תאור:
היא עמדה שם בדיוק מולי , מעבר לכביש במעבר חצייה הבטתי בה ורגשות מוכרים עלו וצפו .שיני חרקו ללא שליטה הכעס התסכול, חוסר האונים ,הצער,היגון סחפו אותי לשנת 1977 . עשרה ילדים במדי צבא.חגור, נשק ,מלאי מוטיבציה ,ותשוקה לחיים כמו שרק ילדים בני 19 יכולים להיות.זה עתה סיימנו את התדריך לפעולה שתוכננה לאותו הלילה . לחצות את קווי האויב לחטוף אישיות בכירה ולחזור לבסיס בשלום. בסיום התדרוך חולקו המכתבים שהגיעו זה עתה מהעורף, אלינו לחזית. עוד לפני שהספקתי לסיים את הסיגריה ראיתי את בני המ"פ משליך דף מידיו חופן את פניו ומתרחק מאיתנו בריצה , הרמתי את נייר המכתבים ורצתי אחריו . בצבא קראתי לו המ"פ באזרחות קראתי לו אחי. הייתי בשוק. בני הגבר של הפלוגה בוכה. בני שעבר בחייו הקצרים כל כך הרבה מהמורות בחיים, בני החבר שליווה אותי מהגן לבית הספר לתיכון ,ולטירונות מתפרק מול עיני. רציתי לחבקו אבל הוא הסיר את ידי ממנו. הוא לא רצה להראות חלש וזקוק לחיבה.לאחר מס' דקות ,הוא הרים את עיניו אלי ,ובקש את המכתב .בקולו נשמע הכאב, ובקול מרוסק התחיל לקרא בקול רם. צמרמורת וקור אחזו בגופי , בני המופנם משתף את צערו מול כול המחלקה , למרות שנסתי להקשיב איני זוכר את כול המילים הנבובות אבל כשהקריא את השורות הבאות לא יכולתי להישאר אדיש, וכול מילה נחקקה ונחרטה על לוח ליבי כול מילה הכאיבה יותר מחדירת כדור .
"על פי חישוביי אני יראה אותך במהלך השנה רק שתיים עשרה פעם , וגם זה למספר מועט של שעות , אתה חייב להבין אני עדיין צעירה ,וכשכול חברותי יוצאות עם החברים ,אני נשארת לבד . די איני יכולה יותר" . לאחרונה הכרתי חייל מהקריה והוא מגיע כול יום לבית" ו....בני שתק , הוא לא היה צריך להמשיך , הבנו את ההמשך. דריכות ,קיפאון, והלם אחז בכולנו. לרובנו היו חברות בעורף, לכולנו היו אהבות ציפיות געגועים ותקוות . כל אחד מהלוחמים היה גבר קשוח , ולמרות צבעי ההסוואה שהיו מרוחים על פניהם ראיתי כי המכתב השפיע . כולנו שירתנו ביחידה קרבית, את החופשות שלנו קבעו ברוב המקרים ע"פ רמת הכוננות . וכשהכול היה שקט היינו יוצאים אחת לחודש.
בשתיים לפנות בוקר הוביל בני המ"פ אותנו הלוחמים ואת עצמו אל מלכודת המוות . בניגוד להנחיות הוא הלך אל המארב המתוכנן שהמחבלים הציבו.
למחרת היה כתוב בעיתון כי שישה מחיילנו לא שבו לבסיסם....
