הבית אל מעלות עליונים
ובהישמע תרועות שופרות רבני כל המושבים הסמוכים
אשר עמדו לאורכה של הדרך מביתו אל בית עולמו.
וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה""
קולות שופר "אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו", התפעמות היולית. דפיקות לבי עברו את המותר להן, וכבן לעם הנצח, פסוק זה מילא אותי. "בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת." ומי שהוא בנו של הקדוש ברוך הוא, אל לו לבכות ולהתאבל הרבה, וכי אביו אינו נצחי? ומשנסתרות דרכי עולם, פרץ של דמעות ניגר על זקני בלא שיכולתי לעצור אותן.
מחזה סוּרֵאָלִיסְטִי שלא חוויתי מעודי לפני כן.
בן מאה שנה היה אבי בלכתו אל בית החיים, ולא היה מקום לבכות, רק לשמוח על החיים המלאים שחי. על שמונת ילדיו ועל עשרות הנינים, הנכדים והדורות שחבקו ידיו ושנימולו על ברכיו.
כתבתי לאקדמיה ללשון העברית, וביקשתי לאמץ את המלצתי זאת.
אב
בן
נין
נכד
דור
רב
בראשי תיבות יוצא "אבן-נדר", סלע היסוד של קיומנו, כאשר כל אות אחרונה מתחילה את הבלתי נמנע הבא. זהו סדר הדורות לפי שמצאתי כתוב בספר הספרים.
"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ."
בחיפושיי הרבים אחרי החזנים לדורותיהם ובמגמה לבנות את אילן היוחסין, הגעתי לעיר אשדוד. שם, בכניסה לווילה יפיפייה, ישב לו זקן באותה תנוחה אופיינית, הזכורה לי היטב מימי ילדותי בקזבלנקה. דָּדָּה שלום הגדול עם הגלבייה והששייה, המאפיינים החיצוניים שלו כמו גם של אבי. ואולי זה הוא אחרון הלובשים עוז והדר.
ללא היסוס ומורא האצתי צעדיי וקרבתי אליו, וביראת הוד כרעתי ברך ונשקתי לידו המושטת מאליה.
נדמה כי הושטת היד הנראית טבעית הינה תכונה מובנת ההולמת את מעמדו של האיש שנס מכל מעמד, בחברה שסביבו ובכלל. ואשר חייו ומותו היו נתינה בסתר אחת גדולה.
נשיקה, שיש בה יניקת הוקרה ותודה מנשמתי, התקבלה אצל דדה שלום ברגע של התעלות הנפש. זיכרון רחוק ואולי אינני יכול לשפוט, כי...
בסייע המנושק למנשֶק להוקיר לו תודה מכל הלב.
ומבלי שיטריח את מקבל המתת לחפש את היד,
היד המושטת בטבעיות תרתי משמע ותרתי שמחה.
שונה מהותית מהיד המתחמקת במראית עין של ענווה.
כאז, גם הפעם, נשקתי לידו המושטת. דָּדָּה פרנק, ביקשתי בקולי, לא הרך והטבעי של אז, אלא קולי שנשנק ובכה כילד של אז. והפעם, משך האיש ידו מידי, כמי שנשכו נחש. פני נחתו על ברכיו של בן דודו של אבי ובכיתי.
"מי אתה?" שאל.
"מואיזו מְדֵרְב בַסְקוֹ", השבתי קטוע הברות, נוגות ושמחות גם יחד, על כך שלא פיללתי שאפגוש אותו בעודו חי.
מיד הניח שתי ידיו על ראשי וברכני, נתן בי את עניו וּמִלְמֵל, "הלך מסעוד?", והוסיף, "אה, אני מבוגר מאביך בשנה". נראה כי גם מעיניו זחלה לה לחלוחית קטנה, טהורה.
