שם:	נבואת בן-הים
מחבר:	גבריאל שאול

תאור:
-1- השמש הייתה תלויה נמוך בשמיים, מגרדת את צמרות העצים כשהתעוררה נוגי. קווצות שיער ערמוני נפלו על פניה כשהרימה את ראשה בעדינות ופקחה את עיניה. מבולבלת ומסונוורת מקרני השמש היא הנידה את ראשה, מנסה להסיט את השערות שהרגישו כבדות מן הרגיל מפרצופה. דשא גבוה התנודד ברוח אחר הצהריים הקלילה בעוד עיניה הסתגלו לאור. בוקר! היא ניסתה לקום אך הרגישה את גופה נמשך לאחור כנגד משהו קשה ומחוספס. היא הביטה לצידה וראתה את ראשה של אלביה נח על כתפה. הן היו ישובות, קשורות לגזעו של עץ רחב. חבל עבה היה כרוך סביב מותניהן וזרועותיהן. קורות הלילה הקודם התפרצו בראשה לפתע והיא סקרה את האחו הקטן לפניה, מחפשת סימן כלשהו לטרול ולמכשפה, אך השטח היה ריק. הסימן היחיד שנותר מהצמד היה האפר מהמדורה שהדליקו בלילה. נוגי הביטה לצידה השני וראתה את ראשו של טאן, שהיה מונח על חזהו, עולה ויורד לקצב נשימותיו, כשלפתע פלט נחירה עמוקה. "תתעוררו!" צעקה. אימא תכעס עלי כל כך, חשבה לעצמה. היא ניערה את גופה לצדדים, מנגחת את חבריה עם כתפיה. אלביה הרימה את ראשה בחדות ושיערה הארוך, שחור וחלק, כיסה את פניה הלבנות הצרות. טאן הרים את ראשו ובהה לפנים מבעד לרעמת תלתליו החומים בהירים. פניו הרחבות והרבועות נמתחו מיד לחיוך. שניהם הביטו בנוגי, ואז כאילו נזכרו במאורעות הלילה הקודם, הסיטו מבטם אל עבר המקום בו עמדה עגלתה של המכשפה. "הם הסתלקו? שאל טאן. "אני חושבת שכן," ענתה. אלביה שרבבה את שפתיה ונשפה מעלה, מעיפה את שיערה הצידה וחושפת עין אחת. "היא יכלה לפחות להתיר אותנו," פלטה. "ישנו." היא הסתכלה על נוגי, ועינה החומה, שהציצה מבעד לווילון השיער השחור, נפקחה לרווחה. "השיער שלך ארוך יותר מכפי שאי פעם ראיתי אותו," אמרה בקול רועד. טאן הסתכל על נוגי, בוחן את שיערה. "את מרגישה בסדר?" שאל בדאגה. "בהתחשב בכך שלא אכלתי כבר כמעט יום שלם ואני קשורה לעץ, כן," ענתה. היא ניסתה לבלוע חיוך אך לא הצליחה. טאן חייך בחזרה ואלביה החלה משפשפת את גבה כנגד העץ. "אנחנו חייבים להסתלק מכאן," אמרה אלביה, מנסה לשחרר את ידיה מתחת לחבל. הם החלו מניעים את גופם מצד לצד, דוחפים את גבם כנגד הגזע. "אימא שלי בטח כועסת עלי," אמרה נוגי. "מעניין אם מישהו מחפש אותנו," פלט טאן. הוא החל מזיז את גופו וידיו במרץ. "בזהירות," מלמלה אלביה, שולחת בו מבט חד. "החבל מכאיב לי." "אם נמשיך כך עוד כמה זמן החבל עשוי להתרופף," אמר. "אני מקווה," הפטירה אלביה. "כי העור שלי מתחיל להתקלף." לפתע שמעו רחש בשיחים שבקצהו המרוחק של האחו. "שמעתם את זה?" שאלה נוגי. "כן," ענה טאן. "נשמע כאילו מישהו מתקרב." "או משהו," תיקנה אותו אלביה. הרחש התגבר ובעודם מביטים אל השיחים התפרצו אל האחו מבעד לעלים הסבוכים שני יצורים. נוגי הבחינה ברפרוף ירוק שנצנץ, עולה ויורד באוויר. "אלו רק פיות עצים," הכריזה אלביה, נושמת לרווחה. נוגי וטאן צחקו בהקלה. שתי הפיות, שהיו בגודל של ציפורים קטנות, ריחפו באוויר, מקיפות האחת את השנייה, והשמש השתקפה בכנפיהן הנוצצות, מדמה אותן לאבני חן מרחפות. "הן נראות כמו שפיריות," ציינה נוגי. "הן מסוגלות להבין אותנו?" "מעולם לא ראיתי פיות עצים!" פלט טאן בהתרגשות וניסה לקום. "זהירות עם החבל!" צעקה אלביה. "כן, הן יכולות להבין אותנו," אמרה. "הן לא יפגעו בנו אך בטח לא יעזרו לנו." "אחרי כל הסיפורים ששמענו ממך על היצורים שחיים ביער המזרחי, ציפיתי כבר לגרוע מכל," אמרה נוגי עם חיוך. "ואני דאגתי מכל היצורים עליהם לא סיפרתי לכם," ענתה אלביה בקרירות. "למה את אומרת שהן לא יעזרו לנו?" שאל טאן, בוחן את היצורים הקטנים שריחפו לפניהם באחו. "הן לא מחבבות בני אדם, כמו רוב היצורים הקסומים," הסבירה. נוגי בחנה את הגופות הדקיקים וכנפיהן העדינות שדמו לעלים ירוקים. הפיות בחנו אותם לרגע, ואז הצמידה אחת את כפות ידיה לאוזנה של השנייה. נוגי שמעה את צחקוקה הגבוה של הפייה בעוד חברתה לחשה משהו לתוך אוזנה. "הן כאלה חמודות," אמרה. "את בטוחה שהן לא יעזרו לנו אם נבקש?" "הן בטח מתלבטות איזו קללה היתולית להטיל עלינו," אמרה אלביה, דוחפת את רגליה כלפי הדשא. "קללה?" שאל טאן בתדהמה בעודו סוקר את הפיות. "אל תדאג. הקסם שלהן לא מזיק ובדרך כלל פשוט מאוד להסרה. אני בטוחה שסבתי תוכל לתקן כל דבר שיעוללו לנו." היא חייכה, ונוגי ראתה ניצוץ קונדסות מוכר שראתה לעיתים קרובות בעיניה החומות הבהירות, בייחוד כשדיברה על קסם. לפתע נשמע עוד רחש מהשיחים. הפיות סובבו את ראשיהן והביטו בשיחים שמאחוריהן. נוגי, אלביה וטאן, בקושי הספיקו להסיט מבטיהם מהפיות אל השיחים כשמבעד לצמחייה התפרץ זאב שחור אל האחו ותפס את אחת הפיות במלתעותיו. "אה!" צעקו השלושה בו זמנית. הם החלו חופרים רגליהם בדשא, מנסים לשחרר את זרועותיהם מהחבל. הפייה השנייה התעופפה אל העצים בעוד השנייה שיחררה צעקה דקה וגופה רפס בין שיניו של הזאב. הזאב הביט בשלושה, פיית העצים תלויה בין שפתיו. פרוותו השחורה הייתה שומנית ופרועה. רגליו הארוכות הדקות היו שתולות באיתנות בקרקע והדשא תחתיו נצנץ מטיפות של דם פיות ירוק. נוגי נדהמה מגודלו של הזאב. הוא היה גדול פי שניים מהכלב הגדול ביותר בכפרם. הזאב הביט בהם עוד רגע ואז החל ללעוס את הפייה. "אני מקווה שהוא לא רוצה קינוח," אמר טאן, עוקר דשא בכפות רגליו שניסו לדחוף את גופו כנגד העץ. "או מנה עיקרית." נוגי הרגישה את ליבה הולם בפראות. היא מעולם לא ראתה זאב ממרחק כה קצר. היא ידעה, מסיפורים שסיפר לה אביה, כי הזאבים השחורים ביער המזרחי היו טורפים אכזריים. הם היו מסוגלים לקרוע ילד תועה לגזרים ואף להרוג אדם מבוגר. הזאב בלע את שאריות הפיה ונעמד, מביט בשלושה. הוא התנשף ונוגי ראתה את ניביו הארוכים והדם הירוק שהיה מרוח סביב פיו. הוא שלף לשון אדומה וליקק את הדם, לא מסיר לרגע את מבטו מהשלושה. "למה הוא מסתכל עלינו ככה?" שאל טאן, נושם במהירות. אלביה, שידיה הלבנות החלו כבר לדמם היכן שהחבל שפשף אותן, הביטה בזאב. "הוא מנסה להחליט אם אנחנו טרף קל. ברגע שיבין שאנחנו חסרי אונים הוא בטח יתקוף אותנו," אמרה. "אם רק היה לי את המטה שלי עכשיו וידיים חופשיות." עיניהם של נוגי וטאן נפתחו לרווחה וננעצו באלביה. "תודה על החדשות הטובות," אמר טאן, מניע את גופו בפראות. הוא היה נער חסון, גבוה מנוגי בראש וכמעט בשניים מאלביה, עם כתפיים רחבות וגפיים עבות. לפתע, שיחרר הזאב נהמה עמוקה. הם הביטו בעיניו הצהובות שהצטמצמו לכדי סדקים צרים. הוא הנמיך את ראשו, נשען לאחור וחשף את ניביו המצהיבים. רוק נטף מבין חניכיו האדומים אל הדשא. נהמתו התחזקה ונוגי הרגישה את ראשה מסתחרר. עיניה חגו מעלה והיא הרגישה עקצוץ משונה זורם מראשה אל זרועותיה ואל שאר גופה. היא שמעה את טאן ואלביה צורחים כמו שמעולם לא שמעה אותם כשניתר הזאב באוויר וזינק לעברם. שעטות כפותיו הגדולות על הדשא הדהדו באוזניה וקול נשימותיו הלך והתקרב במהירות. היא הרגישה את קרקפתה מעקצצת ותחושת חמימות מוזרה התפשטה מקודקודה וזרמה סביבו כמו גלים. היא פקחה את עיניה וראתה את הזאב כה קרוב לפניהם ודחפה את רגליה כנגד האדמה, הודפת את גופה מעלה בעזרת זרועותיה. היא הרגישה את החבל נקרע. טאן ואלביה נשענו לצדדים, זועקים מכאב ומפחד, מנסים להתחמק מפיו המתקרב של הזאב. נוגי זינקה על רגליה והניפה את יד ימינה הקפוצה באוויר. בבוקר הקודם, לפני שיצאה לטיול ביער המזרחי עם חבריה שבסופו התעוררו כשהם קשורים לעץ, התעוררה נוגי לפני הנץ החמה אל תוך עוד בוקר בכפר דרוז'אן. היא הייתה רגילה לקום בכל בוקר באותה השעה, ממש לפני שקרני השמש הראשונות התגנבו מעל ההרים אל תוך העמק הקטן והשקט. היא לבשה את השמלה הירוקה שלה וזוג כפכפים, וגררה רגליה אל הדלת. היא עברה במטבח, פוסעת אל הדלת האחורית שהובילה אל חצר קטנה מאחורי בית העץ של משפחתה. היא עשתה את אותה הדרך כל בוקר בחייה מאז שזכרה את עצמה. כשפתחה את דלת העץ הקטנה לרווחה נחבטה הדלת כנגד הקיר. מחייכת, פסעה אל תוך החצר. תמיד הרגישה חזקה יותר בבוקר. החצר הייתה ירוקה, חפה מעשבים שוטים, וחומה של עצים גבוהים וצפופי עלים הקיפה אותה. דחליל גבוה השגיח על ערוגות של ירקות ועשבי תיבול שונים. ריח הטל התגנב לנחיריה והיא נשמה מלוא ריאותיה, עוצמת את עיניה העייפות לרגע ונותנת לאוויר הצלול להחיות את גופה. היא התיישבה על שרפרף קטן שניצב בסמוך לצריף הכלים בו ישנו כלבי המשפחה, רוי ושמיל. כשראו את נוגי הם זקפו ראשיהם וכשכשו בזנבותיהם. רגע לאחר מכן כבר עצמו שוב את עיניהם בעוד התרנגולות והאווזים קיבלו את פניה במקהלתם הרגילה. הם ידעו כי אימה תגיע בקרוב, וברגע שתסיים עם נוגי היא תיכנס לבית ותשוב עם שאריות מארוחת הערב. בעודה יושבת בחצר, האזינה נוגי לצליל המוכר של עץ משתפשף בעץ. היא ידעה כי אימה שוב גוררת את תיבת העץ הגדולה שעמדה בפינת המטבח. רחש של צירי דלת נשמע, לא דלת גדולה, חורקים במהירות. בכל בוקר חיכתה נוגי בחצר לאימה שתמיד התעכבה לרגע בבית ואז הופיעה בדלת האחורית כשבידיה קופסא שחורה קטנה. פעם, כשהייתה נוגי בת שבע, הציצה דרך חלון המטבח וראתה כיצד פותחת אימה דלת סתרים ברצפת המטבח, בדיוק היכן שעמדה תיבת הסמרטוטים הגדולה בדרך כלל. היא ידעה שאימה נאלצה לגרור את התיבה כל בוקר כדי להגיע לנקודה ברצפה שבפינת המטבח, לפתוח את דלת הסתרים ולהוציא את הקופסא השחורה, אך לא היה לה מושג מדוע התעקשה להטריח את עצמה כל כך, בהתחשב בכך שתוכן הקופסא היה בסך הכול זוג מספריים ישנות. נוגי ניסתה להזיז את תיבת העץ בעצמה פעמים רבות, אך לא הצליחה להזיזה אף קמעה. היא הייתה בטוחה כי אימה החביאה עוד חפצים מתחתיה פרט למספריים הישנות. אלביה הסבירה לה כי אימה פנתה בוודאי לסבתה על מנת שתטיל לחש הצמדה על התיבה. לחש זה הצמיד את התיבה למספריים שהיו חבויות תחתיה בכל פעם שהופעל, ולכן לא היה ניתן להזיז את התיבה. אלביה הסבירה לנוגי כי אנשים רבים מהכפר והעמק פנו לסבתה בשביל לחשי הצמדה אותם טוותה באופן אישי לכל אדם שרצה להגן על חפצי ערך שונים. מכיוון שנטוו באופן אישי, יכול רק האדם שבשבילו נטווה הלחש להתירו. נוגי ניסתה להקשיב ללחישותיה של אימה כשדקלמה את מילות ההתרה של הלחש, אך מעולם לא הצליחה לפענח את המילים העמומות ששמעה מבעד לדלת. היא קמה מהשרפרף והורידה שמיכה דקה וגדולה שהייתה תלויה על דלת הצריף וכרכה אותה סביב כתפיה הרחבות, מהדקת אותה סביב צווארה. היא הייתה נערה גבוהה, גבוהה בהרבה משאר הנערות בכפר. שיערה היה חום ערמוני ועבה, ועיניה תכלת. היא אהבה לדמיין כי השמיכה הכרוכה סביב צווארה הייתה גלימת מלכות עשוית קטיפה, והיא המלכה של עמק דרוז'אן, יושבת גבוה על כס מלכותה מול אלפי נתיניה. קולותיהם של האווזים והתרנגולות היו תרועות הקהל ונוגי חייכה בתשובה, מנופפת בידה באיטיות. היא הושיטה ידה אל עורפה ופרעה את שיערה שנלכד מתחת לשמיכה. השיער החליק בכבדות על כף ידה וצנח על צווארה, גולש עד מתחת לכתפיה. צעדיה הזריזים של אימה נשמעו בבית, מתחרים עם השמש, ורגע לאחר מכן היא הופיעה בחצר, אוחזת מנורת שמן ביד אחת וקופסת עץ שחורה בשנייה. האווזים והתרנגולות קיבלו את פניה בקול בזמן שהניחה את הקופסא על שולחן קטן לצידה של נוגי. היא הייתה גבוהה יחסית לנשות הכפר האחרות, בעלת כתפיים רחבות ומוצקות. שיערה החום הארוך היה קלוע לצמה עבה שהשתלשלה על גבה ועיניה היו בצבע ירוק כהה, או ירוק-עד כמו שנקרא בפי אנשי הכפר. מרבית אנשי הכפר חלקו אותו צבע עיניים ייחודי. כמו מרבית נשות הצפון המקומיות, היו לה רגליים וזרועות חזקות, מותאמות להגנה על צאצאיה בזמן שבעלה ושאר הגברים בכפר יצאו למסעות צייד בבריכות שמצפון לעמק. "בוקר טוב, חמודה." "זה מרגיש יותר כמו לילה טוב," ענתה נוגי בפיהוק. אימה חייכה בעודה מתירה את השרשרת שענדה סביב צווארה. על השרשרת היה תלוי מפתח קטן וחלוד והיא דחפה אותו אל חור המנעול של קופסת העץ השחורה. היא סובבה את המפתח וקופסת העץ נפתחה בחריקה. נוגי לקחה נשימה עמוקה. "נוכל לעשות את זה קצת יותר מאוחר מחר?" שאלה בקול מתחנן בעוד אימה הוציאה חפץ עטוף בעור מן הקופסא. "אני חושבת שאחזור די מאוחר מביתה של אלביה הלילה." אימה נאנחה. היא הסירה את פיסת העור וחשפה זוג מספריים גדולות בצבע חלודה. המספריים נראו עייפות וחלודות, ונוגי הייתה בטוחה כי אימה שימנה אותן לעיתים תכופות רק כדי שימשיכו לתפקד. להביהן היו בצבע שחור אחיד ומבריק שבהק בניצוץ מוזר לאור המנורה. נדמה כי ניצוצן לא דהה מאז שראתה אותן בפעם הראשונה למרות השימוש היומיומי בהן. לפני מספר שנים קנתה נוגי לאימה זוג מספריים חדשים ליום הולדתה. היא מצאה זוג קטן שאהבה מפליז בסדנתו של הנפח. היא צחצחה אותן במשך זמן רב עד שהבהיקו כמו זהב, ואפילו הכינה קופסת עץ בשבילן עליה חרטה את שמה של אימה. היא ביקשה מטאן שישיג לה פיסת קטיפה כחולה ועטפה בה את המספריים. כשנתנה את המספריים לאימה היא לקחה אותן בידיה וחיבקה אותן לחזה. נוגי ראתה דמעות בעיניה ושמחה שהתרגשה כל כך ממתנתה, אך מאז השתמשה בהן אימה לתפירה ושאר מטלות קטנות אך סירבה להשתמש בהן כדי לספר את נוגי. "הסברתי לך אינספור פעמים שאנחנו מוכרחות לעשות זאת לפני עלות השחר," אמרה אימה לאחר שתיקה ממושכת. "יותר מאינספור," נאנחה נוגי, משפשפת את עיניה בכפות ידיה ומפהקת. "פשוט חשבתי שאנסה." "בכל מקרה, אני בטוחה שתוכלי לחזור מאוחר מהרגיל הלילה ועדיין להתעורר לפני עלות השחר," אמרה בחיוך. "אני לא אאחר יותר מדי," אמרה נוגי בפנים מוארות. "ואני מבטיחה לקום לפני הזריחה." היא לא רצתה להתווכח עם אימה. היא ידעה שהיא צודקת. נוגי שמעה הרי על הקללה מאז שהייתה קטנה וידעה שאימה רק עושה את הטוב ביותר בשבילה. היו הרבה אנשים מקוללים בעמק דרוז'אן, מספיק כדי לגרום לנוגי להרגיש שהיא לא באמת מיוחדת. היא אף הכירה נער שטייל רחוק מדי אל תוך מעבה היער המזרחי בחיפוש אחר פטריות ונתקל בחבורת ספרייטים. הספרייטים שאלו אותו על מעשיו ביער המזרחי מכיוון שלעיתים רחוקות ראו בני אדם עוברים בשביליו הסבוכים. הנער ענה כי יצא לחפש עשב מרפא מסוים כדי לעזור לרפא את אחותו החולה. מכיוון שהספרייטים ידועים ביכולתם החדה להבחין מתי מישהו אומר את האמת או לסירוגין, משקר, ידעו מיד כי סיפר להם כזבים. עוד דבר בו ידועים הספרייטים הוא שובבותם. הם הטילו עליו כישוף שגרם לאגודלו לדבוק לאפו כדי שיידעו כולם כי הוא שקרן. סבתה של אלביה, שהייתה מרפאת הכפר, עמלה במשך לילות רבים, טווה לחשים וחולטת שיקויים על מנת לנסות להסיר את הכישוף, ולבסוף הצליחה באופן חלקי. היא הסבירה למשפחתו של הנער כי ככל הנראה הייתה זו חבורה גדולה של ספרייטים שהייתה מעורבת בהטלת הקללה ולכן לא היה ביכולתה להסירה לחלוטין. היא הצליחה להפריד בין האגודל והאף אך כיום, בכל פעם ששיקר הנער, נדבק אגודלו לאפו עד שהוא מחליט לספר את האמת. נוגי מעולם לא דאגה יותר מדי בקשר לקללה שלה מכיוון שידעה כי לא הייתה שום דרך להסירה. היא שמעה את הסיפור מאימה ואביה מספר פעמים ואז פשוט הפסיקה לשאול. כשהייתה אימה נערה צעירה, רצתה לצאת לצוד עם ציידי הכפר. תחילה צחקו הוריה ממשאלתה התמימה והילדותית, אך כשהבינו שהייתה רצינית אסרו עליה לעזוב את שטח הכפר, אך אימה של נוגי הייתה נערה עקשנית. היא הכינה לעצמה קשת וחיצים מעץ ערבה זקן שצמח על גדת הנהר. יום יום התאמנה על כישורי הקשתות שלה בעזרת כמה דלעות שהייתה מעלימה מגינתה של אימה. היא ציירה עליהן פרצופים מרושעים והעמידה פנים כי היו מפלצות. בהתחלה, החטיאו כל חיציה את מטרותיהם, משאירים את מפלצות הדלעת ללא שריטה. היא הבינה כי השימוש בחץ וקשת איננו פשוט כמו שחשבה והתגנבה אל שטח האימונים של נערי הכפר, היכן שמומחי הקשתות אימנו את דור הציידים הבא של הכפר. תוך כמה שבועות הצליחה לפגוע בדלעות ולאחר אימונים רבים הייתה מסוגלת לירות חץ בכל אחת מעיניהן של הדלעות, בפיהן ובאפן. ואז בוקר אחד, התגנבה אל היער המזרחי. היא ידעה כי לא תיתקל באף אחד מאנשי או ציידי הכפר ביער, ולכן פסעה אל תוך שוליו והתחבאה בין העצים. היא הייתה נחושה בדעתה להוכיח להוריה שהיא יכולה להיות ציידת. היא המתינה במשך כמעט שלוש שעות, צופה בצללים הזזים ובחרקים שריחפו משיח לשיח, עד ששמעה רמיסת עלים והבחינה בתזוזה בין העצים. צבי קטן יצא מאחורי שיח, ומבלי להסס היא שיגרה חץ לעברו. החץ עף במהירות ונתקע בצווארו, מפיל אותו אל רצפת היער. היא זינקה אליו במהירות, שולפת את סכין הציידים שלקחה מאחיה בחשאי, מתכוננת לדקלם את ברכת הצייד, אך כשרכנה מעליו שמעה מלמול מוזר והבחינה כי שפתיו של הצבי זזות. כשהבינה כי שטף המילים היו קללה, כבר היה מאוחר מדי. "אם לך בת תיוולד, יארך שיערה הגולש, מהר כפי שהירח עולה ויורד, אך גופה ילך ויחלש, ממחלפותיה עליך לפחד." קולו של הצבי היה גבוה וצווחני וכשסיים למלמל את הקללה הבחינה כיצד השתנה מול פניה, טלפיו הקטנים נהפכים לידיים מקומטות וקרניו לשיער מתולתל ירקרק. לפניה על רצפת היער שכבה חסרת חיים, מכשפת עצים זקנה. היא מיהרה בחזרה לכפר ועשתה דרכה ישירות לביתה של אימה של סבתה של אלביה. היא דפקה על הדלת מחוסרת נשימה, ולאחר שסיפרה לה על מעלליה ועל הקללה, פסקה המרפאת כי הקללה היא קללת חולשה בלתי ניתנת להסרה מכיוון שהמכשפה שהטילה אותה מתה מיד לאחר הטלתה. לאחר שגדלה והתחתנה וילדה בן בכור, שמחה המשפחה והכפר כולו. הם חשבו בהקלה כי הצליחו להתחמק מנתיבה של הקללה. כשהרתה שוב, נישאו כל תפילות הכפר למשפחה, מתחננות ללידתו של עוד בן. אך אם היה זה מזל, גורל, או סתם הטבע שהמשיך בשלו, ילדה אימה את נוגי. וכעת, חמש עשרה שנה לאחר מכן, המשיכה אימה במאבקה השקט נגד הקללה שאיימה על חיי ביתה. היא החליקה את שיערה של נוגי, משטחת ומסרקת אותו בידיה, ואז הרימה את המספריים. להביהן השחורים נצצו באור המנורה העמום בעודה גוזרת את קווצת השיער הראשונה. היא נפלה אל הדשא, ובמהרה הצטרפו אליה עוד רבות. כשסיימה אימה לספרה, הלכה נוגי אל הנהר כדי לשטוף את עצמה. השמיכה הייתה עדיין קשורה סביב צווארה והיא רצה, מניחה לה להתנופף אחריה ברוח הבוקר כמו גלימה או רעמת שיער ארוכה ודמיונית. היא הגיעה לגדת הנהר המוריקה, היכן שמספר עצי ערבה זקנים טבלו ענפיהם העייפים במים, והסירה את השמיכה מצווארה. היא ניערה אותה, מביטה בשדות שנפרשו בצידו השני של הנהר, ובאופק, היכן שחיוורת כענן, ניצבה חומת ההרים המערביים. היא הניחה את השמיכה בין שורשיו של עץ ערבה והסירה מעליה את השמלה הירוקה, מניחה אותה על השמיכה. ללא שהות היא הסתובבה וזינקה אל תוך מי הנהר הקרירים. הערפול שחשה כשעשתה דרכה כל בוקר אל הנהר התפוגגה במים הצלולים בעודה מקרצפת את ראשה כדי להסיר כל שארית מתספורת הבוקר. היא שפשפה את פניה בעיגולים תחילה סביב עיניה החומות והגדולות, ואז סביב לחייה ולסתה. תמיד חשבה כי פיה רחב מדי, סנטרה רבוע מדי, גברי כמעט. היא צללה מתחת למים חושבת לעצמה שוב כמה הייתה רוצה תווים עדינים יותר כשל שאר בנות הכפר, כמו של אלביה. קרני השמש הראשונות התגנבו מעל היער המזרחי, מסמנים לה כי הגיע הזמן ללכת. היא יצאה מן המים וייבשה עצמה בשמיכה. שיערה הגיע כעת עד לאוזניה והיא יבשה אותו במהירות. היא הביטה לרגע בנהר שעשה דרכו דרך הכפר הקטן ונעלם בתוך היער העבות. צפונה, במעבה היער, ציידים מהכפר היו ערים כבר, מתגנבים בין העצים שמסביב לבריכות העליונות ומשחרים לצייד. מסיפוריו של אביה הצליחה נוגי להרכיב תמונה של הבריכות העליונות, נוצצות באור השמש כמו אבני חן ירוקות, מוקפות בצמחייה שוקקת. היא רצתה לראותן יום אחד. אם אי פעם תעזוב את העמק, אף ללילה אחד. עמק דרוז'אן מעולם לא היה תחנת מעבר חביבה על נוסעים והרפתקנים. ממערב היה תחום העמק על ידי חומת ההרים המערביים, שרשרת הרים גבוהה שנמתחה מחלקו העליון של המחוז הצפוני ומטה עד המחוז הדרומי. לא היו שום נתיבי מסחר ממזרח שהובילו דרך ההרים, ומרבית הסוחרים לא טרחו להגיע אל העמק הקטן. פעמיים בשנה קבוצה של ציידים ובעלי מלאכה עשו את דרכם דרך היערות ומעבר לחומת ההרים המערביים כדי להגיע אל חופו של הים המערבי. הם מכרו את סחורתם שהייתה בעיקר עורות, פרוות וכלי ברזל וחמר. היער המזרחי שגבל בעמק ממזרח היה יער קסום, מה שאמר שמרבית שוכניו היו יצורים קסומים אותם לא ניתן היה או לא כדאי היה לצוד. איש לא עבר דרך היער המזרחי והיחידים שהעזו להסתובב בשוליו היו מרפאים שמצאו בו אספקה בלתי נדלית של עשבים קסומים. נוגי עלתה מהנהר, צופה בשולי הכפר. עשן החל עולה מארובות בעוד התעורר הכפר הקטן לחיים. היא הבחינה בעשן שחור שעלה מסדנתו של הנפח וחייכה לעצמה. לפחות אני לא היחידה שקמה כל כך מוקדם, חשבה, מדמיינת את טאן ידידה, סוחב שקי פחם בסדנתו של אביו. בחלק מבתי האבן של הכפר הופיעו אורות בחלונות וכלבים החלו לנבוח, מלווים במקהלות של קרקורי תרנגולות וצווחות אווזים. כשהגיעה לשער ביתה נאנחה לרגע. מטלות רבות עוד עמדו לפניה. היא לא הייתה עצלנית והייתה רגילה לעבודה קשה מאז הייתה ילדה קטנה, אך מאז שאחיה הגדול, סית, הצטרף לציידי הכפר באותו קיץ, היה עליה לבצע גם את מטלותיו. היא נאלצה לחלוב את שתי הפרות, לנקות את לול התרנגולות הקטן, לעשב את חלקת הירקות ולעזור לאימה עם שאר מטלות הבית. אימה של נוגי בישלה בשביל שתיהן ונאלצה ללכת לשוק כמה פעמים בשבוע כדי למכור או להמיר את תוצרת המשק הקטן שלהם במוצרים חיוניים אחרים. מבלי אף אחד שיעזור לה עם כל המטלות ידעה נוגי כי לא יישאר לה זמן רב לבלות עם אלביה. הלוואי שאסיים לפני השקיעה, חשבה לעצמה. אימא לעולם לא תרשה לי ללכת לביתה של אלביה אם יחשיך. אימה התעקשה שתחזור לא מאוחר יותר משעה לאחר השקיעה ונוגי רצתה כמה שיותר זמן פנוי לבלות עם אלביה. הן התכוונו ללכת ליער המזרחי הלילה, ונוגי ידעה שאין סיכוי שתחזור בזמן. היא פתחה את שער הבית וטרקה אותו אחריה. אולי לא נתעכב כל כך, חשבה. אולי כן נספיק לשוב בזמן. לא היה לה מושג בכמה זמן עמדה לאחר. -2- העייפות שהצטברה בנוגי בזמן שהשלימה את כל מטלותיה התפוגגה כשראתה את ביתה של אלביה. הבית ישב על הגדה המזרחית של הנהר שחילק את עמק דרוז'אן לשניים. מאחורי הבית החלו העצים מתעבים ויוצרים את שוליו של היער המזרחי, היכן שאיש לא העז לדרוך פרט לסבתה של אלביה. נוגי התקרבה אל הבית שנראה בלוי ועייף. עשן לבן ודק טיפס מפיהן של הארובות האדומות. תמיד עולה עשן מהארובות האלה, חשבה נוגי לעצמה בחיוך. משהו תמיד מתבשל שם. היא חשה חום מתפשט בגופה כשהתקרבה אל הבית, היחיד בעל שתי ארובות בכל הכפר. היא הבחינה בסבתא דלה שהייתה עסוקה בליקוט עשבים בגן הפרא שלה שהקיף את הבית מכל צדדיו. נוגי אהבה את הגן של סבתא דלה ובילתה אינספור שעות עם אלביה בין מבוכיו. היו בו סוגים רבים של פרחים, עשבים וגרגרים, ונוגי ידעה כי סבתא דלה הכירה את שמותיהם ושימושיהם של כל אחד ואחד מהם. פרפרים ודבורים תמיד רפרפו וזמזמו בין הצמחים, ואם פסעת בין ערוגות הפרחים בשקט יכולת להיתקל בשלל לטאות צבעוניות, צפרדעים, ואפילו גמד גינה או שניים. אלביה ניסתה להסביר לנוגי פעמים רבות על שמותיהם ושימושיהם השונים של הצמחים, אך נוגי התקשתה לזכור את כולם. האמת היא שנוגי התעניינה פחות בקסם מאלביה, ופשוט אהבה את כל הסיפורים והאגדות שהלכו יד ביד עם הצמחים. סבתא דלה הייתה מרפאה וטוות-לחשים, ואנשים מכל העמק באו לשאול לעצתה ולבקש את עזרתה בכל עניין שהיה קשור לקסם. "שלום סבתא דלה," אמרה נוגי כשפסעה אל תוך הגן, מסיטה שיחים וזלזלים שכאילו ניסו לאחוז בה. "הו, שלום ילדתי היקרה," ענתה האישה הזקנה, תלתליה האפורים מסתירים את פרצופה הקמוט. "תמיד תענוג לראותך. כמה גדלת מאז שראיתיך לאחרונה!" היא הוסיפה, מסיטה תלתלים מעיניה. נוגי צחקה. "זה היה שבוע שעבר, סבתא דלה," היא אמרה. "אני עדיין סבורה כך," ענתה הקשישה, דוחפת עשבים אל כיס בקדמת סינורה שנתלה מצווארה והיה כרוך סביב מותניה. היא ניגבה עליו את ידיה והזדקפה. ""היכנסי פנימה," אמרה. "למרות שקיץ, אלביה כמובן קוראת בחדרה. יש תה משורש פיות על האש במטבח, אני תיכף אצטרף אליכן." נוגי פתחה את דלת העץ הקטנה ונכנסה לבית. כשסגרה את הדלת אחריה, הרגישה כאילו היא משאירה את העולם שהכירה מאחוריה ונכנסת אל תוך עולם קסום ומופלא. ריח של קטורת ועשבים שונים מילא את נחיריה והיא נשמה עמוקות, לוגמת מהריח המוכר מלוא ריאותיה. היא אהבה את ביתה של סבתה של אלביה. הקירות בו היו מכוסים בשורות של מדפים. קיר אחד היה עמוס בצנצנות זכוכית בגדלים וצורות שונים. קיר אחר היה מרוצף בספרים ישנים ומתפוררים כרוכים בעור סדוק ומבריק. עשים רפרפו תמיד סביב נרות רבים שניצבו בפינות החדר ויצרו צללים שרקדו סחור סחור, מקיפים את נוגי בעודה פוסעת לאורך החדר. היא הגיעה לגרם מדרגות צר וטיפסה במעלה המדרגות, מדלגת בזהירות מעל שני חתולים שחורים שהיה נדמה כאילו ישנו שם באופן קבוע. היא הגיעה לקומה השנייה ופתחה את דלת חדרה של אלביה מבלי לדפוק. אלביה הייתה שרועה על מיטתה, ראשה שעון על ידיה בעודה קוראת ספר עבה ומהוה. "מה את קוראת?" שאלה נוגי, מתיישבת על המיטה לצד אלביה. "אני מחפשת תיאור טוב יותר של סביבות המחייה של חבצלת הנזיר," ענתה. "את עדיין רצינית בקשר לזה?" שאלה נוגי בפליאה. היא חשבה, או אולי קיוותה, שאלביה וויתרה על חיפושה אחר הפרח הקסום. "בוודאי שאני רצינית," היא ענתה. "למה חשבת אחרת?" היא התיישבה על המיטה, שילבה רגליה והניחה את הספר פתוח על ברכיה. שיערה השחור כיסה חצי מפרצופה, חושף עין חומה בהירה אחת, וגורם לה להראות מסתורית ולפעמים אף מרושעת, חשבה נוגי. לפעמים, עורה החיוור גרם לעיניה להראות אדומות באור אחר הצהריים ונוגי וטאן התבדחו לעיתים תכופות כי הייתה מכשפה. "חשבתי שוויתרת כי הוא צומח ביער המזרחי ואפילו סבתך לא הצליחה למצוא אותו כבר שנים. חשבתי שאולי נחפש שוב צפרדעים זוהרות, או שדוני גינה." "סבתא זקנה מדי ובקושי יכולה לראות למרחק ובטח שלא ללכת רחוק אל תוך היער. אם אני אלך אני בטוחה שאצליח למצוא אותו," ענתה אלביה בביטחון שהדאיג את נוגי. "הספר אומר שהפרח גדל באדמה שעשירה במרבצים של אבן כחל, ומצאתי בארכיון הכפר מפת כורים ישנה שמראה מכרה כחל בדיוק בחלק זה של היער," הסבירה אלביה והצביעה על נקודה במפת העמק שהייתה תלויה על הקיר ליד מיטתה. נוגי בחנה את הנקודה וראתה כי המכרה היה ממוקם צפונית לבריכה קטנה ביער. היא ידעה כי הבריכה לא אמורה להיות כה רחוקה מביתה של אלביה כי סבתא דלה נהגה ללכת אליה לפעמים כדי לאסוף לטאות ושאר עשבים שלא הצליחה לגדל בגינתה. "כמה זמן נראה לך שייקח לנו ללכת לשם ולחזור?" שאלה נוגי, מנסה להישמע שוות נפש. "הייתי אומרת שלוש שעות, הכי הרבה ארבע. כבר ארזתי את ספר הלחשים שלי ליתר בטחון, את יודעת, אם אצטרך להשתמש בטוויית-ירח," היא הוסיפה כדרך אגב, בוחנת את נוגי מזווית עינה. נוגי הסתובבה והביטה באלביה, עיניה פקוחות לרווחה. "וכבר הזמנתי את טאן להצטרף אלינו. הוא צריך להגיע כל רגע," הוסיפה. נוגי מצמצה וסגרה את פיה. "טאן בא איתנו?" שאלה. "כן. לא הייתי בטוחה אם תבואי איתי וחשבתי שזה יהיה מעשה נבון, בשביל הגנה, את יודעת. לא יכולתי לשאול את סבתא על לחש הגנה כי היא ישר הייתה חושדת במשהו." אלביה חייכה. היא הבחינה בסערה שנאספה בעיניה של נוגי. "הגנה? אני יכולה להלחם טוב ממנו עם ידי קשורות מאחורי גבי!" התרעמה. "אולי את יכולה," ענה לה קול מהדלת. היה זה טאן והוא נשא בידיו זר פרחים גדול. "אבל אין לך את זה," הוא אמר, מושך את יד ימינו מהזר ושולף חרב ארוכה. להבה נצץ באור הנרות שבחדרה של אלביה, ושתיהן הביטו בה בתדהמה. "היה לך קשה להשיג אותה?" שאלה אלביה, קופצת מהמיטה ומתקרבת לטאן. היא הניחה את אצבעותיה על הלהב הנוצץ. "אתם תכננתם את זה?" שאלה נוגי את אלביה. אלביה התעלמה משאלתה והעבירה את אצבעה לאורך הלהב הקר. "לא, זה היה ממש פשוט," ענה טאן. "לקחתי אותה מסדנתו של אבי. יש לו עוד עשרים ושלוש חרבות להכין כדי לסיים את ההזמנה הזאת, אז אני חושב שהוא לא ישים לב שאחת נעדרת." הוא חייך בניצחון והטה את החרב לכיוונה של נוגי. הוא היה בנו של הנפח ונוגי קינאה בו מאז ומעולם על כל ההרפתקאות שעבר במסעותיו עם אביו. הוא היה נער רחב כתפיים וגבוה, עם תלתלים חומים בהירים שכיסו את עיניו הירוקות באופן תמידי. "את רוצה לגעת בה?" שאל. "אתה אפילו יודע להשתמש בחרב?" שאלה נוגי, משלבת את ידיה על חזה. "בוודאי," הוא מלמל. "דודי נתן לי כמה שיעורים כשעבר בכפר באביב שעבר." דודו של טאן היה שכיר חרב שהשכיר שירותיו לשיירות משא וטאן אהב להעלותו בשיחותיהם לעיתים תכופות. הוא שיסף את האוויר עם החרב והיא רעדה בידיו. "זהירות עם זה!" קראה נוגי, פוסעת לאחור בעוד החרב חתכה את האוויר, מפספסת את פניה במרחק שערה. "זה כל מה שנצטרך," הכריזה אלביה, סוגרת את רצועות תיק העור שלה. נוגי הביטה בה ואז שוב בטאן שזרק את החרב מיד ליד. "אנחנו מוכרחים לעשות את זה הלילה?" שאלה. "אתם יודעים שאני חייבת לעזור לאימי בבוקר ושיש לי פי שתיים עבודה מהרגיל." "בוודאי שחייבים," ענתה אלביה, תולה את התיק על צווארה ומעל כתף אחת. "לא הסברתי לך את כל זה?" נוגי הביטה באלביה בבלבול. "הירח הכחול!" פלטה אלביה בקוצר רוח. "יש לך זיכרון של פרה לפעמים." פניה של נוגי התכווצו בעודה מנסה להיזכר בשיחתה האחרונה עם אלביה. היא החלה להיזכר כיצד הסבירה לה כי על מנת למצוא את חבצלת הנזיר יהיו מוכרחים להיכנס ליער בלילה של ירח כחול, מכיוון שהיה זה הזמן היחיד בו פרח. "אני בטוחה שלא אמרת לי שזה חייב להיעשות הלילה," אמרה נוגי, מהדקת את ידיה על חזה. פניה החלו להתחמם והיא הביטה בטאן שהיה עסוק בהחבאת החרב בחזרה בתוך זר הפרחים. "בכל מקרה, זה חייב להיעשות הלילה," אמרה אלביה. "אם לא אז ניאלץ לחכות עוד שבע שנים עד ליל הירח הכחול הבא, וכמו שכבר הסברתי לך, זה באמת לא אמור לקחת כל כך הרבה זמן. עכשיו כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לרדת למטה, לשתות תה עם סבתא, ולהסביר לה שאנחנו הולכים לנהר. בזמן שנגיע למכרה היא בטח תהיה כבר בחלום השביעי והירח כבר יזרח. וליתר בטחון, אמרתי לאימך כשפגשתי אותה אתמול בבוקר בשוק, שאת עוזרת לי לנקות את המטבח של סבתא." נוגי הביטה דרך חלון חדרה של אלביה על השמש שהחלה שוקעת מאחורי ההרים המערביים. "נחזור לפני חצות," הוסיף טאן. "המכרה די קרוב." "עכשיו הכול מתחבר לי," אמרה נוגי, חיוך נפרש על פניה באיטיות. "כשביקשתי מאימי הבוקר לחזור מאוחר יותר היא בטח חשבה שעל זה דיברתי. לא פלא שהיא הסכימה בכזאת קלות," היא הוסיפה בחיוך. "ילדים," קולה של סבתא דלה נשמע מלמטה. "התה מוכן. והכנתי גם רפרפת קרפדות ירוקות." אלביה חרצה לשונה בגועל ונוגי וטאן צחקקו. הם ירדו במדרגות אל הסלון הצפוף היכן שסבתא דלה הניחה קומקום תה ירוק ומעלה אדים על מגש ולידו ארבעה ספלים. לצד הקומקום היו מונחות שלוש קערות מלאות בעיסה ירוקה רוטטת. הם התיישבו בכיסאות הקש שניצבו מול שני האחים ושתו תה מספליהם. החום הכביד את עיניהם כשסבתא דלה הופיעה בדלת המטבח וקרבה אליהם, מתיישבת בכסא נדנדה עשוי עץ אלון לצידה של אלביה. "אילו פרחים יפים," ציינה סבתא דלה. "אולי כדאי שאשים אותם בכד עם מים." "לא סבתא, זה בסדר!" הזדעקה אלביה בעוד הזקנה החלה קמה מכיסאה. "אנחנו מתכוונים לעבור על יד הנהר ולהציע אותם כשי לרוח הנהר." טאן ונוגי נעצו עיניהם בציפייה בסבתה של אלביה. "איזה רעיון יפה," היא אמרה, מתיישבת בחזרה בכיסא הנדנדה שלה כשחיוך מסופק על פניה. "באמת אי אפשר לדעת מתי תצטרכו את עזרתה של רוח הנהר. תמיד טוב לשמור איתה על יחסים טובים." השלושה חייכו ולגמו מספליהם בו זמנית. "בשביל מה התיק הזה, חמודה?" שאלה סבתא דלה, מצביעה לעבר תיקה של אלביה שהיה תחוב תחת כיסאה. "או, אלה רק כמה ספרים שאני משאילה לטאן," ענתה אלביה, לוגמת מספלה בחופזה. "אה, בני, אתה מתעניין בטוויית-ירח?" שאלה, עיניה הזקנות הופנו לטאן וניצוץ חדש ניצת בהן. "אה, כן," ענה טאן, שולח מבט מבולבל לעבר אלביה. אלביה הנהנה בראשה במהירות. "אז, אה, כן," מלמל טאן. "רציתי לדעת כיצד זה עובד." בני משפחתו של טאן לא היו חובבי קסם. הם לא דיברו על קסם בביתם וידידותו של טאן עם אלביה ונוגי ("הנערה המקוללת" נהגה לכנותה אימו) הטרידה את הוריו. סבתא דלה נראתה מאושרת מהתעניינותו הפתאומית. "הדבר החשוב ביותר לזכור לגבי טוויית-ירח," הסבירה סבתא דלה, מזדקפת בכיסאה, "זה שהיא בעצם טוויית-שמש." טאן בהה בה בבלבול. נוגי ידעה כי לא היה לו שמץ של מושג למה התכוונה, וניסתה לבלוע צחקוק שדגדג בגרונה. "בטוויית-ירח אנחנו משתמשים באור השמש המוחזר מהירח, וטווים אותו לכוח בו אנו מסוגלים לשלוט. אנשים רבים קוראים לכוח זה קסם למרות שהוא פשוט כוח החיים, מזוקק דרך הירח." נוגי הביטה באלביה שנראתה משועממת והייתה עסוקה במשחק עם הרפרפת שלה. היא ידעה כי אלביה ידעה בעל פה את כל מה שהסבירה סבתא דלה ועוד הרבה יותר. היא הייתה היורשת של כל הידע שאספה משפחתה והעבירה במשך אינספור דורות. היא גודלה על ידי סבתה לאחר מותה בטרם עת של אימה והיה זה גורלה להיות טוות-הירח הבאה והיחידה בעמק דרוז'אן. לעומתה, נראה היה כי טאן בולע כל מילה שיצאה מפיה של סבתה בשקיקה. הוריו לא הרשו לו לדבר על קסם או להחזיק כל ספר שעסק בנושא, ותמיד כששמע את אלביה מדברת על יצורים קסומים ולחשים היה משתתק ומאזין בריכוז. "מדוע אי אפשר פשוט לטוות את קרני השמש מהשמש עצמה?" שאל. סבתא דלה צחקה, ראשה מוטה לאחור. "לפעמים אני שוכחת כמה רוב האנשים לא יודעים או מבינים לגבי קסם," אמרה. "הלוואי והוריך הסבירו לך קצת יותר, למרות שאני לא בטוחה כמה הם יודעים עליו בעצמם." היא הביטה אל תוך האש שבאח ונוגי ראתה את הלהבות מרצדות בעיניים הזקנות, ואז, מבלי להסיט את מבטה מהאש, היא המשיכה. "אין אף טווה-ירח בעולמנו שיכול לטוות את אור השמש. הוא חזק מדי. טהור מדי. לנסות ולטוות את אור השמש פירושו מוות בטוח למי שינסה, ונזק כה רב שאינך יכול אפילו להתחיל לתאר לעצמך, ובטח ובטח שלא להבין." נוגי שמה לב כי סבתא דלה דקלמה את המילים, ותהתה לעצמה כמה פעמים שמעה הזקנה מילים אלו מאימה וכמה פעמים חזרה עליהן באוזניה של אלביה. "זאת אומרת שאפשר להשתמש בטוויית-ירח רק בלילה?" שאל טאן מבולבל. "שאלה טובה," צחקקה הזקנה. "אתה באמת חושב שאני נשארת ערה כל לילה, טווה שיקויים ולחשים? בגילי?" טאן חייך חיוך מבולבל. "ישנם עצים מסוימים היכולים לספוג ולאגור אור ירח. בשביל מה אתה חושב אני נושאת את זה איתי לכל מקום?" היא הצביעה על מטה עץ גבוה שהיה שעון על הקיר לצד הדלת. צבעו היה אדום כהה ואור המדורה השתקף על פניו החלקות. "טוואי-ירח טווה אור ירח אל תוך המטה שלו. הדרך הקלה והיעילה ביותר לעשות זאת היא בליל ירח מלא. אלביה יודעת כל זאת," היא אמרה, שולחת חיוך חם אל נכדתה, ממשיכת דרכה. טאן הביט באלביה שהחזירה לו מבט חסר סבלנות, מחווה בעיניה אל הדלת. "ולכמה זמן זה מספיק?" שאל טאן בהיסוס, מנתק מבטו מאלביה. "אור הירח במטה?" "זה תלוי באדם שטווה אותו וכיצד השתמש במטה, וכמובן גם בסוג העץ ממנו עשוי המטה," ענתה דלה ולקחה לגימה ארוכה מספל התה שלה. היא הביטה לרגע באלביה. "עכשיו הזדרזו וצאו לדרככם," אמרה, כאילו קוראת את חוסר סבלנותה של אלביה. "יש לי עדיין הרבה שיקויים לרקוח היום." השלושה קמו ממקומותיהם, הודו לקשישה ויצאו מהבית. "עבודה טובה טאן," אמרה אלביה בחיוך כשעשו דרכם לעבר היער. "עם כל הדיבורים שלך, סבתא לא שמה לב שלא נגענו ברפרפת הקרפדות שלה." הם צחקו ונעלמו בין העצים. -3- נוגי אהבה את הדרך בה נגעו צמרות העצים ביער המזרחי האחת בשנייה, יוצרות תקרה עבה וירוקה מעל ראשה. השמש בקושי הצליחה לחדור מבעד מסך הצמחייה מה שהשאיר חלקים מסוימים של היער כה חשוכים עד כי היה ניתן לראות בהם גחליליות במשך היום. ברגע שיצאו מטווח הראייה של הכפר החביא טאן את זר הפרחים מתחת לשיח והלך כשהוא מנופף בחרבו, קוטם פרחים ומקצץ עלים. "הבאת מנורה או לפחות נרות?" שאלה נוגי את אלביה, סוקרת במבטה את הצמחים המטפסים שהשתלשלו מטה במורד גזעי העצים וענפיהם, מחבקים אותם כמו נחשים. "בוודאי שהבאתי מנורה," ענתה. "ובמקרה שיאזל לנו השמן תמיד אוכל לטוות לנו קצת אור." "בשום פנים ואופן לא!" פלט טאן כשפסעו אל תוך מעבה היער. "בטח שלא לידי." אלביה ונוגי התפקעו מצחוק. באביב שעבר יצאו השלושה לחפש לטאות תפוחים בשביל שיקוי שניסתה סבתא דלה לרקוח. היה זה ערב מעונן והשלושה השתמשו בנרות כדי לחפש את הלטאות בין העצים הזקנים במטע התפוחים. לאחר כמה זמן אזלו להם הנרות אך עדיין לא מצאו אף לטאה. אלביה החליטה לנסות לטוות אור אל תוך אלת העץ שהביא עימו טאן. נוגי זכרה איך השתמשה אלביה באצבעה כדי לכתוב סמלים קסומים באוויר. הסמלים זרחו באור ירח ואז נעלמו, בעוד קצה אלתו של טאן החל זורח באור לבן עמום שהלך והתחזק מרגע לרגע. לפתע התלקחה האלה בלהבות. טאן הספיק לזרוק אותה אל תוך שלולית רגע לפני שהתפוצצה והשפריצה טיפות מים לכל עבר, מותירה אותם רטובים והמומים. "אני מבטיחה שלא אגרום לחרב להתפוצץ," אמרה אלביה ונוגי החלה צוחקת בלהט. "המחצבה צריכה להיות די קרובה," הוסיפה, בוחנת את המפה. "אחרי עיקול הנהר הבא נפנה מזרחה אל תוך היער. משם בטח נמצא אותה בקלות." "מדוע ננטשה המחצבה?" שאל טאן, משסף בחרבו פרח תמים. "אני לא יודעת," פלטה אלביה בהרהור, ונוגי שלחה מבט מודאג לעבר טאן שהחזיר את מבטה. נוגי הביטה בשמש שנגעה בצמרות העצים הרחוקות, אי שם על ראש הרכס המערבי. "כדאי שנמצא אותה לפני שיחשיך," אמרה, בדיוק כשהגיעו אל עיקול הנהר ופנו מזרחה. "נראה שיש פה שביל," הצביע טאן והם הסתכלו על דרך צרה מרוצפת בעשב רמוס. "עושה רושם שמישהו עבר פה לא מזמן," אמרה נוגי, נוגעת בעשב המעוך בקצה רגלה. "בטח צבי," אמרה אלביה, מתקדמת לאורך השביל. נוגי וטאן החליפו מבטים ומשכו בכתפיהם, ואז פסעו בעקבותיה. השמש נבלעה מאחורי ההרים והיער החשיך במהירות, כאילו חיכה האור להזדמנות הראשונה להימלט מהמקום. מסביבם החל היער רוחש בקולות הלילה. צרצורי צרצרים וקריאות ינשופים החליפו את ציוץ הציפורים וגחליליות הבהבו באוויר. "אילו מן יצורים חיים בחלק זה של היער?" שאל טאן את אלביה שהייתה עסוקה בניסיון להדליק מנורת שמן ששלפה מתרמילה. "ספרייטים, פיות, בטח כמה מכשפות עצים," פלטה. "מכשפות עצים?" שאלה נוגי בבעתה. "חשבתי שהן גרות עמוק בתוך היער." "חשבת נכון," אמרה אלביה, אוחזת את המנורה הבוערת לפניה. "אם לא שמת לב, אנחנו נמצאים די עמוק בתוך היער," הוסיפה, בוחנת את המשך השביל. "הנה!" קראה, מצביעה לעבר קרחת יער ששוליה נעשו ברורים כעת לאור המנורה. הם האיצו צעדיהם והגיעו אליה. המחצבה נראתה כמו בור רחב ורדוד שנחפר באמצע היער. הוא היה בגודל של בריכת יער רגילה ולנוגי היא דמתה לפצע בבשרו של היער. "אני בטוחה שמכשפות העצים לא אהבו את הרעיון שחצבו להן פה מחצבה באמצע היער," אמרה. "אז מה עושים עכשיו?" התפרץ טאן. "מחכים שהירח הכחול יזרח," ענתה אלביה, מתיישבת בשולי המחצבה. נוגי התיישבה לצידה וטאן נעץ את חרבו באדמה והצטרף אליהן. היה זה לילה בהיר וענוג, והשלושה ישבו זה לצד זה והסתכלו כיצד השמיים מתמלאים בכוכבים בעוד אינספור גחליליות ריקדו מסביבם והיער ניגן להם ממיטב מוסיקת הלילה. "הייתי יכולה לגור פה," אמרה נוגי לפתע. "למה את מתכוונת?" שאל טאן בגיחוך. "אני מתכוונת שהייתי מסוגלת לחיות פה, רחוק מכולם, מהכול," אמרה, בועטת באבן כחולה שהתעופפה לה לצידה השני של המחצבה החשוכה. "אני מבינה למה את מתכוונת," אמרה אלביה לפתע. "רחוק מהילדים האחרים, מהאנשים בשוק, בכיכר הכפר," היא נאנחה. הם ישבו בדממה והביטו בגחליליות מתערבבות עם הכוכבים. "תסתכלו!" קראה אלביה, מצביעה לעבר השמיים ומקפיצה את נוגי וטאן שהיו עסוקים בתחרות זריקת אבנים על סלע מרוחק. נוגי הייתה בטוחה שמעולם לא ראתה משהו כה יפה. אף זריחה או שקיעה לא יכלו להתחרות במראה של אותו ירח כחול שטיפס מעל העצים. הוא שטף את המחצבה באור ירח כחול כאילו מכסה אותה במים. השיחים והסלעים סביבם נצבעו באינספור גווני כחול ונוגי חשבה כי כך בוודאי נראה הים. אלביה כיבתה את המנורה בזריזות וניתרה אל תוך המחצבה. נוגי, שהייתה עדיין מהופנטת ממראה הירח, קמה גם היא וצעדה בעקבותיה. טאן שלף את חרבו מהאדמה והצטרף אליהן. "אז איך נדע לזהות את הפרח הזה?" שאל טאן כשהגיע לתחתית המחצבה היכן שנוגי ואלביה עמדו, מביטות סביבן. "חבצלת הנזיר!" רטנה אלביה. היא הביטה בירח שטיפס לאיטו בשמי הלילה. "בעוד רגע תתחיל החבצלת לפרוח ואז, לפי הספר, אין סיכוי שנחמיץ אותה." "אם היא באמת גדלה פה," הוסיף טאן, ואלביה תקעה בו מבט חד. "מה זאת אומרת שלא נוכל להחמיץ אותה?" שאלה נוגי, מביטה מסביבה על המחצבה שהייתה מוצפת באור כחול. אלביה התקדמה לעבר שולי המחצבה הרחוקים, סורקת את האדמה לפניה וטאן פשפש בין כמה שיחים בעזרת חרבו. "את תראי," ענתה אלביה לבסוף. "סבלנות." נוגי הביטה בסלעים הכחולים מסביבה כשלפתע הבחינה בקרן אור דקה עולה מהקרקע. בעודה מתקרבת אל מקור האור, נשברה הקרן לאינספור קרני אור כחולות מבהיקות שהחלו להתעצם ולזהור. נוגי מיהרה אל הנקודה ממנה בקע האור וראתה לפניה פרח כחול כמותו לא ראתה בחייה. עלי כותרתו המאורכים זרחו באור כחול ומהכותרת שבאמצעו בקעו אינספור קרני האור הכחולות שראתה. היא שמעה צעדים קרבים מאחוריה ואלביה הופיעה וכרעה לצידה, בוחנת את הפרח. "נכון שהיא מדהימה?" שאלה את נוגי, עיניה מהופנטות על הפרח. "וואו," פלט טאן מאחוריה. השלושה רכנו סביב הפרח, מביטים בקרניים הכחולות שבקעו ממנו. לאחר רגע הושיטה אלביה יד אל תוך תרמילה והוציאה ממנו צנצנת זכוכית. "תזכירי לי שוב למה את צריכה את הפרח הזה?" שאל טאן, מקרב את פניו אל הפרח עד שפניו זרחו גם הן באור כחול. נוגי ניסתה לצייר את הפרח בראשה לפני שתקטוף אותו אלביה ותיקח אותו לעצמה. "זהו אחד מצמחי המרפא הקסומים החזקים ביותר במחוז הצפוני," ענתה, חותכת את גבעול הפרח בזהירות בעזרת סכין קטנה. היא הניחה את חבצלת הנזיר בעדינות בצנצנת וסגרה את המכסה, מחזיקה את הצנצנת לפניה. "הוא לא צומח באף אחד מהמחוזות האחרים." "הוא עדיין זורח ומפיץ אור כחול," אמרה נוגי, מבטה נעוץ בצנצנת. "למרות שקטפת אותו." האור הכחול השתקף בעיניה החומות וצבע את כל פניה כחול. "יש לו יכולת ספיגת אור ירח גבוהה מאוד," הסבירה אלביה. "לכן הוא כה חזק." "את בהחלט יודעת הרבה על חבצלת הנזיר," נשמע קול זקן וגבוה מאחוריהם. הם הסתובבו בקפיצה והבחינו בדמות קטנה ושחורה שניצבה על שפת המחצבה. למרות שראו רק את צלליתה הם הצליחו להבחין במה שנראה כמו גלימה ארוכה, כובע מחודד, ומטה ארוך שהיה לפות בידה. "מה את רוצה?" קרא טאן, צועד קדימה לפני נוגי ואלביה, חרבו מונפת לפנים. להבה הבהיק באור הפרח הכחול וטאן כיוון אותו אל הדמות שהחלה צוחקת צחוק עמוק וזדוני. היא לקחה צעד אחד קדימה ואור הירח הכחול נפל על פרצופה, חושף את תוויה הזקנים והמקומטים. "אני רוצה את הפרח," ענתה הזקנה, חיוך דק נפרש על פרצופה. אפה הארוך היה תלוי כמו ענף שבור מעל פיה הרחב ושיניה הבהיקו באור הכחול. נוגי הבחינה בצמחים מטפסים שהסתלסלו מצווארון גלימתה ושרווליה. "היא מכשפת עצים, נכון?" לחשה לאלביה. "נכון מאוד, ילדתי," אמרה הזקנה, מתקרבת עוד צעד. "ואם אתם לא רוצים שאטיל עליכם קללה כדאי שתתנו לי את חבצלת הנזיר עכשיו!" קולה התעבה לפתע ומילותיה האחרונות הדהדו בחשכת המחצבה. נוגי הרגישה את ידה של אלביה לופתת את זרועה. היא סובבה את ראשה וראתה שאלביה אוחזת בחולצתו של טאן בידה השנייה. "רוצו! עכשיו!" לחשה, מושכת את שניהם לאחור. הם רצו כל עוד נפשם בם אל צידה השני של המחצבה, מדלגים מעל אבנים כחולות ומתרחקים במהירות מהמכשפה. אלביה החזיקה את הצנצנת לפניה והאור שהפיצה חבצלת הנזיר האיר את דרכם. הם טיפסו על שולי המחצבה בכמה צעדים זריזים ורצו אל היער החשוך, נוגי ראשונה, אלביה קרוב מאחוריה וטאן בסוף. תוך כדי ריצה סובבה נוגי את ראשה לאחור כדי לוודא שאלביה וטאן עומדים בקצב. היא ראתה את שניהם ולא הבחינה באף סימן למכשפה. לפתע פלטה אלביה צעקה ונוגי סובבה ראשה בחזרה לפנים אך היה זה מאוחר מדי. היא הרגישה כאילו התנגשה בקיר לבנים. גופה נהדף לאחור והיא נפלה לקרקע. אלביה נתקלה בה ומעדה עליה, וטאן נפל על שתיהן. צנצנת הזכוכית התעופפה מידיה של אלביה והתגלגלה על הדשא, עוצרת לפני כף רגל גדולה. נוגי הבחינה בארבע אצבעות ירוקות ועבות כעצי הסקה. היא שפשפה את אפה שכאב מחמת ההתנגשות והביטה מעלה. נשימתה נעתקה למראה היצור שעמד לפניה. אפילו באור הכחול העמום היא הצליחה לזהותו כטרול יערות. היא ראתה ציורים רבים של טרולים שונים בספריה של אלביה אך מעולם לא דמיינה שטרול יערות יהיה כה גדול. טאן התגלגל על צידו והביט בטרול. הוא שלח את ידיו בחיפוש אחר חרבו בעשבים ביניהם שכבו. אלביה הייתה שכובה על בטנה, פיה פעור לרווחה ושיערה השחור מוסת על פניה. הטרול היה גדול לפחות פי שניים מאדם בוגר וידיו העבות והשעירות היו תלויות בצידי גופו, משתלשלות עד רצפת היער. רגליו היו קצרות ועבות, כמו שני גזעי עץ , וראשו קטן ועגול ומכוסה בשיער כהה, עבה וסבוך. עלים יבשים וזרדים היו שזורים בשיערו ועיניו הקטנות היו בעלות גוון כהה ואחיד. הוא הביט מטה לעבר כפות רגליו, היכן שצנצנת הזכוכית נעצרה ונחה כעת, מרצדת בחשכת היער. הוא הושיט אחת מזרועותיו הארוכות והרים את הצנצנת, מחזיק אותה לפני פניו העגולות. נוגי הבחינה בנחיריו מתרחבים בעודו בוחן את תוכן הצנצנת. האור הכחול שנבע מהפרח השתקף בעיני החרוזים הקטנות השחורות שלו, ומשהו שנראה כמו חיוך התפשט על פניו, חושף שיניים מרובעות ענקיות. "יפה!" הכריז בקול נמוך וצרוד שנשמע כמו רשרוש עלים ברוח. נוגי ואלביה החליפו מבטים מבועתים, מתנשפות עדיין מהריצה. ידו של טאן מצאה סוף סוף את החרב בין העשבים והוא הרים אותה בזריזות. "לא הייתי עושה זאת במקומך," נשמע קול מוכר מאחוריהם. "הכעסתם אותי מספיק ללילה אחד." הם הסתובבו וראו את מכשפת העצים הזקנה. שיערה הבהיר גלש על כתפיה מתחת לכובעה המחודד ומטה העץ שלה, שהיה חלק ומלוטש, הבריק באור כחול. טאן הניח את חרבו על האדמה. "בוץ, תן לי את הפרח," אמרה המכשפה באיטיות. הטרול התקדם בכבדות והשלושה זחלו במהירות כדי לסור מדרכו. הוא נעצר לפני המכשפה והושיט לה את הצנצנת. "יפה," אמר שוב, החיוך מרוח עדיין על פניו. "עבודה טובה, בוץ," פלטה המכשפה בעודה בוחנת את הפרח, עיניה ממצמצות בהתלהבות. "תקים אותם," פלטה לאחר רגע. הטרול הסתובב אל השלושה והחיוך נמחק מפניו. "קומו!" ציווה בקול רם והשלושה זינקו על רגליהם. "אחרי," אמרה המכשפה. "בוץ ילך מאחוריכם אז אני מציעה לכם לא לנסות שום מעשי גבורה." היא החלה צועדת אל תוך העצים, הצנצנת זוהרת בידיה. כשפסעה בין עצים ושיחים סבוכים היה נדמה לנוגי כי הענפים והגזעים פינו לה דרך. הם הלכו בטור עורפי, נוגי ראשונה, אלביה, טאן ואז בוץ הטרול שרמס שיחים והרטיט עצים שלא הצליחו לסור מדרכו. "לפחות כשיחפשו אותנו יהיה קל לזהות את המסלול בו הלכנו," אמר טאן לאלביה ונוגי לאחר שהלכו כברת דרך. "לאן נראה לכם שהם לוקחים אותנו?" שאלה נוגי, כשלפתע נשמע קולה של המכשפה מלפנים. "עצרו!" הם ניצבו בשוליה של קרחת יער קטנה. באור הירח הכחול יכלה נוגי להבחין בעגלת עץ שעמדה לצד כמה עצים. באמצע הקרחת נצצו מימיה של בריכה קטנה. המכשפה ניגשה מיד אל העגלה והניחה את הצנצנת בירכתיה. היא לקחה משהו מהעגלה ואז פסעה בחופזה לכיוונם. כשהתקרבה ראתה נוגי שהיא אוחזת בידיה חבל. היא זרקה אותו לעבר בוץ. "תקשור אותם," אמרה ופסעה בחזרה אל העגלה. הטרול דחף את טאן קדימה אל עבר העצים שממול לעגלה, ונוגי ואלביה מיהרו בעקבותיו. עיניו הקטנות סרקו את העצים לרגע ואז שלח אצבע עבה והצביע למרגלות גזעו של עץ עבה. "שבו!" שאג, והשלושה כרעו על הקרקע בזריזות, גביהם נשענים על הגזע הרחב. נוגי ישבה באמצע, אלביה לשמאלה וטאן לימינה. הטרול כרך את החבל סביב השלושה וליפף אותו מספר פעמים סביב העץ. הירח היה תלוי גבוה בשמיים כשסיים הטרול לקשור אותם. "אז את מתעסקת בטוויית-ירח, ילדה קטנה?" שאלה המכשפה לפתע, ונוגי הרימה את ראשה וראתה את החיוך העקום על פניה בעודה מתקרבת אליהם, חוצה את קרחת היער כשמטה העץ בידה האחת ותרמילה של אלביה בשנייה. היא הוציאה ספר מהתרמיל והשליכה את התרמיל לאדמה, בוחנת את כריכת הספר. אלביה הביטה בה בדממה. המכשפה דפדפה בספר בזריזות ואז השליכה גם אותו לדשא. "חסר תועלת!" פלטה והסתובבה. "חכי רגע," אמר טאן בקול העבה ביותר שהצליח לזמן. "מה את מתכוונת לעשות לנו?" המכשפה הסתובבה בחזרה, החיוך העקום מתגנב שוב לפרצופה. היא החלה מצחקקת צחוק גרוני עמוק ואז הסתובבה ופסעה בחזרה לעבר העגלה. הטרול היה עסוק בסידור ערימה של עצים על האדמה והמכשפה שלחה בהם ניצוץ אש מהמטה שבידה מבלי לעצור לרגע. הטרול זינק לאחור, מביט ביראה באש שהחלה מעכלת את העצים. "כמה זמן נראה לכם יעבור לפני שמישהו יבחין בכך שנעלמנו?" שאלה נוגי. "סבתא בטח לא תשים לב בקרוב," ענתה אלביה בחיוך עצבני. "גם לא ההורים שלי," אמר טאן. "ואני אמרתי לאימך שתעדרי לכמה שעות," הוסיפה אלביה, מביטה בנוגי. נוגי נאנחה. "מה את חושבת שהם יעשו לנו?" שאלה. "אני לא בטוחה," ענתה אלביה. "מעולם לא פגשתי מכשפת עצים. סבתא תמיד אומרת שהן לא ידידותיות ושונאות בני אדם אך מעדיפות לא לבוא במגע איתם כל עוד הן לא מוכרחות." "מוכרחות?" שאל טאן בחיוך מר. "ואם הן פשוט מוכרחות להשיג פרח מסוים שבמקרה אנחנו מצאנו ראשונים?" "ומה בקשר לטרול?" המשיכה נוגי. "האם הוא אוכל בני אדם?" "לא, הוא כבר היה עושה את זה מזמן לו רצה ואפילו המכשפה לא הייתה מסוגלת לעצור בעדו. טרול יער הוא צמחוני." לפתע נשמע רחש בשיחים והם הביטו בטרול מגיח מבין העצים הרועדים. הוא יצא מבין הצללים הכחולים נושא בידיו צמחים שונים וניגש אל המכשפה שעמדה ליד עגלת העץ. הם הביטו בעוד המכשפה חטפה את הצמחים מידיו והחלה בוחנת אותם בקפידה. כשסיימה לבחור את הצמחים וזרקה כמה מהם בחזרה אל הטרול היא טיפסה אל גב העגלה ונעלמה מעיניהם. "מה הם עושים?" תמהה נוגי. "אני בטוחה שהמכשפה תנסה לרקוח את השיקוי עכשיו," אמרה אלביה. "היא חייבת להשתמש בחבצלת הנזיר כל עוד הירח הכחול זורח, אם לא כוחו של הפרח ידעך." אולי היא תשחרר אותנו כשתסיים לרקוח את השיקוי," הציע טאן. הם הביטו בטרול סוחב קלחת מתכת גדולה מהעגלה ומניח אותה לצד המדורה. המכשפה הלכה מאחוריו נושאת כמה קרשים. היא הטילה אותם על הדשא לצד הסיר וניגשה בחזרה אל העגלה. "נראה לי שאת צודקת," אמרה נוגי. "נראה כאילו הם מתכוננים לבשל משהו." "לפחות אנחנו יודעים שזה לא אותנו," אמר טאן וניסה לחייך. הטרול הרים את הקרשים והחל קושר אותם יחדיו, בונה מסגרת ממנה יוכל לתלות את הסיר על האש. "אז פשוט נשב ונחכה?" שאלה נוגי. "יש לך רעיון טוב יותר?" חייך טאן. "נכון שזה מדהים?" פלטה אלביה לפתע, עיניה מזוגגות בעודה בוהה לפנים. נוגי וטאן הסתובבו להביט בה ואז עקבו אחר מבטה שנח על הטרול. "הטרול?" שאל טאן באי אמון. "אני לא מאמינה שאת נהנית מכל זה!" אמרה נוגי, מרימה את קולה. "את הכנסת אותנו לזה." שיערה החום שכבר הגיע עד לצווארה התנופף בפראות כשהסתובבה להביט באלביה שוב, כאילו פרעה אותו רוח בלתי מורגשת. "תירגעי," אמרה אלביה. "אני בטוחה שהיא תשחרר אותנו בקרוב. מכשפות עצים לעולם לא יפגעו בבני אדם אלא אם כן פגעו בהן בני האדם קודם. הן לא רעות מטבען. את צריכה לזכור גם כמה יערות הושמדו במלחמה הגדולה, שהתרחשה ממש לא מזמן. יש להן סיבה טובה לא לאהוב אותנו." "אם אבא שלי ידע שמכשפת עצים עשתה לנו משהו הוא יבוא בעצמו וישרוף את כל היער," אמר טאן. "לא רעות מטבען?" התפרצה נוגי. "זאת ממש הקלה לדעת זאת, לנוכח העובדה שאנחנו קשורים לעץ ביער המזרחי, טרול שומר עלינו, וכל זאת בזמן שהשיער שלי נהיה ארוך יותר כל רגע!" טאן ואלביה הפנו את ראשיהם אליה, עיניהם מתרחבות. "הקללה," פלט טאן. "שכחתי ממנה." "בוודאי שהקללה!" פנתה אליו נוגי, קולה נחלש. "אולי אתם נהנים פה, מהטיול הקטן שלנו ליער המזרחי וצפייה במפלצות בסביבת המחייה הטבעית שלהן, אבל אני חייבת להיות בבית לפני הזריחה, כי אם לא, אני עלולה למות!" הם הביטו בדמעות שנקוו בצידי עיניה והחלו זולגות במורד לחייה. "אני מצטערת," אמרה אלביה. "שכחתי מכך לחלוטין." "גם אני," אמר טאן. "מצטער." "הקללה כבר התחילה להשפיע עלייך? את מרגישה חלשה?" שאלה אלביה, בוחנת את פניה ואז את שיערה של נוגי. "עדיין לא, אבל אני תמיד מרגישה בסדר לפנות בוקר. בדרך כלל אחרי שמגיע הבוקר, לאחר הזריחה, אני מרגישה קצת חלשה ומסוחררת." "יפה!" הכריז הטרול בקול ותלש אותם משיחתם. הם הביטו לכיוון האש וראו את המכשפה נושאת בידיה את הצנצנת ובתוכה חבצלת הנזיר. לאור המדורה הם יכלו לראות כי גלימתה וכובעה המחודד היו בצבע ירוק כהה. שיערה היה ירוק בהיר ואפילו עורה היה בגוון ירוק חיוור. היא מזגה מים מנאד מים אל תוך הקלחת אותה הספיק לתלות הטרול מעל האש, ואז ניגשה לעגלה. היא חזרה נושאת צמחים ובקבוקים והניחה אותם על הקרקע בסמוך לצנצנת שבהקה באור כחול. מיד החלה זורקת צמח אחר צמח אל תוך הקלחת, מערבבת ובוחשת מדי פעם את כל הרכיבים בעזרת מטה העץ שלה. "התרחק!" היא צעקה על בוץ. הטרול פסע לאחור, עיניו מהופנטות על הצנצנת הזוהרת. היא הרימה את הצנצנת, פתחה אותה והוציאה ממנה את הפרח שעדיין זרח באור כחול. היא הרימה אותו מעלה לכיוון הירח והפרח החל שולח ניצוצות כחולים וקרני אור כחול שהציפו את האחו הקטן. הם שמעו אותה ממלמלת כמה מילים וצפו כיצד שרבטה סמלים באוויר בעזרת אצבעה. הסמלים הופיעו לפניה, כאילו נכתבו בדיו כחולה זוהרת על לוח בלתי נראה, ולאחר רגע נמסו וטפטפו אל תוך הסיר. "מה היא עושה?" שאל טאן, מבטו נעוץ בקדרה. "היא טווה לחש כדי ליצור את השיקוי," ענתה אלביה. "היא רוצה שהפרח יספוג כמה שיותר אור ירח לפני שהיא מכניסה אותו לסיר." המכשפה הניפה את הפרח באוויר במשך כמה רגעים עד שהאור הכחול שבקע ממנו הפסיק לנצנץ והפך לזוהר כחול ואחיד, ואז שמטה אותו אל תוך הסיר. בוץ הזעיף את פניו ורטן. קרן של אור כחול עלתה מהסיר, טסה מעלה אל שמי הלילה והשאירה מאחוריה שובל של עשן כחול. "השיקוי מוכן," אמרה אלביה. המכשפה הסתובבה ופנתה אל הטרול. "בוץ, תביא לי דלי מים," אמרה בכבדות, מצביעה על הבריכה הקטנה. הטרול ניגש לעגלה וחזר כשהוא נושא דלי. הוא הביט אל תוך הקלחת בעיניים עצובות וניגש אל הבריכה. "אולי עכשיו היא תשחרר אותנו," אמר טאן, מביט בנוגי בדאגה. בוץ חזר נושא את דלי המים המלא, והמכשפה הצביעה לעבר האש. הוא שפך את המים על הלהבות שלחששו והעלו עשן לבן. מבעד לעשן הבחינה נוגי במכשפה שניגשה אל העגלה וחזרה נושאת תיבת עץ קטנה. היא פתחה את התיבה והוציאה מספר בקבוקוני זכוכית ואז שלפה משפך זכוכית מהתיבה ואמרה משהו לבוץ. הטרול הרים את הסיר הרותח בעזרת שתי סחבות שהביא עם הדלי ונעמד לצד המכשפה, ממתין לפקודתה הבאה. היא הניחה את המשפך אל פי אחד הבקבוקים והורתה לטרול למזוג את תוכן הסיר בזהירות. הטרול הטה את הסיר אל פתח המשפך ונוזל כחול בוהק ניגר אל תוך המשפך ואז אל תוך הבקבוקון. השלושה הביטו בזרם הנוזל הכחול מהופנטים. "דמעות ירח כחול," אמרה אלביה, מבטה נעוץ בבקבוקונים הזוהרים. "מה זה?" שאל טאן. "זה אחד משיקויי הריפוי החזקים ביותר שניתן ליצור בעזרת טוויית-ירח. הוא יכול להחזיר מישהו לחיים מסף המוות." המכשפה מילאה חמישה בקבוקונים בנוזל הכחול, פקקה אותם והחזירה אותם בזהירות לתיבה. היא נעלה אותה וטמנה את המפתח בין גלימותיה, ואז נשאה את התיבה אל העגלה. בוץ עקב אחריה ובידיו הסיר הגדול. הירח ירד לאיטו, שוקע בשמיים לכיוון העצים, כמעט נעלם מעיניהם, והשמיים החלו מתבהרים כשאור השחר התגנב אליהם ממזרח. "אתם חושבים שעכשיו היא תשחרר אותנו?" שאלה נוגי, מביטה בשמיים. "אחרי הכול, גם הטרול שלה צריך לפחד מזריחת השמש." "הוא טרול יער, לא טרול מערות," העירה אלביה. "השמש לא מפריעה לו יותר מדי, אבל בכל מקרה אני משערת שעכשיו היא תשחרר אותנו. איזה תועלת עוד יש לה מאיתנו?" "אני חושב שיש לי נמלים במכנסיים," אמר טאן, משפשף את גבו בעץ. נוגי ואלביה צחקקו אך השתתקו במהרה כשהבחינו במכשפה מתקרבת. היא נשאה בידיה שקיק בד קטן והייתה עסוקה בפרימת החוט שקשר את פתחו תוך כדי הליכה. "הייתם לי לעזרה רבה," היא אמרה, מחייכת את חיוכה העקום. "אך עכשיו הגיע הזמן להגיד להתראות." "הגיע הזמן באמת," אמר טאן, מזדקף במקומו. היא הושיטה את ידה אל תוך השק והוציאה חופן של אבקה לבנה מנצנצת. "חלומות מתוקים," היא אמרה, זורה את האבקה על פניהם. ענן לבן ומנצנץ ריחף באוויר, מקיף את ראשיהם. הם התעטשו פה אחד. נוגי הרגישה את האבקה מעקצצת בנחיריה ועיניה, ומבעד לדמעות הצליחה להבחין במכשפה פוסעת חזרה אל העגלה. בוץ החזיק בשני מוטות עץ שיצאו מן העגלה כשגבו מופנה אליה, והמכשפה טיפסה אל גב העגלה וצעקה "סע!" הוא הרים את המוטות באוויר והחל פוסע אל תוך היער, גורר את העגלה החורקת מאחוריו. לאחר רגע נעלם הזוג מעיניהם. "אני מרגיש ישנוני," מלמל טאן, מביט בנוגי ואלביה בעיניים אדומות נפוחות. "בוודאי שאתה מרגיש ישנוני," ענתה אלביה בפיהוק. " זאת הייתה אבקת שינה." *** נוגי שמעה את טאן ואלביה צורחים כמו שמעולם לא שמעה אותם כשניתר הזאב באוויר והחל רץ לעברם. שעטות כפותיו הגדולות על הדשא הדהדו באוזניה ונשימותיו התקרבו במהירות. היא הרגישה את קרקפתה מעקצצת ותחושת חמימות מוזרה התפשטה מקודקודה וזרמה מטה במורד גופה בגלים. היא פקחה את עיניה וראתה את הזאב מרחק צעדים ספורים מהם. היא דחפה את רגליה כנגד האדמה, הודפת את גופה מעלה בעזרת זרועותיה. היא הרגישה את החבל נקרע. טאן ואלביה נשענו לצדדים, זועקים מכאב ומפחד, מנסים להתחמק מפיו המתקרב של הזאב, בעוד נוגי זינקה על רגליה והניפה את יד ימינה הקפוצה באוויר. יללה גבוהה נמלטה מפיו של הזאב. טאן ואלביה הסתכלו כיצד התעופף הזאב מעלה באוויר, טיפות דם ניתזות מפיו בעוד גופו מטפס בקשת באוויר ואז יורד שוב ונוחת בחבטה במרכז האחו. הם בהו בנוגי שעמדה כשגבה מופנה אליהם, ידה הימנית עדיין מונפת באוויר. שיערה התנופף מאחוריה, כאילו צף באוויר סביב ראשה כמו רעמה של אריה. חזה עלה וירד במהירות והיא הורידה את ידה לאט והסתובבה להביט בהם. טאן שפשף את זרועותיו ואז דחף עצמו מהקרקע, נעמד והושיט ידו לאלביה, שהייתה שרועה עדיין על הקרקע, מתבוננת בנוגי. שיערה של נוגי החל צונח מטה על גבה וכתפיה בעודה מסדירה את נשימתה ומסתכלת בעיניהם הקרועות לרווחה של אלביה וטאן. לבסוף אחזה אלביה בידו של טאן ונעמדה, מנערת את שמלתה. "איך עשית את זה?" שבר טאן את השתיקה, תולה עיניים שואלות בנוגי ואז באלביה. "אני לא יודעת," ענתה נוגי בקול רועד. "אני משערת שהחבל התרופף או נשחק." "ומה בקשר לזאב?" הצביע טאן על גופתו הדוממת של הזאב ששכב על הדשא, לשונו המדממת משתלשלת מפיו. "ניסיתי להגן עלינו," אמרה בקול שבור. "זה קרה כל כך מהר, אני לא יודעת מה חשבתי," הוסיפה, בוחנת את אגרופה. "כואב לך?" שאל טאן, מתקרב לנוגי ובוחן את פרקי אצבעותיה. "לא נראה לי," ענתה, משפשפת את אגרופה הימני. "אנחנו מוכרחים לחזור," אמרה אלביה לפתע. "מה?" נדהם טאן, מרים את עיניו מידיה של נוגי ומביט באלביה. "אנחנו מוכרחים לחזור לכפר, עכשיו!" פסקה, מביטה בטאן. "מה החיפזון?" שאל. "אולי כדאי שנשתה קצת מים, אולי נמצא משהו לאכול, איזה פרי, או אולי אפילו ננסה לפשוט את עורו של הזאב כדי שלפחות לא נחזור בידיים ריקות." נוגי הביטה באלביה. פרצופה היה סמוק ועיניה נצצו בנחישות מוזרה. היא מעולם לא ראתה את אלביה מתנהגת כך. "היא צודקת," אמרה נוגי. "כדאי שנחזור." היא הביטה באלביה אך אלביה התחמקה ממבטה. "אני לא מאמין לשתיכן!" מחה טאן. "יש לי הזדמנות לחזור עם פרוות זאב, ועוד מהיער המזרחי!" "אז תיקח את הזאב איתך," אמרה אלביה. "כי אנחנו חוזרות עכשיו." היא הסתובבה ופסעה למרכז האחו. נוגי הביטה בתנועותיה החדות, ראתה כיצד היא בוחנת את הדשא. טאן הרים מקל מהאדמה ונגע בעזרתו בזאב, ואז בעט בו קלות בצידו. "הוא כבד מדי מכדי שאוכל לסחוב אותו בחזרה לכפר," אמר באכזבה. "אולי אחזור לכאן מחר עם אבי," אמר והצטרף לבנות. בינתיים זיהתה אלביה את עקבותיו של הטרול באדמה הלחה. "יהיה קל לעקוב אחר העקבות האלה בחזרה למחצבה," אמרה. "ומשם נוכל להגיע לכפר לפני רדת החשיכה." היא החלה עוקבת אחרי הטביעות מבלי להביט לאחור ונוגי וטאן הלכו בעקבותיה. "מה בדיוק קרה שם?" שאל טאן את נוגי בעודם מזדנבים אחרי אלביה שצעדה כשראשה נעוץ באדמה. "למה אתה מתכוון?" שאלה נוגי, מתבוננת בגבה של אלביה. "איך שכיסחת את הזאב. לא ידעתי שאת יודעת להלחם. סית לימד אותך כמה מהלכים?" "זה פשוט קרה," ענתה, משפשפת שוב את אגרופה. כנראה שממש רציתי שנצא משם בחיים." היא הביטה בטאן שלא נראה מרוצה מתשובתה. "זה כמו שהלכנו אז לתפוס לטאות תפוחים," אמרה. "כשדחקנו אחת מהן לגזע עץ, ופתאום היא כאילו נעשתה הרבה יותר גדולה. אתה זוכר איך היא פתאום נהייתה אלימה ותקפה את המטה של אלביה בכוח שלא חשבת שיכול להיות לחיה כזאת קטנה?" "כנראה," אמר, מושך בכתפיו. "אבל לטאות תפוחים הן חיות קסומות," הוסיף. נוגי העבירה את אצבעותיה בשיערה, מסרקת אותו ומנסה לקשור אותו מאחורי צווארה. היא לא הייתה רגילה להתעסק עם שיער, בטח לא שלה. "השיער שלך באמת גדל מהר," אמר טאן כשהמשיכו פוסעים אחרי אלביה שהייתה שקועה בבחינת עקבות הטרול תוך כדי הליכה מהירה. "אתה מכיר את הקללה," ענתה, מנסה עדיין לקשור את שיערה העבה. היא הצליחה לגלגלו אך הפקעת שנראתה הדוקה השתחררה לאחר רגע. שיערה גלש עד לאמצע גבה והתנדנד מצד לצד כשניסתה לעמוד בקצב של אלביה. "את מרגישה חלשה? מסוחררת?" הוא המשיך, מביט בה בעיון. "האמת שלא," ענתה. "אני חושבת שכשנחזור אני אלך לדלה ואשאל אותה אם היא מוכנה לבדוק אותי. אולי הקללה דועכת." הם המשיכו פוסעים בעקבות אלביה בדממה. "הנה המחצבה," קראה אלביה לעברם לאחר כמה זמן, מצביעה קדימה. "אם נמשיך להתקדם בקצב הזה אולי נספיק להגיע לכפר לפני רדת החשיכה," הוסיפה. השמש שקעה כבר כשהגיעו השלושה לשולי היער המזרחי, ואור דמדומים רך קיבל את פניהם כשפסעו מבין העצים. הם הבחינו מיד בקבוצת אנשים שמיהרה לעברם והחליפו מבטים תמהים. הדמויות האפלות החזיקו לפידים בידיהן וככל שהתקרבו הצליחה לזהות נוגי את אביו של טאן בראש החבורה, ומאחוריו אסופה של גברים מהכפר. היא הביטה בטאן שנע בקוצר רוח בעודו מסתכל על אביו המתקרב. חזותו הרחבה והאור שנבע מהלפיד שהחזיק השוו לו חזות מאיימת. הוא ניגש ישירות אל טאן וסטר לו בחוזקה. טאן מעד לאחור, גופו הגדול נרעד בעוד נוגי ואלביה הביטו בו בזעזוע. "מה עשית שם?" הוא צעק. שאר הגברים נעצרו כמה צעדים מאחוריו וצפו במחזה. "חיפשנו פרח מסוים והלכנו קצת לאיבוד," ענה טאן בראש מורכן. נוגי הביטה בו מזווית עינה וראתה טיפת דם זולגת מפיו ובמורד סנטרו. "פרח?" שאג אביו, טיפות רוק מתעופפות מפיו כמו גיצים. "אימך כמעט חלתה מרוב דאגה! מה חשבת לעצמך להיכנס ככה ליער המזרחי? ועוד איתן!" הוא הצביע על נוגי ואלביה מבלי להביט בהן. "אנחנו בסדר, אבא," אמר טאן. "אני יכול לדאוג לעצמי. הייתה לי..." "אתה יכול לדאוג לעצמך? אתה רק נער! נער טיפש וחסר תועלת!" צעק. "אתה יודע אילו יצורים שוכנים ביער הזה?" הוא הצביע לעבר העצים מאחוריהם. "זאבים לדוגמא," מלמל טאן, מחייך במרירות. "אתה חושב שזה מצחיק?" המשיך אביו, מקרב את פניו אל פניו של טאן. הוורידים על רקותיו בלטו וזיעה נטפה במורד פניו. "יש לך מזל שיצאת משם בחיים," אמר, מנמיך את קולו ומנסה לשוות לעצמו מראה רגוע יותר. הוא הרים את עיניו מטאן והביט באלביה. "ואת," אמר, קולו נוטף טינה, "מחפשת פרח? אין מספיק פרחים בגינה של סבתך? אם המכשפה הזקנה לא יכולה ללכת לחפש פרחים להם היא זקוקה בכוחות עצמה אז אולי הגיע הזמן שתחדל עם כל השטויות שלה במקום לשלוח את הבן שלי בתור שומר ראש לנכדתה הקטנה." "דלה לא שלחה אותנו ליער," אמר טאן, מרים את קולו. "היא לא מכשפה," התפרצה אלביה, עיניה זוהרות באור הלפידים שכאילו התעצם כשנעצה את עיניה באביו של טאן. הוא נע במקומו לרגע, פתח את פיו ואז הפנה את מבטו לטאן. "אין דבר שאני רוצה כרגע יותר מלצעוד אל הגן שלה ולשרוף אותו עד היסוד," אמר, והגברים מאחוריו מלמלו בהסכמה. "תפסיק!" צעקה נוגי, פוסעת אל צידה של אלביה. "לדלה לא היה שום קשר לזה. אנחנו מצטערים אם הדאגנו את כולם אבל אנחנו בסדר." "ואת," אביו של טאן פנה אל נוגי. "מקוללת," הוא פלט, בוחן את תווייה. עיניו התרחבו וחזו החל עולה ויורד בזעם. דממה השתררה סביבו ונוגי הבחינה כי כל הגברים מסתכלים עליה בעיניים קרועות לרווחה. מישהו מאחור מלמל איזו מילה שלא הצליחה להבין. לפתע, פסע אביו של טאן קדימה, תפס את טאן בידו והסתובב, גורר את טאן אחריו. אחד אחרי השני החלו מתיקים הגברים את עיניהם מנוגי ופוסעים בעקבותיו. עד מהרה מצאו את עצמן נוגי ואלביה עומדות לבדן בשוליו של היער המזרחי. -5- אלביה פתחה את דלת ביתה של סבתה באיטיות בעוד נוגי עומדת קרוב מאחוריה. סבתא דלה הייתה ישובה בכסא הנדנדה שלה ואימה של נוגי לצידה. הן שתו תה והניחוח החזק שעלה ממנו דגדג את נחיריה של נוגי. כשראתה אותן אימה של נוגי היא זינקה מכיסאה ומיהרה לקראתן, חולפת על פני אלביה ומתייצבת לפני נוגי, בוחנת אותה בקפידה. היא לקחה את פניה בין ידיה ונוגי הבחינה כי עיניה היו אדומות ונפוחות, וליבה שקע בחזה לנוכח המחזה. "אני מרגישה טוב, אימא," אמרה, מסתכלת אל תוך עיניה שהחלו מתמלאות דמעות. "הגברים מהכפר, הם מצאו אתכם?" שאלה, מתבוננת בנוגי ואז באלביה. "פגשנו אותם בדיוק כשיצאנו מהיער," ענתה אלביה, שוקעת אל תוך כורסא סמוכה. "אבא של טאן עמד בראשם." אימה של נוגי שלחה מבט רווי משמעות אל סבתא דלה, ואז שבה והביטה בנוגי. היא הושיטה את ידיה קדימה ותפסה קווצה משיערה של נוגי. היא החלה בוכה אך מיד עצרה בעצמה, מנגבת את פניה בכפות ידיה. היא לקחה נשימה עמוקה ונאנחה, ואז חיבקה את נוגי אליה בחוזקה. נוגי ניסתה להביט באלביה אך ראתה כי מבטה היה מקובע על להבות האש שריצדו באח. "זה היה קורה במוקדם או במאוחר," אמרה סבתא דלה בעודה קמה מכסא הנדנדה שלה. היא ניגשה לאח, הרימה את קומקום המתכת הגדול, ונשאה אותו איתה למטבח. כעבור רגע חזרה כשהיא נושאת עימה שני ספלים מהבילים והגישה אותם לנוגי ואלביה. "שבי," אמרה אימה של נוגי, משחררת אותה מחיבוקה וניגשת במהירות למטבח. היא חזרה עם קומקום חרס ממנו עלו אדים ומילאה את ספלה ואת זה של דלה. "אז מה נעשה עכשיו?" שאלה את דלה. אלביה ונוגי החליפו מבט חטוף ואלביה הנמיכה את מבטה לספלה. "אין דבר שביכולתנו לעשות כרגע," ענתה דלה בחיוך עגום. "לא כעת כשגלגל הגורל החל מסתובב. אך שתיכן," אמרה, מסתכלת על נוגי ואז על אלביה, מניחה לעיניה להתמהמה עליה לרגע. "אתן