זה היה הטיול היומי שהם ערכו ביחד יום יום אחרי הצהרים מסביב לישוב הקטן שבו הם גרו. הם דברו ביניהם אנגלית, שעבור שניהם זאת היתה שפה זרה. היא כינתה זאת שפאציר- בגרמנית טיול רגלי, והוא קרה לזה ווק- באנגלית, גם כן טיול רגלי. אנה הקפידה לא להחסיר אפילו שפאציר אחד מהרגלם. גם המסלול היה קבוע: דרך הרחובות רקפת, רימון, נרקיס ולימון , שביחד יצרו נתיב מצולע דמוי מקבילית מעוותת, שקצת מתקרבת לצורת מעגל, כיון שהרחובות היו קצת קשתיים, והמעבר בין רקפת ורימון היה דרך סימטה קצרה, אלכסונית. גם זמן הצעידה היה די קבוע, כ-40 דקות. זאת לא היתה צעידה מאומצת מדי, היא היתה קלילה וקצבית, בלי תלות בעונת השנה. בקיץ הם היו לבושים בבגדים קלים ובחורף הוסיפו על עצמם מעילים וגם מטריות.

המהירות התאימה לשניהם. גדעון היה פנסיונר שהצליח לשמור על כושר סביר, למרות התאונה, ואנה היתה יותר קלת תנועה ממנו והתאימה את קצב הליכתה לשלו. זה היה זמן מצוין לשוחח על כל מיני נושאים, שבדרך כלל עלו תוך כדי הליכה, לפי האסוציאציה שנקרתה להם בדרכם.