לאחר שהוקל לי, שאלתי אותו דבר שמעולם לא היה לו הסבר הגיוני ככל שעלה בי הרצון לגלותו. "אמור לי דדה, הידעת שבכל פעם שנתת לי פרנק כפול, נתתי אחד למייאחו?", ושאל בתמורה "אתה עוד זוכר את מייאחו היהודייה האומללה?". "וודאי", אמרתי, "וכי בנתינה אני חי כל ימיי". "לא חשבתי אחרת", אמר והוסיף "מייאחו נהגה לפקוד את החנות מדי בוקר והייתי נותן לה פרנק או שניים, אלא שביקשתיה לחדול מלטרוח ולבוא לחנות, ושאני אדאג לה. ואכן דאגתי לה בעזרתם של אנשים טובים וביניהם אתה, הילד המיוחד במינו שכה אהבתי. ועתה, משבאת עֲדֵי, אספר לך, ואין פשוט מזה. כי ככול שראיתי אותה מחכה בפינה, נתתי לך כפול".
"אבל בכל פעם שקיבלתי כפול נתתי לה מחצית", תמהתי. "ידעתי, ידעתי!", קרא. "ומהיכן היה לך הביטחון כי אתן לה?", שאלתי. "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ תְּאוֹמָתוֹ", השיב והוסיף. "אתה נצר לאותו עם ולאותה משפחה שלא אפשר בה שלא תיתן לְמָךְ שֶׁדַּךְ. ולכן קיבלת כפול. שֶׁלּוּ נמנעת מלתת לה, אולי לא היית מקבל עוד את המטבע הכפול".
דבריו נפלו עלי כרעם ביום בהיר. "אז הייתי רק צינור מבלי שידעתי על כך?", שאלתי כמו נעלב, וכך השיב לי: "אם הייתי אומר לך לתת לה, אתה היית באמת רק שליח, ומשלא עשיתי זאת, אתה היית הנותן. ואמנם מאז שעליתם לישראל, נפשה של מייאחו שעוד חיכתה לך, ידעה ולימדה זכות, עליך ועלי".
הצטמררתי ונשקתי שוב את גב ידו והוא ליטף ראשי וברכני. כזה אחד דדה שלום היה רק לי.
ביטחוני כל כך רב באמיתות הנצח הללו
עד שמעולם לא נצרכתי לדִּרְבּוּן כלשהו
כדי לדעת שלמטבע יש רק צד אחד
ערכו של הצד האחר הוא האני/האגו
כשזה הביטחון בא מתוך שליחות פנימית של העצמי
ולא משום היותי חייב לזולת או משום מראית עין
ממילא אין מקום בעולמי להצטער על הווייתי זו
שברון לבי בא לי משלא היה לי יותר מה לתת
כי כל מה שנשאר לי ביד היום ויישאר אתי לעד
זה רק את מה שנתתי
וביתר שאת, משנזכרתי באלה האמיתות ביום לווייתו של דדה שלום בעירו אשדוד, שנים לא רבות לאחר פגישתנו המתוארת שכמו נועדה משמים.
במעמד זה ספד לו הרב עזרן בבית הקברות. קולו של הרב קרע לגזרים את אווירת הנכאים שאחזה בכל. מבעד לרמקולים שהותקנו בבית העלמין. הרב הזכיר לאלפי הנוכחים שבאו לחלוק לשלום חזן כבוד אחרון. ולאלה מהם שאולי שכחו. נשא מְשָׁלוֹ ואמר:
"מי ישב במרוקו על תקן מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שקלטה אלפי יהודים בקזבלנקה עת ירדנו מן ההרים, אם לא דדה שלום? תקרעו קריעה על היקר שהלך".
בימים בהם צרפת החלה לסגת ממרוקו, ופחד היהודים שחיו בהרים הרחוקים גבר מפני פורעים קיצונים, התקבצו רוב היהודים בערים הגדולות לקראת גאולת יהדות מרוקו. קזבלנקה הייתה אחת מהן.
לאחר הלוויה ספד לו רב העיר פינטו הזקן בבית הכנסת הגדול באשדוד, שהיה מלא עד פה, כעת רעם קולו ותשומת לב כל הנוכחים אליו.
מותר לגלות את החסדים הגדולים שבמתן בסתר, שאפיינו את הליכותיו של דדה שלום חזן.
הנה, ובכל יום, ובמשך שנים רבות, בטרם עלות השחר עת לכתי לבית הכנסת. הייתי מוצא שקית ניילון תלויה על ידית דלת ביתי, ובה נענע ומאה לירות. בימי שישי הייתי מוצא אותה תלויה עם זר נענע ולירות מאתיים, ובימים שלפני החגים חזר הנוהג על עצמו והשקית הכילה את הנענע ואלף או אלפיים לירות.