תצטרכו לנדוד מערבה בקרוב, בדיוק כפי שהחלטנו לפני זמן רב." היא הנהנה בראשה והביטה בהן. "אך בינתיים שתו את התה שלכן," המשיכה. "תצטרכו לישון טוב הלילה." נוגי לגמה מספלה והביטה באימה. היא עמדה לצד דלה שהחזיקה בזרועה ונדה בראשה. היא הרגישה חמימות מוזרה זורמת בגופה, מרפה את שריריה ומכבידה את עפעפיה. כשסיימו את התה עזבו נוגי ואימה את ביתה של דלה בדממה. זרועה של אימה הייתה כרוכה סביב נוגי כל הדרך חזרה לביתן. הן לא החליפו מילה. "כדאי שתלכי לישון," אמרה אימה כשהגיעו אל הבית ונוגי סגרה את הדלת מאחוריהן. "דלה תסביר לכן הכול בבוקר." הלילה חלף במהרה. התה שהכינה דלה גרם לשנתה של נוגי להיות כבדה ועמוקה. באמצע הלילה היה נדמה לה כי שמעה קולות עולים מלמטה אך היא הייתה עייפה מכדי לנסות ולהקשיב למי היו שייכים. היא התהפכה במיטתה ואמרה לעצמה כי זה רק עוד חלום. היא חלמה על המכשפה, הטרול, ולבסוף על הזאב. לבסוף התעוררה בבהלה וגילתה כי השמש זרחה כבר. היא זינקה ממיטתה, התלבשה במהירות וירדה במדרגות בחיפזון, צעדיה מרגישים כבדים מהרגיל. היא הריחה ביצים מטוגנות ולחם טרי ועשתה דרכה אל המטבח. כשנכנסה ראתה את אימה עמלה מעל הכיריים ומאחוריה, על אחד מכיסאות המטבח, נח תרמיל עור גדול שהיה שייך לאחיה של נוגי. "בוקר טוב," אמרה אימה והסתובבה אליה. פרצופה היה סמוק ועיניה עדיין נפוחות ואדומות. היא הניחה צלחת עם ביצים ונקניק על השולחן. "תאכלי," אמרה וליטפה את כתפה של נוגי. "אנחנו צריכות ללכת לביתה של דלה בקרוב." נוגי הביטה בה בתמיהה ואז התיישבה והחלה אוכלת, למרות שלא באמת הייתה רעבה. לפחות לא לאוכל. שאלות רבות התרוצצו בראשה אך היא עדיין פחדה לשאול אותן. היא סירקה את שיערה הארוך לאחור בעזרת אצבעותיה, ודחפה אותו מאחורי אוזניה. כשעזבה אימה את המטבח לרגע בחנה נוגי את התרמיל שישב על כסא סמוך. היא תהתה למה נזקקה אימה לתרמיל, מנסה להיזכר במאורעות הלילה בביתה של דלה. "אתן תצטרכו לנדוד מערבה בקרוב, בדיוק כפי שהחלטנו לפני זמן רב." קולה של דלה הדהד כעת בראשה. כמה קרוב? תהתה לעצמה. לפתע הרגישה את ידיה של אימה נחות על כתפיה ואז לאט, בהיסוס, נוגעות בשיערה. היא הסתובבה וראתה כי החזיקה מברשת כסופה ביד אחת, וסרט עור ארוך בשנייה. "זה בסדר, חמודה," היא אמרה. " אלו רק מתנות שמעולם לא יכולתי לתת לך. תמשיכי לאכול." היא לקחה את שיערה העבה של נוגי, שהגיע כבר כמעט עד למותניה, וחילקה אותו לשלוש קווצות עבות. נוגי הרגישה את חום ידיה של אימה מטפס במעלה שיערה וזורם אל קרקפתה. היא עצמה את עיניה בהנאה והמזלג נשמט מידיה אל הצלחת. לרגע כל השאלות בראשה התפוגגו ורק הרגשת הרוגע המוחלט הייתה. אימה קשרה את הצמה מספר פעמים, מלפפת את סרט העור סביבה ולאורכה, ואז שמטה אותה מידיה על גב הכסא. נוגי ניערה את ראשה ופקחה את עיניה. היא הרימה את המזלג מצלחתה וסיימה את ארוחת הבוקר שלה בדממה. אימה אספה את הכלים משולחן המטבח, הניחה אותם בכיור ופנתה להביט בנוגי. "אנחנו צריכות ללכת," אמרה, מרימה את התרמיל בידיה. "שימי עליך את גלימת המסע שלך." נוגי עלתה לחדרה והוציאה מארון הבגדים את גלימת המסע הירקרקה. היא לא הצליחה להיזכר בפעם האחרונה שהשתמשה בה. אולי היה זה כשהלכה לכפר הסמוך למכור את אחד העגלים באביב שעבר עם אימה. הייתה זו גלימה זהה לזאת שלבשו כל תושבי הכפר כשיצאו מגבולות הכפר. "ארזתי כל מה שתצטרכי פה," אמרה אימה, טופחת על התרמיל, כשחזרה נוגי למטבח. "רציתי לתת לך לישון עד מאוחר לשם שינוי, לפחות פעם אחת." היא חייכה ופנתה אל הדלת. "אימא, אני..." החלה נוגי להגיד, אך אימה הרימה את ידה. "אל תדאגי," אמרה. "דלה תסביר הכול." נוגי הנהנה ויצאה מהבית אחרי אימה. הן עשו את הדרך לביתה של אלביה בדממה, כמו בלילה הקודם, ממהרות בין העצים וגדרות הבתים. כעת הבחינה נוגי כי אימה הובילה אותה בדרכים שעקפו רחובות ראשיים ומקומות שבדרך כלל המו מאדם בשעות הבוקר. רוב אנשי הכפר ישנו עדיין מלבד כמה חקלאים שיצאו לשדות או החלו עורמים תוצרת משקם על עגלות לקראת עוד יום בשוק. נוגי פסעה מאחורי אימה, מקשיבה לקול האווזים והתרנגולות המוכר שנשמע מבתים רבים, ראשה עולה על גדותיו משאלות. כשסוף סוף התקרבו לביתה של אלביה יכלה נוגי לראות עשן יוצא מארובותיו. היא הבחינה בפס אור שהציץ מבעד לווילונות המוסטים. אימה הגיעה לדלת ונקשה עליה ברכות, ונוגי המתינה מאחוריה. "בדיוק בזמן," אמרה דלה בחיוך כשפתחה את הדלת. "אין לנו רגע לבזבז." נוגי הבחינה מיד באלביה, שהייתה לבושה בגלימת המסע שלה גם כן, נושאת מגש עם ארבעה ספלים וקומקום תה אל השולחן. "שבו," אמרה דלה, לוקחת את התרמיל מאימה של נוגי. "תמיד ידענו שהיום הזה יגיע," המשיכה בחיוך עצוב, מניחה את ידה על כתפה של אימה של נוגי. היא סימנה לאלביה בראשה שתמזוג את התה. "פשוט חשבתי שיהיה לנו יותר זמן להתכונן," אמרה אימה של נוגי. נוגי הביטה באלביה שסיימה למזוג את התה לספלים והתיישבה לצד סבתה, עיניה מושפלות לרצפה. היא הרגישה שאלביה מנסה להתחמק ממבטה, כפי שעשתה אתמול. ידיה היו חבושות במקומות שהחבל שפשף אותן עד זוב דם. מאורעות יום האתמול נראו לפתע כמו זיכרון רחוק. היא הביטה באלביה עוד רגע ואז הרימה את הספל לשפתיה ולגמה ממנו ארוכות. "כיצד את מרגישה, ילדתי?" שאלה דלה, מתבוננת בנוגי. נוגי הרימה את שפתיה מהספל. "בסדר, נראה לי," ענתה. "קצת מבולבלת," הוסיפה והפנתה את מבטה אל אימה. "זה בקשר לקללה? אני צריכה ללכת לאיזה מקום בגללה? כי אני מרגישה מצוין, שום דבר לא..." "הס, ילדתי," קטעה דלה את שטף דיבורה. "קצת סבלנות. זה לא בקשר לקללה." היא חייכה לעברה ונוגי נאנחה בהקלה ולקחה עוד לגימה מהתה. אם זאת לא הקללה אז במה מדובר? מה יכול להיות כל כך חשוב שאני צריכה לעזוב בגללו את הכפר ולנדוד מערבה? "למעשה," המשיכה דלה. "מעולם לא הייתה קללה." נוגי הרגישה את הנוזל החם זורם במורד גרונה ואל קנה נשימתה. היא השתנקה, עיניה מתערפלות מדמעות והחלה משתעלת אל תוך שרוולה. "מה זאת אומרת שמעולם לא הייתה קללה?" היא פלטה, מנגבת את פיה בשרוול גלימתה. היא הסתובבה לעבר אימה. "אבל השיער שלי," אמרה, תופסת את צמתה ומחזיקה אותה מולה כראייה. "שיערך פשוט ממשיך במסלולו הטבעי," אמרה דלה. "או נכון יותר, במסלולו הקסום." נוגי הביטה באימה ואז באלביה. פיה היה פתוח קמעה וצמתה עדיין הייתה מושטת לפנים בידה.. "קסום? השיער שלי קסום?" שאלה, מנסה ללכוד את מבטה של אלביה כדי לקבל תשובה, אך אלביה הביטה בדלה. "את קסומה, ילדתי," אמרה דלה, מושיטה ידה לנוגי ומשחררת את הצמה מלפיתתה. נוגי הביטה באימה ואז שוב בדלה שחייכה לעברה. "הביאו אותך לביתנו כתינוקת," אמרה אימה. "הניצולה היחידה מספינה שהובילה אסירים אל המחוז הצפוני." "הביאו אותי לביתך?" שאלה נוגי, המילים האחרונות שוקעות בגרונה בעודה מנסה לשכך את הסערה שהחלה מתעצמת ומשתלטת על גופה. "אבל חשבתי..." היא מלמלה. דמעות נקוו בעיניה והיא שלחה מבט מתחנן לעבר אימה. "הייתה זאת אחותי," אמרה דלה לפתע, מתבוננת באימה הרועדת של נוגי. "היא מצאה אותך בבוקר שאחרי הסערה. היא ידעה מיד מי את וחשוב יותר, מה את, ולכן החליטה להביא אותך לכאן כדי להגן עלייך." "איך היא ידעה מי אני?" שאלה נוגי, אך השאלה שהדהדה בראשה הייתה: כיצד ידעה מה אני? מה אני? "כולם ידעו מי הובל על אותן אוניות נוראיות," ענתה דלה. נוגי המתינה לשמוע את דלה ממשיכה, אך דלה הביטה באלביה ושתקה. אימה של נוגי הביטה בה במצב שהיה צרוף בעצבות ונוגי חשבה שזיהתה בו קצת רחמים. "אז אני לא ביתך?" שאלה אותה בקול רועד. היא הרגישה את גרונה מתכווץ בדיוק כשניגשה אליה אימה וחיבקה אותה לחזה בחוזקה. הדמעות שעצרה עד לאותו הרגע התפרצו בנחשול מעיניה של נוגי והיא בכתה על כתפה של אימה שרעדה מבכייה שלה. לאחר רגע שהרגיש כמו נצח משכה עצמה נוגי מחיבוקה של אימה וניגבה את פרצופה בשרווליה. היא הביטה בדלה ושאלה, "מי הובל על אותן ספינות?" דלה הביטה באימה, באלביה, ולבסוף הישירה מבט אל נוגי. "הסירליאנים האחרונים," אמרה אלביה לפתע, מרימה את עיניה ומביטה היישר לתוך עיניה של נוגי. נוגי הביטה בה בהפתעה. "אחרוני המה?" שאלה בייאוש, עיניה מתרוצצות ביניהן. "סירליאנים," חזרה אלביה. "אלביה יודעת הכול על העם שלך," אמרה דלה. "סיפרתי לה כל מה שידוע לי עליהם מאז שהייתה ילדה קטנה." העם שלך, חשבה נוגי. העם שלי. "מה הם סירליאנים?" שאלה נוגי את אלביה ששלחה בדלה מבט מוזר, ממתין. "אלביה תסביר לך הכול בדרך," ענתה דלה. "אך כעת עליכן לצאת לדרככן מערבה." "לעזוב עכשיו?" שאלה נוגי, עיניה פעורות לרווחה. אימה הרכינה את ראשה ודלה שלחה יד אל כתפה. "זה בגלל השיער שלי?" היא שאלה, אוחזת את צמתה שוב מול פניה ובוחנת אותה. היא הרימה את עיניה והסתכלה על דלה. "אני פשוט יכולה לחתוך אותה שוב," אמרה, וקמה על רגליה, ממהרת אל המטבח. היא החלה פותחת מגירה אחר מגירה, מחטטת ונוברת בתוכן, עד שמצאה את מבוקשה. היא אחזה בזוג מספרי ברזל גדולים בידה האחת ובשנייה החזיקה את צמתה, מניחה אותה בין להבי המספריים. היא לחצה עליהן בחוזקה, מנסה לסגור את הלהבים סביב צמתה, אך כלום לא קרה. היא לחצה חזק יותר, מזיזה את הלהבים קדימה ואחורה אך אף שיערה אחת לא ניתקה ממקומה. היא הרימה את עיניה וראתה את אימה עומדת במרחק כמה צעדים ממנה. "זה לא יעזור," אמרה אימה. "היא ניגשה אל נוגי ושיחררה את המספריים מאחיזתה בעדינות. דלה הופיעה מאחוריה ואימה הגישה לה את המספריים. נוגי שמעה צעדים ממהרים במדרגות, כנראה של אלביה, בעוד דלה החזירה את המספריים למגירה. לאחר רגע נשמעו הצעדים יורדים בחזרה ואלביה הופיעה בפתח המטבח נושאת תרמיל ומטה עץ. "אלביה תלווה אותך לכפר בו גרה אחותי. הוא נמצא על חופו של הים המערבי. אחותי תדע מה לעשות, היא הייתה אחת ממנהיגות המרד." היא תדע מה לעשות? חשבה לעצמה נוגי. המרד? על מה היא מדברת? אלביה עטתה על כתפיה גלימה נוספת, בצבע ירוק כהה, והידקה אותה מתחת לצווארה. "קחי," אמרה לנוגי, מושיטה לה גלימה זהה. נוגי הביטה בה, מנסה לנער את כל השאלות שהמשיכו צומחות ומתרבות בראשה, ולקחה את הגלימה בדממה. מבלי לחשוב יותר מדי עטפה את הגלימה סביב כתפיה. אימה הרימה את התרמיל שהביאה איתה ומסרה לה אותו. "המסע לא אמור לקחת יותר משישה ימים," אמרה דלה. "כבר שלחתי הודעה לאחותי שתצפה להגעתכן." נוגי הביטה באלביה ניגשת לדלה ומחבקת אותה. היא הסתובבה ופנתה לאימה. "אמא," היא אמרה, הדמעות חונקות את גרונה. אימה עטפה אותה בידיה וחיבקה אותה לחזה בחוזקה. "תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע," לחשה באוזניה של נוגי. "רציתי לספר לך את האמת פעמים רבות כל כך אבל תמיד פחדתי והמתנתי לרגע המתאים." היא הרפתה את אחיזתה בנוגי ולקחה צעד לאחור, מניחה את ידיה על כתפיה של נוגי. דמעות זלגו במורד לחייה והיא בחנה את פניה של נוגי בקפידה. "גדלת כל כך הרבה מאז שאנדרה הביאה אותך אלי. הלוואי ויכולתי לבוא איתך לכפרה, אבל אני חוששת שרק אאט אתכן." היא חיבקה את נוגי שוב. "ואת נראית כל כך יפה עם שיער ארוך. את סוף סוף את," לחשה. לאחר רגע שיחררה אותה מחיבוקה ואמרה, "שרוחות הצפון יהיו איתכן." נוגי שמעה חריקה וראתה את אלביה עומדת ליד הדלת הפתוחה ומביטה בה. "אנחנו צריכות לצאת," אמרה אלביה, מפנה את מבטה אל אימה של נוגי. עיניה היו כבדות ממשא בלתי נראה. היא שיחררה את אחיזתה מאימה וניגשה אל הדלת. כשהגיעה אליה הסתובבה וראתה את אימה כשדלה לצידה, ידה מונחת על כתפה. היא ראתה דמעות זולגות מעיניה של אימה וגם עיניה של דלה נצצו. "להתראות," מלמלה נוגי, מסתובבת אל הדלת מהר כדי ששתי הנשים לא יבחינו בדמעות שהחלו שוב זולגות מעיניה. "היא תדאג לה," אמרה דלה כשעזבו הבנות את הבית. "היא התכוננה לכך כל חייה." -6- נוגי פסעה בדממה לצידה של אלביה. התרמיל שארזה אימה בשבילה היה גדול ממידותיה מכיוון שהיה שייך לסית, אחיה הבכור, שהשתמש בו כשיצא למסעות ציד וסחר. למרות גודלו הרגיש התרמיל קל למדי על גבה של נוגי והיא תהתה לעצמה אם אימה חישבה נכון את כמות המזון שתידרש לה למסע. שאלות רבות התרוצצו בראשה והיא ניסתה למיין ולסדר אותן לרצף הגיוני כלשהו. היא שמה לב שאלביה לא נראתה ששה לשיחה, אך ידעה כי בסופו של דבר יהיו חייבות להחליף דברים. הן התקרבו אל שולי היער המערבי כשנוגי שלחה מבט חטוף באלביה. פיה היה קמוץ והמבט הנוקשה על פרצופה שיווה לה מראה אכזרי. "אנחנו נדבר לפני שנגיע ליער?" פלטה נוגי לבסוף. אלביה הביטה בה ונדה בראשה לשלילה. "למה?" המשיכה נוגי. "ומה אם, סתם לדוגמא, זאב יטרוף אותנו, אז לעולם לא נספיק לדבר על כל מה שקרה, שקורה." אלביה הביטה בה וחצי חיוך התפשט על פניה. "מה?" שאלה נוגי בתסכול. "אני פשוט לא מסוגלת להאמין שמעולם לא הבנתי שאת אחת מהם. את יודעת, עם כל התספורות האלה ומצבי הרוח המוזרים שלך." "שאני אחת ממה?" "שאת סירליאנית," ענתה אלביה עם חיוך דק. היא בחנה את פניה של נוגי. "באמת אין לך מושג מי הם היו?" "אמור להיות לי?" "אני משערת שלא. אנשים כבר בקושי מדברים עליהם, בעיקר לא בחלק זה של העולם. הם חושבים שאם לא ידברו אז העובדות יישכחו וכל מה שקרה כאילו יעלם. אבל שום שתיקה לא תוכל למחוק את מה שקרה, למחוק גזע שלם." היא נשאה את עיניה אל ההרים שלפניהן. "אז את מתכוונת להסביר לי מי הם הסילריאנים האלה ולמה בכלל יצאנו למסע הזה?" "סיר-לי-אנים," תיקנה אותה אלביה, "ואני אסביר לך מה הם ברגע שנגיע ליער ונחנה ללילה. אני לא רוצה להקים את האוהל שלנו בחושך." "הבאת אוהל?" שאלה נוגי בתדהמה, בוחנת את תרמילה של אלביה שהיה קטן משלה. "לא," ענתה אלביה. "את הבאת." השמש ירדה לכיוון ההרים המערביים, צובעת את העצים והשדות בזהב. היער המערבי היה רחוק ממה ששיערה נוגי כשראתה אותו באופק באותו הבוקר. הן חצו מספר שדות ונחלים קטנים מבלי לעצור לנוח, חלפו על פני חוות, אסמים ועדרים של כבשים ופרות. נוגי נזכרה בכל הפעמים שיצאה לשוטט בשדות והחורשות בעמק הקטן שלהם, תמיד מזדרזת לחזור הביתה לפני השקיעה. ההבנה שהייתה זו הפעם הראשונה בה לא הייתה צריכה למהר בחזרה לכפר הציפה אותה לפתע. שום צורך בתכנון תירוצים, בהכנת הסברים. "עדיף שנחנה ביער," הסבירה אלביה לנוגי כשזאת הציעה שיחנו על גדת נחל קטן שעברו. "מה ההבדל?" שאלה נוגי, החיזיון של כפות רגליה טובלות במים קרירים מתפוגג בראשה. "זה בטוח יותר," ענתה אלביה. "בטוח? עדיין ניתן לראות חווה אחת מפה," הצביעה נוגי לאחור. "ואף חיות פרא או יצורים קסומים לא מסתובבים בשדות האלה." "היער המערבי לא מהווה שום איום," אמרה אלביה. "אין שם חיה גדולה יותר מקומווה או ארנבת." נוגי עצרה והביטה בגבה של אלביה. היא ראתה קומווה מספר פעמים. החיה הצמרירית בעלת האוזניים הארוכות נחשבה לאחת הפשוטות שבין החיות הקסומות. "סית שיפר לי שנתקל שם פעם בטרול יערות," היא אמרה, מניחה את ידיה על מותניה. אלביה עצרה והסתובבה אל נוגי. "סית מספר לך המון סיפורים," אמרה בטון מזלזל. "הוא בטח ניסה להפחיד אותך כדי שלא תתקרבי ליער המערבי. אני בטוחה שהוא לא ראה מימיו טרול יערות." נוגי משכה בכתפיה. "בכל מקרה," המשיכה אלביה, "אנחנו לא צריכות לדאוג בקשר לטרולים. כל עוד לא ניתקל בהם ישירות," הוסיפה עם חיוך. "מאוד מצחיק," אמרה נוגי, מתקדמת לעברה. "אבל אני עדיין חושבת שיש פחות יצורים מסוכנים פה בעמק מאשר בתוך היער, בעיקר לנוכח ההרפתקה הקטנה שקרתה לנו לא מזמן." אלביה הביטה בה ולתדהמתה זיהתה נוגי עצב בעיניה החומות. "בסדר, בואי נזוז," אמרה נוגי והחלה מתקדמת. "לא מהחיות אנחנו צריכות להיזהר בעמק הזה," מלמלה אלביה לעצמה ופסעה בעקבותיה. האוהל היה מורכב מיריעת עור ארוכה, חבל וארבעה יתדות. נוגי השתמשה באוהל דומה פעמים רבות כשהייתה קטנה והיא וסית התעקשו לישון בחצר בלילות קיץ חמים. היא קשרה את החבל בין שני עצים ואז זרקה את יריעת העור מעליו. אלביה הדליקה אש קטנה בינתיים ופתחה כמה חבילות שהוציאה מתרמילה של נוגי. אני ברת מזל שאלביה נמצאת איתי, חשבה נוגי לעצמה, ולא סית. אם הייתי כאן עם אחי הוא בוודאי היה מכריח אותי לבשל בזמן שהוא היה מקים את האוהל. היא שנאה לבשל ומעולם לא הצליחה לעשות זאת כראוי. משהו תמיד נשרף או התפוצץ, יצא בעל טעם חזק מדי או ללא טעם בכלל. אימה הרימה ידיים לגביה לפני זמן רב והתרומה היחידה שלה לארוחות המשפחתיות הייתה הבאת הירקות מגן הירק או הסרת הנוצות מתרנגולת שאימה שחטה ועמדה לבשל. היא פרשה את יריעת האוהל לצדדים ודפקה את יתדות הארד אל תוך האדמה הלחה בעזרת אבן, ואז נעמדה והביטה באוהל בגאווה. "זה היה מהר," אמרה אלביה. היא הניחה כמה פיסות של בשר מיובש ולחם על עלה גדול שמצאה. על עלה נוסף היא הניחה מספר ירקות ופירות. "רק תעבירי לי את נאד המים והכול יהיה מוכן לארוחת המסע הראשונה שלנו," אמרה בחיוך. נוגי הביאה את נאד המים מהאוהל והתיישבה לצד אלביה. היא הושיטה את ידה ולקחה פיסת בשר יבש והביטה באלביה שנגסה בתפוח. "אז עכשיו את מתכוונת לספר לי על המסע הזה? על האנשים האלה?" שאלה נוגי לבסוף. אלביה נשמה עמוק והושיטה ידה אל נאד המים. היא לקחה לגימה ארוכה, ניגבה את פיה בגב ידה והביטה בנוגי. "דבר ראשון, הם נקראים סירליאנים," אמרה אלביה בחדות. "ודבר שני, את סירליאנית, אז כדאי שתתרגלי לזה," הוסיפה. נוגי הביטה בה במבוכה. "מצטערת." "אז מה את רוצה לדעת?" שאלה אלביה. נוגי הביטה בה, ראשה מתרוקן לפתע. "טוב, אז מי, או איך, או בעצם למה..." היא מלמלה, מנסה לנסח שאלה אחת שתרגיש חשובה מספיק ותבטא את מה שהרגישה בפנים, אך כל שאלה הובילה לאחת אחרת שנדמתה חשובה יותר. אלביה הביטה בה, חיוך רך מתפשט על פניה. נוגי השתתקה. היא הייתה בטוחה שאלביה מלגלגת על חוסר יכולתה לבטא שאלה אחת פשוטה, אך אז התבהר לה שהמבט על פניה של אלביה היה אותו מבט שהיה לאימה לפני שעזבו את ביתה של דלה. "זה קשה, אני יודעת," אמרה אלביה, מושיטה את ידה לגעת בידה של נוגי. "אני אתחיל מההתחלה." היא לקחה נשימה עמוקה ונעצה עיניה במדורה. "סירליאנים היו יצורים קסומים, הקרובים ביותר לבני האדם מכל היצורים הקסומים. הם לא היו חצי אנושיים, כמו קנטאורים לדוגמא שהיו התוצאה של זיווג קדום בין חד-קרן ואדם. לא היו להם אוזניים מחודדות כמו לאלפים או שיער צבעוני כמו למרבית שוכני היערות. הם נראו כמו בני אדם, גבוהים ורחבים, והדבר היחידי שהבדיל ביניהם לבין בני אדם היה שיערם העבה והארוך." נוגי הושיטה את ידה ונגעה בצמתה שהייתה שרועה על רגלה לצידה. "לפחות על פני השטח," הוסיפה אלביה. "לשיערם היו יכולות קסומות. הוא עשה אותם חזקים בהרבה מבני אדם רגילים ונתן להם חושים מחודדים." "בגלל זה צרצור הצרצרים נשמע כל כך חזק!" התפרצה נוגי, מרימה את עיניה מצמתה אל אלביה. אלביה חייכה. "לא רק ששיערם נתן להם כוח וכישרון יוצאי דופן," היא המשיכה, "הוא גם שימש אותם כנשק." נוגי הביטה שוב בצמתה וחשבה לעצמה שתשמש כנשק לא יעיל במיוחד. "את מבינה, סירליאנים יכלו לשלוט בשיערם, לגרום לו לפעול לפי מצוותם אך ורק בכוח המחשבה," אמרה אלביה, מביטה בנוגי בהתלהבות. נוגי הסתכלה עליה, מחזיקה את צמתה בידה. לשלוט בשיערי? איך אפשר לשלוט בשיער? הוא לא חלק מגופי שאני מסוגלת להרגיש, חשבה לעצמה וגיחכה. "איזה נזק אפשר לגרום למישהו בעזרת שיער?" היא שאלה בהיסוס. "יותר מכפי שאת מסוגלת לדמיין," ענתה אלביה. "שיערם של סירליאנים היה כמו קשקשי דרקון, כמעט בלתי ניתן לחדירה וחסין לקסמים. הוא יכול היה להתקשות ברגע לפי רצונם!" "אז הם בטח היו לוחמים מבריקים," אמרה נוגי, מנסה להישמע נלהבת מסיפורה של אלביה שנשמע לה מופרך לחלוטין. "מנופפים בשיערם לצדדים, מצליפים באויביהם על ימין ועל שמאל." אלביה נעצה בה מבט חמור סבר. "כל מה שאני מספרת לך הוא אמת," היא אמרה בנוקשות. "זאת לא עוד אחת מאותן אגדות שנהגתי להקריא לך, וכדאי שתיקחי את דברי ברצינות כי את אמורה להיות בעלת אותן יכולות!" נוגי הביטה באלביה, נדהמת מתגובתה החריפה. "אני מנסה לקחת את זה ברצינות," אמרה נוגי. "זה פשוט מוזר להיות יום אחד 'נוגי הנערה המקוללת' ואז למחרת 'נוגי היתומה, לוחמת שעירה'." אלביה נאלצה לחייך. "את צודקת," אמרה אלביה. "זה קשה להאמין ובאמת קצת מצחיק כשמנסים לדמיין את זה," היא הוסיפה בצחקוק. נוגי חייכה והשתיים פרצו בצחוק. לאחר רגע נרגעה אלביה, כחכחה בגרונה וסימנה לנוגי כי היא מוכנה להמשיך. "אך הסירליאנים לא היו לוחמים," המשיכה. "אבל עם כל היתרונות הקסומים שלהם הם בטח יכלו להיות לוחמים מצוינים!" התפרצה נוגי. "הם היו לוחמים מצוינים, אך זה לא היה המקצוע העיקרי שלהם, לא זה שהיו ידועים בו." "מה עוד ניתן לעשות עם כוח יוצא דופן ושיער בלתי מנוצח?" שאלה נוגי בגיחוך. "הם היו מגדלי דרקונים," ענתה אלביה בחוסר סבלנות. לפתע זקפה נוגי את ראשה ואז הסתובבה, נועצת מבטה אל תוך החשיכה מאחוריה. "שמעת משהו?" שאלה את אלביה. "שמעתי מה?" שאלה אלביה, מסתכלת לכיוון אליו היו נעוצות עיניה של נוגי. "שמעתי משהו זז שם," הצביעה נוגי אל החשיכה שמאחוריה. "זה בטח היה קומווה או ארנבת," אמרה אלביה בחיוך. נוגי הבחינה כי אלביה הייתה להוטה להמשיך בסיפור. "לא," אמרה נוגי בחדות לא אופיינית לה. "קומוות וארנבות הן קטנות ובעלות ארבע רגליים. מה ששמעתי לפני רגע עמד על שתי רגליים והיה כבד," אמרה, סורקת את האפילה בעיניה. "אל תשכחי שאבי הוא צייד, הייתי חייבת לקלוט כמה דברים בבית." "אולי הקומווה הלך על רגליו האחוריות?" הציעה אלביה בנינוחות. "את יודעת שקומוות מסוגלות לעשות זאת?" נוגי נעמדה באיטיות, צמתה מתנדנדת קרוב לאדמה. "כבר אמרתי לך, אין ביער המערבי..." נוגי הביאה את אצבעה לשפתיה וחייכה, ואלביה השתתקה. היא הביטה בה בבלבול, מביטה כיצד נוגי מתקדמת שני צעדים קדימה ואז מסתובבת חזרה אליה. היא הביטה עדיין באלביה, חיוך שובבי על פרצופה, בעוד גבה מופנה אל שיח רחב וגבוה. אלביה ניסתה למצוא משהו יוצא דופן בשיח שלאור המדורה נראה כמו גוש עלים ענק, אך לא מצאה דבר חריג. נוגי כרעה והרימה אבן מן האדמה. מבט של הבנה התפשט על פניה של אלביה. נוגי הייתה קלעית טובה ולעיתים קרובות עזרה לה לגרש גמדי גינה מגינתה של סבתה. הן נהגו לצלוף בהם בחלוקי נחל וכך היו מבריחים אותם בחזרה למחילותיהם. אלביה ניסתה שוב להקשיב לכל רחש מוזר אך לא הצליחה לשמוע דבר מלבד צרצרים וינשוף אחד. לפתע נשמע רחש קל בשיחים. לפני שהצליחה אלביה לאתר את מקור הרעש היא ראתה את נוגי מסתובבת אל השיח ומשליכה את האבן לעברו. היא שמעה את האבן נחבטת במשהו, ואז נשמעה זעקת כאב מבין העלים. דמות כהה צלעה מבין העלים ונחתה על האדמה בכבדות. "מה את עושה?" שאל קול מוכר בכאב. "טאן?" שאלה אלביה בהפתעה, מביטה בו מרים את ראשו מהאדמה ומשפשף את מצחו המלוכלך. נוגי הביטה בו, מרימה את ידה אל פיה בהפתעה. "חשבתי שהסירחון שזיהיתי היה מוכר," היא אמרה עם חיוך. "אבל חשבתי שזה סתם עוד חזיר בר." "למה עשית את זה?" הוא שאל, מביט בנוגי ואז באלביה. "מה אתה עשית, מתחבא כך בתוך שיח?" שאלה נוגי בצחוק מתגלגל. "רציתי להיות בטוח שאלו אתן," אמר, בעוד נוגי שלחה יד ועזרה לו לקום. "השיער שלך ממש ארוך," העיר בהפתעה, מנגב את ידיו במכנסיו ובוחן את נוגי. "אני יודעת," היא אמרה, נוגעת בצמתה. הם שתקו לרגע. "אם אתה כבר פה אז בוא תצטרף אלינו לארוחת ערב," הוסיפה נוגי לבסוף, מובילה אותו בחזרה למדורה. אלביה פסעה לצידם בשקט. "אמרת למישהו שאתה עוזב?" שאלה אלביה כשהתיישבו סביב המדורה. קולה נשמע מודאג ונוגי הביטה בה בפליאה. טאן ישב בינה ובין נוגי, שותה מהתה שהכינה אלביה. "אל תדאגי, השארתי מכתב שהסביר הכול," ענה, מחייך בסיפוק. "לא רציתי שאימי תדאג יותר מדי, אתן יודעות." "אימך לא מדאיגה אותי," אמרה אלביה, מנסה לחמוק ממבטה השואל של נוגי. נוגי הבחינה בשינוי במצב רוחה של אלביה מרגע הופעתו הבלתי צפויה של טאן. בהתחלה היא חשבה שאלביה כעסה כי נוגי הייתה עלולה לפגוע בו בטעות, אך במהרה הבינה שהבעיה הייתה נוכחותו עצמה. "אז ממה את מודאגת?" שאל, לוקח עוד לגימה מספל הפח שלו. "סבתך אמרה לי שיצאתן למסע של שישה ימים, אז חשבתי לעצמי שעד שמישהו באמת יתחיל לדאוג כבר נהיה בדרכנו חזרה אל העמק." הוא הביט בנוגי וחייך. "אימך תדאג באמת תוך שש שעות, לא ימים," אמרה אלביה. "אתה מכיר אותה. ואביך הוא לא הטיפוס שיישב בחיבוק ידיים ויחכה שתחזור. אני לא רוצה שהוא יבוא לחפש אותנו," הוסיפה, מביטה בלהבות המדורה. "הוא לא יבוא לחפש אותי, לא עוד פעם. הוא יחכה שאחזור ואז יראה לי מה זה לעזוב ככה בלי לבקש רשות," אמר. הפעם לא היה חיוך על פניו והוא השפיל את מבטו, לוקח לגימה ארוכה מהתה. "אני מפחדת שהוא ישתמש בזה בתור תירוץ," אמרה אלביה, עדיין בוהה באש. "תירוץ למה?" שאלה נוגי, וטאן הביט בה בבלבול. "תירוץ לטפל בבעיה הזאת איך שהוא רצה מלכתחילה," ענתה אלביה. היא נאנחה עמוקות והביטה בטאן. "דלה אמרה לך מדוע עזבנו?" שאלה אותו. "לא," ענה. "ואביך?" היא בחנה את פניו בקפידה. "הוא פלט משהו על הזקנה המשוגעת ואיך היא הייתה צריכה לתת לו לטפל בזה כבר בלילה הקודם," אמר. "אני חושב שהוא רצה להעניש אותך על זה שלקחת אותנו ליער המזרחי. בטח רצה להכריח אותך להתנצל בפני אימי או משהו כזה. את יודעת שיש לו מזג חם," הוא אמר בהתנצלות. נוגי הביטה בשניהם, נזכרת במבטו של אביו של טאן ושל שאר הגברים כשפגשו אותם בשולי היער המזרחי. "לא אותי הוא חיפש," אמרה אלביה בפשטות. "הוא חיפש את נוגי." "למה? בגלל הדבר הזה עם השיער? זאת סתם קללה מטופשת," אמר, מביט באלביה. החיוך נעלם מפרצופו כשראה את מבטה. "מה, לא?" "לא, זאת לא סתם קללה מטופשת," ענתה אלביה. היא נאנחה שוב. "היא סירליאנית." טאן השתנק, מביט בנוגי בעיניים פעורות לרווחה. "אבל חשבתי שאין יותר סירליאנים," הוא מלמל, "זה מה שדודי סיפר לי כשהייתי ילד. הם הושמדו עד אחרון הפרטים." נוגי הביטה בטאן ואז באלביה, שהרימה את ידה למצחה והנידה את ראשה לצדדים. "בדיוק עמדתי להגיע לחלק הזה," אמרה, אך נוגי כבר קמה ורצה אל היער, נעלמת באפילה. "נוגי!" קרא טאן אל תוך האפילה. "בדיוק עמדתי לספר לך על זה," אמרה אלביה אל הצללים. "לא רציתי שתגלי את זה ככה." היא פסעה אחרי טאן, שולחת מבט זועם בגבו. "אני הסירליאנית האחרונה בעמק דרוז'אן?" שמעו את קולה שואל מעליהם. הם הביטו מעלה, מחפשים כל סימן לנוגי אך כל מה שהצליחו לראות היו צמרות עצים שחורות וכמה כוכבים מבצבצים בעדן. "במחוזות הצפוניים?" שאלה בקול רך יותר. טאן ואלביה הביטו האחד בשנייה. לפתע שמעו רחש של ענפים ועלים מאחוריהם והסתובבו, מבחינים בדמותה של נוגי מחליקה מטה על גזע עץ גבוה. "בעולם?" שאלה בקול מתחנן. עיניה נצצו באפילה. אלביה התקדמה לעברה והנידה בראשה, ונוגי הרכינה את מבטה והחלה לבכות בשקט. אלביה הניחה את זרועותיה סביבה וחיבקה אותה למשך רגע ארוך, נותנת לראשה של נוגי לנוח על כתפה עד שבכייה שכך, ואז הובילה אותה בחזרה אל המדורה. טאן עקב אחריהן בדממה. הם התיישבו סביב המדורה ואלביה מזגה להם עוד תה. לאחר כמה זמן, כשנרגעה נוגי ולטאן אזלו כל ההתנצלויות, המשיכה אלביה בסיפורה. "אמשיך היכן שהפסקתי למרות שאת יודעת כבר את הסוף, אחרת להשתלשלות האירועים לא יהיה כל הגיון." נוגי הנהנה בהסכמה, עיניה מקובעות על הלהבות המרצדות לפניה. "הסירליאנים היו מגדלי דרקונים. הם היו הגזע היחיד שהיה חזק דיו כדי להתמודד עימם מכיוון ששיערם שימש להם כמגן נגד נשיפות האש וטופריהם העצומים. הם גרו באזור מבודד במחוזות המערביים והשכירו את שירותיהם תמורת הון. מה שהסירליאנים הבינו לפני שאר הגזעים היה שלדרקונים היה הכוח להטות את האיזון הדק ששרר בין המחוזות השונים. הם השכירו את שירותיהם לפי הצורך אך בסתר הקפידו לא להפר את האיזון. הם למדו לתקשר עם הדרקונים ולמרות שהיו אדוניהם התייעצו עימם במרבית פעולותיהם. מלכים בכל המחוזות הוציאו סכומים גדולים מהונם כדי לשכור את שירותיהם בקרבות או משימות מיוחדות." סנטרו של טאן נשמט על חזהו וספלו נפל מידו, מתיז תה על המדורה שלחששה ועישנה בתגובה. "סליחה," גמגם, עיניו האדומות מתרוצצות בחיפוש אחר הספל. "אני חושבת שכדאי שנמשיך מחר," אמרה אלביה, מחייכת לעבר טאן. "כן," הסכימה נוגי. "אנחנו לא רוצות שהשומר שלנו יהיה עייף מכדי לשמור עלינו," הוסיפה בחיוך. השתיים התגלגלו מצחוק וטאן חייך במבוכה. הוא כיבה את המדורה ואז התכרבל בשמיכה עבה שהביא עימו, בעוד נוגי ואלביה זחלו אל תוך האוהל. נוגי שכבה ערה זמן רב, חושבת על אימה, אביה ואחיה. הם היו המשפחה היחידה שהייתה לי מעולם, חשבה. עכשיו אני לבד. משפחתי האמיתית נעלמה ביחד עם כל בני עמי. אני היצור הבודד ביותר בעולם, חשבה. היא התייפחה בשקט אל תוך שמיכתה עד שהייתה עייפה מכדי לבכות ושקעה בשינה עמוקה. -7- נוגי התעוררה עם שחר ומצאה את אלביה ערה ומכינה תה על המדורה. היא בחשה כמה פרחים מיובשים אל הסיר כשיצאה נוגי מהאוהל ופסעה לעברה. היא הביטה בטאן ששכב לצד המדורה מכורבל עדיין בשמיכתו. "בוקר טוב," אמרה אלביה לנוגי. "מה אלה?" שאלה נוגי מצביעה על הפרחים שהתערבלו במים המבעבעים. "לבבות האריה," ענתה. "אני טווה תה מחזק." נוגי כרעה לצד אלביה והביטה אל תוך הסיר שישב על האש. "את לא צריכה אור ירח כדי להשתמש בטוויית-ירח?" שאלה בבלבול. "יש לי אור ירח," ענתה אלביה, שולחת ידה לאחור ואוחזת במטה הארוך שהביאה עימה. "בזה." נוגי בחנה את המטה. הוא נראה כמו מטה עץ רגיל, כזה ששימש את הרועים בעמק דרוז'אן. הוא היה ארוך כמו גופה של אלביה, פניו חלקים ומבריקים. נוגי נזכרה כי לסבתה של אלביה היה מטה דומה. אלביה, שקראה את הבלבול על פניה של נוגי, הביאה את קצה המטה מעל הסיר וציירה משהו באוויר בעזרת קצהו. היא הבחינה בקווים עמומים שציירו באוויר סמלים אותם לא הכירה, זורחים באור כחול חלש. לאחר רגע נראה כאילו נמסו הסמלים וטפטפו אל תוך הסיר, והמים שבו החלו מבעבעים במרץ ומעלים אדים ריחניים. "הסברתי לך מספר פעמים על המטות השונים שיכולים להטען באור ירח," אמרה אלביה בחיוך, בוחשת את התה באיטיות. "כנראה שכחתי," אמרה נוגי, משחקת בצמתה כלאחר יד. "מה אתן מכינות לארוחת בוקר?" נשמע קולו של טאן מבין השמיכות. אלביה הרימה את מטה העץ וחבטה בראשו ונוגי ניסתה לבלוע צחקוק. "אח!" הוא פלט ונוגי ואלביה פרצו בצחוק. "חשבתי שחבטתי ברגליך," אמרה אלביה צוחקת, בעוד פרצופו הכועס של טאן הציץ מהשמיכה. "אני הולכת לפרק את האוהל," אמרה נוגי כשהיא צוחקת עדיין, ואז נעמדה ופסעה אל האוהל. טאן הביט באלביה ושפשף את ראשו המתולתל. "היא בסדר?" שאל בלחישה. "נראה לי שכן," ענתה. "עדיין לא סיפרתי לה הכול," אמרה, וטאן שלח לעברה מבט מודאג. "למה את מתכוונת הכול?" שאל. "אולי תקום כבר ותעזור לי!" קראה נוגי לעבר טאן. הוא הביט באלביה ואז התגלגל מחוץ לשמיכה וקם. לאחר שאכלו ארוחת בוקר וארזו את תרמיליהם, המשיכו השלושה מערבה דרך היער. תוך זמן קצר הגיעו למרגלות הרכס המערבי והחלו מטפסים באיטיות. "אנחנו מוכרחים לעצור להפסקה," אמר טאן לאחר זמן מה, לוגם מנאד המים ומנגב את מצחו בשרוולו. נוגי הלכה לפניו ולפני אלביה, מטפסת בין עצי האורנים הגבוהים שצמחו על צלע ההר. אלביה הלכה מאחוריה, נעזרת במטה שלה בעודה בוחנת את הצמחים השונים שנקרו בדרכם. היא עצרה מספר פעמים ודפדפה בספר ישן שהוציאה מתיקה. כמה פעמים קטפה צמח זה או אחר והניחה אותו בזהירות בתיקה. "איזה ספר זה?" שאלה נוגי כשעצרו לאכול לבסוף. הם ישבו על סלע גדול ושטוח ומתחתם נפרש היער כמו ים ירוק וסוער. "טוויית-ירח של הצפון," ענתה אלביה מעלעלת בספר בעודה נוגסת בפרוסת לחם. טאן שיחק בפגיון שהביא עימו שהיה קשור עד עכשיו לירכו. "אז את מנסה לנצל כל רגע במסע הזה כדי ללמוד?" שאל טאן, מוסר את הפגיון מידו האחת לשנייה. אלביה שלחה בו מבט שופע בוז. "סבתא נתנה לי את הספר הזה לפני שעזבנו," ענתה, שומטת עיניה בחזרה אל בין הדפים. "יש בו כל כך הרבה דברים שמעולם לא למדתי. זה פשוט מרתק." היא הפכה דף והמשיכה לקרוא והשלושה סיימו את ארוחתם בשקט. לפני ששקעה השמש מצאו השלושה אחו קטן בין העצים וחנו ללילה. נוגי הקימה את האוהל ואלביה הדליקה מדורה. לנוגי היה נדמה כי העולם החשיך מהר יותר עכשיו שהיו על הרכס המערבי. השמש שקעה מאחוריו והעצים הגבוהים מנעו מקרני השמש האחרונות מלהגיע אל רצפת היער. "אני יוצא לצוד," הכריז טאן כשהפגיון בידו. "לצוד מה?" שאלה אלביה מוסיפה עצים למדורה. "קומוות," ענה טאן בגאווה. "עם הדבר הזה?" שאלה נוגי, מחווה בראשה אל הפגיון. "מה לא בסדר עם הפגיון שלי?" שאל בוחן את הפגיון בתמיהה. "שום דבר," ענתה נוגי. "פשוט תצטרך לבקש מהקומווה לעמוד בשקט כדי שתוכל לפגוע בה." היא ואלביה פרצו בצחוק. "אני יודע שאתן חושבות שאני לא מסוגל לצוד," אמר בזעם. "אתן חושבות שמכיוון שאבי מכריח אותי לבלות בסדנה שלו כל היום אז אני לא מבין כלום בציד," המשיך. "אבל תתפלאו לדעת שהתאמנתי כל בוקר בחודשים האחרונים בהטלת הפגיון הזה, ואפילו דודי, בביקורו האחרון בעמק, אמר שהשתפרתי!" צעק, ואז הסתובב ופסע אל בין העצים. "אז איפה הפסקנו אתמול בלילה?" שאלה אלביה כשהתיישבו לאכול. "מגדלי דרקונים ושכירי חרב," ענתה נוגי בחיוך. "נכון," הפטירה אלביה. "ובכן, הסירליאנים שגשגו. הם עשו הון מהשכרת שירותיהם לכל ארבעת המחוזות. בד בבד הם החלו לסחור גם בעורות דרקון וטפרים ששימשו ליצירת כלי נשק ושריונות. ממלכתם גדלה והתרחבה, ובכל אותה העת שמרו הסירליאנים על פרטיותם בקנאות. הם לא הניחו לזרים להיכנס לסירלנדיה , התחתנו רק עם בני מינם וגרו בבידוד מוחלט, מסוגרים בתוך עצמם. "מה היא סירלנדיה?" שאלה נוגי כשאלביה עצרה ללגום תה מספלה. "סירלנדיה הייתה עיר הבירה שלהם. העיר המרכזית של תרבותם שבה וסביבה גרו כל הסירליאנים. אף אדם לא ראה אותה עד למלחמה הגדולה," ענתה אלביה, מגרשת יתוש מרגלה. "מה קרה במלחמה הגדולה?" שאלה נוגי, מביטה באלביה כורכת את גלימותיה סביב רגליה. "מלכים ממחוזות שונים ניסו לחתום בריתות בלעדיות עם הסירליאנים. הם רצו שישכירו רק להם את שירותיהם." "מלכים מהמחוזות הדרומיים או הצפוניים?" שאלה נוגי, מנסה לגלות בקיאות בהיסטוריית המלחמה. "שניהם," ענתה אלביה. "ויותר מכך. כל מלך וכל שליט במחוזות ידע שבוודאי ינצח את המלחמה או לפחות יזכה לשמור על אדמותיו אם הסירליאנים יהיו לצידו. אך הסירליאנים לא בחרו צד מעולם." "זה היה צעד חכם מבחינתם, לא?" שאלה נוגי. "למה לקחת חלק במלחמה נוראית כשאתה יכול להישאר בממלכתך ולערוב לביטחונך בעצמך?" "זה לא כאילו שלא היה להם שום חלק במלחמה," התפרצה אלביה. עיניה נצצו וחזה עלה וירד במהירות. "הם מכרו את שירותיהם לשני הצדדים והרוויחו הון בזמן שכל המחוזות היו מסובכים במלחמה עקובה מדם שעלתה בחייהם של אינספור אנשים!" נוגי הביטה באלביה שהסיטה את ראשה והביטה אל תוך החשיכה, ידה מונחת על פיה. גבה רעד ונוגי קמה וניגשה אליה, מניחה את ידה על כתפה. "אני מצטערת," אמרה. "זה היה חסר רגישות מצידי." היא המשיכה לשפשף את כתפה של אלביה בעדינות עד שהפסיקה לרעוד. היא ידעה שהוריה של אלביה נספו במלחמה הגדולה כשאלביה הייתה רק תינוקת, אך הן מעולם לא דיברו על כך. "הם נהרגו על ידי דרקון," אמרה אלביה, כאילו קוראת את מחשבותיה. "לא ידעתי," אמרה נוגי מזועזעת. "אימי מעולם לא ציינה כיצד נהרגו." "זה בסדר," אמרה אלביה, מנגבת את דמעותיה בכפות ידיה. "אז הסירליאנים כן לקחו חלק במלחמה, גם אם לא ישירות," אמרה נוגי. "בדיוק," ענתה אלביה, מתעשתת ונועצת מבט במדורה. "את חייבת להבין שבמלחמה בסדר גודל כזה לכל אחד היה חלק כלשהו. גם אם לא נלחמת במלחמה זה לא אומר שלא תמכת באחד הצדדים. היו אנשים שעזרו לפליטים ממחוזות אחרים להימלט ממוות בטוח. אחרים הסגירו אותם לידי צבאות הדרום. אפילו לאנשים שפשוט המשיכו בשגרת חייהם היה חלק במלחמה – החלק של צופים מפוחדים שלא היה להם האומץ או האכפתיות כדי לעזור לחלשים מהם. וכמובן שהיו הרבה אנשים שהרוויחו מהמלחמה, וביניהם הסירליאנים." נוגי הביטה באש והנהנה. "שליטי כל הממלכות סבלו מנדודי שינה בגלל עצם המחשבה על איזה צד יבחרו הסירליאנים. ואז יום אחד, ברית נחתמה בין מלך הגמדים ומלך המחוז הדרומי. הסתבר שהגמדים מצאו אבן שחורה ונדירה באחד ממכרותיהם העמוקים ביותר שבדרום. לאחר שאף אחד מבעלי המלאכה המנוסים ביותר בקרב הגמדים לא הצליחו לקבוע מהי האבן, הוחלט לקרוא לה בשם השן השחורה." "למה דווקא השן השחורה?" שאלה נוגי. "כי האבן הייתה חזקה יותר מכל חומר אחר שהכירו, חזקה יותר משן דרקון, והיחידה שהייתה מסוגלת לחתוך שיער סירליאני. לאחר שניסו את האבן על כמה משכירי החרב שכבר עבדו בשבילם, הם הבינו כי סוף סוף מצאו את היתרון שיעניק להם את הניצחון במלחמה. אם הסירליאנים לא יסכימו ללחום לצידם, הם לא ילחמו לצד אף אחד." "אבל אם הם השמידו את הסירליאנים מי רכב על הדרקונים? הגמדים או בני הדרום בטח לא יכלו לעשות זאת," אמרה נוגי. "מפקדי הדרום הבינו כי לא יצטרכו למצוא אף אחד לרכב על הדרקונים כדי להשיג יתרון צבאי, אלא ההיפך, עליהם להשמיד את כל רוכבי הדרקונים כך שאף אחד לא יוכל להשתמש בכוחם של הדרקונים לטובתו. הם ידעו כי הדרקונים משרתים אך ורק את הסירליאנים מתוך כבוד מהול בפחד. ללא הסירליאנים הדרקונים פשוט יפוצו לכל רוחות השמיים ואם ייאלצו להלחם בהם, יהיו להם שריונות שנטוו משיער סירליאני שיגן עליהם ונשקים בעלי להב משן שחורה." מבט של זעזוע התפשט על פניה של נוגי. "אז הם הרגו את הסירליאנים בשביל השיער שלהם? הם השתמשו בהם כמו בכבשים?" "בדיוק," ענתה אלביה. "השיער שגזרו מהסירליאנים שמר על סגולותיו הקסומות ואנשי הדרום טוו ממנו שריונות ומגנים. לראשונה הרגישו כי יש להם סיכוי להביס או לפחות לגרש את הדרקונים ממחוזותיהם. יחד עם הגמדים הם יצאו במתקפה על סירלנדיה ולקחו נשים וילדים כשבויים בחזרה אל טירותיהם, שם החזיקו בהם וגזרו את שיערם באופן קבוע." "ומה בקשר לדרקונים?" שאלה נוגי. "איך הם התמודדו איתם?" "חלק משכירי החרב הסירליאנים שהובטחו מספיק כסף והגנה עזרו למלכי הדרום להרוג דרקונים. דרקונים רבים, שהבינו שאדוניהם נפלו, נמלטו לאזור ההרים והביצות שהקיפו את סירלנדיה."[ אלביה לקחה נשימה עמוקה, הביטה בנוגי ואז המשיכה. "במשך דורות אנשים חיכו לראות את הסירליאנים נופלים. רבים חשבו אותם ליהירים ומתבודדים ולמרביתם לא היה איכפת שרבים מהסירליאנים היו שוחרי שלום. כשהסתיימה המלחמה וצבאות הדרום השמידו את הצבאות המאוחדים, כבר כמעט ולא נותרו סירליאנים. אנשי כל המחוזות חזרו לאדמותיהם וניסו לאסוף את שברי חייהם תחת המשטר המדכא של מלך הדרום, ומעט הסירליאנים שנותרו היו כלואים במרתפים בדרום שם מתו באיטיות. חלקם מתו בניסיונות מרד כושלים ואחרים אף איבדו עצמם לדעת בשבי." אלביה השתתקה ונוגי הביטה באש מעכלת בול עץ גדול. צרצרים צרצרו סביבם ורוח קלה נשבה בין העצים. "חזרתי," נשמע קולו של טאן מבין העצים, ונוגי הביטה בצלליתו הגדולה שנשאה מה שנראה כמו חיה קטנה בידה. כשפסע אל תוך מעגל האור שהפיצה המדורה ראתה כי הייתה זאת קומווה מתה, אוזנייה הארוכות מתנדנדות מראשה הקטן. פרוותה החומה החלקה הבריקה באור המדורה ונוגי הבחינה בדם שהתייבש סביב פצע שבוודאי נעשה על ידי פגיונו של טאן. "רואות! תפסתי אחת!" הכריז טאן , פרצופו קורן מגאווה באור המדורה בעוד ידו מושטת לפנים, מציגה את הקומווה לשתיים. "אז אתה צייד אמיתי עכשיו, הא?" שאלה אלביה בחיוך. "אני אעזור לך לנקות אותה," אמרה נוגי וקמה. "לא יזיק לי עוד משהו לאכול." "כבר אכלתן?" שאל טאן בהפתעה. "טוב, האמת היא שלא חשבנו שתתפוס משהו," אמרה אלביה, זורקת עוד בול עץ למדורה. נוגי צחקקה ולקחה את הקומווה מידו של טאן. לאחר שסיימו לאכול את הקומווה הלכו השלושה לישון. מסע של ארבעה ימים חיכה לפניהם, והעפלה לפסגת הרכס המערבי לא הייתה משימה פשוטה. נוגי שכבה ערה באוהל זמן רב עד שנרדמה. היא דמיינה בראשה את הסירליאנים, גברים, נשים וילדים, כולם עם שיער ארוך ושופע. היא דמיינה אותם נלחמים בגבורה לצד דרקוניהם בעוד נהרות של גברים וגמדים שנשאו עימם כלי נשק מאבן שחורה פרצו את חומות עירם. היא ראתה את ראשי החיצים השחורים שהתעופפו בנחשולים, הורגים ללא הבחנה. היא צפתה בילדים והנשים גלוחי הראש כבולים זה לזה, מובלים אל מחוץ לעירם דרומה. היא דמיינה כיצד נלחמו ומתו בדרך הארוכה שהייתה מרוצפת בגוויות דרקונים מרקיבות. היא ראתה את היצורים המלכותיים מרחפים מעל העיר של אדוניהם, ואז נעלמים אל ההרים. כשהובלו אחרוני הסירליאנים בראשה אל תוך המרתפים בדרום הרגישה נוגי את השינה מזדחלת לעיניה, ויחד עם האסירים היא שקעה אל תוך המצולות השחורות. יום המחרת התברר כקשה בדיוק כפי שציפו שיהיה. בזמן שטיפסו במעלה הרכס המערבי השקיפה נוגי על היער והעמק שהתרחק ונעלם מהם לאיטו. בכל פעם שעצרו לנוח היא הרגישה כי לא התקדמו מספיק, לא כפי שהעידו הכאבים בגופה. בקצב הזה, חשבה, לא יספיקו להגיע לפסגה עד רדת החשיכה. אלביה וטאן, שניסו לעמוד בקצב שהכתיבה, נראו מותשים אף יותר. "ראית את זה?" שאלה נוגי את אלביה כשישבו באחו קטן על צלע ההר. אלביה דפדפה בספרה והרימה את עיניה כדי לעקוב אחר אצבעה של נוגי. "את מה?" שאלה בהיסח דעת. "חשבתי שראיתי כמה שיחים זזים שם למטה," ענתה נוגי, עדיין מצביעה על העצים מתחתיהם. "כמעט תפסתי עוד אחת," הכריז טאן שיצא בריצה מבין העצים. "הייתה שם משפחה שלמה שהסתתרה בתוך שיח," אמר בהתלהבות. הוא החזיק את הפגיון בידו ונוגי הבחינה כי קצהו היה מכוסה בבוץ. "עוד קומוות?" שאלה אלביה כדרך אגב, עיניה שקועות בספר. "כן," ענה, מוציא את נאד המים מתרמילו. "אבל הן ברחו במורד ההר. הן יכולות לרוץ ממש מהר כשהן מפוחדות," אמר, לוקח לגימה של מים. נוגי הידקה את שרוכי מגפה. "בואו נמשיך," אמרה. אלביה החזירה את הספר לתיקה ונעמדה. נוגי הביטה שוב ביער שנפרש תחתם. היא הבחינה בכמה ציפורים שהתעופפו מהעצים במקום בו חשבה שראתה תנועה מקודם. היא הסתובבה והלכה אחרי טאן ואלביה שבמהרה שבו להשתרך אחריה. הם טיפסו על צלע ההר התלולה במשך מספר שעות נוספות. מדי פעם עצרה נוגי ונשארה מאחור, מביטה מעבר לכתפה בחיפוש אחר סימנים חשודים. הייתה לה תחושת בטן מוזרה, כאילו מישהו עוקב אחריהם, אך היא לא רצתה להדאיג את האחרים. היא עדיין לא בטחה מספיק בחושיה החדשים כדי להיות משוכנעת שמה שהדאיג אותה לא הייתה עוד משפחה של קומוות. "עשינו את זה!" קראה אלביה, מניחה את ידיה על ברכיה ונושמת במהירות. היא הגיעה לפסגת הרכס שהייתה מכוסה בשיחים נמוכים וקבוצות של סלעים גדולים. טאן ונוגי טיפסו להיכן שעמדה, מביטים בשמש שהייתה תלויה נמוך באופק המזהיב. "זה האוקיינוס?" שאל טאן, מצביע להיכן שהשמש התחככה עם האדמה. "לא, אלה הערבות המערביות," ענתה נוגי שעמדה מאחוריו. "אבי אמר לי שלא ניתן לראות את האוקיינוס ממרומי הרכס. הוא עדיין רחוק מכאן." "לפחות מעכשיו אנחנו רק יורדים," הוא אמר מחייך, וניגב זיעה ממצחו. הם עמדו על פסגת הרכס והביטו למרחק, הרוח הקרירה מהמערב מצננת את הזיעה על פניהם. "בואו נמצא מקום לחנות ללילה," אמרה אלביה. "אני לא חושבת שאוכל ללכת עוד היום." נוגי וטאן חייכו בהסכמה. הם ירדו מפסגת הרכס אל צידו השני ומצאו אחו קטן בין העצים שהיו צפופים יותר בצד זה של הרכס. היער נפרש לפניהם כמו שטיח ירוק וצפוף שנגמר הרחק למטה, היכן שהחלו ערבות המערב. נוגי הקימה את האוהל בזמן שטאן אסף עצים למדורה ואלביה עסקה בהוצאת חבילות האוכל מתיקיהם וחלוקתם השווה בשביל ימי המסע שנותרו לפניהם. "טוב, אז סיפרת לי את כל תולדות הסירליאנים," אמרה נוגי. "זאת אומרת, של בני עמי," היא הוסיפה במהירות בעודה מתיישבת לצד אלביה. היא פיתחה הרגל של להעביר את צמתה מעבר לכתפה הימנית ולשחק בה בעודה מדברת. היא גילתה כי הדבר מרגיע אותה. "אבל לא סיפרת לי למה אנחנו הולכות לראות את אחותה של סבתך," אמרה, מביטה באלביה. אלביה הניחה את חבילות האוכל האחרונות בתוך התרמילים. היא הביטה מסביב, וכשראתה שטאן עדיין מלקט עצים החזירה מבטה לנוגי. "סבתא מאמינה שהיא תדע מה לעשות," ענתה בקול שטוח, מוציאה ספר מתרמילה. "למה את מתכוונת מה לעשות?" המשיכה נוגי, מלפפת את הצמה סביב אצבעותיה. "מה לעשות איתך," אמרה אלביה מבלי להביט בה. "אני לא מבינה," אמרה נוגי, מנידה את ראשה. צמתה השתחררה מלפיתתה והצליפה הצידה. "מה זאת אומרת מה לעשות איתי? אני האחרונה מסוגי, הסירליאנים. מה אני אמורה לעשות עם זה?" היא משכה בכתפיה כשחיוך נבוך על פניה וצמתה התפתלה ואז נחה על ידה. "את מוכרחה להבין," אמרה אלביה, מעבירה את אצבעותיה על כריכת הספר. "שגם אם הסירליאנים נכחדו, לאנשים רבים יש עדיין רגשות עזים כלפיהם וכלפי מה שהם סימלו." עיניה ננעצו בעיניה המבולבלות של נוגי. "אנשים עדיין מפחדים מהסירליאנים, מהשפעתם על האיזון בעולמנו. הם פוחדים מהם והפחד הזה, בשילוב עם מעשיהם של הסירליאנים בעבר, גורמים לרבים לשנוא אותם." היא היססה לרגע ואז המשיכה. "לא רציתי לספר לך את זה אבל אולי כך תביני. את זוכרת את הלילה בו חזרנו מהיער המזרחי, את אביו של טאן ושאר הגברים שהיו איתו?" נוגי הנהנה. "הם הבחינו בשיער שלך ומיד הבינו מי את, או יותר נכון, מה את. הם ידעו שאת מאומצת מכיוון שאימך לא הייתה בהריון בזמן שנולדת. שמועות רבות התרוצצו בכפר אבל סבתא אומרת שאימך סיפרה לכולם שהיית ניצולה מכפר שהוחרב על ידי דרקונים. רוב תושבי הכפר היו מרוצים מההסבר אבל ככל שהתבגרת כך התחילו לצוץ עוד שאלות." "אבל חשבתי שכולם ידעו על הקללה," אמרה נוגי, מביטה מטה אל צמתה. "האנשים הצעירים יותר האמינו בכך, אך המבוגרים ידעו שזה סתם סיפור כיסוי. כשאביו של טאן ושאר הגברים ראו אותך באותו לילה, זה אישש את כל החשדות שנשאו במשך שנים. אני משערת שהדבר היחידי שמנע מהם להגיד משהו עד עכשיו זה הכבוד הרב שהם רוכשים לאביך. הם בוודאי לא האמינו שהוא יכניס סירליאנית לביתו." "מדוע?" שאלה נוגי בהפתעה. "בגלל האחים שלו," ענתה אלביה. "השניים שנהרגו במלחמה הגדולה?" שאלה נוגי. "למה שישנא דווקא את הסירליאנים על כך? היו עמים רבים שלקחו חלק במלחמה ולחמו לצד צבאות הדרום." "כי שני אחיו נהרגו על ידי הסירליאנים." הן שתקו לכמה רגעים ונוגי ניסתה לבלוע גוש שטיפס במעלה גרונה. "נראה לי שזה מספיק," אמר טאן, מופיע מבין העצים ומפיל ערימת זרדים לפני אלביה. הוא הביט בשתיים לרגע ואז כרע לצד נוגי. "הכול בסדר?" שאל. "כן," מלמלה נוגי, עיניה עוקבות אחר אצבעותיה ששיחקו בקצה צמתה. "אלביה בדיוק סיפרה לי על תגובתו של אביך כשגילה שאני סירליאנית," פלטה. טאן הביט באלביה בזעזוע. "סיפרת לה שאבי הלך לביתה באותו הלילה? למה? במה זה יכול היה להועיל?" שאל בכעס את אלביה. "אביך בא לביתי באותו הלילה?" שאלה נוגי בפליאה. לפתע התבהר לה כי הקולות ששמעה בלילה בו חזרו מהיער המזרחי לא היו פרי דמיונה. "לא, לא סיפרתי לה את החלק הזה," אמרה אלביה, מרימה את ידיה למצחה ומנידה בראשה. "מדוע הוא עשה זאת? מדוע הוא בא לביתי?" נעצה נוגי את מבטה בטאן, שכרע בפה פתוח לצידה. "הוא והגברים האחרים רצו שתעזבי באותו הלילה," ענתה אלביה, כפה פרושה על מצחה. "למה הוא רצה שאעזוב?" עיניה של נוגי החלו דומעות. "למה זה הפריע לו כל כך?" אלביה הנידה בראשה מנסה לחמוק ממבטה של נוגי. "כי הוא פחדן וטיפש," אמר טאן לפתע. "הוא אמר שבמוקדם או במאוחר מישהו יגלה שאת סירליאנית ואז המלחמה תתחיל שוב." "המלחמה? בגללי? אני רק נערה אחת!" היא צעקה, דמעות זולגות במורד לחייה. "הוא מכיר אותי. הוא מכיר את הורי. למה הוא חשב שנהיה כה טיפשים וחסרי אחריות לגלות את הסוד למישהו?" שאלה, מנגבת דמעות מפרצופה. "הוא זקן עקשן וטיפש," אמר טאן, מנקה את להב הפגיון על מכנסיו. "גם כך עדיף לך אם לא תחזרי לשם לעולם." "אבל אני כן אחזור לשם," היא אמרה, מנגבת עוד דמעות שסירבו להפסיק לרדת. "אחותה של דלה תדע מה לעשות. אנחנו רק מוכרחים להגיע לביתה והכול יהיה בסדר." "אני לא חושב שאת רוצה לחזור לשם," הוא אמר. "אבי והאחרים התעקשו שתעזבי. מי יודע מה היו עושים לו היית נשארת או אם תחזרי." אלביה הרימה את ראשה בחדות ונעצה בטאן מבט לוהט. "הם לא יגרשו אותי מהכפר," אמרה נוגי בזעם. "אבי לא ייתן להם." "בלילה ההוא," אמר טאן בקול נמוך. "שמעתי את אבי אומר לאימי שאם תראי אילו סימני התנגדות הם ייאלצו להשתמש בכוח." "זה מספיק," אמרה אלביה וקמה. היא ניגשה לערימת העצים שהביא טאן, סידרה אותם בריכוז ודחפה עשבים יבשים תחתם. "כדאי שנאכל ונלך לישון. יש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו." היא הדליקה את העשב היבש וצפתה בלהבות הכתומות שטיפסו סביב העצים. טאן החזיר את הפגיון לנדנו. נוגי נעמדה ועזרה לאלביה למלא סיר קטן במים. היא הניחה אותו בעדינות על האש שהשמיעה קולות פצפוץ בתגובה. היא הסתובבה והביטה בעצים מאחוריה ואז הביטה בטאן שחיטט בתרמילו בחיפוש אחר חפץ כלשהו. היא הסתכלה בחזרה על אלביה ועל המדורה, מקשיבה בדריכות לצלילים מסביבה. לאחר רגע עצמה את עיניה וניסתה להתרכז, נותנת לצלילים ולרחשי הלילה לזרום בחופשיות לאוזניה. היה נדמה לה כי ככל שהתרכזה רק שמעה יותר צלילים. היא שמעה צרצרים, ינשוף, ואז צעדים קטנים ומהירים של חיות קטנות שבוודאי היו קומוות. היא שמעה משק כנפיים, זמזום חרקים. אך היה עוד רעש מתחת להמולת היער הלילית. צעדים. עכשיו הייתה כמעט בטוחה בכך. צעדים כבדים. היא הפנתה את ראשה הצידה, מנסה לכוון את אוזנה השמאלית לכיוון ממנו הגיע הרחש ולבודד אותו. הוא נע מהר. מה שלא יהיה, היו לו ארבע רגליים, חשבה בעודה מאזינה למקצב שטופפו על רצפת היער. "מה קורה?" שאלה אלביה, מרימה את מבטה מהסיר ומתבוננת בנוגי. "משהו מגיע. בעל חיים כלשהו בעל ארבע רגליים. הוא מגיע בדיוק באותה דרך שאנחנו הגענו, כאילו הוא עוקב אחרינו," אמרה, עיניה סגורות בהאזנה. "איפה?" שאל טאן, שולף את פגיונו שוב. הוא הסתובב במקומו וסרק את האפילה. אלביה קמה במהירות והרימה את המטה שלה. "כמה רחוק הוא מאיתנו?" שאלה. "הוא יהיה פה בעוד כמה רגעים," ענתה נוגי, פוקחת את עיניה. "בוא הנה," קראה אלביה לטאן. הוא התקרב אליהן והם עמדו קרובים האחד לשני לצד המדורה. אלביה הרימה את מטה העץ באוויר ובריכוז רב שרבטה מספר סמלים מעל האש. נוגי וטאן הביטו כיצד החלו הסמלים לזרוח באור ירח עמום, ואז נמסו אל תוך המדורה. הלהבות התגברו וטיפסו מעלה, הפכו כחולות, ואז נרגעו וחזרו למצבן הטבעי. אלביה נשמה לרווחה בעודה מביטה באש הכתומה. נוגי הבחינה באגלי זיעה שנצנצו על פאותיה וידעה שבוודאי נדרש מאלביה מאמץ רב לטוות את הלחש. "הישארו קרובים למדורה," אמרה אלביה, מחזיקה את המטה בשתי ידיה לפני גופה. "והתכוננו לכל דבר." "זה כמעט כאן," אמרה נוגי, והתכופפה להרים מקל גדול שהיה מונח בסמוך למדורה. היא הרגישה את צמתה מתנדנדת לאט על גבה, מתפתלת כמו זנב של חתול. תחושת עקצוץ הציפה את קרקפתה ולפתע הרגישה את שיערה כמו עוד חלק חי מגופה, כאילו הוא איבר הצומח מראשה. טאן נשם בכבדות והחזיק את הפגיון לפניו. ידיו רעדו והוא הביט בנוגי מזווית עינו. "זה כאן," היא אמרה. "ואיזו הפתעה נחמדה," הוסיפה. טאן ואלביה הביטו בה מבולבלים בדיוק כשרחש עז נשמע בין השיחים. -8- זאב גדול ושחור זינק מבין השיחים, שפתיו משוכות לאחור בנהמה שחשפה ניבים חדים ומצהיבים. "הישארו מאחורי!" צעק טאן, מכוון את הפגיון לעבר הזאב בעוד השלושה הצטופפו מאחורי המדורה. הזאב בחן את הפגיון לרגע, ואז שיחרר נהימה עמוקה שנשמעה כמעט כמו צחוק. "זה אותו זאב," לחשה נוגי לאלביה בעוד הזאב מתקרב לאיטו לעבר השלושה. הוא הביט ישירות בטאן בעודו מאיץ את צעדיו ומתכונן לתקוף. "היזהרו," אמרה אלביה, אוחזת בשרווליהם של טאן ונוגי ומושכת אותם צעד אחד לאחור כך שהמדורה חצצה ביניהם ובין הזאב המתקרב. הלהבות השתקפו בעיניו המתקרבות ושיוו להן מראה מפלצתי. לפתע החלו הלהבות מתגברות ועולות באוויר כאילו רוח בלתי מורגשת נשבה תחתן ודחפה אותן מעלה. הזאב עצר ובחן את המדורה, אך לפני שהספיק להבין מה קורה התרחש דבר מופלא. מבין הלהבות, עשויה כולה מאש, עלתה ציפור זוהרת וצללה לכיוון הזאב. הזאב ניסה לסגת לאחור אך כשנטע את כפותיו באדמה בניסיון להסתובב התנגשה הציפור בצידו והתפוצצה לעשרות להבות שהאירו את הלילה סביבם. הזאב הועף לאחור ויבבה גבוהה נמלטה מפיו בעוד גיצי אש התעופפו מהמקום בו פגעה בו הציפור. הוא נחת בכבדות על האדמה כשעשן מיתמר מגופו הדומם. השלושה הבחינו בחור גדול ומדמם שנפער בצידו. הם החליפו מבטים מבועתים. לאחר מספר רגעים החלה אלביה להתקדם לעבר הזאב כשמטה העץ שלה מונף לפנים. טאן ונוגי הלכו אחריה בהיסוס. "מה היה הדבר הזה?" שאל טאן, מצביע על המדורה מאחוריהם. נוגי הביטה לאחור על המדורה, בוחנת את הלהבות שחזרו לגובהן הרגיל. ריח של בשר חרוך ושיער שרוף דגדג את נחיריה והיא הושיטה יד כדי לכסותם. "ציפור אש," אמרה אלביה בחיוך נלהב. "זה קסם מגן שמצאתי בספר שסבתא נתנה לי. זאת פעם ראשונה שניסיתי אותו על מדורה אמיתית. הכי קרוב שאי פעם ניסיתי היה על נר וזה היה כדי להרוג יתוש שנכנס לחדרי," הסבירה, עוצרת לפני גופתו הדוממת של הזאב. "אוי לא," היא מלמלה וקולה השתנה. נוגי וטאן מיהרו לצידה, נועצים עיניהם במחזה המוזר שנגלה לרגליהם. הזאב ששכב על הקרקע לפניהם החל להשתנות באיטיות. נוגי הסתכלה כיצד חוטמו התקצר והשיער על גופו החל נעלם, כאילו נשאב פנימה אל גופו חסר החיים. כפותיו החלו מתכווצות ולובשות צורה של ידיים אנושיות וגם רגליו התיישרו לגפיים של בן אנוש. זנבו נעלם ואוזניו שקעו אל תוך ראשו. אפילו לשונו הארוכה שהשתלשלה מפיו התכווצה אל תוך הפה הקטן היכן שניבים מצהיבים שקעו אל תוך חניכיים אדומות, מתכהים והופכים לשיניים אנושיות. לפניהם שכב גבר מת. הוא היה עטוף במה שנראה כמו פרוות זאב. על פניו צמח זקן עבות ומראשו צמח שיער ארוך ושחור. ידיו ורגליו היו שריריות ולמרות שהיה מכורבל על האדמה יכלה נוגי להבחין כי הוא היה גבר גבוה. "זה היה מכשף עצים?" שאל טאן, כורע לצד האיש המת ובוחן את פניו. "לא," ענתה אלביה, מפנה את גבה לאיש המת, פניה קודרות. היא ניגשה אל המדורה וניסתה להציל מה שנשאר מהתה. טאן ונוגי הביטו האחד בשני ומשכו בכתפיהם. הם הלכו בעקבותיה והתיישבו סביב המדורה. "מה קרה?" שאלה נוגי, מביטה באלביה שלעסה פיסת בשר מיובש בריכוז. "זה באמת היה אותו זאב מהיער המזרחי," היא מלמלה. "הוא באמת היה נראה לי מוכר," אמר טאן. "אבל אם הוא היה בן אדם, מדוע הוא תקף אותנו?" "ומדוע הוא היה מחופש לזאב?" הוסיפה נוגי. "הוא היה פרא-אדם," אמרה אלביה, לוגמת תה ומעבירה את הספל לנוגי. "מה זאת אומרת פרא-אדם?" שאלה נוגי רגע לפני שלגמה גם כן מהתה. "פראי-אדם היו לוחמים מיומנים שהרגו סירליאנים, לא?" שאל טאן. "הם היו שכירי חרב שנשכרו על ידי מלכי הדרום לאחר המלחמה הגדולה. הם היו מאומנים באיתור הסירליאנים ששרדו וחיסולם." "אבל המלחמה הסתיימה לפני יותר מחמש עשרה שנים," אמרה נוגי. "אני בטוחה שזה היה פרא-אדם," אמרה אלביה בנחרצות. "לפראי-האדם הייתה היכולת להפוך לחיות מסוימות כדי להקל עליהם בסריקת כל פיסת אדמה בארבעת המחוזות והמחוזות התחתיים." "מאוד יסודי," אמר טאן. "אבל איך יכול לוחם להפוך לבעל חיים?" שאלה נוגי, מביטה בגוש השחור וחסר החיים ששכב מספר צעדים מהם. "הם קיבלו את הכוחות שלהם ממכשפות הדרום," ענתה אלביה. "כל פרא-אדם היה צריך לבחור חיה, להרוג אותה ולאכול את ליבה החי. לאחר מכן הוא היה צריך להביא איזושהי פיסה מהחיה למכשפות שטוו את רוחה של החיה אל פרא האדם. כל עוד החזיק פרא-האדם באותה פיסה הוא יכול היה להפוך לאותה חיה." השלושה הביטו באיש המת שהיה עטוף בפרווה שחורה. "אז בשבילו אותה פיסה הייתה הפרווה השחורה של הזאב?" שאל טאן. "כן," ענתה אלביה. "ולחשוב שאני רציתי לפשוט אותה מעליו ביער המזרחי," הוא אמר, מביט באלביה. "אז הוא תקף אותנו ביער המזרחי כי הוא ידע שאני סירליאנית?" שאלה נוגי בהפתעה. "לא נראה לי," ענתה אלביה. "הוא בטח תקף אותנו כי היינו טרף קל שנקרה בדרכו. פראי-אדם הם חסרי רחמים. הם משוטטים במחוזות השונים זמן כה רב עד שמרביתם הם כבר יותר חיות מאשר בני אדם." "אז אם הוא לא ידע שנוגי סירליאנית מדוע הוא עקב אחרינו כל הדרך מהכפר?" שאל טאן. "הוא בטח הבין שאת סירליאנית כשקרעת את החבלים והכית אותו," ענתה אלביה. "הוא בטח הבחין בשיער שלך והרגיש שאת סירליאנית." "מה נעשה עם הגופה שלו?" שאל טאן, מביט בבנות. "נשאיר אותה כאן," ענתה אלביה בזריזות. "אני לא רוצה לגעת בה. הפרווה הזאת מקוללת ובכל מקרה לאיש הזה לא מגיע שנקבור אותו." "אני מסכימה," אמרה נוגי, מביטה שוב בגופה של אדם שהקדיש את חייו לחיסול בני מינה. היא מעולם לא ראתה מישהו מת והמחשבה על לגעת בו הגעילה אותה. "את בטוחה שהפעם הוא מת?" שאל טאן את אלביה שהייתה עסוקה בהוספת זרדים למדורה. "אני בטוחה," ענתה. נוגי עזרה לאלביה ללבות את האש. כשסיימו ניגשה לאוהל, משאירה את טאן ואלביה בחום הלהבות. "נצטרך לעזוב מוקדם," אמרה אלביה לטאן שפרש את שמיכתו קרוב למדורה. "למה?" שאלה נוגי מהאוהל. טאן ואלביה החליפו מבט משתומם. "כנראה שלא נוכל להסתיר ממך כלום מעכשיו," אמרה אלביה בחיוך. "מדוע אנחנו צריכים לעזוב מוקדם?" חזרה נוגי על השאלה. "כי אני חוששת שלצייד הזה היו עוד חברים שיבחינו בקרוב שהוא נעדר, וכל עוד אנחנו ביער אנחנו לא בטוחים," ענתה אלביה ופסעה לעבר האוהל. אלביה העירה את נוגי לפני הנץ החמה. הן פירקו את האוהל בזמן שטאן קיפל את שמיכתו ואז אכלו ארוחת בוקר חפוזה. כשהאיר השחר כבר היו השלושה בדרכם מטה על צלע הרכס, פוסעים בין שיחים עבותים ועצים עבי גזע. אלביה האיצה בהם כל כמה זמן ואפילו כשנוגי ניסתה להראות לה פרח שחור שמצאה, זרקה בו אלביה מבט מהיר והמשיכה ללכת. "את באמת חושבת שהיו עימו עוד פראי-אדם?" שאל טאן את אלביה כשעצרו לאכול לבסוף. הם ישבו על גזע עץ גדול ששכב על רצפת היער ונראה לנוגי כמו רגלו של ענק מת. הוא היה מכוסה בפטריות גדולות וצמחים מטפסים כיסו חלקים ממנו. "אני לא בטוחה שמישהו נוסף היה איתו," היא ענתה. "אבל לפי מה שסבתי הסבירה לי, לפראי-אדם יש דרכים רבות ויעילות ליצור קשר האחד עם השני. אם הוא באמת הבין שנוגי היא סירליאנית אז הוא בוודאי ניסה ליצור קשר עם אחד מחבריו." "או עם יותר מאחד," אמרה נוגי, לועסת פיסת לחם יבשה. "את חושבת שיש סיכוי שהם ישיגו אותנו?" שאל טאן, מביט הצידה בעצבנות לקול ציוצה של ציפור. "יש משהו במה שאתה שואל," אמרה נוגי לפתע, מביטה בו בעיניים קרועות לרווחה. "עדיין יש לפנינו שלושה ימי מסע. אם עוד זאב דולק בעקבותינו הוא בוודאי יצליח להשיג אותנו לפני שנגיע לחוף הערבות," אמרה, מפנה את מבטה המודאג לאלביה. "לא כל פראי-האדם הם זאבים," אמרה אלביה. "וחוץ מזה, כבר יש לי תכנית. סבתא לימדה אותי הרבה לחשים לשימוש במסעות ועכשיו אני מתחילה להבין למה. אנחנו רק צריכים להגיע לערבת בנות-הים לפני רדת החשיכה." נוגי וטאן החליפו מבטים מבולבלים ומשכו בכתפיהם. "לאן?" שאל טאן לבסוף. "ערבת בנות הים," חזרה אלביה. "כך נקרא מישור החוף המערבי בזמנים קדומים." "מדוע?" שאלה נוגי. "זה סיפור ארוך," ענתה אלביה בעודה קמה ומנערת פירורים מגלימתה. "יש לנו עדיין דרך ארוכה לרדת עד שנגיע לערבה," אמר טאן. "מה שמשאיר לנו הרבה זמן פנוי לסיפורים." "וזה בטח יעשה את הירידה קצת יותר מעניינת," הוסיפה נוגי בחיוך. "וקלה," אמר טאן, מביט באלביה במבט תחינה מוגזם. "בסדר," הפטירה אלביה עם חיוך. "אבל אנחנו מוכרחים להגיע לערבה לפני רדת החשיכה." היא החלה יורדת במורד ההר והשניים פסעו אחריה. "לפני שנים רבות, נפרש הים המערבי, או בשמו ים כנתאר, עד למרגלותיהם המערביים של הרכס שאנחנו יורדים כעת. אנשי הים, או בני ובנות הים כפי שרבים מכנים אותם, היו סקרנים ורצו לעזוב את המים ולתור את הארץ. סקרנותם הייתה כה גדולה עד שהם החלו משתמשים בלחשים ושיקויים שאפשרו להם לנשום מעל לפני המים ולהפוך את זנבותיהם לרגליים באופן זמני. יום אחד, קבוצה של בני ובנות ים צעירים שהונהגה על ידי נסיכת בני הים, החליטו כי הם רוצים לנסות להישאר ולחיות ביער המערבי. הם רצו לטפס על הרכס ולחקור את האדמות בצידו השני. הם הבינו כי העולם שנפרש מעל המים היה גדול לפחות כמו ביתם שמתחת לגלים והם רצו לגלות כל מה שיכלו אודותיו. אנשי הים זעמו על חבורת הצעירים ומיד החליטו להחרימם ולנתק עימם כל מגע. הם לא הורשו ליצור קשר עם אף בן ים אחר וגורשו עמוק אל תוך היער. לאחר מספר שנים בהן ניסו לבנות כפר משלהם ולהתקיים מהאדמה, הרימו כל חברי הקבוצה ידיים. רבים מהם מתו ממחלות בהן מעולם לא נתקלו מתחת לפני הים. חלקם נהרגו על ידי יצורים קסומים או חיות פרא ביער. הם היו אכולים מגעגועים לים. אחרוני השורדים מהקבוצה החליטו ברגע של ייאוש ללכת ולהתחנן בפני בני עמם שירשו להם לשוב אל המים. כשהגיעו לחופי ים כנתאר וניסו להיכנס למים הם הותקפו על ידי בני עמם שסירבו לקבל אותם בחזרה לחברתם. הם ראו אותם בתור בוגדים שרצו לחיות מחוץ למים למרות שבני עמם האמינו תמיד כי כל מה שהם צריכים נמצא במצולות." "אז הם נשארו ביער?" שאל טאן, מתנשף. "לא," ענתה אלביה, מנגבת זיעה ממצחה. "אנשי הים לא הניחו להם לחזור לים. המלך, בתור מחווה אחרונה לביתו האהובה, הבטיח כי ייתן להם לעבור בשלום דרך הים אם יירצו לנסות את מזלם במחוזות המערביים." "אז הם נשארו למעלה על האדמה?" שאלה נוגי, צמתה מתנדנדת מצד לצד בעודה חומקת מגזעי העצים בדרכה. "כן," ענתה אלביה. "הם נדדו מערבה." רוח קרירה טיפסה במעלה ההר, נושבת בין העצים ומקררת את בגדיהם ספוגי הזיעה. "אני רואה את הערבות," אמרה אלביה, מצביעה דרך העצים שהלכו והתדלדלו . טאן ונוגי הביטו מעבר לכתפה של אלביה וראו את ערבת בנות הים. היה זה שטח רחב ופתוח שנפרש אל תוך האופק. הוא היה מכוסה בדשא שעל אף המרחק נראה גבוה ועבות. הרוח שלחה בו גלים כסופים והשמש השתקפה באינספור להבי הדשא המחודדים. נוגי החלה הולכת מהר במורד, מתמרנת בין העצים, צמתה הארוכה מתפתלת מאחוריה כמו זנבו של דרקון. היא החלה רצה מטה לכיוון הערבה וטאן ואלביה ניסו להדביק את הקצב שהכתיבה. כשהגיעה למטה התפרצה מבין העצים ועמדה מתנשפת בשוליו של היער. מאחוריה, היה הרכס המערבי ספוג באור שמש כתום והיא צמצמה את עיניה אל מול השמש האדומה ששקעה במרחק. "תסתכלי על השמש," אמר טאן כשנעצר לידה, מתנשף ומניח את ידיו על ברכיו. "זה הכי רחוק שאי פעם הייתי מהכפר," אמרה נוגי, מצלה על עיניה בעזרת כפות ידיה וסוקרת את האופק. אלביה הופיעה מאחוריהם לאחר רגע, מניחה את מטה העץ שלה על הדשא ומחזיקה את תרמילה בידיה. היא פתחה אותו בזריזות והחלה מפשפשת בו במרץ. "תסתכלי על השקיעה," אמר לה טאן, אך היא לא הרימה את ראשה מתיקה, אלא המשיכה חופרת בו עד שלבסוף שלפה את הספר הישן אותו קראה במהלך מסעם. נוגי התקרבה והביטה בה, מתבוננת כיצד כרעה על האדמה ודפדפה במהירות בין דפי הספר. "מה את מחפשת?" שאלה. אלביה המשיכה הופכת את הדפים המצהיבים עד שנעצרה בדף עליו היה מצויר תרשים דהוי של סוס. עיניה ריחפו מעל הכתב המוזר, רצות מצד לצד בעוד טאן ונוגי עמדו מעליה והחליפו מבטים מבולבלים ביניהם. שפתיה נעו מהר אך אף מילה לא נמלטה מהן. "זוזו לאחור!" קראה לפתע אוחזת במטה ומתרוממת על רגליה. היא החלה משרבטת סמלים באוויר בעזרת המטה. פניה התעוותו בריכוז, זיעה נצצה על מצחה ונוגי לא הייתה בטוחה אם הייתה זו תוצאה של ריצתם הקצרה מטה או המאמץ האדיר שדרש ממנה הלחש. הסמלים בהקו באוויר, כאילו נכתבו על חלון מכוסה אדים, ואורם הלבן השתקף בעיניה של אלביה שהביטה בהם בתקווה. נוגי בחנה את פניה ולפתע הבינה כי מעולם לא ניסתה אלביה את הלחש לפני כן. היא הביטה בסמלים שהחלו נמסים באיטיות וטפטפו על הדשא, יוצרים שלולית קטנה של אור לבן. אלביה הרימה את המטה, מחזיקה אותו בשתי ידיה, ואז הורידה את קצהו בחוזקה אל תוך השלולית. קצה המטה שקע אל תוך השלולית, שולח אדוות שרצו במעגלים בשלולית ובדשא סביבם, כאילו נפלה אבן ענקית אל תוך בריכת מים. האדוות המשיכו יוצאות מהשלולית, גדלות ומתרחבות עד שלא ניתן היה לראות יותר את הראשונות. טאן עמד בסמוך לנוגי, פיו פתוח לרווחה בעוד מבטו עוקב אחר האדוות שנסחפו רחוק יותר ויותר על פני הדשא במעגלים הולכים ומתרחבים. לפתע נפלה אלביה על ברכיה, מתנשפת ונשענת על מטה העץ. נוגי ניגשה אליה וכרעה לצידה, וטאן עמד מאחוריהן. "מה עשית?" שאלה נוגי, מניחה יד על כתפה הרועדת של אלביה. "אתם תראו בעוד רגע," ענתה אלביה חסרת אוויר. היא נראתה חיוורת מהרגיל. "זה עבד?" שאל טאן. "כי את לא נראית כל כך טוב." אלביה הרימה את ראשה והביטה בו מחייכת. קווצות שיער שחורות היו דבוקות לפרצופה המיוזע. "מעולם לא טוויתי לחש זימון," אמרה. "סבתא מעולם לא נתנה לי. לפני שעזבנו, כשנתנה לי את הספר הזה, היא אמרה לי שאני מוכנה לנסות לטוות לחשי זימון אך שהדבר יהיה כרוך במאמץ גדול. אני מניחה שלזה היא התכוונה," אמרה, מוחה זיעה ממצחה. "מה זימנת?" שאל טאן, מביט סביבם בציפייה. "סוסים," ענתה. "כמו הרבה יצורים לא קסומים, הם יכולים להיות מזומנים לפקודת מי שטווה את לחש הזימון. הם נחשבים ליצורי יום ולכן הייתי מוכרחה לזמן אותם כשעוד היה אור יום, אחרת הלחש לא היה עובד." נוגי הקשיבה בריכוז. היא שמעה קול פרסות דוהרות על הדשא. "הם מגיעים," אמרה בחיוך נרגש, מביטה צפונה. טאן ואלביה הטו מבטיהם לכיוון אליו הסתכלה. לאחר מספר רגעים הופיעו דמויותיהם של שלושה סוסים באופק, דוהרות לכיוונם על הדשא העבה. שיערם של הסוסים היה לבן בוהק שזרח על פני הערבות המחשיכות. הם החלו להאט ככל שהתקרבו לשלושה ואז נעצרו לפני אלביה והרכינו את ראשיהם. רעמותיהם הלבנות קרנו מאור בעודן מתנופפות ברוח. הם חיכו בסבלנות, ממתינים לרוכביהם שיעלו על גבם. "מעולם לא רכבתי על סוס," אמרה נוגי, מביטה באלביה שליטפה את ראשו של הסוס הקרוב אליה. "גם אני לא," אמרה אלביה. "אני רכבתי על סוסו של דודי באביב האחרון כשהוא עבר בכפר," אמר טאן. "אלה סוסים מיוחדים. הם באו לכאן כדי לשרתנו. הם רוצים שנרכב עליהם," אמרה אלביה, פוסעת אל צידו של הסוס שאת ראשו ליטפה. היא הרימה רגל אחת, מאזנת את עצמה בעזרת מטה העץ, ואז טיפסה על גבו באיטיות. נוגי ניגשה אל אחד הסוסים האחרים ובזינוק קליל שלחה את רגלה מעל גבו. "זה לא כזה נורא," אמרה, אוחזת ברעמתו העבה של הסוס. טאן ניגש לסוס האחרון ושלח את רגלו מעלה. הוא זינק בחוזקה והחליק מעבר לגבו של הסוס אל צידו השני. נוגי ואלביה פרצו בצחוק והסוס צהל ורקע ברגלו. "אתה בטוח שזה לא היה חמור שהדוד שלך נתן לך לרכב עליו?" שאלה אלביה בזמן שקם ויישר את גלימותיו. נוגי צחקה כה חזק שכמעט והחליקה גם היא מסוסה. טאן שלח בה מבט זועם, פרצופו סמוק. הוא הרים את רגלו שוב ובאיטיות עלה על גב הסוס. "זימנתי את הסוסים כדי שנוכל להגיע לחוף הערבות, עיירתה של אנדרה, עם שחר," הסבירה אלביה, לופתת את רעמת סוסה. "אבל זה אומר שנצטרך