מתן בסתר זה נמשך שנים ארוכות. ומפאת כבוד הנותן בסתר, מיאנתי להכלימו בלא שיידע שאני יודע, הגם שבתוכי ידעתי שהוא האיש ואין זולתו. וכי בימי העדרו מבית הכנסת מפאת מחלה, הגיעה השקית עדי כמדי יום ביומו ובה נמצא הכסף בלי נענע. קישרתי בין אירועים אלה ולא נמצאה מנוחה לנפשי. באחת הפעמים בהיותו חולה, חיכיתי ער כל הלילה וראיתי את בנו תולה את השקית עם הכסף בלי הנענע. ובטרם לכתו לבית עולמו תרם דדה שלום את ביתו לישיבה.
זה היה האיש.
זוהי המשמעות המרנינה והמרטיטה מיתר כל לב, ובהיותי בן להורים ולמשפחה שהנתינה הייתה בבת לְבָבָם, ועל אף רזונם הגשמי של הורי, שִׁפְעַת רוחם הרקיעה שחקים.
שלא על דרך החיוב שלך כאדם
לתת למי שחלש ממך
אלא על שזכית שזהו טבעך כיהודי
שהטביעו בך הוריך מוריך
ומורשתך
הַפְּרוֹטוֹן/הפרוטה אמנם כן, הַפְּרוֹטוֹן הוא החלק הקטן ביותר שהמציאו הפיזיקאים. אבל כל עוד יש לה לפרוטה תפקיד למלא בחייה של מייאחו. הפרוטון בעבורה הינו אטום שלם על כל מטעניו, שמילא את חייה בשמחה.
כשאתה מסתובב ברחוב
ועניי עירך ידם מושטת
אל תעמוד ותתעכב לידם של העניים
ותפתח את הארנק לעיני כל ותשלוף
ותיתן בידם כשאצבעותיך קפוצות
אלא, עשה לך נוהג קבוע
בצאתך מביתך העבר מארנקך
את כל העודף הקטן ושים בכיסך
וכשמרחוק אתה רואה את פושט היד
הכנס ידך לכיסך כבדרך אגב וטול משלך
וכבדרך אגב שים בידו ולך
וגם אם נתת מעט מעות, זהו מתן בסתר גדול.
לתת בסתר זה לְהִלָּווֹת אֵלָיו
לתת בגלוי זה לְהַלְווֹת לוֹ
איני יכול למצוא הסבר מניח את הדעת לתופעה שהייתה שכיחה לְמַדַּי במחזותינו, בכול אשר אנו חבורת ילדי הרחוב פגשנו במיאחו או באנשים אחרים בעלי מוגבלויות. היינו צוחקים על היותה מזדחלת על ארבע, היו גם מי שחיקו את הליכתה. לבד אולי מההתפקחות של אותם הימים, כשמתוך "רציונל" של ילדים המבקשים מסגרת מעט יותר חונכת. מאשר זכינו לה במרחביו הצרים של הגטו. העדרה של אותה מסגרת הביאה אותנו לחפש אתגרים לחסך הרב מפעילות אחרת בונה שלא הייתה בנמצא.
ומסיפורה של מייאחו יש לי תובנה פעוטה אף יותר מן הַפְּרוֹטוֹן, הקשורה קשר אמיץ עם פרשתנו בראשית שמשם לקוח זה הסיפור. דפתר א/פה בראשית וַיְהִי אוֹר ילדואותי ודווקא עם היהודייה שְׁכוּחַת אל הזאת. מְיֻדַּעְתֵּנוּ מייאחו ההולכת על ארבע. ואוסיף מעט מפרי דמיוני.
בבריאה נבראה חיית השדה/הבהמה לפני האדם. לחיות ההולכות על ארבע יש היתרון של היציבות. ראשן המוטה כלפי הקרקע עלול להיראות כחיסרון, אך הוא כורח כדי למצוא את מזונן. שהרי החיות/ הבהמות אינן זקוקות ליותר מזה. ובהמה עולה, בָּהּ מָה? ובבדיחות הדעת, כלום לבד מאוכל ותנומה.
לאחר מכן נברא האדם והוא הולך על שתיים, ומשתלה ראשו בשמים, הסתחרר נפל ונרדם, משלא נמצאה לו יציבות כמו לשאר בעלי החיים. אגב, האדם הוא היונק היחיד העומד זקוף. אי לכך מיד עשה לו עזר כנגדו.