לרכב כל הלילה ללא הפסקה." היא התכופפה ולחשה משהו אל אוזנו של סוסה. הסוס זקף את אוזניו ואז פתח בדהרה. סוסיהם של טאן ונוגי מיהרו בעקבותיו. הם רכבו כל הלילה, נאבקים בעייפות בעודם חולפים במהירות בין ים העשבים הכסופים. הרוח שהצליפה בפניהם עזרה להם להישאר ערים ולאחוז ברעמות סוסיהם בחוזקה. הירח זהר בבהירות בשמיים ואורו השתקף בשיערם המבריק של הסוסים בעודם חוצים את ערבת בני הים. צמתה של נוגי התנופפה מאחוריה, עולה ויורדת באחידות עם זנבו הלבן של סוסה. היא הרגישה את הרוח נוגעת בשיערה וריח לא מוכר עלה בנחיריה. הם רכבו זמן רב, צופים כיצד נע הירח בשמי הלילה ואז נעלם כשהחלו השמיים מתבהרים לאיטם. נוגי הביטה לפנים וראתה מספר אורות ועשן שריחף מעליהם. היא ראתה כי גם טאן ואלביה הביטו קדימה על האורות שבמהרה גדלו ותפסו צורת צלליות של בתים ועצים. אלביה התכופפה ולחשה לאוזנו של סוסה. הסוס האט ואז נעצר, וסוסיהם של טאן ונוגי נעצרו לצידו. "זאת חוף הערבות," אמרה אלביה מצביעה על הבתים במרחק. "זאת עיירתה של אנדרה והמקום אליו ביקשתי מהסוס שיביא אותנו. מכאן נמשיך ברגל." היא ירדה מסוסה וטאן ונוגי אחריה, ואז נגעה במצחו של הסוס. "תודה לרוחות העולם על עזרתן," אמרה, והסוס הרכין את ראשו וצהל. שני הסוסים האחרים הרכינו אף הם את ראשם ואז הסתובבו השלושה ודהרו בחזרה אל הערבות. במהרה נעלמו מעיניהם של החבורה ורק הד פרסותיהם נשמע באוזניהם למשך זמן מה. כשהגיעו השלושה לשולי חוף הערבות הציף את נוגי הריח הלא מוכר אותו הריחה בזמן דהירתם דרך ערבות בני הים. הוא הסתיר וכיסה כל ריח אחר סביבה. היא הרגישה כאילו יכלה לגעת בו לו רק ניסתה. "מה הריח הזה?" שאלה, מביטה סביבה כשהחלו חולפים על פני בתי עץ בודדים. "הים," אמרה אלביה עם חיוך. "שכחתי שמעולם לא ראית אותו, או הרחת אותו." "יש לו ריח?" שאלה, מרימה את אפה ושואפת את הריח הזר, מניחה לו לזרום מטה אל תוך ריאותיה ולחיות בתוך גופה לרגע. לפתע תקפה אותה הרגשה פתאומית של געגוע עמוק, מעין זיכרון אבוד, והיא הרגישה עקצוץ זורם במורד שיערה. "זה שם," אמרה אלביה, מצביעה קדימה לעבר מספר בתים במרחק. העיירה הקטנה החלה מתעוררת לחיים סביבם ונוגי שמעה את הקולות המוכרים של סירים ומחבתות במטבחים, אש מפצפצת ותינוקות בוכים. תרנגולים קראו וכלבים נבחו כשעברה החבורה בסמטאות צרות שהיו מרוצפות באבנים חלקלקות שהחלו לבהוק באור היום. פה ושם ראו גברים שוכבים בסמטאות, ישנים ככל הנראה. "הם מלחים," אמר טאן בסמכותיות. "הם עוצרים בערי נמל כדי למכור סחורות שהם מביאים ממחוזות רחוקים, וקונים סחורה מקומית אותה ימכרו מעבר לים." "מדוע הם ישנים ברחוב?" שאלה נוגי, מכסה את אפה בידה בעודה מקפצת מעל איש בעל זקן ושיער ארוכים ומוזנחים למראה שישן בשלווה על מדרכת האבן. "כי הם שיכורים," ענתה אלביה, בועטת בבקבוק זכוכית ירוק ששכב על הקרקע לצד האיש. הבקבוק התגלגל במורד הסמטה והתנגש בערימת ארגזי עץ, מבריח מביניהם חתול אפור ופרוע. "חבשו את המצנפות של גלימותיכם," אמרה אלביה כשהגיעו לקצה הסמטה. נוגי משכה את מצנפתה על ראשה, מכניסה את צמתה הארוכה תחת הגלימה, בעוד טאן ואלביה כיסו את ראשיהם. הם פסעו אל תוך הרחוב הרחב. נוגי הביטה סביבה בשוק המתעורר לחיים. מוכרים גררו עגלות קטנות, העמידו סוככים צבעוניים ופרשו סחורתם תחתם על דוכנים. היא הביטה בהשתאות במוכר קטן ועגלגל שמשך בד מעל עגלתו וחשף אוסף של פירות כמותם לא ראתה מימיה. "תביט," אמרה לטאן, מצביעה לעבר הפירות המוזרים. "פירות מערביים," ציין בהתנשאות. "ואולי כמה דרומיים. כשבאתי לכאן עם אבי, קנינו כמה מאותם סגולים שעירים שאת רואה שם," הוסיף, מצביע לעבר פירות שנראו לנוגי כמו ביצי תרנגולת סגולות ושעירות. "אימי מאוד אוהבת אותם." "בואו כבר," קראה אלביה לעברם. היא הסתכלה סביב, עיניה החומות בהירות מנצנצות מתחת למצנפתה בעודה בוחנת את הדוכנים וסחורותיהם השונות. הם הלכו בעקבותיה ופנו אל תוך סמטה אחרת, שהובילה אותם מהשוק אל שוליה הצפוניים של העיירה. כשפנו מעבר לבית גדול בקצה רחוב כלשהו, הציף את נוגי ריחו של הים שוב, חזק מתמיד. הוא היה כה עז עד שהרגישה אותו מקיף ועוטף אותה והיא נאלצה לעצור לרגע. היא פרשה את ידיה לצדדים ונשמה עמוקות, עוצמת את עיניה ומרגישה כיצד צמתה מתחילה לעקצץ ולנוע בקצב אחיד על גבה. היה זה כאילו שחתה במימי הנהר הקרים באחד מאותם בקרים רבים בעמק דרוז'אן. לפתע היא הרגישה את עצמה נמשכת קדימה. היא פקחה את עיניה וכמעט מעדה כשראתה את עיניה של אלביה במרחק נגיעה מפרצופה. "מה את עושה?" שאלה אותה אלביה בדאגה. "את רוצה למשוך אלינו תשומת לב?" היא משכה בגלימתה של נוגי והחלה ללכת במהירות. "זה שם," אמרה מצביעה על קבוצת ערבות בוכיות גבוהות לפניהם. נוגי הלכה בעקבותיה ויחדיו הן עברו את הבית האחרון ברחוב והתקרבו לחורשת הערבות כשלפתע עלה משב רוח משמאלה. היא סובבה את ראשה תוך כדי הליכה וראתה גוף מים ענק שהתנועע ברוח הבוקר, בוהק באור השמש. "הים," הפטירה, ממשיכה ללכת כשראשה מופנה הצידה. "יהיה לך מספיק זמן לצפות בו," אמרה אלביה בפרצוף משועשע. "אני מבטיחה לך. אבל כרגע אנחנו צריכים להגיע לביתה של אנדרה." נוגי הביטה בים עוד פעם ואז פסעה אחרי אלביה אל בין הערבות. בינות הענפים הארוכים שנתלו אל הרצפה, נוגעים בדשא ויוצרים חומה חיה וירוקה, ניצבה בקתת עץ. נוגי הבחינה בגן צבעוני שפרח בסמוך לבקתה, ובריכה קטנה שעליה צפו פרחים שונים. עשן היתמר מארובת הבית וזיכרון חמים הציף את נוגי בעוד היא וטאן פסעו אחרי אלביה אל הדלת. אלביה נקשה על הדלת בעזרת המטה שלה, והשלושה עמדו בציפייה, מוכנים לפגוש את אנדרה, אחותה של דלה. -9- הדלת נפתחה בחריקה. השלושה הביטו בחריץ הצר בציפייה, וכשנפלו קרני השמש פנימה הם הבחינו באישה מבוגרת בעלת שיער ארוך, אפור ומתולתל. היא הביטה בהם לרגע, מבטה עובר מפרצוף לפרצוף ואז מתמקד על אלביה. חיוך גדול נפרש על פרצופה. עיניה היו קטנות ושחורות, אותן עיניים שהיו לסבתה של אלביה, וככל שהתרחב חיוכה הבחינה נוגי עד כמה דמתה לדלה. מספר הקמטים על פניה היה קטן מזה שעל פניה של דלה ונוגי הניחה כי היא האחות הצעירה. "אלביה, ילדתי היקרה," הפטירה ופתחה את הדלת, מושכת את אלביה אל בין זרועותיה. "לא ציפיתי לכם כל כך מוקדם. סבתך אמרה לי שתגיעו לפחות בעוד יומיים, ואם להיות כנה איתך, חשבתי שלך ולחבריך יידרש יותר זמן מזה." היא סקרה את פניו של טאן ואז הביטה בנוגי. "היכנסו פנימה," סימנה להם והשלושה פסעו אחריה אל תוך הבקתה. "אתם יכולים להסיר את הברדסים מראשיכם כדי שאוכל לראות את פניכם." הם הסירו את גלימותיהם שכבר החלו מעיקות עליהם בחמימות הדחוסה של הבקתה. נוגי הבחינה בקלחת גדולה שהייתה תלויה מעל מדורה באח. היא חייכה לעצמה והביטה סביב בחדר. קיר אחד היה מכוסה בציורים ישנים ובהם נראו קרבות ויצורים קסומים שנוגי לא ראתה מימיה, אף לא בספרים והתמונות בביתה של אלביה. היא הבחינה בציור של קבוצת גברים ונשים בעלי שיער ארוך ומתנופף חוצים ים שנראה כאילו ונחצה לשניים. היא הסתכלה על כל הצנצנות שעמדו על שורות של מדפים, בספרים עבי כרס שכריכותיהם מעור בלוי, והרגשה מוכרת וחמימה הציפה אותה. היא הרגישה בטוחה. "שבו," אמרה אנדרה, מובילה אותם אל שלושה כיסאות קש שניצבו על יד האח. "אכין לכם תה ואז נדבר," הוסיפה, כשלפתע ניגשה אל נוגי, הניחה את ידה על ראשה, ועם עיניים נוצצות החלה מלטפת את שיערה. "נדבר על הכול, יקירתי." הם הניחו את תרמיליהם בפינת החדר, ערמו עליהם את גלימותיהם והתיישבו מול האח הבוערת בדממה, מביטים בלהבות שהשתקפו בעיניהם הטרוטות. אנדרה חזרה לאחר זמן מה כשהיא נושאת מגש ועליו ספלים מהבילים. היא הגישה להם את התה, בוחנת את פניהם בדקדקנות. השמש חדרה מבעד לוילונות ושלחה קרניים צהובות לאורכו של החדר. הם החלו לוגמים מספליהם בדממה, מרגישים את עיניה של אנדרה עוברות ביניהם עד שנעצרו על נוגי. "אתם בוודאי עייפים אחרי הרכיבה הלילית הארוכה שלכם," אמרה אנדרה, ואז הסבה את מבטה אל אלביה, מחייכת ברכות. "עדיף שתנוחו לפני הכול." טאן ונוגי החליפו מבטים זריזים. "אני אלך לשוק לקנות מצרכים. אני לא רגילה להאכיל כל כך הרבה פיות. את יודעת היכן נמצא חדר האורחים," אמרה, ואלביה הנהנה. "תתרחצו ותנוחו. אחזור לפני השקיעה." היא ניגשה לפינת חדר האורחים, משכה מהקיר גלימה כחולה ארוכה, אחזה במטה שהיה מוסתר מאחוריה, ואז פנתה והביטה באלביה. "ואם תתעוררו, אל תתנו לאף אחד להיכנס עד שאחזור," אמרה, החיוך נמוג מפניה. היא הסתובבה, פנתה אל הדלת, פתחה אותה ונעלמה אל אור היום. השלושה ישבו עוד רגע בדממה, לוגמים מספליהם. "בואו נעלה למעלה לפני שנירדם בכורסאות," אמרה אלביה לבסוף וקמה מכיסאה. הם פסעו אחריה, השאירו את הספלים במטבח ואז לקחו את תרמיליהם וטיפסו בגרם מדרגות לולייניות שניצב בקצה חדר האורחים. כשהגיעו לקומה השנייה של הבית הם הבחינו בחתול שחור שישן בראש המדרגות. ""שלום דינק," אמרה אלביה, מתכופפת ללטף את ראשו הגדול. החתול גרגר ופקח עיניים ירוקות עגולות וסקר את השלושה. מבטו התעכב לרגע על נוגי ואז נעצמו עיניו שוב. הם המשיכו במורד המסדרון הקטן עד שהגיעו לדלת בקצהו, אותה פתחה אלביה, מובילה אותם אל תוך חדר רחב ידיים. שמש האירה מבעד לשני חלונות גדולים ונפלה על שתי מיטות רחבות. נוגי השליכה את תרמילה על רצפת החדר ומיהרה אל אחד החלונות, נשימתה נעתקת מגרונה. הים הגדול נפרש לפניה, מעבר לעצי הערבה, כחול עד אין סוף. "זאת המיטה שלי," הכריז טאן, מזנק על המיטה שניצבה בצידו המרוחק של החדר. הוא שקע אל תוך המזרון העבה ונוגי שמעה את המיטה חורקת תחת כובד משקלו. אלביה התיישבה על המיטה השנייה שניצבה בסמוך לחלון וליטפה את שמיכת הטלאים שכיסתה אותה. אצבעותיה עקבו אחר דוגמא של עץ שהייתה רקומה על השמיכה. נוגי הסתובבה והביטה בה בשתיקה, עוקבת אחר אצבעותיה שליטפו את תוואי הרקמה כאילו מלטפות זיכרון ישן. "זאת המיטה בה ישנתי בפעם האחרונה שבאתי לפה עם סבתא," אמרה מבלי להרים את עיניה מהרקמה. "השמיכה הזאת הייתה שייכת לאימי." נחירה שקטה עלתה ממיטתו של טאן ונוגי ואלביה הביטו בו וחייכו. "בואי אראה לך איפה חדר הרחצה," אמרה אלביה. "לא נראה לי שהוא יצטרך אותו בקרוב," הוסיפה, והן פסעו מחייכות לחדר הסמוך. כשהתעוררה נוגי היה החדר שטוף באור כתום. היא ניגשה אל החלון וראתה את השמש מאחורי הערבות, שוקעת לאיטה בים. השתקפותה של השמש חצתה את הים לשניים, צובעת בו שביל מוזהב שנראה כאילו רוצף באש. היא נזכרה בסיפוריו של אביה על השקיעות בים כנתאר, כמה מיוחדות ויפות היו. המיטה לצידה הייתה ריקה והיא הביטה לעבר טאן שעדיין נחר בקול. בטנה השמיעה קולות מחאה רמים ולפתע נזכרה כי לא אכלה כל היום. "טאן," קראה. טאן התהפך וכיסה את ראשו בשמיכה. "טאן," חזרה בקול רם. הוא לא זז. היא הביטה בו וחיוך קונדסי נמתח על פניה. היא תפסה את קצה השמיכה ובתנועה חדה משכה אותה מעליו. "מה קרה?" הוא גמגם בהפתעה, מתהפך ומביט בה. נוגי התפקעה מצחוק. הוא הביט בה, עיניו נפוחות ושיערו המתולתל פרוע מהרגיל. מבטו דילג מנוגי אל השמיכה ובחזרה. "זה לא היה מצחיק," מלמל בקול צרוד. "מצטערת," ענתה, מנסה לכבוש את צחוקה. "פשוט חשבתי שאולי גם אתה רעב." הוא יצא מהמיטה, מחליק את חולצתו ומכנסיו בעזרת ידיו. "האמת היא שאני רעב מאוד," אמר. "אכלתן משהו?" שאל, מעביר את אצבעותיו בשיערו הפרוע. "עדיין לא," ענתה. "אבל בדיוק עמדתי לרדת למטה לחפש את אלביה. אני בטוחה שהיא תוכל למצוא בשבילנו משהו לאכול." "אחרייך," אמר, מחווה אל הדלת. נוגי יצאה מהחדר וירדה במדרגות הלולייניות, וטאן פסע אחריה מפהק. כשהגיעו לתחתית המדרגות כבר יכלה נוגי להריח ריח של ביצים מתבשלות. היא עקבה אחר הריח אל המטבח ומצאה שם את אלביה ואנדרה יושבות סביב שולחן עץ עגלגל. לפניהן היו צלחות עמוסות באוכל, אך נדמה היה לנוגי כי תכולתן לא הופרעה. הן הביטו בה ובטאן כשנכנסו אל המטבח ונוגי הרגישה כי הפריעו להן באמצע שיחה חשובה. "בוקר טוב," אמרה אנדרה וקמה מכיסאה. "או יותר נכון, לילה טוב," אמרה אלביה בחיוך. "שבו, ילדים," אמרה אנדרה והחוותה לעבר הכיסאות הריקים לצד אלביה. "אגיש לכם אוכל ותה חם. אתם בוודאי רעבים אחרי הרכיבה הלילית הארוכה שלכם." טאן ונוגי התיישבו לצד אלביה, מביטים בה בסקרנות. "איך היא ידעה שרכבנו על הסוסים?" שאל טאן. "עוד אתמול בלילה, כשרק נכנסנו, היא אמרה משהו בקשר לכך." "ואיך היא ידעה שאת מגיעה עם יותר מאדם אחד?" הוסיפה נוגי. אלביה חייכה. "אנדרה מסוגלת לחוש בהרבה דברים, בעיקר אם הם קשורים לטוויית-ירח. היא ידעה שהסוסים זומנו, ידעה כי רוכבים מתקרבים, אך לא הייתה בטוחה מתי נגיע." טאן הביט באנדרה שעמדה מול התנור וגבה מופנה אליהם. "אז היא גם מרפאה, כמו סבתך?" שאל את אלביה. "היא הרבה דברים," ענתה, לוגמת מספל שהיה מונח לפניה. "הנה, יקיריי," אמרה אנדרה, מתקרבת ומניחה שתי צלחות מול טאן ונוגי. "אמזוג לכם גם תה שורש פיות," אמרה וניגשה שוב אל התנור. "דלה אמרה משהו על כך שאנדרה הייתה אחת ממנהיגי המרד, לא?" לחשה נוגי. "איזה מרד?" שאל טאן. "לא יודעת," ענתה נוגי, מביטה עדיין באלביה. טאן הפנה את מבטו אליה גם כן ואלביה הרימה את מזלגה ותפסה פיסת ביצה מבושלת, ואז דחפה אותה לפיה והחלה לועסת. "אספר לכם כל מה שתרצו לדעת," אמרה אנדרה, נושאת שני ספלים מהבילים אל השולחן. "אך לפני כן אתם מוכרחים לאכול. לקינוח כבר הכנתי את רפרפת הקרפדות המפורסמת של אחותי." השלושה הביטו האחד בשני וחייכו. לאחר שסיימו לאכול הובילה אותם אנדרה לחדר האורחים. הם צנחו אל תוך כורסאות רכות אל מול האח, שבעים ונינוחים. נוגי בחנה שוב את הציורים שהיו תלויים מעל האח. ציור אחד היה של שמיים כחולים ובהם דרקון ירוק אחד, דואה לצד ענן. ציור נוסף הציג דרקון, כחול הפעם, שוכב בעצלות על רצפת אבן. לצידו ניצב גבר בעל שיער ארוך מחזיק בשלשלת ברזל שהייתה מחוברת לקולר ברזל סביב צווארו של הדרקון. נוגי הפנתה מבטה לעוד ציור בו הופיע זאב שחור מוקף בשלוש דמויות שלבשו גלימות ירוקות. "אני מבינה שאלביה סיפרה לך על בני עמך," פתחה אנדרה בעודה מתיישבת לפני השלושה כשגבה מופנה אל האח ועיניה נחות על נוגי. "אני מבינה שכבר הבנת באיזו סכנה את נמצאת במיוחד לאחר המפגש שלכם עם פרא-האדם." נוגי הנהנה. "ישנם הרבה אנשים ויצורים שונים שלא היו מעוניינים לראות סירליאני חי, הרבה שעבדו קשה מאוד כדי להפטר מהסירליאנים וכביכול להחזיר לעולם את איזונו. אותם כוחות הרוויחו הרבה מנפילתם של הסירליאנים וחלקם אף ירצו ללכוד אותך חיה." "מדוע שירצו אותה חיה?" שאל טאן. אנדרה הביטה בו במבט עגום. "אני לא יודעת כמה אתה יודע על הסירליאנים, ילדי," אמרה, עיניה מביטות אל תוך עיניו. "מה שאני כן יודעת זה שכאן מסתיים המסע בשבילך." "אבל..." הוא מלמל בבלבול, אך אנדרה הרימה את כפה והמשיכה. "אתה מעולם לא היית אמור להצטרף למסעה של נוגי. ישנן סכנות רבות מדי בהן לא תהיה מסוגל לעמוד ואני בטוחה שהורייך לא יהיו שמחים על הרפתקתך הקטנה." "אבל אני גם יכול להגן עליה," הפטיר בקול נמוך ומבטו נשמט אל הרצפה. "ואם אלביה הולכת איתה אז גם אני הולך," המשיך, מרים את עיניו אל אלביה לאישור. היא הנמיכה את מבטה ושתקה. "אלביה רק ממלאת את התפקיד לו התכוננה מהרגע בו נולדה," ענתה אנדרה, מבט משועשע על פניה. "למה את מתכוונת?" שאלה נוגי. אנדרה הביטה באלביה ואז הפנתה מבטה לנוגי. "אלביה נולדה כמעט באותו הזמן בו הבאתי אותך לכפר. באותו זמן היה מסוכן מדי להסתיר אותך במערב שהיה שורץ בפראי-אדם וחיילים. מכיוון שכבר היית במזרח החלטנו לקחת אותך צפון-מזרחה למקום בו היה הסיכוי הנמוך ביותר שמישהו יגלה אותך. ידענו שיהיה זה רק עניין של זמן לפני שמישהו יבין שאת סירליאנית, וכשיגיע היום הזה, תהיי מוכרחה לחזור מערבה. ידענו שתצטרכי בת-לוויה שתוכל להדריך אותך ולהגן עליך בדרכך, ובחרנו באלביה שהייתה אז תינוקת כמוך. דלה סיפרה לה על הסירליאנים מאז שהייתה פעוטה ואימנה אותה בטוויית-ירח והכנת שיקויים. הכול היה למטרה זאת." נוגי וטאן הביטו באלביה בעיניים פעורות. "לא היה לי מושג," אמרה אלביה לחבריה המשתוממים. "ידעתי שיום אחד אצטרך ללוות סירליאני בחזרה מערבה אך מעולם לא חשבתי שיהיה זה מישהו שאני מכירה. מעולם לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מוקדם." "מדוע בחזרה?" שאל טאן, מביט באלביה מבולבל. "מכיוון שנוגי הובאה לכאן מהמערב," ענתה אנדרה. "על אחת מספינות עבדים רבות. היה זה גורל ומזל טוב שהביאו אותה לדלתי, אני, שנטלתי חלק גדול במרד." "איזה מרד?" שאל טאן. נוגי הביטה בו ואז באנדרה שנראתה מחויכת. היא הרגישה מבולבלת כמוהו. "כשהמלחמה הגדולה החלה, הסירליאנים ניצודו ושועבדו, היו רבים שלא הסכימו עם מעשיהם של מלכי הדרום. חלקם האמינו כי הסירליאנים נוצלו על ידי שני הצדדים. חלקם ידעו איזה תפקיד חיוני ומכריע היה להם בסדרי העולם מכיוון שהיו אחד מהגזעים העתיקים ביותר שעדיין חיו בעולמנו, והיחידים שיכלו לשלוט בדרקונים ביד רמה. הם לא רצו לקחת חלק בטבח ולא אפשרו לצבאות הדרום לעבור באדמותיהם. סירליאנים רבים נמלטו אל אותן ארצות אך במהרה ניצודו על ידי כוחות פולשים או פראי-אדם מיומנים. היו גם אנשים שנטלו יוזמה ופעלו נגד כוחות הדרום. הם ניסו להסתיר סירליאנים ולעזור להם להתחזות לבני אנוש. המורדים השתמשו בטוויית-ירח כדי לבלבל את פראי-האדם ומכשפות הדרום, והצליחו להסתיר סירליאנים בין משפחות של בני אדם." "אז ישנם עוד סירליאנים שחיים בין אנשים?" שאלה נוגי בקול מלא תקווה. אנדרה הביטה בה ועיניה נצצו. לנוכח המבט הרחום שעלה בעיניה השחורות הקטנות, הבינה נוגי כי התשובה שלילית. "היו יותר מדי מרגלים ואנשים חורשי רע בכל מקום," אמרה אנדרה. "מלכי הדרום הציעו סכומים גדולים של זהב למי שילכוד סירליאנים חיים או יסגיר את מקום המצאם." היא נאנחה עמוקות והשפילה מבטה לרגע. "כשהבאתי אותך לפה כבר היה מאוחר מדי. אחרוני הסירליאנים אותרו ונתפסו, והיה נדמה כאילו לא נותר מקום בטוח בעולמנו כדי להחביאך. מצאתי אותך על קו החוף צפונית מכאן, בלילה שאחרי סופה נוראית. קיבלתי מידע על סופה שנשאה אסירים סירליאנים ונטרפה קרוב לחוף ויצאתי לחפש ניצולים. את היית היחידה שמצאתי, שוכבת לך בין פיסות עץ שנסחפו לחוף, מעורסלת בקן עשוי מאצות. דלה בדיוק הגיעה לבקר אותי פה בחוף הערבות, וכשראתה אותך היא הסכימה מיד לקחת אותך בחזרה לכפר דרוז'אן איתה. ידענו כמה מרוחק הכפר ושמעטים הם הנוסעים שרוצים לעבור בעמק דרוז'אן, ודלה אמרה שהכירה משפחה בכפר שתומכת במרד. היא הייתה משוכנעת שהם יסכימו לקחת אותך לביתם. היא לקחה אותך באותו לילה, ביחד איתך," אמרה, פונה לאלביה. "לא היה לנו ספק כי יום יגיע ומישהו יזהה אותך בתור מי שאת, מה שאת באמת, אך עד לאותו היום קיווינו לשמור עלייך בבטחה." דממה שררה בחדר. אש פצפצה וטאן לגם בקולניות מספלו. נוגי הביטה באלביה שבהתה באש. היא הרגישה את מבטה של אנדרה בוחן אותה והסתובבה והרימה את עיניה כדי להביט בה. "אז מה נעשה עכשיו?" שאלה, מלפפת את צמתה סביב ידה. "שתיכן צריכות לצאת מערבה," אמרה אנדרה. "אבל אני..." התחיל טאן להגיד אך אנדרה הרימה את ידה להשתיקו. "אתה, נערי היקר, הגעת כבר רחוק מדי," אמרה. "זוהי דרך בה צריכות נוגי ואלביה ללכת לבד. היא מסוכנת מדי בשביל כל אדם אחר ללכת בה, ואני לא יכולה לערוב לביטחונך." טאן הביט בנוגי ואלביה, מחפש סימני תמיכה בפניהן, אך השתיים שתקו ונמנעו מלהביט בעיניו. "עליכן ללכת לאורך החוף צפונה לעיר הנמל קאלין," אמרה אנדרה, מביטה בבנות. "שם תעלו על ספינה הנוסעת מערבה, וכשתגיעו לשם תצאו ברגל לסירלנדיה." נוגי הביטה באלביה ואז באנדרה בתדהמה. "סירלנדיה?" שאלה. "חשבתי שהיא נהרסה." אנדרה הנידה את ראשה לצדדים. "מלכי הדרום מעולם לא הודו בכך, אך לפני שהצליחו להשמיד את סירלנדיה, הצליחו הדרקונים לגבור על כוחותיהם והם נאלצו לנטוש את העיר. הדרקונים רדפו אחרי אחרוני החיילים אל הביצות וההרים שהקיפו את ההר עליו ניצבה העיר." "אז את חושבת שמישהו שרד ונשאר בסירלנדיה?" שאלה נוגי, עיניה מתרחבות. "אני בספק אם זה המקרה. כוחות הדרום היו יסודיים וזרעו הרס רב לפני שעזבו. אף אחד לא הצליח לחזור לעיר הסירליאנית לאחר מכן," הוסיפה במבט קודר. "הדרקונים שמרו על הביצות וההרים באדיקות, וישנן סכנות רבות האורבות בהרים עליהם עומדת העיר." "אך עדיין ישנה תקווה למצוא שם מישהו?" שאלה נוגי, מחפשת סימן כלשהו בעיניה של אנדרה. "את התשובה לכך אינני יודעת. תצטרכו לגלות זאת בעצמכן," ענתה. "הסירליאנים היו לוחמים דגולים. היו להם סודות הישרדות רבים. אפילו אם היו מוכרחים לנטוש את עירם, ישנו סיכוי גדול שהשאירו משהו מאחור." "למה את מתכוונת במשהו?" שאלה נוגי, עיניה מתרחבות. טאן הביט גם הוא באנדרה, ורק אלביה בהתה בלהבות שבאח. "מסר כלשהו," אמרה אלביה לפתע, עיניה נוצצות בלהבות. "למקרה שמישהו שרד וחזר לסירלנדיה." -10- אלביה ואנדרה יצאו לשוק בבוקר בעוד טאן ונוגי נשארו בבית לנוח. נוגי כיבסה את בגדיהן שלה ושל אלביה ויצאה לחצר כדי לתלותם על חבל כביסה שהיה מתוח בין שתי ערבות בוכיות. "את צריכה עזרה?" שמעה את קולו של טאן מאחוריה. "לא, תודה, כבר סיימתי," ענתה, מסתובבת להביט בו. "על מה את חושבת?" שאל, עיניו לוכדות את עיניה. "שום דבר," ענתה, מרכינה את ראשה. היא צעדה אל גזע עץ מרקיב ששכב על הדשא העבה, והתיישבה עליו. צמתה החליקה על כתפה הימנית ונחה על ברכיה. "שקרנית," אמר, מתקדם לעברה. "ראיתי איך הצמה שלך התנועעה מצד לצד כשתלית את הכביסה," אמר. "כמו הזנב של החתול בסדנתו של אבי כשהוא מתכונן לקפוץ על משהו." נוגי חייכה. הוא התקרב והתיישב לצידה, שולף את פגיונו מנדנו והתחיל לחרוט בגזע העץ במרץ. "אז את מתכוונת לספר לי מה מטריד אותך?" שאל לבסוף. "ואתה?" שאלה בחזרה, מחייכת. "אני שאלתי ראשון," אמר והשליך את הפגיון אל הדשא, מביט כיצד הוא ננעץ באדמה הלחה. נוגי נאנחה עמוקות. "הכול קורה מהר מדי. רק לפני כמה ימים יצאנו לחפש את חבצלת הנזיר והיה נדמה כאילו זה הדבר ההרפתקני והמסעיר ביותר שאי פעם עשיתי או אעשה בחיי, ופתאום אני מגלה שאני מאומצת, ולא רק זה, אני כנראה גם האחרונה ששרדה מבני גזעי הקדום, ובנוסף לכל זה, אני צריכה לנדוד מערבה כדי לחפש איזו עיר רפאים שבטח לא קיימת." "אבל שמעת מה אמרה אנדרה. ייתכן שמישהו או משהו שרד בסירלנדיה, לכן אתן הולכות לשם," אמר. "ומה אם אף אחד לא שרד?" שאלה, מביטה בו בעיניים בורקות. דמעות החלו זולגות על לחייה. "מה אם כל מה שנמצא זה איזו חבורת דרקונים ועיר נטושה? מה אז?" קולה נשבר. "מה אם נמות? ואם נשרוד אז לאן אמשיך משם אם המקום היחיד אליו אני אמורה להיות שייכת לא קיים יותר?" היא החזיקה את ראשה בין ידיה והחלה מתייפחת חרישית. טאן הביט בכתפיה הרועדות וראה איך לפתע החל שיערה לפרוץ מבין ליפופיו של סרט העור בו היה קשור ולגלוש בחופשיות על גבה עד שכיסה אותו לחלוטין, גולש על גזע העץ וממנו אל הדשא כמו גלימה חומה. טאן הושיט את ידו ונגע בכתפה. "אנחנו תמיד יכולים להישאר שם," אמר. נוגי מחתה את דמעותיה בכפות ידיה והביטה בו דרך עיניים אדומות ונפוחות. "להישאר איפה?" שאלה. "בסירלנדיה," ענה, ונוגי הבחינה בניצוץ שנדלק בעיניו. "אבל אתה לא בא איתנו," אמרה בתמיהה. "לא שמעת מה שאנדרה אמרה?" "אני לא חוזר לעמק דרוז'אן," אמר, מביט בפגיון שהיה נעוץ בדשא. "לאבי גם ככה לא יהיה אכפת אם לא אחזור לעולם, ממילא הוא תמיד טוען שאני לא יוצלח." "אתה יודע שהוא לא מתכוון לכך," אמרה נוגי, מסיטה את שיערה לאחור. "הוא כן," ענה טאן. "למה הוא חוזר על זה כל כך הרבה אם לא? הוא מתייחס לשוליה שלו טוב יותר ממני. הוא לא צריך אותי ואני בטח לא צריך אותו," אמר בפנים מאובנות. "ומה עם אימך?" שאלה, יודעת עד כמה היה טאן קשור אליה. היא הייתה המחיצה שעמדה בינו ובין אביו, שהגנה עליו וניסתה לשמש כמתווכת בויכוחיהם הרבים. היא תמיד הרגיעה את אביו כשהיה חוזר מהסדנה נחוש בדעתו להעניש את טאן על טעות כלשהי שעשה במהלך היום. "היא תהיה בסדר," ענה. "היא עומדת ללדת בקרוב, היא סיפרה לי." נוגי הביטה בו בדממה. שיערו המתולתל נפל על עיניו חמורות הסבר. היא לא ידעה כי אימו של טאן הייתה הרה, ועצב מוזר הציף אותה כשחשבה על האפשרות שטאן לא יזכה להכיר את אחיו או אחותו הקטנים. "אנדרה לא תרשה לך לצאת איתנו," אמרה, מנסה להישמע הגיונית. "אני יכול ללכת לאן שארצה," אמר, מושך את הפגיון מהאדמה. "אני אלך מערבה איתכן, ומשם אפנה צפונה אל דודי בטאליה. אנדרה לא יכולה לאסור עלי לבקר את דודי," אמר בנחישות, ואז קם ופסע אל הבית. "אני הולך לחטוף תנומה קלה," מלמל אל נוגי מבלי להסתובב. היא נשארה לשבת על גזע העץ וקלעה את צמתה, קושרת אותה בזהירות בעזרת סרט העור. אלביה ואנדרה שבו מהשוק גוררות עגלה מלאה במצרכים. נוגי יצאה לקראתן ועזרה להן לסחוב את השקים השונים אל תוך הבית. אלביה גלגלה עיניה בחוסר סבלנות כשעשו את דרכן אל המטבח. כשנכנסו למטבח השליכה אלביה שק תפוחי אדמה על השולחן והשתנקה. "היא גררה אותי לכל דוכן וחנות בשוק," התלוננה. "אמרתי לה שאין שום סיכוי שנצליח לסחוב את כל האוכל הזה איתנו אבל היא התעקשה." נוגי הביטה בפרצופה הסמוק. "כל זה בשבילנו?" שאלה בהפתעה. "יש עוד בעגלה," אמרה אלביה, מחייכת בייאוש. באותו רגע פסעה אנדרה אל תוך המטבח כשהיא נושאת את שאר השקים. "עכשיו אנחנו צריכות להתחיל לבשל," הכריזה בקול עולץ בעודה מניחה את השקים בעדינות על השולחן. היא ניגשה אל התנור והחלה מדליקה בו אש. לאחר כשעתיים של שטיפות, קיצוצים ובישולים הן שמעו צעדים בתקרה מעליהן ולאחר רגע הופיע טאן בדלת המטבח. שיערו היה סתור ונפל על עיניו כשנכנס אל תוך המטבח. "אתה ער," הכריזה אנדרה. "כמעט וסיימנו פה," אמרה לאלביה ונוגי, שהיו לבושות בסינרים מוכתמים ומכוסות זיעה מהעבודה במטבח הקטן ואפוף האדים. "אני כבר אסיים כאן," המשיכה. "אתם ילדים, צאו קצת החוצה. אולי תטיילו מטה אל החוף ותצפו בשקיעה. היא יפהפייה בתקופה זו של השנה." נוגי ואלביה התירו את סינריהן והביטו בטאן במבטים אסירי תודה. "ארוחת הערב תהיה מוכנה כשתחזרו, כמו כן כל הצידה שתצטרכו למחר." היא נופפה להם לשלום כשיצאו מהבית. האוויר הקריר צינן את גופיהם כשחצו את החצר הקטנה. הם עברו את הערבות הבוכיות בעוד ענפיהן נגררו על האדמה וטאטאו אותה בעצלות בלתי פוסקת לקצב רוח הערב. "אתה מבין שהיא פשוט רצתה לתת לנו זמן להיפרד," אמרה אלביה לטאן כשהתחלף הדשא בחול והם החלו פוסעים בשוליהן של דיונות נמוכות. נוגי הלכה בראש, הביטה בהם לרגע ואז מיהרה במעלה דיונה, חסרת מנוחה להביט בים שהסתתר מאחוריה. "מה זאת אומרת להיפרד?" שאל. אלביה הביטה בנוגי שטיפסה במעלה הדיונה שלפניהם. "נוגי סיפרה לי מה אתה מתכנן לעשות," אמרה, מביטה בו בנוקשות. "אתה לא מבין את חשיבות המסע אליו אנו יוצאות. זאת לא סתם עוד הרפתקה. אנחנו לא יוצאות לחפש איזה פרח בגינתה של סבתי או ביער המזרחי." "את חושבת שאני לא יודע את זה?" שאל בקול רם. "אני רוצה לעזור לכן, להגן עליכן." "אנחנו לא זקוקות לעזרתך," אמרה בחדות, מביטה קדימה אל השמש האדומה שנשקה לדיונות. "אנחנו כבר לא ילדות קטנות." הם הגיעו לחוף וראו את נוגי עומדת כשידיה פרושות לצדדים ושיערה הארוך מתנופף בחופשיות ברוח. "ואיך תצליחו להתמודד עם כל הדרקונים?" שאל. אלביה לא ענתה לו אלא המשיכה להביט בדמותה של נוגי שעמדה על החוף. "אם לא אלך איתכן אל תצפו שאעזור לכן בכלום כשתחזרו!" אמר. אלביה נפנתה להביט בו ועיניה נצצו באור השקיעה. "אני לא בטוחה שנחזור," אמרה, מפנה אליו את גבה וצועדת לעבר נוגי. "זה מדהים," הפטירה נוגי כשאלביה נעמדה לצידה. אלביה הביטה בה וחיוך משועשע על פניה. "אני לא זוכרת שהתלהבתי כמוך בפעם הראשונה שראיתי את הים," אמרה. נוגי הפנתה את ראשה והביטה בה, ואלביה ראתה דמעות זולגות במורד לחייה. "אני מרגישה כאילו אני בבית," אמרה כשחיוך מהוסס על פניה. "אך עדיין כל כך רחוקה ממנו," הוסיפה והתכופפה, פורמת את שרוכי מגפיה ומושכת אותם ואת גרביה מרגליה ומשליכה אותם על החול הלבן. "מה את עושה?" שאלה אלביה בחשש כשהחלה נוגי לפסוע לעבר המים. "אני רק רוצה להרגיש את זה," ענתה. טאן הגיח מאחורי אלביה מביט גם הוא בנוגי אך במבט משועשע. "נראה שהיא ממש מתלהבת מהים," אמר, מביט באלביה. "את חושבת שהיא מוכנה להתמודד עם כל מה שמצפה לכן?" שאל. "דלה ואנדרה חושבות שכן, והן יודעות הרבה מעבר למה שאני אדע אי פעם," אמרה, מביטה בו ברצינות. "הן לא היו שולחות אותנו אם לא חשבו שיש תקווה." צבעם של השמיים היה ארגמן כשחזרו לביתה של אנדרה. הערבות הבוכיות נדמו להם כעצובות מתמיד בזמן שפסעו ביניהן בדממה מבלי להביט אחד בשני. כשנכנסו לבית הבחינו בתרמיליהן של נוגי ואלביה שהיו ארוזים ועמדו בפינת חדר האורחים, מלאים במה שנוגי הסיקה היה מזון. "אהבתם את הים?" שאלה אנדרה שהופיעה לפתע בדלת המטבח. היא הביטה בנוגי במבט מלא עניין. טאן נעלם במעלה המדרגות בין רגע בעוד נוגי ואלביה הצטרפו לאנדרה סביב שולחן המטבח. "מאוד," ענתה נוגי בהתלהבות. "מעולם לא דמיינתי אותו כל כך גדול, עמוק ומלא חיים." "לא ראינו שום בעלי חיים," אמרה אלביה בעוקצנות. "אני יודעת," אמרה נוגי, חובטת בכתפה של אלביה בחיבה. "פשוט הרגשתי אותם." "אח!" הפטירה אלביה, משפשפת את כתפה. "את צריכה להיות מודעת יותר לכוח החדש שלך," אמרה בצחקוק. "אני מודעת אליו," ענתה נוגי, צוחקת בחזרה. "בתאבון," אמרה אנדרה מניחה שתי צלחות עמוסות באוכל לפניהן. הן טרפו את האוכל שהגישה להן בדממה – בשר, ירקות, קטניות, לחם גבינות ופירות. אנדרה עלתה למעלה כדי לקרוא לטאן אך הוא לא רצה לרדת לארוחת ערב. היא שבה למטבח והעמיסה כל טוב על מגש עץ גדול ואז טיפסה בחזרה אל חדרו. "הוא עדיין רוצה להצטרף אלינו," אמרה אלביה כשחזרה אנדרה, מניחה את מזלגה על הצלחת הריקה שלפניה. "הוא שוטה אצילי," אמרה אנדרה, מפנה את הצלחות מהשולחן. היא שבה לאחר רגע נושאת בקבוק זכוכית מלא בנוזל סגול, ושלושה גביעי זכוכית קטנים. נוגי ואלביה הביטו בנוזל הסגול בסקרנות בזמן שאנדרה מזגה אותו אל הגביעים, ואז פקקה את הבקבוק והחזירה אותו לאחד מארונות המטבח הרבים. "שתו," אמרה, מתיישבת לצידן. הן הרימו את גביעיהן באוויר והשיקו אותם יחדיו, יוצרות צליל עדין שהדהד בחלל המטבח. "לחיי המסע שלכן!" הכריזה אנדרה. "מי ייתן והרוחות יהיו לצידכן!" הן שתו את הנוזל הסגול בלגימה אחת ומיד הרגישו חמימות מוזרה מזדחלת בגופן. נוגי הרגישה את מוחה מתבהר, והעייפות הקלה שהרגישה עזבה אותה. "מה זה?" שאלה, בוחנת את הגביע שלה שבתחתיתו נותרו עדיין כמה טיפות סגולות. "זה שיקוי מרחיב מחשבה," אמרה אנדרה בחיוך. "הוא מנקה את מחשבותיכן ומרענן את ראשיכן כדי שתוכלו לספוג את כל מה שאני עומדת להסביר לכן עכשיו. כשהשפעתו תפוג בעוד כשעה תרגישו ישנוניות וכך תוכלו לישון שינה עמוקה כל הלילה ולקום רעננות למסע." נוגי ואלביה בחנו את גביעיהן ואז הביטו באנדרה. "אז למה גם את שתית ממנו?" שאלה אלביה. "אני פשוט אוהבת את ההרגשה," ענתה הקשישה וקרצה להן, מחייכת בשובבות. "עכשיו הקשיבו באדיקות כי אחזור על זה רק פעם אחת. כשתעזבו את חוף הערבות מחר, תפנו צפונה ותצעדו לאורך החוף עד שתגיעו לנמל קאלין. שם תחפשו את השער המזרחי לעיר שבחזיתו עומדים שני פסלי אריות. כשתיכנסו לעיר תחפשו את פונדק הנשר שתום העין. שם תבקשו לדבר עם מורטה. תגידו לה שאנדרה שלחה אתכן ושאתן צריכות להפליג מערבה לאישתאל. תנו לה את זה," אמרה, מושיטה יד אל בין גלימותיה ומוציאה שקיק עור קטן. היא הניחה אותו על השולחן ונוגי שמעה צליל של מתכת מקרקשת בפנים. "יש פה מספיק כסף כדי לשלם על המסע שלכן. היא לא תבקש ממכן הסברים ואתן לא צריכות לתת לה או לאף אחד אחר שום הסברים על הסיבה למסעכן." "אנחנו עומדות להפליג על ספינה?" שאלה נוגי בתדהמה. אנדרה חייכה. "בוודאי," ענתה. נוגי עדיין הביטה בה בהשתאות, ואז הסתובבה והביטה באלביה. "אל תדאגי, את תהיי בסדר. הים לעולם לא יפגע בך," אמרה אנדרה. "אני לא מודאגת מהים," אמרה נוגי. "אין לי שום פחד ממנו. פשוט לא היה לי מושג שנעזוב את המחוזות הצפוניים." אנדרה הביטה בה בהבנה ואלביה הניחה יד על ברכה. "באישתאל תחפשו את בוראן, חרש העץ," המשיכה אנדרה. "תאמרו לו שאני שלחתי אתכן והוא יידע מה לעשות." היא בחנה את פניהן של נוגי ואלביה, מוודאת כי הן בולעות כל פירור מהמידע שמסרה להן. "שמתי קצת כסף בתרמיליכן כדי שתוכלו לקנות עוד צידה באישתאל אם תצטרכו. ואם יחסר לכן משהו אל תהססו לפנות לבוראן. הוא היה אחד ממנהיגי המרד ועדיין נאמן למטרתנו." היא הביטה בהן לעוד רגע ואז הרימה את הגביעים וניגשה לכיור. "עכשיו כדאי שתשכבו לישון. יש לפניכן שלושה ימי מסע לנמל קאלין ואני לא בטוחה עד כמה תצליחו לישון על סיפון האונייה." נוגי ואלביה קמו מהשולחן ופנו אל המדרגות. "אעיר אתכן מחר לפני שחר כדי שתוכלו לעזוב בחשאי," אמרה להן אנדרה שיצאה מהמטבח גם היא. "לילה טוב," אמרה והתרחקה במורד המסדרון כשהיא נושאת נר בודד בידיה. -11- נוגי חלמה על דגים ענקיים ויצורים שונים ומשונים שאת שמותיהם לא ידעה ובקיומם לא הייתה בטוחה. היא צעדה מתחת למים, שיערה צף מאחוריה כמו אצות הים שרקדו על קרקעית הים מסביבה. היא הרגישה יד מנערת אותה בעדינות, מושכת אותה אל מעל פני המים. היא פקחה את עיניה לאט וראתה את אנדרה רוכנת מעליה. אנדרה חייכה, ואז פסעה ויצאה מהחדר. צעדיה המתרחקים נשמעו יורדים במדרגות ונוגי הפנתה את פניה להביט הצידה על אלביה שישבה על קצה המיטה, שיערה השחור מכסה את פניה בעודה קושרת את שרוכי מגפיה. "השמש לא זרחה עדיין," מלמלה נוגי, מושכת את השמיכה לסנטרה. "תהיי בשקט," היסתה אותה אלביה. "אנדרה לא רוצה שנעיר את טאן." נוגי הביטה בטאן שעדיין ישן במיטתו, כרוך בשמיכה ונוחר בקול. היא הביטה בחזרה באלביה שהסיטה את מבטה בחזרה למגפיה והמשיכה קושרת אותם. "זה עדיף בשבילו," הוסיפה בשקט. נוגי החליקה אל שולי המיטה והתיישבה לצד אלביה. "אני חושבת שאתגעגע אליו," אמרה, מושכת את גלימותיה מכסא שעמד לצד המיטה. "משום מה אני חושבת שגם אני," אמרה אלביה כשחיוך עצוב על פניה. הן סיימו להתלבש וירדו מטה אל המטבח. על השולחן היו מונחות שתי קערות דייסה מהבילה שהכינה אנדרה. הן התיישבו ואכלו בדממה ואנדרה הגישה להן תה ריחני בספלי חמר. נוגי לא הייתה רעבה אך הכריחה את עצמה לאכול את הדייסה, שוטפת אותה במורד גרונה בעזרת התה החם. היא הביטה באלביה שנדמה כי עשתה בדיוק את אותו הדבר. "תזדרזו," אמרה אנדרה, ומיהרה אל חדר האורחים. נוגי ואלביה סיימו לאכול, הרימו את תרמיליהן מפינת המטבח ופסעו אל חדר האורחים. אנדרה כרעה מול האח, עסוקה בדבר מה. כשהתקרבו אליה הבחינו כי פתחה דלת עץ צרה ומלבנית ברצפה, שהייתה מכוסה בשטיח קטן. היא הושיטה ידה אל החלל ברצפה לפניה והוציאה ממנו חפץ ארוך עטוף בבד שחור. היא הניחה את החפץ בעדינות על הרצפה לפניה. "מתנה אחרונה לפני שאתן עוזבות," אמרה, מגלגלת את החפץ ומוציאה אותו מתכריכיו. לפניהן נחשף מטה עץ שצבעו אדום עמוק, כמעט שחור. "זאת לא בדיוק מתנה," אמרה אנדרה, מסתובבת אל אלביה בעיניים בורקות. "הוא היה שייך לאימך." היא הושיטה את המטה בזהירות לאלביה שהביטה בו בריכוז, עיניה מקובעות על פניו החלקות והמבריקות. "אני יודעת שהוא יהיה שימושי במסעכן. הוא בעל כוח רב." אלביה לקחה את המטה והחזיקה אותו בשתי ידיה כך שנח אופקית לרצפה. עיניה סרקו ובחנו את משטחו החלק. לאחר רגע העבירה אותו אל ידה הימינית וליטפה אותו בעזרת השמאלית, ואז, באיטיות, הורידה אותו אנכית לרצפה. נוגי הביטה בה מחזיקה את המטה השחור בידיה, שיערה השחור גולש על כתפיה וניצוץ חדש זורח בעיניה. "הוא הולם אותך," אמרה אנדרה וחיבקה אותה, ואז הסתובבה וחיבקה את נוגי. הן עזבו את הבית שבין הערבות הבוכיות בחופזה, בדיוק כשקרן שמש ראשונה הגיחה מעל להרים, צועדות על שביל האבן שיצא מחוף הערבות צפונה. הייתה זו דרך ששימשה סוחרים ונוסעים רבים ואנדרה הייתה בטוחה כי שום סכנה לא תארוב להן כל עוד יישארו עליה. נוגי החליטה להשאיר את הברדס של גלימתה על ראשה כדי לא למשוך שום תשומת לב לא רצויה. שיערה, שהגיע כמעט עד הרצפה ונדמה כי הפסיק לצמוח, היה כרוך מסביב למותניה מתחת לגלימתה. הן חלפו בדרך על פני סוחרים ועגלותיהם שהכילו סחורות וחפצים שאת חלקם לא ראו מחייהן. סוחר אחד אף הציע להן לרכב עימו בעגלתו עד לנמל קאלין, אך אלביה סירבה לו בנימוס. "חכי עד שתראי את השוק בנמל קאלין," אמרה אלביה, מבחינה כיצד עקבו עיניה של נוגי אחר עגלתו המתרחקת של הסוחר. העגלה הייתה מלאה בכלים וחפצים ממתכות צבעוניות. "אימא שלי בטח..." החלה נוגי להגיד ואז הפסיקה ושמטה את מבטה לאדמה. "היא בוודאי הייתה שמחה אם הייתי מביאה לה אחד מהסירים הגדולים שהיו לסוחר בעגלה," המשיכה, ואלביה הבחינה איך בתנועה זריזה מחתה דמעה יחידה שזלגה מעינה. כשעמדה השמש באמצע השמיים הכחולים שנפרשו מסביבן, עצרו הבנות לאכול. הן פסעו אל תוך הדיונות, צועדות דרך העשב הגבוה שצמח עליהן עד שהגיעו לדיונה גבוהה וישבו על פסגתה. הן אכלו חלק מהאוכל שארזה למענן אנדרה והביטו על הים. "אני לא מבינה מדוע ירצה מישהו לעזוב את הים," אמרה נוגי מביטה בים הרגוע. "למה את מתכוונת?" שאלה אלביה, מביטה בה מבולבלת. "בני הים. הנסיכה. מדוע הם עזבו את הים?" "אה, האגדה של ערבות בנות הים," אמרה אלביה, עוקבת אחר קו המחשבה של נוגי. "אני חושבת שהם פשוט היו סקרנים. הם רצו חיים טובים יותר, או אחרים מאלה שהיו להם. אולי נמאס להם להרגיש מוגבלים, לכודים, בעיקר כשידעו שיש עוד עולם שלם מעל המים." נוגי פנתה להביט באלביה. "מעולם לא חשבתי על זה כך," אמרה, מביטה בפניה הרציניות של אלביה. הייתה לה תחושה כי נגעה בנקודה רגישה. "אז מה קרה לנסיכה וחבריה בסופו של דבר?" שאלה, מנסה להמשיך את השיחה. "דנרליס?" שאלה אלביה. "מה?" שאלה נוגי בתמיהה. "זה היה שמה של הנסיכה," אמרה אלביה וחייכה. "נדמה לי ששכחתי לציין את זה." "האם היא וחבריה הצליחו להגיע מערבה?" המשיכה נוגי. "אני לא יודעת. אף אחד לא יודע. בזה מסתיימת האגדה. הם נדדו מערבה ואיש לא יודע מה עלה בגורלם," אמרה אלביה בפשטות. "הים נסוג בעצב וכך נוצרו הערבות." "אז הם פשוט נעלמו?" שאלה נוגי. "זאת רק אגדה, נוגי," אמרה אלביה בקוצר רוח. "מדוע אכפת לך ממנה כל כך? זאת אגדה כל כך עתיקה שגם אם מישהו ידע פעם מה קרה להם אף אחד לא יזכור את זה היום. אולי הם בנו להם כפר או עיר וחיו שם כבני אדם. אולי הם עדיין שם. אולי הם מתו, או חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. אולי הם מעולם לא היו קיימים." נוגי הביטה באלביה. עיניה היו בורקות ולחיה סמוקות. "מדוע האגדה הזאת מכעיסה אותך כל כך?" שאלה נוגי, בזמן שאלביה החלה אורזת את שאריות ארוחתן. "אני מצטערת, סתם הגבתי בהגזמה. את צריכה להבין שאני גדלתי על כל האגדות והסיפורים האלה, והם תמיד מסתיימים בסוף טוב ויפה. אני חושבת שזה מגוחך. בסיפור על בני הים הם רצו הזדמנות נוספת והם קיבלו אותה. דברים כאלה לא קורים במציאות," אמרה, מתרוממת. היא שמה את תרמילה על גבה ואחזה במטה העץ, ונוגי קמה גם היא. "לסירליאנים לא היה סוף שמח," אמרה נוגי בעודן צועדות בחזרה אל השביל. "זאת לא הייתה אגדה," ענתה אלביה. "וזה תלוי במי שאת שואלת. רוב האנשים היו שמחים כשהסירליאנים נעלמו. המלחמה הסתיימה, הדרקונים נעלמו מהעין, והחיים חזרו למה שנראה כמו מסלולם הטבעי." "למה את אומרת למה שנראה?" שאלה נוגי. "לא הייתה עוד מלחמה מאז. החיים באמת שבו למסלולם הטבעי." אלביה עצרה והביטה בנוגי. "לא חלף כל כך הרבה זמן מאז," ענתה. "ומי שמכיר את מלכי הדרום יודע שהם לא יישבו בחיבוק ידיים לעוד הרבה זמן. יש להם שריונות ונשקים שחושלו מקשקשי דרקונים, שיניהם, עורם וטופריהם, והחשוב מכל, משיערם של סירליאנים." נוגי הביטה בה בזעזוע. הן פסעו עד השביל בדממה ואז המשיכו צועדות צפונה. "את חושבת שתהיה עוד מלחמה?" שאלה נוגי לבסוף, שוברת את השתיקה. "מלכי הדרום קיבלו מה שרצו. הם השמידו את הסירליאנים. גירשו את הדרקונים, והם שולטים על יותר אדמות מכל המחוזות האחרים יחדיו." "אני יודעת," עינתה אלביה. "אך את חייבת להבין שעדיין יש עניינים שמסוגלים להדיר שינה מעיניהם. מה אם לאחד המחוזות האחרים ימצא לפתע נשק חדש, איזשהו כוח שייתן לו יתרון על פני צבאותיהם?" "ואת באמת חושבת שיש משהו שיוכל לגרום להם לצאת לעוד מלחמה? מה למשל?" שאלה נוגי. אלביה הביטה בה במבט חודר ולפתע נחתה על נוגי ההכרה הברורה ששלחה צינה במורד גווה. "למשל הידיעה כי נותרו עוד סירליאנים חיים," ענתה לשאלתה בעצמה. "בדיוק," ענתה אלביה. "אלא שהפעם הם יודעים שאף סירליאני לא ילחם לצידם ולא משנה כמה זהב ישלמו לו." כשנגעה השמש בים, מציירת במרכזו שביל אש, החליטו הבנות לחנות ללילה. "אין שום עצים בסביבה," אמרה נוגי, סורקת את האופק. "אולי כדאי שנתקדם רק עוד קצת ונחפש דיונות גבוהות יותר," אמרה אלביה, מביטה גם היא לאופק המחשיך. "הדיונות פה נמוכות מדי ולא יחסמו את הרוח שבאה מהים." הן המשיכו ללכת צפונה עד שהשמש נעלמה מאחורי הים. הן ידעו כי עליהן לעצור לפני שיחשיך לחלוטין, אך אז הבחינו בנקודת אור כתומה לצד השביל שלפניהן. "זה נראה כמו אור של מדורה," אמרה נוגי, מאמצת את עיניה באור הדמדומים. "את חושבת שכדאי שנלך לשם?" "אנדרה הזהירה אותי מפני כנופיות של שודדים שמתנפלים על נוסעים בלילה, אך קשה לי להאמין שהם יחנו בשולי הדרך," אמרה, מושכת בכתפיה. הן המשיכו להתקדם עד שראו את הלהבות מרצדות ויכלו להבחין במספר אנשים יושבים סביבן. נוגי חשבה ששמעה מוסיקה. "את שומעת את זה?" שאלה את אלביה. "את מה?" הביטה בה אלביה בדאגה. "אני חושבת שהם מנגנים," אמרה נוגי. "ומישהו שר." ככל שהתקרבו למדורה החלה גם אלביה להבחין בקול, שנשמע כמו קולה של אישה, ומנגינה שבקעה מכלי מיתר כלשהו. כשהבחינו בהם האנשים, פסקה המוסיקה וכל הדמויות שישבו סביב המדורה הסתובבו ובחנו אותן. הן הבחינו בברק של תכשיטים, על ידיהם, אוזניהם, וחזם של כל הנוכחים, בדיוק כששני גברים קמו ובאו לקראתן. "שלום," אמר אחד הגברים והרים את זרועו. "שלום וברכה," ענתה אלביה, מתקרבת עוד יותר אל המדורה. נוגי עמדה מאחוריה, מהדקת את הברדס שנח על צווארה, כך ששיערה לא ייראה יוצא דופן. הברדס נח סביב צווארה כך שנראה היה כי שיערה מגיע עד לכתפיה. הם היו ארבעה גברים ושתי נשים. אחד הגברים אחז בכלי נגינה שנוגי ראתה כמה פעמים אצל שיירות הצוענים הנדירות שעברו בכפרם. היו לכלי שניים עשר מיתרים והאיש השתמש בצדף מלוטש כדי לפרוט עליהם. שיערם של כל האנשים היה שחור כמו נוצותיו של עורב, ולגברים היו זקנים קצרים ומטופחים. לנשים היה שיער שופע ומתולתל ושתיהן היו מאופרות בצלליות כחולות שבהקו באור המדורה ושיוו להן מראה מסתורי וחושני, או לפחות כך חשבה נוגי. "הצטרפו אלינו, בבקשה," אמר האיש שהחזיק בכלי הנגינה. "גם פניכן מועדות לנמל קאלין?" שאל בזמן שהשתיים הורידו את תרמיליהן ונשענו עליהם, מתיישבות מסביב למדורה. "כן," אמרה אלביה, נהנית מחומה של המדורה. היא הסתובבה לפתוח את תרמילה אך אחת הנשים הבחינה בכך. "אתן בוודאי רעבות," אמרה, מחווה לעבר קדרה גדולה שנחה בחול לצידה והעלתה אדים אל תוך הלילה. היא הושיטה ידה אל ערימה של קערות חרס שהיו מונחות לצד הקדירה, ובעזרת מצקת ארד ארוכה יצקה מהנזיד לשתיים. "הנה," אמרה האישה מושיטה את הקערות שעברו מיד ליד עד שהגיעו ליעדן. נוגי הביטה באישה ולאור המדורה הבחינה כי עיניה היו בצבע ירוק בהיר. הצבע שהיה משוח סביב עיניה שיווה להן מראה חתולי וכשהתיישבה בחזרה במקומה הפיקו צמידי הזהב הרבים שעל זרועותיה קול שקשוק עדין. "אני זודאק," אמר האיש שניגן בכלי, ונוגי ואלביה הביטו בו, אוכלות בשקיקה את הנזיד החם. הן היו אסירות תודה על ארוחה חמה ובלעו את הנוזל המהביל בתאווה. "ואלה דארוט, ביטק, ואדום," החווה לעבר הגברים וכל אחד בתורו הרכין את ראשו וחייך בחמימות. "ואלה העלמות הנחמדות, טיברה ופורסאנה." הנשים חייכו בתורן ונוגי ואלביה סרקו את פני חברי הקבוצה. "זה בסדר," אמר זודאק בחיוך. "אתן לא צריכות לזכור את שמותינו." הם צחקו ונוגי ואלביה חייכו במבוכה. "אנחנו להקת הסהר הצוהל. חבורה של שחקנים נודדים," אמר, "בדרכנו לנמל קאלין לחגיגות פסטיבל סוף החורף." "פסטיבל סוף החורף?" שאלה נוגי בתמיהה. "אתן מתכוונות להגיד לי שלא ידעתן שבעוד יומיים מתחיל פסטיבל סוף החורף בנמל קאלין?" שאלה פורסאנה, מצמצמת את עיני החתול שלה לכדי חרכים דקים. "אנחנו..." החלה להגיד נוגי אך אלביה התפרצה לדבריה. "התכוונתי להפתיע את בת דודתי," אמרה. "זוהי הפעם הראשונה שהיא עוזבת את חוף הערבות והיא עומדת להינשא בקרוב," הוסיפה, טופחת על כתפה של נוגי. "אנחנו מצטערים שקלקלנו לך את ההפתעה הנפלאה הזאת," אמר זודאק. "אך אולי אני וחבריי נוכל לפצות אותך ואת בת דודתך. ממילא אנחנו זקוקים לקצת תרגול." הוא החווה לדארות, שהחזיק את כלי המיתר בידיו, והלה החל פורט על מיתריו בעזרת פיסת הצדף, מייצר צלילים ששלחו צמרמורת בגופה של נוגי. טיברה ופורסאנה קמו, אוחזות בקצוות שמלותיהן מרובות השכבות, והחלו רוקדות לצלילי המוסיקה. הגברים האחרים קמו ופשפשו בין חפציהם ואז חזרו נושאים כל אחד חפץ אחר. ביטאק חזר כשהוא נושא שלושה פגיונות מוזהבים ומכוסים באבני חן צבעוניות, והחל מלהטט בהם באוויר. אדום חלץ את נעליו והחל מתקפל ומתגלגל באוויר בדרכים שנוגי לא חשבה שגוף אנושי מסוגל להן. נוגי ואלביה מחאו כפיים לצלילי המוסיקה ואז פתח זודאק את פיו והחל לשיר. "נסיכת המעמקים פיהקה בחדרה כי נדמה כה מוכר ומשמים עולמה. עם קבוצת צעירים, עלמים ועלמות החליטה לצאת ולראות אדמות אך שלווה ואושר מעל המים לא מצאה ואל אביה חזרה לחפש מחילה אך הזקן לא סלח ליפה מכולן לא שכח ורק מתנה אחרונה, אהבת אב לביתו היא תחצה את הים, הוא יביט מכיסאו למערב יצעדו חבריה והיא ואיש לא ידע אם חיים או מתים ומלך הים עוד בוכה מדי פעם על נכדיו האובדים שנבלעו אי שם בזמן ועל זיכרון ביתו, שחיה בהר כי הייתה היא יפה מכולן, יפת עין, עור ושיער." זודאק סיים את השיר בקידה עמוקה, ונוגי ואלביה מחאו כפיים בהתלהבות. שאר חברי הלהקה חזרו למקומותיהם מסביב למדורה, מריעים ומחייכים. "זאת הייתה האגדה של ערבת בני הים," אמרה נוגי. "והזדמן לכן לשמוע אותה בחינם," אמרה פורסאנה בחיוך. "מהיכן אתן מכירות אותה?" "כשחצינו את הערבה אלביה סיפרה לי אותה," אמרה נוגי בהתרגשות. "היא מכירה הרבה אגדות." "בהחלט נראה כך," אמרה פורסאנה, בוחנת את אלביה בדקדוק. "מה חיפשתן בערבת בני הים? אם באתן מחוף הערבות לא הייתה לכן סיבה לחצות אותה. " עיניה של נוגי התרחבו בבהלה והיא הביטה באלביה. "יצאנו ללקט כמה עשבי מרפא בשביל סבתי, לפני שיצאנו," אמרה אלביה בקור רוח. דממה נפלה סביב המדורה בעוד פורסאנה ואלביה אחזו האחת במבטה של השנייה. עיניה של אלביה נראו אדומות באור המדורה. פורסאנה הביטה בה בעיני החתול שלה וחייכה. "אני בטוחה שמי שסיפר לכן את האגדה לא שר אותה יפה כמו זודאק," אמרה לבסוף, וכל החבורה פרצה בצחוק. דארוט קם והביא נאד יין שעבר מיד ליד, וכל אחד מהסובבים לגם ממנו בתורו. כשהגיע הנאד לנוגי, היא הביטה באלביה בהיסוס. אלביה שלחה לה הנהון קצר. היא לגמה מהנאד אך כשהגיע הנוזל לגרונה השתעלה וירקה אותו. השחקנים פרצו בצחוק ואלביה הושיטה את ידה וחטפה את נאד היין מידה. גרונה של נוגי שרף מהנוזל והיא הרגישה דמעות נקוות בעיניה. היא הרגישה את הנוזל בוער בנחיריה וכל גופה החל להתחמם. היא הביטה באלביה שחייכה אליה ואז לקחה לגימה ארוכה מנאד היין והעבירה אותו הלאה. "מה המשקה הזה?" שאלה נוגי, מנגבת את פיה בשרוולה. "זה שיכר כלשהו," ענתה אלביה. "טעמתי דברים דומים אצל סבתי, אך אף פעם לא משהו כה מרוכז." נאד היין המשיך להסתובב במעגל עד שהתרוקן, והחבורה נהייתה שמחה ורועשת יותר משהייתה כשהצטרפו אליה הבנות. הם פצחו בשירים על ענקים, דרקונים וגמדים. לאחר זמן מה החלו לרקוד ולקפץ ונוגי ואלביה הביטו בהן משועשעות. עיניהן החלו נעשות כבדות ונוגי הביטה באלביה שחיוך סתמי היה מרוח על פניה. היא הביטה באדום שביצע שלל קפיצות באוויר שכולן הסתיימו בהתרסקויות מפוארות על החול. קולות הצחוק דעכו לאיטם והם נרדמו סביב המדורה מאזינים לשיר ששר זאדוק על אגדת הטרול והאווז. -12- טאן התהפך ופקח את עיניו. השמש הבהיקה בחלונות החדר, מאירה את כולו בלבן. הוא הסתכל לעבר מיטתן של אלביה ונוגי. היא הייתה ריקה. הוא זינק ממיטתו, לבש את בגדיו בחופזה, ודחף את רגליו אל תוך מגפיו, ואז רץ דרך הדלת ובמורד המדרגות, מסית את תלתליו מפניו ביד אחת. כשהגיע לתחתית המדרגות דרך על אחד משרוכי נעליו ומעד, מתעופף לפנים ונוחת על ביטנו. הוא הספיק לשים יד אחת לפניו ובכך מנע מפרצופו מלהתנגש ברצפה. "סוף סוף התעוררת," שמע את קולה של אנדרה בוקע מהמטבח. "כן," רטן בעודו מתרומם לרגליו. הוא פסע אל תוך המטבח וראה את אנדרה עומדת ליד הכיריים, בוחשת בסיר מתכת ישן. מעל האח שבמטבח היה תלוי סיר גדול וכל המטבח היה אפוף באדים. הוא התיישב על אחד מכיסאות המטבח והחל קושר את שרוכיו. "הן עזבו?" שאל, למרות שבפנים כבר ידע את התשובה. "כן," ענתה. "הן עזבו לפני הזריחה." היא לקחה קערת חרס ממדף סמוך ומילאה אותה בדייסה מהסיר שבחשה. היא ניגשה אל השולחן, הניחה את הקערה לפני טאן, וניגשה לאח לערבב את הסיר הגדול. "תאכל," אמרה, מביטה בו מן האח. "סידרתי כך שתצא עם שיירה שעוזבת את חוף הערבות מזרחה בעוד יומיים." טאן הביט בה, מרגיש את תנוכי אוזניו מתחממים. הוא רצה למחות. הוא הביט באנדרה שעמדה ובחשה את תוכנו של הסיר, ובלע את המילים המרות שעלו בגרונו. הוא לא יתווכח. הוא יעזוב עם השיירה. ברגע שיעזבו את חוף הערבות הוא ייפרד ממנה וילך צפונה לנמל קאלין. הוא ירוץ כל הדרך מבלי לעצור למנוחה וכך ישיג אותן. הוא היה בטוח שיוכל למצוא אותן. יהיה קל לתאר אותן לאנשים בעיירת הנמל. הוא טבל את הכף שניצבה לצד הקערה שלו אל תוך הדייסה והחל לאכול לאט, הופך במוחו את התכנית. "יהיו שלושה לוחמים שנשכרו להגן על השיירה," אמרה אנדרה, בוחשת מבלי להביט בטאן. "דיברתי עימם אתמול. נתתי להם הוראות ברורות לא לתת לך לעזוב את השיירה לפני שתגיעו לרכס המערבי. שילמתי לאחד מהם שילווה אותך עד לפסגת הרכס. כמובן שלא היה קל לשכנע אותו שיסכים," הוסיפה, מנידה את ראשה וממלמלת לעצמה. טאן הרים את עיניו מהקערה. האם היא מכשפה? חשב לעצמו. היא יכולה לקרוא את מחשבותיי? הוא המשיך לאכול בדממה, מנסה לא לחשוב על כלום מלבד האוכל שלפניו. באמצע היום, קראה לו אנדרה למטה. "קום," צעקה מלמטה. "אנחנו הולכים לשוק." טאן נעל את מגפיו וירד למטה, מוצא את אנדרה ממתינה לו ולצידה שק קש גדול. היא הושיטה לו את הסל וניגשה אל הדלת, אוחזת מטה עץ בידה האחת. היא פתחה את הדלת וטאן פסע אחריה בשקט. הם עברו את שורת הערבות הבוכיות שהקיפה את הבית ונכנסו אל תוך העיירה. הרחובות המרוצפים היו מבריקים וחלקלקים ומטה העץ של אנדרה השמיע קול תיפוף קצבי בזמן שהלכה. טאן הלך מאחוריה, גבותיו מכווצות, נושא את הסל הגדול בדממה. מסביבו המה השוק. למרות שהייתה זו שעת צהריים הוא ראה תנועה רבה של אנשים פוסעים ברחובות הצרים, חלקם נושאים מצרכים שונים וחלקם מובילים חיות שונות אל השוק או ממנו. הוא ראה ילדים משחקים בכדור ורודפים האחד אחר השני במורד סמטאות. תחושה מוזרה התפשטה בחזהו כשנזכר בכל אותם ימים אותם בילה עם נוגי ואלביה בכפרם הקטן כשהיו ילדים. הוא ניסה לסלק מראשו את השאלה האם אי-פעם יראה את הבנות שוב והתרכז בלעקוב אחרי אנדרה בתוך השוק הצבעוני. מזווית עינו הבחין בדמות שנעה בזריזות אל סמטה סמוכה. הוא האט והביט אל הסמטה המוצלת, אך לא הבחין בשום דבר יוצא דופן. הוא החיש את צעדיו והשיג את אנדרה שעמדה מול דוכן ירקות. "אחותי כתבה לי שלא ניתן להשיג עדשי גריפין בעמק דרוז'אן. נראה לי כי השק הזה יספיק לה להרבה זמן," אמרה אנדרה, מושיטה לטאן שק חום, גדול וכבד. היא שילמה למוכר והמשיכה לדוכן אחר. טאן צעד אחריה, שם את השק בתוך הסל הגדול והתבונן סביבו בדוכנים והסחורות השונות. הוא התבונן בדוכן שהיה עמוס באגרטלי זכוכית בצבעים, צורות וגדלים שונים. אור השמש נשבר על הזכוכית והתפזר בקרניים צבעוניות על הדוכן ומסביבו. אנשים שעברו בצידי הדוכן השתקפו בתוך האגרטלים, וטאן הביט משועשע בבבואותיהם הכלואות בכלי הזכוכית שהתעוותו לצורות מוזרות. לפתע, הבחין בדמות שהייתה לבושה בגלימות כהות חולפת במהירות מאחורי הדוכן. לרגע השתקפה בבואתה הכהה בכל האגרטלים, מתפתלת ומשחירה את פניהם, ואז נעלמה. הוא זקף את ראשו לחפש בין כל האנשים שעמדו מסביב לדוכן אך לא מצא אותה. הוא חיפש את אנדרה, חושב שמא הבחינה גם היא בדמות החשודה, אך אנדרה התקדמה כבר אל דוכן תבלינים במורד הרחוב. הוא מיהר לעברה ובדיוק כשהגיע אל הדוכן בו עמדה הושיטה אנדרה את ידה לאחור ומבלי להביט בו מסרה לו בקבוקון זכוכית קטן. "תזהר עם זה," אמרה. "זה תבלין יקר מאוד וגם מאוד נפיץ." טאן הניח את הבקבוק בסל בעדינות והסתכל לצדדים, מחפש תנועות חשודות. "בוא כבר," אמרה אנדרה, פוסעת לעבר דוכן דגים בהמשך הרחוב. "אתה אוהב דגים?" שאלה. "נראה לי," ענה, מבטו סורק את הסובבים אותם. "מה זאת אומרת נראה לך? אתה אוהב דגים או לא?" היא הביטה בו במבט חסר סבלנות. "לא אכלתי דגים הרבה זמן," ענה. "הם טובים בשבילך. מאוד בריאים," אמרה, מצביעה על דג כחול מאורך ומסמנת למוכר שיעטוף אותו בשבילה. "נאכל אותו לארוחת ערב," פסקה. טאן הנהן בעודו מביט מסביב. הוא לא הבחין בשום דבר יוצא דופן, והמשיך לעקוב אחר אנדרה, נושא את הסל שהלך והכביד מרגע לרגע. לאחר ארוחת הערב עלה טאן לחדרו. הוא התענג על הדג שהכינה אנדרה, ועל אף שניסה להתכחש לכך גם נהנה מחברתה. היא הייתה נחמדה כמו אחותה והטינה שחש כלפיה על כך שלא הרשתה לו להצטרף לנוגי ואלביה, החלה מתפוגגת. הוא הבין כמה מסוכן היה המסע שציפה להן וידע שאנדרה עושה את המעשה הנכון בכך שהיא מונעת ממנו לצאת איתן, אך עדיין היה נחוש בדעתו לעזוב את השיירה ולהתחקות אחר עקבותיהן. הוא סרק את החדר בעיניו, מחפש ספר לקרוא ולהעביר את הזמן עד שתיפול עליו עייפות, אך רוב הספרים שמצא היו כתובים בשפות אותן לא הבין והשאר לא עניינו אותו. הוא הסתכל על כמה תמונות שמצא בספרים אך גם הן לא היו רבות. הוא עבר לצחצוח מגפיו והברקת הפגיון שלו, ולבסוף זחל אל בין הסדינים. נותר לו יום אחד לבלות בחוף הערבות והוא היה נרגש לקראת הימים הבאים. הוא דמיין את בריחתו הנועזת מהשיירה ואת פגישתו הנרגשת עם הבנות. הוא ראה בראשו את פרצופיהן המופתעים שלבשו הערצה כשהבינו כיצד סיכן את בטחונו האישי ונמלט מכמה שומרים מיומנים כדי שיוכל למצאן. הוא דמיין כיצד מחבקות אותו הבנות בהתלהבות כשרעש פתאומי הקפיץ אותו. הוא התיישב בחטף במיטתו והביט סביבו. החדר היה חשוך והאור היחיד הגיע מהירח שזרח מבעד לחלונות. הוא הביט בחלונות ולפתע הבחין במשהו זז בחלון הימני. הוא אימץ את עיניו ולפתע ראה יד מושטת מטפסת אל החלון, אצבעותיה פרושות מעלה. הוא זינק מהמיטה, שלף את פגיונו, והחל מתקדם באיטיות לעבר החלון. הוא הבחין כיצד חיפשה היד אחיזה על אדן החלון. ליבו פעם בחוזקה והוא התקדם עוד צעד לכיוון החלון, עוצר את נשימתו. הוא הרגיש את הדם הולם ברקותיו כשהגיע לחלון והביט מטה. דמות לבושה בגלימות כהות טיפסה על צידו של הבית, ידה מתוחה אל אדן החלון מנסה למשוך את גופה מעלה. הדמות הייתה עסוקה בטיפוס ולא נדמה כי הבחינה בו. טאן הושיט את ידו אל בריח החלון ושיחרר אותו באיטיות. הוא פתח את החלון בדיוק כשהושיטה הדמות את ידה השנייה אל אדן החלון ומשכה עצמה מעלה במהירות. הוא הרים את הפגיון, מוכן להכות. הדמות משכה את פלג גופה העליון מעל לאדן החלון וברדס גלימתה החליק אחורה. שיער צהוב ארוך הבריק לאור הירח וטאן נסוג לאחור, מביט בזוג עיניים גדולות וכחולות. "מה אתה עושה כאן?" שאל, מוריד את הפגיון לצידו ומסתכל כיצד זינק סית מבעד לחלון ונחת בשקט על רצפת החדר. "סגור את החלון!" פלט סית. טאן מיהר וסגר את החלון והבריח, והסתובב אל סית שכבר פשט את גלימותיו הירוקות הכהות. הוא היה עסוק בהורדת תרמילו, קשתו ואשפת החצים שלו. כשסיים, השליך אותם על המיטה. "אתה יכול להשיג לי משהו לאכול?" שאל סית. "אני גווע ברעב." טאן פתח את פיו למחות אך סית הוסיף במהירות, "בבקשה, אסביר הכול אחרי שאאכל." טאן הנהן ויצא מהחדר, סוגר את הדלת מאחוריו וממהר למטבח. הוא מצא לחם, גבינה וקצת ירקות, והבחין בתרמילו שניצב ארוז בפינת המטבח. הוא בחן אותו והבין כי אנדרה הכינה אותו מראש למסעו. הוא הרגיש הכרת תודה מציפה אותו. הוא פתח אותו בזריזות ומצא בו חבילות אוכל, נאד מים ואפילו בגדים נקיים. הוא לקח את התרמיל והאוכל שמצא ועלה בחזרה למעלה. הוא מצא את סית יושב על המיטה, מגפיו ותרמילו על הרצפה. הוא היה עסוק בשפשוף כפות רגליו וקרסוליו וכשניגש טאן להושיט לו את האוכל הוא הבחין כי כפות רגליו היו אדומות ונפוחות. "מתי הן עזבו?" שאל סית, חוטף את האוכל מידיו של טאן ודוחף מה שיכל לפיו בעודו ממתין לתשובה. "אתמול לפנות שחר," ענה טאן, בוחן את סית. הוא היה גבוה אך בקצת מטאן, וכמוהו היה בעל כתפיים רחבות וזרועות עבות ושריריות. טאן ידע שסית היה צייד מוכשר. אנשי הכפר דיברו רבות בשבחו ולעיתים קרובות אמרו כי יהיה זה רק הולם כי בבוא היום יחליף את אביו בתור שר הציידים של הכפר. שיערו הצהוב העבה גלש על כתפיו וזרח באור הירח. "אלו חדשות טובות. אם אעזוב בקרוב אוכל להשיג אותן לפני שיספיקו לעלות על ספינה למערב." הוא לגם ארוכות מנאד המים ודחף חתיכת גבינה אל פיו. לאחר רגע קם מהמיטה, הרים את תרמילו ודחף את שאר האוכל שהביא טאן לתוכו. "עכשיו אפשר לשאול מה אתה עושה כאן?" שאל טאן לבסוף, מביט בסית שהחל נועל את מגפיו בחזרה. "אימי התעקשה שאלווה את נוגי," ענה, מהדק את שרוכיו. "אבל היית במסע צייד בבריכות העליונות. כיצד הצליחה להזעיק אותך?" שאל טאן בתמיהה. "ארדון שבר את קרסולו כשנאלצנו להיאבק בדב. הוא לא היה כשיר לצוד ואני, בתור הצעיר בציידים, נשלחתי ללוות אותו בחזרה אל הכפר. כשהגעתי הביתה מצאתי את אימי בוכה. היא אמרה שזה אות מהרוחות שחזרתי בדיוק בזמן להשיג את הבנות וללוות אותן מערבה." הוא סיים לקשור את שרוכיו ונעמד, מושיט את ידו לתרמילו ובודק שהוא סגור כראוי. "אני בא איתך," אמר טאן, חוטף את גלימותיו מכיסא סמוך. "לא, אתה לא," אמר סית בגיחוך. "זאת בחירה שלי, לא שלך," אמר טאן, דוחק את ראשו דרך קולר גלימתו ומרים את תרמילו. "איך אתה חושב שהגעתי לכאן כל כך מהר?" שאל סית בחוסר סבלנות. טאן הביט בו כלא מבין את השאלה. "הלכת מהר. מצאת קיצורי דרך," ענה טאן, נועל את מגפיו. "רצתי," ענה סית, נועץ מבט בטאן. "התחקיתי אחר עקבותיכם ורצתי כל הדרך לפה. עצרתי רק פעם אחת לאכול ולישון ובניגוד לכם, לא חציתי את הערבות על גב סוס," הוסיף בלעג מר. "אם נראה לך שאתה, בנו של נפח, תוכל לעמוד בקצב שלי, אז אתה מוזמן להצטרף אלי. אבל אני מזהיר אותך, אם לא תצליח אשאיר אותך מאחור." הוא סיים להדק את קשתו וחיציו וניגש בחזרה לחלון. הוא פתח את הבריח והרים את החלון בדיוק כשטאן סיים לקשור את מגפיו. הוא הביט מטה לרגע ואז הושיט רגל אחר רגל וקפץ מטה. הוא נחת על הדשא הרך כמעט מבלי להשמיע רחש. הוא הביט מעלה, הבחין בירח שהשתקף בחלון הסגור וחייך לעצמו בסיפוק, מבין כי הצליח לשכנע את טאן לא להצטרף אליו. רגע לאחר מכן שמע את דלת הבית נפתחת וטאן יצא ממנה, סוגר את הדלת אחריו בחרישיות. "אני אעמוד בקצב שלך," אמר. סית הניד את ראשו ברוגז והחל לרוץ צפונה. הם רצו כל הלילה והבוקר שהגיע אחריו, עד שהשמש עמדה גבוה בשמיים. טאן הזדנב מאחורי סית, מתנשף בכבדות ואוחז בצד גופו. בגדיו היו ספוגי זיעה והוא בירך בכל פעם שסית עצר כדי לבחון עקבות שונים בדרך. "הן לא רחוקות מכאן," אמר סית, בוחן שרידי מדורה שמצא. "והייתה להם חברה," הוסיף. הוא הרים כמה רגבי אדמה בידו ומולל אותם בין אצבעותיו, מקרב אותן אל אפו. "הם רקדו סביב המדורה ושתו שיכר זר," אמר, וטאן התקרב מאחוריו, רוכן ומביט בשרידים. "אז הן ערכו כאן מסיבה," אמר עם חיוך. סית הביט בו בקרירות. הוא קם והביט צפונה. "נמל קאלין קרוב," אמר, וטאן הביט לאותו הכיוון מנסה להבין כיצד קבע זאת. "אנחנו יכולים לעצור לאכול. נגיע לשם לפני רדת השמש, הוסיף, ופסע אל צד הדרך. הם התיישבו בין עשבים גבוהים וצפופים שצמחו מן החול. "מה קרה על הרכס המערבי?" שאל סית לפתע, בעודו מוציא חבילת אוכל מתרמילו. טאן הביט בו, דמותו של הזאב, פרא-האדם, עדיין טרייה בראשו. "הותקפנו," ענה. הוא חיטט בתרמילו, בוחן את חבילות האוכל השונות שארזה בשבילו אנדרה. "איך הרגתם את החיה?" שאל סית מיד. "אלביה הרגה אותו. היא השתמשה בטוויית-ירח," ענה טאן. "היא מסוגלת להשתמש בזה?" שאל סית בהפתעה, לועס פיסת בשר מיובש. "כן," ענה טאן. "ויותר מזה," הוסיף, מביט בפניו המתרשמות של סית. "לפרא-האדם לא היה כל סיכוי." "המה?" שאל סית. "פרא-אדם? הותקפתם על ידי בן אדם?" "לא בדיוק," ענה טאן, מחייך בסיפוק. "פרא-אדם הוא לוחם בעל כוחות קסם שמטרתו היחידה היא חיסול סירליאנים." סית הביט בו מבולבל. "להרוג מה? על מה אתה מדבר?" שאל, לוגם מנאד המים. טאן הביט בפניו הרבועות של סית ונאנח. "זה סיפור ארוך," ענה. "אולי אתן לנוגי לעדכן אותך בפרטים כשתיפגשו." הם לעסו את מזונם בדממה. לאחר כמה רגעים קם סית, תוחב כמה שאריות לתרמילו ומרים את חפציו. "בוא, כדאי שנזוז אם אנחנו רוצים למצוא את הבנות," אמר. "אני יודע, אנחנו לא יכולים לבזבז אף רגע," הוסיף טאן בטון היתולי וקם גם הוא. "אנחנו באמת לא יכולים," העיר סית מעבר לכתפו. "וגם אתם לא הייתם צריכים לבזבז זמן על קבירת היצור ההוא. הדבר היחידי הטוב שיצא מכך הוא שנתתם לי עוד זמן להשיג אתכם." "אבל לא קברנו אותו," אמר טאן. סית הסתובב ונעץ בו מבט חמור סבר. "לא קברתם אותו?" שאל בהיסוס. טאן הניד בראשו. "בוא," פלט סית ורץ אל השביל. טאן אסף את חבילות המזון מהדשא וקם, דוחף אותן לתרמילו בעודו רץ אחרי סית. -13- נוגי ואלביה נפרדו מהחבורה כשהגיעו אל שערה הדרומי של נמל קאלין. הן הלכו לאורך חומת האבן שהקיפה את העיר, מחפשות את השער המזרחי. החומה הייתה בנויה על הדיונות והיה נדמה כאילו צמחה מן החולות עצמם. היא הקיפה את העיר ממזרח עד הים שתחם את העיר ממערב. נמל קאלין הייתה עיר הנמל המשגשגת ביותר במחוז הצפוני. נוגי ואלביה לא הצליחו לראות הרבה מהעיר כשהתקרבו אליה, פרט לכמה צריחים גבוהים שדגלים התנוססו בקצותיהם ושחפים חגו מעליהם. נוגי התרגשה מביקורה הראשון בעיר גדולה. היא מעולם לא עזבה את עמק דרוז'אן, וחוף הערבות הייתה העיירה היחידה בה ביקרה עד עכשיו. היא שמעה את קולותיהם של סוחרים צועקים, סוסים צוהלים, עגלות מתגלגלות ברחובות האבן ואנשים מנהלים שיחות קולניות מצידה השני של החומה. הן המשיכו לצעוד לאורך החומה עד שהבחינו בדרך רחבה שהיה נדמה מרחוק כאילו נגמרת בחומה עצמה. שיירה ארוכה של עגלות רתומות לסוסים והולכי רגל נמתחה לאורכה. כשהגיעו למקום בו נפגשה החומה עם הדרך ראו שער עץ עצום שבכל אחד מצידיו ניצב פסל, גדול כמו השער עצמו, של אריה. לועותיהם של האריות היו פעורים בשאגה נצחית, ורעמותיהם היו קפואות כמו כתרים סביב ראשיהם. "זה השער," אמרה נוגי. הן הבחינו במספר חיילים שעמדו בשער, בוחנים ובודקים שורה ארוכה של עגלות עמוסות לעייפה וסוחרים שביקשו להיכנס אל עיר הנמל. "הם בוודאי באים לפה בשביל פסטיבל סוף החורף,"אמרה אלביה, מביטה במשפחות שלמות שנדחקו לתוך עגלות עץ. הן עשו דרכן אל התור להולכי רגל והמתינו בסבלנות לתורן, מעבירות את זמנן בבחינת האנשים השונים, חיות המשא והסחורות השונות שהצליחו לראות. "מה מטרת ביקורכן בנמל קאלין?" שאל חייל גבוה את אלביה כשהגיע תורן. הוא היה לבוש בשריון עור עבה וחנית עץ ארוכה בעלת חוד מתכת מבריק הייתה לפותה בידו. "באנו בשביל פסטיבל סוף החורף. לאחר מכן אנחנו מתכוונות לעלות על ספינה מערבה," ענתה, נשענת על מטה העץ שלה בכבדות. החייל בחן אותה ואת נוגי לרגע. פניו היו צעירות ונוגי הסיקה כי אינו מבוגר מהן בשנים רבות. "הראו לי את תרמיליכן," אמר. הן הושיטו לו את התיקים והוא רפרף בין החפצים השונים, שולח מבט מהיר במטה של אלביה ואז החזיר להן אותם. "יש לכן מספיק כסף כדי לשלם על הפלגה מערבה?" שאל בחשדנות. אלביה הושיטה את ידה אל בין גלימותיה ושיחררה את שק העור הקטן שנתנה לה אנדרה מחגורתה. היא הושיטה אותו לחייל שפתח אותו, שקשק את תוכנו והביט במטבעות. "בסדר, " אמר, סר מדרכן ומחווה בידו אל העיר. "ברוכות הבאות לנמל קאלין." נוגי פסעה בעקבותיה של אלביה שצלעה באיטיות ונתמכה במטה העץ בזמן שעברו בשערי העיר. "את בסדר?" שאלה נוגי בדאגה. "בוודאי," ענתה, מביטה אחורה אל השער. "לא רציתי שהחיילים יחשדו שזה מטה קסמים. טוויית-ירח לא מתקבלת בעין יפה בערים הגדולות." נוגי הנהנה בהבנה. כשפסעו אל תוך העיר הציף ריח הים את נוגי מחדש, מעורבב עם ריחות של אוכל ותבלינים משונים. מסביבם רחשו אנשים ברחובות, נכנסים ויוצאים מסמטאות, נושאים סלים וגוררים עגלות מלאות בסחורות שונות. נוגי ראתה אנשים בגדלים וצבעים שמעולם לא ראתה וגם לא חשבה שקיימים בעולם. היא הבחינה בחבורת ילדים שרדפו אחרי כלב תועה, מפחידים כמה חתולים שהיו עסוקים בחיטוט בין ערמות של אשפה. "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים," אמרה לאלביה, מביטה סביבה בעיניים קרועות לרווחה. "הישארי קרוב אלי," אמרה אלביה בעודן מנווטות את דרכן דרך ההמונים. נוגי הביטה בבנייני האבן מסביבן. לחלקם היו שתיים ואף שלוש קומות. היא ראתה נשים תולות כביסה על מרפסות והבחינה בעציצים מלבלבים על אדני חלונות. כרזות מתקלפות כיסו כמעט כל קיר או גדר שעברו, מכריזות על אירועים, מפרסמות מבצעים ומחפשות פושעים או אנשים נעדרים. "דגים טריים!" קרא איש זקן שעמד בסמוך לעגלת עץ קטנה. "ישירות מהים. שלל היום!" קרא, מחזיק דג גדול ואדום בידיו. "סלח לי," פנתה אלביה אל האיש. הוא הסתובב והביט בהן. "במה אפשר לעזור לכן, עלמותיי?" שאל בחיוך, חושף שורה של שיניים מצהיבות מרקיבות. ריח הדגים הציף את השתיים, הופך את קיבותיהן, והן ניסו לשמור על ארשת שלווה. "תוכל לכוון אותנו לפונדק הנשר שתום העין?" שאלה אלביה במתיקות. החיוך נמחק מפניו של האיש והוא הצביע לעבר סמטה סמוכה. "הוא נמצא במורד הסמטה הזאת," הפטיר. "אך אינני סבור כי זה מקום הולם לעלמות ענוגות כמותכן." אלביה שלחה מבט חטוף לעבר נוגי, הודתה לזקן ואז התקדמה במורד הסמטה האפלה כשנוגי בעקבותיה. סירחון חמוץ דגדג את אפה של נוגי והיא כיסתה אותו בידה. גבר מבוגר ישב כפוף על הרצפה, שעון על קיר אחד הבתים, ושני בקבוקי חרס ריקים לצידו. "כנראה שאנחנו קרובות," אמרה אלביה מחייכת ודילגה מעל רגליו הפשוטות של האיש. הן פנו בסוף הסמטה וראו מולן שלט עץ ישן ועליו ציור של נשר שעינו האחת מכוסה ברטייה שחורה. מעליו היו חרוטות המילים פונדק הנשר שתום העין. אלביה דחפה את דלת העץ הכבדה וצעדה פנימה, ונוגי נצמדה אליה מאחור. המקום הריח מטבק ושמרים ועוד ריח חמוץ ולא מוכר להן. האוויר היה אפוף עשן והאור היחיד הגיע מנברשת שהייתה תלויה מתקרת החדר ועליה נרות נמסים ששיוו לה מראה קפוא. לאורך קירותיו של הפונדק ישבו אנשים שונים עסוקים בשתייה ודיבורים בתאים שהיו מופרדים במחיצות עץ. עיניים רבות הופנו כדי לבחון אותן כשפסעו לכיוון הבר, היכן שאישה גדולה עם שיער מתולתל ושופע בצבע קש הייתה עסוקה בייבוש כוסות בעזרת סמרטוט מטונף. "סלחי לי, אנחנו מחפשות את מורטה," אמרה אלביה. האישה הרימה את עיניה מהכוס שניגבה והביטה בה ואז בנוגי. פניה היו צבועות בסומק כהה וצללית כחולה הייתה משוחה סביב עיניה. היא הניחה את הכוס על הדלפק לפניה. "את מתכוונת לרב חובל מורטה?" שאלה. "כן," ענתה אלביה, משתדלת לחייך. האישה הצביעה לעבר פינת החדר ואלביה הודתה לה במנוד ראש. היא סימנה לנוגי והן התקדמו לעבר פינתו החשוכה של החדר. כשהתקרבו לתא שבפינה הן הבחינו באישה שישבה ושתתה מכוס שיכר גדולה, כשמולה יושב גבר גדול, שחור וקירח. נוגי אף פעם לא ראתה בן אדם בעל גוון עור כה כהה ועמוק כמו עורו של האיש שישב בתא, וכשהגיעו לשולחנם לא הצליחה להסיר את עיניה מפניו הכהות והמבריקות. האישה לגמה מספל הזכוכית הגדול שלה, שיערה האדום והמלא מקיף את ראשה כמו רעמה של אש. היא הסתובבה והישירה מבטה אל נוגי ואלביה, ונוגי הבחינה כי עיניה היו חומות בהירות ונראו כמעט צהובות לאור הנרות העמום. הגבר השחור הביט בהן בעוד האישה הנמיכה את כוסה, מנגבת את פיה בשרוול חולצתה. "אפשר לעזור לכן, עלמותיי?" שאלה בקול מחוספס. "האם את מורטה?" שאלה אלביה. "רב חובל מורטה," אמר הגבר בקול נמוך עמוק. "מי שואלות?" שאלה האישה בגיחוך משועשע. "אני אלביה, וזו נוגי. אנדרה שלחה אותנו." הגיחוך נעלם מפניה של מורטה. "תוכל לסלוח לנו לרגע, ביין?" שאלה את הגבר. הוא הביט בה ואז החזיר את עיניו השחורות אל נוגי ואלביה. "בוודאי, רב חובל," אמר. הוא קם והלך אל הבר. נוגי נדהמה מגודלו. הוא היה גבוה יותר מכל גבר בכפר דרוז'אן וזרועותיו העבות הזכירו לנוגי שני בולי עץ. "שבו," אמרה מורטה. הן הורידו את תרמיליהן ודחפו אותם מתחת לשולחן, ואז החליקו אל הספסל שבתא, מול מורטה. "אנדרה היא ידידה יקרה," אמרה מורטה, מביטה באוויר כאילו מנסה להיזכר במשהו. "מה שלומה בימים אלו?" "היא בסדר," ענתה אלביה. "היא אחותה של סבתי. הגענו לכאן מביתה שבחוף הערבות." "את נכדתה של דלה?" שאלה מורטה בהפתעה, בוחנת את פניה של אלביה. "עכשיו אני רואה את זה. את ביתה של סולאן!" הכריזה בהתלהבות שהפתיעה את נוגי ואלביה. "הכרת את אימי?" שאלה אלביה בתדהמה. "בוודאי שהכרתי אותה. כולם יודעים מי היא. היא הייתה אחד מהאנשים האמיצים ביותר שאי פעם היה לי הכבוד להכיר." נוגי הביטה באלביה שהרכינה את עיניה אל השולחן. היא הייתה בטוחה כי מערבולת של רגשות סוחפת את אלביה ברגע זה, שכן אלביה מעולם לא זכתה להכיר את אימה שנפטרה כשהייתה אך תינוקת. נוגי מעולם לא שמעה את שמה מוזכר לפני כן. מורטה הושיטה את ידה מעבר לשולחן ונגעה בידה של אלביה. "אני מצטערת," אמרה. "זה היה חסר התחשבות מצידי. הייתי צריכה להבין שבוודאי היית תינוקת כשזה קרה. אם זה יעזור, אוכל לספר לך קצת עליה." היא הפנתה את מבטה לנוגי. "ואת היא?" שאלה, מנסה לשנות את הנושא. "אני נוגי," ענתה. "אנחנו נוסעות יחד. עלינו להפליג מערבה." מורטה נשענה קדימה ובחנה את פניה של נוגי. "אז יש לכן מזל," אמרה מחייכת. "ספינתי, הגורגונה, מפליגה מערבה בעוד יומיים." "ולא נפליג בחינם כמובן," התפרצה אלביה, מרימה את עיניה ומביטה במורטה. "יש לנו מספיק כסף כדי לשלם על ההפלגה." היא הוציאה את שקיק המטבעות והשליכה אותו על השולחן. "זה לא יהיה נחוץ," אמרה מורטה בחיוך. "בני משפחתך היו לי חברים יקרים במשך שנים רבות ואני חייבת להם לא מעט. למרות שהמלחמה הגדולה הסתיימה, הברית שכרתתי לפני שנים רבות תקפה עדיין." היא דחפה את שק המטבעות בחזרה לאלביה. "אני בטוחה שתוכלו למצוא לזה שימוש טוב יותר," אמרה, מחייכת חיוך רחב. "בייחוד עכשיו כשפסטיבל סוף החורף עומד להיפתח. ועכשיו, אם תסלחו לי, יש לי עניינים רבים לטפל בהם לפני שספינתי מפליגה. אפגוש אתכן במזחים ,עם שחר, מחרתיים." היא קמה, החליקה לאורך הספסל ונעמדה מעליהן. "כל אחד בנמל יידע לכוון אתכן אל הגורגונה." "רק עוד דבר אחד," אמרה אלביה. "את מכירה אולי מקום בו נוכל לבלות את הלילה?" "פונדק התן המחולל," ענתה מורטה מיד. "זהו מקום מכובד, בו לא תיתקלו באנשים מפוקפקים. הוא נמצא בקצהו המערבי של השוק. לילה טוב," הוסיפה, ונעלמה אל תוך עשן החדר. נוגי ואלביה עזבו את המסבאה, שמחות לנשום את אוויר הרחוב הקריר. הן פסעו אל הרחוב הראשי ושאלו קבצן זקן כיצד להגיע אל השוק. משם הצליחו למצוא בקלות את פונדק התן המיילל. השמש הייתה קרובה לים כשנכנסו הבנות אל אולם הכניסה המואר של הפונדק בעל שלוש הקומות. קירותיו היו מכוסים בשטיחים צבעוניים ועציצים רבים בגדלים שונים היו מפוזרים בו. נוגי בחנה מקרוב פרח גדול וורוד שעלי כותרתו הצטמצמו כמו זוג שפתיים והיה נדמה כי הוא מזמזם מנגינה חרישית. "השדה המייללת," אמר קול מאחורי דלפק הקבלה שעליו ניצב ספר אורחים רחב בעל דפים מצהיבים, כסת דיו ובתוכה נוצה, ופעמון זהוב מבריק. לפתע, מאחורי הדלפק, הופיע איש קטן לבוש מדים כחולים כהים וחובש מגבעת כחולה. היו לו פנים אדמדמות שמנמנות שהיו מכוסות בזקן אדמוני ארוך, ועיניו הירוקות הקטנות נצנצו כשחייך לעברן. "ברוכות הבאות לפונדק התן המחולל," הכריז בעליצות בעודו מתקדם לעברן. "אתן חובבות צמחים גם כן?" שאל את נוגי. הוא החווה בראשו לפרח שהחל מזמזם בקול חזק יותר. "השדה המזמרת הוא פרח מיוחד במינו. הוא אוהב תשומת לב ומגיע מיערות המערב הרחוק, ויש הטוענים כי הוא נוצר בעזרת קסמיהם של האלפים עצמם!" נוגי ואלביה הביטו באיש הקטן ואז הפנו מבטן אל הפרח שהגביר את קולו אף יותר, מנסה להרשים את הקהל הפתאומי לו זכה. "מעולם לא שמעתי על הפרח הזה," אמרה אלביה בנימוס. "הוא באמת מיוחד." "אני מסכים איתך לחלוטין, עלמתי הצעירה," אמר האיש בפרצוף מסופק. "למרות שהוא יכול להגזים לפעמים, בעיקר בלילות ירח כחול," הוסיף בחיוך לא נינוח, כאילו נזכר במאורע לא נעים כלשהו. "האמת היא שאנחנו מעוניינות להשכיר פה חדר לשני לילות," אמרה אלביה. "יש לכן מזל, נותר לי עוד חדר אחד," אמר האיש, תולש עלה מצהיב מהעציץ שהגיב בצרחה רמה. "סליחה," אמר, ונוגי ואלביה החליפו מבטים וחייכו, תוהות אם דיבר אליהן או אל הצמח. "בגלל הפסטיבל כל שאר החדרים תפוסים. זה כך כל שנה. אני מניח שגם אתן באתם לכאן בגללו?" "כן," ענתה אלביה בקצרה. הן עקבו בעיניהן אחר האיש שפסע בצעדים קטנים אל מאחורי הדלפק, טיפס על שרפרף קטן, ורכן עם כל גופו מעל ספר האורחים המצהיב. הוא עלעל בין הדפים הגדולים לרגע. "חדר מספר ארבע!" הכריז. "אני בטוח שתאהבו אותו," ציין בעודו מקשקש משהו בספר. "שמותיכן בבקשה?" אלביה שלחה ידה אל זרועה של נוגי במהירות וענתה, "גילית וטולית אלון-עד. אנחנו בנות דודות." "כמה נחמד," אמר האיש הקטן, רושם את שמותיהן הבדויים וסוגר את הספר. הוא הושיט יד קצרה מתחת לדלפק והוציא מפתח פליז גדול עליו הייתה חרוטה הספרה ארבע. "זה יעלה לכן פייל אחד," אמר, מביט בהן בדריכות. "אני מצטערת, אבל אין לנו כסף דרומי," אמרה אלביה במבוכה. "זה בסדר," אמר האיש מנופף בידו כדי לפטור אותן ממבוכתן. "אף אחד פה לא אוהב להשתמש בכסף המזוהם הזה. לא הייתי מבקש אם לא הייתי מוכרח. זה יהיה מטבע זהב אחד," אמר, והושיט את המפתח לאלביה. אלביה הושיטה את המפתח לנוגי והוציאה את שקיק המטבעות מבין גלימותיה. היא הוציאה ממנו מטבע זהב והושיטה אותו לאיש. נוגי הביטה במטבע מוקסמת. היא ראתה מטבע זהב רק פעם אחת בחייה, בסדנתו של אביו של טאן. "שמי פאל. אם תצטרכו משהו פשוט תצלצלו בפעמון," אמר, מחווה על הפעמון הזהוב שניצב על הדלפק. "ואני אופיע," הוסיף בחיוך וקרץ להן. "עכשיו תעלו למעלה במדרגות ותפנו שמאלה. המספר על הדלת." הוא זינק מהשרפרף, פוסע לעבר כמה עציצים שעמדו בסמוך לדלת. "ותיהנו משהותכן כאן." נוגי ואלביה טיפסו במעלה המדרגות שהיו עשויות מעץ אלון מבריק, מתרשמות מהשטיחים והציורים שכיסו את הקירות. המעקה היה ממורק בקפידה ואור הנרות שהשתקף בו מהמנורות שניצבו בקירות השוו לו מראה חלקלק, כשל נחש זהוב. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח אדום עבה ונוגי הביטה באלביה וחייכה, מצביעה עליו. "זה מקום ממש יפה. אף פעם לא דמיינתי לעצמי שמישהו יכסה רצפה שלמה בשטיח," אמרה לאלביה. הן הגיעו לדלת עם הספרה ארבע חרוטה עליה ונוגי הכניסה את המפתח לחור המנעול וסובבה. הדלת נפתחה בקלות ונוגי עמדה על הסף, מתבוננת בחדר בהשתאות. רצפת החדר הייתה מכוסה באותו שטיח אדום והיא רצתה להוריד את מגפיה וגרביה ולחוש אותו מתחת לכפות רגליה. השמש השוקעת האירה דרך שני חלונות גדולים שהשקיפו על הרחוב ועיירת הנמל, ומעבר להם, על הים. עציצים רבים ניצבו על הרהיטים השונים ובפינות החדר וריח עדין של פרחים עמד באוויר. היא הבחינה באח, מנורת שמן שעמדה על שולחן בין שתי מיטות אפיריון רחבות, ועוד דלת שהייתה פתוחה והובילה למה שנראה כמו חדר רחצה. "את מתכוונת להיכנס פנימה?" שאלה אלביה מאחוריה. נוגי פסעה באיטיות אל תוך החדר ואלביה אחריה. הן הביטו האחת בשנייה בעיניים פעורות וחיוכים רחבים התפשטו על פניהן. הן זרקו את תרמיליהן על השטיח ורצו אל המיטות, קופצות על הסדינים הרכים. "הן כל כך רכות!" הכריזה נוגי, בעודה קוברת את פניה בתוך כרית גדולה לבנה. "והשמיכות מלאות בנוצות אווזים!" אמרה אלביה, מתעטפת בשמיכה העבה ומצחקקת. לאחר שהתרחצו והחליפו בגדים יצאו הבנות לרחוב. השמש כבר שקעה והעיר כולה הייתה אפופה באור כתום. הן היו עייפות ורעבות אך רצו להספיק לראות כמה שיותר בזמן הקצר שעמד לרשותן בנמל קאלין. בכל מקום הן ראו אנשים מתכוננים לפסטיבל סוף החורף. שלטים נתלו, דוכנים נבנו, ומנורות שמן צבעוניות נתלו בצידי הבתים. "נוכל לצאת לקניות מחר," אמרה אלביה מחייכת בעודן פוסעות במורד רחוב שהיה עמוס בחנויות משני צידיו. "קניות?" שאלה נוגי, מביטה בה מבולבלת. "יש לנו את הכסף שהיה אמור לשלם על ההפלגה," אמרה אלביה ממששת את שקיק העור שהיה תלוי על חגורתה ועכשיו השמיע קול שקשוק קל. "ויש לנו יום שלם לבלות בעיר ביום בו נפתח פסטיבל סוף החורף. אני בטוחה שנמצא משהו שימצא חן בעינינו," אמרה עם קריצה. נוגי חייכה בהבנה. הן פסעו לאורך הרחוב עד שמצאו מסבאה קטנה ומוארת שניחוחות אוכל נפלאים עלו ממנה. הן פתחו את הדלת הרחבה ולפתע הרגישה נוגי את ההרגשה המוכרת כאילו מישהו עוקב אחריהן. היא הביטה סביב על הרחוב העמוס, אך כל מה שראתה היו משפחות צוהלות וזוגות קורנים שפסעו לאורך הרחוב. היא סגרה את הדלת אחריהן ונתנה לריח האוכל להסיח את מחשבותיה. "בוקר טוב," שמעה נוגי את קולה של אלביה חוזר שנית. היא הייתה רגילה להתעורר לפנות שחר כל יום בחייה ועכשיו התענגה על שינה מאוחרת. היא פקחה את עיניה והביטה מסביבה בחדר המואר. הוא היה אמיתי, לא חלום. אלביה עמדה לצד מיטתה, לבושה בשמלה צהובה בהירה, שיערה מסורק לאחור ומוצמד לראשה על ידי שתי מסרקות שנוגי מעולם לא ראתה אותה עונדת. היא הפרידה עצמה מהשמיכה הרכה ואז שיחררה ממנה את שיערה שנדמה כאילו התעטף גם הוא בה, ויצאה מהמיטה. "אנחנו מוכרחות לעשות משהו בקשר לשיער שלך," אמרה אלביה, בוחנת את רעמתה של נוגי. נוגי התלבשה בזריזות ובזמן שקשרה את שרוכי מגפיה הייתה עסוקה אלביה בהברשת שיערה. היא הביאה מים בקערה וניסתה לאלף את כל הקווצות הסוררות. כשסיימה להברישו, קלעה אותו לצמה וקיפלה אותה לשתיים, ולבסוף קשרה אותה בסרט העור. כך הגיעה הצמה הכפולה לאמצע גבה של נוגי. היא קמה וניגשה אל אחד העציצים שעמד בפינת החדר, תלשה ממנו כמה פרחים לבנים וקלעה אותם בצמתה של נוגי. "סיימתי," אמרה בטון מסופק. "עכשיו לא תצטרכי ללבוש את הגלימה והברדס כשנצא החוצה. גם ככה כבר לא קר כל כך." הן יצאו מהפונדק והחלו מסתובבות ברחובות. לאחר כמה זמן מצאו מאפייה קטנה וקנו כמה מאפים מתוקים וחלב ואכלו אותם בזמן שפסעו אל הרחוב הראשי היכן שנערך פסטיבל סוף החורף. הרחוב צהל מחיים, מהדהד ממוסיקה וקולות צחוק ודיבורים. ילדים התרוצצו בכל עבר, אוחזים ממתקים צבעוניים ומאכלים משונים. סרטים צבעוניים השתלשלו מעצים ועמודים, וליצנים וצוענים הופיעו בפינות הרחובות. נוגי הביטה במגוון הרחב של אנשים שטיילו ברחוב. היא זיהתה אנשים מהמחוז הצפוני לפי לבושם ומבנה גופם העבה והרחב. היא ראתה הרבה אנשים כהי עור ושזופים והסיקה שהגיעו ממדבריות הדרום. הם היו אנשים גבוהים ואציליים בעלי מבנה צר וחסון. היא הבחינה בחבורת גמדים שעמדו מאחורי דוכן עץ קטן ומכרו גרזנים, אתים ועוד שלל כלים. היא הסבה את תשומת ליבה של אלביה אליהם ושתיהן עמדו ובחנו בהשתאות את האנשים הקטנים והשריריים, שזקניהם הארוכים כמעט ונגעו באדמה והיו קלועים בצורות שונות ושזורים בחרוזים מנצנצים. הן התקדמו ונעצרו שוב כשראו דוכן בו עמדה אישה נמוכה וצהובת שיער שמכרה בגדי נשים ססגוניים. "מה את חושבת על זה?" שאלה אלביה, מרימה שמלה מבד סגול כהה ומצמידה אותה אל גופה. נוגי הביטה בה והמילים נעתקו מפיה. "מה?" שאלה אלביה, מסתכלת מזווית עינה על המוכרת שהבחינה בהן והחלה מתקרבת. "את באמת תלבשי את זה?" שאלה נוגי, מנמיכה את קולה. "זאת אחת מהשמלות האהובות עלי," אמרה המוכרת, מלטפת את הבד הסגול. "היא עשתה דרך ארוכה מהטווים הדרומיים עד לכאן כדי להימכר במכיר מציאה ביריד סוף החורף!" הוסיפה בקול עולץ. "תבחרי אחת גם," אמרה לה אלביה. "כל אחת שתרצי, יש לנו מספיק כסף." היא פסעה אחר המוכרת אל מאחורי וילון היכן שמספר נשים היו עסוקות במדידת שמלות שונות. נוגי הביטה מסביבה על השולחנות הארוכים שתחמו את הדוכן. היא חיטטה בין השמלות השונות, ממששת ומצמידה חלק מהן לגופה כפי שראתה את אלביה עושה, אך לא ראתה אף אחת שמצאה חן בעיניה. איך מישהי יכולה ללבוש את זה? חשבה לעצמה, מרימה שמלה ורודה מנופחת שהייתה עשויה שכבות רבות. היא הניחה אותה בחזרה על השולחן והמשיכה לחפש. "מה את חושבת?" שמעה את קולה של אלביה מאחוריה. היא הסתובבה וראתה אותה לבושה בשמלה הסגולה. הבד החלק חיבק את גופה ושיווה לה מראה שופע כמעט. נוגי הביטה בה המומה. "מה קרה?" שאלה אלביה, בוחנת את השמלה ומחליקה את ידיה במורד בטנה, מיישרת את הבד המבריק. "שום דבר," אמרה נוגי. "את פשוט נראית כמו אישה." אלביה הביטה בה וחיוך מתגרה התפשט על פניה. "אז כנראה שאקח אותה," אמרה. "בחירה נהדרת," אמרה המוכרת. היא ניגשה לאלביה והובילה אותה בחזרה אל מאחורי הוילון, מבטיחה לנוגי, "מיד אחזיר לך אותה." כשסגרה אלביה את הוילון מאחוריה, הסתובבה המוכרת ופסעה בחזרה אל נוגי. "מצאת משהו שאהבת?" שאלה בקול מתקתק. "לא ממש," ענתה נוגי. "נסי שם, יקירתי," הצביעה האישה על ארגז עץ שניצב מתחת לאחד השולחנות. "יש שם כמה שמלות שאולי יתאימו לגזרתך, וחלק שלא הספקתי למיין עדיין." היא הסתובבה ונעלמה מאחורי הוילון, משאירה את נוגי מסמיקה לבדה. היא הביטה סביבה ואז ניגשה אל הארגז ומשכה אותו ממתחת לשולחן. היא פתחה אות וראתה כמה שמלות שנראו ישנות. היא הזיזה אותן, חופרת בים הבדים הדהויים כשלפתע נגלה לעיניה בד מוזר. הוא היה בוהק ושקוף בחלקים מסוימים, עם חוטי כסף וזהב ארוגים בתוכו בתבניות עדינות. היא הוציאה את השמלה מהארגז והחזיקה אותה מולה, ופיה נפער כשבחנה את השמלה המוזרה. מזוויות מסוימות נראתה השמלה כחולה אך כשהזיזה אותה אך מעט נראתה השמלה כסופה עם פסים זהובים מרצדים על פניה. צבעי הבד התחלפו מול עיניה של נוגי בתנועה זורמת שסחררה אותה. הצבעים נראו לה מוכרים, והיא ניסתה להבין היכן, בזמן שהמשיכו מתערבלים מולה, משנים את גוניהם ויוצרים חדשים. היה זה כמו לבהות בנהר שזרם דרך כפר דרוז'אן, חשבה. בעצם היה זה כאילו החזיקה בידה מים. לפתע, קלטה תנועה חדה בזווית עינה. היא הסתובבה וראתה דמות עטוית גלימה ממהרת אל תוך סמטה סמוכה. "שמלת הים," היא שמעה את קולה של המוכרת מאחוריה. "את רוצה למדוד אותה? אני בדרך כלל לא מראה אותה כי אומרים שהיא נתפרה על ידי..." נוגי חלפה על פניה ומיהרה אל הוילון בדיוק כשהופיעה אלביה מאחוריו, מחזיקה בידיה חבילה. היא הסתובבה אל המוכרת, השליכה את השמלה אליה ומשכה את אלביה בחזרה אל מאחורי הוילון. "מה קרה לך?" שאלה אלביה מנערת את זרועה בניסיון לשחרר אותה מאחיזתה של נוגי. "נדמה לי שמישהו עוקב אחרינו," אמרה בפרצוף רציני. "מי?" שאלה אלביה. "אני לא בטוחה, אבל ראיתי מישהו ממהר אל תוך סמטה סמוכה..." אמרה נוגי כשאלביה קטעה את דבריה. "נוגי, זהו פסטיבל סוף החורף. יש כאן המון אנשים, רצים ממקום למקום, אני בטוחה שחושייך המחודדים עמוסים מכל ההמולה מסביבנו." היא שפשפה את זרועה. "ואת באמת צריכה להיזהר יותר עם הכוח החדש הזה שלך," הוסיפה. "את מעוניינת למדוד את השמלה?" נשמע קולה המתקתק של המוכרת מעבר לוילון. "אני עדיין חושבת שהיה שם מישהו," אמרה נוגי בכעס. "פשוט תעטפי אותה," קראה אלביה. "ניקח אותה." "מה?" שאלה נוגי, שנתפסה לא מוכנה. "אפילו לא מדדתי אותה!" גמגמה. "אני בטוחה שנוכל להתאים אותה לך," אמרה אלביה מחייכת. "התבוננתי בך מאחורי הוילון כשמצאת אותה, וראיתי בפרצוף שלך שממש אהבת אותה." נוגי הביטה בה במבוכה. "היא פשוט כל כך מיוחדת," אמרה. "היא מזכירה לי את הים." "את מוזרה," אמרה אלביה, פותחת את הוילון לרווחה. היא שילמה לאישה עבור השמלות והן עזבו את הדוכן, צועדות במורד הרחוב לכיוון המזחים. נוגי אהבה את הרגשת העצמאות החדשה. היא לא הייתה צריכה לחזור הביתה בשעה מסוימת, היה לה כסף משלה, ולא היו כל מטלות שהיה עליה לבצע. היא הרגישה מבוגרת, או לפחות מתבגרת. אולי זה לא כל כך נורא, חשבה לעצמה בעוד היא ואלביה נסחפו במורד הרחוב עם שאר ההמון, עוצרות כדי לקנות אוכל מדוכן אחד מני רבים שעמדו בצידי הרחוב. הן עברו מדוכן לדוכן, בוחנות תכשיטים, נוגעות בבדים, כלי זכוכית ושאר מאכלים וחפצים. "תראי!" קראה אלביה לפתע, מצביעה לעבר דוכן קטן שעמד בפתחה של סמטה צרה. נוגי הביטה לעבר הדוכן שהיה עמוס בבקבוקים שונים ומשונים. אישה קשישה לבושה בגלימות ירוקות כהות עמדה מאחורי הדוכן, מסדרת כמה בקבוקים מלאים בנוזלים צבעוניים. "מכשפת העצים!" פלטה נוגי בהפתעה. הן הסתכלו כיצד הסבירה משהו לזוג צעיר ואז הושיטה להם בקבוקון קטן מלא בנוזל אדום. "היא מוכרת שיקויים," אמרה אלביה. הן נעמדו במרכז הרחוב וצפו בה. "אני לא מאמינה שהניחו לה להיכנס לעיר," אמרה נוגי בתדהמה. "היא הסוותה את עצמה בצורה טובה," אמרה אלביה. "היא נראית כמו סתם גברת זקנה. את צריכה להבין שלאנשים לא אכפת יותר מדי מאיזו זקנה שמוכרת שיקויים. מבחינתם היא סתם שרלטנית, לא טוות-ירח," הסבירה אלביה. "לכן דלה ואנדרה חיות בין אנשים רגילים. רוב האנשים סבורים שהשיקויים שלהן חסרי השפעה ממילא." הן המשיכו לבהות במכשפה עד שאלביה תפסה את זרועה של נוגי ואמרה, "בואי, נמשיך." "את לא רוצה לגשת אליה ולנסות לקחת ממנה את השיקוי?" שאלה נוגי בפליאה. "הרי היא גנבה מאיתנו את הפרח!" "מה את מציעה שנעשה? נתקוף אותה באמצע הרחוב? אין דבר שאנחנו יכולות לעשות בעניין. היא לא פגעה בנו. אנחנו צריכות להתקדם." היא החלה פוסעת במורד הרחוב בעוד נוגי נשארה עומדת ומביטה בזקנה. לאחר רגע היא הסתובבה ופסעה אחרי אלביה. הן שמעו מחיאות כפיים וקולות צחוק רמים, וברקע נשמע קול מוכר שר שיר על נסיכה שהתאהבה בטרול. "זודאק!" קראה נוגי בהתלהבות. הן עשו דרכן דרך הקהל, עוקבות אחר המוסיקה וקולו של זודאק , עד שהגיעו לכיכר קטנה שהשקיפה על הנמל. זודאק עמד באמצעה ושר, בעוד דארוט ניגן בכלי המיתר לצידו. ביטאק להטט שלושה לפידים בוערים ואדום קפץ והתהפך באוויר. פורסאנה וטיברה רקדו בשולי הקהל מחזיקות שקי קטיפה ואוספות מטבעות מאנשים, נעלמות מדי פעם בין הקהל. נוגי ואלביה עמדו בין הקהל מהופנטות ומחאו כפיים בקצב עם האנשים שמסביבן. לפתע, הבחינה נוגי בנער צעיר שנעמד מאחורי אלביה. היא הושיטה את ידה ואחזה בזרועו שבדיוק עשתה את דרכה אל שק המטבעות שהיה תלוי על חגורתה. "עזבי אותי!" קרא, מנסה להשתחרר מאחיזתה. היא משכה אותו מעלה בזרועו עד שקצות אצבעותיו גירדו את האדמה. "הסתלק מכאן," אמרה נוגי בקור. "ושלא אתפוס אותך מנסה את זה על מישהו אחר," הוסיפה, שומטת אותו לרצפה. הוא התרומם ונבלע במהירות בקהל. אלביה הביטה בה, עיניה מתרחבות לפתע, ואז שלחה את ידה אל צמתה של נוגי. "השיער שלך," אמרה, אוחזת בצמתה שנראתה כאילו היא מנסה להשתחרר מסרט העור שקשר אותה, מתפתלת כמו נחש עצבני. נוגי עצמה את עיניה ונשמה עמוקות, ולאט החלה הצמה נרגעת עד שנחה בחזרה על גבה. אלביה הביטה מסביבן לראות אם מישהו הבחין במה שקרה אך עיניהן של כל האנשים היו מהופנטות על ידי המופע שלפניהם. כשהסתיים שירו של זודאק עצרו כל השחקנים ונעמדו בשורה מול הקהל המריע. הם השתחוו יחדיו ופורסאנה וטיברה התקדמו אל הקהל, אוספות כמה מטבעות אחרונים מהאנשים שכבר החלו להתפזר. אלביה זרקה מטבע כסף אל תוך שקה של פורסאנה, והיא השיבה לה בחיוך. "המופע היה מדהים," אמרה אלביה כשהתקרבו לזודאק. "עלמותיי," אמר עם חיוך וקד להן קידה עמוקה. נוגי ואלביה החזירו לו בקידה משלהן ועמדו מחייכות בעוד שאר חברי הלהקה התקרבו. "נהנות מהפסטיבל?" שאלה טיברה, מושיטה את שק הקטיפה לזודאק. "אני רואה שהספקתן לערוך קצת קניות כבר," הוסיפה בחיוך, מחווה לעבר החבילות שנשאו. "הפסטיבל נהדר," ענתה נוגי עם חיוך. "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים מכל המחוזות נאספים יחדיו כך." "זה באמת מחזה," אמרה פורסאנה, מושיטה את השק השני לזודאק. "אני מקווה שאתן מנצלות אותו כראוי." היא בחנה את נוגי ואלביה בעיניה הירוקות. "אתן נהנות מהעיר?" "כן," ענתה אלביה. "הלוואי שהיה לנו יותר זמן לבלות כאן." "אתן כבר עוזבות?" שאלה פורסאנה בהפתעה. "כן," ענתה אלביה שוב. "האמת היא שאנחנו צריכות לחזור לפונדק שלנו בקרוב כדי לנוח לקראת המסע שלנו חזרה לחוף הערבות." פורסאנה הביטה בה לרגע. "אז כדאי שתתקדמו. ושיהיה לכן מסע בטוח הביתה." נוגי ואלביה נפרדו משאר חברי הלהקה ופסעו במעלה הרחוב כשעיניה של פורסאנה מלוות אותן עד שנעלמו. הן חזרו דרך רחוב אחר, מסתכלות על אחרוני הדוכנים והסוחרים שעדיין ניצבו בו, מנסים להיפטר ממרכולתם. "באמת כדאי שננוח," אמרה אלביה לנוגי כשפסעו ברחוב. רוח קרירה עלתה מהנמל נושאת עימה את רוח הים דרך הרחובות המתרוקנים. "לא אהבתי איך שפורסאנה שאלה אותנו כל כך הרבה שאלות," הוסיפה. נוגי משכה בכתפיה ופסעה לצידה, שולחת מבטים מודאגים לצדדים מדי פעם. "מה קרה?" שאלה אותה אלביה. "שוב פעם יש לי את ההרגשה הזאת שעוקבים אחרינו," ענתה. "אני יודעת שאת חושבת שזה כלום." "כדאי שנחזור לפונדק בכל מקרה," אמרה אלביה, אוחזת בידה של נוגי. "נדמה לי שנוכל להגיע אליו מהר יותר אם נפנה כאן." היא משכה את נוגי אל תוך סמטה צדדית שנמתחה בין שתי שורות של בניינים גבוהים, והן הלכו מהר אל עבר מרכז העיר היכן שפונדק התן המיילל היה ממוקם. הרחובות היו כמעט ריקים מאדם מכיוון שמרבית באי העיר התרכזו בנמל סביב אירועי הפסטיבל. הן מיהרו בסמטה האפלה כשקולות פיצוץ עזים נשמעו במרחק. "מה זה?" שאלה נוגי, מכסה את אוזניה בידיה. "זיקוקים," ענתה אלביה מחייכת. "הם מתפוצצים באוויר ויוצרים צורות וצבעים שונים. בטח נוכל לראות אותם מחלון חדרנו בפונדק." נוגי הביטה למעלה אך כל מה שראתה היו הבזקי אור בשמי הלילה, כמו ברקים רחוקים. הן פנו אל עוד סמטה, אלביה מובילה ונוגי נגררת מספר צעדים מאחוריה, מנסה למצוא זיקוקים בשמיים. לפתע, בתוך המולת הזיקוקים, שמעה נוגי נהמה רמה. היא החישה את צעדיה במורד הסמטה החשוכה כדי להשיג את אלביה בדיוק כשהתפוצץ זיקוק גדול ותועה מעליהן. נוגי הביטה לפניה בסמטה שהוארה לרגע והבחינה לזוועתה בנמר גדול שעמד מספר צעדים לפניה. הוא ניצב על גופתה של אלביה שנראתה מחוסרת הכרה, החבילות שהחזיקה זרוקות לצידה על רצפת הסמטה. הנמר זקף את ראשו הגדול והביט בנוגי, חושף ניבים לבנים ונהם שוב. עיניו הירוקות ננעצו בעיניה של נוגי והוא זינק לעברה, גומע את המרחק ביניהם בכמה צעדים. נוגי הרימה את ידיה לפנים, מנסה להגן על עצמה, ונצמדה לצד הסמטה, מנסה לחמוק מהתקפתו של הנמר. היא הרגישה את שיערה קורע את סרט העור ומשתחרר מקליעתו, והבחינה בגשם של פרחים לבנים שניתך ממנו. היא הטתה את ראשה לשמאלה ושיערה התעופף לפנים, מצליף באוויר בחדות כמו שוט עבה, פוגע בחזו של הנמר ושולח אותו מתעופף אל קיר הסמטה. הוא התנגש בקיר והתרומם מיד, מביט בנוגי לרגע בעיניו הירוקות במבט שלהפתעתה הרבה נראה מסופק. הוא סקר את שיערה שהיה תלוי לימינה, מתנועע בחוסר נחת. לועו נפער בנהימה רמה, והוא כופף את ברכיו, מתכונן לזינוק נוסף. נוגי צפתה בו באימה. איך אצליח להתגבר על חיה כל כך גדולה? רצה המחשבה בראשה בדיוק כשהחל הנמר מסתער בשנית. היא הרימה את אגרופיה באוויר, מרגישה פרץ של כוח שהתפשט בגופה במהירות. לפתע שמעה משהו חותך את האוויר, מתעופף מעליה, והביטה כיצד צנח הנמר לרצפה בצווחה רמה וחץ נעוץ בצווארו. הוא נהם בכאב וניסה לקום אך חץ נוסף התעופף אל בין צלעותיו. נהמה שקטה נפלטה מפיו והוא עצם את עיניו, שוכב חסר חיים על רצפת הסמטה. נוגי חלפה על פני הנמר המת ומיהרה אל אלביה. כשכרעה לצידה הביטה אחורה לכיוון שממנו נורו החיצים. היא ראתה דמות של גבר לבושה בגלימות כהות ואוחזת בקשת שזינקה במיומנות מאחד הגגות הנמוכים שבשורת הבתים מאחוריה. הירח האיר את תווי גופה ושיערה שגלש עד כתפיה. הדמות פסעה אל הנמר, נגעה בו ברגלה ואז הסתובבה והביטה בנוגי, צועדת קדימה עד שאור הירח נפל על פניה. "סית!" נמלטה זעקה מפיה של נוגי. "היי אחות קטנה," אמר, כורע לפניה ובוחן את גופה של אלביה. "היא עדיין נושמת," אמר. הוא הושיט את ידו כדי לשחרר את שמלתה מסביב לצווארה אך משך את ידו לאחור בהפתעה. הוא הביט בה לאור הירח ונוגי הבחינה כי הייתה מכוסה בדם. "לא!" קראה, מושיטה ידיה אל קולר שמלתה של אלביה ומושכת אותו מטה. חתך עמוק ומדמם נגלה לעיניה. "היא מאבדת הרבה דם," אמר סית, לוחץ על החתך בעזרת ידו. "היא כבר איבדה הרבה." נוגי הביטה בה, המחשבות מתרוצצות במוחה במהירות. "אין דבר שאני יכול לעשות מלבד להאט את הדימום. נראה לך שתוכלי למצוא מרפא בקרבת מקום?" שאל את נוגי, מביט בפניה של אלביה בדאגה. נוגי הביטה באלביה ואז הרימה את עיניה אל סית. מחשבה מוזרה קפצה אל ראשה. היא קרעה את שקיק המטבעות מחגורתה של אלביה והתרוממה. "אני יודעת מה לעשות," אמרה בנחישות. "חכה כאן, אחזור כמה שיותר מהר." היא רצה במעלה הסמטה ונבלעה באפלה. היא מיהרה לכיוון הרחוב, מאיצה ברגליה עד שראתה את אורות עמומים. היא פנתה בחדות אל תוך הרחוב ולפני שהספיקה להסתובב התנגשה בעוצמה בעובר אורח. היא הועפה לפנים והגבר בו התנגשה נפל לפניה. "סליחה," מלמלה במבוכה, ממהרת לקום. "נוגי?" שאל קולו המבולבל של טאן. הוא שפשף את ברכו והתיישב על הרצפה. נוגי הביטה בו בהפתעה לרגע. "מה קרה? איפה סית?" שאל, אך נוגי הושיטה את ידה, אחזה בגלימתו ומשכה אותו לרגליו. "בוא איתי," אמרה, מסתובבת ורצה במורד הרחוב. טאן הביט בה מבולבל והחל לרוץ אחריה בעייפות. לאחר כמה רגעים נעצרה נוגי בקטע חשוך של הרחוב היכן שנפגש עם סמטה קטנה וצרה. היא הביטה סביבה בתזזיתיות. "מה אנחנו מחפשים?" שאל טאן, מתנשף מאחוריה. לפתע שמעו רעש של בקבוק מתנפץ בסמטה לפניהם. "זאת היא," קראה נוגי ומיהרה אל תוך הסמטה. מכשפת העצים הזקנה כרעה לצד עגלת העץ שלה, מנסה לאסוף כמה שברי זכוכית רטובים. "זנבות עכברושים!" מלמלה בכעס, שיערה הארוך המתולתל מכסה את פניה. לפתע הרימה את עיניה והביטה לפנים על נוגי וטאן. "במה אוכל לעזור לכם?" שאלה, מתרוממת ונשענת על עגלתה. "אם בכוונתכם לשדוד אותי אז אשמח לספר לכם כי העסקים היו די חלשים הלילה. פחות ופחות אנשים מאמינים בכוחם של שיקויים בימינו." "אנחנו רוצים לקנות בקבוק של דמעות ירח כחול," אמרה נוגי. "מהר." המכשפה הרכינה ראשה לאחור וצחקה. "ומדוע נדמה לכם שיש ברשותי שיקוי כזה? הוא נדיר מאוד וגם אם היה ברשותי בקבוק מיותר, אני לא חושבת שהייתם מסוגלים להרשות לעצמכם לקנות אותו. ערכו לא יסולא בפז." נוגי השליכה את שק המטבעות אל המכשפה ולהפתעתה תפסה אותו הזקנה באוויר. "זה כל הכסף שיש ברשותנו. עכשיו תני לנו בקבוק אחד של השיקוי," אמרה נוגי בתקיפות. המכשפה פתחה את שק המטבעות ובחנה את תוכנו. היא גיחכה לעברם ואז התכופפה, פותחת דלת קטנה בעגלתה. "תנו לי לראות מה אוכל למצוא כאן," אמרה, מחטטת בעגלה. "לא, שום דמעות ירח כחול," אמרה בקול זדוני. "אבל יש לי את זה," אמרה, מוציאה בקבוק קטן ולבן ומשליכה אותו אל הסמטה ביניהם. הבקבוק התנפץ על רצפת האבן, משמיע קול פיצוץ עמום. בין רגע הפך הנוזל הלבן לעשן סמיך שהלך והתעבה, ממלא את המרחק ביניהם. צעקה רמה נמלטה מפיה של נוגי. היא זינקה קדימה אל האוויר, וטאן הביט בתדהמה כיצד ריחפה ונעלמה דרך מסך העשן. היא הרגישה את שיערה נפרש מאחוריה ומייצב אותה באוויר. היא ראתה את המכשפה ממהרת במורד הסמטה, גוררת את עגלתה אחריה. נוגי נחתה ברכות על רצפת האבן, שיערה מכסה את כתפיה וגבה כמו גלימה. היא רצה אל המכשפה והשיגה אותה ברגע. קווצות שיערה כמו נורו קדימה, נשלחות אל הזקנה בזמן שנוגי שלחה את ידה לפנים ואחזה בקדמת גלימתה. היא הרימה אותה באוויר, מחזיקה אותה תלויה ומתפתלת. "עזבי אותי!" צעקה הזקנה. "את, את..." היא לא סיימה את המשפט כשהושיטה נוגי את ידה השנייה ותלשה שרשרת שהייתה תלויה על צווארה של המכשפה. היא בחנה את המפתח שהיה תלוי על השרשרת, הביטה במכשפה לרגע ואז השליכה אותה לעבר ערימת זבל בקצה הסמטה. המכשפה נחתה על הערמה ברעש ואז שכבה דוממת בחשיכה. נוגי הסתובבה ורצה אל העגלה והחלה מפשפשת בתכולתה, בדיוק כשהופיע טאן משתעל מבין העשן. "עזור לי לחפש את תיבת העץ," אמרה, וטאן החל פותח דלתות קטנות ומגירות בעגלה מבלי לבקש הסבר. "מצאתי," אמר, מושך תיבת עץ קטנה מתוך תא בתחתית העגלה. נוגי דחפה את המפתח אל חור המנעול ופתחה את התיבה. אור כחול האיר את הסמטה ונוגי הוציאה בקבוק יחיד והחזיקה אותו מול פניה. הנוזל הכחול השתקף בפניה ובשיערה, שולח קרניים כחולות סביבם. טאן הביט בנוגי, מסתכל כיצד שיערה, שגלש במורד גבה, נצבע בכחול ולרגע נדמה היה לו כאילו היו מוקפים במים. "בוא," אמרה נוגי. "לא נותר לנו זמן רב." היא רצה בחזרה אל הרחוב. טאן העיף מבט אחרון במכשפה ששכבה דוממת על ערימת האשפה, ואז רץ בעקבותיה. לאחר מספר רגעים הגיעו אל הסמטה היכן שאלביה שכבה וסית לצידה. סית החזיק פיסת בד שקרע מגלימתו אל צווארה, וכשכרעה נוגי לצידו היא הבחינה כי הבד הבריק מרטיבות. היא ידעה כי היה ספוג בדמה של אלביה. היא חלצה את הפקק מראשו של הבקבוק והניחה את ידה על מצחה של אלביה, מושכת את ראשה לאחור כדי לפתוח את פיה. סית הביט מהופנט בעוד נוגי מזגה את הנוזל הכחול הבוהק במורד גרונה של אלביה. "מה זה?" שאל בתדהמה. "דמעות ירח כחול," ענתה. "יש סיפור ארוך מאחוריהן ואני בטוחה שתרצה לשמוע אותו אחר כך." לפתע נפתחו עפעפיה של אלביה ועיניה הבזיקו באור כחול. קרני אור תכול נורו מהן, וקרן נוספת הבזיקה מהחתך בצווארה. גופה פרכס באלימות וידיה נזרקו לצדדים. נוגי אחזה בראשה בעוד סית הצמיד את ידיה לאדמה וטאן את רגליה. העוויתות נמשכו לרגע, קרני האור הכחולות מסנוורות את השלושה בעודם נאבקים להחזיק את אלביה. לאט לאט החלו הפרכוסים לשכוך וקרני האור דעכו איתם. הם הבחינו כיצד לנגד עיניהם נסגר החתך על צווארה של אלביה וקרן האור שהבליחה דרכו הצטמצמה עד שכיסה אותה העור לחלוטין. גופה של אלביה נח רפוי על רצפת הסמטה. השלושה כרעו עוד רגע לצידה, מביטים בצווארה המרופא בתדהמה. עיניה של נוגי טיילו אחורה להיכן ששכב הנמר המת לפני רגעים מספר. היא פערה אותן בהלם. "פורסאנה!" מלמלה. "מה?" שאל סית. נוגי קמה במהירות. "אנחנו חייבים להסתלק מכאן. עכשיו!" אמרה. "מדוע?" שאל סית מבולבל, משליך את הבד ספוג הדם ומסתובב להביט בנוגי. "אני חושבת שהיא לא פעלה לבדה," אמרה, מצביעה על גופתה המתה של פורסאנה. טאן וסית הביטו להיכן ששכב הנמר אך במקום החיה הגדולה ראו גופה של אישה. שיערה הארוך, שחור ומתולתל, נפרש על הרצפה וגופה עטוי פרוות נמר מוכתמת בדם. "פרא-אדם!" פלט טאן. סית הושיט את ידיו תחת גופה הרפוי של אלביה והרים אותה. "אין לי מושג מה קורה כאן," אמר. הוא שלח מבט נוסף אל עבר האישה המתה. "יש לכם הרבה מה להסביר. בואו נזוז." טאן הביט באישה ששני חיצים היו נעוצים בגופה, ואז התכופף והרים את החבילות שהיו מפוזרות על האדמה. הם פסעו אחר נוגי שהובילה אותם במהירות אל פונדק התן המחולל. -14- הארבעה ישבו בחדרן של נוגי ואלביה בפונדק התן המחולל, לוגמים מרק סמיך שטאן קנה ברחוב הסמוך. הכרתה של אלביה שבה אליה, אך היא עדיין הייתה חיוורת מהרגיל וחלשה. היא ישבה לצידה של נוגי, מקשיבה לה בזמן שסיפרה את סיפור מסען מנמל קאלין ועד הרגע בו תקף אותן הנמר. "אז אתה סבור כי פורסאנה היא זאת שקברה את פרא-האדם שהרגנו על הרכס המערבי?" שאלה נוגי את סית לאחר שסיפר הוא את סיפור מסעו. "אני לא בטוח," ענה. "אבל ברגע שטאן אמר לי שאתם לא קברתם אותו הסקתי שהיה חייב זה להיות מישהו שהכיר אותו. פרא-האדם שהרגתם בוודאי הספיק ליצור קשר איכשהו עם פרא-אדם אחר ויידע אותו על קיומך. הייתי בטוח כי אותו פרא-אדם יצא גם הוא בעקבותיכן וצדקתי. אני שמח שנתקלתי בטאן. אם לא הייתי פוגש אותו בוודאי לא הייתי ממהר כל כך ומגיע לפה בזמן כדי להציל אתכן." נוגי הביטה בפניו היהירות של אחיה. אחיה החורג. "הייתי מסוגלת להתמודד איתה," אמרה, מזדקפת על קצה המיטה. "אני הרבה יותר חזקה ממה שאתה חושב," המשיכה, מביטה באלביה לגיבוי מזווית עינה. "אולי באמת היית מסוגלת לכך," אמר טאן. "אבל מי יודע אם היית מספיקה להציל את אלביה." סית הביט לרגע באלביה ואז השפיל את עיניו לרצפה. אלביה הספיקה לתפוס את מבטו לרגע ואז הפנתה עיניה לטאן ולנוגי. "תודה," אמרה בקול חלש. היא קמה והניחה את קערת המרק הריקה על השולחן, ואז הסתובבה להביט בבנים. "אתם יכולים לחזור לעמק דרוז'אן עכשיו ולהרגיע את סבתי בכך שתספרו לה איך הצלתם אותנו, וכיצד בסופו של דבר עלינו בשלום על ספינה שהפליגה מערבה. באמת לא סביר שיש עוד פראי-אדם בעקבותינו, כי אם היו, הם בוודאי היו תוקפים ביחד איתה. ספינתנו מפליגה מחר." "אני בא איתכן!" הכריז טאן בקול וקם מהמיטה. טיפות מרק השפריצו לכל עבר מהקערה שהחזיק בידו. הוא הביט בסית כמחכה לאישור שיראה כי גם הוא מרגיש כך. סית הביט בו בחזרה וקם גם הוא. "אני החלטתי כבר כי מחר בבוקר אשלח הודעה לדלה ולאימי ואודיע להן שהצטרפתי אליכן במסעכן מערבה. אני אוודא שתגיעו לשם בריאות ושלמות ואם אראה כי אין בי יותר צורך, אעלה על ספינה בחזרה מזרחה." נוגי הביטה בו בהפתעה, מוחמאת מהדאגה הרבה שהראה סית כלפיה למרות שלא מזמן נודע לשניהם כי אינם באמת אח ואחות. "גם אני בא!" הפריע טאן בעקשנות. אלביה הביטה בשניהם, עיניה מתרוצצות במהירות מהאחד לשני. "יש לכם כסף לשלם על המסע באונייה למערב?" שאלה. סית וטאן הביטו האחד בשני, מבינים כי לא חשבו על פרט קטן זה. "טוב, אז נראה לי שזה סוף הסיפור," אמרה אלביה. "עכשיו אני חושבת שכולנו צריכים שינה טובה. מצפה לכולנו מסע ארוך." היא ניגשה אל המיטה עליה ישבה נוגי וזחלה מתחת לשמיכה. "שניכם יכולים לישון במיטה השנייה," אמרה, מושיטה ידה אל המנורה שעמדה על השולחן לצד המיטה. טאן וסית הביטו האחד בשני בחוסר רצון מובהק ונכנסו למיטה, כל אחד נצמד לצד שלו רחוק ככל האפשר מהשני. כשהתעוררו הבנות בבוקר כבר לא היו הבנים בחדר. נוגי הביטה בסדינים המקומטים והבחינה בפיסת נייר שהייתה מונחת על אחת הכריות. היא הרימה אותה וזיהתה את כתב ידו הקריא בקושי של טאן. חשבנו שיהיה מוטב אם נעזוב מוקדם כדי לא לסבך אתכן עם בעל הפונדק. כשתקראו את המכתב בוודאי כבר נהיה עסוקים בחציית הערבות בדרכינו אל הרכס המערבי. שימרו על עצמיכן, ונסו להימנע מסכנות נוספות. אני מקווה שתמצאו את מה שאתן מחפשות במערב ותשובו לעמק דרוז'אן לפני הקיץ. בליבי אני אתכן, חברכן, טאן. דמעה זלגה במורד לחיה של נוגי ואלביה קמה וניגשה אליה. "מה זה? שאלה, ונוגי הושיטה לה את המכתב. עיניה של אלביה רפרפו על פני הדף המהירות. "זה רק לטובה," אמרה, מושיטה את המכתב בחזרה לנוגי. היא הכניסה אותו לכיס בגלימותיה וניגשה לארוז את תרמילה. כשעזבו את הפונדק עוד לא זרחה השמש אך זוהר לבן עמום נראה באופק. מספר סוחרים היו עסוקים בהקמת דוכניהם על מרצפות האבן מכוסות הטל, גוררים את מרכולתם אל הרחוב, מנסים להבטיח לעצמם את המיקום הרווחי ביותר. נוגי ואלביה פסעו במורד הרחוב לכיוון המזחים היכן שאוניות רבות עגנו בשלווה. סוחרים רבים השגיחו על העמסת סחורות שונות על האוניות, בעוד מלחים עבי זרועות עמלו במשיכת חבלים שהיו קשורים לארגזי עץ גדולים. אלביה ניגשה אל מלח מזוקן וגדול ושאלה אותו על הגורגונה. המלח כיוון אותה אל קצה המזח, ונוגי פסעה בעקבותיה במהירות בעוד השמיים מעליהם מתבהרים. בעודן פוסעות לאורך המזח הן הבחינו בתרניה הגבוהים, והמפרשים שהיו מגולגלים עליהם, של הגורגונה. הם נראו ממרחק רב מכיוון שהיו גבוהים מתורניהם של הספינות האחרות בנמל. נוגי ואלביה התקרבו אל הספינה ועמדו משתאות, מביטות בגוף העץ הענק שצף ברכות על גלי הבוקר. הייתה זו הספינה הגדולה ביותר שראו במזח. גופה הגדול התנדנד מצד לצד וכשהביטה נוגי מלמטה על תרניה הגבוהים היא הרגישה כה מסוחררת עד שנאלצה לאחוז בזרועה של אלביה. שחפים חגו סביב התרנים וצווחו בקולותיהם הגבוהים, ונוגי הבחינה בגבר שהשקיף אל הים דרך משקפת גלילית וארוכה ממרומו של התורן הגבוה ביותר. היא הביטה בפסל עץ גדול של אישה שניצב על חרטומה של הספינה. זרועותיה היו פרושות לצדדים, אוחזות בספינה ושיערה המלא גלש סביבה כמו עדת נחשים. במקום זוג רגליים הפכו מותניה לזנב דג עבה מכוסה קשקשים. כשהגיעו עד הספינה עצמה הן הבחינו בקורות עץ שהיו מונחות בין המזח והספינה, יוצרות גשרים צרים עליהם פסעו המלחים הלוך ושוב סוחבים שקים וארגזים אל בטן הספינה. הן פסעו בעקבות מלח נמוך קומה ומוצק שנשא שק גדול על גבו שהיה נראה כי היה מלא בתפוחי אדמה. הן עקבו אחריו על קורות העץ, מתקדמות מעל המים אל עבר הספינה. נוגי הביטה מטה כשפסעו על הקורה וראתה את המים האפלים מטפסים על דופן הספינה, עולים ויורדים. "בואי כבר!" זירזה אותה אלביה מצידה השני של הקורה. היא עמדה כבר על הסיפון ונוגי חשבה שהבחינה בזיק של פחד בעיניה. לא פלא שלא הראתה שום התלהבות הבוקר. היא מיהרה לעלות על הספינה והביטה סביבה. ריחו של הים היה חזק מתמיד. רצפות העץ תחת רגליה היו ממורקות וחבלים השתלשלו מעמודים וקורות. היא ראתה מלחים רבים ממהרים מכל עבר ונאלצה לזוז במהירות כמה פעמים כשמישהו כמעט והתנגש בה. אלביה עמדה על הסיפון, אוחזת במטה העץ שלה בחוזקה ומביטה סביבה. "בוקר טוב, עלמותיי," בירך אותן קול עמוק. הן סובבו ראשיהן וחיפשו בהמולה, ואז הבחינו בביין, המלח השחור הגדול שהיה עם מורטה בפונדק הנשר שתום העין, מופיע מבין המהומה. הוא הביט בהם וחייך. "כמו כוורת דבורים, נכון?" שאל אותן במבט משועשע. הן הנהנו בראשיהן, משתדלות לחייך בחזרה. "הניחו לי להראות לכן את התא שלכן," אמר, מסמן להן שיעקבו אחריו. הוא פסע במורד גרם מדרגות מבריק אל תוך בטן האונייה. נוגי נדהמה כשראתה שסיפונה התחתון של האונייה היה מכוסה בשטיח כחול כהה. דלתות רבות ניצבו משני צידיו של המסדרון בו פסעו אחרי ביין. הן הבחינו בדיוקנאות רבים על קירות המסדרון ונוגי הסיקה כי היו אלה פניהם של רבי החובל הקודמים של הגורגונה. הוא הופתעה לראות שלושה דיוקנאות של נשים שונות ביניהם, חובשות את אותו כובע שחור משולש. "לכאן," אמר ביין, פותח דלת עץ קטנה ומחווה להן להיכנס. "אם תצטרכו משהו, כל דבר, אל תהססו לקרוא לי," אמר, וקד קידה עמוקה. "תודה," אמרה נוגי, מביטה סביבה בתא הקטן. ביין יצא וסגר את הדלת אחריו, והן שמעו את צעדיו הכבדים ממהרים במורד המסדרון. אלביה התיישבה על אחד הדרגשים שניצבו האחד מול השני על שני קירות התא. נוגי ניגשה אל הדרגש השני והניחה עליו את תרמילה. היא התיישבה עליו, מרגישה את הים זע תחתיה בתנועות קצביות. היא הביטה באלביה שנראתה חיוורת מתמיד. "את בסדר?" שאלה אותה, חוששת שמא עוד לא התאוששה מאירועי הלילה הקודם. אלביה מחתה זיעה ממצחה ונאנחה עמוקות. ידיה היו מונחות לצידיה, אוחזות במזרון, וקווצות שיער לחות היו דבוקות לפניה. "ייקח לי קצת זמן להתרגל לזה," אמרה, מביטה סביבה ומנסה לייצב את עצמה. נוגי ניגשה אל שולחן העץ הקטן שהיה צמוד לקיר בין שתי המיטות. מונחות עליו, היו שתי כוסות וכד מים. היא הביטה במים שנעו מצד לצד בכד, יוצרים גלים זעירים שקימטו את פניהם. היא מזגה מים לאחת הכוסות והגישה אותה לאלביה, שהביטה בה בהכרת תודה ולגמה את המים בשקיקה. "מוטב שתשכבי," אמרה נוגי, לוקחת את תרמילה של אלביה ואת מטה העץ שלה ומניחה אותם בסמוך לשולחן. אלביה הרימה את רגליה על המזרון והניחה את ראשה על הכר. היא עצמה את עיניה, נושמת נשימות איטיות ועמוקות. נוגי התיישבה מולה והביטה בגופה הרועד במשך זמן מה, עד שנשימותיה נהפכו סדירות ופניה נרגעו. היא קמה באיטיות, פתחה את דלת התא בשקט, הביטה באלביה ויצאה מהחדר. היא הרגישה פרץ של התלהבות זורם בגופה. תמיד חלמה לראות את הים. היא ראתה אותו בחלומותיה ודמיינה כיצד תרגיש כשתשחה במימיו, תצלול במעמקיו ותאבק בגליו. הוא כבר עורר בה יראת כבוד כשראתה אותו בחוף הערבות, והיא שחזרה את החוויה בראשה שוב ושוב, אך מעולם לא חלמה שבקרוב תמצא על ספינה, חוצה את הים בדרכה מערבה. היא מיהרה במורד המסדרון ועלתה במדרגות, עוקבת אחר ריחו המלוח של הים. השמש סנוורה את עיניה כשפתחה את דלת המסדרון ועלתה אל הסיפון. המהומה שככה במקצת והמלחים התכוננו להפלגה. חבלים נמשכו סביבה על ידי זרועות מסוקסות, כשלפתע נשמעה צעקה רמה מהסיפון העליון. "הרימו עוגנים!" זיהתה נוגי את קולה המחוספס של מורטה. נוגי הקיפה את תא הסיפון העליון, שהיה החלק הגבוה בירכתי האונייה. היא התקדמה אל קצה הסיפון, מתקדמת אל ירכתי הספינה, חולפת על פני מלחים שחיזקו חבלים בצידי הספינה. הם הביטו בה בתדהמה וצחקו. היא התעלמה מהם, מהופנטת מתנועותיה של האונייה, ועלתה במדרגות אל הסיפון העליון היכן שרב חובל מורטה עמדה, אוחזת בהגה עץ עגול וגדול, שיערה האדום הפרוע מצליף בפראות ברוח. כשהבחינה בה מורטה היא קרצה לה וחייכה. באותו רגע הרגישה נוגי את האונייה נעה לאחור באיטיות בעוד מורטה כיוונה אותה במיומנות מן המזח. צרחות השחפים התעצמו מעליהן, והם צללו אל שובל הקצף שהותירה הספינה בתקווה למצוא כמה דגים מבולבלים. היא הביטה בנמל קאלין בזמן שהספינה שטה באיטיות אל מחוץ לנמל, ותהתה מתי תזכה לראות עיר זאת שוב. האם תראה אותה שוב? היא הרגישה את שיערה זע מתחת לבגדיה כאילו מנסה להתנועע בקצב עם הרוח והמים. היה זה כאילו היה לו רצון משלו. הוא רוצה להיות חופשי כמו הרוח. הוא רוצה לזרום ולצוף כמו המים, חשבה. היא פרשה את זרועותיה לצדדים וזקפה את ראשה, מניחה לרוח ללטף את גופה בעודה מתנדנדת עם האונייה. אני רוצה להרגיש אותו, חשבה. אני רוצה להרגיש את הים. ההרגשה הפכה לידיעה שהתפשטה בכל חלקיק בגופה, והיא החלה מתקדמת אל קצה הסיפון עד שנגעה במעקה והביטה אל המים מתחתיה. "הדקו את החבלים סביב החבית הזאת!" שמעה את קולו העמוק של ביין פוקד ומהדהד באוזניה. היא הסתובבה והביטה בו, כאילו מתעוררת מחלום בהקיץ. "קדימה, לפני שהיא תתגלגל ותתבקע!" הוסיף בכעס, מקיף צמד מלחים צעירים שניסו בכל כוחם לייצב חבית גדולה מעץ שנראתה כבדה מאוד. אחד מהמלחים החזיק חבל וניסה לכרוך אותו מסביב לקורת עץ. היא צפתה איך לאחר מכן קשרו המלחים את החבל מסביב לחבית והעמידו אותה בצמוד לקורה, מלפפים את החבל סביב שניהם. "עכשיו רדו למטבח, הטבח מחכה לכם," אמר ביין, נעלם מעבר לתא הסיפון. נוגי חלפה על פני שני המלחים שניגבו זיעה ממצחם וגלגלו את שרווליהם מעלה. היא הביטה בהם בעיניים רושפות. "מה אתם עושים פה?" שאלה. סית הסתובב והביט בה, חיוך גדול מתפשט על פניו. "באמת חשבתן שנניח לכן להפליג מערבה לבדכן, אחות קטנה?" שאל. טאן גיחך לצידו ונוגי שלחה גם בו מבט כועס. "ואתה! כמה פעמים עוד אצטרך לומר לך שאנחנו לא צריכות שתגן עלינו?" התרעמה. היא הביטה בשניהם, בוחנת את מדי המלחים הגסים שלבשו. "איך הצלחתם לשכנע את מורטה שתרשה לכם לעלות על האונייה?" שאלה. סית הביט בטאן, מחייך בסיפוק. "אמרנו לה שאנחנו מוכרחים להפליג מערבה ושנעבוד על האונייה כדי לשלם על המסע שלנו," ענה בגאווה. טאן ניסה להסתיר את חיוכו. "הם לא יודעים שאנחנו מכירים אתכן אם זה מה שמפריע לך," הוסיף. נוגי הביטה בהם שוב. היא לא רצתה, אך חלק ממנה התפעל מעקשנותם ותושייתם. "אתם עדיין כאן?" שאג קולו של ביין מהסיפון העליון. "אנחנו בדיוק הולכים," קרא סית, מחייך אל נוגי. הוא מיהר אל צידה האחר של הספינה וטאן בעקבותיו. נוגי הביטה בהם נבלעים בתוך בטן האונייה. היא פסעה אל ירכתי האונייה והביטה בעיר המתכווצת בעוד הספינה הפליגה אל תוך הים הגדול. היא שלחה מבט אחרון אל האופק וירדה מטה לנוח. נקישה על הדלת הבהילה את נוגי והיא התיישבה על מיטתה. היא נרדמה כששבה אל התא לפני כן, תנודותיה העדינות של האונייה מעמיקות את שינתה ומשרות עלייה שלווה. היא הביטה באלביה שישנה עדיין בדרגש מולה. נשימותיה היו קצובות ועמוקות והזיעה שכיסתה את פניה לפני כן, כשחזרה אל התא, יבשה כעת. הנקישה נשמעה שוב. היא קמה, כורכת את גלימתה סביב כתפיה כך שכיסתה את שיערה, וניגשה אל הדלת. היא פתחה אותה לאט, מציצה דרך החריץ הצר. ביין עמד במסדרון, עורו מבריק באור המנורה העמום. הוא חייך, משועשע, בעודו מביט בנוגי. "הים יכול לעייף אותך אם אתה חדש לו," אמר, מחייך. נוגי הביטה בו במבוכה. "רב חובל מורטה מבקשת להזמינכן לסעוד עימה במגוריה," אמר. נוגי הפנתה את ראשה והביטה באלביה הישנה שהייתה מפותלת בתוך שמיכתה. "אחזור לקחת אתכן אל מגוריה בעוד זמן קצר," הוסיף, מחייך עדיין ומביט באלביה מעבר לכתפה של נוגי. "נהיה מוכנות," אמרה. היא סגרה את הדלת ומיהרה אל מיטתה של אלביה. "אלביה," אמרה, מנערת את כתפה בעדינות. אלביה פקחה את עיניה והביטה בה. "מה השעה?" שאלה אלביה בייאוש. "נדמה לי שכבר אחרי השקיעה," ענתה נוגי. "מורטה הזמינה אותנו לסעוד איתה בתאה. כדאי שנתכונן. ביין יבוא לאסוף אותנו בקרוב." אלביה התיישבה במיטתה והסתכלה על נוגי. "אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לאכול דבר לאורך כל ההפלגה הזאת," אמרה, מניחה ידה על בטנה. אל תהיי מגוחכת," אמרה נוגי. "ההפלגה תארך מספר שבועות." היא השליכה לאלביה את גלימותיה והחלה נועלת את מגפיה. "את לא תאמיני את מי פגשתי," אמרה נוגי כשסיימה להתכונן. "רגע, אני חייבת לשתות עוד קצת מים לפני שנצא," אמרה אלביה, קמה וניגשת אל הכד שעמד על השולחן. דפיקה נשמעה על הדלת. "מה אמרת?" שאלה אלביה לאחר שלגמה כוס מלאה בלגימה אחת. "אתן מוכנות, עלמותיי?" נשמע קולו של ביין מעברה השני של הדלת, ונוגי קמה ופתחה אותה בזריזות. תאה של רב חובל מורטה היה מפואר כמו החדר שהשכירו בפונדק התן המחולל. הוא ניצב בסוף המסדרון הארוך, מתחת לתא הסיפון. דלת התא הגדולה הייתה מכוסה בתחריטים עדינים, ונוגי בחנה את עבודת האומנות המוקפדת, מזהה יצורים ימיים שונים. היא ראתה לוויתן, כריש, דולפין, ממש כמו בספרים בביתה של אלביה. היא הבחינה בדמות של בת-ים בדיוק כשפתח ביין את הדלתות לרווחה וליווה אותן אל תוך החדר. "ברוכות הבאות!" רעם קולה הגס של מורטה מקצה החדר. היא הייתה ישובה מאחורי שולחן עץ אדום ארוך שהיה מכוסה בנוצות, פיסות קלף וספרים. כדור הסתובב על כן מוזהב ועליו צוירו בעדינות יבשות שונות בשלל צבעים, ועליהן צוינו בכתב קטן שמות של ארצות, מחוזות וערים. על קירות החדר היו מדפים עמוסים במגילות, וביניהם נפרשו מפות צבעוניות. נוגי הבחינה בכמה מכשירי ברזל עדינים שישבו על שולחן קטן בפינת החדר. "לעונג רב הוא לי שאתן נמצאות על סיפון ספינתי," אמרה מורטה, פוסעת מאחורי השולחן ומובילה אותן אל החדר הסמוך. נוגי שלחה מבט אחרון אל החדר, מקווה למצוא בו תוכי צבעוני. טאן סיפר לה פעם כי לכל רבי החובל היו תוכים מדברים והיא ממש קיוותה לראות אחד. החדר הסמוך היה חדר אוכל. נוגי הניחה כי היה בשימוש כשהיו אורחים חשובים על האונייה, ובדרך כלל יותר משני אנשים, מכיוון שהשולחן העגול הגדול שניצב במרכזו יכול היה להושיב לפחות תריסר אנשים. נוגי ואלביה הביטו בשולחן שהיה עמוס במאכלים שונים שאת מרביתם לא זיהו. הניחוחות השונים התערבלו בנחיריה של נוגי והיא הרגישה את בטנה מקרקרת בתאווה. מורטה התיישבה והחוותה להן להצטרף אליה. רק ארבעה כסאות היו מוסבים לשולחן, ניצבים במרחקים שווים האחד מהשני. נוגי התיישבה מול אלביה וביין התיישב ביניהן, מול מורטה. לאחר שהתיישבו הרימה מורטה פעמון זהב קטן שניצב בסמוך לצלחתה וצלצלה בו פעמיים. "קודם נאכל," אמרה, מחייכת, והן שמעו צעדים מהירים מצידו השני של הקיר. "אחר כך נדבר." דלת גדולה נפתחה בצידו המרוחק של החדר ושני גברים לבושים במדים לבנים נכנסו לחדר, דוחפים עגלת מתכת מבריקה עמוסה בבקבוקים וסכינים. "בקשו מה שתרצו מהמשרתים," אמר ביין, מחווה אל הגברים המתקרבים. "כפי שבוודאי הבחנתן, השולחן גדול וייתכן שתתקשו להגיע אל כל המנות בעצמכן," הוסיף בחיוך. "מה תציעו לנו לשתות?" שאלה מורטה כשנעצרה העגלה בסמוך לשולחן. נוגי ואלביה הביטו בסית וטאן שנראו מגוחכים במדים הלבנים, שיערם מסורק לאחור ופניהם מצוחצחות. "יש לנו סיידר תפוחים חם, יין ענבים, בירת ענבר צפונית, ושיכר דרומי," דקלם סית. "מה תעדיפו?" שאלה מורטה, פונה לנוגי ואלביה. מבטה של נוגי נח על אלביה שנעצה מבט המום בסית. "אני אשתה סיידר," אמרה נוגי למורטה, מנסה למשוך את תשומת ליבה מאלביה. אלביה סובבה את ראשה והביטה בנוגי בעיניים קרועות לרווחה. "תרצי גם?" שאלה נוגי, מנסה לנער אותה מתדהמתה. אלביה הנהנה באיטיות. סית הרים בקבוק ירוק וגדול וניגש לאלביה. הוא מזג נוזל צהוב ומבעבע אל גביע זכוכית בעוד אלביה ניסתה לתפוס את מבטו. הוא לא הביט בה, עיניו מרוכזות בצוואר הבקבוק, וכשסיים ניגש אל נוגי. "אתה!" הורתה מורטה לטאן. "חתוך לי ירך מהפסיון ההוא," הצביעה לעבר מגש כסף גדול שניצב במרכז השולחן. טאן הרים סכין ארוכה ומזלג מהעגלה וניגש אל השולחן. הוא משך את מגש הכסף אליו וחתך פיסה מהציפור, מניח אותה בצלחתה של מורטה. "עוד מישהו?" שאלה מורטה, מחווה אל הציפור. נוגי ואלביה הביטו האחת בשנייה, מחייכות במבוכה. "אני אקח פיסה מהחזה," אמרה נוגי לבסוף. "ואני אקח רגל," אמרה אלביה. "וגם קצת מתפוחי האדמה האלה," הוסיפה, מצביעה לעבר צלחת חרסינה שניצבה בסמוך למורטה. "אני רוצה גם קצת מהשעועית," אמרה נוגי, כובשת את חיוכה ומחווה לעבר קערה שניצבה בצידו השני של השולחן בדיוק כשסיים טאן להגיש לאלביה. "ואני אשמח גם למעט יין אדום," אמרה אלביה, מביטה בסית. הוא החזיר לה מבט רושף וניגש לעגלה, מרים בקבוק חרס גדול. נוגי ואלביה הביטו האחת בשנייה וחייכו, ואז הרימה אלביה את גביע היין שלה וסית מילא אותו בנוזל אדום קטיפתי. היא הרימה את הגביע באוויר ואמרה, "אני רוצה להרים כוסית למסע שלנו. שיעבור בבטחה ושנזכה לעוד הרבה ארוחות כמו זאת!" נוגי הרימה את כוסה באוויר ומורטה וביין עשו אותו הדבר, בעוד טאן וסית החליפו מבטים רותחים. מכיוון שהיה זה בלתי אפשרי להביא את הכוסות שיגעו האחת בשנייה, הם החוו בהן באוויר ואז לגמו באריכות והמשיכו בסעודתם. כשהסתיימה הארוחה ביקשה מורטה מביין שישאיר אותה עם הבנות, והוא יצא מתאה כשסית וטאן בעקבותיו. "בואו, נעבור לחדר העישון," אמרה מורטה, והובילה אותן לחדר נוסף בתאה הנרחב. החדר היה מרוהט בכורסאות מרופדות, כריות גדולות היו מונחות על הרצפה, שטיחים צבעוניים מתחתיהן, וריח קטורת היה תלוי באוויר. "שבו, עלמותיי," אמרה. "יש עניינים חשובים בהם עלינו לדון." נוגי ואלביה החליפו מבטים רבי משמעות. נוגי לא הייתה בטוחה כמה ידעה מורטה על מטרתו האמיתית של מסען, ולראשונה עלה בדעתה שיתכן כי מורטה מעורבת בעניין יותר מכפי ששיערה. הן התיישבו בשתי כורסאות בצבע יין ומורטה התיישבה מולן בכסא עור ירוק. היא הושיטה ידה אל שולחן סמוך ולקחה קופסת עץ שניצבה עליו. היא פתחה אותה בזהירות, מוציאה ממנה מקטרת כסף עדינה, ואז מילאה אותה בעשבים יבשים שהיו בקופסה. היא החזירה את הקופסה לשולחן ואז הדליקה את המקטרת בעזרת קיסם עץ ארוך. נוגי ואלביה הביטו בטקס בקוצר רוח, עוקבות אחר תנועותיה האיטיות של מורטה עד שענן עשן לבן וסמיך עלה מנחיריה. "לפני זמן רב לחמתי לצד אימך," אמרה מורטה לבסוף, מביטה באלביה בריכוז. "היא הייתה אחת מטוות-הירח המיומנות ביותר שהכרתי, עובדה שהייתה ידועה גם למלכי הדרום. בקלות יכלה להצטרף לשורותיהם אם רק רצתה והם היו מתגמלים אותה בממון רב וכוח, אך היא בחרה להלחם בשביל מה שהאמינה בו. היא לא הייתה מסוגלת, כמו רבים אחרים, לשבת בצד ולראות כיצד אומה שלמה מושמדת." היא שאפה ארוכות ממקטרתה, מניחה למילותיה לשקוע. נוגי הביטה באלביה מזווית עינה וראתה כי עיניה נוצצות מדמעות. היא מעולם לא דיברה על אימה והדבר היחיד שידעה עליה נוגי היה כי מתה בסופה של המלחמה הגדולה. "בסופה של המלחמה הגדולה," המשיכה מורטה. "כשכמעט כל תקווה אבדה, מצאנו קרן אור אחרונה בתינוקת, ניצולה אחרונה מספינה דרומית שנשאה עבדים סירליאנים לאחת ממצודותיהם במזרח. כל האנשים שנלחמו לצד המורדים כבר ידעו כי מטרתם אבודה, והתינוקת הזאת הפיחה בהם תקווה אחרונה לשינוי. הם ידעו שאם תשרוד ישרוד איתה הסיכוי כי יבוא יום ובו ישובו הסירליאנים בשבילה, ויחזירו את האיזון לעולמנו." "ישובו?" התפרצה נוגי. "חשבתי שהם מתו כולם, במלחמה או בשבי." נוגי הביטה באלביה מבולבלת, אך לפי מבטה של אלביה הבינה שהיא מבולבלת כמותה. "לא כל הסירליאנים מתו. חלקם, שהיו חכמים מספיק לחזות את מאורעות המלחמה, עזבו עם תחילתה. יש האומרים כי הם שבו אל המקום ממנו באו." "למה את מתכוונת במקום ממנו באו?" שאלה אלביה בעוד נוגי מביטה בה כלא מאמינה. "זאת, יקירתי, שאלה עליה יוכלו לענות רק הסירליאנים בעצמם." נוגי ואלביה השתתקו, מביטות האחת בשנייה המומות. הם לא מתו, לא כולם, חשבה נוגי. יש עוד כמוני. מחשבה שהכתה בקירות ראשה מהרגע בו עזבה את עמק דרוז'אן התפרצה כעת אל תודעתה. מה אם הם עדיין חיים? מה אם יש לי הורים, ואחים? היא הבחינה לפתע כי אלביה ומורטה שתיהן מביטות בה. עשן היתמר מנחיריה של מורטה ונוגי חשבה כי זיהתה בהן חום למרות שהיו מוסתרות כמעט לחלוטין על ידי וילון עשן, כאילו הייתה דרקונית זקנה המביטה על ביצתה האבודה. לאחר רגע הפרה אלביה את הדממה. "למה התכוונת כשאמרת להשיב את האיזון?" שאלה אלביה. "חשבתי שהיו הם אלה שהפרו את האיזון בין המחוזות." מורטה הפנתה את מבטה אל אלביה, והחום שזיהתה בהן נוגי לא דעך. "זה לא היה פשוט כל כך. הסירליאנים לא היו שרי מלחמה. כן, חלקם היו תאבי בצע, אך עמם נוצל על ידי אנשים רבים. לפני שהסירליאנים הופיעו בעולמנו הילכו הדרקונים פרא על האדמה, שורפים ובוזזים כפרים ועיירות שלמים. האנשים מעולם לא חשו בטוחים. מאז המלחמה שלחו מלכי הדרום שכירי חרב להגן על ישובים שונים. תושביהם משלמים מיסים גבוהים יותר כדי לכסות את שכרם, מה שמותיר אותם חסרי כל וחסרי ישע. שכירי חרב רבים נוהגים בתושבים כנתיניהם ורבים מהם לקחו שליטה על הישובים בהם הוצבו. יצורים רבים שפחדו מהדרקונים ואדוניהם ולא נראו במשך דורות החלו מופיעים בכל המחוזות, זאבי ענק בערבות הקרח הצפוניות, ענקי ביצות במערב, ישנם אנשים רבים השואלים שמא לא היו הדרקונים עדיפים על שכירי החרב הדרומיים." "אבל לא נותרו דרקונים," אמרה נוגי. "באמת?" שאלה מורטה. "אף אחד לא העז לדרוך בקרבתה של סירלנדיה במשך כמעט שני עשורים. המעטים שניסו לא שבו." "אז את סבורה שישנם עוד דרקונים בסירלנדיה?" שאלה אלביה. "אני חושבת שהדרקונים מחכים לשעתם," ענתה מורטה, שואפת ארוכות ממקטרתה. "את מתכוונת שהם מתכננים משהו?" שאלה נוגי בפליאה. מורטה הביטה בה, מחויכת. "כמה זמן יכול להישאר עבד צייתן כאשר אדונו נעדר?" שאלה. "הדרקונים אינם טיפשים. מספרם אומנם פחת אך הם חופשיים. הם לא יצייתו לאף אדון חדש החלש מהם. מי שיכניע אותם ראשון יהיה בעל היתרון הגדול ביותר על אויביו." "אבל מה תינוקת סירליאנית אחת תוכל לעשות כנגד כל הדרקונים?" שאלה נוגי בחוסר ישע. אלביה שלחה בה מבט חמור סבר. מורטה צחקה צחוק עמוק ועשן נפלט מבין שפתיה. "הסירליאנים הם היצורים היחידים מהם פוחדים הדרקונים, ואשר להם הם רוחשים כבוד. הם יזכרו את אדוניהם. סבתך אמרה לי פעם שהסירליאנים והדרקונים נוצרו מאותו כוח עתיק וקסום. הם זקנים כמו האדמה עצמה. כל אחד קיים כדי לאזן את השני." "אמרת שהסירליאנים עשויים לחזור בשביל התינוקת הסירליאנית, למה התכוונת בכך?" שאלה נוגי בחשש. היא התעלמה ממבטיה הנוקשים של אלביה. "התכוונתי שאם נשאר ניצול כלשהו מעמם, הסירליאנים ידעו על כך, וברגע שיקבלו אישור ודאי מישהו יהיה מוכרח לחזור," ענתה מורטה, מביטה בנוגי בריכוז. "ואנשים כמוני, או אימה וסבתה של אלביה, שמו לעצמם למטרה להבטיח כי הם יקבלו את המסר." "וכיצד תוכלו להבטיח כי יקבלו את ההודעה?" שאלה אלביה במהירות, מביטה בנוגי מזווית עינה. אתם אפילו לא יודעים היכן הם נמצאים." מורטה צחקה ופלטה עוד עשן. "האין שה ברור? אנו עושים כל שביכולתנו כדי להעביר את המסר, אותך," היא החוותה אל נוגי במקטרתה, "בחזרה לסירלנדיה." עיניהן של נוגי ואלביה נפקחו לרווחה. "אז כל הזמן הזה ידעת שאני היא התינוקת?" שאלה נוגי לאחר דממה ממושכת. מורטה בחנה אותה ארוכות ואז הפנתה מבטה אל אלביה. "ידעתי שאם ביתה של סולאן נוסעת מערבה עם בת-לוויה, אותה בת-לוויה מוכרחה להיות התינוקת הסירליאנית." עיניה של אלביה התמלאו בדמעות למשמע שמה של אימה. "היא הייתה גאה בך מאוד," אמרה מורטה, עיניה מבריקות באור המנורה. "את ממשיכה היכן שהיא הפסיקה, בדיוק כפי שהייתה רוצה שתעשי." היא קמה וניגשה אל אלביה, מניחה את ידה בעדינות שלא נראתה אופיינית לה, על ראשה, וליטפה את שיערה בעוד אלביה החלה בוכה חרישית. "את מוכרחה להיות חזקה," אמרה, ואז הפנתה את מבטה אל נוגי. "שתיכן צריכות להתחיל ללמוד כיצד להשתמש בכל היכולות שלכן לפני שנגיע למערב, ובודאי לפני שתגיעו לסירלנדיה." "אני כבר מתחילה להתרגל אליהם," אמרה נוגי וחייכה. "כשתגיעו למערב תלמדו הרבה יותר. למרבה הצער לא נותרו עוד אנשים רבים שיוכלו ללמד אותך על כישרונותיהם העתיקים של בני עמך." היא הביטה בחזרה באלביה שניגבה את דמעותיה. "ולפי היכרותי עם סבתך אני בטוחה שהיא הכינה אותך כדי לשמור עליה." אלביה הנהנה והביטה בנוגי. מטרת מסען החלה להתבהר יותר ויותר. -15- היה נדמה כאילו הימים מתפוגגים אל תוך האופק. נוגי ואלביה התעוררו כל בוקר אל תוך תערובת של שמיים כחולים, שמש ומים. הן הביטו כיצד נפרס הים על ידי חרטומה הרחב של הגורגונה, ואחר כך כמו נתפר בחזרה מאחוריה. הן הביטו בדולפינים ששיחקו בין האדוות שיצרה הספינה במשטה, קופצים וצורחים ונהנים מתשומת הלב. הן העבירו את ימיהן מארוחה לארוחה, מנסות להתחמק ממבטיהם החומדים והשואלים של המלחים. בפרטיות תאן התאמנו מדי יום על מיומנויותיהן, נוגי מנסה לשלוט בכוחה וחושיה החדשים, ואלביה בנבירה בספרה ושרבוט סמלים שונים באוויר. טאן וסית עבדו ללא הפסקה, מקרצפים רצפות ועמלים במטבח על הכנת הארוחות לצוות הספינה. לפעמים, בלילות, הצליחו להתגנב לסיפון כדי לפגוש את נוגי ואלביה, אך מרבית הזמן היו עייפים מכדי להישאר יותר מרגע קצר. פגישות חפוזות אלה נדמה כי הקלו על עולם של הבנים ועודד את מצב רוחן של הבנות. בשבוע הרביעי להפלגתן, עמדו נוגי ואלביה בירכתי הספינה וצפו בדולפינים מבצעים קפיצות שנראו כאילו התאמנו עליהן מראש בקפידה, כשלפתע הצביעה אלביה על חפץ שצף במים. "זה נראה כמו בול עץ," אמרה נוגי, מביטה לרגע בעצם ואז מחזירה את תשומת ליבה למופע שערכו הדולפינים. "כנראה," אמרה אלביה. הדולפינים, שהבחינו בעצם גם הם, החלו צווחים וקופצים סביבו, משפריצים מים לכל עבר. אלביה מתחה את ידיה מעלה ויישרה את גבה. "אני יורדת למטה לחטוף..." קולה נקטע בפתאומיות בעודה מביטה במים. "תחטפי תנומה קלה?" שאלה נוגי בחיוך, מסיטה את עיניה אל אלביה בעצלות. "בול העץ," אמרה אלביה בהיסוס. "מה איתו?" שאלה נוגי, מסתכלת אל המים. "נדמה לי שיש לו פנים." נוגי אחזה במעקה והביטה בעצם בריכוז. דולפין קפץ מעליו ונחת בצידו השני, גורם לו להתגלגל במים. "זה בן אדם," אמרה נוגי בהפתעה. "פיראטים," הכריז ביין לאחר ששני מלחים משו את הגופה מהמים. "ידוע שהם משייטים בחלק זה של הים המערבי. השמועות מספרות שיש להם כמה איים שלא מופו מעולם באזור זה, והם משתמשים בהם כבסיסים מהם הם יוצאים לבזוז ספינות סחר. "בדרך כלל הם לא לוקחים שבויים," הוסיף. "אלא אם כן..." "אלא אם כן, מה?" שאל טאן שעמד בין כל המלחים. כולם הביטו בו, ואז לאט הופנו מבטיהם אל נוגי ואלביה. "אלא אם הן נשים," אמר ביין, ואז סימן למלחים להתפזר. "אך אין לכן מה לדאוג," הוסיף. "לא נתקלנו בפיראטים כבר זמן רב. הם מכירים את הגורגונה ויראים ממנה." הוא החווה להן בראשו וטיפס אל תא הסיפון. ארוחת הערב עברה בדממה כבדה. מורטה נראתה מודאגת ועזבה את השולחן במהרה, וביין עזב זמן קצר אחריה, משאיר את נוגי ואלביה לסעוד לבדן. "את חושבת שהם מודאגים בגלל הפיראטים?" שאלה נוגי את אלביה כשחזרו לתאן. "אני לא בטוחה," אמרה אלביה. "שמעת מה אמר ביין. הוא לא נשמע מודאג. בוודאי יש לה עניינים רבים שמטרידים אותה. אל תשכחי שבקרוב נגיע לאישתאל." "את בוודאי צודקת," אמרה נוגי, "וחוץ מזה אני בטוחה שביין ושאר המלחים יצליחו לטפל בחבורה של פיראטים," הוסיפה עם חיוך. נוגי התעוררה בפתאומיות והביטה באלביה שישנה בדרגש מולה. היא ניסתה להתרכז, מאמצת את אוזניה כדי לאתר את הרעש שהעיר אותה. היא שמעה צחוקים רוויי שיכר אך ידעה כי לא היו הם שהעירוה. היא עצמה את עיניה, מנסה להטביע את צחוקי המלחים ולהתמקד ברעש שעדיין דגדג באוזניה. היא שמעה רחש קל של מים, אך לא הרחש המוכר שעשו כשטיפסו וליטפו את דפנות העץ של האונייה. היה זה רחש קצבי, כאילו מוכנס עצם למים ומוצא מהם פעם אחר פעם. היא קמה ממיטתה ולבשה את בגדיה. אם כבר התעוררתי, אולי כדאי שאצא ואבדוק מה הרעש הזה, אמרה לעצמה. היא פתחה את דלת התא בשקט ומיהרה במורד המסדרון. כשפתחה את הדלת שהובילה לסיפון פרץ ערפל קר פנימה וזחל במורד המדרגות. ריח הים דגדג את אפה אך היא התעלמה ממנו, מתרכזת ברחש המים שבאוזניה. היה זה ליל ירח מלא מה שגרם לערפל להראות סמיך ולבן משהיה. הרחש הלך והתחדד והיא ניגשה לירכתי הספינה, פוסעת דרך הערפל אל הכיוון ממנו הגיע. "מה אוכל לעשות למענך?" שמעה קול שיכור ממלמל מאחוריה. היא הביטה אל הערפל מאחוריה והבחינה בדמות של גבר נמוך ועגלגל. "התעוררתי כי שמעתי רעש של סירה. אני חושבת ששמעתי משוטים," אמרה בקול מהוסס. ריח חמוץ של יין שרף את נחיריה והיא ראתה כי האיש החזיק בקבוק ירוק וארוך בידו. "יש לי משהו שיחזיר אותך לישון מהר," אמר, צוחק בגסות. "לא, תודה," אמרה נוגי, פוסעת לאחור. היא הסתובבה והלכה מהר אל ירכתי האונייה. הקול ששמעה לפני כן הדהד באוזניה כעת, והיא הביטה סביבה בערפל, מנסה לקבוע בוודאות מהיכן הגיע. "לא, תודה," שמעה את קולה של אלביה מבין הערפל ואז את צעדיה מתקרבים מאחוריה במהירות. "מה קרה?" שאלה אלביה כשהופיעה מבין הערפל. היא נעמדה לצד נוגי, מביטה אל הים שבקושי נראה מסביבן בחושך והערפל. "סליחה שהערתי אותך," אמרה נוגי. "פשוט שמעתי, אני שומעת, רעש מוזר, כאילו סירה קטנה חותרת בקרבת הגורגונה." "אולי זאת באמת עוד סירה," אמרה אלביה. "כנראה," ענתה נוגי. "פשוט נדמה לי כאילו היא מתקרבת. מדוע שסירה תתקרב אלינו, ועוד סירת משוטים?" "אולי מוטב שנשאיר את זה למלחים," אמרה, מביטה בנוגי בצורה מוזרה. "אני בטוחה שיש המון ספינות בקרבתנו ששטות על ציר המסחר הזה מערבה, לכן המלח ההוא מבלה את הלילה שם למעלה," הצביעה מעלה לעבר התורן הגבוה ביותר של הגורגונה שנבלע בתוך הערפל. "את בוודאי צודקת," אמרה נוגי. "בואי נחזור לישון," אמרה אלביה, אוחזת בידה של נוגי ומתחילה לפסוע בכיוון התא. לפתע נשמעה חבטה רמה מאחוריהן. "שמעת את זה?" שאלה אלביה. "כן. זה היה נשמע כאילו משהו פגע בספינה," ענתה נוגי. היא פסעה בחזרה אל ירכתי הספינה במהירות. "מה את עושה?" שאלה אלביה, "כדאי שנקרא למישהו." "אני רק רוצה לבדוק מה זה," ענתה נוגי, נעלמת בערפל. אלביה הביטה לכיוון התא ואז מיהרה קדימה אחרי נוגי. הן פסעו לאורך ירכתי הספינה, מנסות להבחין בסימן כלשהו שיסביר את מקור הרעש ששמעו. "אני שומעת קולות," אמרה נוגי. "אלה בוודאי המלחים," אמרה אלביה בביטול. "בואי נלך לחפש את ביין." "הם כאן," אמרה נוגי, מחפשת משהו בערפל. היא גיששה לפניה באוויר הלבן, ממשיכה לאורך המעקה עד שנעצרה ואחזה במשהו. "מה זה?" שאלה אלביה בעצבנות. היא הביטה אל ידיה של נוגי שנחו על צלצל ברזל גדול שהיה נעוץ מתחת למעקה האונייה. חבל רחב נמתח ממנו אל תוך הערפל. הן החליפו מבטים מבועתים כשלפתע הדהדה קריאה בלילה הערפילי. "פיראטים!" קרא המלח מראש התורן. פעמון החל מצלצל אי שם על הסיפון ומתחתיו, וצעדים נשמעו מכל עבר. נוגי פסעה לאחור, אלביה לצידה, ובדיוק כשהסתובבה אל הסיפון נתקלה במישהו. לפניה ניצבה דמותו הכבירה של ביין, פדחתו החלקה בוהקת באור המנורה שאחז בידו. מאז שסיפרו לרב חובל מורטה על פראי-האדם שפגשו בדרכן, הורתה מורטה לביין לעקוב אחריהן ולוודא שתמיד ידע על מקום המצאן. היה נדמה כי בכל פינה בספינה הגדולה תמיד השגיח עליהן ביין או אחד המלחים האחרים מזווית עינו. "חיזרו מיד לתאכן ונעלו את הדלת אחריכן!" אמר בנוקשות. "אתן לא אמורות להיות פה בשעה כזאת," הפטיר, מושיט לנוגי את מנורת השמן. "אבל יש..." מלמלה נוגי, מצביעה אל ירכתי האונייה, אך ביין הניח את ידו הגדולה על גבה ודחף אותה בעדינות קדימה. היא תפסה בזרועה של אלביה ושתיהן מיהרו לכיוון הסיפון, מנסות לנווט בין מלחים חצי ישנים או שיכורים. הן הגיעו אל הדלת שהובילה אל המדרגות שירדו למסדרון, כשלפתע נעמד מישהו בדרכן. "לא לשם, זה מסוכן. בואו אחרי!" אמר האיש בקול מתלהב ומתוח, מחווה להן בידו