ורק אם ישלבו ידיים יציבותם מובטחת. שהרי במה מותר האדם מן הבהמה? גם לאדם ארבע רגליים המקנות לו יציבות מרבית. אלא שיש כאן תנאי.
אם את ראשו ירים האדם לשמים ויתפלל במקום להסתחרר אזי החיבור יהיה לעזר, ואם ראשו יוריד כבהמה ויסתכל רק על הנחש, אזי החיבור יהיה נגדו.
האיש והאישה נקראים בלשון יחיד אדם, לא אדמים. "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם." אדם אם כן, הוא רק ואך ורק, כששניהם יחדיו. וילדיהם, יקראו בניו של אדם, מאותה הנמקה בדיוק.
אם כן, מרכז הכובד העובר דרך הבסיס בבהמה מייצב אותה, ואינה צריכה להתפלל ליציבות. לאדם ניצב כאמור תנאי,, וכדי שמרכז הכובד יעבור במרכז בינו לבינה עליהם לשלב ידיים ולשאת עיניהם למרום, להתפעל ולהתפלל. "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" ובטריפת אותיות, אֱלֹהִים בָּרָא!
האדם בעצם נברא כפשרה בין מלאכים מרחפים, לבין ציפורים על שתי רגליים, ובתוספת הכנפיים. ולבהמות המקורקעות.
וּבָאָנַגְרָמָה, מותר הוא רתום. וזה המייחד את האדם מהבהמה, היותו רתום לתכלית שבינו לבינה ובינם לבין בוראם.
שהכול תלוי רק בו
אם עֵזֶר, ירחף כמלאך
אם נֶגְדּוֹ, טורף כבהמה גם נטרף
חנוך לנער על פי דרכו בנתינה אין סופית, ולא רק במה שנוח לדרדק. ודווקא בדרישות ובמטלות שיעשה משהו לטובת הכלל שהיא טובתו לכשיבין. משכך ובשביל כך, על ההורה מוטלת האחריות לתת לו את הכלים לכך, ולזה התכוון שלמה באומרו "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".
על פי, רוצה לומר בראשית/בתחילת דרכו ולאו דווקא "בהידרדרותו", כי קלה היא מהטיפוס.
וכמו שעל פי הבאר הוא תחילת/ פתח הבאר, כך על פי דרכו הוא תחילת דרכו. לאמור, בעודו תינוק וכשיגדל לא יסור ממנה.
ורק על זאת הדרך יכול יהודי אחד לעשות את מה שרבים אינם יכולים. "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר"
ורק על זאת הדרך יכול דדה אחד, או אבא אחד, או אפילו ריאל אחד לגולל את "אבן-נדר", "אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", את גלות ישראל הארוכה לגאולה.
"וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית."
אותה האבן הכבידה שעל פי הבאר
כל הסיפורים שבעולם לא יוכלו לספר את חייו של אדם אחד, הגם שלכול האנשים יש סיפורים מכאן ועד לאן. בתוך המתח הזה אני חי ומת. ובכדי שאולי תהייה קצת משמעות למרווח שבין תחילת החיים לסופם, יש לקחת פסקי זמן ולבהות בטבע שמסביב, בכוכבים שמעל, בגלי הים ובעיקר לשתוק.
בגבול הסמוי הנישא בתוך אדוותיהם,
נמצא המזור למדוויהם.
כי בבוא דָּכְיָם לטפס מעבר לחוף/לסוף
נושאים הם על גבם חול דק ובלתי נראה העוצר בעדם.
מי הים האדירים לא יכולים אחרת.
וזהו היופי שבהתכלות התכלית
אוקסימורון הבונה את עצמו לנצחיות שרידות האדם.
יש בו בַּפְרַנְק נחמה לנפשה הַדְּווּיָה של מייאחו
ויש בו גם נחמה גדולה לנפשו של ילד בן שש או שבע
שתוהה היום מה לא הבין אז כשצחק.
עולם עם אור מעט לעיוור
עם רגל לפיסח ויד לגידם
הוא עולם שיש בו אלוהים.
לכל קבעו כללים, לסיפור שלי יש רק אותי