הפנויה. הוא אחז בחרב ארוכה בידו השנייה שהייתה עבה ושעירה. "אבל ביין אמר לנו לרדת למטה," אמרה נוגי. הגבר הסתובב אליה וחיוך נפרש על פניו כשהביט בה. היא הייתה בטוחה כי מעולם לא ראתה את פניו על הספינה לפני כן. מצחו הבהיק מאגלי זיעה בעוד עיניו הכחולות בהירות בחנו את נוגי ואז עברו לאלביה. הוא הרים את חרבו ובתנועה זריזה הצמיד את חודה לחזה של נוגי, עיניו ננעצות בשלה. "אתן תבואו אחרי בשקט, גבירותיי, או ש..." אלביה נאנחה בחדות ונוגי הסתובבה וראתה עוד זרוע שהגיחה מבין הערפל מחזיקה סכין לצווארה. פנים מזיעות הופיעו מעל ראשה של אלביה ונוגי הבחינה כי היו לאיש אותן עיניים כחולות כמו אלו של האחד שהחזיק בחרב. חיוך זדוני היה מרוח על פניו והוא בחן אותן גם כן. הגבר הראשון אחז בזרועה של נוגי וגרר אותה במהירות אל ירכתי האונייה, והשני הלך בעקבותיהם, דוחף את אלביה לפניו. הם הגיעו אל דופן האונייה, היכן שארגזים וחביות רבים היו קשורים בחבלים עבים. "שם למטה!" לחש האיש שהחזיק את נוגי, ודחף אותה לעבר מעקה האונייה. נוגי הביטה מטה וראתה עוד צלצל שהיה נעוץ בצד האונייה וממנו משתלשל חבל מטה אל המים מכוסי הערפל. "טפסי מטה," אמר לה האיש, דוחף אותה כך שכמעט ומעדה מעבר למעקה. הגבר השני דחף את אלביה לפנים והיא התנגשה בה. "זוזו," פלט הראשון בקוצר רוח ודחק את אלביה בחרבו. נוגי שלחה רגל מעבר למעקה, ליבה פועם בחוזקה. היא תפסה בחבל בחוזקה ואז העבירה גם את רגלה השנייה, נתלית על החבל ומחבקת אותו ברגליה וידיה. היא התנדנדה עם החבל לרגע ואז החלה מחליקה לאט. "הפסיקי לבזבז זמן," נשמע קולו של הגבר מלמעלה. "או שחברתך תשמש מזון לדגים!" היא החליקה במהירות במורד החבל והרגישה את כפות ידיה מתחממות מהחיכוך. רגליה פגעו בעץ והיא הרגישה את הסירה הקטנה מתנדנדת תחת כובד גופה. זוג זרועות גדולות תפסו אותה מאחור ודחפו אותה בכוח לרצפת הסירה, והיא נפלה עליה, משתנקת בחדות. "תהיי בשקט!" אמר מישהו בסירה בקול מאיים, ולאחר רגע החליקה גם אלביה אל הסירה. "מהר, זה יתחיל בקרוב!" לחש הגבר מהסירה למעלה אל הגברים שהחלו משתלשלים במורד החבל. נוגי שמעה צעקות וצעדים וליבה צנח בחזה. איש לא הבחין כי נחטפנו. הגבר שחיכה בסירה דחף את אלביה מטה והיא נפלה לצד נוגי בעוד שני הגברים מחליקים מאחוריה בשקט. ברגע שניצבו בתוך הסירה הקטנה, דחף הגבר את רגלו כנגד צידה של הגורגונה והסירה הקטנה שטה במהירות אל תוך הערפל. שני הגברים האחרים אחזו במשוטים והחלו חותרים במרץ בעוד השלישי אחז בהגה וכיוון את הסירה. "תהיה לנו חגיגה הלילה," אמר, מחייך מירכתי הסירה. "ועוד איזו חגיגה," אמר אחד החותרים, מחייך וחושף שן מוזהבת. "ואתה חשבת שזה מסוכן מדי," אמר לו החותר השני, מתנשף תוך כדי חתירה. "כנראה שזה היה שווה את זה, גולט," ענה הגבר, מביט באלביה בעיניים כחולות חמדניות. "חכה שרב החובל יראה את השלל שלנו." השלושה פצחו בצחוק. לפתע נשמע קול נפץ עז. נוגי הביטה וראתה ניצוץ של אש בין הערפל ואחריו שריקה. מישהו יורה על הגורגונה, חשבה. זוהי אש התותחים עליה סיפר להם ביין באחת מארוחות הערב. מאחוריהם נשמעו עוד פיצוצים והיא סובבה את ראשה וראתה שורות של ניצוצות אש מאירים את הערפל. "יש שם עוד ספינה," אמרה לאלביה, מתבוננת לכיוון בו נמצאה הגורגונה. "נערה חכמה," אמר הגבר שישב בירכתי הסירה, מביט לכיוון הגורגונה גם הוא. נוגי הביטה באלביה, מנסה לקרוא את המבט בעיניה. מה עלינו לעשות? ניסתה לשאול אותה. הפיראטים היו עסוקים בהרחקת הסירה מהגורגונה בדרך המהירה ביותר. אלביה הביטה בה והנהנה. היא החוותה בראשה לעבר שני הגברים שחתרו כשלפתע הופיע מולם צל גדול מבין הערפל. "חזרנו!" צעק הגבר שישב בירכתי הסירה ולאחר רגע נזרק סולם חבלים מהצל הגדול שהיתמר מעליהם. "אתן ראשונות, גבירותיי," אמר, והשניים האחרים צחקו בהתלהבות כמו צבועים. נוגי הביטה באלביה שהייתה קרובה יותר לסולם. היה זה חסר טעם לנסות להימלט. ממבטה של אלביה היא הבינה כי סברה כמוה, והיא אחזה בסולם והחלה מטפסת. "הצלחתם?" שאל קול מעליהם. "יותר מהצלחנו," ענה אחד הפיראטים. "השארנו להם את ההפתעה וגם חזרנו עם הפתעה משלנו. הם בוודאי יקבלו את ההפתעה שלנו כל רגע," הוסיף, והשניים האחרים צחקו ביחד וקולות צחוק נוספים הצטרפו אליהם מלמעלה. לפתע נשמע פיצוץ עז מאחוריהם. נוגי ואלביה הסתובבו וראו את הערפל נצבע באור כתום. לפני שהספיקו להבין מה קרה הן הרגישו משב רוח חזק שסחרר את הערפל מסביבן ושלח גלים קטנים במים השחורים. "לא!" צעקה נוגי, מביטה מהסירה במערבולות הערפל והעשן בזמן שהפיראטים מעליה צחקו והריעו. אלביה הביטה מעלה בעיניים דומעות והמשיכה לטפס. "הם קיבלו אותה," אמר הפיראט ששמו גולט וצחק. "ואנחנו קיבלנו הפתעה משלנו. יותר נכון שתי הפתעות. הן עולות אליכם עכשיו." הפיראטים צחקו בזמן שאלביה טיפסה בסולם החבלים ונוגי אחריה. מספר ראשים הופיעו מעבר למעקה הספינה, שיער ארוך ושמנוני הטלטל סביבם בעודם צופים בבנות מטפסות בעיניים נוצצות. צהלות וקולות צחוק גסים נשמעו מכל כיוון בעוד נוגי ואלביה טיפסו על צידה של הספינה הגדולה. נוגי הביטה מולה בפנים המזוקנות והבחינה לאור הלפידים העמום שהחזיקו חלקם, כי כמעט לכולם היו עיניים כחולות בהירות זהות לאלו של גולט. היא הרגישה את הסולם רועד כשהגיעה אלביה למעלה ונגררה מעל מעקה הספינה על ידי מספר זרועות. היא הגיעה למעקה הספינה ומשכה עצמה מעלה בחוזקה, מתעופפת מעל צידה ונוחתת ביציבות על הסיפון. היא בחנה את הפיראטים סביבה. חרבות נצצו בידיהם וחלקם החזיקו לפידים ומנורות. פיראט אחד אחז בידה של אלביה וכל הפיראטים סביבו הריעו. יד אחזה בזרועה של נוגי ומשכה אותה לעבר אלביה. "תפסנו אחת גדולה," אמר אחד הפיראטים שטיפס בסולם אחרי נוגי. צחוקם של הפיראטים התגבר בעוד קולות תותחים רעמו במרחק. "ואחת יפה," אמר הפיראט שהחזיק בידה של אלביה, מסיט את שיערה מעיניה בעזרת כף יד מטונפת. "קחו אותן מטה, עוד מוקדם מדי לחגיגות," נשמע קול עמוק מאחוריהן. נוגי הסתובבה וראתה את הפיראטים זזים לצדדים ומפנים דרך לגבר נמוך קומה ועגול שחבש כובע שחור משולש. היה לו זקן חום קצר ושיערו המתולתל נח על כתפיו ברעמה כבדה. "כן, רב החובל," ענו הפיראטים פה אחד. הוא התקרב ובחן את נוגי ואז עבר אל אלביה, עיניו הבהירות לא מפספסות אף פרט. "אנחנו מפליגים לאי מיד," אמר. "הספינה השנייה תטפל במה שנשאר מהגורגונה." הפיראטים התפזרו בעוד נוגי ואלביה נגררו במורד מדרגות טחובות. שני הפיראטים שהביאו אותן בסירה הובילו אותן אל תא קטן, עמוק בבטן האונייה. אחד מהם הוריד צרור מפתחות גדול מוו על הקיר וחיפש בין המפתחות המחלידים. לבסוף עצר על אחד מהם, הכניס אותו לדלת התא, ולאחר שפתח אותה דחף אותן פנימה בכוח. נוגי התנגשה באלביה והן מעדו אל הרצפה המלוכלכת. שני הגברים הביטו בהן בתאוותנות, עיניהם הקטנות מתערפלות לרגע, ואז סגרו את דלת התא בטריקה. הן שמעו את המפתח מסתובב במנעול בכבדות ואז קול של בריח שנסגר על הדלת. נוגי הביטה באלביה בדאגה וראתה שמבטה היה מקובע על החלון היחיד בתא. היה זה חור עגול דרכו נשפכו קרני הירח, יוצרות בריכה קטנה של אור על הרצפה. "פיראטים!" השאגה העירה את טאן משנתו. בשבועות האחרונים נעשתה שנתו עמוקה בהשפעת טלטולי הספינה והוא מצא את עצמו ישן לילות שלמים מבלי שהתעורר אף לרגע, אך צעקה זאת הקפיצה אותו עד כדי כך שראשו התנגש במיטה מעליו. הוא שפשף את ראשו בעודו מאזין לקול צעדים שמיהרו מעלה אל הסיפון. הוא שמע עוד צעדים רצים במסדרונות ומהדהדים בגוף האונייה. "התעורר!" נהם קולו של סית מעליו. רגע לאחר מכן זינק ממיטתו, נוחת על הרצפה מול טאן. "הספינה מותקפת על ידי פיראטים," אמר, מהדק את שרוכי מגפיו. טאן התיישב על מיטתו והחל לובש את בגדיו, ואז עצר והביט בסית. "רגע, מה אנחנו אמורים לעשות?" שאל בבלבול. "להלחם!" ענה סית כלא מאמין. "לגרש אותם מהספינה לפני שישתלטו עליה." הוא סיים להדק את מגפיו ורץ החוצה. "עם איזה נשק בדיוק?" שאל טאן, אך סית נעלם כבר. הם לא הורשו להביא את כלי נשקם עימם אל הספינה ולכן בבוקר ההפלגה מיהרו ומכרו אותם בשוק של נמל קאלין. הם לא קיבלו כסף רב תמורתם אך מכיוון שלא היו צריכים לשלם על הפלגתם לא הפריע להם הדבר. טאן ידע שיזדקקו לכסף כשיגיעו למערב ושמר אותו בתוך מזרון מיטתו. הנשק היחידי שנשא עימו היה הפגיון שהביא עימו מכפר דרוז'אן, מעשה ידי אביו. הוא לא גילה לסית כי שמר על הפגיון וכעת החליט שלא יועיל בהרבה. הוא סיים לנעול את מגפיו ורץ החוצה, עוצר ליד הדלת וחוטף מגב שניצב בתוך דלי. "עדיף מכלום," אמר לעצמו ומיהר מעלה אל הסיפון. כשהגיע לסיפון הוא שמע צעקות מכל עבר. אנשים נאנקו מכאב, חלק שאגו בפראות תוך כדי מילוי התותחים. מבעד לערפל הוא הבחין בהבזקים כתומים בחלקים שונים של האונייה. מלחים רצו בכל עבר כשחרבותיהם שלופות בידיהם ונערי סיפון העלו דליים מלאים במי ים אל הסיפון בעזרת חבלים. "למה אתה מחכה?" הוא שמע את קולו של ביין מאחוריו. "תפוס דלי ותתחיל לכבות כל גץ אש שתראה!" הוא הצביע לעבר כמה נערי סיפון שעמדו בסמוך למעקה והשליכו דליים קשורים בחבלים למים. הוא השליך את המגב מידיו ותפס דלי מלא מאחד הנערים. הוא הסתובב לכיוון ביין אך הוא נעלם כבר. "בדקו את הסיפונים האמצעיים גם כן!" שמע אותו צועק לחבורת מלחים שהתגודדה בערפל. "לירכתיים!" קרא אחד מנערי הסיפון לטאן. הוא החל לרוץ, מים ניתזים מהדלי ומרטיבים את בגדיו. קור הערפל והים התמזג עם חום האש וההתרגשות בגופו. הוא הרגיש את ליבו הולם במהירות. הפיראטים עדיין לא עלו לספינה, חשב לעצמו. הם כנראה מנסים לגרום לבלבול וחוסר סדר לפני שינסו. הוא מצא להבה קטנה שהקיפה חץ שהיה תקוע בסיפון. הוא התיז עליה את המים מהדלי ורץ בחזרה אל נערי הסיפון. מדי פעם הבחין בחץ בוער שעשה את דרכו מבעד לערפל ונחת על הסיפון. הנערים נאלצו להישאר כפופים מתחת למעקה הספינה רוב הזמן כדי לחמוק ממסלולם. "הם עומדים להתנגש בנו! הם מתכוונים לפלוש לספינה!" נשמע קולו של מלח צועק מירכתי האונייה. טאן אחז בדלי חדש ורץ בחזרה אל הירכתיים. מבעד לערפל המתפזר הוא הצליח לראות את צלליתה של ספינה גדולה. היא הייתה צרה יחסית לגורגונה, אולי שליש מרוחבה, בעלת תרנים גבוהים ומפרשים כהים. על סיפונה הצליח להבחין בשורה של חביות בוערות ולידן חביות מלאות בחיצים. הוא הבחין גם בחבלים שנמתחו מספינת הפיראטים אל הגורגונה בזמן שצלצלים נוספים עשו את דרכם בערפל, מנסים להיאחז בצידה. המלחים עמלו בחריצות, מנסים לחתוך את החבלים לפני שיספיקו הפיראטים להחליק לאורכם כמו עדת עכבישים. הוא שמע צעקות וראה פיראטים צונחים אל המים ומיד שוחים בחזרה אל ספינתם ומטפסים אליה בעזרת סולמות רבים שניצבו לאורכה. חלקם הצליחו להגיע אל הגורגונה והתקבלו על ידי חרבותיהם השלופות של המלחים. לפתע שמע פיצוצים עזים והרגיש את האוויר הערפילי רועד בעוד הספינה זעה תחת רגליו. אש תותחים! הם יורים עלינו, חשב. הוא שמע עוד פיצוצים בזמן שרץ בחזרה אל נערי הסיפון, ואז הבין שהגורגונה משיבה אש. הוא שמע רבות על אש תותחים מדודו אך מעולם לא דמיין לעצמו את עוצמתם. מדי פעם, במעט הזמן הפנוי שהיה לו במהלך ההפלגה, התגנב אל תאי התותחים כדי להתרשם ממפלצות הברזל הקרות. ריח עז שרף את נחיריו כשרץ אל ירכתי האונייה. הוא שמע עוד פיצוצים ונזכר בפעם שבה הסביר לו דודו כיצד פועל תותח, ואף הראה לו דגם קטן של תותח שהיה ברשותו. הוא זכר את הפתיל הקצר שהדליק, כיצד התיז ניצוצות בעוד האש רצה לאורכו. הוא זכר את הרחש המוזר שהשמיעה האש שדלקה בפתיל, ושמע אותו עכשיו, מעין לחישת נחש בלתי פוסקת. הוא רוקן את הדלי על להבה קטנה שבערה בערמת חבלים והסתובב להביט בקבוצה של מלחים שהיו עסוקים בגירוש הפיראטים מצידי האונייה. הוא הוקסם מהחרבות השלופות, מצלילי הלהבים המתנגשים, ומקריאות הקרב שנמלטו מגרונותיהם של הלוחמים. מכיוון שמרבית הלהבות כובו כבר וכמות החצים שנורתה אל עבר הגורגונה פחתה, החליט טאן להתקרב ולצפות בקרב. הוא התגנב אל מאחורי חומה של ארגזים וחביות, כרע והביט דרך הרווחים שביניהם. הוא הבחין בביין שעמד בחזית סוללת המלחים, מניף פטיש מלחמה גדול. מהלומותיו שלחו פיראטים רבים מתעופפים אל המים, וטאן פקפק כי יטפסו בחזרה אל ספינתם. לצידו הוא ראה את מורטה מחזיקה שתי חרבות מעוקלות, מניפה אותן קדימה ואחורה בתיאום ומגרשת פיראטים בחזרה למים. שוב רעדה האונייה תחת רגליו. הוא ראה את שורות המלחים שניצבו באמצע הספינה, לאורך דופנה, מתחילים לסגת בעוד מספר פיראטים זינקו אל הסיפון והחלו מנופפים בחרבותיהם הרחבות. הם רבים מדי, חשב. אין סיכוי שהמלחים יצליחו להדוף אותם. הוא הסתכל על נחילי הפיראטים שטיפסו על צידי האונייה כשלפתע התגנב רחש מוזר לאוזניו. הוא הביט סביבו, מחפש את מקור הרחש, והחל זוחל על ברכיו, מקשיב ומתקדם במהירות מסביב לארגז גדול. הרעש הזה, חשב, ואז הבין כי ידע מהו אותו הרעש. הוא מיהר, זוחל בין חביות וחבלים עד שהבחין לפניו במקור הרחש. הייתה זו תיבת מתכת שחורה ממנה הזדקר פתיל ארוך. עיניו עקבו אחר הניצוץ שנע לאט לאורכו של הפתיל. הוא קם וניגש במהירות אל דלי המים שסחב איתו, ורוקן את מעט הטיפות שנותרו בו על הניצוץ הקטן שבפתיל. הוא לא נכבה! הזדעק, מביט בניצוץ שהמשיך להתקדם אל התיבה. אם היה לי את הפגיון שלי איתי הייתי חותך אותו, חשב. הוא ניסה למעוך אותו תחת מגפיו וכשזה לא הצליח, ניסה למשוך את הפתיל מהתיבה, אך הפתיל לא ניתק. לפתע הרגיש רעד עז מטלטל את הספינה והוא החליק קדימה על התיבה שהחליקה ופגעה בארגז עץ. הוא הביט בפתיל שהלך והתקצר וידע שלא נותר לו זמן רב. אני מוכרח לזרוק אותה מעבר לסיפון, חשב, כשזעזוע נוסף טלטל את הספינה. הוא הרים את התיבה שהייתה כבדה משחשב, והביט לפניו. מבין הארגזים הוא ראה את ספינת הפיראטים מתקרבת לגורגונה כשהיא ניצבת במקביל אליה במרחק קצר, כאילו מחכה לסימן אחרון כדי לסגור את הפער. הוא הבחין בפיראטים על סיפונה אוחזים בחבלים שנתלו מצידי הגורגונה. הוא הקיף את הארגזים והחל לרוץ לעבר המקום בו מורטה וביין נלחמו עדיין בפיראטים הפולשים. שורה של מלחים גדולים עמדה איתנה ונלחמה לצידם וטאן הגיח מאחוריהם בריצה. "זהירות!" צעק בייאוש, אך איש לא הסתובב. "זהירות!" חזר, צועק ממלוא גרונו. ביין סובב את ראשו לרגע והביט בו, ועיניו סקרו את התיבה שהחזיק בידיו, עד שנתקלו בפתיל המתקצר והניצוץ שדלק בו. עיניו התרחבו בהבנה. "כולם לזוז!" רעם קולו האדיר של ביין והוא נופף את פטישו באוויר, מסובב אותו ומפנה דרך לטאן. פיראטים ומלחים כאחד התעופפו לצדדים בבהלה, וטאן האיץ את צעדיו, פורץ בין ההמולה ועם תנופה זריזה השליך את התיבה מעבר לסיפון. חלק מהלוחמים, שהיו קרובים אליו, עצרו לרגע והביטו כיצד התעופפה התיבה בקשת, מרחפת באוויר. טאן נדהם מכוחו הפתאומי אך הרגיש את גופו רועד מהמאמץ. הוא צפה מתנשף כיצד נוחתת התיבה על סיפונה של אוניית הפיראטים. לפני שהספיק מישהו להגיב למה שזה עתה התרחש, הגיע הפתיל אל סופם של חייו הקצרים, והתיבה התפוצצה. טאן מעולם לא חזה במחזה כה מרשים, אפילו לא קסם המגן שהטילה אלביה ברכס המערבי. התיבה השחורה התפוצצה, הופכת לכדור אש שהתרחב בין רגע, שולח גלי הדף באוויר מסביבם. פיראטים ומלחים כאחד הועפו אל הגורגונה בעוד ספינת הפיראטים החלה מתלקחת באש. הוא הועף לאחור על ידי גל הרוח ונחת על גבו כשמטר של שבבי עץ נוחת מעליו. הוא הרגיש את האוויר נדחק מריאותיו וניסה בכל כוחו לשאוף את האוויר העשן מסביבו. הוא הרגיש את ריאותיו שורפות והשתעל בכוח. לאחר רגע, כשהסדיר את נשימתו, הביט מסביבו. הוא ראה פיראטים ומלחים מתרוממים לאט על הסיפון מבין שברי עץ, להבות ופיסות בד שחורות. הפיראטים נראו מבולבלים והמלחים, שלפתע כמו נשבה בהם רוח קרב מרעננת, החלו דוחקים אותם מעבר למעקה הגורגונה בעזרת חרבותיהם וידיהם החשופות. הוא התרומם והביט בספינת הפיראטים. חור גדול נפער במרכזה, כאילו נגסו בה מלתעות ענק. להבות בערו סביב החור ומים החלו שוצפים מעלה דרכו, מכבים את הלהבות וזורמים אל הסיפון. מים וקצף התערבבו עם העשן וההריסות, והאונייה התנדנדה לרגע, ואז התהפכה על צידה. כשפגעו תרניה במים זינקו הפיראטים שנותרו חיים אל המים, והספינה נעלמה בין נחשולי המים השחורים, מותירה רק כתם של קצף לבן ושברים צפים בתוכו. "את חושבת שהם לקחו מישהו מצוות הגורגונה בשבי?" שאלה נוגי. אלביה הפנתה אליה את ראשה, עיניה ריקות ומרוחקות. "סית וטאן שם, ואת זוכרת שביין אמר שפיראטים לא לוקחים שבויים," אמרה בתקיפות, נועצת עיניה באלביה. אלביה הפנתה את מבטה בחזרה אל החלון הקטן העגול, ואז קמה לפתע וניגשה אל מרכז התא הקטן, והושיטה את ידה אל קרן האור החלוש שנכנסה מהחלון. האור העמום האיר על עורה החיוור ויצר עליו עיגול שדמה לירח קטן. "מה את עושה? אנחנו חייבות לנסות לעזור להם!" הפצירה נוגי. "זה לא משנה כבר," אמרה אלביה ביובש. "אם להיות כנה איתך, אינני סבורה שמישהו שרד את הפיצוץ." "את לא יכולה להיות בטוחה בכך. לא אכפת לך מה קרה להם? ולביין? למורטה?" שאלה כלא מאמינה. "כרגע כל מה שאכפת לי הוא להוציא אותנו מכאן, מהתא הזה ומהספינה הזאת, בכל מחיר. אנחנו לא יכולות להרשות שילכדו אותך. את מוכרחה להגיע מערבה." היא התכופפה, רוכנת מעל עיגול האור שעל הרצפה ומניחה את כפות ידיה עליו. "מה את עושה?" שאלה נוגי, מרימה את קולה ומתקרבת אליה. "אני עומדת לטוות לחש זימון," ענתה. "קראתי רבות על לחשים כאלה בספרי אבל מעולם לא ניסיתי לחש זימון במים." "אז כיצד את יודעת אם הוא יעבוד? ומה אם מאוחר מדי מכדי לנסות?" שאלה נוגי בקול רועד. "בדיוק, מאוחר מדי ולכן אני מנסה," ענתה. "עכשיו תהיי בשקט. אני צריכה להתרכז." היא הזיזה את ידיה באוויר ומלמלה מילים מוזרות. מה אם אור הירח שנכנס דרך החלון לא יספיק? חשבה לעצמה נוגי. מה היא כבר מסוגלת לזמן שיציל אותנו מהמצב הנורא הזה אליו נקלענו? אלביה החלה מציירת סמלים באוויר, אצבעה נעה בדיוק מאומץ כאילו היה האוויר בד ציור. נוגי הבחינה בפניה שהיו מכווצות בריכוז, ובאגלי הזיעה שהחלו נאספים על מצחה. לאט לאט החלו הסמלים לזהור באוויר, אורם החיוור הולך ומתגבר. לפתע החלו לרעוד, כאילו צוירו על משטח מים שטולטל בפתאומיות ואדוות עברו דרכם. הם החלו נמסים אל הרצפה באיטיות, מטפטפים על הקרשים ואז נוזלים בין החריצים שבין קורות העץ. אלביה התמוטטה לפנים, נוחתת על הרצפה באנחה כבדה. נוגי מיהרה אליה, מנסה להרים את גופה הרפוי. "זה עבד?" שאלה, מסובבת את פניה של אלביה כלפיה. הן היו חיוורות ולחות. "אני מקווה," ענתה, ועצמה את עיניה. מתחתיהן, במעמקים, על קרקעיתו השחורה של הים, החליק עפעף עצום לאחור, נפקח מעל עין גדולה וצהובה. -16- אלביה הייתה שרועה על רצפת העץ, ראשה נח על ברכיה של נוגי שישבה שעונה על קיר התא. היא ליטפה את שיערה של אלביה בעודה מקשיבה לקולות הצעדים על הסיפון מעליהן. הספינה שטה במהירות, אך באיזה כיוון לא ידעו. "כנראה שהלחש לא עבד," הפטירה אלביה לבסוף. נוגי התבוננה בדלת הקטנה לפניה, מנסה לא לחשוב על הפיראטים השיכורים על הסיפון מעליהן, ומה יעלה בגורלן ברגע שתגיע הספינה אל מחוז חפצה. "זה בסדר," אמרה נוגי. "כשיבואו לקחת אותנו אני אלחם בהם ואת תברחי." "אברח לאן?" שאלה אלביה. "אנחנו מוקפות במים." "את צודקת," ענתה נוגי. "פשוט חשבתי שאולי אנחנו לא רחוקות כל כך מהגורגונה, שאולי היא אפילו באמצע מרדף אחרי ספינת הפיראטים ברגעים אלו, ואם תקפצי למים הם ימצאו אותך." היא לא האמינה לדבריה בעצמה אך הרגישה כאילו היה זה באחריותה כעת להוציא אותן מהתסבוכת אליה נקלעו, והיא חשבה שדבריה יעודדו את אלביה. "אני מצטערת," אמרה אלביה. "פשוט לא כך תיארתי שיסתיים המסע שלנו." "הוא לא הסתיים עדיין," אמרה נוגי. "למורטה יש ניסיון רב בים ואני בטוחה שזאת לא הפעם הראשונה בה היא נתקלת בפיראטים." "שמעת את הפיצוץ בעצמך," הטיחה בה אלביה בייאוש. "כל אותם אנשים על הגורגונה, סית וטאן, מורטה וביין. מעולם לא חשבתי כי כל כך הרבה אנשים יהיו מעורבים בזה." היא נאנחה וכיסתה את פניה בידיה. "אני לא מסוגלת לחשוב על אף לחש שיוכל לעזור לנו כרגע. רק התחלתי לעבוד על לחשי זימון מתקדמים, אך כפי שאת רואה כלום לא יצא מזה, ואין סיכוי שתוכלי להלחם בכל אותם פיראטים לבדך." היא הביטה אל החלון הקטן מעליה, היכן שהירח נעלם מאחורי ענן. "גם כך אין מספיק אור ירח איתו אוכל לעבוד, ואני מותשת," הוסיפה. נוגי הרימה עיניה לחלון אך הורידה אותן במהירות ונעצה מבטה בדלת. "מה קרה?" שאלה אלביה, מרימה את ראשה מברכיה של נוגי ומביטה בה. "הם באים לקחת אותנו," ענתה. היא הרגישה את בטנה צונחת בעודה קמה ונעמדת כשפניה לדלת. שיערה החל לנוע בחוסר שקט על גבה, מוסתר תחת גלימתה. אלביה נעמדה גם היא בעוד קול צעדים כבדים נשמע וצחוק גס מלווה אותו, מתקרבים מחוץ לדלת. הן שמעו את קרקוש המפתחות על הצרור, ואז את המפתח נדחף לחור המנעול. הן נצמדו אחת לשנייה, מקשיבות לסיבוב המפתח כשלפתע נהדפה הדלת בחוזקה פנימה. "התגעגעתן אלי?" שאל גולט בצחוק מתגלגל. שני הפיראטים שעמדו מאחוריו התפקעו מצחוק. ריח של זיעה ושיכר הגיע אל נחיריה של נוגי. "אז אל תדאגו, כי לא אעזוב אתכן שוב לבד," המשיך, והושיט את ידו אל זרועה של אלביה. היא ניסתה למשוך אותה אך שני הפיראטים האחרים התקדמו לעברן, דוחקים אותן אל הקיר ואוחזים בהן בזרועות איתנות. "באמת," אמר גולט. "אתן לא צריכות להתבייש. כולם מתים כבר לפגוש אתכן," הוסיף בגיחוך, בעוד שני הפיראטים דחפו את הבנות מבעד לדלת. אלביה הושיטה את ידה אל נוגי והיא אחזה בה בחוזקה בעודה עולה במדרגות. היא הגיעה אל ראש המדרגות ופסעה דרך הדלת. קולות צהלה ושריקות החרישו את אוזניה. הפיראטים עמדו מסודרים בחצי גורן, חלקם נושאים לפידים ורובם אוחזים בבקבוקי משקה. ההמולה התגברה בעוד נוגי ואלביה נדחפו למרכז הסיפון ומעגל הפיראטים התהדק ונסגר סביבן. נוגי הרגישה את שיערה מתפרע מתחת לבגדיה וקיוותה כי איש לא שם לב לדבר. היא בחנה את הפיראטים סביבה, רואה כי לכולם היו חרבות תלויות על מותניהם. אני מוכרחה לעשות משהו, חשבה. אסור לי לתת להם לפגוע באלביה. היא פה בגללי. אם מישהו צריך להיפגע זאת אני. אחד הפיראטים, גבר גבוה ומוצק בעל זקן עבות וראש מגולח הושיט את ידו ונגע בשיערה של אלביה. נוגי תפסה את ידו בזריזות ובתנועה חדה העיפה אותו לעבר חבריו. הוא נהדף אחורה, נתקל בשני פיראטים שניצבו מאחוריו, והשלושה מעדו אל הסיפון. שאר הפיראטים הריעו בקול בעוד השלושה התרוממו מהרצפה. "אני רוצה את זאת," אמר הקירח, מצביע לעבר נוגי כשניצב שוב על רגליו. הוא ניגב רסיס דם משפתו התחתונה. "אני אוהב אישה שמסוגלת לעמוד על שלה. או לפחות מנסה." "קברניט על הסיפון!" צעק אחד הגברים ומעגל הפיראטים סביב נוגי ואלביה התרופף והתרחב. הגבר הקירח לקח כמה צעדים אחורה אך לא הסיר את מבטו מנוגי. הגברים פינו דרך ביניהם בעוד הקברניט צעד באיטיות אל מרכז המעגל, עוצר לפני נוגי ואלביה. "סלחו לאנשי," אמר, מסיר את כובעו המשולש ומצמיד אותו לחזהו. "הם אף פעם לא יודעים כיצד להתנהג בחברת גברות." עיניו הכחולות הבהירות לא הסגירו שום רגש כשצעד ונעמד מאחורי אלביה. הוא הושיט את ידו שהייתה מכוסה בכפפה שחורה וליטף את שיערה, מושך את צווארון גלימתה מטה ובוחן את עורפה. "נערות מהצפון," אמר מחייך, והפיראטים מסביב שאגו בהתלהבות. "הן יהיו שוות הון על האי," המשיך, מקיף אותן בצעדים איטיים. "כל עוד יישארו ללא פגם," הוסיף. רחש של התמרמרות עלה מהסובבים. גולט פסע לפנים ומאחוריו הפיראט הקירח. "קפטן, אנחנו סיכנו את חיינו בכך שהבאנו אותן בחזרה איתנו, המעט שתוכל לעשות הוא לתת לנו טעימה ראשונה," אמר. הקהל מלמל בהסכמה. "טיפש," אמר הקפטן, צועד לעבר גולט ונעמד לפניו. "נוכל לקנות עשר נשים בכסף שנרוויח ממכירת שתי אלה." הקהל החל ממלמל ומתלחש ונוגי הביטה בפרצופים הסובבים אותה. רובם הנידו בראשיהם וחייכו בהסכמה. הרעיון של עשר נשים על הסיפון במקום שתיים קסם למרביתם. גולט הביט סביבו. הפיראטים הביטו בו בציפייה, דרוכים לראות אם ייכנע. הפיראט הקירח שעמד מאחוריו דחף אותו קדימה והוא מעד, עוצר את עצמו במרחק צעד מהקפטן. הפיראט הקירח שדחף אותו סימן בידו לעבר הקהל וקבוצה של פיראטים תמירים ורחבים כמוהו פסעו אל קדמת המעגל. "אני לא רוצה שתחשוב שזה ניסיון למרד," אמר גולט, "אך אנחנו," הוא עצר והביט לעבר שורת הפיראטים שהביטו בו בציפייה דרוכה, ונוגי זיהתה את שני הגברים מהסירה ביניהם. "אנחנו אלו שהביאו אותן לכאן. סיכנו את חיינו למרות שלא היה זה חלק מהמשימה שלנו." הוא הביט אל תוך עיני הקברניט כשאמר את המילים האחרונות. הקברניט לקח צעד קדימה, לחייו מאדימות ועיניו רושפות כים סוער. נוגי הבחינה כי כל הפיראטים שהקיפו אותם צעדו צעד לאחור, חלקם מושיטים את ידיהם אל חרבותיהם. "סיכנתם את חייכם?" שאל הקפטן בקול רועם. עיניו הבהבו לרגע כאילו הכה בהן ברק רגע לפני הרעם. "סיכנתם את חייכם?" חזר בקול רם יותר. "סיכנתם את חיי כולנו כשעשיתם מעשה כה טיפשי!" צעק. "מה היה קורה לו הייתם נתפסים? כל התכנית הייתה נכשלת!" הוא הביט סביבו, מניח למילותיו לשקוע בקהל. "יש לכם מזל שאני לא מוליך אתכם על קורה אל תוך הים ברגע זה!" רעם, והקהל שאג בכעס. גולט הביט לעבר קבוצת תומכיו ששלפו את חרבותיהם והיו מוכנים לקרב. נוגי הבחינה בזיעה מבצבצת על מצחו. הקפטן בחן את הקבוצה מזווית עינו. הוא ידע כי היו אלה מהחזקים באנשי צוותו. הוא שכר את שירותיהם באי דרומי מרוחק וידע שיישארו מאוחדים ולא משנה מה יקרה. הגבר הגבוה ששפתו התנפחה הביט בקפטן ואז בגולט, והנהן פעם אחת בראשו. הקפטן צעד לאחור ושילב את ידיו על חזהו. דממה נפלה מסביבם בעוד הקפטן וגולט עמדו, עיניהם נעוצות האחד בשני. נוגי הביטה באלביה מזווית עינה וראתה כי גם היא מביטה בה, עפעפיה רועדים. זאת יכולה להיות ההזדמנות שלנו לברוח, חשבה. היא הביטה סביבה באיטיות וראתה חור שנפער במעגל היכן שעמדו הפיראטים שפסעו לצד גולט. אם תתחיל מהומה אוכל לתפוס את זרועה של אלביה, לרוץ במהירות דרך הרווח ההוא ולקפוץ מעבר למעקה. הגבר הקירח צעד ונעמד לצידו של גולט בעוד חבריהם נעמדים מאחוריהם כשחרבותיהם מבריקות בידיהם. "אתה קורא עלי תיגר, גולט?" פלט הקפטן את שמו בתיעוב. "ולחשוב שעמדתי לחלוק איתך ברווחים מהשלל ברגע שנגיע לאי, ואולי אף לקדם אותך." נוגי שמעה קריאות התפעלות מהקהל. עיניו של גולט היו נעולות על אלו של הקפטן והקהל סביבם בעבע במתח, מחכה לסימן הראשון לקטטה. "אני קורא עליך תיגר!" צעק הגבר הקירח לפתע והסתער על הקברניט באגרופיו. נוגי, שעמדה מאחורי הקפטן, הבחינה כיצד הושיט ידו בזריזות אחורה אל חגורתו. הפיראט המגודל היה במרחק צעדים ספורים ממנו כששלף הקפטן במהירות פגיון קטן ובתנועה חדה השליך אותו קדימה. זעקה חנוקה נמלטה מפיו של הפיראט בעודו אוחז בבסיס הפגיון שהיה נעוץ בגרונו. הוא מעד לאחור וצנח על הסיפון לצד גולט. גולט הביט בחברו הגוסס על הרצפה ודם ניגר מפיו, ואז הרים את עיניו והביט בקפטן. נוגי הסתכלה על פניו. עיניו כמו התכהו ופרצופו נראה קשה ודומם. "הפעם הגזמת," אמר. "סיימת להיות הקפטן פה!" צעק, והגברים מאחוריו הריעו יחדיו, מנופפים בחרבותיהם מעל לראשיהם. הקפטן הביט ברוגע בפיראטים שעמדו מאחוריו, בטוח בעצמו כמו תנין שמן. "אתם מתכוונים להניח לו לדבר אל הקפטן שלכם בצורה כזאת?" שאל בשאגה. "לא קפטן!" ענה אחד הפיראטים צועד קדימה. הפיראטים מאחוריו החלו קוראים קריאות מלחמה ושואגים בתאוות קרב וצימאון דם. ציפורניה של אלביה שקעו עמוק אל תוך זרועה של נוגי בעודן צופות בפיראטים מסתערים איש על רעהו. נוגי פסעה לאחור והביטה באלביה. היא יכלה לקרוא את חוסר האונים בפניה כשהביטה בפיראטים הנאבקים סביבן. לפתע הסתובב הקברניט לעברן ותפס בידה של אלביה. "את באה למטה איתי. אני לא רוצה לקחת שום סיכון שתפגעי. ערכך רב מדי." הוא החל מושך אותה לכיוון המדרגות אך נוגי אחזה בידה השנייה ומשכה אותה לכיוון הנגדי. "הנח לה!" צעקה. "להניח לה?" שאג הקפטן, ניצב בסמוך לגרם המדרגות. "לאן בדיוק אתן מתכוונות לברוח?" שאל בגיחוך. "לכל מקום שיהיה רחוק ממך," ענתה נוגי, צועדת לעברו. הוא היה נמוך ממנה וכשהתקרבה אליו נאלץ להרים את סנטרו כדי להביט בעיניה. "את יודעת מה?" שאל. "אינני זקוק לשתיכן. אוכל לקבל סכום נאה בשבילה." הוא פסע לאחור והושיט את ידו אל מתחת לגלימתו. "פשוט אצטרך להפטר מאחת ממכן," אמר, שולף פגיון זהה לזה בו השתמש אך לפני רגע. גופה של נוגי נמתח והיא הביטה בפגיון. היא ידעה שהמרחק ביניהם קצר מכדי שתספיק לחמוק מהפגיון במידה וישליך אותו לעברה. אלביה ניסתה להתנגד ולהשתחרר מאחיזתו של הקפטן אך הוא צעד עוד צעד לאחור ודחף אותה לכיוון המדרגות, נשען עליה כך שנלכדה בין גרם המדרגות לגבו. הוא סקר את פניה של נוגי וחיוך נפרש על פניו. היא ידעה כי לא שש להפטר ממנה אך כי יעשה זאת אם תכריח אותו. היא הרכינה את ראשה ופסעה קדימה. "ילדה טובה," אמר, מחזיק את הפגיון לפניה. לפתע אחזה טלטלה עזה בספינה. נוגי מעדה לפנים בעוד אלביה והקפטן נפלו לאחור אל גרם המדרגות. הפיראטים חדלו ממריבתם לרגע, מביטים ברצפה כשלפתע נשמע קול פצפוץ רם של קורות מתנפצות מתחתיהם. לפני שהצליחו להבין מה מקור הרעש הטלטלה הספינה בחוזקה, שולחת חביות מתגלגלות ופיראטים מתעופפים לכל עבר. נוגי נפלה לפנים, נוחתת על ארבע לפני הקפטן ואלביה. "מה בשם רוחות הים..." החל הקפטן למלמל כשלפתע התבקע הסיפון כאילו ביקש חפץ עצום להזדקר מבין קורותיו, ושברי עץ התעופפו לכל עבר. פיראטים הועפו לכל כיוון, צונחים למים השחורים באימה. נוגי הביטה בקורות המנותצות כשלפתע הציץ ראש גדול וירוק מביניהן, דוחף אותן מעלה. הראש היה מכוסה בקשקשים ועגול, ובקדמתו שני נקבים מהם נפלטו שני סילוני אדים. במרכזו ניצבו זוג עיניים גדולות וצהובות בעלות אישונים שחורים, צרים וארוכים, ופה רחב מלא בשיניים מחודדות. שני מחושים, מעין שפמים, ירוקים וארוכים הזדקרו בצידי פיה של המפלצת, מה שהזכיר לנוגי את השפמנונים שהיו דגים בבריכות בעמק דרוז'אן. סנפיר ירוק ארוך הזדקר ממצחה ובמורד גבה ונעלם בין קרביה של האונייה. "מפלצת ים!" קרא אחד הפיראטים, בעוד המפלצת סובבה את ראשה כאילו מחפשת משהו. הפיראטים שנותרו על הסיפן החלו מזנקים לים בעוד מים געשו דרך החור ממנו בקע צווארה הארוך של המפלצת. "הילחמו, פחדנים!" צרח הקפטן, מנסה להתרומם. נוגי הביטה בו ואז הפנתה את מבטה לאלביה שהייתה מרותקת למפלצת. היא סובבה את ראשה לאט והביטה בנוגי, ומבט של תדהמה נסוך על פניה. נוגי חשבה לרגע כי היא פוחדת אך אז הבינה שלא היה זה פחד בעיניה אם כי תדהמה מעצמה. היא זימנה את המפלצת! הקפטן הושיט את ידו וניסה להקים את אלביה. נוגי הביטה בפגיון ששכב על הרצפה הרטובה רחוק מהקפטן, ואז דחפה את עצמה בעזרת רגליה בחוזקה, מחליקה לעברו במים הרדודים. היא התהפכה ובעטה בכל כוחה במפשעתו והביטה כיצד התקפל בכאב. "אחי לימד אותי את זה," אמרה. " הוא היה על סיפון הגורגונה." "הצלחתי," מלמלה אלביה כשהגיעה אליה ועזרה לה לקום. "אני רואה," אמרה נוגי. "אבל מפלצת ים?" שאלה בתמיהה. "כן," ענתה אלביה. "זה היצור הימי היחידי שחשבתי שיוכל לחלץ אותנו מכאן." "או לאכול אותנו!" אמרה נוגי, מביטה בפרצוף הירוק שנעצר עליהן. העיניים הצהובות התמקדו בהן ונוגי הביטה באלביה בחוסר אונים. "אני זימנתי אותה," אמרה. "היא אמורה לציית לי." "אמורה?" שאלה נוגי בחשש. אלביה פסעה לעבר המפלצת, מועדת בין שברי הספינה ומים שזרמו מהחור, עד שנעמדה במרחק צעד מהמפלצת והושיטה את ידה בהיסוס אל הפרצוף הגדול. לשון גדולה וכחולה נשלפה מהפה הרחב וליקקה את ידה לרגע, ואז החליקה חזרה. "היא מזהה אותי," אמרה, מביטה לעבר נוגי כשחיוך נרגש על פניה. נוגי הביטה למטה אל הקברניט שצפה במחזה בהבעת פלצות. הספינה היטלטלה שוב בעוד מים גועשים דרך החור במרכזה כמו פרץ דם מפצע פתוח. "מכשפות!" סינן הקפטן לעברן. נוגי הביטה אל תוך עיניו הכחולות האכזריות והבחינה בערבוביה של פחד, שנאה וזעם. "קדימה, בואי נסתלק מפה!" קראה אלביה. היא טיפסה על צווארה הארוך של המפלצת, אוחזת בסנפירה ומייצבת את עצמה. נוגי התכופפה והרימה את הפגיון שהפיל הקפטן. היא הביטה באיש השמן לרגע ואז תחבה את הפגיון אל חגורתה. היא פסעה במהירות לעבר המפלצת והבחינה בעיניה הגדולות בוחנות אותה בריכוז. כשהגיעה אליה, הרכינה המפלצת את ראשה וקול המהום עמוק הדהד מנחיריה, מזכיר לנוגי את הצליל שהפיקו הקרניים בהן השתמשו הרועים לקרוא לעדריהם בכפרה. היא נעצרה והביטה במפלצת. קשקשיה הירוקים נצצו באור הירח, משווים לה מראה של פסל כסוף. היא הושיטה את ידה והניחה אותה מעל לנחיריה, בין עיניה של המפלצת, והרגישה חמימות מוזרה זורמת אל גופה, במורד שיערה ואל תוך המים בהם עמדה. לרגע הרגישה כאילו היא אחת עם המפלצת והים, טיפה בודדה בבריכה אינסופית של נוזל. "קדימה!" האיצה בה אלביה, מביטה סביבן בעצבנות. חלק מהפיראטים שנאחזו עדיין בסיפון הביטו בהן בבעתה. נוגי הושיטה את ידה אל צווארה של המפלצת וטיפסה אל צידה השני, כך שסנפירה הגבוה הפריד בינה לבין אלביה. קשקשיה החלקים של המפלצת היו חמימים למגעה והיא ליטפה אותם בעדינות. המים סביבן סגרו על האונייה, עוטפים אותה בקצף וגלים. הסיפון כולו כוסה במים ורק התרנים נראו מעליהם. נוגי ראתה את הקפטן מחבק ארגז עץ שצף במרחק מה מהן, והבחינה בעוד כמה פיראטים שצפו על שברי הספינה. "החזיקי חזק," אמרה אלביה. נוגי אחזה בסנפירה של המפלצת בחוזקה והביטה באלביה שהתכופפה ולחשה, "לדרך," אל תוך חור בצידו של ראשה שנראה כי היה אוזנה. המפלצת פסעה באצילות על הסיפון השקוע תחת פני המים ואז החליקה אל תוך המים, דוחפת את עצמה קדימה בעזרת זנבה הגדול. נוגי הביטה לאחור אל התרנים שהחליקו במהירות אל מתחת לפני המים והרגישה דקירה בליבה. הקפטן ומה שנותר מצוותו לא הביטו בספינתם השוקעת, אלא בזוג נערות מתרחקות אל תוך הלילה על גבה של מפלצת ים. -17- שארית הקרב הסתיימה במהירות. מרבית הפיראטים שנותרו על הגורגונה לאחר הפיצוץ השליכו את חרבותיהם ונכנעו כשראו את ספינתם טובעת, או קפצו למים והצטרפו לאלו ששרדו מהאונייה וצפו כעת במים, נאחזים בשבריה. "עשית מעשה אמיץ," אמר ביין, טופח על שכמו של טאן. מסביבם היו עסוקים המלחים בהשלכת גופות הפיראטים למים. חלקם חבשו את חבריהם הפצועים, בעוד אחרים עמלו לתקן את הנזק שנגרם לגורגונה מהאש ותותחי ספינת הפיראטים. טאן הבחין בסית שעזר לכמה מלחים לסדר בשורה גופות עטופות בבדים ספוגי דם. "הצלת את הגורגונה," נשמע קולה של מורטה מאחוריו, "ואני אדאג לתגמל אותך על כך," הוסיפה, טופחת על שכמו בחוזקה. טאן כמעט ואיבד את שיווי משקלו וביין עמד מהצד וחייך. הקפטן התרחקה אל ירכתי הספינה והוא הבחין כי רבים מהמלחים הביטו בו. חלקם הנהנו בראשיהם, והוא חש בחמימות מתפשטת בחזהו ובפניו. "עכשיו לך ועזור לחזק את החביות והארגזים שם," אמר ביין, מצביע לצידה השני של האונייה. "אוכל לשאול שאלה אחת, אדוני?" שאל בדיוק כשפנה ביין ללכת. "בוודאי, נערי," ענה עם חיוך. "וקרא לי ביין מעכשיו. הרווחת זאת ביושר." "ביין, אדוני, הבנות בסדר?" שאל בהיסוס. "הבנות? או, כן, הן היו למטה בתאן כשהפיראטים תקפו." הוא בחן את פניו של טאן. "מה לך ולהן?" שאל, וחיוך דק נפרש על פניו. "או, שום דבר," מלמל. "רק חשבתי, מכיוון שהן הנשים היחידות על סיפון האונייה, מלבד הקפטן כמובן, שהן עלולות היו להיות בסכנה גדולה יותר. אולי הן מפוחדות." ביין הביט בו, מחייך עדיין, והנהן בראשו. "אלך לבדוק לשלומן," אמר. "כך גם אתה וגם אני נהיה רגועים." הוא קרץ ואז הסתובב ופסע לעבר המדרגות. טאן פלט אנחת רווחה וניגש לעזור למלחים האחרים. הוא החל לגלגל חבית יין דולפת לכיוון ערימת ארגזים שבורים כשביין הגיח בריצה מהמדרגות. הוא הביט מסביב ומיהר אל מורטה, לוחש משהו באוזנה. טאן הבחין במצחה מתכווץ וליבו צנח בקרבו כשראה אותה קוראת לקבוצת מלחים ומסבירה להם משהו במהירות. הוא ניסה להקשיב לדבריה אך לפני שהצליח להבין אף מילה היא פלטה "זוזו!" קולני והמלחים נפוצו בריצה אל כל פינות האונייה. טאן מיהר לעבר ביין בעוד מורטה ניגשה למדרגות וירדה בהן בזריזות. "מה קרה?" שאל. ביין הביט בו ללא שום הבעה. "זה לא עניינך, מלח. חזור לעיסוקך." "זה כן ענייני!" הרים טאן את קולו. "הן חברות שלי!" ביין הביט בו במבט עצבני ואז שילב את זרועותיו הרחבות על חזהו. "העובדה שהגשת להן ארוחות ערב לא הופכת אותך לחבר שלהן," אמר בקול נמוך ותקיף, וכמה מהמלחים חדלו ממלאכתם והביטו בהם. "אתה לא מבין," אמר, מנופף בידיו בתסכול. "הגעתי לנמל קאלין יחד איתן מעמק דרוז'אן. סית הוא אחיה של נוגי. עכשיו אני מוכרח לדעת מה קרה להן!" ביין בחן את פניו בדקדוק, ואז הפנה את ראשו לעבר קבוצות המלחים העסוקות, סורק את הסיפון עד שמצא את סית. "אתה!" קרא, מצביע אליו. "בוא הנה." סית הניח לחבל שהחזיק בידיו ופסע לעברם. "זה נכון שאתה אחיה של אחת מהבנות?" פלט לעברו ביין כשהגיע אליהם. סית הביט בטאן בתדהמה. "גיליתי לו רק כי קרה להן משהו והוא לא מוכן להגיד לי מה," ענה טאן על שאלתו הדוממת. "אז זה נכון?" שאל ביין בהפתעה. "זה נכון," ענה סית מבולבל. "למה אתה מתכוון שקרה להן משהו?" שאל. טאן משך בכתפיו וסית פנה אל ביין. "מה קרה לנוגי ואלביה?" שאל בקול תקיף שניסה לחפות על הרעד שחלף בו. רחש של צעדים מתקרבים על הסיפון הגיע לאוזניהם וטאן ראה את אחד המלחים ששלחה מורטה לפני כן ממהר בחזרה. "הן לא נמצאות על הספינה," אמר המלח, מתנשם בכבדות. המלחים האחרים שבו גם הם בריצה, מנידים בראשיהם לשלילה. "הן לא על הספינה?" שאל סית בהפתעה. "בואו אחרי," אמר ביין והסתובב, משאיר את מעגל המלחים הקטן מאחוריו. טאן וסית מיהרו בעקבותיו, מחליפים מבטים מודאגים. "לאן הן נעלמו?" התעקש סית, מנסה לצעוד לצידו של ביין. "מורטה בוודאי תדע," ענה, יורד במדרגות. הוא הגיע לתאה, דפק על הדלת ונכנס מיד, סית וטאן אחריו. "הנערות אינן," אמר מיד למורטה שהייתה רכונה מעל מספר מפות. "זה וודאי?" שאלה בנהמה. טאן הביט בעיניה שנראו כאילו בערו מזעם. לראשונה התחוור לו כיצד יכלה לפקד על אחת הספינות הגדולות ביותר שהפליגו על הים המערבי. "נראה כי הפיראטים ששתלו את הפצצה חטפו אותן זמן קצר לפני תחילת המתקפה על הגורגונה," אמר. "למה אנחנו מחכים? בואו נרדוף אחריהם!" התפרץ טאן. עיניה של מורטה בחנו אותו ואת סית, כאילו מבחינות בנוכחותם לראשונה. "מה הם עושים פה?" פלטה לעבר ביין. "מסתבר שהוא," אמר, מצביע על סית, "אחיה של נוגי, והוא," טפח על גבו של טאן, "הוא חברן שהגיע איתן כל הדרך מהמזרח." מורטה סקרה את פניהם ואז הביטה חזרה בביין. היא נאנחה עמוקות. "אני יודעת לאן הם לוקחים אותן," אמרה. "ואם ננסה להגיע לשם, יהיה זה מותנו הוודאי." "לאן הם לוקחים אותן?" שאל סית, צועד לפנים. עיניו נצצו באור המנורה ומורטה הזדקפה כדי להביט לתוכן. "קצה האופק," ענתה. היא שלחה מבט עמוס משמעות בביין ואז השיבה מבטה אל סית. "הסיכוי היחיד שיש לנו להציל אותן הוא להשיג את הספינה ולעצור אותה לפני שתגיע אל קצה האופק. אם לא נצליח לעצור אותה לפני כן, לא נותר דבר שנוכל לעשות למענן." "מהו קצה האופק?" שאל טאן. "אין לנו זמן לבזבז," חרצה מורטה, מביטה בביין. "הרם את כל המפרשים. אני רוצה שכל מלח שכשיר להלחם יתכונן לקרב. אעלה לסיפון בעוד רגע, וודא שהמפרשים מוכנים ושצוות אחד טוען את התותחים." ביין הנהן בהבנה ועזב את התא מייד, צעדיו הכבדים מהדהדים במורד המסדרון מאחוריהם. "שבו," אמרה מורטה והושיטה את ידה אל מקטרתה. היא הפנתה את גבה אליהם ונעצה את עיניה במפה שהייתה תלויה על הקיר. סית וטאן ישבו בדממה, מביטים בגבה בעוד עננים קטנים של עשן החלו עולים מעל ראשה. "אתם רואים את זה?" שאלה, מניחה את אצבעה על המפה. סית וטאן התקרבו אליה, מביטים במקום בו נחה אצבעה. כל מה שראו היה משטח כחול בהיר שלפי מיטב ידיעתם סימל מים. "אין שם דבר," אמר סית לאחר רגע של שקט. "ולשם הפיראטים לוקחים את אחותך. המקום נקרא קצה האופק. הפיראטים הם היחידים שיודעים כיצד לנווט אל האי. הוא מוקף בשוניות טבעיות ומלכודות שבנו והטמינו בעצמם." "איך את יודעת עליו אם כך?" שאל טאן, וסית הביט בו בחוסר סבלנות. "כי לפני זמן רב, הייתי פיראטית," ענתה, יונקת ארוכות ממקטרתה. טאן וסית הביטו בעיני הענבר שלה בעודה נושפת עשן באיטיות דרך נחיריה המתרחבים. "אך זה סיפור אחר לחלוטין. כרגע אנחנו מוכרחים לעשות כל מה שביכולתנו על מנת להבטיח כי נשיג את ספינת הפיראטים לפני שתגיע לשם." "מה יעלה בגורלן אם יגיעו אל קצה האופק?" שאל סית. מורטה הניחה את המקטרת בין שפתיה והביטה בגלובוס המבריק שניצב על שולחנה. "אינני יודעת," ענתה. "ואינני רוצה לחשוב על כך." "אבל היית שם!" הפטיר סית בקול מתחנן. "את מוכרחה לדעת!" היא פלטה ענן עשן ואז פנתה להביט בו. "חלף זמן רב מאז שהייתי בקצה האופק," אמרה. "ואפילו כשהייתי שם, היה הרבה שלא ידעתי. השמועה אומרת שהאי שימש כבסיס צבאי ומסחרי של כוחות הדרום זמן רב לפני שהתחילה המלחמה. לאחר שהפיראטים השתלטו עליו, אבדו כל המפות אל האי ואיש לא הצליח או רצה למוצאו. ספינות שעברו באזור נעלמו ואף ניצול לא נותר כדי לספר מה עלה בגורלן. היו שמועות על יצורים מפלצתיים שנראו בקרבת המקום בו היה אמור להימצא, או על ספינות דרומיות שהפליגו מהאי למרות שלא נראו מפליגות אליו." היא הניחה את מקטרתה במאפרה והביטה בשניהם. "אני חושבת שאין לנו שום זמן מיותר לבזבז. הגיע הזמן לעלות אל הסיפון ולהבטיח שנגיע אל הבנות לפני שיגיעו אל קצה האופק." נוגי הרגישה את המים ניתזים על ירכיה וגבה בעוד המפלצת שטה במים השחורים. קרירותם של המים עזרו לה להישאר ערה עד כה ,והיא פקחה עין על אלביה שישבה מצידו השני של הסנפיר המפלצתי. היה נדמה לה כי המים מתחממים בהדרגה והיא ניסתה להריח את הרוח מסביבה, אך הרוח הייתה גבית וחוץ מריח הים המוכר לא הצליחה להבחין בשום ריח יוצא דופן. "לאן היא לוקחת אותנו?" שאלה נוגי, מנסה להרים את קולה מעל לרחש זנבה של המפלצת שחתרה במים באדישות. "ביקשתי ממנה שתיקח אותנו אל אדמה יבשה. אני מקווה שנגיע לשם בקרוב," אמרה, פניה מתוחים בדאגה. שפתה התחתונה רעדה קמעה ונוגי לא הייתה בטוחה כי היה זה בגלל הקור. "מדוע?" שאלה אותה. "כי אני לא בטוחה עוד כמה זמן יחזיק הלחש שלי. בדרך כלל כוח הזימון נותן למטיל הלחש שליטה ביצור המזומן עד שהמטרה לשמה זומן הושגה. אבל שליטה ביצור כה גדול וקסום כמו מפלצת הים הזאת הוא מעבר לכל דבר שדמיינתי שאוכל לעשות, ואני די בטוחה שהלחש שטוויתי לא יחזיק עוד זמן רב." נוגי הביטה באלביה ואז הושיטה את ידה וליטפה את ראשה החלק ומכוסה הקשקשים של המפלצת. "אני בטוחה שהיא תביא אותנו ליבשה הקרובה ביותר שתמצא," אמרה. "מדוע את כל כך בטוחה שזאת נקבה?" שאלה אותה אלביה בהפתעה. "יש לי הרגשה לגביה," ענתה. "בחנתי אותה בזמן שאת כמעט ונרדמת והחלקת אל המים." "לא נרדמתי," אמרה אלביה בביטול בעודה בוחנת את פניה של המפלצת. "זה בסדר," אמרה נוגי מחייכת. ""לא היינו נותנות לך ליפול." "אם לא תשתקי את תהיי זו שתיפול למים בקרוב," הפטירה אלביה עם חיוך. "רק תנסי," החזירה נוגי בשובבות. לפתע נשמעה קריאה רמה מגרונה של המפלצת, מהדהדת כמו קרן מלחמה בראשה העגול. נוגי ואלביה הביטו בסילון מים ואדים שהשפריץ מנקב מעל למצחה. "מה היא עושה?" שאלה אלביה בעוד המפלצת החלה מאטה את קצב שחייתה. "נדמה לי שהיא מצאה יבשה," ענתה נוגי, כשלפתע החל גופה של המפלצת מתרומם מהמים. הן החזיקו בסנפירה בחוזקה והרגישו את גופה נע לקצב צעדיה. גופה הגדול השתפשף במשהו ורעד, ואז צנח במהירות חזרה אל המים. נוגי הבחינה באגודות של אצות שנצנצו במים סביבה, ולהקות של דגים קטנים שמיהרו במים הכהים, קשקשיהם מבריקים כמטבעות כסף לאור הירח. "אלו שוניות," אמרה נוגי. "כמו אלו שהראה לנו ביין כשהפלגנו מנמל קאלין." המפלצת שייטה בין השוניות, עולה מדי פעם על אחת ויורדת בצידה השני, עד שהחלה הולכת באיטיות. "היא הולכת על משהו," אמרה נוגי. תנועותיה לא היו חופשיות כמו לפני כן כששחתה במים. "זה בוודאי חול," אמרה אלביה, מביטה בעננים הלבנים שנוצרו במים מסביב לסנפיריה הגדולים של המפלצת. "כנראה שהגענו לאי." "מה אם היא הביאה אותנו כל הדרך מערבה?" שאלה נוגי. "אל תדברי שטויות," ענתה אלביה בגיחוך. "אנחנו עדיין במרחק של לפחות כמה ימים מהמערב. גם אם הייתי מזמנת גריפין שהיה נושא אותנו באוויר לא היינו מגיעות לשם כל כך מהר." גופה של המפלצת החל מתרומם מעל המים עם כל צעד שעשתה עד שנעצרה, עומדת במים שהגיעו עד קרסולי רגליה, שדמו לסנפירים ענקיים. לפניהן בחשיכה הצליחה נוגי להבחין בצלליות של עצים. "בואי," אמרה אלביה, מחליקה מגבה של המפלצת אל תוך המים הרדודים. המים הגיעו עד לברכיה והיא החלה מתקדמת לכיוון החוף. נוגי החליקה גם היא מגבה של החיה, אך הקיפה את צווארה ונעמדה מול הפנים הגדולות, מניחה את ידה מעל לנחיריה. "תודה," אמרה, והמפלצת הרכינה את ראשה. היא נשפה בחוזקה, משמיעה תרועה שהדהדה בלילה סביבן. שיערה הרטוב של נוגי התנופף לאחור והיא חייכה. היא צפתה כיצד החליקה המפלצת לאחור, ואז שטה לה ברכות על גלי המים השחורים, משאירה מאחוריה שובל של קצף לבן. לאחר שנעלמה לחלוטין הסתובבה נוגי ופסעה בעקבות אלביה אל החוף. הירח השתקף באדוות המים שיצרו צעדיה של אלביה ונוגי עקבה אחריהן, מבחינה בחול לבן שבהק באור הירח. צלליות העצים שראתה מקודם נפרשו לאורכו של החוף מכל כיוון. אלביה הגיעה כבר אל החוף והייתה רכונה על החול, עסוקה בסחיטת גלימתה. "פשוט תתפשטי," אמרה נוגי, מושכת את גלימתה שלה מעל לראשה. שיערה הארוך היה דבוק לגבה, וגם בגדיה התחתונים היו רטובים. "מה את עושה?" שאלה אלביה, חיוך נבוך על פניה. "מנסה להתייבש," ענתה. "די נעים פה," הוסיפה, סורקת את צללי היער השחור שלפניהן. "אני בטוחה שאנחנו במערב." "אנחנו בהחלט מערבה יותר מהיכן שהיינו כשעוד נמצאנו על סיפון הגורגונה, זה די ברור ממזג האוויר. אבל לא נראה לי שהגענו למחוז המערבי עדיין, " אמרה אלביה, כמעט ומועדת לאחור על החול. "פשוט תפשטי אותה!" חזרה נוגי בקול רם. "הנה, תני לי לעזור לך," אמרה, מושיטה את ידה אל ברדס גלימתה של אלביה. "עזבי!" צעקה אלביה, מנסה לשחרר עצמה מתפיסתה של נוגי שאחזה בברדס גלימתה בשתי ידיה כעת וניסתה למשוך אותו מעל לראשה. "הפסיקי!" היא צעקה, מועדת אחורה אל החול. ידיה נמתחו מעלה והגלימה החליקה מעל לראשה. "חכי ותראי, אייבש את הגלימות במהירות עכשיו," אמרה נוגי, מתחמקת מבעיטותיה של אלביה. "החזירי לי אותה!" אמרה אלביה בתקיפות, מחבקת את פלג גופה העליון. בגדיה התחתונים היו רטובים ושיערה השחור דבק לכתפיה. "החזירי לי אותה אמרתי!" צעקה והסתערה על נוגי כשידיה מושטות לפנים. נוגי הביטה בה והרגישה כאילו החלקיקים מהם היה מורכב הזמן האטו את קצבם לרגע. היא יכלה לראות את אלביה מתקדמת אליה לאיטה, וללא כל מאמץ פסעה הצידה וצפתה כיצד אלביה התעופפה לפנים ונחתה כשפניה בתוך החול הלבן. כתם אור עמום זרח על גבה דרך חולצתה הרטובה והיא הרימה את ראשה, מבולבלת, ומחתה את החול מפניה. היא הסתובבה והביטה בנוגי. "החזירי לי את הגלימה," אמרה בקול שקט ותקיף. עיניה נצצו ונוגי הבחינה לפתע כמה נסערת הייתה. "מה זה האור הזה על גבך?" שאלה נוגי וזיק שובב בעיניה. "שום דבר. החזירי לי את הגלימה בבקשה," אמרה אלביה, נעמדת ומחככת את כפות ידיה על ירכיה. "רק תני לי להסתכל על זה לרגע," ביקשה נוגי. "לא." "תני לי לראות את זה לרגע או שאסתכל על זה בעצמי," אמרה נוגי בקול רועד. היא ניסתה להישמע תקיפה אך לא הייתה רגילה לדבר כך אל אלביה, והיא קיוותה שאלביה לא שמה לב. "בסדר," אמרה אלביה לבסוף. "מסרי לי את הגלימה שלי ואתן לך להביט בזה." נוגי חייכה בהקלה. "בסדר," אמרה, והשליכה את הגלימה אליה. בעודה מרחפת באוויר, הרימה אלביה את ידה ושרבטה משהו לפניה, חותכת את האוויר בסלסול מהיר בעזרת אצבעה. הסמל זהר באור ירח ולפני שהצליחה נוגי להבין מה קורה היא הרגישה משב אוויר מתנגש בחזה, מעיף אותה לאחור ודוחק את האוויר מריאותיה. היא נחתה על גבה בחול, מתנשפת בכבדות. אלביה פסעה לפנים, דוחפת את ראשה דרך צווארון גלימתה. "מכת רוח," אמרה. "אחד מלחשי טוויית-הירח הקלים והמהירים ביותר. אשתמש בו בכל פעם שתנסי משהו כזה. אפילו את לא מהירה מהרוח." נוגי הביטה באלביה ונשמה עמוקות, עיניה מוצפות בדמעות. היא דחפה את גופה קדימה בתנועה מהירה, דוחקת את ידיה בחול והחליקה אל אלביה, מכשילה את רגליה בעזרת רגלה הימנית. אלביה נפלה לאחור ונוגי זינקה מעליה. "ואת לא יותר מהירה ממני," אמרה מחייכת. אלביה הביטה בה בפרצוף זועף. "רדי ממני," סיננה. "ארד ממך בעוד רגע," אמרה. "אך לפני כן אני רוצה שתסכימי להראות לי את הדבר הזה שעל גבך, או לפחות תאמרי לי מה הוא. את יודעת כל מיני דברים עלי, כל מיני סודות, ואני מרגישה לפעמים כאילו אני לא יודעת דבר עלייך." "אני לא בטוחה שאני יודעת הכול על עצמי," אמרה אלביה, ודמעה החליקה במורד לחייה אל החול. "גם אני. עלי ועלייך," פלטה נוגי וחייכה בתחינה. "ולכן עלינו להיות כנות האחת עם השנייה. זה רק את ואני מעכשיו. אולי נמות ביחד. אולי ניתקע על האי הזה לשארית חיינו!" "רדי ממני ואספר לך מהו הסימן הזה. וחוץ מזה, כדאי שנחפש מקום לישון בו הלילה, אני מותשת." נוגי התרוממה ונעמדה מעל אלביה, מושיטה את ידה קדימה. אלביה אחזה בה ונעמדה גם היא, והן ניערו את החול מעצמן והאחת משנייה. "נולדתי איתו," אמרה אלביה כשהתחילו פוסעות לאורך החוף על החול הרך. הן נמנעו מלהיכנס אל היער האפל שנראה כמו צל גדול ואחיד לעומת החול הלבן. "סבתא דלה אומרת שזהו סימן עתיק, אולי ברכה כלשהי, אך היא לא מסוגלת לפענחו." נוגי בעטה בחול לפניה והביטה באלביה מזווית עינה. "את מוכנה להראות לי אותו?" שאלה בהיסוס. אלביה נעצרה והביטה בה. עיניה נצצו באור הירח ונוגי הביטה בהן בריכוז. לאחר רגע הפנתה אלביה את מבטה אל הים. אור הירח שהשתקף במים גרם לעורה להראות חיוור כשלג וחלק כזכוכית. "בסדר, אראה לך אותו. תמיד התלבטתי אם להראות לך אותו אך חשבתי שתמצאי אותו דוחה או מוזר. כמובן שזה היה לפני כל זה." היא הרימה את גלימתה מעל לראשה. "וחוץ מזה לא נראה לי שנמצא מקום טוב יותר לחנות בו הלילה, אז בואי פשוט נעצור כאן לפני שאתמוטט." היא פרשה את גלימתה על החול הלבן ואז כרעה עליה ונשכבה על בטנה. נוגי הסירה את גלימתה ופרשה אותה לצידה של אלביה. היא כרעה עליה והביטה על גבה. לאור הירח היא הצליחה לראות עיגול בגודל כף ידה בין שכמותיה, ובתוכו עוד עיגול קטן, שנראו כאילו צוירו על גבה. הם הזכירו לה את הקעקועים שהתנוססו על זרועותיהם של מרבית הפיראטים והמלחים שראתה. הסמל זרח באור עמום, והיא הושיטה את ידה לגעת בו אך עצרה רגע לפני שנגעו אצבעותיה בעורה של אלביה. היא הבינה מנשימותיה השטחיות של אלביה כי נרדמה כבר. הרכיבה הארוכה על גבה של מפלצת הים התישה אותה יותר משהתישה את נוגי. היא השעינה את ראשה על מרפק אחד והתבוננה בסמל לזמן מה. כשהחלו עיניה להיות כבדות היא אספה את שיערה וגלגלה אותו לכדור, מניחה אותו תחת ראשה ככרית. היא הביטה בירח עד שנרדמה. בדיוק כשעצמה את עיניה חלף צל גדול בשמיים מעליהן, מסתיר את הירח להרף קל ונעלם ביער מאחוריהן. "קפטן!" רעם קולו של ביין מהסיפון העליון. הם הרגישו את הספינה מאטה לפתע. מורטה נעמדה, הודפת את כסאה לאחור ומניחה את מקטרתה על צלחת כסף קטנה שעל שולחנה. "בואו אחריי," אמרה לטאן וסית שבדיוק סיימו לגולל בפניה את סיפור מסעם מעמק דרוז'אן עד לרגע בו אמרו לנוגי ואלביה שהם חוזרים מזרחה. היא נעצרה בדלת והסתובבה אליהם. "ובואו נבהיר משהו עכשיו," אמרה, עיניה בורקות. "אם תשקרו לי שוב, אאכיל אתכם לכרישים." היא הסתובבה ומיהרה במורד המסדרון ואז במעלה המדרגות אל הסיפון, והשניים פסעו אחריה מחליפים ביניהם מבטים הרי משמעות. "קפטן," קרא ביין כשראה אותם מבליחים אל הסיפון. "הסתכלי על זה." הספינה האטה וקבוצה של מלחים התקהלו בצידה, מביטים אל המים. כשהתקרבה מורטה הם הסתובבו ופינו לה דרך. היא הביטה מעבר למעקה אל הים שהיה מכוסה בשברי עץ והריסות. סית וטאן הביטו בשברי הקורות ובכמה גופות של פיראטים שצפו ביניהן. רעד עבר בגופו של טאן. הוא הרגיש את בטנו מתהפכת והאוויר כאילו קפא בריאותיו בעוד פניו התכסו בזיעה קרה. "מה קרה פה?" שאל סית, מביט במורטה לתשובה שתסביר את מה שלא רצה להבין. כשלא אמרה דבר הסתובב אל ביין. מורטה פנתה אליו באיטיות, מפנה גבה לים והניחה את ידה על כתפו. היא הישירה את מבטה אל עיניו. "נראה כאילו הייתה להם תאונה כלשהי. אולי אחת מאותן תיבות כמו זאת ששתלו על הגורגונה התלקחה וגרמה לפיצוץ." סית הביט בה כלא מאמין. "נוגי היא שחיינית מעולה, ואלביה היא קוסמת, הן בוודאי כאן איפשהו. אנחנו מוכרחים לחפש אותן!" הוא חטף לפיד מידיו של אחד המלחים ומיהר לאורך המעקה, סורק את המים השחורים. ביין מיהר אחריו, מניח את ידו הגדולה על כתפו. "כבר חיפשנו," אמר. "אין סימן לשום ניצולים." אבל..." החל סית למחות, מנסה להשתחרר מידו של ביין. "קחו אותו למטה," אמרה מורטה. "הרימו את כל המפרשים." המלחים מסביב החלו מכוונים את החבלים, מושכים ומלפפים אותם סביב עמודים. "אנחנו במרחק של פחות מיום מאישתאל. עלינו להגיע לשם כמה שיותר מהר כדי שאוכל ליצור קשר עם דלה." סית פסע באיטיות לכיוון מורטה, ביין מאחוריו. "אנחנו לא יכולים לעזוב אותן כאן!" צעק. "אנחנו חייבים להמשיך לחפש!" מורטה הביטה בו, עיניה מנצנצות לאור הלפיד שהחזיק. "עשינו כמיטב יכולתנו. השאר תלוי ברוחות הים." היא הביטה מעבר לכתפו והנהנה לביין שדחף את סית בעדינות קדימה והחווה בידו לכיוון המדרגות. סית פסע לפנים ואז כאילו נזכר במשהו, סובב את ראשו והחל מחפש סביבו, סורק את הספינה בעיניו. "טאן!" קרא. "טאן!" טאן הופיע מאחורי מורטה, פניו חיוורות כמו הירח. הוא הביט בהם בעיניים מזוגגות. "זה לא ייתכן," מלמל בלחש. הוא הסתובב והביט במורטה. "זה לא יכול להיות. באנו לכאן כדי להגן עליהן!" הוא הרים את קולו בייאוש. דמעות זלגו במורד לחייו והוא ניסה לפסוע לפנים אך התמוטט בכבדות על רצפת העץ. -18- נוגי חשה משהו מושך באוזנה, ואז צובט בו קלות. היא סובבה את ראשה לצד השני, מסרבת להתעורר, אך היה זה מספיק שתרגיש את הבהירות שדחקה על עפעפיה, והיא פקחה אותם. השמש זרחה גבוה בשמיים, ואורה סנוור אותה לרגע. היא הושיטה את זרועה לכסות את עיניה וסובבה את ראשה שוב. משהו זז במהירות וצלליתו זע על פניה. היא מיהרה להתיישב והבחינה בשחף מתעופף וממריא אל שמי הבוקר הכחולים שנפרשו מעל לים. הוא פלט צווחת בוז רמה ונעלם. אלביה עדיין ישנה לצידה, ברדס גלימתה מכסה את פניה. היא קמה, ניערה את החול מגופה ומגלימתה, וניסתה לקלוע את שיערה לצמה, אך עד מהרה הבינה כי המעשה חסר סיכוי. הוא היה שזור בחול ומלח ים שהקשו אותו למגע. היא הביטה מאחוריה, נזכרת ביער האפל שראתה בליל האתמול. המראה שנפרש לפניה השאיר אותה פעורת פה. עמק דרוז'אן היה עמק מוריק ושופע צמחייה, ונוגי תמיד אהבה אותו משום כך, אך תמיד לקחה אותו כמובן מאליו. היא הניחה כי רוב העולם היה מכוסה אותה צמחייה ירוקה סבוכה של שיחים ואורנים. מראם של רוב הפרחים כבר לא ריגש אותה, והצמחים היחידים שעדיין היו מסוגלים לדגדג את סקרנותה היו אלו בגינתה של דלה. אך ביער שנגלה לפניה לא היו שזורים אף אחד מהצמחים אליהם הייתה רגילה. העצים היו בגוונים רבים של ירוק, וביניהם בצבצו פרחים ופירות בשלל צבעים בוהקים. היא החלה מתקדמת אל עבר שולי היער, היכן שדשא עדין ונמוך כיסה את החול. היא הושיטה ידה אל פרח אדום גדול שצמח על שיח נמוך, קטפה אותו והביאה אותו אל אפה. ריחו היה חריף ומתוק ולמרות שהיה שונה מפרחים אחרים שהריחה בחייה, הוא העלה בה זיכרונות של המדרונות והחורשות מכוסי הפרחים בעמק דרוז'אן. היא שמה את הפרח מעל לאוזנה, מהדקת אותו אל תוך שיערה, והביטה מסביב. עיניה נחו עד מהרה על פרי צהוב ומוזר. הוא היה ארוך ומעוקל, מזכיר בצורתו את הירח, ונוגי נזכרה כי ראתה פירות כמוהו באחד מהדוכנים בנמל קאלין. היא הושיטה את ידה אליו ותלשה אותו מהאשכול שעליו הצטופפו פירות רבים כמותו. בטנה החלה מקרקרת מהמחשבה על אוכל והיא ניסתה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה אכלה. היא הרגישה דקירה חדה בבטנה והגישה את הפרי אל פיה, נוגסת בקצהו. שיניה חדרו את הקליפה הסיבית וטעמו המתוק וריחו הציפו את חושיה. "אני חושבת שאת אמורה לקלף את זה לפני שאת אוכלת," נשמע קולה של אלביה מאחוריה. היא הסתובבה בבהלה וחייכה, ואז הושיטה את ידה אל האשכול וקטפה עוד פרי, מושיטה אותו לאלביה. "זה ממש טעים, תנסי." אלביה לקחה את הפרי מידה ושברה את קצהו החד. היא משכה את הקליפה מטה והסירה אותה במהירות. "אנדרה נתנה לי לטעום אותן פעם. היא קונה אותן מסוחרים מערביים," אמרה עם חיוך ונגסה בפרי. "קוראים לזה בננה," הוסיפה בפה מלא. נוגי הסירה את שארית הקליפה מהבננה שלה ודחפה אותה לפיה. "זה שם משונה לפרי שנראה כמו הירח," אמרה, מושיטה את ידה וקוטפת עוד בננה מהעץ. "אני אקרא לו ירח-צהוב, זה מתאים לו הרבה יותר," אמרה, לועסת בחיוך. "אולי השם שלהן מצחיק או משונה, אבל הן מעולות," אמרה אלביה. "קטפי לי עוד אחת, בבקשה." שיערה השחור היה פרוע וגרגירי חול ומלח נצצו בין קווצותיו. "כדאי שנחפש נחל או מעיין כדי לרחוץ את עצמנו," אמרה נוגי לאחר מכן, כשישבו על הדשא הרך וערימה של קליפות בננה ביניהן. "כדאי שנחפש עוד בני אדם," אמרה אלביה. "את פשוט מפחדת להיכנס למים," התגרתה בה נוגי. "אני לא," ענתה אלביה בזעף. "אני פשוט חושבת שאסור לנו לבזבז שום זמן פה. אנחנו צריכות לגלות היכן אנחנו נמצאות וכיצד נוכל להגיע מכאן לאישתאל." "את באמת סבורה שיש עוד אנשים על האי?" "צריכים להיות," אמרה אלביה בעודה קמה מהחול. "הוא נראה גדול ופורה, אין סיכוי שעדיין לא התיישבו בו." נוגי קמה גם היא והביטה מסביבה. "אז לאיזה כיוון נלך?" שאלה. "כדאי שנכנס ליער," ענתה. "סית בוודאי היה יודע לאן ללכת," אמרה נוגי, עיניה מזדגגות. "תמיד היו לו כל מיני שיטות למצוא את דרכו מחוץ לכפר." "בואי פשוט נכנס פנימה ונראה אם אנחנו מצליחות למצוא אילו שהם שבילים נראים לעין," אמרה אלביה מבלי להביט בה. "נשמע כמו רעיון טוב," העירה כאילו מקיצה מחלום. היא החלה מתקדמת לעבר העצים ואלביה בעקבותיה, פוסעות בין הצמחייה העבותה המרשרשת. הן חלפו על פני עצים גבוהים מכוסים בטחב וצמחים מטפסים שקנוקנותיהם השתלשלו מתקרת היער, מצטרפות לשורשים ענקיים שנתלו באוויר מצמרות סבוכות. מדי פעם חלפו בין צמחים רחבי עלים שהיו מכוסים בטל, ומגען המטיר טיפות קטנות על רצפת היער הטחובה. הן ראו צפרדעים צבעוניות נחות על עלים וגזעים ואף הבחינו בנחש שמן מלופף על עץ. צעדיהן לא הפיקו רעש רב מכיוון שרצפת היער הייתה מכוסה בשכבה עבה של עלים מרקיבים. מסביבן נשמעו קולות זמזום של חרקים וציוצי ציפורים משונים. על אף שהכריזה כי הן ממהרות עצרה אלביה מספר פעמים כדי לבחון פרח יוצא דופן או פטרייה בעלת גוונים עזים שגודלה ככלב. ""אם רק היה לי את הספר שלי פה," אמרה אלביה כשחלפו על פני עוד פרח. "אני בטוחה שלחלק מהצמחים כאן יש שימוש בטוויית-ירח." הן המשיכו לצעוד, מנסות להקפיד על אותו כיוון שקיוו כי יוביל אותן אל ליבו של האי. "הקשיבי!" עצרה נוגי לפתע. אלביה עמדה וזקפה את ראשה, מנסה להקשיב. "מים! אני בטוחה בכך!" אמרה נוגי והחלה פוסעת במהירות דרך מסך של שיחים. "את בטוחה?" שאלה אלביה מאחור, לא ששה לסטות מהנתיב בו הלכו עד עכשיו. "כן, בואי אחרי," אמרה, נעלמת בין העלים הגדולים. היא פסעה מהר באותו הכיוון, עוצרת מדי פעם כדי להקשיב. לבסוף הגיעה לסבך צפוף של קנוקנות וצמחים מטפסים והסיטה אותו לצדדים כאילו היה וילון. היא הרגישה רסיסי מים ניתזים על פניה. "הביטי!" קראה, מסתובבת וממתינה לאלביה שתופיע. לאחר רגע הגיחה מאחורי מסך העלווה, והביטה בתדהמה במפל הגבוה שזרם מתוך היער, פורץ מעליהן. המים שצפו על פני מספר סלעים וצמחים וגלשו אל תוך בריכה קטנה. קשתות נפרשו מסביבן, נבראות מרסיסי המים שצפו באוויר וקרני השמש שחדרו מהפתח בצמרות העצים מעליהן. היה זה מראה קסום. "אני נכנסת," אמרה נוגי, פורמת את מגפיה. כשסיימה משכה את גלימתה מעל לראשה והשליכה אותה אל תוך המים. "חכי רגע!" קראה אלביה, אך היה זה מאוחר מדי. נוגי זינקה אל תוך המים הצלולים, שיערה צולל אחריה ונעלם מתחת למשטח השקוף. לאחר רגע עלתה מן המים מתחת לזרם המפל, מחבקת את עצמה. "הם קרים!" קראה בצחוק. "המים בוודאי מגיעים משם," הצביעה אלביה, מביטה אל מעל למפל. נוגי שחתה אל שפת הבריכה והביטה מעלה. מבין הצמרות יכלה להבחין בהר גבוה וירוק. "הוא ענק!" הפטירה , מביטה בהר דרך רסיסי המים שנתלו באוויר. היא תפסה את גלימתה שצפה לידה ודחפה אותה מתחת למים. "אני לא מאמינה שלא ראינו אותו עד עכשיו." "בלילה לא יכולנו להבחין בו, וכנראה שבבוקר השמש והיער שהיה כה קרוב לקו המים הסתירו אותו מעינינו. הוא באמת גדול." "הורידי את הגלימה שלך," אמרה נוגי. "את לא רוצה לשטוף ממנה את המלח והזיעה?" אלביה הביטה בה בספקנות, ואז התכופפה וטבלה את ידה במים. "הם ממש קפואים," אמרה. "היכנסי כבר או שאצא ואדחוף אותך פנימה." היא חלצה את מכפיה ואז פסעה אל תוך המים. שולי גלימתה החלו סופגים מים שטיפסו במעלה הבד. היא הרימה ידה באוויר ועיוותה את פרצופה. נוגי הביטה בה וגיחכה. "שלא תעזי לגעת בי!" אמרה אלביה. היא לקחה נשימה עמוקה וטבלה את כל גופה במהירות במים, פרט לראשה. נוגי יצאה מהבריכה ופרשה את גלימתה על סלע שטוח. "הסירי את גלימתך ומסרי לי אותה," אמרה. "נוכל להישאר פה עד שיתייבשו." אלביה הסירה את גלימתה בחוסר חשק וצללה מתחת למים, מזנקת חזרה מעלה לאחר רגע כשפיה פעור לרווחה ועיניה עצומות. "הנה," אמרה, מוסרת את הגלימה לנוגי ורועדת כולה. נוגי פרשה אותה לצד גלימתה ואז שבה אל תוך המים. "בוודאי יהיה פשוט יותר אם נקיף את ההר מצד החוף," אמרה לאלביה, מביטה כיצד ניסתה לשטוף את שיערה מבלי להכניס את ראשה כולו למים. "את צודקת. אם נמצא שביל אולי נוכל להגיע לשם לפני רדת החשיכה," אמרה אלביה, סוחטת את שיערה. נוגי צפה על גבה, דוחפת עצמה במים בעזרת ידיה ומניחה מדי פעם לרגליה לשקוע אל הקרקעית ולהיסחף על החלוקים החלקים שבתחתיתה. היא עצמה את עיניה והניחה לקול פכפוך המפל למלא את ראשה. לפתע שמעה קול מהדהד בראשה. היה זה כמו המהום נמוך והיא הרימה את ראשה מהמים במהירות. היא הביטה באלביה שהייתה עסוקה בשפשוף זרועותיה במים ולא היה נדמה כי שמעה את הקול. היא הקשיבה בריכוז כשלפתע הוכפל ההמהום והתרבה למקהלה של עשרות קולות. "מה הקול הזה?" היא הביטה מסביבה אך לא הצליחה להחליט על כיוון מסוים ממנו הגיע הקול. היא צללה מתחת למפל אך עדיין שמעה את ההמהום החלוש. הקול נשמע מתחנן לרגע, ואז כאילו מוחה בכעס ותסכול, מזכיר לה לרגע את געיית הפרות כשחלבה אותן. "הן כמעט יבשות," קראה אלביה מצמידה את גלימתה אל גופה. "כדאי שנזוז אם אנחנו רוצות להגיע לצידו השני של האי היום," אמרה, מושכת את הגלימה הלחה מעל לראשה. נוגי שחתה לעברה ויצאה מהמים, מנסה לדחוק את הקול המשונה אל ירכתי ראשה. טאן התעורר למשמע קול צעדים מעליו. הוא פקח את עיניו, מנסה לשחזר את מאורעות הלילה הקודם בראשו. האם חלם? האם נוגי ואלביה באמת אינן? הוא הביט סביבו והבחין כי כל שאר המיטות ריקות, ואז התיישב על מיטתו, נעל את מגפיו ומיהר מעלה אל הסיפון. מלחים התרוצצו על רצפת העץ, מותחים את המפרשים ומהדקים חבלים, בעוד קפטן מורטה וביין ניצבו בקדמת האונייה ושוחחו בפנים כבדות. הוא הביט אל האופק ולרגע התעוורו עיניו מאור היום המסמא. כשהתרגלו לאור הבוהק הצליח להבחין בצלליות של הרים במרחק. "כמעט הגענו," שמע את קולו של סית מאחוריו. הוא הסתובב והביט בו. עיניו היו אדומות ונפוחות והוא הבין כי לא ישן הרבה בלילה. "מה נעשה כשנגיע לשם?" שאל אותו טאן, מגרד בפדחתו הפרועה. הכאב העמום בגולגולתו הזכיר לו חלושות את התעלפותו. "מורטה מאמינה כי דלה ואנדרה ידעו מה לעשות," ענה סית בכובד ראש. "היא תיצור איתן קשר בעזרת מכר משותף שלהן סמוך לאישתאל." "למה אתה מתכוון מה לעשות?" שאל טאן, כעס פתאומי פורץ מחזהו הדואב. "מטרת המסע הזה הייתה להביא את נוגי ואלביה בבטחה מערבה. תסכים איתי שנכשלנו בכך בגדול!" "תקשיב," פלט סית בחומרה, שולח את ידו לפנים ואוחז בצווארונו של טאן. "לא היה דבר שיכולנו לעשות כדי להציל אותן. עשינו מה שיכולנו בנמל קאלין אך מה שקרה כאן לא היה בשליטתנו!" הוא הרפה את אחיזתו וטאן מעד לאחור. הוא הביט בסית, ואשמה הציפה אותו. הוא ידע שהוא מתייסר על אובדן הבנות לא פחות ממנו. "עכשיו כל מה שנותר לנו לעשות הוא להשלים את המשימה אותה היו צריכות הבנות להשלים כך שכל המסע הזה לא יהיה לחינם." טאן הסתכל בפניו הנוקשות שדמו להפליא לפתע לפניהם של אביו, ראש הציידים של הכפר. "אני מצטער," אמר. "הייתי צריך..." "אני לא רוצה לשמוע עוד דבר על כך," קטע אותו סית. הוא טפח על כתפו ואז ניגש והצטרף אל קבוצת מלחים שסידרו וקשרו כמה ארגזים בירכתי הספינה. השמש הייתה במרכז השמיים כשהגיעו נוגי ואלביה אל מרגלות ההר. הן החלו להקיף אותו באיטיות, פוסעות בין העצים שהתדללו ופינו מקומם לשיחים גדולים ופרחים. נוגי שפשפה את לחיה, מגרדת במרץ עקיצה גדולה ואדומה. "החרקים האלה בכל מקום!" הכריזה בייאוש. "זה נס שהם לא אכלו אותנו אתמול בלילה." "אני לא חושבת שהם עוזבים את היער," אמרה אלביה, מגרדת את עורפה. "הרוח על החוף בוודאי מפריעה להם." הלחות שהייתה תלויה באוויר גרמה להן להרגשת מחנק בתוך גלימותיהן הארוכות, אך הן הבינו במהרה שעדיף היה להזיע בהן מאשר לקפל שרווליהן אך מעט ולחשוף עוד חלקים מגופן לחרקים הרעבים. "אז אולי מוטב שנישן על החוף גם הלילה," אמרה נוגי, מגרדת את ראשה שהחל הופך לקן שרצים. היא משכה את צמתה הארוכה מתחת לגלימתה והחלה מצליפה בה לצדדים, גוערת בתסכול בעודה מפנה את ראשה בתזזיתיות. "הסתלקו!" צעקה. אלביה החלה צוחקת כשלפתע הצליפה צמתה של נוגי בחזה והיא הועפה אחורנית אל תוך שיח. "היזהרי!" צעקה, רגליה מבצבצות מתוך עליו של השיח. נוגי עצרה והביטה בה, ואז התפקעה מצחוק. "אני מצטערת," אמרה, מצליחה בקושי לדבר. "הלוואי ויכולתי לגזור אותו, לפחות קצת." היא הושיטה את ידה לאלביה ועזרה לה לקום. במהלך צעידתן דרך הצמחייה הסבוכה הבחינה נוגי בעוד כמה עצי בננה נמוכים ובעוד כמה שיחים ועצי פרי שאלביה זיהתה כאכילים. כשהחלה השמש לשקוע הן כמעט והגיעו לצידו השני של האי. "אני חושבת שכדאי שנצא אל החוף לפני שיחשיך, כך נחמוק מכל החרקים, ונחזור ליער מחר," הציעה נוגי, מגרדת את עורפה במרץ. "את צודקת," אמרה אלביה. "אולי נוכל למצוא נמל או מזח קטן לאורך החוף בצד זה של האי." נוגי חשבה שהבחינה בעיניה מתעמעמות כשדיברה. הן לא נתקלו באף אדם או סימן להתיישבות כלשהי על האי. הן התרחקו מההר, מקשיבות לשאון הים ועוקבות אחר ריחו, עד שהחל היער מתדלל ושכבת העלים הרקובים החלה מתחלפת בדשא רך ואז בחול. הרוח הצוננת שנשבה מהים קיררה את פניהן והבריחה את החרקים. הן פסעו על החול הלבן, מסירות את מגפיהן ופוסעות אל המים. "תראי!" הצביעה נוגי לעבר נקודה במורד החוף. מרגלות ההר נפרשו עד המים, יוצרות מחיצה שהסתירה את המשכו של החוף מעיניהן. "כדאי שנלך לשם מחר במקום להיכנס בחזרה ליער," אמרה אלביה, משקיפה על צלע ההר שטבלה במים. "אולי תהיה לנו נקודת תצפית טובה יותר על האי אם נטפס לאורך המצוקים האלו." "אם נצליח לטפס עליהם," אמרה נוגי בעודה בוחנת את ההר. "הם נראים די תלולים מפה." הן ישבו והביטו בשמש שוקעת מעל הים, בעוד עולמן הבודד נצבע בצבע כתום, סגול ואז כחול כהה. "תפסי," אמרה נוגי, מוסרת לאלביה פרי אדמדם מאורך. "חטיף לילי," הוסיפה עם חיוך. אלביה החזירה לה חיוך של הכרת תודה ונגסה בו. הן שכבו על שתי ערמות עלים שהביאו מהיער, מהן יצרו שני מזרונים שהפרידו ביניהן ובין החול. "את יודעת," אמרה נוגי מסתובבת אל אלביה, ראשה שעון על מרפקה. "אני שמחה שאת כאן איתי." אלביה הביטה בה, מוחה טיפת מיץ מסנטרה. "גם אני." "אל תביני אותי לא נכון," המשיכה. "אני לא שמחה להיות תקועה על אי בודד, אך אם אני כבר כאן, אז אני שמחה שזה איתך ולא לבד, או עם טאן, או גרוע מזה, עם סית," חייכה, אך קולה היה עצוב. "לא היה כל כך נורא בנמל קאלין," אמרה אלביה, משליכה את שארית הפרי לכיוון הים. "אחרי הכול, הוא הציל אותנו." "אני עדיין מעדיפה להיות פה איתך." "אני מבינה למה את מתכוונת," אמרה אלביה, מושיטה את ידה ונוגעת בזרועה של נוגי. "זה לא יהיה אותו הדבר עם אף אחד אחר." נוגי הביטה בה וחייכה. לפתע התפרצה צווחה מחרישת אוזניים לראשה. היא התיישבה, מהדקת את כפות ידיה על אוזניה בניסיון לעמעם אותה. היא לחצה בחוזקה, אך הצווחה המשיכה כמקודם, מהדהדת בראשה והיא התהפכה לצידה, מתגלגלת אל החול כשידיה צמודות לאוזניה. היא הרגישה את שיערה מתפתל סביבה בחול בעודה מפרכסת ומנסה לאטום את אוזניה. ואז לאחר רגע, הפסיקה הצווחה באותה פתאומיות שהתחילה. נוגי התנשמה בכבדות, מסירה את ידיה באיטיות מאוזניה. היא פתחה את עיניה וראתה את אלביה רוכנת מעליה, פניה מכווצות בדאגה בעודה מביטה בפניה. "את בסדר? מה קרה?" המטירה שאלות, עוזרת לה להתיישב בחזרה על מזרון העלים. "לא שמעת את זה?" אלביה הביטה בה בבלבול. "שמעתי את מה?" נוגי שפשפה את אוזניה. "מן צעקה, או צווחה, כמו הקול שחיות משמיעות כשכואב להן," אמרה , מביטה סביבה. "באמת לא שמעת את זה?" "לא." "האמת היא שגם מקודם שמעתי קולות מוזרים," אמרה, חומקת ממבטה של אלביה. "מה זאת אומרת דברים מוזרים? "מקודם, כשהלכנו ביער..." "את מתכוונת ששמעת משהו מוזר פה, על האי?" התפרצה אלביה בהפתעה שהייתה מהולה בכעס. "כן, פשוט..." "את לא יכולה להסתיר ממני דברים כאלה!" קטעה אותה שוב. היא נעמדה ונוגי הבחינה בניצוץ שנדלק בעיניה, אותו ניצוץ שהופיע שם בכל פעם שהתרגזה בצורה יוצאת דופן. "בוודאי שלא פה!" צעקה, מביטה בה בתסכול. היא מעדה מסביב לנוגי, רגליה היחפות חופרות בחול הלבן. לאחר רגע נעצרה וכרעה לפניה. "אני מצטערת," אמרה, מניחה את ידיה על כתפיה של נוגי. "רק תבטיחי לי שמעכשיו תגידי לי אם יקרו עוד דברים מוזרים. אולי אוכל לעזור לך להתמודד איתם." נוגי הביטה אל תוך עיניה ונדמה לה כי הניצוץ כבה. "אני מבטיחה. פשוט לא רציתי להדאיג אותך כשמיהרנו כל כך, וגם כך אני בטוחה שזה סתם רעש חסר משמעות." "את מוכרחה להבין," אמרה אלביה, מטעימה כל מילה. "כשזה נוגע אליך, שום דבר אינו חסר חשיבות. את מיוחדת. לכל דבר שקורה לך חייב להיות הסבר, עלינו רק לגלות מהו." לפתע התפרצה הצווחה לראשה של נוגי שוב, אך לא חזקה כמו בפעם הקודמת. היא הרימה את ראשה מעלה, מביטה בשמיים הכהים, ואז לצדדים, לים וליער האפל, מנסה לאתר את מקור הקול בחשיכה. "את שוב שומעת את הקול?" שאלה אלביה. "כן," ענתה. "הוא נשמע קרוב יותר עכשיו, אבל משום מה חלש יותר, כאילו הוקל לו." "למה את מתכוונת שהוקל לו? הוא מדבר? זה קול אנושי?" עיניה של אלביה החלו נוצצות שוב. "לא, זאת רק צווחה, כמו של נץ או עיט. מקודם היה נשמע כאילו הייתה זו זעקת סבל, מלאה בכאב, אך עכשיו יש בה הקלה. הקול כמעט שמח." לאחר רגע דעך שוב, ונוגי נעמדה, מנערת את החול מבגדיה. "אז מה את חושבת השמיע את הקול?" שאלה את אלביה שהביטה לעבר צלליתו האימתנית של ההר, מנסה להקשיב לכל הרחשים סביבן. "אינני יודעת," ענתה. "אך אולי נגלה זאת מחר כשנעבור אל צידו השני של ההר." "אם נצליח להגיע לשם," אמרה נוגי, נשכבת על מיטת העלים. "תעירי אותי אם תשמעי אותו שוב," אמרה אלביה, נשכבת לצידה. בעודן שוקעות בשינה, הגיע לאוזניה העייפות של נוגי מלמול חלוש של קול מסופק ועייף. היא התהפכה ושקעה בחלום. ההמהום חזר, חזק יותר במקצת, אך גם היא וגם אלביה כבר ישנו עמוק מכדי להבחין כי כעת לא נשמע רק בראשה אלא הגיע מהיער, מרחק לא רב מהיכן שישנו. -19- הגורגונה שטה אל תוך נמל אישתאל בעוד השמש צנחה באיטיות אל הרי המערב האימתניים. "הסתכל," הפטיר סית ביראה, אך טאן לא נראה מעוניין בעיר שנפרשה לפניהם. הנמל אליו נכנסו היה גדול פי שתיים מזה שעזבו בנמל קאלין, וספינות רבות מסוגים ובגדלים שונים עגנו במזחיו. "זאת ספינת גמדים," נשמע קולו של ביין מאחוריהם. הוא הצביע על ספינה קטנה שעגנה לצד ספינות זהות לה בדרומו של הנמל. "היא נראית כמו שריון גדול," אמר סית, מביט בחתיכות המתכת הגדולות שכיסו את הספינה מכל כיוון. "זה בערך מה שהיא," אמר ביין וחייך. טאן הרים את עיניו והביט בספינת הגמדים למרות חוסר התעניינותו המופגן. "במלחמה הגדולה הן הפליגו בראש הצי הדרומי. מכיוון שהן כמעט בלתי חדירות לכדורי תותחים וקשות מאוד להעלות באש, השתמשו בהן כמגנים לצי כולו. כך הצליחו הספינות הדרומיות להפליג אל בין ספינות אויביהן." "מדוע לא מחמשת קפטן מורטה את הגורגונה במגנים?" שאל סית. "היא תהיה כמעט בלתי מנוצחת איתם." "הם מאטים ספינה בצורה ניכרת," ענה ביין. "היה לוקח לנו פי שתיים מהזמן להגיע לכאן." "וברזל יקר מאוד בכמויות כה גדולות," הוסיף טאן. "אלא אם אתה גמד שחי בהר של ברזל," גיחך. "נכון מאוד," אמר ביין. "מה זה?" הצביע טאן אל עבר מצודה גבוהה שניצבה בצידה המזרחי של העיר. "בסיס של צבאות הדרום. לאחר שכבשו כוחות הדרום את אישתאל במלחמה הגדולה הם בנו אותה בשביל צבאותיהם. כאן חי המושל הדרומי של מחוז זה." "זה שכל סוחר שמגיע לאישתאל צריך לשלם לו מיסי סחורה ומעבר," אמר טאן במרירות. "אבי תמיד מתלונן על כך כשהוא חוזר ממסעותיו." "לא רק מסוחרים," הוסיף ביין. "גם מתושבי העיר ומחקלאים שחיים בכפרים מסביבה." "ותושבי המערב לא מוחים על כך שהם נאלצים לשלם מיסים למושל דרומי?" שאל סית. "בשביל זה קיימת המצודה. איש לא מעז להמרות את פי המושל. האנשים עדיין סובלים מהשלכותיה של המלחמה הגדולה," הסביר ביין, מביט אל המזח אליו התקרבו. "נעגון בקרוב," אמר לפתע בטון מעשי. "אל תרדו מהספינה. המתינו לי ולקפטן מורטה." הוא הסתובב ופסע אל הסיפון העליון היכן שמורטה הייתה שקועה בכיוון הגורגונה בבטחה אל המזח." "יש לך מושג לאן הם מתכוונים לקחת אותנו?" שאל טאן. "לפגוש מישהו שמכיר את דלה. אולי אותו אדם יוכל להנחות אותנו בקשר להמשך המסע," ענה סית. "הוא בוודאי יגיד לנו לעלות על הספינה הבאה חזרה מזרחה," אמר טאן מביט בספינה צרה בעלת מפרשים ירוקים. "כנראה שנאלץ להמתין ולראות," אמר סית. הוא הביט בשורות על גבי שורות של בניינים שנפרשו לפניהם. ענני עשן עלו מאינספור ארובות והוא הבחין בצריחים ומגדלים רבים, דגלים ועצים. מאחוריהם נפרשו שדות רחבים ורחוק באופק יכול היה להבחין בהרי המערב, מיתמרים בגדולתם מעל למחוז המערבי. רעד חלף בעצמותיו כשהבין כמה רחוק מערבה הוא נמצא. "פשוט נצטרך להמתין ולראות," חזר, עיניו מזדגגות בעודו מביט אל האופק. נוגי התעוררה בבהלה. השמש הזורחת עשתה את שנתה קלה כשלפתע שמעה רעש מוזר. "ממממ," הדהד הקול בראשה. היא הביטה סביבה ומצאה את אלביה ישנה, פניה מכוסות בברדס גלימתה. היא זיהתה את הקול מהלילה הקודם והבינה שאלביה בוודאי לא מסוגלת לשמוע אותו. היא נעמדה, מותחת את ידיה ורגליה והאזינה לו בריכוז. הוא מגיע מהיער, חשבה לעצמה. היא פסעה מספר צעדים לכיוון העצים ונעצרה, מאזינה. זה יצור כלשהו, פסקה. הקול היה רגוע אך נרגש. היא הביטה לעבר אלביה ואז שוב אל בין העצים, אך לא הצליחה להבחין בשום דבר חריג. הוא לא נשמע מאיים, חשבה. אולי זה עוד בן אדם, או חיה ידידותית. היא פסעה עוד כמה צעדים עד שהגיעה אל שולי היער, היכן שדשא עדין החל לצמוח מהחול הלבן. לפתע שמעה רחש של עלים מכיוון היער. היא התקדמה עוד כמה צעדים, מאמצת את עיניה ואוזניה. "ממממ," הדהד הקול המתענג בראשה. היא פסעה צעד נוסף ועצרה. כדאי שאחזור ואעיר את אלביה, חשבה. היא תכעס עלי אם תדע שנכנסתי ליער לבדי. היא שלחה מבט אחרון בצמחייה העבותה והסתובבה לכיוון החוף, כשלפתע שמעה רעש של חפץ מתעופף באוויר. היא הסתובבה במהירות וניסתה להזיז את גופה הצידה, חוששת שמא היה זה חץ או אבן, אך פרי אדום ועגול פגע בכתפה והתפוצץ בקול. בטנה צנחה ונשימתה נעתקה. שיערה החל מתפתל על גבה בעודה עומדת משותקת ומביטה ביער. מיץ אדום זלג במורד כתפה ולפתע הבחינה בעוד פרי עף באוויר, עושה את דרכו אליה. הפעם הצליחה לחמוק ממנו והוא חלף על פניה ונחת בחול. הקול נשמע בראשה שוב, מפציר בה כמו גור חתולים או ילד צעיר. זה קול של מישהו! הבינה פתאום. אומנם הוא לא דיבר אליה במילים אך היה זה בהחלט קול של מישהו, או משהו. הוא שב והפציר בה כשעוד פרי התעופף לעברה. הפעם תפסה אותו באוויר. "אתה רוצה שאטעם אותו, נכון?" הקול השמיע המהום ונוגי הרגישה שסימל הסכמה. כנראה שאצטרך לאכול אותו, חשבה. היא אכלה פרי דומה יום קודם לכן עם אלביה, ולאחר היסוס קל ניגבה אותו על חולצתה ונגסה בו. "תודה," אמרה, מנגבת את המיץ מסנטרה עם חיוך. "זה טעים מאוד." "עם מי את מדברת?" שמעה את קולה של אלביה מאחוריה. היא הסתובבה והביטה בה, החיוך עדיין מרוח על פרצופה. "אני לא ממש בטוחה," ענתה, בולעת את פיסת הפרי. היא הביטה באלביה וחיוכה נהיה נבוך. אלביה שפשפשה את עיניה והתקדמה לעברה, בוחנת אותה בריכוז. "את שוב שומעת את הרעש ההוא?" "זה לא בדיוק רעש," אמרה נוגי. "זה דומה יותר לקול עכשיו," המשיכה, מרגישה כי מילותיה נשמעות חסרות הגיון. "קול?" שאלה אלביה, עיניה מתרחבות. היא תפסה בזרועה של נוגי. "זה אמר לך משהו?" "לא בדיוק," אמרה, מנסה לחמוק ממבטה. "מדוע הסתכלת על היער?" "כי משם הוא מגיע," הצביעה לעבר העצים מהם נשמע הרחש לפני כמה רגעים. אלביה הביטה לעבר העצים כשלפתע התעופף פרי נוסף מבין העלים, טס בקשת, ונוגי הביטה כיצד עשה את דרכו באוויר בדיוק אל פרצופה של אלביה, פוגע במצחה והודף אותה לאחור. היא מעדה לאחור, מרימה את ידיה אל פניה ומנגבת את המיץ בבלבול. "זה רוצה שגם את תאכלי," אמרה נוגי, מתפקעת מצחוק. "זה?" שאלה אלביה בתמיהה נרגזת. "מי זה, זה?" שאלה, ועיניה ברקו מזעם. "אני לא יודעת," אמרה נוגי. "התכוונתי להיכנס ליער כדי לבדוק אבל אז שיניתי את דעתי והחלטתי להעיר אותך, ואז זה התחיל להשליך עלי את הפירות האלה," אמרה, מנסה לבלוע את צחוקה. "זה בוודאי קוף," פסקה אלביה, פוסעת בחזרה אל החוף. היא כרעה אל החול הרטוב ושטפה את פניה במי ים. נוגי פסעה בעקבותיה, משליכה את שארית הפרי לים. "אם זה קוף מדוע אני שומעת אותו בתוך ראשי?" שאלה נוגי בשקט. "זה לא ברור? חושייך מתחדדים," ענתה אלביה, מתרוממת ומייבשת את פניה בגלימתה. "בואי נאסוף קצת פירות, נשתה מים ואז נצא לכיוון ההר," אמרה, פוסעת בחזרה לכיוון היער. נוגי הלכה בעקבותיה, מקשיבה להמהום העמום שעדיין נשמע בראשה. הן פסעו על הדשא הרך, נושאות את מגפיהן בידיהן, והתקדמו אל כמה עצי פרי מהן אכלו ביום האתמול. "הביטי!" קראה אלביה בהשתאות. היא הצביעה למטה אל הקרקע שמתחת לעצים, שהייתה מכוסה בפירות, חלקם אכולים למחצה וחלקם שלמים. לפתע, זעו הענפים מעליהן ומטח של פירות צנח מסביבן כמו גשם. הן כיסו את ראשיהן בידיהן, מנסות לחמוק מהפירות שנפלו והתפוצצו על הקרקע. לאחר רגע נחלש מטח הפירות עד שפסק, והן הביטו מעלה בענפים שנדמה כי החלו מתרוממים, כאילו הוסר מעליהם משא גדול. קרני שמש חדרו מבעד לענפים ולעלים, כשלפתע כיסה צל את השמש, צונח במהירות לקראתן. הן מעדו לאחור בפחד, בעוד העצים סביבן התנועעו ממשב רוח פתאומי שזרם מעליהן. הצל ירד מולן, נוחת על קרקעית היער ומאפשר לקרני השמש להאיר את כולו. לפניהן נגלה יצור ירקרק, גדול מעט מהשור הגדול ביותר שראו אי פעם בעמק דרוז'אן. הוא לא היה בדיוק ציפור, אך הייתה זאת החיה היחידה אליה הצליחה נוגי להשוותו. ארבע רגליו הגדולות הסתיימו בטפרים מעוקלים, היה לו מקור קצר ועבה, ועיניים עגולות וצהובות שסקרו את נוגי ואלביה בשקיקה. גופו היה מכוסה בנוצות ירוקות אך כנפיו, שהיו ירוקות גם הן, היו חשופות לגמרי והזכירו לנוגי את עורה של לטאה. גם זנבו דמה לזנבה של לטאה עם שביל של נוצות שחצה אותו לאורכו ועד לקצהו. הוא סקר את פניה של אלביה בדקדוק, ואז פנה לנוגי, מרכין את ראשו במחווה אילמת, דוחף כמה פירות בעזרת רגלו אליה. "הוא רוצה שנאכל," אמרה, מתכופפת ומרימה פרי אחד שנראה שלם. היא נתנה אותו לאלביה והרימה עוד אחד לעצמה. עיניה של אלביה היו נעוצות ביצור, פיה פעור למחצה. "תאכלי," אמרה נוגי, מנפנפת בפרי מול פניה. "אני די בטוחה שהוא לא רוצה לפטם אותנו בשביל, את יודעת." אלביה הפנתה את מבטה אליה, עיניה קרועות לרווחה ושפתיה רועדות. "הרימי את ידך אל פיך, וקחי נגיסה מהפרי," אמרה, מצביעה לעבר ידה של אלביה שאחזה בפרי. "או שתעליבי אותו." "אותו?" לחשה אלביה, מרימה את הפרי לפיה. היא נגסה בו והביטה ביצור, ואז פנתה שוב לנוגי. "כיצד את יודעת שזה הוא?" שאלה בעצבנות. "אני פשוט מרגישה את זה," ענתה. "ואני בטוחה שזה הוא ששמעתי אתמול בלילה, תסתכלי," אמרה, מצביעה על אחת מרגליו האחוריות. טבעת מתכת רחבה הקיפה אותה, וממנה השתלשלה שרשרת מתכת קרועה. הטבעת הייתה מרוחה בדם שנבע מחתכים על רגלו של היצור. "הוא בוודאי סבל מאוד אם הצליח לשבור את השרשרת הזאת," אמרה נוגי, נוגסת מהפרי. אלביה נגסה גם היא מהפרי שלה. לאחר רגע החליפו מבטים והתיישבו לאט על הקרקע, מביטות ביצור שהחל גורף פירות בעזרת טפריו, אוכל חלק ודוחף את השאר לכיוונן. "נדמה לי שזה עוף דרקון," אמרה אלביה לפתע, בולעת פיסת פרי. מבטה היה מהופנט על היצור והיא צפתה בכל תנועה שעשה. "נזכרתי. קראתי עליו בספר על יצורים קסומים מעופפים." "זה דרקון?" שאלה נוגי בהתפעלות. "לא בדיוק. יותר כמו חוליה מקשרת בין דרקונים וציפורים. על פי אגדה עתיקה הם תוצאה של זיווג בין ציפורי רעם ודרקוני יער ירוקים. ודרך אגב, הם צמחוניים. לא היה לי מושג שניתן למצוא אותם בחלק זה של העולם. סביבת המחיה הטבעית שלהם היא היערות הגבוהים והצוקים של הרי הדרום," אמרה, לוקחת עוד נגיסה מהפרי. "ומדוע לדעתך יש לו שרשרת על הרגל?" שאלה נוגי בהבעת כאב. היצור שסיים לאכול את ערימת הפירות שאסף והבחין כי הן מסתכלות עליו ומדברות, החל לפסוע לעברן. הן נרתעו מיידית לאחור אך היצור המשיך להתקדם באיטיות, מביט בנוגי בתשומת לב בעיניו הרכות. "הוא לא יפגע בנו," אמרה נוגי לפתע, מושכת את אלביה, שהחלה לקום, בחזרה אל הקרקע. היצור כרע לפניהן, מניח את ראשו בעדינות בחיקה של נוגי. היא הביטה באלביה בהיסוס ואז הניחה את ידה באיטיות על ראשו הגדול של היצור, והחלה מלטפת את הנוצות הבהירות ברכות, מקשיבה לקול הגרגור העמוק שהחל בוקע ממקורו. אלביה הביטה כיצד העבירה נוגי את ידה על ראשו, צווארו וחזו המנוצה של היצור. "מה נדמה לך שהוא רוצה עכשיו?" שאלה אותה נוגי בקול שקט. "אני לא יודעת," ענתה. "אך כדאי שנתחיל להתקדם אם אנחנו רוצות להגיע להר עוד היום." היא התרוממה באיטיות, והיצור הרים את ראשו מחיקה של נוגי והביט בה, עיניו העגולות הצהובות ממצמצות במהירות. נוגי ניצלה את ההזדמנות וקמה גם היא, ממשיכה ללטף את ראשו וצווארו של היצור. עוף הדרקון התרומם גם הוא, הביט בנוגי ואז פסע לאחור והחל מנער את רגלו האחורית. שרשרת המתכת קרקשה ופניה של נוגי התעוותו בכאב. "זה מכאיב לו," אמרה, מביטה אל טבעת הברזל שלרגלו. "אנחנו מוכרחות להסיר אותה. "איך?" שאלה אלביה, מביטה בטבעת הברזל הרחבה והשרשרת שנגררה על רצפת היער. "את לא יכולה לטוות איזה לחש שישבור אותה?" "לא באור יום," ענתה אלביה. "לא ללא המטה שלי." "אז נצטרך לחכות עד רדת הלילה," הכריזה נוגי בהחלטיות. "את רוצה שפשוט נשב פה ונמתין כל היום?" שאלה אלביה בלחישה נוקשה. "הוא זקוק לעזרתנו." עוף הדרקון ניער את רגלו בחוזקה והביט בנוגי. קול גרגורו התגבר והפך לצווחה רמה, ונוגי פסעה לפנים, מניחה את ידה על ראשו. "זה בסדר," אמרה ברכות. "נעזור לך להפטר מהדבר הזה." אלביה הביטה בה בחוסר סבלנות ונוגי השיבה לה מבט חמור סבר. "אנחנו לא באמת ממהרות," אמרה נוגי. "אנחנו תקועות על אי באמצע הים, כמה שעות לא ישנו הרבה. וחוץ מזה, לא תזיק לנו קצת מנוחה." היא התיישבה כשגבה שעון על אחד מעצי הפרי, ועוף הדרקון מיהר אחריה, השתרע לצידה והניח שוב את ראשו בחיקה. אלביה הביטה בה כלא מאמינה. עוף הדרקון, כאילו מרגיש את המתח באוויר, זקף את ראשו והביט באלביה. הוא השמיע קול גרגור עמוק ומצמץ, ואז השמיע ציוץ נמוך. "בסדר," אמרה, מנופפת בידיה באוויר. "אם אנחנו נשארים פה כל היום אז כדאי שאלך להביא לנו קצת מים." "את רוצה שאבוא איתך?" שאלה נוגי, ידה טמונה בין הנוצות העבותות שבצווארו של עוף הדרקון. "לא, אני אסתדר. הנחל קרוב." היא נעלה את מגפיה ופסעה אל תוך היער, מותירה את נוגי והיצור מתחת לעץ הפרי. "היא מחבבת אותך, " אמרה נוגי מחייכת, ועוף הדרקון הניח את ראשו בחזרה בחיקה. "מי עשה לך את זה?" שאלה , מלטפת את צווארו. הוא הרים את ראשו והביט לכיוון ההר. "אז אולי זה לטובה שלא הלכנו לשם," אמרה, דוחפת את ראשו בעדינות חזרה אל חיקה. היא השעינה את ראשה על העץ ועצמה את עיניה, מרפה את שרירי גופה לצליל הגרגור הרך שעלה מגרונו של עוף הדרקון. לאחר כמה זמן שמעה קול עלים נרמסים מבין העצים וראתה את אלביה פוסעת מבין הצמחייה, נושאת בידיה שתי קליפות חומות עגולות שנראו כמו שתי ביצים גדולות. "מצאתי את אלה מתחת לעץ ביער," אמרה, מושיטה אחת מהקליפות לנוגי. עוף הדרקון הרים את ראשו והביט בה, ואלביה הושיטה את ידה וליטפה את מקורו. "קדימה, שתה," אמרה, מחזיקה את הקליפה החומה לפניו. הוא פער את מקורו הקצר ושרבב לשון ארוכה וירוקה אל תוך הקליפה. הוא טעם את המים ואז ניסה לדחוף את קצה מקורו אל תוך הקליפה. אלביה הטתה אותה ובאיטיות מזגה את המים לתוך מקורו. "כנראה שאצטרך להביא עוד," אמרה כשרוקן את הקליפה וניסה לאחוז בה בטפריו. הוא חטף אותה מידיה של אלביה והפיל אותה לקרקע, מגלגל אותה ותוחב את לשונו לתוכה בייאוש. אלביה כרעה והרימה את הקליפה, ואז פסעה במהירות בחזרה אל תוך היער. היא חזרה על המסע עוד שלוש פעמים עד שנראה כי הרווה את צימאונו. הוא הביט באלביה ונוגי הרגישה הכרת תודה בוקעת מעיניו. "שבי," אמרה נוגי, ואלביה התיישבה לצידה. היא הושיטה את ידה וליטפה את צווארו של היצור בעדינות. הן ישבו תחת עץ הפרי מלטפות את צווארו, מביטות בחרקים שחגגו על שאריות הפירות מסביבם, עד שנרדמו. טאן וסית הביטו במלחים היורדים לחוף מהגורגונה. צהלותיהם וצחוקיהם היו עדות ברורה לשמחה שהרגישו על ששרדו את המסע מהמזרח ונמצאו כעת שוב על קרקע יציבה. הם צעדו אל תוך העיר הגדולה. טאן וסית הביטו בהם עד שנער הסיפון האחרון נעלם מטווח ראייתם. "בואו," שמעו את קולו של ביין מאחוריהם. "הביאו את הציוד שלכם ופגשו אותנו למטה על המזח." הם ירדו אל מגוריהם והביאו את תרמיליהם, מביטים בעצב על התא שהיה ביתם בשבועות האחרונים. "אתה חושב שזאת הפעם האחרונה בה נראה את הגורגונה?" שאל טאן, תוחב את שמיכתו לתרמילו. "אינני יודע," ענה סית. "בוא, ביין מחכה לנו." הם פסעו אל קדמת האונייה ואז על אורכה של קורה שהובילה אל המזח. ביין עמד כשגבו מופנה אליהם, מביט בעיר. "ארגנתי שכל חפציהן של הנערות יובלו אל ביתו של האיש אותו אתם עומדים לפגוש. הוא יחליט מה לעשות בהם." הוא הסתובב והביט בהם. "מוכנים?" שאל. הם הנהנו וביין החל צועד אל עבר העיר. הם פסעו במהירות מאחוריו, מנסים להדביק את קצב צעדיו הגדולים. הם חלפו על פני בתי אבן וחצרות. ילדים שיחקו ברחובות ופינו דרך בשקט כשהתקרב אליהם ביין. הם חלפו בשוק הגדול, גדול מזה שראו בנמל קאלין, אך איש מהם לא נתן דעתו לסחורה שהייתה מסודרת בקפידה על עגלות, דוכנים ובחלונותיהן של חנויות רבות. "הסתכל על החיילים האלו," אמר טאן כשהגיעו לקצה השוק. ארבעה חיילים עמדו בפינת רחוב, מביטים בעוברים ושבים. הם היו לבושים בשריון קל ונשאו בידיהם חרבות רחבות מעוקלות. "חיילים דרומיים," אמר ביין מבלי להביט בהם ארוכות. "אל תנעצו בהם מבטים ארוכים אחרת הם ימצאו סיבה לעצור אתכם ומעטים עוזבים את מרתפי המצודה הזאת," אמר, מחווה בראשו לכיוון המגדל הגבוה שראו לפני כן. השמש ירדה לכיוון ההרים מעליהם, מתקרבת לרכס וצובעת את העיר בגווני כתום וזהב. כשחלפו על פני מסבאות יכלו לזהות מספר ממלחי הגורגונה, צוחקים בעליזות בעודם מספרים את סיפור ניצחונם על הפיראטים לחבורות של גברים ונשים שמילאו את כוסותיהם והאזינו לדבריהם בשקיקה. טאן חשב לרגע כמה ברי מזל היו על שנותרו בחיים, אך המחשבה לא עודדה אותו במיוחד. הוא הרגיש כאילו לא הייתה לו שום סיבה לשוב אל הכפר, אך גם לא להמשיך במסעו. הם התקרבו לשולי העיר, היכן שהאדמה החלה מתרוממת לכיוון הרי המערב. לבסוף פנה ביין אל תוך סמטה ונעצר מול שער ברזל גדול. "הגענו," אמר. "עכשיו התנהגו בהתאם והקשיבו טוב לכל מה שבוראן יאמר לכם. יכול להיות שהוא יבקש מידע על הבנות שאני לא אוכל לספק לו, אז תפסיקו להחמיץ פנים ותתכוננו לדבר." הוא פנה אל השער והחליק את הבריח, ואז דחף את הדלתות הכבדות. הן חרקו בשקט וביין המתין שייכנסו אל החצר ואז סגר אותן אחריהם. טאן הביט מסביב וראה חתיכות עצים וקרשים פזורים בחצר. גרזן גדול היה תקוע בבול עץ ומספר מסורים היו תלויים על קיר אבן. ביין פסע לאורך שביל שהוביל לדלת עץ גדולה ודפק עליה פעמיים באגרופו הכבד. רחש של עץ שנגרר על רצפת אבן נשמע מעברה השני של הדלת, ואז קול צעדים זריזים מתקרבים. לאחר רגע נפתחה הדלת ואישה קטנה בעלת שיער לבן עמדה מולם. פניה נראו צעירות ועיניה החומות סקרו אותם במהירות. בין רגע קרנו פניה והיא הרימה את ידיה לחבק את ביין, שנאלץ להתכופף כדי שתוכל לכרוך את ידיה הקצרות סביב צווארו. "ביין!" אמרה בשמחה. "עבר כל כך הרבה זמן." "באמת יותר מדי," ענה ביין מחייך. היא שיחררה את זרועותיה מצווארו ואז הישירה מבטה אל טאן וסית. "ואתם בוודאי הנערים מהמזרח. היכנסו, בבקשה," אמרה, מחווה להם כי ייכנסו אל הבית. "אני סוזנה, אשתו של בוראן. אתם בוודאי מורעבים, בואו ניגש מיד אל המטבח." הם פסעו בעקבותיה דרך חדר ישיבה שהיה מקושט בריהוט עץ ומספר עציצים. כשנכנסו אל המטבח היו המומים מהאדים וריחות הבישול שאפפו את החדר. בטנו של טאן השמיעה קול קרקור רם והוא הניח עליה את ידו, מרגיש את החום מתפשט בפניו. סוזנה הביטה בו וחייכה חיוך רחום. "קודם כל ארוחה, אחר כך דיבורים," אמרה, מובילה את טאן לעבר שולחן המטבח. ביין וסית התיישבו גם הם סביב השולחן בעוד סוזנה החלה מוזגת מצקות עמוסות באוכל מתוך מספר סירים שניצבו על התנור הגדול אל תוך צלחות גדולות. "בתאבון," אמרה, מניחה צלחת עמוסה לעייפה על השולחן לפני טאן. "אני מקווה שתאהבו את הבישול המערבי שלי." טאן הביט בצלחת שהייתה מלאה בירקות, דגנים, בשר ודג. הוא לא זיהה את כל תכולתה אך אחז במזלגו והחל תוחב את האוכל החם לפיו. עד מהרה הניחה סוזנה עוד שתי צלחות דומות לפני ביין וסית, והשלושה ישבו ואכלו בדממה. היא מזגה להם מיץ ויין והם שתו בשקיקה. לאחר שמילאה את צלחותיהם וכוסותיהם בפעם השנייה השאירה אותם לבדם במטבח. טאן סיים ראשון את האוכל על צלחתו והביט בשניים האחרים. "אז מיהו הבחור הזה?" שאל את ביין, מניח את מזלגו בצלחתו. ביין ניגב את פיו במפית ונאנח. "הוא היה לוחם. אחד ממנהיגי המרד נגד מלכי הדרום. הוא אדם אמיץ שסבל רבות בניסיון להציל את אחרוני הסירליאנים." הוא הניח את המפית בצלחתו והישיר מבטו אל טאן. "מדוע הוא רוצה לפגוש אותנו?" שאל טאן, מביט בסית שהיה עסוק בלעיסת חתיכת בשר, ואז בחזרה בביין. "נוגי איננה. מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות זאת? ובכל מקרה, המרד נכשל, לא נותרו אף סירליאנים בעולם." ביין חייך במרירות. "אם יש לך את כל התשובות מדוע אתה שואל אותי?" אמר ביין, מושיט ידו אל גביע היין שלו. סית הניח את מזלגו על צלחתו בדיוק כשנפתחה דלת המטבח. קפטן מורטה עמדה בפתחה והביטה בהם בפרצוף משועשע. "אני רואה ששבעתם," אמרה, פוסעת קדימה ומניחה את ידה על כתפו של ביין. סוזנה פסעה מאחוריה והחלה אוספת את הצלחות הריקות מהשולחן. "בואו איתי," אמרה מורטה. "בוראן ממתין לכם. כדאי שנסיים עם עניין זה כמה שיותר מהר כדי שתוכלו ללכת לישון. תזדקקו לכמה שיותר מנוחה לקראת הימים הבאים." היא הסתובבה ופנתה לצאת, והשלושה קמו, הודו לסוזנה ויצאו אחריה מהמטבח. מורטה עלתה בגרם מדרגות עץ שהיה מואר באור נרות. הם פסעו בעקבותיה במורד מסדרון קצר ואז דרך דלת גדולה שהובילה לחדר עבודה רחב ידיים. מאחורי שולחן עץ בצבע אדום עמוק ישב איש ובחן פיסת קלף קטנה שהייתה פרושה על השולחן לפניו. "ברוכים הבאים!" הכריז ונעמד לברכם. הוא היה גבוה כמעט כמו ביין, וזרועותיו עבות וארוכות. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידו של טאן, וטאן הרגיש את עורו המחוספס נלחץ בכוח כנגד עורו. "בוראן. נעים סוף סוף לפגוש אתכם," אמר. "טאן," אמר, מנסה ללחוץ את ידו בחזרה אך הבין שלא יכול היה להקיף את כף ידו באצבעותיו. "ואתה בוודאי סית," אמר, לוקח את ידו של סית, לוחץ אותה ומניח עוד יד על כתפו. "אתם צעירים אמיצים," אמר. "מורטה סיפרה לי אודותיכם. שבו בבקשה, אתם בוודאי מותשים. ביין, תענוג לראותך שוב," הוסיף, בעוד טאן וסית שקעו אל תוך שתי כורסאות רכות שניצבו מול השולחן העצום. "אני לא רוצה לבזבז יותר מדי מזמני או מזמנכם, לכן אדבר לעניין." הוא ניגש והתיישב מאחורי השולחן, מורטה נעמדה לצידו, וביין הצטרף אל טאן וסית והתיישב בכורסא נוספת. הוא הביט בהם ברצינות, כפות ידיו הגדולות נחות על משטחו המבריק של השולחן. "אני מנסה ליצור קשר עם אנדרה כבר מספר שבועות, מאז שדלה הודיעה לי על יציאתן של הבנות למסע מעמק דרוז'אן. עושה רושם כי כל היונים ששלחתי לא הגיעו אל יעדן. להיות כנה איתכם, לא הייתי בטוח מה צריך להיות צעדנו הבא." הוא נאנח ושילב את זרועותיו העבות על חזהו. "לאחר שדנתי בסוגיה עם קפטן מורטה החלטנו כי הדבר הנכון בשבילכם לעשות יהיה ללכת ולבקש את עצתה של מרלה בגבעות המערב. למרלה צריכים להיות האמצעים לתקשר עם דלה ואנדרה ולהחליט אם עליכם להמשיך במסע אותו התחילו הבנות." "נעשה מה שתראו לנכון," אמר סית מיד, וטאן הביט בו בפלצות. "מה שתראו לנכון?" התפרץ טאן בקול, נועץ מבטו בסית ואז פונה להסתכל בשאר הנוכחים שהביטו בו בתדהמה. "נוגי ואלביה מתות בגלל המסע שכל האנשים האלה," החווה לעבר בוראן ומורטה בעודו משיב מבטו לסית, "החליטו כי הוא הדבר הנכון לעשות. אתה באמת מתכוון לסמוך שוב על שיקול דעתם?" הוא נעמד וכיסה את פניו בידיו. החדר דמם לרגע, ואז הסיר טאן את ידיו מפניו והביט בבוראן בעיניים אדומות בורקות. "נוגי אמרה לנו כי היו אמורות להגיע לסירלנדיה. היא אמרה שדלה ואנדרה סבורות כי רק סירליאני יוכל לעבור את הדרקונים שבוודאי שומרים על העיר." הוא מעד לאחור לתוך הכורסא מרכין את ראשו בין ידיו והחל מתייפח בשקט. סית הושיט את ידו והניח אותה על כתפו אך טאן ניער אותה במהירות. "חשבתי שהיא סתם ממציאה את זה," אמר לאחר רגע. "חשבתי כי היא סתם מתגרה בי כי ידעה כמה חלמתי לעזוב את העמק ביום מן הימים בחיפוש אחר הרפתקאות." הוא הרים את ראשו ומחה את הדמעות מעיניו. "לא האמנתי שקבוצה של לוחמים תשלח שתי נערות אל מה שנראה כמו מותן הבטוח." "איך אתה מסוגל להגיד את זה?" צעק סית, מביט בו בעיניים נוצצות. "אלביה הייתה נכדתה היחידה של דלה. אתה באמת סבור שהיא הייתה מקריבה אותה לחינם?" "היא מכשפה זקנה ומשוגעת!" אמר טאן במחאה, קם שוב מכורסתו. "היא עדיין מאמינה במשהו שמת והסתיים לפני זמן רב, והיא הייתה מוכנה לתת לאנשים אחרים למות בשבילו שוב!" "שקט!" רעם קולו של בוראן בחדר. טאן הביט בו והשתתק. "אני מבין את כאבך," אמר, מנמיך את קולו. "אומנם לא הכרתי אותן, אך אני מתאבל על מותן. אך כרגע עליך להבין כי ישנם כוחות גדולים הפועלים בעולם, גדולים ממני, ממך או מהבנות." הוא הביט במורטה ואז פנה להביט בסית וטאן. "אם תבחרו לא להמשיך במסע, אדאג לארגן לכם מסע חופשי על ספינה בחזרה מזרחה," אמר באנחה. "וכעת נשוב לענייננו. לאחרונה קיבלנו דיווחים כי מלכי הדרום החלו מארגנים צבאות בעריהם הגדולות. צבאות גדולים של גמדים עזבו את הריהם בדרום והצטרפו אליהם." "לשם מה?" התפרץ סית לדבריו. "הם שולטים כבר בארבעת המחוזות, במי נותר להם להלחם?" "שאלה טובה," ענה בוראן, שולח מבט נוסף לעבר מורטה. "ואחת שחשבנו כי תמצא לה תשובה ברגע בו ייוודע למלכי הדרום עצם קיומה של הסירליאנית האחרונה." "אז התכוונתם להשתמש בנוגי בתור פיתיון?" שאל טאן בתדהמה. "לא פיתיון, אלא בתור שליחה," המשיך בוראן "ידענו כי במוקדם או במאוחר ייוודע קיומה למלכי הדרום. ישנם מרגלים רבים בכל המחוזות. חשבנו כי ברגע שייוודע להם כי ניצולה סירליאנית מנסה לשוב אל סירלנדיה, הם סוף סוף יעשו את הצעד שיסגיר את כוונותיהם." דממה נפלה בחדר. "והיכן אנחנו נכנסים לתמונה?" שאל סית לבסוף. בוראן נאנח בכבדות. "תקוותנו היא כי מרלה תוכל להוביל אתכם אל סירלנדיה. היא מאחרוני טווי-הירח החיים בהרים, ואנו סבורים כי היא יודעת על קיומה של דרך שתוביל אל תוך העיר." "מדוע עלינו להיכנס אל תוך סירלנדיה?" שאל טאן. "אנחנו, כמו מלכי הדרום, סבורים כי ישנם סודות בעלי כוח רב החבויים עדיין בליבה, ושעלולים להטות את הכף לצידו של מי שיחזיק בהם." "אני עדיין לא מבין מדוע מחפשים מלכי הדרום עוד כוח. הם שולטים בעולמנו, מה עוד הם יכולים לרצות?" הפטיר טאן. "על כך בני, אינני יכול לענות." לפתע פסעה קפטן מורטה קדימה, מניחה ידיה על שולחן העץ. "אם יורשה לי, בוראן," אמרה, מביטה באיש הגדול, ואז פנתה להביט בסית וטאן. "אחת מההשערות שלנו היא כי מלכי הדרום מחפשים עדיין מה שחיפשו במלחמה בגדולה, וזאת דרך לשלוט בדרקונים. הם רוצים לאלפם כך שיוכלו באמת לשלוט בארבעת המחוזות." היא מיקדה מבטה בטאן, עיניה הירוקות מנצנצות לאור הנרות שגרמו לשיערה לבהוק כאילו היה אכול בלהבות. "אתה אומר כי מלכי הדרום שולטים בארבעת המחוזות," המשיכה, "אך האם אי פעם הרגשת את נחת זרועם בעמק דרוז'אן? בנמל קאלין? אם יהיו הדרקונים תחת פיקודם הם יהיו מסוגלים לחצות יבשות בכמה ימים, להטיל מורא על אנשים בעמקים נידחים, בהרים, מדבריות ואיים. מובלעות החופש האחרונות ייעלמו." טאן וסית הביטו בה באי נוחות. מעולם לא עצרו לחשוב עד כמה חופשיים היו בעמק דרוז'אן. הם שמעו את הוריהם מתלוננים על מיסים חדשים מדי פעם, אך מעולם לא חשו כאילו חיו תחת שלטונם של מלכי הדרום. "מלכי הדרום מאמינים כי ישנם סודות רבים הקשורים לעוצמתם של הסירליאנים אותם לא הספיקו למצוא בקרב הקצר על העיר," המשיכה מורטה, מביטה כיצד שוקעות מילותיה בתוכם. "זהו רק עניין של זמן," אמר בוראן. "מרוץ להגיע אל סירלנדיה. רבים ניסו בשנים שאחרי המלחמה הגדולה, אך כולם נכשלו. חשבנו שסוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות לה חיכינו עם סירליאנית לצידנו, "אמר, מביט בהם בעיניים אדיבות. "אך כנראה שנצטרך להסתדר בלעדיה. אך עדיין, תקבלו עזרה מטוות-ירח חזקה ומנוסה, שזה משהו שאין למלכי הדרום, וביין ילווה אתכם אל תוך הגבעות." בוראן הביט בביין והנהן. "טוב, מספיק נאמר להלילה," חרץ, קם מאחורי שולחנו. "כדאי שתלכו לישון עכשיו. מחר נצייד אתכם בכל מה שתצטרכו בשביל המסע." הוא ניגש אל הדלת והוביל את סית וטאן אל ידיה הממתינות של סוזנה, שליוותה אותם לחדרם היכן ששתי מיטות רחבות הוצעו בשבילם. "השאירו את בגדיכם המלוכלכים מחוץ לדלת," אמרה, מדליקה נר על שידה קטנה שניצבה בין שתי המיטות. "אכבס אותם בבוקר. בקצה המסדרון תמצאו שירותים ובבוקר ארתיח לכם מים כדי שתוכלו להתרחץ. לילה טוב," היא סגרה את הדלת אחריה והותירה את שניהם עומדים בחדר. תרמיליהם ניצבו על שני כסאות, אחד על יד כל מיטה. סית ניגש למיטה שלצידה היה מונח תרמילו, התיישב עליה והחל פורם את שרוכי מגפיו. כשסיים, קם והניח אותן לצד הקיר ואז חזר למיטה והסיר את גרביו. "אתה חושב שיש לנו סיכוי?" שאל טאן לפתע, מביט בצילם של ההרים דרך החלון הקטן שבחדר. "אינני יודע," ענה. "מה שאני כן יודע זה שאני רוצה ללכת לישון וכדאי שגם אתה תעשה אותו הדבר. וכדאי שתעשה זאת מהר כי עוד רגע אכבה את הנר הזה כדי שאוכל להסיר את בגדי התחתונים." הוא הושיט את ידו למגבת שהייתה תלויה על וו בקיר. מגבת נוספת הייתה תלויה על וו זהה בסמוך למיטתו של טאן וגם הוא לקח אותה והתיישב על מיטתו. "אני חושב שאנחנו צריכים לרדת לנמל ולנסות למצוא מקום על ספינה שמפליגה בחזרה מזרחה," אמר, מסיר את מגפיו ומשליך אותם אל פינת החדר. "אז עשה זאת," אמר סית, פושט את חולצתו. שיערו הצהוב הארוך כיסה את עיניו והוא הסיט אותו בתנועה מהירה של ידו. "לא אעצור בעדך." הוא ערם את חולצתו יחד עם גרביו ושיחרר את אבזם חגורתו. "חזור אל ביתך הקטן והנחמד בעמק השליו והיפה שלנו, וחכה לצבאות הדרום שיופיעו יום אחד מהשמיים, רכובים על דרקונים, שורפים והורסים כל דבר שאי פעם אהבת. וכשיבואו, והם יבואו, תמות כמו פחדן בידיעה שיכולת לנסות לעצור אותם אך לא עשית זאת." הוא פשט את מכנסיו, כרך את המגבת סביב מותניו ואז הוריד את בגדיו התחתונים. לאחר מכן הרים אותם יחד עם שאר בגדיו, ניגש לדלת והניח את ערימת הבגדים מחוץ לה. כששב למיטתו התיישב כשפניו אל טאן שבדיוק הסיר את חולצתו. "לילה טוב," אמר וכיבה את הנר. בחושך שמע טאן כיצד תלה את המגבת בחזרה על הוו וזחל מתחת לסדינים. לאחר רגע נשמעו נחירותיו הקצובות בחלל החדר. הוא נותר ער בחשיכה, תמונות של עמק דרוז'אן עולה בלהבות מרצדות בראשו. כשהתעוררה נוגי כמעט וכיסה אותם הלילה. השמש נעלמה כבר מעבר לים והיער נצבע בצבע ירוק כהה עמוק. עוף הדרקון הרים את ראשו, עיניו הצהובות העגולות ממצמצות בעודו מביט בה בתשומת לב. היא חשבה כי הוא נראה רגוע מכפי שהיה. היא נזכרה במאורעות אותו הבוקר וכיצד נתקלו ביצור, וליטפה את נוצותיו הירוקות ברווח שבין עיניו ומקורו. היא הושיטה את ידה השנייה וטלטלה את כתפה של אלביה בעדינות. היא התעוררה מיד ובהתה בה, ואז הפנתה מבטה אל עוף הדרקון. "אז לא חלמתי, " מלמלה, מביטה סביבה. "לא היינו צריכות לישון כל כך הרבה," הוסיפה, ואז קמה במהירות. היצור עקב אחריה בעיניים סקרניות. היא פסעה לכיוון החוף ואז הסתובבה וקראה לנוגי שהחלה לקום באיטיות, ראשו של עוף הדרקון מתחכך בכתפה. "הירח זורח," אמרה אלביה, מצביעה לעבר העיגול החיוור שהיה תלוי בשמיים המחשיכים. נוגי פסעה לעברה ועוף הדרקון פסע באציליות לצידה. "חשבתי על לחש שאוכל לנסות כדי לשבור את השרשרת," אמרה, נעמדת מול היצור. "אבל הוא יהיה מוכרח לעמוד בדממה, בלי לזוז," הסבירה לנוגי. "זהו לחש התפוררות. סבתי משתמשת בו כדי לפורר גבישים או קרניים שהיא לא מצליחה לפורר בעזרת מכתש לאבקות בהן היא משתמשת לשיקוייה. אני חושבת שהוא אמור לעבוד גם על מתכות, אבל אצטרך להתרכז. אם הוא יזוז יותר מדי אני עלולה לפגוע או לפורר את רגלו," הסבירה במבט מודאג. "תני לי לנסות להסביר לו את זה," אמרה נוגי, מלטפת את אחת מכנפיו הארוכות והגסות של היצור. "להסביר לו?" שאלה אלביה בתמיהה. "כן," ענתה נוגי בבטחה. "אני יכולה להרגיש שהוא זכר ושהוא מסוגל להבין דברים שאני מרגישה. אני לא בטוחה כיצד, אבל אני פשוט יודעת." היא הושיטה ידה אל צווארו והיצור הסתובב והביט בה. היא ליטפה את מקורו בידה השנייה. "אלביה תנסה להוריד את הדבר המכאיב והאיום הזה, בסדר?" אמרה, מצביעה על טבעת הברזל. הטון בו השתמשה הזכיר לאלביה את הדרך בה דיברה אל הילדים הקטנים בכפרם. "אתה צריך לעמוד בשקט ולהניח לה לעשות את שלה, ואחר כך זה לא יכאב יותר." היצור הביט בה בשימת לב, ראשו מופנה הצידה. עיניו הגדולות לא מצמצו והוא היה דומם לרגע, ואז פנה אל אלביה, הסתובב והניח את רגלו האחורית לפניה. "הוא מוכן," אמרה נוגי. "בסדר," ענתה במבט מסוקרן. "תני לי רגע לעבור על הלחש כדי שאבצע אותו בצורה נכונה." היא כרעה וציירה סדרה של סמלים בחול הלבן בעזרת אצבעה. היא חזרה על כך מספר פעמים, מחליקה את החול בעזרת ידה ומשרבטת את הסמלים שוב ושוב. "הגיע הזמן," אמרה לבסוף, פונה אל רגלו של עוף הדרקון ומנגבת את ידה על גלימתה. היצור הביט בה בסבלנות. "הוא בוטח בך," אמרה נוגי, מניחה את ידה על כתפה של אלביה. "אני מרגישה זאת." אלביה הביטה בה ונוגי יכלה להבחין בפחד בעיניה. היא נתנה לה לחיצה חזקה בכתפה ופסעה לאחור. אלביה בחנה את טבעת הברזל והושיטה את ידה לגעת בה. היא ליטפה אותה, מניחה לקרירותה להתפשט באצבעותיה, ואז העבירה את אצבעה לאורכה, מרימה אותה לאט ומשרבטת את אותם סמלים ששרבטה לפני כן בחול, אך הפעם באוויר. נוגי הביטה בהשתאות כיצד הופיע זוהרם המוכר של הסמלים באוויר מעל לטבעת. היא שמעה את קול נשימותיה העמוקות של אלביה והבחינה בזיעה שהבהיקה על מצחה. הסמלים זהרו בחוזקה, אורם משתקף בעיניו הצהובות של עוף הדרקון. הוא הביט בסמלים, ראשו יציב ועיניו ממצמצות. אט אט החלו הסמלים נמסים, מטפטפים בטיפות אור מהאוויר אל הטבעת. האור אחז במתכת והיא החלה לזהור באור עמום. נוגי הביטה בעיניה של אלביה שהיו מרוכזות בטבעת הברזל, ממלמלת מילים לא ברורות ושבויה באורה המתחזק. זוהרה של הטבעת החל מתגבר עד שנוגי לא יכלה להביט בה יותר, ואז בהבזק חד כשל ברק, כבה האור ונוגי הפנתה את ראשה כדי להביט בה שוב. הטבעת הייתה שלמה, מקיפה את רגלו של עוף הדרקון כמקודם. אלביה הסתכלה גם היא על הטבעת, פניה מבריקות מזיעה. היא הביטה בנוגי ולקחה נשימה עמוקה. "זה בסדר," אמרה נוגי. "לפחות ניסית." עוף הדרקון הביט בשתיהן ולפתע שחרר צווחה רמה ופרש את כנפיו, מרפרף בהן בחוזקה. הוא רקע ברגלו האחורית בחול וטבעת המתכת התפוררה לחלקיקים נוצצים של מתכת שצנחו אל החול. "זה עבד " צהלה אלביה. היא הביטה בנוגי בחיוך מופתע ונוגי חייכה בחזרה. עוף הדרקון הסתובב אליהן כשהוא מנופף בכנפיו, ונוגי נעמדה מולו. "מה קרה?" שאלה, מניחה את ידיה על מקורו. היא הרגישה בשצף של רגשות מציף את חושיה. הקלה הייתה הרגש הראשון אך הוא היה קצר וחלף במהרה. מיד הרגישה את הסיבה להתנהגותו המשונה של היצור. היה זה פחד. "מה קרה?" שאלה אלביה, מתקרבת אל נוגי ומנסה לבחון את רגלו של היצור. "הוא מפחד ממשהו, כאילו הוא מרגיש שמשהו מתקרב," אמרה. "משהו? מה זאת אומרת משהו?" אמרה אלביה, נועצת מבטה בנוגי ואז ביצור. "אני לא יודעת," ענתה. "אני פשוט מרגישה שהוא רוצה שנברח." "אז בואי נכנס מהר ליער," אמרה אלביה, תופסת את ידה של נוגי ופונה לכיוון היער המחשיך. "לא!" הזדעקה נוגי. היא שחררה את זרועה מאחיזתה וקירבה את כפות ידיה אל רקותיה. "הוא לא רוצה שנכנס לשם," אמרה, מכווצת את מצחה במאמץ. "הוא רוצה שנלך למעלה." "לאן למעלה? להר?" שאלה אלביה. לפתע צווח עוף הדרקון בקול, מנופף בכנפיו לפניהן. הוא כרע בחול ופרש את כנפיו לצדדים. "הוא רוצה שנרכב על גבו," אמרה נוגי בהבנה פתאומית. אלביה הביטה בה בבהלה. "לרכב עליו?" שאלה כלא מאמינה. "קדימה," הפטירה נוגי וטיפסה על גבו של היצור, מרימה רגליה כך שחיבקו את צידי גופו הירוק, אחת מאחורי כל כנף. "לאן הוא ייקח אותנו?" שאלה אלביה, פוסעת לפנים בהיסוס. "הרחק מהסכנה המתקרבת!" ענתה נוגי בצעקה. תחנוניו של עוף הדרקון הדהדו בראשה והיא חשה באי השקט שלו כאילו היה שלה. "בואי כבר!" צעקה, מושיטה את זרועה לאלביה. היא הרימה את ידה אך אז נעצרה והביטה אחור אל החוף ואז שוב אל היער. "אני לא רואה דבר," אמרה, סורקת את האי המחשיך מסביבן בעיניים מצומצמות. נוגי טפחה על צלעותיו של עוף הדרקון והיצור הבין. הוא התרומם מהחול, פוסע לפנים ומאפשר לנוגי לתפוס בזרועה של אלביה ולהניפה בזריזות מאחוריה אל גבו. לפני שהספיקה למחות טפחה שוב בצלעותיו והיצור פתח בדהרה לאורך החוף כשהוא מנופף בכנפיו הירוקות הארוכות. אלביה חיבקה את נוגי ועצמה את עיניה, קוברת את פרצופה בגב גלימתה. "החזיקי חזק," אמרה נוגי בדיוק כשהצליף היצור בכנפיו בחוזקה ונסק מעלה, מטפס בחדות אל שמי הלילה. נשימתה של נוגי נעתקה כשעלו מעלה באוויר. קווצות משיערה החלו מתנופפות ומצליפות עם הרוח, עולות ויורדות מאחוריה. עוף הדרקון עף לאורך החוף ואז הסתובב לאט לכיוון האי. לאחר רגע החלו מתעופפים במעלה צלע ההר. נוגי הבחינה לאור הירח בחוף שנבלע אל תוך ההר והתעקל אל ליבו. כשהביטה למטה הבחינה בשורה של אורות כתומים שנעו לאורך החוף. "למטה!" קראה, מצביעה לכיוונם. "לפידים!" אלביה הפנתה את מבטה והביטה בשיירת האורות בעוד היצור טס במעלה ההר. נוגי הביטה בצלליתו הגדולה של ההר והבינה כי היה רחב יותר משחשבה. "הם חיפשו אותנו?" שאלה אלביה, מרימה את קולה כנגד הרוח, לחיה צמודה עדין לגבה של נוגי. עוף הדרקון טיפס מעלה לכיוון פסגת ההר שנראתה שטוחה ורחבה. "נדמה לי שהם חיפשו אותו," אמרה נוגי, בעוד היצור ממריא מעל לפסגת ההר. אלביה הרימה את ראשה באיטיות והציצה מטה, ונוגי חשה בציפורניה ננעצות בצידי גופה, ולמרות הכאב העמום, חייכה. כשהגיע היצור אל הפסגה הביטה מטה. "הביטי!" קראה בתדהמה. היא הצביעה מטה ואלביה עקבה אחרי אצבעה במהירות, ואז קברה את פניה בחזרה בגבה. "הוא חלול," הכריזה נוגי. "ויש מדורות בתוכו," הוסיפה, מצביעה על הצוקים בדופנותיו הפנימיות של ההר. עוף הדרקון הסתובב ודאה לאורך דופן ההר. נוגי הצליחה להבחין כעת בפתח בו התחבר הים אל ההר, יוצר מאין חוף נסתר. המים בחוף הפנימי בהקו באור עמום ונראו שוצפים וגועשים אף ממרחק רב. "ספינות פיראטים!" קראה נוגי בהפתעה, ואלביה הפנתה את מבטה לכיוון אליו הצביעה כעת, נדהמת מדי מכדי לפחד. מתחתיהן, בהר, עוגנות לאורך דופנותיו, היו שורות של ספינות פיראטים דומות לזו בה נחטפו. "לכאן הם התכוונו להביא אותנו," אמרה נוגי לאחר רגע. היא בקושי סיימה את דבריה כשהרגישה את תודעתו של עוף הדרקון מנסה למשוך את תשומת ליבה, והיא ליטפה את גבו בין כנפיו. הוא החווה במקורו אל עבר הצוקים והחל מתקרב אליהם. נוגי צמצמה את עיניה והביטה באור המדורות שנצנץ במערות רבות בצוקים. לפתע, חשה כי ראייתה מתבהרת, מתחדדת, והיא הניחה לעיניה להתמקד בצללים שנעו בתוך המערות. ככל שהתקרב עוף הדרקון אל הצוקים הצליחה להבחין בדמויות של פיראטים אוחזים מוטות ארוכים שווים מעוקלים בקצותיהם. הם היו עסוקים בהדיפת משהו בעזרתם. עוף הדרקון הנמיך מעופו ונוגי הצליחה להביט אל אחורי המערות. שם, בתוך מחילות וחללים מופרדים בסורגים ואזוקים בשלשלאות מתכת, הבחינה בעופות דרקון רבים. חלקם היו קטנים והיא הניחה כי היו צעירים, וחלקם גדולים כמו זה שעל גבו היו רכובות. לפתע נשמעה צווחה רמה מתוך המערות, ובמהרה הצטרפו אליה עוד צווחות רבות. הן היו מחרישות אוזניים ונוגי נאלצה להרים את ידיה בכדי לכסות את אוזניה. "היזהרי!" קראה אלביה, מרימה את ראשה ומחפשת את מקור הצווחות. היא צפתה במחזה בעוד עוף הדרקון עליו רכבו צווח בחזרה אל חבריו. נוגי התרכזה, מנסה להטביע את הצווחות שהדהדו בתוך ראשה. היה זה כאילו שמעה שני סוגים של צעקות, אחת באוזניה והשנייה בתוך ראשה. היא לא הצליחה להתעלם מהצרחות בראשה אך הצליחה לבסוף לעמעמן במקצת. היא נעצה את עיניה בצוקים כשלפתע הרגישה משהו פוגע בכתפה. היא סובבה את ראשה מהר מספיק כדי להבחין בחץ שנהדף מכתפה שהייתה מכוסה בשיערה העבה. היא הבחינה בנוצות הלבנות שבקצה החץ בעודו צונח מטה אל החשכה. "למעלה!" קראה, אוחזת בגבו של עוף הדרקון בחוזקה ונועצת את עקביה בצידי גופו. היצור חש במצוקתה ומיד הצליף בכנפיו במרץ, נוסק מעל דופן ההר במהירות. נוגי הבחינה בעוד כמה חיצים שהתעופפו מכיוון המערות עד שאיבדו את תאוצתם וצנחו בחזרה אל ההר. "הם מגדלים עופות דרקון במערות האלה," אמרה נוגי בכאב. היא יכלה לשמוע עדיין את הד זעקותיהם של היצורים בראשה. "את חושבת שהם ראו אותנו?" שאלה אלביה כשהתרומם עוף הדרקון אל בין העננים וההר נבלע בלילה מתחתיהן. "כן," ענתה, מרימה את ידה אל כתפה ובוחנת את המקום בו פגע החץ. "החצים האלה לא היו מכוונים רק אליו." היא הסיטה את השיער מכתפה ובחנה את גלימתה. היא הייתה שלמה ולא ניכר בה כל סימן לפגיעה. היא בקושי הרגישה את מקום הפגיעה. "אנחנו מוכרחות להגיע מערבה," אמרה, מביטה קדימה אל השמיים משובצי הכוכבים ומשפשפת אצבעותיה בנוצות הירוקות שבין כנפיו של עוף הדרקון. "אני יודעת," אמרה אלביה. "אך כיצד נוכל להסביר לו היכן המערב?" שאלה, מביטה סביבן בחושך הקריר ובעננים הדלילים שחלפו על פניהן, ונעצה את אצבעותיה בחוזקה אל בין גלימותיה של נוגי. "הוא יודע," אמרה נוגי. היא רכנה והניחה את ראשה על עורו של היצור. אלביה הניחה את ראשה על גבה של נוגי והן דאו על רוח הים המלוחה, עפים מערבה אל תוך הלילה. -20- בבוקר הוביל בוראן את טאן וסית אל בית קרוב. "זהו ביתו של נפח," אמר טאן בפליאה כשפסעו בחצר הגדולה שהובילה אל הבית. "ניחוש טוב," אמר בוראן, מחייך. "יש לך עין טובה." "אבי הוא נפח," הסביר טאן, מביט סביבו. "זהו מקצוע מכובד," אמר בוראן, ונקש על דלת הכניסה הכבדה באגרופו הגדול. השמש לא זרחה עדיין אך האור החל בוקע מאחורי ההרים, מבהיר את שמי השחר. הדלת נפתחה וגבר נמוך קומה ורחב כתפיים תלה בהם זוג עיניים כהות וגדולות. "חיכיתי לכם," אמר. "היכנסו." הם פסעו אל תוך הבית והגבר שרבב ראשו מחוץ לדלת, שלח מבט זריז לצדדים וסגר אותה אחריהם, מבריח בריח כבד לרוחבה. טאן וסית פסעו בעקבותיו של בוראן אל סדנא רחבת ידיים שהייתה מוארת בקושי על ידי מנורה בודדה, ולאורה הבחינו בצלליתו הגדולה של ביין. הוא החזיק בידיו אלה גדולה, ראשה הקוצני מבריק מכסף. הוא השליך את האלה מיד ליד, מניף אותה באוויר כאילו הייתה צעצוע. "כסף גמדים קל!" השתאה טאן. "כפי שאמרתי קודם, עין טובה מאוד," חייך בוראן. "בואו לא נבזבז עוד זמן," אמר הגבר רחב הכתפיים. טאן בחן את חזותו שהזכירה לו את זו של הגמדים שראה בעבר. הוא ידע כי האיש היה גבוה מגמד. אולי הוא בן תערובת, חשב לעצמו. "גנפור טרח רבות כדי להשיג לכם את אלה. הוא היה צריך להפעיל המון קשרים," אמר בוראן. "מהרגע שנודע לנו על הגעתכם ידענו שנהיה מוכרחים לספק לכם נשק הולם אם תצאו למסע לסירלנדיה." הוא הושיט את ידו אל פיסת עור ארוכה שנחה על שולחנו של הנפח, ומשך אותה בתנועה חדה, חושף שתי חרבות ארוכות בנדניהן, קשת ואשפת חיצים מלאה. סית וטאן הביטו בכלי הנשק ביראת כבוד בעוד גנפור הרים את החרבות והושיט אותן לבוראן. "כסף גמדים קל," אמר בוראן, מוסר את החרבות לטאן ולסית. "גם בלילה הקר ביותר יהיו חמימות למגע, ואם תעבירו אותן באש עדיין יהיו קרירות." הם החזיקו אותן, בוחנים את נדני העור המקושטים בציורים עדינים. "למה אתם מחכים?" שאל גנפור לאחר רגע. "יתכן כי תאלצו להשתמש בהן בקרוב." ביין ובוראן גיחכו בעוד סית וטאן שלפו את החרבות מנדניהן בשקיקה. הכסף הבריק בידיהם כשהרימו את החרבות באוויר. סית חתך ודקר את האוויר בחרבו, זורק אותה מיד אחת לשנייה. "היא כה קלה!" אמר, מביט בטאן. "אני יודע," אמר טאן. "אבי נתן לי להחזיק חרב מכסף גמדים פעם כשיצאתי עימו למסע לקירה." הוא העביר את אצבעותיו בעדינות לאורך הלהב החלק, מלטף את הכסף המבהיק. אצבעותיו נעצרו קרוב לחודו של הלהב, היכן שארבעה סמלים הוטבעו במתכת המבריקה. "ארבעת היסודות," אמר גנפור, עונה על השאלה שעמדה על קצה לשונו של טאן. "הם הוטבעו על החרבות בעזרת טוויית-ירח כדי להקשיח אותן ולשפר את עמידותן." עיניו של טאן בחנו את הסמלים בהשתאות. "וזה בשבילך," המשיך גנפור, מושיט את הקשת ואשפת החצים לסית. "נודע לנו כי הינך קשת מיומן וחשבנו כי תמצא לה שימוש." סית קיבל את כלי הנשק מגנפור, בוחן אותם בקפידה. הוא מעולם לא ראה סוג עץ כמו זה ממנו הייתה מגולפת הקשת. צבעו היה אדום כהה ולאור הנר נראה כמעט סגול. "קשת סירליאנית," אמר גנפור. "קרוב לוודאי שהאחרונה מסוגה עלי אדמות. איש לא יודע מאיזה עץ גולפה אך היא מוצקה וחסינה יותר מכל עץ אחר שאי פעם ראיתי." "הדבר החשוב באמת הוא כי הדרקונים יכולים לחוש בעץ ממנו עשויה הקשת, והם יראים מפניו," אמר בוראן. סית וטאן הביטו בו, והמסע שעמד לפניהם נראה לפתע מוחשי יותר מאי פעם. ההבנה הקפיאה את דמם. "כדאי שנזדרז," אמר ביין, תולה את האלה על גבו במנשא עור שקיבל מגנפור. "יש לפנינו עוד דרך ארוכה." טאן וסית החזירו את חרבותיהם לנדניהן ותלו אותן בזריזות על חגורותיהם. סית תלה את אשפת החיצים והקשת על גבו והם פסעו בעקבות בוראן אל החצר. "מי ייתן והרוחות יהיו לצידכם," אמר גנפור, מביט בהם בעומדו בדלת, פניו דוממות וחמורות סבר. הם צעדו בחזרה אל ביתו של בוראן שם ציפתה להם סוזנה עם ארוחת בוקר דשנה. היא ארזה את תרמיליהם בקפידה ושמה בהם בגדים נקיים וכל טוב שהצליחה להכניס פנימה, למרות שבוראן הפציר בה כי תשתדל להותיר אותם קלים למשא. "ארזתי כל מה שתצטרכו בשביל המסע לביתה של מרלה, ועוד קצת," אמרה, מחייכת בעיניים נוצצות. היא חיבקה את סית ואז פנתה ולחצה את טאן לחזה. "שימרו על עצמכם," הוסיפה בקול רועד. "תקוותינו ומשאלותינו הולכות עמכם." "הגיע הזמן," אמר בוראן, מלווה אותם אל הדלת, היכן שביין המתין בדריכות. הם פסעו החוצה והחלו עולים במעלה רחוב צר בשולי העיר. "אל תראה כה קודר," אמר בוראן לטאן, מנסה להעלות חיוך על פניו. "מרלה יודעת הרבה יותר על סירלנדיה ממני. אני בטוח כי תדריך אתכם בתבונה." טאן הביט בו וניסה להשיב חיוך, אך כל מה שהצליח להפיק הייתה העוויה משונה. נוגי התעייפה מלהביט במים הכחולים שנפרשו מתחתיהם. השמיים היו כמעט נקיים מעננים שיזכירו לה כמה גבוה נמצאה. היא בקושי ראתה את הגלים באור הבוקר המוקדם, ואם המשיכה לבהות בהם מבלי להסיט את עיניה היה נדמה לה כאילו הם דוממים כמו השמיים והיא צפה בתוך מסה גדולה של כחול. אלביה נרדמה לאחר שהתרגלה לרעיון של רכיבה על גבו של עוף דרקון גבוה באוויר, ונוגי, חוששת שמא יחליקו מגבו של היצור הכריחה את עצמה להישאר ערה. היא חיבקה את צווארו של עוף הדרקון ביד אחת ובשנייה אחזה בידיה של אלביה שהיו כרוכות סביב מותניה. סנטרה נח על הנוצות הירוקות הרכות ושיערה התנופף באחידות עם זנבו של היצור בעודה בוהה מטה במים. לפתע הבחינה בעצם קטן וכהה על משטח המים הכחול מתחתיה. מאחורי העצם השתרך שובל לבן ארוך. היא אימצה את עיניה והתרכזה בעצם, מרגישה כיצד ראייתה מתחדדת ומתמקדת. זאת ספינה! לא, בעצם כלי שייט קטן יותר, סירת דיג אולי, כמו אלה שראיתי בחוף הערבות, חשבה לעצמה בהתלהבות. אם יש כאן סירת דייג מוכרחה להיות יבשה בקרבת מקום! היא הזדקפה, מביטה לפנים ומזהה פס יבשה דק שנמתח לאורך האופק. היא הבחינה בהרים שאף ממרחק כה גדול נראו כבירים, וכשהתאמצה הצליחה לזהות מה שנראה כמו עיר גדולה על קו החוף. "אישתאל!" מלמלה בהתלהבות. היא חשה את התלהבותו של עוף הדרקון נשזרת בשלה. הוא חבט בכנפיו בלהיטות, דוחף עצמו קדימה במהירות כך שהרוח שרקה באוזניה של נוגי. עד מהרה יכלה להבחין בנמלה הגדול של העיר, בבתים רבים ובמגדל רם שהתמר ממנה. "היכן אנחנו?" שמעה את קולה הישנוני של אלביה מאחוריה בין שריקות הרוח. "נדמה לי כי זאת אישתאל," אמרה נוגי, מצביעה לעבר העיר באופק. "את בטוחה?" גמגמה אלביה, משפשפת את עיניה ומביטה לעבר האופק המעורפל. שיערה השחור התנופף סביב ראשה והיא ניסתה לקושרו בעזרת רצועת עור שנשאה עימה על פרק ידה. "יש בה נמל גדול ומאחוריה הרים עצומים שלמרגלותיהם גבעות ויער. אלה הרי המערב, לא?" שאלה נוגי, מצביעה לפנים. אלביה צמצמה את עיניה, מצילה עליהן בעזרת כף ידה, והביטה אל האופק. לאחר רגע הביטה בנוגי. "אני כמעט ולא רואה דבר," אמרה. "פרט לרצועת היבשה וההרים. אבל אני סומכת עלייך. כדאי שתכווני אותו לכיוון יער או שדה. יהיה בטוח יותר אם ננחת רחוק מעיניהם של אנשים." נוגי התרכזה, מנסה לתרגם את בקשתה של אלביה לתחושה, והיצור הגיב בצווחה רמה ונסק מעלה. "הוא רוצה להמשיל לכיוון היער. הוא מרגיש נלהב מאוד לנחות בו," אמרה, והוסיפה "משהו בכל הירוק הזה מושך אותו, אולי הוא חושב שימצא שם אוכל," ניסתה לתרגם את תחושותיו, שהציפו את ראשה, למילים. "היער?" שאלה אלביה. "לא אמרת שהוא למרגלות ההרים? גם ממפותיה של קפטן מורטה אני זוכרת שהיער די מרוחק מאישתאל," הוסיפה, מביטה בנוגי בחוסר וודאות ומנסה לחמוק משיערה שהתעופף מדי פעם אל פניה. "מצטערת," אמרה נוגי, תופסת את שיערה ומגלגלת אותו. "אך הוא מאוד רעב. הוא מעולם לא עף מרחק כה גדול ללא מנוחה. הוא ייקח אותנו תחילה ליער," סיכמה בהיסוס. "אני מניחה שזה לא משנה באמת," אמרה אלביה, מותחת יד אחת בעודה אוחזת בשנייה בגלימתה של נוגי. "האיש ההוא, בוראן, בוודאי ממתין לנו עדיין או שהוא סבור שאירע לנו דבר מה ואנחנו מתות. עוד כמה שעות לכאן או לכאן לא ישנו דבר." היא הביטה לכיוון העיר שהחלה מתבהרת לראייתה באופק. עוף הדרקון עף גבוה, מרחף מפעם לפעם דרך עננים בעודם עפים גבוה מעל העיר והגבעות לכיוון היער הגדול שטיפס על מורדות הרי המערב. "מדוע היינו צריכים לצאת כה מוקדם?" שאל טאן, לוגם מנאד המים שלו. סית המשיך לצעוד לפניו אך ביין נעצר ומחה זיעה ממצחו. "הגבעות האלה אינן מקום בטוח," אמר, מביט סביבו בעשב הירקרק שכיסה כל פיסת קרקע סביבם. הוא הגיע עד לברכיהם ולא נראה מושפע מצעדיהם הכבדים. שום שביל לא נותר מאחוריהם ועלי הדשא המחודדים מיהרו להזדקר בחזרה על גבעוליהם הגמישים. החרקים השונים שניעורו כתוצאה מנוכחותם צללו בחזרה אל מעמקי העשב כאילו עלו רק כדי לנשום אוויר. "אינן מקום בטוח?" שאל טאן בגיחוך. "היצור היחידי שראיתי פה מאז שעזבנו את אישתאל בבוקר היה פרפר." סית הביט סביבו, שיערו מתנופף על כתפיו ברוח החמימה. "אין שום מקום להסתתר בו," אמר. "בדיוק," אמר ביין, מהנהן לעברו. "להסתתר ממה? כל יצור במרחק של עשרות צעדים מסביבנו יהיה חייב לחשוף את קיומו הרבה לפני שיוכל להפתיע אותנו," הפטיר טאן בחוסר טעם, מותח את ידיו לצדדים. "אלא אם כן הוא מגיע מלמעלה," אמר ביין והמשיך ללכת. סית הפנה את ראשו לטאן וחייך, ממשיך ללכת גם הוא. "מלמעלה?" שאל טאן, מנסה להשיג את השניים. "במהלך המלחמה הגדולה היה זה השטח הקשה ביותר למעבר עבור צבאות הדרום. הסירליאנים צדו אותם מהשמיים. יש האומרים כי בעידנים קדומים, לפני שהכניעו הסירליאנים את הדרקונים, הייתה זו ערבה שוממת. איש לא העז לחצות אותה באור יום ואלו שלא רצו לבצע את כל העיקוף מדרום היו מנסים לחצות אותה בלילה. רבים מהם נכשלו." טאן עצר שוב והביט בשמיים. הוא נענע את ראשו וצחק. "זה היה לפני זמן רב," אמר, עוקף את סית במהרה ופוסע לצידו של ביין. "הדבר היחיד שצריך להטריד אותנו כרגע הוא שאם לא נעצור לאכול בקרוב אנחנו נתמוטט מאפיסת כוחות." ביין שלח בו מבט, ואז הביט בסית. הוא לא יכול היה להתעלם מהשינוי שחל בנער מאז מתקפת הפיראטים. הוא נהג במן חוסר פחד, חשב. לא, חוסר פחד אינו הביטוי הנכון. חוסר זהירות או חוסר תקווה. ביין ראה גברים רבים משתנים בין לילה. למלחמה הייתה השפעה כזאת על אנשים. אך טאן היה רק נער, חשב. בחור צעיר לכל היותר. אובדן שתי חברותיו הטובות עליהן נשבע להגן בוודאי הרס אותו. כדאי שאפקח עליו עין. "זה לא כזה רעיון רע," אמר ביין, מוריד את התרמיל מגבו. הוא שלף חבילה עטופה בנייר דק מהתרמיל והתיישב בין העשב הגבוה. "הפסקת צהריים." הם אכלו בדממה, טורפים את האוכל שארזה בשבילם סוזנה. "כמה זמן אתה מעריך ייקח לנו כדי להגיע לביתה של מרלה?" שאל סית, אורז את שאריות ארוחתו. "שלושה ימים לכל היותר," ענה ביין. "אני רוצה שנגיע ליער עוד הלילה. יהיה בטוח יותר לחנות שם. לאחר מכן נעשה את דרכנו במעלה הגבעות דרך היער עד למרגלות ההרים, היכן שהגבעות מתחילות להתרומם, ושם נמצא את ביתה של מרלה." ביין נעמד והשליך את תרמילו בחזרה על גבו. "קדימה, מתחיל להיות מאוחר," אמר, והחל צועד דרך העשב הצפוף. סית פסע בעקבותיו וטאן דחף את שאריות ארוחתו באיטיות אל תרמילו ונעמד. הוא פסע בעקבותיהם, בועט בדשא שמתחת לרגליו ומעיר חרגולים שזינקו בבהלה והתעופפו ברוח אחר הצהריים. הם צעדו בקצב מהיר, לא עוצרים למנוחה. טאן ראה את הגבעות באופק ואת העצים שהבהיקו באור השמש. היה זה זמן רב לאחר אמצע היום כשהגיעו אל שולי הגבעות. השמש צבעה הכול בכתום, ולמרות שהייתה מאחוריהם הסתנוורו מקרניה שהוחזרו על ידי עלי העשב המבהיקים בזהב. פה ושם הבחינו בסלעים שהחלו מבצבצים מן העשב, שיחים קטנים ואף כמה עצים. "אני בטוח שאוכל למצוא פה חיות לציד," אמר סית, מרחרח את הרוח הקלה שזרמה במורד הגבעות, שולחת גלים בים העשב המזהיב. "אנחנו לא במסע צייד," העיר טאן בלעג. סית נעץ בו מבט נוקשה וביין נעצר והביט בשניים. "יש בידינו מספיק צידה כדי להגיע לביתה של מרלה ללא עיכוב," אמר, מביט בסית. "אך כישורי הצייד שלך בוודאי יבואו לידי שימוש בהמשך המסע," המשיך, מפנה מבט מלא משמעות לעבר טאן. "כן, אולי תצוד לנו דרקון," אמר טאן, והחל צועד על פניהם. השניים החליפו מבטים וסית משך בכתפיו. הם פסעו אחריו, דנים בחיות השונות בהם עלולים יהיו להיתקל בהרי המערב. סית היה נרגש מהמחשבה על ההזדמנות לצוד יצורים שהוא או אף צייד אחר מכפרו לא ראו מעולם. השמש כמעט ונעלמה מאחורי הים כשהגיעו לבסוף אל היער. הם פסעו אל בין העצים ללא היסוס. סית בחן כמה שבילים שמצא וטאן פסע לפניו ולפני ביין, מנסה לחמוק מכל ניסיון לשיחה. לפתע נשמע רחש לפניהם שגרם להם לעצור במקומותיהם. "שמעתם את זה?" קרא טאן לאחור, וסית וביין מיהרו למקום בו עמד והביטו מעלה אל צמרות העצים הגבוהות. העלים והענפים לא היו צפופים כמו הצמחייה שזכר טאן מהיער המזרחי, ופיסות שמיים נראו דרכם. לפתע נשמע קול משק כנפיים מאחוריהם. הם הסתובבו בזריזות וראו מפל של עלים צונח אל הקרקע סביב לנץ גדול שריחף מטה אל רצפת היער. "מה הוא רוצה?" שאל טאן. ביין דחף אותו לאחור בזריזות ונעמד מול הנץ, חוצץ בינו ובין הנערים. הנץ נחת על האדמה והביט בהם בשימת לב. ביין שלף את אלתו באיטיות בעוד סית משך את קשתו מגבו ושם קשת למיתרה, אך לפני שהספיק להבין מה קורה זינק הנץ באוויר ובמהירות על-טבעית עף לעברו, גומע את המרחק ביניהם ברגע. הוא אחז בכתפו של סית בעזרת טפריו ובתנועה חדה שלח אותו מתגלגל על האדמה. ביין וטאן הסתובבו רק כדי להספיק לראות את הנץ חוזר במהירות מדהימה, טפריו שלופים, ומתנפל על פניו של ביין, מפיל אותו לאחור. טאן שלף את חרבו כשלפתע שמע מאחוריו נהמה עמוקה. הוא הסתובב וראה דוב ענק ניצב במרחק כמה צעדים ממנו, חושף שיניים לבנות מחודדות. סית ניסה לקום, אך הדוב נהם בקול והוא קפא במקומו, אוחז בכתפו המדממת. ביין ישב לצידו, מוחה דם מלחיו השמאלית בעוד הנץ נוחת על סלע בסמוך לדוב. הוא הביט בשלושה בעיניו הצהובות העגולות, ואז פרש את כנפיו לצדדים. השלושה הביטו בתדהמה כיצד התקצרו טפריו ורגליו החלו מתארכות, מרימות אותו מהסלע. כנפיו התעבו והנוצות נבלעו בבשר, חושפות זרועות אנושיות. מקורו שקע אל תוך פניו שניצבו כעת על צוואר דק ואנושי, והנוצות שנותרו עליו הסתלסלו והתארכו לשיער עבה ושחור. לפניהם ניצבה אישה, מבט זועם על פניה. "היכן הסירליאנית?" שאלה בחוסר סבלנות. היא הייתה לבושה במעין שמלה עשויה מעשרות נוצות נץ שהיו שזורות יחדיו בחוטים דקים. "את פרא-אדם?" שאל טאן, פוסע צעד לעברה. הדוב שעמד לצידה נהם עמוקות והניף כף שממנה בצבצו טפרים ארוכים. "שאלתי אותך שאלה, נער," אמרה האישה. "ענה לי או שתמות." היא הביטה בו בקור אך טאן לא נראה כאילו הושפע ממבטה. "את פרא-אדם," אמר. "אז רק שתדעי לך כי איחרת," גיחך. "הסירליאנית מתה," המשיך, צוחק במרירות. היא הביטה בו בשוויון נפש. "אתה חושב שאני מאמינה לך? אני יודעת כי אתם חבריה למסע. אם להגן עליה חשוב לך יותר מחייך אז בבקשה, המשך לשקר," אמרה, שולחת מבט בדוב. הוא פסע לפנים, שולח את כפו ותופס את טאן בקדמת גלימתו ומרים אותו מעלה. רגליו התנדנדו באוויר והוא החל לצחוק. "הוא דובר אמת," אמר ביין, דם מטפטף במורד צווארו. "אתם חושבים שאני משחקת?" שאלה. "אשבור את צווארו כמו זרד אם לא תאמר לי היכן הנערה הסירליאנית!" רעמה. "היא מתה," הפטיר סית. "טבעה בים יחד עם הפיראטים שחטפו אותה." האישה בחנה את פניו הקפואות של סית. חקירת אנשים לא הייתה דבר חדש בשבילה והאמת הבלתי מעורערת שקראה בפניו בלבלה אותה. "אמרתי לך," אמר טאן, צוחק ומשתעל בעוד הדוב מניף אותו גבוה יותר. "השתק אותו," אמרה לדוב מבלי להפנות את ראשה. בתנועת יד מהירה השליך הדוב את טאן הצידה והוא התרסק אל גזע עץ גדול. גופו הרפוי נפל לרצפת היער ברעש והוא נח בדממה על מצע העלים היבשים. "אתה," פנתה האישה אל ביין. "אתה ללא ספק מלח. ספר לי בדיוק מה קרה. הפלגתם עם הסירליאנית מהמזרח?" היא צעדה קדימה, מביטה אל תוך עיניו. הוא הבחין כי עיניה מצהיבות, לובשות את צורתן של עיני הנץ. "כן, ענה ביין. "הותקפנו על ידי פיראטים שחטפו את הנערה." "אך הוא אמר שהיא טבעה," אמרה, מצביעה על סית. "רדפנו אחרי ספינת הפיראטים ומצאנו את שבריה," הסביר ביין. "קרתה להם תאונה כלשהי." "זאת האמת אם כך?" שאלה, מביטה בו בריכוז כאילו ניסתה לקרוא את מחשבותיו. היא פסעה צעד נוסף לעברו, ידה מושטת לפנים. סית הביט כיצד השתנו אצבעותיה לטפרים עבים, ציפורניים מעוקלות מבצבצות בקצותיהם. היא הניחה אותם על גרונו של ביין וחייכה. "אתה בטוח שלא היו ניצולים?" שאלה בקול נמוך. ביין הניד את ראשו מצד לצד, עיניו נחות על עיניה. "זה כל מה שהייתי צריכה לדעת," אמרה מחייכת. "היא הניפה את ידה באוויר, מתכוננת להנחיתה במכה כשעצם כלשהו התעופף באוויר ופגע בצידה. היא שמטה את עיניה והביטה בפגיון קטן שהיה נעוץ בין צלעותיה. עיניה התרוממו ונפנו להביט בטאן שכרע לצד העץ בו התנגש, ידו מושטת לפנים. צווחה רמה כשל נץ נמלטה מפיה והיא התמוטטה אל הקרקע. הדוב נהם בחוזקה, פונה להביט בטאן. הוא צנח על כפותיו הקדמיות והסתער לעברו כשמטח של עלים וענפים הומטר עליהם מלמעלה. "הוא מתכוון לנחות כאן," הודיעה נוגי לאלביה כשהחל עוף הדרקון מנמיך טוס לעבר הגבעות המיוערות שמתחתם. "אני מקווה שנוכל להגיע לעיר הלילה," אמרה אלביה, מביטה מאחוריה בשמיים הכתומים. "אני בטוחה שנספיק, אל תדאגי," אמרה נוגי. "גם כך עדיף שנגיע לשם בחסות החשיכה, כך לא יבחין איש בקאל." "קאל?" שאלה אלביה, מתבוננת בנוגי מעבר לכתפה. נוגי סובבה את ראשה לאחור וחייכה. "כך החלטתי לקרוא לו," אמרה. "זה השם העתיק לירוק, לא?" "נכון," ענתה אלביה בקצרה. היא השתתקה ונוגי ניסתה להסתובב ככל שיכלה כדי ללכוד את מבטה. "מה קרה?" שאלה. "זה רק שם." "אני רק מקווה שאת יודעת שלא נוכל להחזיק בו," ענתה אלביה. נוגי הביטה בה בהפתעה. "מדוע לא? נוכל לרכב על גבו אל סירלנדיה, זה יקל על מסענו ויקצר אותו בהרבה." "דבר ראשון, לא נוכל להכניס אותו לעיר. אנשים יפחדו מאיתנו והוא ימשוך יותר מדי תשומת לב לא רצויה." "אסביר לו שיחכה לנו בשדות בחוץ," ענתה נוגי בפשטות. "ושנית, אם נרכב עליו, יוכלו להבחין בנו מרחוק," המשיכה, מנסה לחמוק שוב ממבטה של נוגי. "מי יבחין בנו?" שאלה נוגי. "איש לא הבחין בנו בינתיים." "דרקונים!" התפרצה אלביה. היא ראתה את האפשרות החדשה חודרת לראשה של נוגי. "דרקונים יוכלו לראות אותו מרחוק ואני די בטוחה שהם יהיו מסוגלים לחוש את קרבתו," הוסיפה. "ואל תשכחי כי דרקונים מהירים יותר באוויר מאשר על הקרקע." נוגי השפילה את מבטה, מסתכלת על אצבעותיה ששיחקו בנוצות הירוקות על צווארו של קאל. "אני משערת שאת צודקת," אמרה. היא הביטה בצמרות העצים שהתקרבו במהירות בעוד קאל עף מטה לכיוון היער. היא יכלה להבחין בשפע העלים והעצים בעוד החל קאל מנופף בכנפיו בקצב, דואה מעל הצמרות ומחפש פתח כלשהו דרכו יוכל לחדור את שכבת העלים. הן אחזו חזק בגופו כשלפתע נשמעה צווחה רמה לפניהם, מתחת לצמרות היער. קאל שידר אזהרה מהירה לנוגי והיא קראה "החזיקי חזק!" ואחזה באלביה ביד אחת בעודם צונחים מטה מבעד לעלים, מנפצים ענפים ששרטו את עורן מבעד לגלימותיהן. הן הרכינו את ראשיהן והצמידו את סנטריהן לחזן, מנסות להגן על פניהן. בטנותיהן צנחו והן עצמו את עיניהן בעודם מתרסקים מטה אל תוך היער. כנפיו של קאל היו צמודות לצידיו כשלפתע פרש אותן, מחליק במיומנות קדימה בין העצים הגדולים. נוגי הרגישה האטה פתאומית ופקחה את עיניה בדיוק בזמן כדי לראות את קאל אוחז ביצור גדול מימדים ברגליו האחוריות ומשליך אותו בזעם לעבר עץ גדול. טאן הביט בדוב מצמצם את הפער ביניהם ברגע. הוא שמע ענפים נשברים והבחין בעלים שנפלו אל הקרקע מסביבם, אך מבטו היה מרוכז בכפותיו הקדמיות של הדוב שהכו באדמה, מפזרות רגבים כהים שהתקרבו אליו במהירות. זהו זה, חשב לעצמו. אני עומד להצטרף לנוגי ואלביה. עדיף עכשיו מאחר כך. הוא עצם את עיניו וחייך, מקשיב לדוב נוהם בהפתעה ואז חש משב רוח מעליו, פורע את שיערו. הוא פקח את עיניו וראה את הדוב מרחף מעליו ומתרסק אל תוך העץ הגדול שמאחוריו. הוא הבחין בציפור גדולה וירוקה כלשהי מעופפת בין העצים במהירות, מנווטת בין העצים במיומנות. הוא הביט לאחור היכן שסית וביין נעמדו מעל לגופתה של האישה, נשקיהם בידיהם. הוא התרומם ורץ לעברם, שולף את חרבו מנדנה. "ראיתם את זה?" קרא כשהגיע אליהם. הוא אחז בצידו, ידו מוכתמת בדם, נושם נשימות קצרות ומהירות. "זאת הייתה מן לטאה מעופפת," אמר סית, סורק את היער בעיניו. "היה לה ראש של ציפור," אמר ביין, מביט מעלה אל בין העצים. "מה שזה לא היה, זה חוזר," אמר טאן, מצביע אל היצור שהתעופף לכיוונם מבין העצים. "התכוננו!" קרא ביין, מניף את אלתו באוויר. טאן החזיק את חרבו לפניו בשתי ידיו, מנסה לייצב אותה בעודו מביט ביצור המתקרב. סית הביא חץ אל מיתר קשתו ומתח אותו, ידיו רועדות. כנפיו הגסות של היצור השתפשפו מדי פעם בעצים במעופו, והוא הנמיך טוס ונחת על הקרקע מרחק צעדים מהם, מביא עימו פרץ של אוויר קריר אפוף בעלים. הענן התרחב וחלף על פניהם, והם צמצמו את עיניהם, אוחזים בנשקיהם לפניהם בעוד היצור קיפל את כנפיו הגדולות. "סית?" קרא קול בשאלה והם הביטו ביצור בתדהמה, צופים כיצד זינקה נוגי מגבו ואחריה אלביה. "סית! טאן! ביין!" קראה נוגי ורצה לעברם. היא זינקה על סית, מחבקת אותו והם נפלו יחדיו אל הקרקע. אלביה נעמדה לצידם, מביטה בהם בחוסר אמונה, עיניה בורקות. "איך...?" שאל טאן אך אלביה זינקה לעברו, מחבקת את צווארו ופורצת בבכי. ביין הביט במחזה, עיניו מתרוצצות מנוגי, לאלביה, ולקאל שעמד ברקע. הוא שחרר צווחה רמה ונעמד על רגליו האחוריות, עיניו נעוצות בגופת האישה. "הסירליאנית?" מלמלה האישה הגוססת. נוגי וסית פנו והביטו בה. ביין התקרב לעברה, מניף את אלתו לפנים. "טיברה?" שאלה נוגי. היא קמה וניגשה אל האישה ששכבה על הקרקע, גופה רועד באלימות. אלביה ניתקה עצמה מטאן וצעדה לכיוון נוגי, מביטה גם היא באישה. "גם את?" שאלה, נועצת מבטה בעיניה המתערפלות של האישה הגוססת. דם טפטף במורד סנטרה, והיא חייכה, חושפת שורה של שיניים מכוסות בדם. "ידעתי שהם משקרים," אמרה וצחקה, צחוקה מתחלף בשיעול חלוש שהשפריץ נתזי דם מפיה. "היזהרי, היא מסוכנת," אמר סית, פוסע לעברן. נוגי הביטה בטיברה שעצמה את עיניה באיטיות. גופה פסק מלרעוד. קאל פרש את כנפיו ושחרר עוד צווחה רמה, ואז פנה ופסע אל בין העצים. "היא מתה," אמרה נוגי, פונה להביט בסית. "היא הייתה פרא-אדם, כמו פורסאנה." "האישה בנמל קאלין?" שאל טאן, מביט בגופה. "כן," ענתה נוגי. "הן היו יחדיו." היא הביטה בביין וחייכה. "טוב לראות אותך, ביין," אמרה. היא פסעה אליו וחיבקה את הגבר הגדול. "מצוין לראות אתכן," אמר, מביט באלביה ומחייך. נוגי השתחררה מחיבוקו והביטה לעבר העצים. קאל הופיע מביניהם, נושא גופה של גבר במקורו. האיש היה לבוש בבגד חלציים עשוי פרווה. "פרוות דוב," אמר טאן, מתקרב אל קאל. "גם הוא היה פרא-אדם." קאל פער את מקורו והניח לגופת הגבר לצנוח אל הקרקע. "מה קרה?" שאלה אלביה. "מהיכן הגיעו כל פראי-האדם האלה?" מבטו של ביין נח עליה, עבר אל גופת הגבר ולבסוף נח על קאל. "נדמה לי שלכולנו יש כמה הסברים לתת," אמר. "אך אני סבור שכרגע עדיף שנמצא מקום לחנות בו ללילה ונאכל משהו. מחשיך כבר, והרפתקאות מוטב כי יסופרו על בטן מלאה סביב מדורה חמה." -21- "ואז שמענו צווחה וקאל צלל אל בין העצים," סיימה נוגי, בעוד שאר החבורה לעסו את ארוחת הערב שלהם סביב למדורה. קאל ישב לצידה, ראשו מונח בחיקה, עיניו הגדולות עצומות. אלביה מרחה כמה משחות שמצאה בתיקיהם של הבנים על פצעיהם והוסיפה לכך עלים של צמחי מרפא שליקטה ביער ונוגי חבשה את השריטות על כנפיו של קאל בפיסות בד שקרעה מחולצה שנתן לה סית. "מדהים!" הכריז טאן, מביט בהן בעיניים נוצצות. "רכבתן על גבו של עוף דרקון כל הדרך מקצה האופק והגעתן הנה בדיוק בזמן להציל אותנו!" "היינו מצליחים להתגבר עליהם," הפטיר סית, לוגם מנאד המים. "אז אתן אומרות שהפיראטים מגדלים עופות דרקון במכלאות על האי?" קטע אותם ביין. הוא סקר את עיניה של נוגי בשימת לב, מצחו המבריק חרוש בקמטים. "כן," ענתה, מחזירה לו מבט רציני. "אתה חושב שהם מתכוונים להשתמש בהם כדי לשדוד אוניות?" שאל טאן. "אינני יודע," ענה ביין, מפנה עיניו אל הלהבות. "קשה לי להאמין שהם ישקיעו מאמץ כה רב רק כדי לשדוד עוד כמה אוניות. וחוץ מזה, זה נשמע מתוחכם מדי בשביל פיראטים." נוגי ואלביה החליפו מבטים מעבר למדורה עם סית וטאן. "אז מי אתה חושב שעומד מאחורי כל זה?" שאלה אלביה לאחר רגע של דממה. הוא הביט בה ונאנח. "הפיראטים לחמו לצידם של מלכי הדרום במלחמה הגדולה," אמר. "המלכים הציעו להם שליטה מלאה בכל נתיבי המסחר ברגע שישתלטו על כל ארבעת המחוזות. תמיד חשדנו כי מלכי הדרום המשיכו בחיפושיהם אחר האמצעי שיאפשר להם שליטה מוחלטת במחוזות האחרים. אולי הם משתמשים בעופות הדרקון לשם כך." "אך לפי מה שנראה לי אפילו על עוף דרקון בוגר ניתן להתגבר בקלות," אמר סית מצביע על קאל. "חץ אחד בנקודה הנכונה והוא מחוסל." "יש צדק בדבריך," אמר ביין. "אפילו עם שריון קל עופות דרקון לא עמידים במיוחד. אך עליך לזכור שהם נחשבים למעופפים זריזים למדי." "עדיין," המשיך סית. "חץ מסוגל להשיג עוף דרקון בקלות." "אך מה אם הם לא מגדלים את עופות הדרקון כדי לתקוף את המחוזות האחרים?" שאל ביין. "למה אתה מתכוון?" שאל טאן, ועיני החבורה ננעצו בביין בשאלה. "אתה מתכוון שהם מגדלים אותם רק למטרת תחבורה?" התפרץ סית. "הם מגדלים אותם כדי להפתיע את הדרקונים," אמרה אלביה לפתע. כל העיניים ניתקו מביין והופנו אליה. האש השתקפה בשיערה השחור ובעיניה כשפנתה להביט בביין. כך בוודאי נראית נימפת אש, הרהר לעצמו סית. "מזה בדיוק אני חושש," אמר ביין. "הם ינסו לתקוף את הדרקונים מהמקום היחידי ממנו לא יצפו להיות מותקפים. מהאוויר." "אז אתם חושבים שהם מתכננים לפלוש לסירלנדיה?" שאלה נוגי, מביטה באלביה ואז בביין. שיערה התנועע בחוסר נחת על גבה וקאל פקח את עיניו. "אמרת שדרקונים מסוגלים לחוש בעופות דרקון, לא?" פנתה לאלביה. "דיברתי על עוף דרקון בודד. אם ירגישו צבא שלם של עופות דרקון לא תהיה בכך תועלת רבה. זה יהיה מאוחר מדי." "אנחנו מוכרחים למצוא דרך ליצור קשר עם בוראן," אמר ביין, קם וניגש למקום בו היו תרמיליהם. "אך זה בוודאי ייקח להם עוד זמן מה," אמרה נוגי. "לא נראה כאילו הם התחילו לאלף את עופות הדרקון. עד שיצליחו לאמן אותם ולהרכיב צבא שלם מהם בוודאי כבר נגיע לסירלנדיה." היא נעצה עיניה בגבו של ביין בתקווה בעודו מתכופף ושולף פיסת מגילה מתרמילו. "אלא אם כן הם ממהרים," אמר, מגלגל פיסת עור ומוציא ממנה נוצה ובקבוק דיו קטן. "מדוע ימהרו?" שאל טאן בתמיהה. "כי נודע להם על הניצולה הסירליאנית האחרונה שמנסה להגיע לסירלנדיה," ענתה אלביה, עיניה נחות לרגע על נוגי ואז נעות אל קאל. "את מתכוונת... הם יודעים? מלכי הדרום יודעים על נוגי ועל משימתה?" שאל טאן בתדהמה. "זה מסביר את כל פראי האדם," אמרה נוגי, מביטה במדורה בעיניים מזוגגות. "אז פשוט נאלץ להגיע לשם ראשונים," אמר סית, מביט בביין שהיה עסוק בכתיבה מהירה על פיסת הקלף. "מה יוכל בוראן לעשות בנידון?" שאלה אלביה בשקט. ביין הרים את עיניו מפיסת הקלף והביט בה. "אל תמעיטי בכוחו של המרד," אמר. "ישנם עדיין אנשים רבים בכל המחוזות שהיו שמחים לראות את מלכי הדרום יורדים מגדולתם. יש לנו אנשי קשר בכל אחד מהמחוזות. ברגע שייוודע להם כי לצידנו סירליאנית בדרכה לסירלנדיה, יבואו לעזרתנו ללא ספק." "כיצד תצליח לשלוח מכתב זה לבוראן?" שאלה אלביה. "אין לנו יונים מאומנות כאן, ואני לא בקיאה מספיק בלחשי תקשורת." ביין הביט בנוגי ובראשו הגדול של קאל שנח בחיקה. "תשלח אותו עם קאל?" שאלה נוגי בהפתעה, וקאל זקף את ראשו והביט בה. "אבל אם מישהו יראה אותו באישתאל הוא בוודאי יותקף!" מחתה. "אני ארכב עליו," אמר ביין, מגלגל את פיסת הקלף וקושר אותה בחוט סגול שהוציא מתרמילו. "אבל..." החלה נוגי להגיד. קאל הביט בבין לרגע ואז הרים מבטו אליה. "לא בא בחשבון," אמר ביין, מחווה נחרצות בידיו. "את חשובה מדי בשביל המסע הזה מכדי לקחת את הסיכון הזה." "אבל אנחנו זקוקים לך כאן, ביין," אמר טאן. "מה אם נותקף שוב? מי יודע עוד כמה פראי-אדם מתחקים על עקבותינו ברגעים אלה ממש?" "יש אמת בדבריו," אמרה אלביה. "נשלחת כדי לשמור עלינו ואתה היחיד שמכיר את הדרך. מה אם נסטה מהדרך או נגיע לביתה של מרלה והיא תחשוב כי אנחנו אויבים?" "נקודה טובה," אמר ביין, מגרד את פדחתו המבריקה. "אני אלך," אמר סית לפתע. אלביה הרימה את מבטה בחדות והביטה בו. "אוכל לנחות בגבעות הסמוכות ולרוץ עד העיר ובחזרה. כך אחזור תוך פחות מיממה." קאל בחן את פניהם בעודם מדברים, ער לנושא המדובר דרך תודעתה של נוגי. "האם הוא יניח לי לרכב עליו?" פנה סית אל נוגי. היא העבירה את ידה על ראשו של קאל ועפעפיו החליקו מטה קמעה על עיניו הצהובות הגדולות. "נראה בבוקר," אמרה ונאנחה. הלילה נדמה קצר מהרגיל. הם ישנו שינה עמוקה ושלווה, דבר שאיש מהם לא עשה זה לילות רבים. טאן התעורר ראשון והביט בנוגי שהייתה מכורבלת כנגד בטנו החלקה של קאל, שיערה הארוך מכסה אותה כמו שמיכה. קאל פקח עין אחת והביט בו, ואז נתן לעפעפו להחליק מטה בכבדות. טאן חייך והביט באלביה שהייתה מכוסה בשמיכה ירוקה שנתן לה סית, כשרק שיערה השחור מבצבץ מתחתיה. האחו הקטן בו חנו היה מוקף בעצים ושיחים גבוהים שיצרו חומה טבעית שמנעה מקרני השמש להגיע אליהם בשעות הבוקר המוקדמות. הוא קם ולקח את נאד המים שלו ואז מצא את של סית גם כן. הוא הביט מסביבו, מקשיב לקול פכפוך מים ששמע בלילה הקודם, ואז החל פוסע אל בין העצים. "לאן אתה הולך?" שמע את קולו העמוק של ביין. הוא הסתובב וראה את ביין מכורבל בשמיכתו ונשען על יד אחת בעודו מצל על עיניו בשנייה. "כמעט ואזלו לנו המים," ענה. "וסית יזדקק לעוד מים למסעו לאישתאל." "חכה," אמר ביין. "אבוא איתך." הוא נעל את מגפיו בזריזות ומיומנות שטאן הסיק כי רכש בימיו כחייל במלחמה הגדולה. הוא קם וניגש אל טאן, נאד המים שלו בידו. "נעיר אותם כשנשוב," אמר ביין. "אסור לנו לבזבז יותר מדי זמן אך אני בטוח שיעריכו עוד כמה רגעי שינה." "מעכשיו אנחנו במרוץ נגד הזמן, נכון?" שאל טאן, מביט בדמותו הגדולה של ביין כשפסעו אל תוך היער. "אכן," ענה ביין, מביט בו בפרצוף משועשע. "נדמה כאילו הרעיון קורץ לך." "הבנות חזרו," ענה, מנסה לכבוש חיוך. "אני שמח." ביין חייך. "ומה עוד?" "טוב," נאנח טאן. "בכפר שלנו לא היה שום דבר בשבילי לעשות מלבד לעזור לאבי בסדנתו או להמתין לדודי שיבוא לביקור באביב. הורי לא הסכימו לי להצטרף לשורות הציידים של הכפר. הרגעים הכי מלהיבים שאני זוכר היו הפעמים בהן התלוויתי אל נוגי, אלביה וסבתה כדי ללקט עשבים קסומים בירכתי הכפר," אמר בחיוך נבוך. "חשבתי שהתלווית למסעות סחר של אביך מחוץ לעמק דרוז'אן." פניו של טאן התקדרו בין רגע. "כמה פעמים," ענה בקול נמוך. "אך מסעות אלה לא היו כמו שדמיינתי שמסעות אמורים להיות. פה אנחנו חופשיים," אמר, פורש את זרועותיו לצדדים. "אני מבין את כוונתך," אמר ביין. "זאת הייתה אחת הסיבות בגללן הצטרפתי למרד ואחר כך נעשיתי מלח. הייתי בערך בגילך כשעזבתי את ביתי והצטרפתי לתא המורדים במדבר גבין." "גדלת במדבר גבין?" שאל טאן בהפתעה, אך ביין עקף אותו בצעדים גדולים. "שם," הכריז, מצביע אל בין העצים. הוא התקדם במהירות וטאן ניסה להדביק את צעדיו. עד מהרה הגיעו לנחל קטן, בו רחצו את פניהם ושתו לרוויה, ממלאים את נאדות המים בדממה. הם חזרו לאחו הקטן במהירות ומצאו את שאר החבורה ישנים בשלווה. טאן העיר אותם והם אכלו ארוחת בוקר חפוזה בעוד ביין עבר עם סית על תכנית מסעו בחזרה לאישתאל. "יש גבעה צפון מערבית לכאן, מרחק הליכה של כיממה וחצי. ישנו מבנה אבן מוזר בראשה." "פטמת האדמה," אמרה אלביה, וטאן ונוגי התפקעו מצחוק. "אכן," אמר ביין, מביט באלביה כשחיוך שובבי על פניו. "זהו שמה העתיק." "פטמה," אמר טאן, עיניו דומעות מצחוק. "מדוע מישהו קרא לגבעה בשם כזה?" אמר, אוחז בבטנו. "מכשפות יער נהגו לעלות אליה בלילות ירח מלא, על מנת לשאוב מתמציתה של אימא אדמה," הסבירה אלביה בחיוך משועשע. "בכל מקרה," אמר ביין מכחכח בגרונו, ואלביה שלחה בעיטה ברגלו של טאן. נוגי קמה וניגשה אל קאל שהיה עסוק באכילת גרגרי יער משיחים שצמחו בשולי האחו. "תפגוש אותנו שם בעוד שני לילות," המשיך. "אם לא נהיה שם, המתן לנו יום אחד. אם עדיין לא נגיע, חזור לאישתאל וידע את בוראן." הם קמו וצעדו לכיוון נוגי שעמדה לצד קאל וליטפה את ראשו. "הוא מבין שאתה עומד לרכב עליו," אמרה. "אני מסבירה לו שעליו לעוף בחזרה אל העיר מעליה עברנו, אך הוא לא מתלהב מהרעיון," הוסיפה, מלטפת את הנוצות הירוקות שעל ראשו. "הוא עדיין לא סומך מספיק על בני אדם." "כן, אבל את..." החל סית להגיד, אך המילים נתקעו בגרונו. "לא בת אדם," אמרה נוגי בחצי חיוך. "או שכבר שכחת?" הוסיפה, מחליקה את ידה במורד עורפו של קאל עד לגבו, ואז בעדינות גרמה לו לכרוע. "עלה על גבו," אמרה. טאן ואלביה ניגשו אליהם, טאן מחזיק בקשתו ואשפת החיצים של סית. "אל תשכח את אלה," אמר. סית טיפס על גבו של קאל וטאן הושיט לו את הציוד. "חשבתי שהחרב תספיק אך אתה צודק," אמר סית, מהדק אותם לגבו. "בהצלחה," אמר ביין, טופח על שכמו. "שהרוחות יהיו לצידך," אמרה אלביה, פוגשת את מבטו של סית לרגע ואז משפילה עיניה אל הקרקע. נוגי ליטפה את ראשו של קאל פעם אחרונה, מצמידה את מצחה לשלו. "תשמור טוב על אחי," אמרה. היא פסעה לאחור והביטה בסית. "אל תניח לשום דבר לפגוע בו," אמרה, מביטה בסית בנוקשות. "עכשיו החזק חזק." היא הנהנה לקאל ועוף הדרקון דהר קדימה, מכה בכנפיו הגדולות ושולח עלים שהסתובבו סביבם במערבולת. הם הביטו בו מזנק לאוויר ומטפס מעלה במכות כנף אדירות, בעוד סית אוחז בחוזקה בצווארו, עיניו עצומות, עד שנעלמו ברקיע. "כדאי שנזוז," אמר ביין לאחר רגע, והם הרימו את תרמיליהם והחלו צועדים מערבה אל תוך הגבעות. הצעידה בגבעות הוכיחה שינוי מרענן לנוגי ואלביה. איבריהן, עדיין כואבים מהרכיבה בת היום על גבו של קאל, העריכו את הפעילות הגופנית של הליכה בגבעות השלוות. העצים הצלו עליהם מרבית מהזמן כך שלא היה להם חם מדי, ובדרכם מצאו מים ופירות בשפע. האוכל שארזה סוזנה לבחורים אזל מכיוון שנועד רק לשלושה אנשים, אך ביין וטאן הצליחו לצוד שפן וקומווה לפני שחנו ללילה. נוגי מילאה את נאדות המים בנחל קטן שמצאה בסמוך למחנה, ואלביה מצאה בדרך כמה ירקות אותם זיהתה כטובים למאכל. היא ונוגי אספו פירות וגרגרי יער שהספיקו כדי להשביע את ארבעתם. כשפסעו היא ואלביה בחזרה אל המחנה פיזרה נוגי את שיערה והניחה לו לגלוש מאחוריה כמו גלימה. הדבר גרם לה להרגיש קלילה ורעננה כאילו היה זקוק שיערה לאוויר כשם שהיא נזקקה לו. "אני מאושרת שהבנים חיים," אמרה נוגי, מודה בדבר בפעם הראשונה. "כשהתעוררתי הבוקר לא הייתי בטוחה אם חלמתי ואם עדיין יהיו פה." אלביה הביטה בה ואז שלחה עיניה אל העצים שלפניהן. "גם אני," אמרה. "אל תהיי כל כך רגשנית," העירה נוגי בעוקצנות, מטלטלת את ראשה הצידה כך ששיערה הצליף בגבה של אלביה בקלילות. "הפסיקי," אמרה אלביה מחייכת. "פשוט המחשבה שאנחנו עלולות לאבד אותם שוב כעת מכבידה עלי," נאנחה. "פעם אחת הספיקה." עיניה נצצו אך היא הסיטה את ראשה לפני שהספיקה נוגי להבחין בדבר. "וחשבתי שאני הרגשנית מבין שתינו," אמרה, מצחקקת. הן הגיעו למחנה וראו את ביין צולה כמה פיסות בשר על מדורה קטנה, בעוד טאן תלה כמה פיסות פרווה על עצים סביב למחנה. "זה יבלבל כל פרא-אדם שינסה לרחרח אותנו," אמר כשראה את נוגי מביטה בו בעירוב של גועל וסקרנות. היא בחנה רגל של ארנב שהייתה תלויה על עץ קטן. "בוודאי," מלמלה. היא הסתובבה וניגשה אל אלביה שהתיישבה בסמוך למדורה, מסדרת את כל הירקות והפירות שאספו על פיסת בד. "אלביה," קראה אליה בעודה צועדת לכיוונה. "מדוע שלא תטווי את קסם ההגנה ההוא שטווית על המדרונות המערביים?" "הוא לא יחזיק לילה שלם," אמרה, תולשת עלים מגבעול ארוך שהחזיקה בידה. "זה בוודאי לא יהיה נחוץ," אמר ביין. "פראי-האדם לא נעים בלהקות גדולות משניים, שלושה לכל היותר. אם יהיו רבים מכך יחדיו הם יתחילו להרוג אחד את השני." "אז למה אלה?" שאלה נוגי, מצביעה על פיסת פרווה שהשתלשלה משיח סמוך. "כשסרקתי את הסביבה לא הבחנתי בשום סימנים של חיות טורפות. חשבתי כי לא יזיק לטאן להרגיש שהוא מועיל," אמר, מגלגל את עיניו ומחייך. נוגי ואלביה כיסו את פיותיהן כדי לכבוש צחקוק. "אז כמה רחוקים אנחנו מהפטמה ההיא?" שאל טאן כשסיים, ונוגי התפקעה מצחוק. הוא התיישב, מצחקק, בעוד אלביה וביין נעצו בו מבטים רציניים. הוא הסיט כמה תלתלים מפניו והביט בבין שחיוך החל מתפשט על פניו. "פחות מיום," אמר, מושיט לנוגי חתיכת בשר. "נגיע לשם מחר קרוב לאמצע היום." "וזה קרוב לביתה של הזקנה?" שאלה נוגי. "מרלה," תיקנה אותה אלביה. "כן," אמר ביין. "לא יותר מיומיים. נמתין לסית, ננוח, ואז נמשיך לביתה של מרלה. המסע נהיה קשה אחרי כן," הוסיף, נוגס בחתיכת בשר. "קשה יותר?" שאלו טאן ונוגי יחדיו. "אבל חשבתי שההרים מתחברים לגבעות, וסירלנדיה נמצאת בהרים, לא?" שאל טאן ונוגי הנהנה בהסכמה. "פיו של המוות," אמרה אלביה, מביטה בביין בידיעה. "בהחלט למדת את המפות בדקדקנות," אמר ביין, ופניה של אלביה האדימו. "פה? פטמה? מי נתן למקומות האלה את שמותיהם?" שאלה נוגי כלא מאמינה. "וחוץ מזה, אני לא זוכרת שום פה במפה שהראית לי של המחוז המערבי בביתה של סבתך." "מכיוון שהוא לא היה קיים לפני המלחמה הגדולה," אמר ביין. "רוב המפות לא עודכנו אחריה. לפחות לא מחוץ למחוז הדרומי." "כיצד הופיע שם פה?" שאל טאן, מביט בביין. "ואיזה מן פה?" ביין לגם מנאד המים שלו והביט באלביה לפני שפתח את פיו לענות. "האמת היא שאף אחד לא יודע בוודאות," אמר, מנגב טיפות מים מסנטרו. "למה אתה מתכוון?" שאל טאן. נוגי הנהנה, מבולבלת כמוהו. "איש לא שרד את הקרב ההוא," אמר ביין. "היה זה הקרב האחרון במלחמה הגדולה. הקרב שהדף את כוחות הדרום בחזרה לעריהם ואת המרד למחבוא." "אז כיצד נכנס פה המוות לסיפור הזה?" שאלה נוגי. "הוא היה כל מה שנותר משדה הקרב," אמר ביין. "אף עץ, סלע, עצמות או כלי נשק. רק מכתש שאדמתו חרוכה. דבר לא חי שם מאז." "הכול מת," אמרה אלביה לפתע, מביטה במדורה. "כל התקוות והחלומות של האנשים החופשיים. רעים, אויבים, בני אדם, דרקונים, גמדים, וכל מ שביניהם, נעלם ללא זכר." דמעה זלגה במורד לחיה. "את לא צריכה להיות כל כך נרגשת," אמר טאן בגיחוך. "הבנתי את הרעיון." "אימי מתה בקרב הזה," אמרה, מוחה את הדמעה בכף ידה. טאן ונוגי הביטו בה בדממה, פיותיהם פעורים. ביין סקר את פניה בשימת לב. הם ישבו סביב המדורה, מקשיבים לקולות החרקים וציפורי הלילה בעוד האש דעכה באיטיות. לאחר זמן מה התכסו בשמיכותיהם בדממה ושקעו בשינה. סית פקח את עיניו והביט מעבר לכתפו, אך היה זה מאוחר מדי. הוא עף גבוה מכדי לראות את שאר החבורה למטה מלווה אותו במבטיהם מבין העצים. אני מקווה שביין ידאג להם, הרהר בדאגה. עלי למהר כעת. הוא אחז בחוזקה בצווארו של קאל והביט בהרים שהתנשאו מאחוריו, גוש צללים גדול, ואז החזיר מבטו קדימה אל הים הערפילי שהתמוסס אל תוך האופק. הוא הרגיש כאילו השאיר את בטנו אי שם מאחור על רצפת היער יחד עם חבריו. רגליו הרגישו רדומות. הוא עצם את עיניו וניסה לנער מעליו את הבחילה שעלתה מקיבתו במעלה גרונו וגרמה לראשו להלום בכאב. הוא לקח נשימה עמוקה ונשף את האוויר הקר, מרגיש את הזיעה על מצחו ושיערו הדבוק למצחו ורקותיו. לאחר כמה רגעים הפסיק קאל לטפס מעלה וייצב אותם באוויר, מרחף בגובה קבוע ודואה על זרמי אוויר חמים. הוא נופף בכנפיו פחות כעת, ולאט החל סית חש את הדם זורם בחזרה אל לרגליו ופניו. הוא המשיך לנשום עמוקות ולבסוף פקח את עיניו. הרוח נשבה בשיערו והוא הרים את סנטרו, מניח לה לזרום על צווארו וללטף את חזהו. אף צייד מכפרי מעולם לא הגיע כה רחוק מהעמק, חשב עם שמץ של גאווה. ואף צייד מעמק דרוז'אן לא רכב על גבו של עוף דרקון. הוא הביט מסביבו ואז מטה בגבעות. הוא הבחין בכמה נחלים וברכות קטנות, וחשב על כל החיות שבוודאי יכול היה לצוד שם. לאחר שעפו זמן מה, חש כי קאל מתחיל להנמיך עוף. הוא הרים את עיניו אל האופק וראה את אישתאל במרחק, צריחיה וחומותיה חיוורים באור שמש הבוקר. כנראה שהוא עומד לנחות בקרוב, חשב. אצטרך להגיע לאישתאל ברגל מכאן. הוא הביט באדמה המתקרבת והבחין בשדה מרעה קטן שחורשת עצים במרכזו. כשהתקרבו הצליח לזהות אחו קטן במרכז החורשה ובריכה שהבהיקה באור הבוקר. הוא הבין כי קאל עף לכיוונו של האחו והחל סורק את סביבתם לראות שמא ישנם איכרים או נוסעים בדרכים הסמוכות, אך לא הבחין באיש. "אני בטוח שראייתך חדה פי כמה וכמה משלי," אמר לקאל, טופח על צווארו. היצור סובב את ראשו הגדול ונעץ בו מבט, ממצמץ בעיניו הגדולות ואז הפנה מבטו מטה והחל צולל בחדות, כנפיו צמודות לגופו בעוד סית לופת את צווארו בכוח. הם צללו מטה אל האחו בעוד חורשת העצים הקטנה והבריכה הלכו וגדלו במהירות ככל שהתקרבו לקרקע. קאל גירד כמה צמרות עצים, ואז לפתע פרש את כנפיו וסית נאלץ להיצמד אליו בכל כוחו בעודו מתייצב ונוחת לצד הבריכה. הוא החיש צעדיו ונכנס אל המים עד שרגליו הקדמיות היו שקועות בהם עד לברכיו. הוא הרכין את ראשו, טובל את מקורו הקצר במים והחל גומע מן המים הצלולים בקול. "כנראה שהיית ממש צמא," אמר סית מחייך, והחליק מגבו אל תוך המים הרדודים. הוא יצא בזריזות מהמים וניער את מגפיו בעודו מתבונן סביבו ומנסה לשנן את תוואי השטח כפי שלימד אותו אביו, בכדי שיהיה מסוגל לזהות אותם כשישוב. ואז ללא דיחוי, הוריד את קשתו, חרבו ואשפת החיצים שלו, והחביא אותם תחת שיח בעוד קאל מתבונן בו בסקרנות. "הם סתם יכבידו עלי ועלולים למשוך תשומת לב לא רצויה," הסביר לקאל. הוא בדק כי המגילה שנתן לו ביין נמצאת עדיין בתרמילו ואז אסף כמה עלים והשליך אותם על השיח, פוסע סביבו ומוודא כי לא יהיה ניתן לראותם. הוא משך את ברדס גלימתו על ראשו ואז ניגש אל שפת הבריכה, היכן שקאל היה עסוק בסידור נוצותיו בעזרת מקורו ונפנוף כנפיו במים. כשראה אותו התקדם לעברו, מנופף בכנפיו ושולח נתזים לאוויר. "אשוב בקרוב," אמר לקאל שעמד בשולי הבריכה. קאל שלח את צווארו הארוך וחיכך את מקורו הרטוב בחזהו של סית, והוא ליטף את נוצות ראשו הירוקות. "אל תדאג, אשמור על עצמי," אמר סית מחייך, ואז פנה אל בין העצים בכיוון אישתאל. הוא התקדם במהירות, פורץ מבין העצים אל השדות ומביט לעבר אישתאל שהייתה קרובה למקום בו נחתו. הוא סקר את השטח סביבו במהירות, אך כל מה שראה היה איכר זקן רוכב על פרד שלא שם לב לקיומו. הוא יכול היה לראות את שעריה המערביים של אישתאל במרחק ושחפים שחגו סביב צריחיה בשמי הבוקר הבהירים. ככל שהתקרב כך הבחין ביותר ויותר פרטים שהחמיץ כשעזבו את העיר בחופזה בבוקר הקודם. על חומותיה התנוססו דגלים שונים שסימלו את האומות השונות שסחורתם עברה דרך אישתאל והפכה אותה לעיר נמל משגשגת וחשובה. הוא הגיע אל השער ופסע פנימה, מתמזג בין האיכרים והסוחרים שגדשו את הכניסה לעיר. השומרים שלחו בו מבט זריז והניחו לו לעבור, והוא מיהר לאורך חומת העיר, פוסע באותן סמטאות דרכן הוביל בוראן אותו ואת חבריו ביום האתמול. כשהגיע לביתו של בוראן, פתח את השער במהירות, סגר אותו אחריו ומיהר אל הדלת, הולם בה באגרופו. לאחר רגע, כשלא שמע שום קול מעברה השני, דפק עליה שוב, הולם על העץ בחוזקה וממתין שוב. הוא הביט סביבו ואז קירב את אוזנו אל הדלת ודפק עליה כמה פעמים, אומר: "בוראן, זה אני סית, פתח את הדלת. אני נושא הודעה בשבילך מביין." הוא המתין רגע ואז פנה בחוסר אונים אל החצר. הוא וביין לא חשבו על האפשרות שאיש לא יהיה בביתו של בוראן כשיגיע למסור את המסר. הוא סרק את החצר ונדמה לו כי הדשא נרמס בכמה מקומות, כך שפיסות אדמה הופיעו בין עליו, כמו פצעים שחורים. הוא הסתובב בחזרה, מביט בבית, והבחין כי כל חלונותיו מוגפים. הוא ניסה להיזכר אם היו כך כשהגיע אל הבית בפעם הראשונה, אך לפתע שמע רחש של צעדים יורדים במדרגות העץ מגיע מתוך הבית. הוא מיהר אל הדלת והניח את ידו עליה, מקרב את פיו אל הדלת ולחש: "זה אני, סית." הוא שמע רחש של בריח מוחלק לאחור, ואז עוד אחד. הדלת נפתחה לבסוף לכדי חריץ ועינה של סוזנה הציצה דרכו. "זה באמת אתה!" אמרה, עינה מתלחלחת. היא פתחה את הדלת ומשכה אותו פנימה, טורקת אותה מיד מאחוריו ומבריחה את הבריחים בחזרה. הבית היה חשוך וריח הבישול שהיה בו כשהגיע אליו לראשונה, והרגיש כחלק בלתי נפרד מהבית בשבילו, נעלם. "אתה רעב בוודאי," אמרה, עיניה אדומות ונפוחות. היא הסתובבה ופסעה לעבר המטבח. סית הלך בעקבותיה, עיניו מביטות בגבה שנראה כפוף לפתע, מנסה להבין מה הביא לשינוי זה. "לא בישלתי דבר, אך..." החלה להסביר, אך קולה נשבר. "הם לקחו אותו!" אמרה בבכי, מניחה את ידיה על שולחן המטבח וממררת בבכי. "הם לקחו אותו למצודה המקוללת ההיא!" התייפחה, וסית מיהר אליה, מניח יד על כתפה הרועדת. "מי?" שאל בתדהמה. "מדוע?" "חיילים דרומיים," אמרה, מתיישבת. "הם פשוט הופיעו פה ביום בו עזבתם, ואמרו שהם צריכים לשאול אותו כמה שאלות, ואז לקחו אותו איתם." "שמעת ממנו מאז?" שאל בדאגה. הוא עמד לצידה והביט בה רועדת מבכי בעוד הדמעות זורמות במורד לחייה ללא הפסקה. היא הנידה בראשה לשלילה ומשכה את סינורה מעלה, מנגבת בו את פניה. "את חושבת שהם רצו לשאול אותו עלינו?" שאל. "האם יכול להיות שהיה זה בקשר למשהו אחר?" "או, נערי היקר. אתה עדיין לא מבין עם מי יש לך עסק פה," אמרה, מנענעת את ראשה. "איזה עוד עניין יכול להצדיק את זה? הם לא מניחים לי לראות אותו ולא אומרים לי במה הוא מואשם, אם בכלל. זה בדיוק מה שקרה לאחר המלחמה הגדולה," הוסיפה. "כך עשו לכל מי שהתנגד בגלוי למשטר החדש. הם לקחו אותם למצודה הנוראית ההיא והם לא שבו מעולם. לבסוף אנשים הפסיקו להתלונן. כולם הרכינו ראשיהם לפני המושל הדרומי והמשיכו בחייהם." היא ניגבה את אפה והביטה בסית כאילו מזהה אותו לראשונה. "אם אתה מצליח להתרכז בדברים הקטנים ביומיום, כמו אוכל, ילדים, ניקיונות, עבודה, החיים עשויים להראות טובים." היא בהתה בחלל לרגע ואז, לאט, טיילו עיניה אליו. "סית," אמרה בדאגה. "מה מעשייך כאן?" היא סקרה את פניו ופיה התעוות כאילו עמדה לבכות שוב, והיא כיסתה אותו בידה. "לא!" אמרה. "אל תאמר לי שעצרו גם אתכם! היכן האחרים?" היא קמה מכיסאה ואחזה בידו. "שום רע לא קרה," אמר, מנסה להובילה בחזרה אל כיסאה. "טוב, לא מאוד רע. האמת היא כי בפי בשורות משמחות." "בשורות משמחות?" שאלה בבלבול. "שבת כדי לבשר לי בשורות טובות?" "הבנות," אמר. "הן חיות." סוזנה השתתקה ולחצה את ידו כה חזק עד כי הכאיבה לו. הוא התיישב לצידה ומסר לה את המאורעות בתמצות. "האם ידוע לך על דרך כלשהי בה נוכל ליצור קשר עם חברי מרד נוספים?" שאל כשסיים. סוזאנה נראתה כמי שמנסה לעכל עדיין את חשיבות הדברים שמסר לה הרגע. "ביין סבר שבוראן יידע מה לעשות, אך..." "כמובן," אמרה בנוקשות, הודפת את כסאה לאחור וקמה. "בוא אחריי," אמרה, פוסעת אל המדרגות. סית לא האמין למראה התמורה שחלה בה בין רגע. היא נעה בזריזות ונחישות, מטפסת במדרגות ופוסעת במורד המסדרון עד שהגיעה אל הדלת שבקצהו. מטאטא היה שעון על הקיר לצד הדלת והיא אחזה בו, מרימה אותו מעל ראשה ונוקשת בתקרת העץ עד שדלת קטנה נפתחה בה. הדלת התנדנדה על צירה וסולם חבלים נפל ממנה, משתלשל מטה מול פניה של סוזאנה. היא השליכה את המטאטא הצידה, תפסה בסולם וטיפסה מעלה בזריזות אל עליית הגג. סית הביט בה בתדהמה לרגע, ואז טיפס בעקבותיה. ראשו הציץ אל תוך אפלולית עליית הגג והוא משך את גופו מעלה דרך הדלת הקטנה. סוזאנה הייתה עסוקה בהדלקת מנורת שמן והניחה אותה לפניה על כסא עץ קטן וישן למראה. הוא הביט סביב ולאור המנורה הנדלקת ראה ערמות של קופסאות, בדים, רהיטים ישנים וצעצועים. הוא התכופף והרים בובה של בת ים מגולפת מעץ, בוחן את תווי פניה העדינים, שיערה, והקשקשים של זנבה שגולפו ביד מיומנת. "זה היה שייך לביתנו," אמרה סוזאנה מהקצה השני של עליית הגג. המנורה הייתה מונחת על הרצפה לצידה כעת, והיא חיטטה במרץ בערמה של בגדים וסלילי בד. "בוראן גילף אותה בעצמו לפני תחילת המלחמה," אמרה מחייכת, וסית הבחין כי חייכה לעצמה ולא אליו, חיוך שנועד להסתיר יותר משהעז לשאול. היא המשיכה לנבור בערימה לפניה וסית הניח את הבובה על כסא עץ מאובק וניגש אליה, בדיוק ברגע שמשכה את ידיה מתוך ערימת הבדים, אוחזת בקופסא קטנה וסגולה. "הנה אחת," אמרה, מניחה את הקופסא על שולחן עץ נמוך בסמוך לחלון היחיד בעליית הגג וניגשה אל צידו השני של החדר. היא החלה לחטט בערימת צעצועים, מפילה מגדל של קוביות עץ שצבען דהוי, והן התגלגלו על רצפת העץ ברעש. היא המשיכה לפשפש בין ההריסות, הופכת קוביות בגדלים שונים, בוחנת אותן אחת אחת, משקשקת אותן, ואז משליכה אותן בחדר. "הנה השנייה," אמרה לאחר כמה רגעים, מחזיקה קוביית עץ בצבע סגול דהוי שגודלה כגודל אגרופה. היא התרוממה וניגשה אל השולחן, מניחה אותה בסמוך לקופסת העץ ומיד פסעה לקצה אחר של החדר. היא גררה אחריה כסא והציבה אותו לפני ארון ספרים גבוה שהיה עמוס בכרכים מאובקים. היא טיפסה על הכסא בלהיטות והחלה בוחנת את שורות הספרים עד שנעצרה על ספר אחד ושלפה אותו מהמדף. ענן אבק נתלה באוויר והיא זינקה מהכסא, ממהרת אל השולחן ומניחה את הספר, שכריכתו סגולה כהה ומעוטרת בפסי זהב, לצד הקופסא והקובייה. היא מתנהגת מוזר, חשב לעצמו סית. אני מקווה שלא איבדה את שפיותה כשלקחו החיילים את בוראן. הוא בחן את הספר בעוד סוזאנה ניגשה לפינת החדר האחרונה אליה עדיין לא הגיעה, והחלה דוחפת וגוררת כסאות וריהוט ישן. הספר נראה לסית כמו כל ספר רגיל שראה אי פעם, אף כי לא היו רבים. הוא לא נראה יוצא דופן או עתיק במיוחד. הוא הביט להיכן שסוזנה הייתה עסוקה בחפירה בערימת בובות בד שחשפה מתחת לכמה כורסאות ישנות. "האחרונה!" הכריזה בהתלהבות, מחזיקה בובת דוב סגלגל בידה. היא מיהרה לכיוונו של סית וכמעט מעדה על כסא הפוך. היא הניחה את הבובה על השולחן ואז כרעה וזחלה מתחת לשולחן, מקישה באצבעותיה על רצפת העץ. לאחר כמה נקישות עצרה, ומשכה פיסה מקורת עץ ברצפה, מושיטה ידה אל תוך החור שנפער תחתיה, מוציאה חפץ מאורך שהיה מגולגל בפיסת בד סגולה. היא הסירה את הבד וסית הבחין כי החזיקה בידיה מגילה קטנה. לפני שהספיק לבחון אותה מקרוב, זינקה סוזאנה על השולחן. היא הושיטה ידה אל החלון ופתחה אותו, ואז זינקה מטה וכרעה, פורשת את המגילה על השולחן ומניחה כל אחד מהחפצים באחת מפינותיה. בשביל זה נזקקה לחפצים האלה? תמה סית. כדי להחזיק את קצות המגילה במקומם? היא החזיקה את כף ידה הפתוחה מעל המגילה וסית הבחין כי הדף היה ריק מתוכן. היא לחשה כמה מילים בשפה שלא הבין ופיסת הקלף החלה לזהור. לפתע, נדמה כאילו נבלעה כולה באור, בוערת, וסית נאלץ לכסות את עיניו עד שהרגיש כי האור נחלש. הוא הסיר את כף ידו מעיניו והביט בסוזנה שרכנה מעל לפיסת הקלף, בוחנת אותה בריכוז. סמלים משונים הופיעו עליה, כתובים בלבן. הוא הביט מעבר לכתפה על השולחן. נראה כאילו הם כתובים באור! חשב בתדהמה. סוזנה הייתה כפופה מעל המגילה, שפתיה זזות במהירות בעודה חוזרת על המילים המוזרות בשקט. "את טוות-ירח?" שאל אותה. היא הפסיקה את הקריאה ונאנחה. "לא," השיבה בגיחוך, וסית חשב ברווחה כי היה זה סימן השמחה הראשון שהראתה מהרגע שנכנס לביתה." זהו כלי שנוצר על ידי הטובים שבטווי-הירח בשביל כל אחד מחברי המרד המרכזיים למקרה של מצב חירום. בעזרתו ניתן לתקשר עם החברים האחרים בכל ארבעת המחוזות ולהעביר הודעות במהירות מעבר לימים, יערות והרים. מעטים יודעים כיצד להשתמש בו, ולכל אדם הוא יראה כמו סתם אוסף של חפצים חסרי משמעות." סית הביט באוסף החפצים שנראו חסרי תכלית בעיניו, מנסה לזהות בהם משהו יוצא דופן אך לא הצליח. "כיצד זה עובד?" שאל את סוזנה, שסידרה בזהירות את החפצים בפינות המגילה ובחנה את הכתב המוזר בדקדקנות. "חכה ותראה," אמרה. "אסור לי לבזבז זמן נוסף כרגע. עלי להעביר את המסר לאחרים. אם מלכי הדרום אכן מתכננים לתקוף את סירלנדיה אנו מוכרחים לעצור בעדם או לפחות לעכב אותם." היא נעמדה מעל המגילה, נשמה עמוקות והחלה קוראת בקול. סית הבחין כיצד האותיות על הקלף החלו זוהרות שוב, אורן מתחזק עד שלפתע החלו צפות ועולות מן המגילה, כאילו מטפטפות מעלה בכיוון ההפוך נגד כוח המשיכה. הן ריחפו באוויר ואז החלו מתלכדות לגוש אור שבמהרה הפך לכדור בוהק וזוהר. הוא בהה בו, מהופנט מהמחזה, כשלפתע זרח הכדור בעוצמה ונשבר לארבע קרניים, כל אחת מהן זורמת במהירות אל אחד מהחפצים שבפינות המגילה. החפצים החלו זוהרים ורועדים בעוד אורם התעצם והבהיק. כעת החלו משנים את צורתם לאט. סוזאנה הביטה במגילה ובחפצים כמעט באותה תדהמה בה הביט בהם סית, כשהחלו לובשים צורות אנושיות זעירות, מצמיחים זרועות קטנות, רגליים, ולבסוף כנפיים. ארבע פיות קטנות עמדו בקצותיה של המגילה, מותחות את ידיהן הזעירות ומנפנפות בכנפיהן כאילו זה עתה התעוררו משינה עמוקה. הן הפנו מבטיהן אל סוזאנה, שהביטה בהן בריכוז וציפייה ואז כחכחה בגרונה. "שאו את הודעתי פיות ארבעת הרוחות!" אמרה, והפיות החלו מנפנפות בכנפיהן במרץ, מתרוממות מהשולחן ומרחפות באוויר. "הסירליאנית שבה ועושה את דרכה כעת לסירלנדיה. כוחות הדרום קמים שוב, אוספים את צבאותיהם יחדיו עם הפיראטים בקצה האופק." היה נדמה לסית כי הבחין בחיוכים נפרשים על פניהן הקטנות של הפיות בעודן פונות אל החלון, ואז אחת אחרי השנייה הן התעופפו דרכו במהירות. רגע חלף וסית הביט בסוזאנה שמבטה היה נעוץ עדיין בחלון. היא חשה במבטו והסתובבה להביט בו. "הכול יהיה בסדר," אמרה. "הם ישלחו עזרה." סית חייך. "עכשיו בוא איתי למטבח ואכין לך משהו לאכול," אמרה, העליצות שבה לקולה. "לא נראה לי שכדאי," אמר. "אני מוכרח לשוב ולפגוש את האחרים תוך יום אחד ואפילו על גבו של עוף דרקון זהו מרחק גדול מאוד." "לפחות הנח לי לתת לך כמה ככרות לחם וגבינה. זה ייקח רק רגע," אמרה, ולפני שהספיק לענות כבר טיפסה מטה בסולם החבלים אל המסדרון מתחת. הוא פסע בעקבותיה לעבר המדרגות כשלפתע נעצרה בפתאומיות והביטה אל הדלת שמימינה. "כמעט ושכחתי," קראה. היא פתחה את הדלת וניגשה אל מיטה שהייתה מכוסה בסדינים ארוכים שהגיעו עד לרצפה. היא כרעה והושיטה את ידיה אל מתחת למיטה, מושכת תיבת מסע מעץ. היא דחפה אותה הצידה ומשכה חפץ ארוך עטוף בשמיכת טלאים ישנה. "אלו כל חפציהן של הבנות שאנשיה של מורטה הביאו עימם מהספינה. אני בטוחה שהן יזדקקו לחלק מהדברים שנמצאים כאן, במיוחד לזה," אמרה, מסירה את השמיכה וחושפת מטה עץ כהה ומבריק. סית הביט בו בהשתאות. "פגוש אותי למטה," אמרה. "קח מה שנראה לך נחוץ." היא קמה ומיהרה למטה. סית פתח את התיבה וחיטט בין הבגדים, שולף שתי גלימות ובוחן בפליאה מה שנראה לו כמו שתי שמלות ערב מהודרות. מה זה? גיחך ומשך בכתפיו. אני בטוח שלא יזדקקו לאלה. הוא שלף עוד כמה פרטי לבוש, מצא את ספר הלחשים של אלביה והוציא אותו מהתיבה, ואז סגר אותה ודחף אותה בחזרה אל מתחת למיטה. הוא הרים את הבגדים והמטה ומיהר במורד המדרגות אל המטבח היכן שסוזאנה הייתה עסוקה בתחיבת כמה שיותר ככרות לחם וחריצי גבינה אל התרמיל שהשאיר בכניסה. "הנח לי לעשות זאת," אמרה כשראתה אותו. היא לקחה את הבגדים והספר מידיו, מקפלת אותם בקפידה ואז מניחה אותם בתיק. "עזור לי לסגור אותו," אמרה, וסית משך והידק את רצועות התרמיל ככל שיכל. "תודה," אמר לסוזאנה, משליך את התרמיל על כתפו. "אני חוששת שתהיה מוכרח לשאת אותו בידך," אמרה, מחווה לעבר מטה העץ של אלביה. היא פסעה אל דלת הכניסה, הבריחה את הבריחים ואז פתחה אותה קמעה והציצה החוצה. לאחר רגע הסתובבה והניחה את ידה על זרועו. "מהר," אמרה, עיניה מתלחלחות. "אתה נושא עימך את תקוותינו." "אני מקווה שישחררו את בוראן בקרוב," אמר. "אם לא ישחררו אותו עד שנשוב, נשחרר אותו בעצמנו. אני מבטיח לך." סוזאנה חייכה חלושות ואז החישה אותו דרך הדלת. הוא יצא ומיהר דרך השער, נעלם בסמטה בדרכו לשערה המערבי של העיר. נוגי פסעה באיטיות לצידו של טאן במרחק ניכר מאלביה וביין שהלכו בראש. הם שמרו על קצב איטי מהבוקר, מודעים לעובדה כי פטמת האדמה הייתה במרחק של פחות מיום ולפניהם עמד זמן רב לפני המפגש המתוכנן עם סית. נוגי פיזרה את שיערה והניחה לו להתנופף בחופשיות בעודה פוסעת בין העצים. "נראה כאילו הוא צף," אמר טאן, מנער אותה מחלום בהקיץ בו רכבה על גבו של דרקון גדול וירוק. "כן," אמרה בחולמניות, מביטה בשיערה שהיה כמעט באורך גופה, ונתלה במרחק קצר מהקרקע. "הוא נראה ככה כשאני רגועה." טאן המשיך לבהות בשיערה בסקרנות. "נדמה כאילו הוא נמצא מתחת למים." נוגי חייכה אליו והביטה אל השמיים שהחלו מתכהים. "אתה חושב שסית הגיע לאישתאל?" "בוודאי," אמר טאן. "אחיך בחור קשוח. למרות שלפי מראה פניו כשקאל המריא הבוקר, אני מקווה שהצליח לשמור על ארוחת הבוקר שלו," הוסיף בחיוך. נוגי חייכה והביטה קדימה אל אלביה וביין שצעדו בדממה, ביין עוצר מדי פעם לבחון את סביבתם ואלביה קוטפת עלים ופרחים שונים. "ידעת שאימה של אלביה מתה כאן?" שאלה נוגי לבסוף. "לא," ענה. "גם מעולם לא שמעתי את הסיפור על פיו של הרוע." "גם אני לא. זה קצת מוזר שנעבור דרך המקום בו זה קרה," אמרה. "אני מניח," אמר טאן, מגרד את ראשו המתולתל. "אתה יודע מה עוד מוזר?" שאלה, מסתכלת קדימה על ביין ואלביה נעלמים מאחורי כמה עצים בעיקול השביל. "כשהיינו על קצה האופק, בלילה, ראיתי סמל מוזר על גבה של אלביה." "סמל?" שאל טאן בהפתעה, בוחן את פניה של נוגי. "וזה לא היה סתם סמל רגיל, כמו כתם לידה או הקעקועים שיש למלחים," הוסיפה. "הוא זרח באור הירח. וכששאלתי אותה לגביו, היא אמרה שהיה שם מאז ומעולם וסירבה לדבר על הנושא." טאן גירד את סנטרו והביט קדימה בגבה של אלביה שהופיע מולם כשפסעו מעבר לעיקול בשביל. "אולי זה סמל כלשהו שיש לכל טווי-הירח," הציע. "לא נראה לי," אמרה. "מדוע מעולם לא הזכירה אותו? ומדוע לא הזכירה סבתא דלה שום סמל כשהסבירה לנו על טוויית-ירח?" טאן הנהן בהסכמה והמשיך צועד בדממה. לאחר כמה רגעים משך בכתפיו. "אינני יודע מה הסימן הזה מסמל," אמר. "אבל אני בטוח שנגלה במוקדם או במאוחר." נוגי הביטה בו ונאנחה. נראה כי אנחנו ממשיכים לגלות דברים חדשים אחד על השני ככל שהמסע מתקדם, חשבה לעצמה והמשיכה לצעוד. סית מיהר לאורך החומה, התרמיל הכבד על גבו ומטה העץ בידיו. מעניין אם היא באמת מסוגלת להשתמש בדבר הזה, הרהר לעצמו. הוא מסר את המטה מיד ליד ובחן את הגילופים המשונים על פניו. הוא לא הצליח למצוא בהם שום הגיון ולבסוף איבד בו כל עניין. כשהגיע לשערה המערבי של העיר הבחין בארבעה חיילים עומדים בפתחו, במקום השניים שהיו שם מוקדם יותר כשנכנס לעיר. הם בדקו כל אדם שרצה לצאת מהעיר, מרימים ברדסים ושואלים לזהותם של העוברים ושבים. סית התמזג בתוך חבורה של סוחרים שפסעו דרך השער, מתלוננים בקול על כך שסחורתם נבדקת כעת אף ביציאה מהעיר. "אני מגיע לכאן ארבע פעמים בשנה!" התרעם זקן שמנמן. הוא ניסה לעמוד בקצב של החיילים, סוגר מכסים ושקים בעודם פותחים אחרים ומפשפשים בעגלתו. סית הקיף את העגלה, צועד לצד סוחר אחר שזה עתה החזיר את סלו הגדול לכתפיו לאחר שנבדק בקפדנות על ידי החיילים. הסוחר היה גבוה ורחב ובתוספת הסל על גבו אפשר לסית להסתתר מאחוריו ביתר קלות. הם יצאו מהשער כשלפתע שמע סית קול קורא מאחוריו. "אתה!" קרא קול מחוספס. סית המשיך ללכת כאילו לא שם לב שהחייל פונה אליו. "אתה עם מקל ההליכה!" קרא הקול שוב וסית עצר. הוא הביט לאחור וראה את אחד החיילים, בחור גבוה וגמלוני, פוסע לעברו ומנופף בידו שיחזור. "לא בדקנו את תרמילך," אמר כשהתקרב סית אל השער. "עלינו לבדוק את כולם," אמר. סית הביט על מדיו וזיהה את הסמל של צבאות הדרום המאוחדים, חנית ארוכה בעלת שני ראשים שנקראה קוטלת הדרקונים. "זה ייקח רק רגע," אמר, בעוד סית מסיר את תרמילו ומושיט לו אותו. הוא פתח את התרמיל, מוציא את הבגדים והספר, ומביט פנימה באוכל שתחבה לתוכו סוזאנה. הוא הושיט את התרמיל בחזרה אל סית והחל מדפדף בספר, וליבו של סית החסיר פעימה. לאחר רגע רכן לעברו של סית כשחיוך פרוש על פניו. "האמת היא שאינני יודע לקרוא," אמר. "אך עלי לבדוק לכל מקרה," גיחך. הוא החזיר את הספר לסית והנהן בראשו, וסית הכניס אותו בחזרה לתרמילו והידק את רצועותיו. "אתה חופשי להמשיך," אמר, וסית זרק את התרמיל על גבו והחל פוסע שוב אל מחוץ לעיר. "המתן רגע! אתה!" קרא קול אחר מאחוריו. הוא הסתובב וראה חייל אחר פוסע לעברו. הוא היה נמוך מהחייל שבחן את חפציו, אך גופו היה רחב ומוצק. הוא הבחין בדרגות כלשהן על צידו השמאלי של חזהו, והסיק כי הוא מפקד הכוח שהופקד על שמירת השער. "תן לי לראות את המקל הזה!" אמר בנוקשות והושיט את ידו, חוטף את המטה מידו של סית שלא ניסה להתנגד לו. הוא גלגל את המטה בידיו, בוחן את הגילופים על פניו ומעביר את אצבעותיו על משטחו החלק. "היכן השגת את זה?" שאל, נועץ עיניו בעיניו של סית. "הוא היה שייך לסבי," ענה, והרגיש את הזיעה מבצבצת על מצחו. החייל הביט בו לרגע ארוך, אוחז במטה בידיו. "לא נראה לי," אמר. "אני יכול לזהות טוויית-ירח כשאני רואה אותה. שומרים!" קרא, מחווה לעבר סית. שני שומרים פנו להביט בו, ואז החלו צועדים לעברם. אסור שיתפסו אותי, חשב סית לעצמו. אם יעכבו אותי לחקירה הם עלולים שלא לשחרר אותי. אני מוכרח להגיע אל האחו ומשם אין סיכוי שיצליחו להשיג אותי או לעקוב אחרי ברגע שאעלה על גבו של קאל. הוא חש בצמרמורת שנעה במורד גוו, זהה לזאת שהרגיש כשהיה נתקל במפתיע בחיית פרא פנים מול פנים באמצע היער. לא היה זה ממש פחד אלא הציפייה לאיזושהי פעולה, אתגר, לתוצאה הבלתי ידועה. בתנועה מהירה הוא חטף את המטה מידיו של מפקד המשמר, מסובב אותו במיומנות ומנחית את קצהו האחד ברקתו הימנית. שני החיילים שלפו את חרבותיהם והחלו רצים לעברם. סית דילג לפנים, נוטע את קצה המטה באדמה, מרים את גופו באוויר ונועץ את עקביו בפרצופו של החייל הראשון. הוא נהדף אחורה על חברו והם נפלו ברעש לאדמה. סית שמע את קול חבטת שריוניהם באדמה בעודו מסתובב ורץ במורד הדרך שהובילה מהעיר אל השדות הסמוכים לה. הוא יכול היה לשמוע את המהומה מאחוריו ואף כמה תשואות, בעודו מחיש את צעדיו ומחדד את אוזניו להקשיב לקול הפרסות שבוודאי יבוא בקרוב. הוא זכר את הנחל הקטן על פניו חלף בדרכו לעיר, וידע שאינו רחוק. למרות שהיה נחל רדוד ידע כי יעכב את הרוכבים גם אם רק קמעה. שני חוואים שהיו עסוקים בסיקול אבנים בשדה הביטו בו בעיניים תמהות. הוא הבחין בנחל במורד הדרך וכשהגיע לשפתו שמע את קול הפרסות לו ציפה מאחוריו. אין לי עוד זמן רב, חשב, מזנק לתוך המים ורץ על האבנים החלקלקות. אני מקווה שקאל לא עסוק בחיפוש אחר אוכל, חשב. במרחק יכול היה להבחין כבר בעציו הגבוהים של האחו. הוא יצא מהמים בריצה, מגפיו כבדים ממים, ורץ בכל כוחו במעלה גדת הנהר. בכפר דרוז'אן תמיד היה הנער המהיר מבין בני גילו ואף יותר מרבים מהנערים המבוגרים ממנו.הוא היה הנער הצעיר ביותר בתולדות הכפר שיצא למסע צייד עם משלחת ציידי הכפר. כשהיה אך בן שבע כבר צד את הארנבת הראשונה שלו. אני נמלט על חיי. ההבנה נחתה עליו בעודו מקפץ מעל שורות של כרובים, קול הפרסות הולך ומתעצם באוזניו. חזו בער, גרונו שרף, והוא הרגיש את הזיעה ניגרת במורד מצחו ורקותיו. האחו היה כה קרוב כעת שסית יכול היה לראות את העצים הבודדים והרווח הקל ביניהם ממנו יצא אל השדות בבוקר. הוא שלח מבט חטוף לאחור וזיהה את שני החיילים מהשער, דוהרים אחריו על סוסים גדולים וחומים, חרבותיהם שלופות בידיהם. לפחות השלמתי את המשימה שהוטלה עלי, חשב. ההודעה נשלחה. בקרוב יידעו חברי המרד האחרים על קיומה של נוגי ועל קרבתה לסירלנדיה, ויהיה זה אך ורק בזכותי. הוא שמע את קול הפרסות משיג אותו בעודו מאמץ את שריריו עד קצה יכולתם. הוא הריח את ריח הפרחים והעצים נישא אליו מהאחו על פני הרוח הקלילה. מבט חטוף לאחור גילה לו כי החיילים היו במרחק פסיעה ממנו, מרימים את חרבותיהם כדי להכות. לא אמות במנוסה, חשב, נועץ את מגפיו באדמה הרכה ובולם את ריצתו. הוא אחז במטה בשתי ידיו וסובב אותו במיומנות מעל לראשו. הסוסים נעצרו, מתרוממים על רגליהם האחוריות וצוהלים. החיילים נהדפו מגבם, צועקים באימה, והוטחו אל הקרקע. הם החלו זוחלים ממנו בעוד הסוסים פתחו בדהרה לעבר אישתאל. לפני שהספיק להבין מה קרה הוא הרגיש את חולצתו נמשכת מעלה. רגליו הורמו מעל לקרקע ובטנו צנחה כשסובב את ראשו וראה את קאל מעבר לכתפו, מכה בכנפיו בפראיות. במקורו אחז קאל בקשתו של סית, אשפת החיצים והחרב שהייתה עטופה בגלימה. טפריו הימניים אחזו בחוזקה בחולצתו של סית ובתרמילו, בעודו ממריא מעלה מעל השדה ועף לכיוון הגבעות. הוא הבחין בשני החיילים נהפכים לשתי נקודות כהות בשדה הכרוב עד שנעלמו השדות והתחלפו בגבעות. לאחר כמה רגעים החל קאל מנמיך עוף והם נחתו בשטח פתוח בשולי הגבעות. קאל הניח את סית בעדינות על הקרקע ואז נחת לצידו. סית הביט בו בעוד קאל החווה במקורו המלא לעברו. סית לקח את חפציו ממקורו, משליך אותם על כתפו ומביט ביצור שעיניו הגדולות היו נעוצות בו בריכוז. "תודה!" קרא לבסוף, מחבק את צווארו המנוצה. עוף הדרקון צרח בחדווה וסית פסע לאחור. עיניו נתלחלחו בעודו קושר את החרב ואשפת החיצים לחגורתו ומצמיד את המטה והקשת לגבו. "זאת הפעם השנייה שאתה מציל אותי," אמר, מלטף את ראשו הגדול של קאל. "אני חייב לך כפליים עכשיו." הוא מחה את עיניו בכף ידו ופסע לצידו של קאל. "כל עוד תבטיח שלא לספר לנוגי שהייתי נרגש כל כך." קאל כרע וסית טיפס על גבו, מחבק את צווארו בחוזקה. "בוא נעוף לפגוש את האחרים," אמר, וקאל דילג קדימה, מכה בכנפיו וממריא מעלה. -22- סית הגיע לפטמת האדמה מוקדם בערב המחרת, לאחר שעצר לחניית לילה עם קאל בגבעות. שאר החבורה חנו לצד מבנה האבנים הגדולות שעמד על ראש הגבעה. הם החלו בהכנות לארוחת הערב כששמעו את משק כנפיו של קאל מעליהם והרימו מבטיהם כדי לראות את צלליתו הגדולה כנגד השמש השוקעת. "זה היה מהר מכפי שציפיתי," ציין ביין במצח קמוט. "הצלחת למסור לבוראן את ההודעה?" "לא בדיוק," ענה סית, בעוד נוגי נתלתה על צווארו של קאל כשבידיה פירות שהיא ואלביה אספו במהלך היום. סית ניגש אל אלביה שהביטה בו בשקיקה, ואז הושיט את ידו אחורנית והסיר את מטה העץ מגבו. הוא החזיק אותו מולה והיא לקחה אותו בידיה, שפתיה רועדות. "תודה," אמרה בפליאה. "חשבתי כי אבד לי לתמיד." היא הצמידה את המטה לחזה וליטפה את העץ החלק. "לא רציתי להישאר יותר מהזמן הנחוץ," אמר סית, פונה בחזרה אל ביין. "לא לאחר שנודע לי מה עלה בגורלו של בוראן." הוא התיישב לצד המדורה, מסיר את כליו ומגפיו בעוד האחרים המשיכו בהכנות לארוחת הערב. הוא הוציא את חפציהן של הבנות ואת האוכל שנתנה לו סוזנה מתרמילו, וצהלות שמחה עלו בפי כל. כשהתיישבו לאכול סיפר להם על מאסרו של בוראן, על הפיות שמסרו את הודעתו לשאר חברי המרד, וכיצד בקושי חמק משומרי העיר. נוגי ליטפה כל העת את ראשו של קאל בעוד אלביה בחנה את פניו של סית, מטה העץ שוכב בחיקה. "אתה חושב כי יבואו לחפש אותנו?" פנה טאן אל ביין. "אני בספק אם יהיה זה נחוץ בשבילם. הם יודעים לאן מועדות פנינו." "אז הם פשוט יניחו לנו להמשיך?" שאל טאן בהפתעה. "הם בוודאי יודעים כי אין סיכוי שיצליחו להביא כוח צבאי כלשהו לסירלנדיה לפני שנגיע לשם." "אבל מה אם הם לא מתכוונים לשלוח לשם כוח צבאי?" שאלה אלביה, מביטה בביין. "בדיוק," אמר ביין. "אני די בטוח שהם ישלחו כמה לוחמים מהירים שינסו לעצור אותנו." "פראי אדם?" שאלה נוגי, מרימה עיניה מקאל. "נוכל להתמודד עם פראי אדם," אמר טאן. "עד עכשיו הצלחנו." דממה השתררה סביב המדורה. "נוכל להתמודד איתם, לא?" שאל טאן לאחר רגע, מביט בביין ואז בסית, פונה לאלביה ובסוף לנוגי. "כן," שברה אלביה את הדממה. "אך אני לא חושבת שישלחו יותר פראי אדם. גם אלו בהם נתקלנו לא נשלחו על ידי איש, הם פשוט זיהו את נוגי ופעלו לפי טבעם המעוות." "אז את מי עוד יוכלו לשלוח?" שאל טאן, מביט בביין שנראה מהורהר ואז באלביה. "שכירי חרב? טרולים?" "קוטלי דרקונים," אמר ביין, וכל המבטים הופנו אליו בתדהמה. נוגי חשה את שיערה קם לחיים ומתפתל על גבה. קאל זקף את ראשו והביט בה. "או גרוע מכך," הוסיפה אלביה, מביטה בביין, מבטיהם ננעלים ביראה משונה. "גרוע מכך?" שאל טאן והרים את קולו. "מה יכול להיות גרוע יותר מקוטלי דרקונים?" ביין הביט באלביה לעוד רגע ואז הנהן בראשו לאט. "טווי-אפלה," אמרה. נוגי הביטה בסית ובטאן, מחפשת סימן כלשהו להבנה. לאחר שלא מצאה אף לא שמץ ממנו, הפנתה את מבטה לאלביה. "טווי-אפלה?" שאלה. "כן," ענתה אלביה. "הם מכשפים ומכשפות שטווים את כוח האפלה." "טווים אפלה?" שאל טאן. "הם חזקים מטווי-ירח?" "הם משלימים אותם," ענתה אלביה. סית וטאן הביטו בה מבולבלים. "איזון," מלמלה נוגי. "מה?" שאל טאן, מביט בה. "היא צודקת," אמר ביין. "טווי-האפלה הם ההפך מטווי-הירח. במקום להשתמש באור, בכוח החיים, הם משתמשים בכוח האפלה, המוות." "מוות?" שאל סית, בולע את רוקו. "כיצד הם יכולים להשתמש בכוח המוות?" "דבר ראשון," אמרה אלביה. "הם מתים. אדם חי אינו יכול להשתמש בכוח האפלה כשם שאינו יכול להשתמש בכוח האור, או החיים, ישירות." "אז עליך למות כדי להיות מסוגל להשתמש בכוח זה?" שאל טאן. "כן," ענתה אלביה. "טווי-אפלה הם טווי-ירח שרצו כוח שונה, שמאסו או השתעממו מהחיים והחליטו לשים קץ לחייהם כדי לגלות סוג חדש של כוח." "אך יש לנו יתרון בגלל קאל," אמר סית. "אנחנו יכולים להלחם בהם ולהשיג אותם ללא קושי." "סית צודק," אמר טאן, משליך מקל אל המדורה. "התמודדנו עם פראי-האדם. אני בטוח שנוכל להתמודד איתם." "הם אלה שיצרו את פראי-האדם," אמרה אלביה, מביטה בלהבות. טאן הביט בה ולא הוציא עוד מילה מפיו. בלילה פרשו את שמיכותיהם לצד הסלעים הגדולים על פטמת האדמה. האבנים הענקיות שהיו מסודרות במעגל הזדקרו מהעשב והיו גבוהות פי שתיים מביין. סית ישב על הגבוה שבסלעים עם קאל ועמד על המשמר במהלך הלילה. נוגי התקשתה להירדם בעודה חושבת על טווי-האפלה. כמה רב עוצמה ומרושע יכול להיות מישהו כדי להשתמש בכוח כזה? חשבה. לקחת את חייך כדי להשיג כוח, ואז ליצור משהו אך ורק כדי שישמיד משהו אחר. היא שכבה ערה, מביטה בירח ובכוכבים כששמעה את אלביה מתהפכת לצידה. היא התגלגלה בשמיכתה, ממלמלת מילים אותן לא הבינה. היא הושיטה את ידה כדי להעירה בדיוק כשאלביה התהפכה והפנתה אליה את גבה. נוגי כיסתה את עיניה מתוך דחף טבעי ואז הנמיכה אותה. היא זיהתה את הסמל המשונה מתחת לחולצתה של אלביה, זוהר בעוצמה באור ירח. היא קפאה, ידה תלויה באוויר, ובהתה בסמל. היה נדמה לה כאילו פעם הסמל בקצב נשימותיה של אלביה, אורו נחלש ומתחזק כמו גחלילית. היא הופנטה מהאור הכחול החיוור. לפתע התהפכה אלביה והאור נעלם, מוחבא תחתיה. נוגי הוסיפה להביט באלביה במשך זמן מה עד שנרדמה. בבוקר העיר אותם ביין. הם ארזו את הציוד שלהם בחופזה והחלו צועדים מטה מפטמת האדמה. "נעצור לאכול ארוחת ערב כשנהיה למטה בין הגבעות," הסביר ביין. "כך נהיה פחות קלים לאיתור על ידי מישהו או משהו, ובכל מקרה עלינו למצוא עוד מים," הוסיף כלאחר יד. הם פסעו אחריו בדממה. נוגי צעדה לצידה של אלביה, מגניבה מבטים לעברה ומסיטה את מבטה בכל פעם שנדמה היה לה שאלביה מבחינה בכך. "מה קרה?" שאלה אלביה לבסוף. היא אחזה את מטה העץ שלה, צועדת במהירות ושיערה השחור גלש על כתפיה. "זה פשוט..." החלה נוגי להסביר והשתתקה. "מה?" שאלה אלביה בחדות. "את שומעת קולות שוב?" "קולות?" שאלה נוגי בהפתעה. "לא," מלמלה כשחיוך מבויש על פניה. "אז מה?" שאלה אלביה. "אתמול בלילה, כשישנת, לא הצלחתי להירדם, וכשהתהפכת הבחנתי בסמל על גבך." "מה זאת אומרת שהבחנת בו?" שאלה אלביה, מביטה קדימה באחרים שצעדו במרחק כמה צעדים לפניהן. "הוא זהר," ענתה. "אבל לא פשוט זהר, הוא בהק בחוזקה." "מה זאת אומרת בהק?" שאלה אלביה, מביטה בנוגי בשימת לב. נוגי עצרה על המדרון בעוד השאר המשיכו בירידה. "הוא פעם," אמרה. " כאילו היה חלק ממך." אלביה הביטה בה, עיניה מזדגגות. "מה את חושבת שזה אומר?" שאלה נוגי, מנסה ללכוד את תשומת ליבה. היא הרגישה כאילו אלביה נסחפת פנימה אל אותו עולם פרטי אליו נעלמה לעיתים קרובות, מותירה אותה מאחור. "שום דבר," ענתה. "זה בוודאי כי אני טוות-ירח והיינו על פטמת האדמה." היא הפנתה את גבה אל נוגי והמשיכה צועדת במורד הגבעה במהירות, מנסה להשיג את האחרים. "אם זה מה שאת אומרת," מלמלה נוגי ומשכה בכתפיה. היא פסעה בעקבותיה של אלביה במורד פטמת האדמה עד שהגיעו אל נחל קטן היכן שעצרו לארוחת בוקר חפוזה ואז המשיכו בעקבותיו של ביין אל בין הגבעות. בשעת הדמדומים הגיעה החבורה אל פי-הרשע. הם עמדו על שפתו, מציצים מטה אל המכתש העצום שהפריד בין הגבעות וההרים. נוגי הביטה באדמה הכהה שנפרשה לפניה, בעוד קרני השמש האחרונות ששקעו מאחוריהם צבעו אותה בגוונים עמוקים של כתום ואדום. הוא נראה כמו אגם של אש, הרהרה לעצמה. "נחנה כאן הלילה," הכריז ביין. "מחר נחצה את המכתש וכשנגיע לצידו השני ניצור קשר עם מרלה." אלביה נשארה עומדת על שפת המכתש עד שהאדמה לפניה הפכה שחורה ואז ירדה למטה אל המחנה שהקימו האחרים, היכן שמדורה בערה ועליה צלה סית קומווה שצד בדרכם אל פי-הרשע. אדמת המכתש הייתה שונה מכל סוג אדמה בו נתקלה נוגי אי פעם. צבעה היה חום כהה, וכשפסעה עליה השמיעו צעדיה קול פצפוץ שהעלה ענני אבק מאחוריה. "האדמה הזאת צחיחה מאוד," אמרה נוגי, בעוד טאן מחה אבק מעיניו. "אני מבין למה את מתכוונת," אמר. "לא פלא ששום דבר לא חי פה. זאת לא אדמה, זה אפר." "לא יורד כאן גשם?" שאל סית שניסה לסרוק את סביבתם כדי למצוא עקבות או כל סימן לחיים. "לפעמים," ענה ביין. "אך המים לא נשארים באדמה הזאת." הם הגיעו למרכזו של המכתש, מאובקים וחסרי נחת מצל המוות שהיה תלוי מעל המכתש. "היא מקוללת?" שאל טאן, מביט באלביה בציפייה, אך היא הייתה עסוקה בגירוד גבה. "לא בדיוק," ענה ביין לאחר רגע. "היא מתה," אמרה אלביה לפתע, צועדת לפניהם בנחישות. "טוב, זה די מסביר את זה," הפטיר טאן. הוא התכופף והרים רגב אדמה בידו, ולחץ אותו בין אגודלו ואצבעו, מביט כיצד התפורר לענן אבק. "אף פעם לא תיארתי לעצמי שאדמה יכולה למות." הם המשיכו צועדים לעבר ההרים בעוד קאל מרחף מעליהם. הוא סירב לפסוע על אדמת המכתש ותחושת הפחד ששידר לנוגי הייתה כה מרתיעה עד ששכנעה את האחרים כי לא יקרה דבר אם יניחו לו לנפשו. "רק השאר גבוה מספיק כדי שלא יהיה אפשרי לזהות אותך מהקרקע," אמרה לו, והוא הבין אותה. התקשורת עימו החלה להיעשות פשוטה יותר ונדמה כי אפילו סית הצליח להבהיר לו כמה רעיונות. לבסוף, כשהשמש כבר רחוק מאחוריהם, צונחת בעצלתיים אל הים, הגיעו אל צידו השני של המכתש. "מה יכול היה ליצור דבר כזה?" שאל סית כשטיפס מעבר לשפתו של המכתש והביט אחורה על המרחק שעברו. "מה שזה לא יהיה, זה מוכרח היה להיות בעל כוח עצום." "אם אתה שואל אותי," אמר טאן, מנגב את מצחו. "נראה כאילו שכוכב התרסק פה." "כוכב? נופל?" שאלה נוגי בצחקוק, מנתרת מעבר לשפת המכתש ומביטה מטה לצידם של סית וטאן. "קסם," אמרה אלביה. נוגי התכופפה והושיטה לה את ידה כשטיפסה מעבר לשפה. "זהו הכוח היחיד בעל עוצמה רבה מספיק כדי ליצור משהו כזה." "את מתכוונת לטוויית-ירח?" שאלה נוגי. היא לא הצליחה לדמיין את דלה טווה לחש כה חזק והרסני שייצור כל כך הרבה חורבן וריקנות. "אולי," ענתה אלביה. "בואו," קרא ביין מאחוריהם. "כמעט והגענו," הוסיף, מתרחק אל עבר העצים. הם הפנו גביהם אל המכתש והביטו בהרים העצומים שהתנשאו לפניהם, כמו חומת אבן שנבנתה על ידי אל זדוני. "אני לא מאמין שעלינו לטפס על זה," פלט טאן, ונוגי דחפה אותו קדימה. "אני אסחב אותך אם לא תצליח," אמרה. אלביה וסית התפוצצו מצחוק מאחוריהם בעודם פוסעים בעקבות ביין אל בין העצים. "הגענו," הפטיר ביין. הוא עצר לצד נחל קטן שפילס דרכו בין מרגלות ההר. מבטי כולם נשלחו סביב, סורקים את השטח לסימן כלשהו של חיים בגללו עצרו. "אז היכן ביתה של מרלה?" שאלה נוגי לבסוף. "אנחנו צריכים לקרוא לה מכאן," אמר ביין בעודו מסיר את תרמילו מגבו ומניח אותו על הקרקע. הוא חיטט בו לרגע ואז שלף בקבוק זכוכית קטן וסגלגל בעל צוואר ארוך שהיה חתום בזכוכית. הוא תפס את צוואר הבקבוק בין אצבעותיו ושבר את קצהו. נוגי שלחה מבט שואל לעבר אלביה אך היא הייתה מהופנטת מפעולותיו של ביין. הוא פסע בין סית וטאן שהיו עסוקים ברחיצת פניהם בנחל, ושפך את תוכנו של הבקבוק אל תוך המים. הנוזל השקוף לא נראה מיוחד או יוצא דופן לעיניה של נוגי. "אז למה אנחנו מחכים?" שאל טאן, מרטיב את תלתליו ומסרק אותם לאחור באצבעותיו. הוא הביט בביין, ממתין לתשובה, כשלפתע החלו מי הנחל לבעבע. סית פסע לאחור וטאן התרומם, ויחדיו נעמדו והביטו במים. נוגי ואלביה התקרבו אליהם והביטו בבועות שלאחר מספר רגעים שככו כך שהמים שבו לשלוותם הרוגעת. הם החליפו מבטים מבולבלים ובדיוק כשפתח טאן את פיו לשאול עוד שאלה פרץ עצם כחול את פני המים, משפריץ טיפות מים לכל עבר. הם עמדו, טיפות מים מטפטפות משיערם ובגדיהם, והביטו בהשתאות במה שנראה כמו ילדה קטנה וכחולה שריחפה באוויר לפניהם, קצות אצבעותיה נוגעים בפני המים. היה לה שיער ארוך וכחול שנדמה כי טפטף במורד כתפיה וגבה. עיניה היו בצבע כחול אחיד, ונוגי שמה לב כי יכלה לראות את גדת הנחל הנגדית דרכה. היא עשויה ממים, חשבה בתדהמה. "אתם מחפשים את מרלה," אמרה בקול מתנגן. נוגי חשבה כי יכלה לשמוע פכפוך מים והמיית גלים נשברים בקולה כשהמשיכה ואמרה "הזדהו, בבקשה." "אני ביין," אמר הגבר הגדול. "ואלה הם חבריי, נוגי, אלביה, סית וטאן." הילדה ריחפה לאחור, עיניה נעות מפרצוף לפרצוף ומשתהות על פניה של נוגי. לפתע, הרימה את עיניה מעלה ונוגי הבחינה ברעד עובר בגופה, כמו אדוות על פני מים. "כמעט ושכחתי," הוסיף ביין בחיוך נבוך. "זהו קאל." עוף הדרקון ריחף מטה מאחורי החבורה, מעיף עלים יבשים לכיוון הנחל. הילדה בהתה בו בעודו נוחת ברכות על הדשא, ואז השיבה מבטה אל ביין. היא נופפה בידה לפנים בזריזות, שולחת סילוני מים דקיקים לעבר כל אחד מבני החבורה. המים פגעו במצחיהם והתאדו מיד. נוגי מצמצה בהפתעה והשאר מעדו לאחור בתדהמה, פרט לביין שנותר במקומו. הוא חייך והביט בפניהם המבולבלות. "כוונותיכם טהורות," הכריזה הילדה. "כעת אקרא למרלה." רעד חלף בגופה ואז, כאילו הייתה בועה מלאה במים, התנפצה לאלפי רסיסים שצנחו חזרה אל הנחל בשצף. "מי או מה הייתה זאת?" שאל טאן בתדהמה. "רוח מים," אמרה אלביה, עיניה פעורות לרווחה. "זאת הפעם הראשונה שאני רואה אחת!" "נראה לי שזאת הפעם הראשונה לכולנו," הוסיף סית, מביט בה ומחייך. "כיצד ידעה כי איננו אויבים?" שאלה נוגי, מביטה במימי הנחל. "לא לכל אחד יש את השיקוי הזה," אמר ביין, מחווה בבקבוק הקטן והריק שבידו. "ורוחות המים ידועות ביכולתן לזהות את טבעם של יצורים הבאים איתן במגע." "זוהי איננה משימה פשוטה לזמן רוח של אחד היסודות," אמרה אלביה בעודה רוכנת ונוגעת במים. "ועוד יותר קשה לכבול לחש כזה בתוך שיקוי. בוודאי מישהו בעל כוח רב טווה אותו." הם הסתכלו על הנחל, ממתינים לסימן כלשהו למרלה או לרוח המים. אלביה ונוגי התיישבו על הדשא בעוד סית וטאן הסירו את מגפיהם וטבלו את רגליהם במימי הפלג. ביין עמד בסמוך לקאל, בוחן אותו מקרוב בעוד קאל היה עסוק בליחוך עלים וגרגרים מכמה שיחים על שפת הנחל. "מהו הסמל הזה?" שאלה נוגי את אלביה, מצביעה על דף בו קראה בדקדקנות בספר הלחשים שלה. "זהו הסמל הקדום לדרקון," ענתה. "כשהוא מופיע לצד לחש זה אומר שאותו לחש יכול לפעול על דרקונים." "אז את מחפשת לחשים כדי להלחם בדרקונים כשנגיע לסירלנדיה?" שאלה, מגלגלת קווצת שיער ארוכה בין אצבעותיה בהיסח דעת. "אי אפשר בדיוק להלחם בדרקונים בעזרת קסמים. דרקונים הם היצורים הקדומים ביותר בעולמנו, קדומים יותר אף מהאלפים הנכחדים," אמרה. "כל ספר שאי-פעם קראתי טוען כי הדרקונים נוצרו על-ידי קסם טבעי." "קסם טבעי?" שאלה נוגי. "מעולם לא שמעתי אותך או את דלה מזכירות דבר שכזה." "מכיוון שאיש איננו מסוגל להשתמש בסוג זה של קסם, לכן הוא נקרא קסם טבעי. זהו קסם שקורה מעצמו. כמו היסודות. הוא פשוט קיים." "אה, כמו רוחות הטבע?" שאלה נוגי בהיסוס. "בערך," ענתה אלביה. "הם היו כאן מאז תחילת הזמן. סבתא אומרת שלדעתה הדרקונים הם היסוד החמישי." "כיצד הם יכולים להיות יסוד?" שאלה נוגי, גבותיה מכווצות. "איזה תפקיד יש להם בטבע? אנחנו אפילו לא בטוחים אם הם קיימים עדיין." "היסוד החמישי הוא זה שמחבר בין ארבעת האחרים, זה שכובל אותם יחדיו. ארבעת היסודות האחרים תמיד היו פה, אך רק כשהופיעו הדרקונים יכלו להתחבר יחדיו כדי ליצור את עולמנו." "וואו," הפטירה נוגי, ממצמצת בעיניה. "איך זה שמעולם לא הזכרת את זה כשהסברת לי על טוויית-ירח?" "מעולם לא שאלת," ענתה. נוגי הביטה בה כלא מאמינה. "וידעתי שתקבלי את הפרצוף המבולבל הזה שלך ותבקשי ממני להסביר שוב, כשלהיות כנה איתך, אני לא ממש בטוחה שאני מבינה את זה בעצמי." "הביטו!" קרא סית, מצביע אל מעלה הפלג. נוגי ואלביה הביטו בכיוון אליו הצביע וראו מעין גל קטן מתקרב לעברם במהירות במורד הזרם. טאן וסית שלפו את רגליהם מהמים בזריזות ונעמדו על שפת הנחל, בעוד נוגי ואלביה קמו והתקדמו לעברם. ביין פסע לכיוונם כשקאל בעקבותיו, מביט גם הוא בסקרנות במים. הם הסתכלו כולם על הגל עד שהגיע אל מול גדת הנחל עליה עמדו, ואז קרס אל תוך הפלג ונעלם, מותיר את המים כפי שהיו מקודם. נוגי הביטה באלביה שנראתה כאילו ציפתה גם היא לרוח המים שתפרוץ שוב מעל פני המים. "בואו אחרי," בקע קול אישה מהנחל, והגל התרומם והופיע שוב, עולה מהמים ומתחיל לנוע במעלה הזרם. "קדימה!" קרא ביין, חוטף את תרמילו וממהר לאורך גדת הפלג כשנוגי ואלביה בעקבותיו. טאן וסית חטפו את תרמיליהם ומגפיהם ופסעו בעקבותיהם במהירות. קאל דילג בעליצות אחריהם, נהנה מהמרדף המפתיע. הם עקבו אחר הגל שנע על פני הנחל אל בין העצים והחל מטפס לאט, נגד כיוון הזרם, במעלה ההר. לאחר כמה זמן הגיעו לשביל סלעי שהתפתל לצד הנחל והחלו מטפסים בנפתוליו, בעוד האדמה התרוממה והיער נעשה דליל. לבסוף עצר הגל, והם עצרו במקומם, מתנשמים ומתנשפים לצד הנחל. "מאחורי הסלע," בקע הקול מהמים, והגל נשבר ושקע במים, מותיר את פניהם בזרימתם הטבעית. "שם!" הצביע ביין לעבר סלע גדול על המדרון לפניהם. מספר עצים גדולים ועתיקים למראה היתמרו מאחורי הסלע העצום, והם בחנו אותם בהשתאות כשחלפו על פניהם. גזעיהם היו עבים ומחורצים, וענפיהם מפותלים וצפופים. "הנה הוא!" קרא סית שפסע בראש החבורה. ואכן, לפניהם ניצב ביתה של מרלה. היה זה בית אבן קטן שהיה דחוק בין הסלע הענק וצלעו של ההר. גגו היה מכוסה בצמחים מטפסים שהשתרגו ונקלעו האחד בשני עד שהגג המקורי לא נראה מבעדם. "המטפסים על הגג בוודאי מונעים מכך שיהיה ניתן לזהות את הבית מהאוויר," אמר ביין בעודם בוחנים את הקנוקנות והגבעולים שהשתלשלו על חזיתו של הבית. בעודם מתקרבים אליו יכלה נוגי להבחין בדלת עץ קטנה שבצבצה בין האבנים והצמחייה. היא פנתה אל קאל והניחה את ידיה על צווארו. "עליך להישאר כאן," אמרה. "לא נראה לי שתוכל לעבור דרך הדלת הזאת, ואתה עלול להפחיד את הזקנה." קאל הנהן בראשו והשמיע קול צקצוק בלשונו. ביין ניגש אל הדלת ונקש עליה פעמיים, שאר החבורה התאספו מאחוריו, מצפים בכיליון עיניים כשראשיהם מתוחים לכיוון הדלת בעודם ממתינים לתשובה. "היכנסו," נשמע הקול המוכר מבעד לדלת, וביין סובב את הידית ודחף את הדלת בעדינות. הוא כופף את ראשו ופסע פנימה, והאחרים נכנסו אחד אחד אחריו. הדבר הראשון ששבה את תשומת ליבה של נוגי כשפסעו אל תוך החדר היה ינשוף. הוא ישב על מעמד מעץ, נועץ בהם עיניים גדולות וצהובות מבלי למצמץ. "איזו הפתעה נפלאה," נשמע הקול לפניהם ונוגי ראתה אישה גבוהה שהופיעה דרך דלת בקצהו המרוחק של החדר. היא פסעה על פני אח גדול ושולחן ארוך והושיטה ידיה בחמימות לביין. "אני מרלה, כפי שבוודאי ניחשתם כבר," אמרה, לוקחת את כף ידו הגדולה של ביין בידיה. היה לה שיער ארוך ואפור שגלש במורד גבה וכתפיה, ועיניים ירוקות חמות. עורה נראה כהה באורו העמום של החדר ונוגי הבחינה כי הייתה גבוהה כמעט כמו ביין. "אני ביין," הציג את עצמו, אוחז בידה. "ואלה הם סית, טאן, אלביה ונוגי." מרלה הביטה בנוגי בעיניים שלפתע נראו זקנות ממנה, עמוקות וחכמות, ואז פנתה אל אלביה. נוגי הבחינה בחיוך קלוש על פניה. היא החוותה לכיוון הדלת הגדולה שמאחוריה. "בואו נסב לחדר השני. המטבח קטן מלהכיל את כולנו." היא הובילה אותם אל הדלת הגבוהה ממנה הופיעה אך לפני רגע. כשפתחה אותה, הסתובבה לאחור ואמרה, "רעם, פקח עין." הינשוף פרש את כנפיו והתעופף אל החלון הקטן שבקיר המטבח שנפתח כשהתקרב אליו, ועף החוצה. החלון שב ונסגר אחריו ומרלה החוותה להם להמשיך בעקבותיה. "לא יכול להיות שזה חלק מבית האבן," לחש טאן לנוגי. "הוא קטן מדי." "אנחנו צועדים עכשיו אל תוך ההר," אמרה מרלה עם חיוך על פניה, ונוגי חשבה כי ראתה את טאן מסמיק באור הנרות העמום. הם פסעו במורד מסדרון קריר ובעל תקרה גבוהה שהיה חצוב בסלע, עד שהגיעו אל חדר רחב ידיים בעל תקרה גבוהה אף יותר. אורות בהקו ממנה והם הרימו עיניהם מעלה ונוכחו לראות כי האורות נבעו מגבישים לבנים שצמחו ובצבצו מהתקרה ופה ושם מהקירות, מאירים את החדר באור שהיה בהיר כמעט כמו אור יום. "שבו," אמרה מרלה, מחווה אל הרצפה היכן שאוסף של כריות גדולות וצבעוניות היה מפוזר באקראי על שטיח ססגוני. הם הסירו את תרמיליהם וגלימותיהם והתיישבו. נוגי נדהמה מרכותן של הכריות. היא הבחינה כי מרלה הושיטה ידה אל מגש שניצב על שולחן בסמוך לכניסה לחדר. היא הושיטה לכל אחד מהם ספל מלא בנוזל ריחני אותו לא זיהו. "זוהי חליטה טבעית מצמחים הצומחים בבטן ההר, תחת אור הגבישים האלה. היא תסייע לשריריכם להירגע," אמרה. "המסע לכאן בוודאי היה מאתגר," הוסיפה בעודה מושיטה את הספל האחרון לטאן. נוגי לגמה מהספל וחשה את הנוזל הקריר והריחני זורם בגופה במהירות. היא הביטה סביבה בחבריה וראתה כיצד הביטו גם הם האחד בשני בעודם גומעים את המשקה המוזר. "אני מבינה כי בוראן שלח אתכם," אמרה מרלה לביין בעודה מתיישבת על כרית גדולה וירוקה לפניהם. "זה נכון," אמר ביין, מניח את ספלו על השטיח לצידו. "הסיבה בגללה באנו לכאן היא, כי, ובכן, נוגי היא..." "סירליאנית," השלימה מרלה את משפטו. "וחברתה אם כך מוכרחה להיות," המשיכה, פונה לאלביה, "נכדתה של דלה." הם הביטו בה בתדהמה. "אני מאושרת מכך שאתם כאן," אמרה, עיניה בורקות. "נדמה כי מבחינה מסוימת ציפיתי לבואכם, ומבחינה אחרת, לא." דממה נפלה בחדר בעוד טאן וסית נעצו עיניהם באלביה. "ידעת כי אנחנו מגיעים?" שאל ביין בהפתעה. "לא בדיוק," אמרה מרלה, בוחנת את פניה של אלביה. "כבר התחלתי לפקפק ברוחות, והנה אני שוב מוכחת כטועה." היא חייכה ודמעות זלגו במורד לחייה. כעת הביטו כולם באלביה שהחזירה להם מבט עצבני שאמר כי אין לה שמץ של מושג על מה מדברת הזקנה. "אני רואה את הבלבול בפניכם," אמרה מרלה לאחר רגע, ואלביה חייכה והנהנה בראשה. השאר חייכו גם הם ומרלה לקחה נשימה עמוקה. "טוב, כנראה שהגיע הזמן שאסביר לכם כמה דברים," אמרה. "אך היכן להתחיל?" "כפי שאתם בוודאי יודעים, המלחמה הגיעה לסיומה בסמוך מאוד להרים אלה," פתחה מרלה לאחר שהתרווחו כולם על הכריות והסירו את בגדי המסע שלהם. "בפי הרשע," אמר טאן. "חצינו אותו בדרכנו לכאן." "כן, נערי," הביטה בו מרלה במבט קודר. "במקום זה הושמדו ברגע אחד כמעט כל צבא המורדים וחלק ניכר מצבאות הדרום." "על ידי מי?" שאל סית, מביט סביבו באחרים כדי לראות אם להם היה צל של מושג. "היה זה אחד מהמורדים," ענתה מרלה. נוגי השתנקה בתדהמה. "מורד?" שאלה. "את מתכוונת שאחד המורדים הרג את כל אותם האנשים?" "כן," ענתה מרלה בפשטות. "ולא סתם מורד, טווה-ירח." אלביה הביטה במרלה, עיניה מנצנצות ופיה רועד. "אז היה זה לחש שיצר את פי הרשע?" שאל טאן. נוגי הביטה באלביה ואז במרלה, שמבטיהן היו נעולים יחדיו. "לא בדיוק," ענתה מרלה. "אתם מבינים, טווה-הירח שהשתתף באותו הקרב הבין כנראה כי לא נותר עוד שום סיכוי לצבא המורדים לנצח או אף להדוף את צבאות הדרום." "אז הוא טווה לחש התאבדות?" שאל סית בסקרנות. "היא ניסתה לטוות אור שמש, נכון?" שאלה אלביה בשקט. מרלה הנהנה פעם יחידה. כל העיניים הופנו לאלביה, ואז התרוצצו בחדר והחליפו מבטים עם שאר החבורה. "כן, ילדתי," אמרה מרלה לבסוף. "אימך טוותה את כוחה של השמש בידיעה שלא תוכל לשלוט בו. היא בוודאי הסיקה כי הלחש יסב נזק גדול מספיק לאויב כדי להדוף אותו ולסיים את המלחמה, וידעה כי יהרוג אותה תוך כדי." "היא לא התכוונה להרוג את כל חבריה," אמרה נוגי, שומטת עיניה אל השטיח. "היא עשתה מה שראתה כנחוץ לעצירת כוחות הדרום," אמרה מרלה, מרימה את קולה. "היא הייתה אישה אמיצה ובזכותה נסוגו צבאות האויב ושבו לעריהם." "אין בכך שום הגיון," אמר סית לאחר רגע של דממה. "אם המורדים עמדו להפסיד בכל מקרה, מדוע עשתה משהו כה קיצוני? לא עדיף היה להיכנע? לסגת? אפילו למות בקרב, אך זה?" מרלה הביטה בו. אלביה הרכינה את ראשה וביין וטאן נעצו מבטיהם בסית. "חיילי הדרום לא היו משאירים נפש חיה," אמרה מרלה, עיניה מרפרפות לרגע על נוגי. "תינוקת סירליאנית נמצאה במזרח, והיה צורך בצעד קיצוני כדי לשמור על כך בסוד ולהדוף את כוחות הדרום." נוגי בלעה את רוקה והתרכזה בשטיח הצבעוני תחת רגליה. "אז כל זה בשביל תינוקת אחת?" שאל סית. "תינוקת אחת שנשאה עימה את התקווה כי עולמנו ישוב יום אחד לאיזונו הטבעי," אמרה מרלה. "התינוקת הסירליאנית סימלה עבור האנשים החופשיים בכל מקום את כישלונם של מלכי הדרום בניסיונם להשמיד את הסירליאנים, היחידים מהם פחדו אי פעם. על אף שהם שולטים במרבית העולם כעת, תקווה זאת נותרה בעינה, חיה בכל מקום בו עדיין פועם לב חופשי. מלכי הדרום יודעים זאת, הם יודעים כי זהו רק עניין של זמן לפני שהשמועות יחלו לפוץ במחוזות השונים ואנשים יתחילו לשאול את עצמם אם הם מאושרים תחת שלטונם של מלכי הדרום. אם הם אינם, יהיו מלכי הדרום בצרות. אני מאמינה כי מלכי הדרום התכוננו למלחמה הבאה מאז שהסתיימה המלחמה הגדולה." דממה השתררה בחדר. נוגי הביטה בתקרה הגבוהה והכהה שהייתה חצובה בסלע. "זה מסביר את עופות הדרקון," אמרה נוגי. "עופות דרקון?" שאלה מרלה, מכווצת גבותיה בעודה נועצת עיניה בנוגי. "אה, כן. האמת היא שיש אחד בחוץ כרגע," מלמלה נוגי, נזכרת בדאגה בקאל שבוודאי החל לתהות בקשר לחבורה. היא לא הייתה בטוחה אם יכלו להרגיש אחד את השני כשנמצאה כה עמוק בתוך ההר. "אני רצה לבדוק מה שלומו. אשוב בעוד רגע." כשעזבה את החדר החל ביין מספר למרלה את סיפור מסעם בעוד אלביה סייעה לו עם החלק במסע בו התפצלו. היא מצאה את קאל מחוץ לבית, רובץ תחת אחד העצים העתיקים ולועס פרי גדול וסגול, בעוד רעם, הינשוף, נח על ענף מעליו לועס פרי זהה. "אני רואה שנפגשתם," אמרה עם חיוך. לאחר שהסבירה לו כי הכול בסדר ווידאה כי מצא מספיק אוכל ומקום ללון בו, שבה אל בית האבן והצטרפה לאחרים בדיוק כשסיים ביין לספר את סיפור מסעם. "תפנית מעניינת," אמרה מרלה בדיוק כשנכנסה נוגי אל החדר. "באמת שאינני מצליחה לחשוב מה תוכניותיהם של מלכי הדרום. אינני חושבת שהם כה טיפשים כי יתקפו את סירלנדיה שוב. ללא הסירליאנים שישלטו בהם, הדרקונים יהיו קשים הרבה יותר להבסה ובלתי ניתנים לשליטה. אלא אם כן..." הם בהו במרלה בזמן שליטפה את סנטרה בהיסח דעת ושתקה. "אלא אם מה?" שבר טאן את הדממה לאחר רגע. "אלא אם הם יודעים משהו שאנחנו לא," אמרה. "כמו מה? שאלה נוגי. הם הפנו מבטיהם אל ביין שמשך בכתפיו, ואז באלביה שהחזירה להם מבט מבולבל. "את מתכוונת לסודות עליהם דיברו סבתי ואנדרה?" שאלה אלביה. עיניה של מרלה היו מרוכזות באוויר לפניה, כאילו בחנה חפץ כלשהו אותו יכלה רק היא לראות. "אינני בטוחה," השיבה כאילו לעצמה. "מה שנכון הוא שלסירליאנים היו בהחלט הרבה סודות." מבטי החבורה דילגו בינם לבין מרלה כשלפתע הנידה מרלה את ראשה וקמה על רגליה. "מספיק עם כל זה. עומד לפניכם מסע ארוך ועליכם לנוח. אינני מתכוונת להניח לכם לצאת מביתי עד שאהיה מסופקת כי אתם מוכנים להתייצב מול הסכנות העומדות בדרככם. מחר נתחיל עם אימוניכם. אל לנו לבזבז זמן." היא פסעה אל הדלת שבפינת החדר וסימנה כי יבואו בעקבותיה, והם זינקו על רגליהם מבולבלים ופסעו אחריה במורד מסדרון קר וטחוב אל חדרי האורחים. -23- נוגי פקחה את עיניה באיטיות. השינה על מזרון אמיתי לאחר זמן כה רב הפכה את שנתה לעמוקה ושלווה. היא חשה רעננה כשהרימה את השמיכה הרכה והתיישבה על המיטה. מעניין אם מאוחר כבר, תהתה בעודה מביטה בקירותיו החשוכים של החדר. מנורה עמדה על שולחן עץ קטן שניצב בין מיטתה והמיטה הריקה בה ישנה אלביה. בוודאי ישנתי עד מאוחר, הבינה לפתע. היא לבשה את בגדיה בזריזות ונעלה את מגפיה, ואז מיהרה במורד המסדרון הלח אל החדר הגדול בו ישבו היא וחבריה בלילה הקודם. היא דילגה מעל כמה כריות והגיעה אל הדלת שבקצהו השני של החדר. כשפתחה את הדלת ופסעה אל המטבח, הציפו אותה ריחות תבלינים ועשבים, מגרדים בנחיריה ומגרים את חושיה. קרני שמש נמתחו מהחלון הקטן אל הרצפה, חותכות את האוויר אפוף האדים. "בוקר טוב!" קראה מרלה. היא ניצבה מול ארון ספרים, רוכנת קדימה ומחזיקה ספר ירוק עב כרס שזה עתה שלפה מבין שורות הכרכים. "הנה," אמרה, מושיטה את הספר לאלביה שעמדה מאחוריה. נוגי הבחינה בשתי קדרות ברזל תלויות באח מאחורי אלביה, אש לוחשת מתחתן וענני אדים מיתמרים מהן. "המשיכי לערבב אותן באותה תנועה ואותו דפוס, ואז עקבי אחר ההוראות בעמוד שבעים ושמונה," הורתה מרלה, ואז פסעה לעבר נוגי והניחה ידה על כתפה. "וכעת אלייך!" הכריזה בקול נלהב, מובילה את נוגי אל הדלת. "נתתי לך לישון קצת יותר מאוחר מהאחרים מכיוון שלפנייך עומדים התרגולים הגופניים המפרכים ביותר." נוגי הביטה בה בהשתאות. תרגולים? מרלה פנתה אל הדלת והניחה לנוגי לצאת ראשונה. השמש זרחה בעוצמה וריח הדשא והעצים הציף אותה, מחליף את ריחות החליטות מהמטבח, בעודה פוסעת לצד מרלה לכיוון היער. "לפי מה שהבנתי מאלביה כמעט ואין לך שליטה כלשהי או מודעות לכוחותייך," אמרה מרלה בעודן פוסעות אל בין העצים. "אני יודעת שאני חזקה בהרבה מכפי שהייתי," אמרה נוגי, מגלגלת את שיערה וקושרת אותו. "וגם מהירה יותר." "יש בך הרבה מעבר לכוח וזריזות," אמרה מרלה, מחייכת. "מכיוון שאין בידינו זמן רב, אנסה ללמד אותך את המיומנות החשובה והבסיסית ביותר שעל כל סירליאני לדעת, והיא השליטה בשיערך. כפי שידוע לך, שיערך הוא קסום, והיכולת לשלוט בו היא מורשתך. לא ניתנה לך האפשרות ללמוד זאת באופן טבעי כמו לכל ילד סירליאני, ואני מקווה שאצליח בזמן הקצר שיש בידינו להעניק לך את הבסיס לכך." לפתע נשמע פיצוץ עז ביער לפניהן. "תפסיק כבר!" שמעה את סית צועק. "אח! בסדר," נשמע קולו של טאן. "אבל היא אמרה שהיא תעשה זאת שוב לפני שנעזוב," המשיך בטון מרדני. "בסדר, אבל היא אמרה גם שתוכל לרפא כל פציעה שתיגרם על ידי זה, אז מדוע שלא אנסה לבחון את כישורי הריפוי שלה?" נשמע קולו המתנשא של סית. "אני מבטיחה לך כי כישורי הריפוי שלי טובים מספיק," אמרה מרלה בעוד היא ונוגי פוסעות אל תוך קרחת יער קטנה, היכן שסית, טאן וביין עמדו כשנשקיהם בידיהם. "אה, לא ידעתי שאתן מגיעות," אמר סית, חיוך מבויש על פניו. נוגי הביטה בבול העץ שמולו ניצב טאן והבחינה כי היה שרוף במספר מקומות. "אתה השמעת את הפיצוץ מקודם?" שאלה בפליאה, פוסעת אל בול העץ ונוגעת באצבעותיה בעץ החרוך. "הוא עדין חם!" הפטירה. טאן פתח את פיו בהתלהבות אך לפני שהספיק להוציא מילה התפרץ ביין לשיחה. "כן," ענה, שולח בטאן מבט נוקשה. "מרלה טוותה קסם אל תוך נשקינו וטאן נסחף קצת בהתלהבות." "זאת מכת ברק!" התפרץ טאן. "ולסית יש מכת כפור בחרב שלו, ולביין רעד אדמה באלתו!" המשיך, מביט בנוגי בעיניים בורקות. נוגי זכרה את כל סיפוריו של טאן על כלי נשק קסומים שראה במסעותיו עם אביו, שמחיריהם לא יסולאו בפז. "אני רואה שאתם נהנים מכלי הנשק שלכם. רק זכרו, הם אינם צעצועים," אמרה מרלה, נועצת עיניה בטאן. "והקסם שטוויתי בהם לא יישאר לנצח. מוטב כי תשתמשו בו כשהוא באמת נחוץ." "אנחנו נוודא כי הוא יקפיד על כך," אמר ביין, טופח על גבו של טאן בחוזקה עד שטאן מעד לפנים. "אני סומכת עלייך כי תעשה כך," אמרה מרלה לביין, מחייכת. "אנחנו ממשיכות למטה. נפגוש אתכם מאוחר יותר לארוחת צהריים. קאל חג מעל הבקתה והיער הסמוך לה, הוא יודיע לכם אם ניתקל בצרה כלשהי." "נהיה ערים לקריאותיו," אמר ביין. מרלה הנהנה ופסעה אל בין העצים ונוגי בעקבותיה. "טווית קסמים אל תוך כלי הנשק שלהם?" שאלה נוגי בהשתאות. "כן," ענתה. "אני בטוחה כי אלביה הסבירה לך כי טוויית-ירח אינה משמשת בדרך כלל לתקיפה ישירה, אך הקסמת כלי נשק אינה נחשבת התקפה ישירה. גם מכת-רוח אינה משמשת להתקפה ישירה בדרך כלל," הוסיפה וקרצה. "וחוץ מזה, הם יזדקקו לכל יתרון שאוכל לספק להם." "ובבוקר, בבקתה, הראית לאלביה כיצד לרקוח שיקויים שונים, נכון?" "כן," ענתה. "הראיתי לה כיצד לרקוח כמה שיקויי ריפוי בסיסיים. היא מוכשרת מאוד," הוסיפה, בוחנת את פניה של נוגי מזווית עינה. "אני יודעת," אמרה נוגי. "יש לך מזל רב שהיא שותפתך למסע," אמרה מרלה בעודן פוסעות בין כמה שיחים אל תוך קרחת יער. מרלה עצרה באמצעה והתיישבה על הדשא הרך, משלבת את רגליה ומחווה לנוגי שתעשה כמותה. נוגי התיישבה מולה, מביטה בפניה המקומטות והאציליות. "אין בידינו זמן רב," אמרה מרלה לאחר רגע. "ואני מודה בכנות כי אינני יכולה ללמד אותך הרבה, אך אשתדל ללמד אותך את המעט שאני יודעת בצורה הטובה ביותר." "ידוע לך כיצד שלטו הסירליאנים בכוחותיהם?" שאלה נוגי, רוכנת קדימה בציפייה. "לא בדיוק," ענתה. מבטה טייל מטה אל הדשא והיא שלחה ידה וקטפה פרח כחול וקטן. היא הביאה אותו אל אפה ושאפה את ריחו עמוקות. נוגי הבחינה כי עיניה נצצו. "את מבינה, אהובי היה סירליאני," אמרה, ודמעה יחידה זרמה במורד לחיה. "אהובך?" שאלה נוגי בתדהמה. "אך חשבתי כי הסירליאנים..." "אני יודעת מה שמעת. שמעת שהסירליאנים התבודדו וכמעט ולא באו במגע עם בני-אדם, שהיו יהירים ומרוחקים. אך לא כל זה נכון," אמרה, מסובבת את הפרח בין אצבעותיה. "מה שלמדתי, מה שכל טווה-ירח יודע, הוא שהסירליאנים היו הגזע הקדום ביותר בעולמנו. עתיקים כמו הדרקונים עצמם. היה זה בלתי אפשרי לישות כה מתקדמת להרגיש שווה לבני-אדם. אך אהבה מכירה רק אפשרויות חדשות, ולכן זכיתי לבלות חלק יקר מחיי עם סירליאני, ויום אחר יום, רק מלהתבונן בו ולאהוב אותו, למדתי על הסירליאנים יותר מכפי שאיש הצליח לגלות אי פעם על אותו גזע מסתורי." נוגי נשמה עמוקות ומרלה הביטה בה בעיניים רכות וערגות. "וכעת אחלוק בכל הידע הזה איתך. אחרי הכול, הוא מורשתך הטבעית." היא חפנה את הפרח בשתי כפות ידיה, לחשה כמה מילים אותן לא הבינה נוגי, ואז פתחה אותן, ומביניהן זינק חרגול כחול שהתעופף מעלה אל שמי הבוקר. הדבר הראשון והחשוב ביותר," אמרה מרלה, רוכנת קדימה ושולחת ידיה אל צמתה של נוגי. "הוא שהסירליאנים מעולם לא קשרו את שיערם." היא התירה את סרט העור שליפפה נוגי סביב צמתה העבה. "חשבי עליו כעל עוד חלק מגופך, כמו יד או רגל. לא היית קושרת אותם, נכון?" היא הניחה את סרט העור על הדשא והביטה בנוגי. "הרגשת זאת כבר?" שאלה. "הרגשתי מה?" שאלה נוגי בתמיהה. "כאילו היה השיער חלק מגופך?" "נדמה לי," ענתה, לוקחת קווצת שיער ארוכה בידיה ומגלגלת אותה בין אצבעותיה. "מתי?" "כשפחדתי," ענתה. "או כשהתרגשתי. חשתי אותו זז." כאילו היה המשך ישיר של ראשך?" הביטה מרלה אל תוך עיניה. "לא ממש. הבנתי כי אני היא זו שגורמת לו לזוז, אך לא הייתה לי כל שליטה עליו." "לא ציפיתי שתהיי מסוגלת לשלוט בו. הוא נגזר מרבית חייך, נכון?" שאלה, עיניה מצטמצמות בחמלה. "כן, אימי הסבירה לי ש... טוב, זה סיפור ארוך," ענתה, משפילה עיניה אל ידיה ומביטה בקווצת השיער שהתלפפה סביב אצבעה כמו נחש. "היא עשתה זאת כדי להגן עלייך," אמרה מרלה, מושיטה את ידה ונוגעת בידה של נוגי. "מה שאנסה לעשות הוא ללמדך כיצד לשלוט בשיערך בעזרת תודעתך. ילדים סירליאנים לומדים זאת בגיל צעיר, בצורה טבעית, משימוש יומיומי ביכולת זו. יהיה עלייך לנסות ולבנות את הקשר הבסיסי הזה בין הכרתך ושיערך, כך שתוכלי לאמן אותו ולהפוך אותו לחוש טבעי." "וכיצד אעשה זאת? שאלה נוגי. "נתחיל בכך שתקומי," אמרה מרלה, מושיטה ידיה קדימה ולופתת את ידיה של נוגי בשלה. הן משכו אחת את השנייה וקמו, ניצבות פנים מול פנים. "אני רוצה שתרפי את ידייך," אמרה. "תני להן להתלות בצידי גופך, חסרות חיים, משוחררות." נוגי שמטה את ידיה והביטה במרלה בסקרנות. "עכשיו עצמי את עינייך והרגישי כל חלק בגופך בעזרת תודעתך. אני רוצה שתרגישי את רגלייך, את השמאלית ואז את הימנית," אמרה, ונוגי עצמה את עיניה והתרכזה ברגליה, קודם בשמאלית ואז בימנית. "כעת הרגישי את בטנך, געי בה בעזרת הכרתך ואז נועי באיטיות אל ריאותייך, גרונך וצווארך," המשיכה מרלה. נוגי חייכה במבוכה בעוד הכרתה מטיילת במעלה גופה וחשה אותה זורמת בשריריה ועורקיה. "הרגישי כל אחת מזרועותיך, כתפייך, ובחזרה לצווארך," לחשה מרלה ברכות. "כעת התרכזי בראשך, חושי אותו מבפנים ומבחוץ, פיך, אפך, עינייך, אוזנייך, ואז באיטיות הניחי לתודעתך לזרום מראשך אל שיערך." לזרום אל שיערי? תמהה לעצמה. היא התרכזה בראשה, מרגישה לאט בתחושה המוכרת זורמת בחמימות מקרקפתה אל שיערה. היא חשה את שורשי שערותיה מעקצצים והרגישה את החמימות זורמת מהם במורד כל שערה, מטה אל גבה ואל הדשא. תחושת שלווה אפפה אותה והיא חייכה, מניחה לה להשתלט על גופה. "עכשיו פקחי את עינייך." נוגי פקחה את עיניה. במבט ראשון לא הבחינה במרלה, אך אז השפילה את מבטה וראתה כי הייתה שפופה על הקרקע לפניה. נוגי הביטה בה בשלווה כשלפתע חגה הזקנה על רגל אחת, מותחת את רגלה השנייה לפנים ובתנועה מעגלית זריזה בעטה בקרסוליה של נוגי. היא הרגישה את גופה נופל לאחור ועצמה את עיניה מתוך דחף טבעי, שולחת את ידיה אחורנית ומצפה להרגיש את גבה נחבט בקרקע. האדמה הייתה קרירה למגע והיא הרגישה אותה, אך לא בעזרת ידיה. היה זה בעזרת שיערה שתמך בה, מייצב את גופה. היא הרכינה את סנטרה על חזה, מתבוננת במרלה שכרעה על הדשא כשחיוך רחב פרוש על פניה. היא הביטה בה בבלבול לרגע, ידיה רועדות באוויר בעודה מנסה לייצב את עצמה, עד שלבסוף נפלה הצידה. מרלה נעמדה והושיטה לה את ידה, עוזרת לה לקום. "הרגשת את זה?" שאלה מרלה. "לא בדיוק," ענתה, משפשפת את צידה. "בדיוק!" הכריזה מרלה בהתלהבות. "לא הרגשת שהשתמשת בשיערך, עשית זאת באופן טבעי. בפעמים הספורות שביליתי במחיצת משפחות סירליאנית, נהגתי להתבונן בילדיהן. הם רצו, השתוללו, ושיחקו ממש כמו ילדים אנושיים, אך הדבר המדהים בו הבחנתי היה שלאחר גיל מסוים, לעולם לא נפלו." "לעולם לא נפלו?" שאלה נוגי בספקנות. "לא, אף פעם," ענתה. "שיערם תמך בהם בכל פעם. כשהיית ילדה, כשנפלת, מה היה הדחף הראשון שלך בעודך נופלת?" שאלה מרלה, בוחנת את פניה של נוגי. "לעצור עצמי בעזרת ידי," ענתה. "בדיוק," הפטירה מרלה במבט מרוצה. "שלחת את ידייך בטבעיות על מנת לבלום את נפילתך. זה בדיוק מה שקרה לפני רגע. לא היית מוכנה להתקפתי, ובאופן טבעי ניסית לבלום את נפילתך." היא טפחה על גבה של נוגי והתיישבה על הדשא, משלבת את רגליה שוב. נוגי התיישבה מולה. "מה שעשינו עכשיו היה יצירת גירוי שגרם לגופך לציית לדחפיו הטבעיים במקום לציית לתגובות שרכשת וצברת בילדותך. מה שאני רוצה שתעשי כעת זה שתישארי פה ותחזרי על מה שעשיתי, אך הפעם לבדך," אמרה, מביטה בנוגי בציפייה. "כיצד אוכל לעשות זאת לבדי?" "את צריכה להמשיך ולנסות לגרות את שיערך לפעול לפי הדחף הטבעי שלו מבלי להעניק לכך כל מחשבה. האם את מכירה את המשחק בו את נותנת לעצמך ליפול אחורנית ומישהו אחר צריך לעצור את נפילתך?" שאלה. נוגי הנהנה. "מה הדבר החשוב ביותר במשחק זה?" "שהאדם השני יתפוס אותך לפני שתפגעי ברצפה," ענתה נוגי. "נכון," השיבה מרלה עם חיוך. "וגם שתבטחי באופן מלא באותו אדם. את צריכה, אף לרגע קל, להשהות או להדחיק את הדחף לשלוח את ידייך לאחור ולעצור את נפילתך." "אך כיצד אעשה זאת בעצמי?" שאלה נוגי שוב. "פשוט תיפלי," אמרה מרלה. "אז אני אמורה לנסות להשתמש בשיערי מתוך דחף טבעי?" שאלה בבלבול. "קשה לאמן דחף טבעי," אמרה מרלה. "בעיקר לבדך. מה שאני רוצה שתעשי זה לנסות ולהתעלם מהדחף הנרכש של הושטת ידייך לאחור. בדרך זאת תוכלי לבטל את הדחף שרכשת, הלא טבעי, ותפני מקום לדחף הטבעי שהוא השימוש בשיערך." "אך מה אם הדחף הטבעי לא יופיע?" מרלה חייכה שוב. "אז אחורייך עומדים לכאוב מאוד הלילה," השיבה. נוגי חזרה אל הבקתה עם שקיעת השמש. בגדיה היו מכוסים בכתמי בוץ ודשא והיא שפשפה את אחוריה כשפסעה במעלה ההר. היא אכלה את ארוחת הצהריים שהביאה לה מרלה באיטיות, מנסה להאריך את ההפסקה שקיבלה מתרגוליה בתקווה כי גופה יכאב פחות כשתשוב אליהם. אך המנוחה לא הועילה במיוחד. נדמה לי שכמעט והצלחתי לבלום את נפילתי בעזרת שיערי מספר פעמים , חשבה. טוב, אולי רק באופן חלקי. ברוב הפעמים כל מה שעשה שיערי היה לרכך את הנפילה, חייכה לעצמה. היא נכנסה לבקתה, סוגרת את הדלת אחריה באנחה כבדה. "חזרת," הכריזה אלביה עם חיוך. היא החזיקה צנצנת גדולה מלאה בחומר ירוק שהזכיר לנוגי את רפרפת הקרפדות המפורסמת של סבתא דלה. נוגי הביטה בצנצנת בחלחלה. "מרלה לימדה אותי לרקוח את זה," אמרה, מחזיקה את הצנצנת מול פניה של נוגי. "היא אמרה שבוודאי תזדקקי לזה כשתחזרי." "למה זה משמש?" שאלה, בולעת את רוקה ומכווצת את אפה בעוד אלביה סובבה ופתחה את המכסה. ריח עז של מנתה ופרחים הציף את אפה והיא הסיטה את שיערה מפניה, מנסה לקרב את אפה לצנצנת ולהריח את תכולתה מקרוב. "חבורות," אמרה אלביה. "כדאי שתמרחי קצת מזה לאחר שתתרחצי. זה יקל על הכאב ויעזור להן להחלים במהרה." "אתרחץ? אני לא יוצאת אל הנחל עכשיו," אמרה, הודפת את ידה של אלביה הצידה ופוסעת לכיוון הדלת שהובילה אל תוך ההר. "מי אמר משהו על לצאת?" אמרה אלביה, החיוך לא מש מפניה. היא פסעה על פניה של נוגי, פתחה את הדלת והחוותה לה כי תבוא בעקבותיה. היא צעדה במורד המסדרון ואל תוך החדר מרוצף השטיחים והכריות בו ישבו בלילה הקודם. היא הובילה את נוגי אל דלת בפינה אחרת של החדר בה לא הבחינה נוגי בלילה הקודם. היא פתחה אותה ונוגי עקבה אחריה פנימה, חשה כאילו היא פוסעת דרך קיר של מים או ענן ערפל קיצי. האוויר נעשה לח וכבד בין רגע כשפסעה בעקבות אלביה במורד גרם מדרגות לולייני שהתעקל מטה, חצוב בקיר האבן. אלביה הגיעה לתחתית המדרגות ראשונה ונוגי נעצרה על המדרגות האחרונות וצפתה כיצד הניחה אלביה את הצנצנת על רצפת האבן והרימה גביש זוהר, מקישה בעזרתו על קיר החדר. בהדרגה החלו גבישים לזהור בקירות החדר ובתקרתו הגבוהה, אורם מתגבר עד שיכלה נוגי לראות כי אלביה עמדה על שפתה של בריכת אבן קטנה שהעלתה אדים ריחניים. "זהו מעיין חם," הכריזה אלביה בהתלהבות. "הוא נובע ממעמקי ההר." נוגי הביטה בבריכה הקטנה בתדהמה. היא שמעה על מעיינות חמים מאביה ומטאן אך מעולם לא חשבה שתזכה לטבול באחד. "יש לך כאן מגבת נקייה," החוותה אלביה לעבר מגבת שהייתה תלויה על זיז בקיר. "יש כאן גם בגדים נקיים וסבון שמרלה הכינה בעצמה," הוסיפה, מצביעה לעבר מדף חצוב בסלע. היא הביטה בבגדים המקופלים והבחינה בזוג מכנסיים ירוקים, חולצה ירוקה בעלת שרוולים ארוכים, וגרביים ובגדים תחתונים בצבע דומה. "מרלה סברה כי יהיה לכולנו נוח יותר להמשיך במסע בבגדים אלה," הסבירה אלביה. "היא נתנה גם לבנים כמה זוגות." היא פסעה אל תחתית המדרגות והחלה מטפסת בהן מעלה, ואז הסתובבה ופנתה אל נוגי. "אל תתמהמהי. ארוחת הערב כמעט מוכנה." היא הסתובבה ופסעה במעלה המדרגות וסגרה את הדלת אחריה. נוגי הסירה את גלימתה בזריזות ואז פרמה את שרוכי מגפיה ותלשה את בגדיה מעל גופה. היא חשה את גופה משתוקק למים ולחום והשליכה את הבגדים בערימה לצד הבריכה והשתופפה לצידה, מושיטה את רגלה השמאלית כדי לחוש את המים. הם היו חמים והיא הורידה את רגלה אל תוכם באיטיות ואז שלחה את רגלה השנייה פנימה. לאחר שהסתגלה לחומם הנמיכה את גופה באיטיות אל תוך המים המהבילים, פורשת את זרועותיה ונעלמת בין הערפילים בעודה עוצמת את עיניה ומניחה לשריריה לזעוק בכאב שבמהרה נמוג להרגשת הקלה. היא צפה על גבה, מרגישה את ראשה מסתחרר כאילו עמדה להירדם, והרפתה את כל גופה. לפתע חשה בתנועות סביבה ומתחתיה והבינה כי שיערה נע בגלים מכל עבריה, מאפשר לפניה להישאר מעל פני המים. לאחר כמה זמן נעמדה ולקחה את הסבון שהריח מעשבים ופרחים וקרצפה את גופה ביסודיות, ואז שבה לצוף על פני המים עד שאלביה נקשה על הדלת וירדה במורד המדרגות, קוראת בשמה ומפצירה בה כי תמהר לארוחת הערב. למחרת, בעוד אלביה ומרלה יצאו אל היער ללקט עשבים, פרחים קסומים ועוד רכיבים להם הזדקקו לשיקוייהן, המשיכה נוגי באימוני הנפילה. בשעת הדמדומים, כששבה לבקתה, כאב גופה יותר מביום הקודם. "כיצד מתקדמים אימונייך?" שאלה מרלה כשסיימו לאכול ארוחת ערב ונוגי סייעה לה לפנות את הכלים משולחן המטבח. "יותר טוב מאתמול," ענתה מבלי להביט בה. "אך עדיין כאב לי כשהתיישבתי לארוחת הערב," הוסיפה בגיחוך. "כמה טוב יותר?" שאלה מרלה, מניחה כמה צלחות בכיור. "הצלחתי לבלום את נפילתי בעזרת שיערי," אמרה. "אך עדיין אינני מצליחה לגרום לו לתמוך בי לזמן רב ובטח שלא לעזור לי לקום. נדמה כאילו כשאני מבינה שאני משתמשת בו, אז הוא מרפה ואני נופלת." "אז הפתרון ברור, לא?" שאלה מרלה, נועצת מבטה בנוגי. "לא ממש," הפטירה נוגי, מגרדת בראשה. "אל תחשבי על זה. פשוט קומי!" היא לקחה דלי והושיטה אותו לנוגי. "עכשיו מהרי והביאי לי מים חמים כדי שאוכל לשטוף את הכלים וכולנו נוכל ללכת לישון," הורתה, ונוגי מיהרה אל המעיין, חושבת בדרכה על היום שלפניה. כשסיימה לאכול את ארוחת הבוקר שלה עם הבנים, עשתה נוגי את דרכה לקרחת היער. "את מוזמנת לנסות את החרב שלי," קרא טאן מאחוריה. "אני קורא לה ציפור הרעם." "לא, תודה," אמרה, פוסעת אל בין העצים. טאן משך בכתפיו והסתובב בחזרה אל סית וביין שניצבו לפניו כשנשקיהם בידיהם, מוכנים להסתער. קאל רבץ על האדמה מכוסת העלים והביט בהם בעצלות. "באמת, חברים, אני לא מוכן עדיין..." מחה בעוד נוגי נעלמת במורד היער. "תפסיקי לחשוב!" אמרה לעצמה נוגי בקול בעודה קמה מעוד נפילה. היא ניגבה את ידיה על מכנסיה, מותירה פסי בוץ על הבד הירוק. היא עצמה שוב את עיניה, מנסה לרוקן את ראשה ממחשבות מבלי להתרכז בדבר ואז נפלה לאחור. היא הרגישה את גופה נבלם באוויר, נתמך על ידי שיערה, וניסתה לא לחשוב, לא להתרכז, פשוט לקום. פשוט לקום, אמרה לעצמה בראשה ונפלה אל הדשא. היא נאנחה והלמה באגרופיה על האדמה, מועכת את העשב תחתם ומותירה שני שקעים במקומם. אני יודעת למה אני זקוקה כרגע. אוכל. היא הביטה לעבר הסלע עליו הייתה מונחת החבילה הקטנה שהכינה לה מרלה בבוקר. היא התרוממה באיטיות וניגבה את ידיה במכנסיה, כשלפתע, כאילו משום מקום, הופיע שועל אדום קטן מבין השיחים, זינק אל הסלע וחטף את החבילה בין שיניו. הוא הביט בנוגי בעיניים סקרניות. "עזוב את זה!" צעקה, פוסעת לעברו. השועל נתן בה מבט אחד נוסף ורץ אל בין השיחים. "חזור לכאן!" קראה בכעס ונחפזה בעקבותיו. גופה דאב אך היא התעלמה מכך. היא הבחינה בחיה האדמונית הקטנה רצה לפניה בעודה דולקת בעקבותיה, מנסה להימנע מהתקלות בגזעי עצים ושיחים. היא רצה במהירות, מנסה לשמור על השועל בטווח ראייתה, כשהבחינה בו מזנק אל תוך שיח גדול. היא מיהרה בעקבותיו, רצה אל תוך השיח והודפת את העלים והענפים בידיה. היא התפרצה מבעד לצידו השני של השיח וראתה את השועל רץ לפניה, כשלפתע הרגישה את רגליה מסתבכות במשהו. היא ניסתה להרימן בזריזות ובכוח אך הקצב בו רצה היה מהיר מדי והיא חשה כיצד גופה מועד ומתרסק לפנים, פניה מתקרבות במהירות אל האדמה. ואז נעצר גופה באוויר. היא ראתה את שיערה שנפרש משני צידיה, תומך במשקל גופה כמו רגלי עכביש דקיקות. לפתע שמעה רחש לפניה וראתה את השועל חומק בין כמה שיחים לפניה. מיד הרגישה את גופה נהדף לאחור על ידי שיערה עד כדי עמידה, והיא הביטה בעלווה זזה במקום בו נעלם השועל. "ארוחת הצהריים שלי!" קראה בתסכול, מהדקת ידיה לאגרופים, ואז הרימה אותן לאט והביטה בהן. הן היו נקיות. "הצלחתי," לחשה לעצמה. "הצלחתי!" קראה והחלה רצה לכיוון הבקתה. "כבר התחלתי לדאוג בקשר לחושייך הטבעיים," אמרה מרלה לנוגי כשהסבו החבורה לארוחת הצהריים סביב שולחן המטבח. אלביה הציצה לעברה מזווית עינה. "חששתי כי החושים האנושיים שרכשת מוטמעים בך עמוק מדי. האמת היא כי התכוונתי לתת לך חרב ישנה שברשותי כדי שתוכלי להתאמן עם הבחורים," הוסיפה, מחייכת, וכל החבורה פרצה בצחוק. לאחר ארוחת הצהריים שבה נוגי אל היער במצב רוח מרומם. מרלה אמרה לי כי מחר תחל את החלק השני והאחרון בהכשרתה המזורזת. היא נתנה לגופה ליפול עוד כתריסר פעמים, מצליחה לבלום את נפילתה בכל פעם ואף להתרומם חזרה מספר פעמים. היא שבה אל הבקתה עם השקיעה כשחיוך רחב פרוש על פניה ורוחה קלה. אלביה נותרה בבקתה, קוראת בכרך עבה שנראה מרופט ומתפרק, בדיוק כפי שאהבה, בעוד ביין והבנים עזבו מוקדם כדי להתאמן במה שביין כינה "קרב פנים מול פנים" או כפי שהסביר טאן לנוגי, "זאת אומרת שיחבוט בנו באגרופיו במקום באלתו." מרלה ונוגי היו האחרונות לעזוב, ונוגי נשאה עימה דלי עמוס בירקות ופרוסות לחם בשביל קאל, לו הסבירה בזמן שזלל כי לא יוכל לבוא בעקבותיהן היום. הן צעדו צפונה מהבקתה במקום לרדת אל היער בו התאמנו הבחורים. האדמה החלה לטפס בחדות ככל שהתקדמו בין העצים, ונוגי חשה באוויר קריר שנשב בין העצים. מרלה הובילה את נוגי סביב צידו של ההר עד שלפתע היתמר לפניהן מבין העצים צוק גבוה. נוגי הביטה מעלה על הצוק הסלעי שנראה כאילו הזדקר אל השמיים, והמסע שעמד לפניה נראה לפתע כמעט בלתי אפשרי. הן פסעו מתחת לצוק אל קרחת רחבה ומרלה הניחה את תרמילה על העשב. נוגי הביטה סביבה על הקרקע מכוסת העשב והבחינה בכמה שיחים קטנים וסלעים שהיו מפוזרים באקראי בין שולי היער והמצוק. "עכשיו שהצלחת לחשוף את חושייך הטבעיים," אמרה מרלה בעודה מחטטת בתרמילה, "עלייך ללמוד לשלוט בהם. אני מבינה כי השתמשת בכוחך לפני שיצאת למסע זה," אמרה, מרימה עיניה ומישירה אותן אל נוגי. "אלביה בוודאי סיפרה לך על פרא האדם ביער המזרחי," אמרה נוגי, מחייכת במבוכה. "ועל האחת בנמל קאלין." "כן," השיבה הזקנה. "עכשיו הסתובבי," פסקה בחדות פתאומית, מחווה לה כי תפנה פניה אל המצוק. היא הסתובבה, נועצת עיניה בקיר הסלע המשונן ושמעה את מרלה מתרוממת מהדשא. "האם את זוכרת מה גרם לך להשתמש בכוחך באותם מצבים מסוימים?" שאלה מאחוריה. "כנראה שפחדתי," ענתה. "ורציתי להגן עלי ועל חבריי." מרלה הושיטה ידיה והחזיקה בזרועותיה של נוגי מאחורי גבה. "פחדת ממה?" "פחדתי שנמות או שניפגע." "פחד ממוות או מכאב," אמרה מרלה בסיפוק. "אלו הדרכים הטובות ביותר לבחון את עצמך, להגיע אל גבולות היכולת שלך ולמתוח אותם. אני חושבת שלאור כמות הזמן הקצרה העומדת לרשותנו, שימוש בדרכים אלה יהיה האימון היעיל ביותר." נוגי חשה במתכת קרה נוגעת בפרקי ידיה ואז שמעה נקישה עזה, כמו של המנעולים שהכין אביו של טאן. לפני שהבינה מה קרה היו ידיה אזוקות מאחורי גבה. היא בהתה במרלה בבלבול. "כעת כל מה שעלינו לעשות הוא לשחזר את אותה ההרגשה שהרגשת ביום ההוא ביער המזרחי," אמרה מרלה מחייכת, ונוגי חשבה כי חיוכה נראה קרוב מאוד לזדוני. היא הושיטה את ידה אל תוך התרמיל שהביאה עימה, לחשה כמה מילים ואז שלפה ממנו חרב ארוכה. "מה את מתכוונת לעשות עם זה?" שאלה נוגי בהפתעה בעודה מזיזה ומסובבת את ידיה באזיקי המתכת מאחורי גבה. "תנחשי," ענתה, מנופפת בחרב במרחק שיערה מפרצופה של נוגי כך שנוגי הרגישה את האוויר נחתך מהלהב החד. "את לא תפגעי בי," אמרה נוגי בגיחוך. "אולי ננסה משהו אחר." "את בטוחה?" שאלה מרלה, צועדת קדימה ובתנועה מהירה שיספה את חזית חולצתה של נוגי, מותירה בה שסע ארוך. "אולי אפגע בך רק במידה שאוכל לתקן אחר כך?" "את משוגעת!" הפטירה נוגי. "אין לך מספיק זמן לרפא אותי. אנחנו צריכים לעזוב בקרוב!" מרלה נופפה את החרב שוב ונוגי מעדה לאחור, מנסה להתרחק ממנה. "מי אמר שהתכוונתי להניח לכם לעזוב?" שאלה הזקנה, מחייכת בעיניים בורקות. "בתבשיל שממתין לחברייך לארוחת הצהריים שמתי תבלין מיוחד. אני קוראת לו פטריית שינת הנצח. נחשי למה," הוסיפה וצחקקה בסיפוק. "אני לא מאמינה לך," צעקה נוגי, קולה רועד. פיה יבש לפתע והיא חשבה על בוראן ששלח אותם לראות את מרלה, בטוח כי תוכל לעזור להם, בוראן שנעלם מיד לאחר שעזבו. "את לקחת חלק במרד, את לא רוצה שמלכי הדרום יגיעו לסירלנדיה." "ואולי לא ממש אכפת לי? אולי אני כועסת על הסירליאנים שהשאירו אותי מאחור? חשבת על זה לרגע?" היא זינקה לעברה של נוגי, נועצת את מרפקה בחזה. נוגי נהדפה לאחור ונפלה על גבה, ידיה זועקות מכאב כשנחת עליהן כובד גופה. היא מטורפת! כל הזמן הזה שגרה פה לבד בתוך ההר לאחר שאיבדה את אהובה וחבריה בוודאי הטריף עליה את דעתה. היא מתכוונת להרוג אותי! מרלה עמדה מעליה, חיוכה מתרחב ועיניה בוהקות בניצוץ משונה. היא הניפה את החרב בשתי ידיה והנחיתה אותה מטה בכבדות. נוגי הספיקה להתגלגל הצידה במהירות, שומעת את הלהב ננעץ באדמה וחשה את שיערה הודף אותה מעלה מהקרקע. היא הסתובבה באוויר, שיערה נפרש לצדדים ומייצב אותה, ונחתה על שתי רגליה. מרלה הביטה בה וצחקקה. "את מתכוונת לעשות את זה מעניין אני רואה," הפטירה, מושכת את החרב מהאדמה. היא שיחררה צווחה גרונית ורצה לעבר נוגי מנופפת קדימה בחרבה. נוגי הרגישה את הכוח זורם מראשה ושיערה אל כל תא בגופה. היא חשה את שיערה מתקשה מאחוריה ואז ננעץ באדמה, ומבלי לחשוב הדפה את גופה בעזרת רגליה כנגד הקרקע והתעופפה אחורנית, מתהפכת באוויר ונוחתת על סלע שהיה מרוחק ממנה כמה צעדים אך לפני רגע. מרלה היססה לרגע ואז הסתערה שוב, ונוגי, מבלי לחשוב, זינקה שוב לאחור, מנתרת למרחק כפול מזה אותו עשתה בקפיצה הקודמת. היא נחתה כשגבה אל המצוק ונצמדה אל הקיר הסלעי, מרגישה את אזיקי המתכת משתפשפים כנגד האבן. מרלה הביטה בה בהערכה פתאומית ועיניה הביעו צער מוזר שאת פשרו לא הצליחה להבין נוגי. "אני שולטת בכוח שלי," אמרה, מנסה להישמע תקיפה בין נשימותיה. "את מתקרבת לשם," הפטירה מרלה בזלזול. "אך לא תוכלי להמשיך לקפוץ לנצח. בטח לא אם את מתכוונת להלחם בדרקונים." היא החזיקה את החרב גבוה בשתי ידיה ואז הורידה אותה באיטיות עד שניצבה בגובה חזה של נוגי. חודו של הלהב הבהיק באור השמש ואז שיחררה הזקנה צרחה רמה ורצה לעברה במהירות שנראתה לנוגי לא מתאימה לגילה. היא הביטה לצדדים, מבינה כי לא נותר לה לאן לברוח. היא הולכת לפגוע בי הפעם, הבינה נוגי כשראתה שמרלה אינה מאטה. אולי החרב אינה אמיתית, חשבה, אך אז שמטה את עיניה והביטה בשסע בקדמת חולצתה. מרלה התקרבה אליה במהירות. קיר האבן הרגיש קר למגע ידיה וגבה, וצמרמורת עברה בשיערה. אנסה לבעוט בה, חשבה, כשלפתע עצרה מרלה, משחררת את החרב מידיה. החרב טסה באוויר, ממשיכה בתנופה ישרה לעבר נוגי. הזמן כאילו האט סביבה והיא הביטה בחרב שנראתה כמו נקודה בוהקת שהלכה וגדלה. גופה היה משותק והיא רצתה לעצום את עיניה אך לא הצליחה להסיר את עיניה מהחרב המתקרבת. היא עומדת לפגוע בי, הבינה. מוחה התרוקן ואז הבחינה בצללית מכסה את שדה ראייתה לרגע. היא שמעה את החרב פוגעת במשהו ואז את צליל המתכת הנהדפת ומתגלגלת באוויר. לפתע הבינה כי היה זה שיערה שכעת הוסט לאחור כמו מסך. היא ראתה את החרב מסתחררת באוויר וננעצת באדמה, וחשה את שיערה מחליק בחזרה אל גבה. היא הרימה את ידיה לפנים והבינה כי שברה את אזיקי הברזל. עיניה בחנו את פרקי ידיה והיא הבחינה כי לא הייתה עליהם אף שריטה. היא פסעה קדימה ורכנה אל החרב, שולחת אצבעותיה אל הלהב המבריק שהיה נעוץ בדשא. "היא אמיתית לחלוטין!" הכריזה בתדהמה. מרלה פסעה לעברה והיא הרימה את עיניה מהחרב, מביטה בה כלא מאמינה. "באמת התכוונת לפגוע בי!" הפטירה. "העיקר שהאמנת בכך," אמרה מרלה מחייכת. "ידעתי ששיערך יגן עלייך ברגע שכוחו ישתחרר." "כיצד יכולה היית להיות בטוחה?" שאלה בקול רועד. לחייה היו סמוקות ועיניה ברקו כשהביטה באישה המבוגרת. "מהרגע בו התחברת לחושייך הטבעיים ידעתי כי אין דרך חזרה. ידעתי כי שיערך יגיב על כל איום לחייך," אמרה, מתכופפת להרים את החרב. היא הסתובבה ופסעה לעבר הסלע עליו היה מונח תרמילה. "בואי נשוב אל הבקתה," אמרה. "הכשרתך הושלמה. מכאן ואילך יהיה תלוי רק בך שיפור וחידוד השליטה בכוחותייך. לא נותר לנו עוד זמן להמשיך בכך כאן." היא הושיטה ידה אל התרמיל, מלמלה כמה מילים ותחבה את החרב פנימה. "אה," הפטירה לפתע, פונה אל נוגי כשחיוך שובבי על פניה. "אתחרה איתך עד לבקתה. מי שתגיע ראשונה תצטרך להגיש את התבשיל המיוחד שלי לכולם." היא הסתובבה והחלה רצה לכיוון היער, ממהרת מטה בעוד נוגי תוהה אם התבדחה בקשר לתבלין המיוחד. ביום האחרון לשהותם עם מרלה נשארו כולם בבקתה, מתכוננים להמשך מסעם. ביין ומרלה ישבו רכונים מעל מפת קלף ישנה על שולחן המטבח בעוד טאן וסית הבריקו את חרבותיהם. אלביה הייתה שקועה בקריאת אותו הספר אותו קראה במהלך שהותם בביתה של מרלה. "מרלה לימדה אותך לחשים חדשים?" שאלה נוגי את אלביה. היא הייתה היחידה בחבורה שנותרה ללא שום הכנות מיוחדות למסע ולאחר שבילתה את מרבית הבוקר עם קאל החלה להרגיש חסרת תועלת. "כן," ענתה אלביה. "לחשים רבים שמעולם לא שמעתי עליהם," אמרה, מצביעה על איור של פרח קטן ואדום בספר. "פרח זה גדל רק במדרונות שמובילים לסירלנדיה. הוא בעל כוח רב," אמרה ודפדפה אל העמוד הבא. נוגי הביטה בשורות של כתב אותו לא הבינה, ואז פנתה ופסעה לכיוון סית וטאן. "החרבות האלה מדהימות," אמר טאן בעוד נוגי מתיישבת על כיסא סמוך. "אני לא חושב שלאבי היה מעולם בבעלותו כלי נשק קסום." "הקסם בחרבות לא קבוע," אמר סית, מחליק את חרבו לנדנה. "בסופו של דבר מה שבאמת חשוב הוא כמה מיומן אתה בשימוש בה." "ביין אמר שהשתפרתי," אמר טאן בזעם. "ואלביה תמיד תוכל לטוות עוד קסם לחרבותינו אם הקסם יפוג." היא הביטה בסית שהניח את אשפת החיצים שלו על השולחן והחל שולף את החיצים ממנה, בוחן כל אחד מהם בקפידה. "טוב," הפטירה. "אצא לבדוק מה שלום קאל שוב," אמרה וקמה מן השולחן. היא פסעה לכיוון הדלת כששמעה את קולה של מרלה מאחוריה. "חכי," אמרה וקמה משולחן המטבח. היא מיהרה אל הדלת, החוותה לנוגי כי תצא ראשונה ואז יצאה אחריה, סוגרת את הדלת אחריהן. "יש דבר נוסף עליו עלי לשוחח עימך," אמרה בעודן פוסעות לכיוון העצים הגדולים תחתם רבץ קאל. "אני בטוחה כי הבנת כבר כי את וקאל חולקים קשר מיוחד." "את מתכוונת לכך שאני מסוגלת להרגיש מה שהוא מרגיש ולשדר לו את תחושותיי?" "כן," השיבה מרלה. "אני לא יודעת אם את מודעת לכך, אך קשר זה אפשרי מכיוון שקאל הוא בחלקו דרקון." נוגי בהתה בה בפליאה בעודן מתקרבות אל העצים. "אני צריכה שתביני," אמרה מרלה, עוצרת ומשלבת את זרועה בשל נוגי, "שבמקרה ותיתקלו בדרקון, תהיי את היחידה המסוגלת לתקשר עימו." נוגי הבחינה כי עיניה של מרלה לבשו הבעה רצינית מהרגיל. "אז אשתדל לנצל זאת," אמרה, מנסה לחייך בעוד מרלה מהדקת את אחיזתה בזרועה. "את לא מבינה," אמרה. "הדרקונים היו חופשיים זמן רב. לא מן ההכרח כי לא ישמחו לפגוש צאצא של אדוניהם הישנים." "את חושבת כי הם ינטרו לי טינה מכיוון שאני סירליאנית?" שאלה בהפתעה. ממה ששמעה עד כה על הסירליאנים והדרקונים הניחה כי אם תפגוש בדרקון הוא יראה בה כבעלת עליונות כלשהי עליו. "חשבת שדרקון פשוט ישתחווה בפנייך מכיוון שאת סירליאנית?" שאלה מרלה בנוקשות. "בערך," ענתה נוגי במבט מבויש. "אז תהיי מאוכזבת לדעת כי ההפך יהיה סביר יותר. אם לא תראי לדרקון כי את ראויה להערכתו הוא פשוט יהרוג אותך ואת האחרים מבלי למצמץ. את מוכרחה להבין שבתור היחידה המסוגלת לתקשר עם הדרקונים את אמורה להציג אצילות או עליונות כלשהי שתרתיע אותם מספיק כדי לא להרוג אותך." "אך אלביה בוודאי תוכל לעזור לי עם קסמיה," גמגמה נוגי, בטנה צונחת. היא לא חשה בכובד האחריות המוטל עליה במסעם עד רגע זה, והנטל הפתאומי גרם לה לפיק ברכיים. "מרבית הלחשים לא פועלים על דרקונים," אמרה מרלה. "כפי שלא יפעלו עלייך." היא משכה בזרועה של נוגי כך שגרמה לה להסתובב והישירה מבטה אל תוך עיניה. "את מוכרחה להבין זאת כעת, אם לא כולכם עלולים למות לפני שתיכנסו לסירלנדיה. איש לא יוכל להגן עלייך או על האחרים ברגע שתבואו במגע עם הדרקונים. לא תוכלי לסמוך על קסמיה של אלביה או על כוחם ונשקיהם של הבחורים. הכול יהיה תלוי בך." נוגי הביטה אל תוך עיניה של מרלה והנהנה. "אני מבינה," אמרה. "טוב מאוד," אמרה מרלה. "לא הייתי נותנת לך לעזוב אם לא." -24- הם עזבו את הבקתה מוקדם בבוקר שלמחרת. קאל חג גבוה מעליהם בעוד מרלה חיבקה כל אחד מחברי החבורה והעניקה להם תליונים שהיו עשויים מגביש ירוק. "כך יוכלו כל יצורי היערות וההרים לדעת כי אתם חבריי. מרביתם לא יפגעו בכם לרעה כל עוד תענדו אותם." הם נופפו לה לשלום ופסעו בדממה בעקבות ביין, נעלמים בין העצים שצמחו במעלה ההר. מרלה הביטה בהם מדלת הבקתה, שיערה הארוך מתנופף ברוח הבוקר הקלילה. "ארגמן," קראה, ומבין שיח סמוך זינק שועל אדמוני וקטן ורץ לעברה. הוא זינק אל בין זרועותיה והיא ליטפה את חוטמו המאורך ואוזניו המזדקרות. "יש לי משימה נוספת בשבילך, סקרן קטן," אמרה, מרימה את החיה הקטנה אל פניה ואז לוחשת דבר מה לאחת מאוזניה המחודדות. "עכשיו מהר," הפטירה, והשועל הקטן זינק מידיה אל הקרקע והחל רץ במעלה ההר. "על פי הערכתי ולאור המידע שסיפקה לי מרלה אני מעריך כי נזדקק לכארבעה ימים כדי לטפס אל פסגת הרכס," אמר ביין כשעצרו לאכול את ארוחת הבוקר הראשונה שלהם מאז עזבו את ביתה של מרלה. "ואז נגיע לסירלנדיה?" שאלה נוגי. "לשוליה," ענה האיש הגדול. "היא חבויה בין רכס ההרים אך מרלה הראתה לי את הדרך המהירה ביותר לשם. היא בטוחה כי לא נתקשה למצוא אותה." "ההרים האלה וודאי שורצים בכל מיני יצורים מסוכנים," אמר טאן, מביט ברכס שהתנשא לפניהם כמו צל של סערה מאיימת. "זכור מה אמרה מרלה," ענה ביין, עוקב אחר מבטו של טאן אל ההרים. "מרבית שוכני היערות וההרים בסביבה לא יפגעו בנו לרעה. הם מכירים את מרלה מההר ומכבדים אותה. בתור טוות-ירח כה חזקה יש לה קשר עמוק לאזור הזה." "אבל?" שאל סית. "שוכני היערות הם לא אלו שצריכים להעלות פחד בליבכם," התפרצה אלביה לפתע. "עלינו לדאוג מפני שוכני השמיים, הדרקונים, ולחשוב כיצד נתמודד עימם כאשר נפגוש אותם." "אלביה צודקת," אמר ביין. "על כולנו לקוות כי לא נצטרך להתמודד עימם." "האם פגשת דרקון מעולם?" שאלה נוגי, ועיני החבורה הופנו אל ביין בציפייה. "פעם אחת," ענה, לוגם ארוכות מנאד המים שלו. "במהלך המלחמה הגדולה נלחמתי לצד סירליאנית והדרקון שלה. "הוא היה יצור אצילי ומלא הדר. רוב הלוחמים שמרו על מרחק מהם מפני ששמעו על מזגם הבלתי צפוי של הדרקונים, אך לי הוא תמיד נראה רגוע כשהיה לצידה של הסירליאנית." "האם הוא תמיד היה לצידה?" שאלה נוגי. "כן," ענה. "עד שאיבדה את חייה לחץ בעל ראש שחור שהוקסם על ידי טווה-אפלה." "ואז מה קרה לדרקון?" שאלה נוגי בדאגה. "הוא תלש את ראשו של טווה-האפילה וצלל אל בין שורותיו של צבא הדרום, הורג עשרות חיילים עד שנהרג על ידי כמה קוטלי-דרקונים." בעודם מסיימים את ארוחת הבוקר בדממה ניסתה נוגי לסלק מדמיונה מראות של דרקון מסתער אל תוך שורות של חיילים, קורע גפיים ומשסע שריונות. היא רק ראתה ציורים של דרקונים בספריה של אלביה, אך התמונות בראשה נראו חדות ומציאותיות, והיא חשה ברעד חולף בגופה. היא לא סיימה את ארוחתה וכשקמה החבורה להמשיך במסע חשה את שיערה נע באי שקט על גבה. בבוקר הבא העיר אותם ביין עם הזריחה והם טיפסו במעלה מדרון סלעי ותלול לפני שעצרו לארוחת הבוקר. נוגי הביטה בפסגות המושלגות לפניהם וחיככה את ידיה ברגליה. מעבר לפסגות אלה שוכנת סירלנדיה, חשבה לעצמה. ארצם של אבותיי, של עמי. האם תהיה זאת גם ארץ מותי? "אינך חושב כי חלק מהדרקונים עזבו את סירלנדיה, אם לא כולם?" שאל טאן, שובר את הדממה ומושך את נוגי בחזרה למציאות. "אולי הם חיים כאן בהרים ובנקיקים. אולי אנו עלולים להתקל בהם בכל רגע?" "מסופקני," ענה ביין. "אפילו אם חלק מהדרקונים עוזבים את תחומה של סירלנדיה בכדי לצוד, הם תמיד ישובו אליה מכיוון שהם יודעים שזהו המקום הבטוח ביותר עבורם במחוז המערבי. אף כוח גדול לא יכול להגיע אליה בחשאי והם למדו לקח חשוב מהמלחמה הגדולה – כי רק בסירלנדיה יש להם יתרון עצום על אויביהם." "איזה יתרון?" הצטרף סית לשיחה. "סירלנדיה ממוקמת בתוך מכתש טבעי שנוצר מאגם שהתנקז מבין ההרים. במשך מאות אלפי שנים זרם האגם, שהיה בגודל של ים קטן, דרך נהר אחד במורד ההר, מנקז אדמה ואבנים מההר ומשאיר אחריו מכתש טבעי ענק מימדים אי-שם בפסגת הרכס," אמר ביין, מצביע אל בין הפסגות הגבוהות. "הדרקונים יכולים לראות כל אחד הנכנס למכתש ולהתקיפו מהאוויר בעוד הוא כלוא בתוך המכתש. המכתש כה רחב ידיים כך שאף אם יצליח צבא כלשהו להפתיעם ולהעפיל אל שוליו, עד שיגיע למרכזו לא יישאר ממנו כל זכר." "כך שאין שום סיכוי שנצליח לחמוק מהם," התערבה אלביה, מרימה את עיניה מספרה. "אם הם עדיין שם נאלץ להתייצב מולם ולהתמודד איתם." "להתמודד איתם?" שאל טאן כלא מאמין. "חשבתי שהם בלתי צפויים." "זה נכון," ענתה. "אז כיצד נוכל להיות בטוחים כי יקשיבו לנו לפני שיתלשו את גפינו וייצלו אותנו כחטיפים?" המשיך, מביט באחרים לתמיכה. "בשביל זה יש לנו את נוגי," אמרה אלביה, הופכת דף בספרה. בלילה חנו תחת צוק גבוה, היכן שהקרקע הייתה מכוסה בעשב נמוך וכמה שיחים קטנים. הם הבעירו מדורה מעצים שאספו בדרך והתקבצו סביבה. "האוויר הולך ומתקרר ככל שאנחנו עולים," אמר טאן, מחכך את כפות ידיו יחדיו, בעודם מביטים בקדרה הקטנה שישבה בין הלהבות. "אתה חושב שמישהו עוקב אחרינו?" שאלה נוגי לאחר שסיימו לאכול את ארוחת הערב. הם מתחו את רגליהם הדואבות מול המדורה, משפשפים אותן בידיהם. "סבורני שלא," ענה, שואף ארוכות ממקטרתו. "אמרת בעצמך כי קאל לא הבחין בשום יצור שנע בעקבותינו במעלה ההר." נוגי הוציאה גלימת מסע מתרמילה וכיסתה בה את רגליה. "פשוט נראה לי מוזר שמלכי הדרום יודעים כי אנחנו בדרכנו לסירלנדיה ואיש לא מנסה לעצור אותנו," אמרה. "אז היית מרגישה רגועה יותר אם איזה פרא אדם תקף אותנו בזה הרגע?" שאל טאן מגחך. "לא," ענתה בכעס. "אני רק מקווה שאנחנו עושים את הדבר הנכון. מה אם נגיע לסירלנדיה ונמצא עיר רפאים ששלדי דרקונים מרצפים את רחובותיה?" "עלולה להיות סיבה לפעולותיהם של מלכי הדרום," אמר ביין. כל העיניים הופנו אליו אך הוא המשיך להתבונן באלביה. היא לקחה נשימה עמוקה ואז הביטה באחרים שצפו בהם בבלבול. "ייתכן כי למלכי הדרום אין כל כוונה להגיע אל סירלנדיה," אמרה לאחר שתיקה ממושכת. היא החזירה מבט קודר לביין ונוגי הרגישה כי איננה רוצה לדעת שום פרט נוסף ממה שעמדה לספר להם. "בסמוך לסיום המלחמה הגדולה," אמרה אלביה לבסוף, שואפת עמוקות. "השתלטו צבאות הדרום על העיר הקדושה שוראק." "שוראק?" שאל סית בהפתעה. "חשבתי שהיא נשרפה עד היסוד." "אכן," אמרה אלביה, מביטה בו בחוסר סבלנות. הוא הנמיך את מבטו בכדי לחמוק מעיניה. הלהבות השתקפו בהן ונוגי ידעה כי לא יהיה זה חכם להפריע לה שוב לפני שתסיים את דבריה. "אך לפני שהשמידו צבאות הדרום את העיר, הם לקחו את הנביאה הקדושה של שוראק בשבי. נאמר כי הייתה זקנה כמו העיר עצמה. הנביאה הייתה ידועה בכך שחזתה מאורעות גדולים לפני התרחשותם." היא השתתקה לרגע, הושיטה את ידה אל פיסת עץ והניחה אותה על הלהבות הגוססות שעטפו אותה בתאווה. "מרלה אמרה לי כי היא חושדת שמלכי הדרום הכריחו את הנביאה, בעזרתם של טווי-אפלה, לחזות את העתיד בשבילם. מה שראתה הפחיד אותם כל כך עד שהרגו אותה בו במקום ושרפו את העיר כדי שאיש לא ישמע מה ראתה. לאחר מכן היו נחושים בדעתם יותר מתמיד להחריב את סירלנדיה." "נבואה?" שאל טאן בהתלהבות. "כן," ענה ביין. "אז אתם סבורים שלמלכי הדרום יש תכניות אחרות מלבד לנסות ללכוד אותי ולשלוט בדרקונים?" שאלה נוגי. "אולי," ענתה אלביה. "פרטי הנבואה נחשבים לסוד שמור. אף אחד מלבד שלושת מלכי הדרום לא יודע את פרטיה, אך די ברור כי יש לה קשר מסוים לסירליאנים. לכן היו מלכי הדרום כה יסודיים בהשמדתם. "אני מניחה שעלי לחוש הקלה על כך שלא היו יסודיים מספיק," אמרה נוגי, נועצת עיניה בלהבות. "אל תיחפזי," אמר ביין בנחרצות. "גם אם למלכי הדרום יש תכנית אחרת לשליטה מוחלטת בארבעת המחוזות, אני עדיין בטוח כי יש לך תפקיד חשוב בה. הם אולי לא זקוקים לך יותר, אך את עדיין מהווה איום משמעותי מבחינתם, ולכן כה חשוב שנגיע לסירלנדיה במהירות האפשרית." "כדי שנוכל לשכנע את הדרקונים להצטרף אלינו בניסיון לעצור את צבאות הדרום?" שאל סית. "זאת וגם," אמרה אלביה, רוכנת קדימה כך שהלהבות ריצדו בעיניה. "כדי שיעזרו לנו לגלות את פרטי הנבואה." ביום השלישי נעה החבורה בחצי מהמהירות בה התקדמו בימים הקודמים. נוגי הביטה באחרים שהשתרכו מאחוריה, צועדים בכבדות בעודם מטפסים מעלה על המדרונות הסלעיים. נהיה קשה לנשום," אמר ביין כשעצרו לנוח. "נוגי נראית היחידה מאיתנו שלא מוטרדת מהגובה," העיר סית, לוגם מנאד המים שלו. "מרלה הסבירה לי כי הסירליאנים הסתגלו לחיים בגובה רב," אמרה נוגי. " הם פיתחו יכולת זאת על ידי שנים של רכיבה על גבי דרקונים בגובה רב מזה." "אתה סבור כי נגיע לסירלנדיה בעוד יום?" שאל טאן, מתנשם בכבדות ומביט בביין. "בעזרת זה נצליח," אמרה אלביה, שולפת בקבוק לבן ומאורך מתיקה. "האם זה שיקוי סיבולת?" שאל טאן בהתלהבות. "דודי סיפר לי על שיקויים כאלה. הם יקרים מאוד ועוזרים להשיב סיבולת בכל מצב." "לא בדיוק," ענתה אלביה, מקישה על הבקבוק בקצה מטה העץ שלה ולוחשת כמה מילים. הם הביטו בבקבוק שהחל זוהר באור לבן עמום, פועם, ואז דעך ושב לצבעו החלבי. "אני ומרלה רקחנו את זה," המשיכה, חולצת את הפקק מפי הבקבוק. "זה שיקוי מיוחד שנועד לסייע במהלך טיפוס על הרים. הוא עוזר לנשום בתנאים כאלה." היא לקחה לגימה זריזה מהבקבוק והושיטה אותו לסית. "מרלה הורתה לי להשתמש בו ביום השלישי למסע. הוא אמור להספיק לנו לפחות לעוד שלושה ימים, ויש לי בקבוק נוסף למקרה שנתקשה בירידה למטה." "אם נזכה לרדת בחזרה," הוסיף טאן בגיחוך. סית לגם מהבקבוק והעבירו לביין, שלגם ממנו והעבירו לטאן. טאן הושיט את הבקבוק לנוגי אך אלביה החוותה לו כי יחזיר לה אותו. "את לא זקוקה לו," אמרה, מחייכת. "לא תהיה לו כל השפעה עלייך." לאחר המנוחה היה נדמה כי שבה החבורה לקצב הליכתה הרגיל. כולם נראו מרועננים בעודם מטפסים בין שלגיות, מדלגים מעל לפלגים קפואים, וחולפים על פני ברכות קרח. ביין שב לצעוד בראש החבורה, בודק את המפה מדי פעם ובוחן את ההוראות שנתנה לו מרלה. טאן, נוגי ואלביה פסעו מספר צעדים מאחוריו, וסית פסע מאחוריהם, עוצר מדי פעם ומשקיף מטה. הוא הביט מעלה ואותת אל קאל שהשיב בצווחה קצרה ואז נסק גבוה אל בין העננים העבותים. "קר פה כמו בחורף בעמק דרוז'אן," אמר טאן, משפשף את כפות ידיו יחדיו אל מול להבות המדורה כשהתיישבו לארוחת הערב. הם לבשו את גלימות המסע שלהם מעל לבגדים שנתנה להם מרלה והצטופפו סביב המדורה הקטנה. בדרכם מעלה הם קוששו זרדים, מקלות, ושיחים יבשים, כך שכשחנו ללילה הייתה ברשותם כמות שהספיקה ללבות את המדורה למשך כל הלילה. מעליהם היתמר באפלה צידו החיצוני של המכתש. "אז מחר נגיע לסירלנדיה?" שאל טאן את ביין בעודם לוגמים תה מהביל שחלטה אלביה. "נגיע אל שולי המכתש," ענה ביין. "נצטרך לטפס מטה קודם כל, וייקח לנו לפחות יום כדי להגיע אל מרכזו." "מה יש במרכזו?" שאלה נוגי. "אולי בניין העירייה של סירלנדיה או מקדש כלשהו," ענה. "מרלה אומרת שהוא חלק ממה שהיה בית המלוכה שבו ישבה מועצת זקני הסירליאנים ומלכתם. הוא נקרא בפיהם היכל הרוחות." "אז זה ארמון?" תמה סית. "אינני יודע," אמר ביין. "מרלה לא תיארה בפניך את המבנה בכדי שנוכל לזהות אותו?" שאל טאן בתמיהה. "היא לא יודעת כיצד הוא נראה," ענה. "הסירליאנים מעולם לא הניחו לאף זר להיכנס להיכל הרוחות או אפילו להתקרב אליו." "אז כיצד אנו אמורים למצוא ולזהות אותו?" שאלה נוגי בבלבול. "קודם כל, מרבית המבנים שהקיפו אותו הוחרבו בהתקפה של כוחות הדרום," הסביר ביין. "הם לא הצליחו להגיע עד להיכל הרוחות כנראה מפני שהוא נמצא ממש במרכזו של המכתש ושם רוכז חוד החנית של ההגנה הסירליאנית." "הגיוני שיבנו את המבנה החשוב להם ביותר במרכז המכתש, מבחינה אסטרטגית," אמר סית, מביט בביין לאישור. טאן ונוגי גיחכו והוא הרים אבן והשליך אותה לעברם. "היכן למדת את כל המילים המסובכות האלה?" שאל טאן עם חיוך, ונוגי השליכה את האבן חזרה לעברו של סית. אלביה הביטה בהם בפרצוף משועשע, והנמיכה מבטה אל המטה ששכב בחיקה. "אתה לומד יותר מאיך להשתמש בחץ וקשת כשאתה מצטרף לצוות הציידים של הכפר," אמר בקשיחות. "אך מדוע שתדע זאת?" הוסיף בזלזול. פניו של טאן הרצינו ברגע. "ומה אם הוא לא במרכז המכתש?" שאל טאן, עיניו קוראות תיגר. "שתוק," פלט סית. "תן לו לסיים." "לא, אני רציני," מחה טאן. "הסירליאנים לא היו בני-אנוש, למה שנניח שחשבו ופעלו כמו בני-אנוש?" "בני-אנוש או לא," אמר סית בקול. "זה הגיון פשוט." "יש משהו בדבריו של טאן," אמר ביין. כל העיניים הופנו אליו בחוסר אמונה. "איננו יכולים להיות בטוחים כי המבנה יימצא במרכז המכתש. נצטרך לגלות זאת כשנגיע לעיר עצמה." "אז נצטרך לבדוק כל מבנה שנמצא בדרך כדי לראות אם הוא במקרה היכל הרוחות?" שאל טאן. "כפי שכבר ציינתי, לפי עדויות של כמה אנשים ששרדו את הקרב, לא נותרו בניינים רבים על תילם בעיר," אמר ביין. "אלו שנותרו בוודאי זכו להגנה טובה יותר מהאחרים מה שיעיד על חשיבותם לסירליאנים. השאיפה היא שמתוך אותם בניינים נוכל לזהות את היכל הרוחות." "ויש לנו את קאל שיעזור לנו בכך," אמרה נוגי, מביטה אחורנית אל עוף הדרקון שישן מאחוריה, כנפיו המקופלות עולות ויורדות על חזהו לקצב נשימותיו. "אני בטוחה שנצליח לזהות אותו," אמרה אלביה לפתע. "אם לא כולנו, אז לפחות נוגי." בבוקר התחילו את הטיפוס התלול אל פסגת הרכס שהיוותה את קירו החיצוני של המכתש. המדרון היה מסולע ובלתי יציב, אך ביין הוביל אותם במעלה שביל שנראה בטוח יותר מהאחרים שראו. "מרלה ציינה כי הטיפוס אל שולי המכתש יהיה מסוכן," אמר להם לפני שהחלו בטיפוס. "נצטרך להישאר ערניים ולהיזהר מסלעים נופלים ואבנים חלקלקות. כדאי שנשאר קרובים האחד לשני." נוגי הביטה מעלה בקאל שדאה במרחק קצר מעליהם. היא קיוותה כי יהיה מהיר מספיק בכדי לתפוס אותה או כל אחד מהחבורה במקרה ויחליקו במורד ההר. ביין התנגד לרעיון שהציעו היא וטאן, כי קאל ייקח אותם בתורות על גבו אל תוך המכתש. "כאן הסיכוי הגבוה ביותר להיתקל בדרקונים, ואתם רוצים להתפצל ועוד להיכנס לסירלנדיה רכובים על גב של עוף-דרקון?!" כשהציג זאת כך אכן נראה הרעיון טיפשי והם וויתרו עליו. "נוגי!" רעם קולו של ביין מלפנים. "שמרי על מבטך קדימה אחרת תאבדי את שיווי משקלך!" היא הפנתה את ראשה לפנים והחלה מטפסת אחרי טאן. המדרון היה כה תלול עד כי נאלצה להשתמש בידיה וברגליה כדי לאחוז בקרקע. "לא נוכל לעצור למנוחה עד שנגיע אל שפת המכתש," נזכרה בדבריו של ביין באותו הבוקר. "אז אני רוצה שכולם יאכלו, ישתו, ויעשו כל מה שעליהם לעשות לפני שנתחיל בטיפוס." היא הצטערה על שהקשיבה לו והכריחה את עצמה לאכול מארוחת הבוקר שהכינו בחופזה. כעת הרגישה את האוכל מטפס במעלה גרונה וחשבה כי יתפרץ ממנה כל רגע. ממה שהצליחה לראות מדי פעם מפניהם של טאן ואלביה הבינה כי גם הם היו שותפים לתחושתה. הם טיפסו בדממה, נאבקים בכוח המשיכה שגרם לגופיהם להרגיש כבדים מנשוא. נוגי חשה את רגליה מתנגדות בעודה ספק מטפסת ספק זוחלת על קירו החיצוני של המכתש. האוויר הקריר והרענן היה תנחומה היחיד. היא חשה בזיעה הקרה שטפטפה תחת בגדי המסע שלה. לפחות אין לי נשק לסחוב, חשבה בהקלה בעודה מביטה בגברים ובנשקיהם שהיו קשורים לגביהם. מטה העץ של אלביה היה עטוף בבד וקשור לגבה, ואף כי הציעה לעזור לה בסחיבתו, סירבה. השמש עמדה מעליהם כשהגיעו אל שפת המכתש. ביין היה הראשון לטפס אליה. "שככה יהיה לי טוב," הפטיר, ושאר החבורה ניסו להחיש את צעדיהם האחרונים כדי להביט אל הצד השני. נוגי התייצבה לצידה של אלביה, מוחה זיעה קרה ממצחה ומביטה במכתש ביראת כבוד. "זה מדהים!" הכריז טאן. הם עמדו האחד לצד השני, מתנשפים בכבדות ומביטים במכתש העגול והעצום שנפרש לפניהם. "לא תיארתי לעצמי שיהיה כה גדול," אמרה נוגי, מצילה על עיניה בעזרת כף ידה וסוקרת את המכתש באיטיות מצד לצד. "זה כמו אגם שהתייבש." "לא חשבתי שיהיה כה פורה," הוסיפה אלביה, בוחנת את העיגול הירוק שמתחתיהם. "דמיינתי אותו כמו פי-הרשע." במרחק יכלו להבחין בכמה קבוצות קטנות של עצים שהיו מפוזרות במכתש, ובמרחק מבנה גדול ולבן שטושטש על ידי קרני השמש אך דמה לגבעה מלאכותית. "אני בטוח שזה היכל הרוחות, או שהוא לפחות נמצא בסמוך לדבר הזה," אמר ביין. הוא החל פוסע במורד המדרון הירוק והשאר פסעו בעקבותיו, עיניהם נעוצות באופק. המדרון שהשתפל אל תוך המכתש היה פחות תלול בצורה ניכרת מצידו החיצוני של המכתש. רוח קרירה נשבה בפניהם, כאילו מגיעה ממרכז המכתש, מייבשת את הזיעה על פניהם. נוגי הבחינה בכמה פלגים, מימיהם מנצנצים בעודם מתעקלים בין העשב הגבוה. "חשבתי שיהיו כאן יותר סימנים למלחמה שהתרחשה פה," אמר סית, מביט מסביבו בעודו פוסע לצידו של ביין. "בתים הרוסים, גזעים חרוכים, אולי כמה שלדים." "גם אני," הסכים ביין. "נראה לי שהצמחים במכתש פוררו וכילו את רוב העצמות והחפצים שנותרו פה לאחר המלחמה," אמרה אלביה, מתכופפת ובוחנת צמח בעל פרחים אדומים כדם. "מרלה הסבירה לי על צמחים אלה. הם נוצרו על ידי הטווים הסירליאנים כדי שישמרו על ניקיונו של המכתש." "ועל סודותיו," הוסיף טאן, מביט מסביב בעשב הגבוה. "כדאי שנשאר קרובים האחד לשני ונפקח עיניים," אמר ביין, מחווה לאלביה כי תקום ותצטרף אל שאר החבורה. "עלינו לזכור כי זהו שטחם של הדרקונים כעת." הוא הביט מסביב, עיניו מתכווצות בעודו סורק את השטח לפניהם. "נוגי," פלט לפתע. "האם קאל מבחין במשהו?" היא הרימה את עיניה מעלה, מחפשת בשמיים הכחולים אחר עוף הדרקון, אך למרות שהשמיים היו די בהירים לא הצליחה לאתרו. היא התרכזה, מנסה לחוש בכל סימן לרגשותיו ותודעתו, אך ללא הועיל. "אולי הוא עף קדימה," הציע סית. "אולי הוא הריח עצי פרי או משהו." "אולי," אמרה נוגי באי-נוחות. "אך הוא היה מודיע לי." "הוא בוודאי השתעמם כשחיכה שנטפס אל שולי המכתש והחליט לחפש משהו לאכול בינתיים," המשיך סית, מחייך בחום. "כנראה," הפטירה נוגי. היא ראתה את ביין ואלביה מחליפים מבט זריז ואז החווה להם ביין להמשיך. "כדאי שנמצא מקום בטוח לחנות בו ללילה," אמר כשהחלו לצעוד שוב. "נהיה טרף קל אם נשאר סתם כך בשטח הפתוח." ככל שפסעו עמוק יותר אל כיוון מרכז המכתש החלו מבחינים בסימני חיים מסביבם. בין העשבים השוטים בצבצו תבניות שיחים ופרחים שנראה כאילו היו פעם חלק מגנים מורכבים. שיחים צבעוניים ופרחים שונים ניסו לזקוף ראשיהם אל השמש מבין יער העשבים הגבוה דרכו צעדו בזהירות. הם ראו כמה בריכות מים מכוסות באצות שפרחים אחדים צפו על פניהן, ושפיריות ססגוניות שחגו סביבן במרדף בלתי-פוסק. נוגי הבחינה בכמה אבנים מסותתות שבוודאי שימשו לבנייה, טובעות בים העשבים הפראי. "כאן התחילו כנראה שולי העיר," אמרה אלביה, נוגעת באבן לבנה שישבה על אבן זהה לה. "הסירליאנים הפשוטים יותר גרו כאן וטיפלו בגנים החיצוניים. לפי מרלה הם אלה שסיפקו חלק גדול מאספקת המזון של העיר." הם המשיכו פוסעים בין העשבים שהאטו את התקדמותם באופן ניכר. ביין הביט אל השמיים ללא הרף, דרוך לכל רחש. נוגי לא הייתה בטוחה אם הביט בשמש, חושש שמא לא יספיקו להגיע עמוק מספיק אל תוך העיר לפני רדת החשיכה, או אם חיכה לדרקונים שיצללו לעברם מהשמיים. "כדאי שלפחות נגיע עד לשם לפני רדת החשיכה," אמר לאחר רגע, מצביע לעבר שורת הריסות של מה שנראה כמו שלדי מבנים לבנים במרחק. נוגי אימצה את עיניה והביטה לפנים, מנסה למצוא משהו מיוחד בשברי המבנים. "הם די גדולים," אמרה. "ובמצב טוב יחסית. גם העשבים נראים נמוכים ודלילים יותר סביבם." ביין הסתובב והביט בה, ואז הפנה מבטו לפנים. "את מסוגלת לראות בבירור למרחק כה רב?" שאל בהפתעה. "בטח," ענתה. "זה דורש קצת מאמץ אך אני יכולה לראות הרבה יותר טוב מלפני ש..." היא לא סיימה את המשפט. תמונות של מסעם הבזיקו בראשה, מהיער המזרחי דרך נמל קאלין ועד המכתש בו ניצבו. איזה שינוי אדיר התחולל בה. "היית צריכה להגיד משהו מוקדם יותר," אמר ביין מחייך. "אולי היינו מצליחים למצוא נתיב קל יותר לטיפוס אל המכתש מזה שהציעה מרלה." "אם זה עוזר, התבוננתי קדימה מדי פעם כדי לחפש כל סימן לחיים," אמרה בהתנצלות. "ודרקונים, כמובן. עד עכשיו לא הבחנתי בדבר." "אלו בשורות טובות," אמר. "כעת כדאי שנזוז וננסה להגביר את צעדינו," הוסיף, מאיץ את קצב הליכתו ורומס את העשבים לפניו. הם פסעו בשביל שיצרו צעדיו הגדולים, נזהרים לא למעוד על הריסות שהיו חבויות בין הצמחייה. כשהתקרבו אל שורת המבנים הלבנים יכלו להבחין כי מרביתם ניצבו כמעט בשלמותם. לחלקם היו עדיין ארבעה קירות עומדים, והם מצאו כמה שגגותיהם עוד ניצבו מעליהם. ככל שהתקרבו אליהם הלכה העשבייה ונהייתה דלילה ונמוכה, וכשהגיעו אל המבנים עצמם ראו שפרט לדשא נמוך הצמחים היחידים שצמחו במקום היו שרכים וגפנים שטיפסו על הקירות הלבנים. במבנים ההרוסים יותר נתלו הצמחים על החלונות החשופים כמו וילונות ירוקים וצבעו את קירותיהם בירוק. "כמה מהמבנים האלה נראים במצב סביר בהחלט," הכריז ביין כשפסעו בין ההריסות. "כדאי שננסה את אלה," אמר, מצביע לעבר שורת מבנים מקורים שהצמחייה סביבם נראתה דלילה במיוחד. "בוודאי הוטל עליהם לחש כלשהו," אמרה אלביה. "או מסביבם. אולי מי שגר בהם חשב שישוב לכאן מתישהו או שפשוט נהג להעדר רבות מביתו." "מה זאת אומרת?" שאל סית. "הצמחים במכתש ייחודיים למכתש עצמו. הם הובאו לכאן או נוצרו כאן על ידי הסירליאנים על מנת שישמרו על ניקיונו." "לשמור על הניקיון?" שאל טאן בתדהמה. ביין התקרב אל אחד המבנים והפנה את מבטו לאחור, מקשיב גם הוא לשיחה. "צמחים אלה צורכים ומכלים כל חומר שמוטל בקרבתם. אם לא נוהגים לגזום אותם על בסיס קבוע הם מסוגלים להפוך כל דבר לעפר." "הם ממש אהבו ניקיון כנראה," אמר טאן. "או שלא רצו שאף אחד יחיה בסירלנדיה אחריהם," אמר ביין עם חצי חיוך, ופסע אל תוך אחד המבנים. סית נכנס אל המבנה בעקבותיו. קירות המכתש הטילו צללים על העיר הנטושה, מחשיכים אותה בטרם עת. "היכל הרוחות נראה די קרוב לפה," אמרה נוגי, מביטה קדימה אל המבנה הלבן העצום. משק כנפיים נשמע מעליהם והשלושה נשאו עיניהם מעלה. "קאל," הכריזה נוגי בשמחה ואז הבחינה בפניהם המפוחדות של אלביה וטאן. "כדאי שנכנס פנימה," אמרה אלביה, מניחה את ידה על כתפה של נוגי ומביטה סביבן על עיר הרפאים המחשיכה. הן פסעו בעקבות טאן אל תוך המבנה, היכן שביין וסית הדליקו מנורת שמן ובחנו את החדר המרובע. נוגי הביטה סביבה על הקירות הלבנים החשופים ועל השרכים שפשטו עליהם כמו וורידים. החדר הדהד בשלוותו. היא שכחה כמה עייפה הייתה וכמה כאבו רגליה. מבלי לחשוב היא החלה פוסעת אל עבר אחד הקירות שבאמצעו ניצב חלון, והניחה את ידיה על אדנו, מביטה החוצה אל העיר האפלה. המבנה עצמו חמים למגע, חשבה לעצמה, מחליקה את ידיה על הקיר הלבן ומלטפת את קימורי החלון. במבנה כמו זה גרו הוריי. אולי אף התגוררו בבית זה. צמרמורת אחזה בה והיא חשה בגוש מטפס בגרונה. התחושה שהרגישה כשסיפרו לה דלה ואימה על זהותה האמיתית עלתה מעמקי נשמתה והיא הרגישה כיצד היא מציפה אותה בגלים מן העבר, עבר אותו לא הכירה, ושאליו כבר לא הייתה שייכת. "יש עוד קומה לבית," קרא טאן, מצביע לעבר גרם מדרגות בקצה החדר. "כבר סרקנו אותה. היא נראית בדיוק כמו הקומה הראשונה," השיב ביין. "אני סבור כי מוטב שנישן פה למטה. אם הדרקונים יופיעו בלילה איננו רוצים להימצא בקומה השנייה." טאן הנהן בהסכמה והם הורידו את תרמיליהם ומתחו את שריריהם הדואבים. הם לא הדליקו מדורה בלילה. הבית היה חמים בצורה מפתיעה למרות החלונות שהיו פתוחים בקירותיו. הם אכלו ארוחת ערב דשנה כדי לפצות על המעט שאכלו במהלך היום. קאל לא היה רעב ונוגי חשבה כי הוא נראה מוטרד, אם עוף-דרקון אכן יכול להראות מוטרד. היא ניסתה לשאול אותו לפשר התנהגותו אך הוא נשף אוויר דרך הנחיריים שבמקורו וסירב לתקשר איתה. "הוא לא אוהב את הריח של המקום הזה," אמר סית בחיוך, מלטף את ראשו המנוצה. "המקום הזה בוודאי מריח לו כמו גללי דרקונים." "אני יוצאת רגע כדי להעיף עוד מבט בצמחים לפני שמחשיך לגמרי," אמרה אלביה לנוגי. "רוצה להצטרף אלי?" "בוודאי," ענתה נוגי. היא שלחה מבט לעבר ביין שהביט בהן בתמיהה. "אל תדאג, לא נתרחק." היא משכה את נוגי בשרוולה והובילה אותה אל מחוץ לבית אל תוך הלילה הצונן. בלחישה זריזה היא גרמה לקצה מטה העץ שלה לזרוח באור עמום. "שכחתי כמה קר בחוץ," אמרה נוגי, משחררת את ידיה מאחיזתה של אלביה ומחככת את כפות ידיה יחדיו. אלביה החלה פוסעת בחשיכה, ולאחר כמה צעדים כרעה. "הנה," אמרה, ונוגי פסעה לעברה והבחינה כי הייתה עסוקה בבחינת פרח אדום כהה לאורו החלש של המטה שלה, זהה לפרחים בהם הבחינו לפני כן. "זה אותו פרח כמו אלה שראינו מספר פעמים מאז שנכנסנו למכתש," אמרה אלביה. "אני רוצה לקטוף כמה. ראיתי תיאור שלהם בספר שנתנה לי מרלה ואני בטוחה שאוכל להשתמש בהם בעתיד." "חשבתי שהפרחים האלה ייחודיים למכתש ולסירליאנים," תמהה נוגי. "כיצד הם יכולים להופיע בספר שנתנה לך מרלה?" "התעלמי מהפרחים," אמרה אלביה, מושכת בגלימתה של נוגי מטה עד שכרעה לצידה. "אני מוכרחה לשאול אותך משהו. אינני יודעת כיצד להסביר זאת, אך אני חשה במשהו, משהו קרוב. כאילו מישהו צופה בנו. אני חושבת שזו תחושה דומה לקשר שיש לך עם קאל," לחשה. נוגי הביטה בה בעיניים פעורות. "את חושבת שאת מסוגלת להרגיש את הדרקונים?" שאלה נוגי. "לא," ענתה. "אלה לא הדרקונים. זה מרגיש... כאילו זה לבד, מה שזה לא יהיה, וזה רוצה שארגיש אותו, שאהיה מודעת לנוכחותו," אמרה, מביטה בנוגי בתקווה. "זה באמת נשמע דומה לתחושה שהרגשתי מקאל לפני שפגשנו אותו," אמרה נוגי. "הרגשת משהו נוסף כשפגשנו אותו לראשונה?" שאלה אלביה. "הרגשתי מה שהוא חש אז. אבוד, מפוחד." היא הביטה בעיניה של אלביה. "מדוע? מה את מרגישה?" אלביה הנמיכה את ראשה, מביטה בפרח האדום כדם. לאחר רגע הרימה את מבטה ונוגי הבחינה בדמעות זולגות במורד לחייה. "אני חשה בשנאה, ולצידה שמחה. אני חשה..." היא רעדה ויפחה חלושה נמלטה מפיה. נוגי הניחה ידיה על כתפיה הרועדות. "מה הדבר?" שאלה נוגי. "מה את מרגישה?" אלביה הביטה אל תוך עיניה של נוגי, ואור המטה ריצד בדמעות הנוספות שנקוו בעיניה. נוגי הבחינה בפחד העמוק שהביעו. "מוות," ענתה. "אני מרגישה מוות." -25- נוגי התעוררה בחדר הלבן שהיה מוצף באור. הקירות החיוורים החזירו את אור השמש והיא נאלצה להסתיר את עיניה בעזרת ידה, ממצמצת בעפעפיה עד שהתרגלה לזוהר. היא הבחינה באלביה שהייתה עסוקה בחליטת תה ריחני על מדורה קטנה. טאן היה עסוק בקיפול מזרן השינה שלו ותחב אותו ואת שמיכתו לתרמילו כשסיים. "בוקר טוב," אמר, מאלץ חיוך לעברה. המתח הורגש באוויר החדר, סמיך כמו מים. היום יגיעו למרכזה של סירלנדיה. היום יתחוור להם סוף סוף אם קיים שביב כלשהו של תקווה לעצירת מלכי הדרום. היום ידעו האם מסעם היה לחינם. "אולי נמות היום," אמר לפתע, מהדק את רצועות תרמילו. החיוך היה פרוש עדיין על פניו ועיניו היו מרוכזות בתרמיל שלפניו. אלביה הפנתה את מבטה אליו, מבחינה בפיו שהחל רועד. היא הרימה את קומקום התה מהאש ומזגה נוזל אדום מהביל לספל, ואז קמה וניגשה לעברו. "קח," אמרה, מושיטה לו את הספל. הוא הושיט את ידו ולקח את הספל, ואז הניח אותו לשפתיו ולגם מהנוזל החם בדממה. נוגי קמה והחלה מקפלת את חפציה. "אני יוצאת להתפנות," אמרה, צועדת לכיוון הדלת. "כדאי שתנעלי את מגפייך," אמר טאן. "כשיצאתי בבוקר נצרבתי כהוגן ברגלי." "זה בסדר," אמרה אלביה. "הצמחים לא יפגעו בה." נוגי הביטה ברגלו של טאן והבחינה בתחבושת שהציצה ממגפו. "אמזוג לך תה בינתיים," אמרה אלביה. נוגי יצאה מהמבנה וניגשה לעבר כמה שיחים שצמחו בסמוך, כורעת ביניהם בהקלה. "הוא לא הבחין באף סימן לדרקונים," שמעה את קולו של סית בוקע מבניין סמוך. היה ברור לה כי ניסה להנמיך את קולו אך חושיה המחודדים אפשרו לה לשמוע אותו כאילו כרע לצידה. "אך יש שם משהו. הוא מודאג. הוא לא אהב מה שראה שם," הוסיף. היא שמעה את טפריו של קאל מגרדים את רצפת האבן ואת קול נוצותיו כשגרד את חזהו בעזרת מקורו. "אתה יכול לשאול אותו אם קיימת סכנה לפנינו?" הדהד קולו העמוק של ביין במבנה הריק. "ניסיתי," ענה סית. "אני לא מסוגל לתקשר איתו באותה רמה כמו נוגי. אנו צריכים לבקש ממנה שתנסה." "לא," ענה ביין בנחרצות. "קאל לא נראה מפוחד או מבועת. אם אין זאת סכנת חיים אינני רוצה להדאיג את האחרים לחינם. הם נראים מתוחים גם כך. תאמר לו לפקוח עין ולעוף נמוך. אני בטוח שאם ייתקל בסכנה ממשית הוא יתריע על כך לנוגי מיד." לאחר שסיימו לאכול את ארוחת הבוקר הוביל אותם ביין אל מרכז העיר. הם פסעו בין המבנים הנטושים ונוגי פסעה לצידו של ביין בראש החבורה, מחפשת כל סימן לסכנה. איש לא דיבר מהרגע שעזבו את הבניין בו בילו את הלילה. אלביה צעדה מאחוריהם, מטה העץ בידה ומספר שיקויים קטנים תלויים על חגורתה. מאחוריה פסעו טאן וסית זה לצידו של זה. חרבותיהם היו שלופות בידיהם והם שלחו מבטים לאחור ולצדדים כל כמה צעדים. לאחר מספר שעות של הליכה מתוחה יכלו להבחין בהיכל הגדול בבירור. צבעו היה לבן ופניו חלקות ומבריקות. צורתו הייתה כשל ביצה ענקית ששקעה באדמה כך שרק חציו העליון בצבץ מעל פניה. ראשו נצנץ בצורה מוזרה וסובבות אותו היו שלוש שורות של חלונות עגולים שהקיפו את המבנה הענק, ודלת גדולה ועגולה בחזיתו. הפרט המעניין ביותר במבנה היה חלקו העליון שנראה כמו מן כיפה עשויה מחומר שקוף שנראה כמו זכוכית, חלקה ומבריקה. קרני השמש השתקפו בה ונשברו לאינספור רסיסי אור, כאילו ריצדו על פני מים. נוגי סרקה את השטח לפניהם שהשתפל באיטיות לכיוון המבנה. הוא היה ריק מכל סימני מבנים אך מקושט בשיחים ועצים שככל הנראה היו פעם גנים מפוארים לפני נפילתה של העיר. הם פסעו בדממה בין השיחים העבותים, שקועים עד ברכיהם בעשבים הגבוהים. עיניהם של כולם היו נשואות כלפי הבניין הענק שהתמר לפניהם. השמש, שעמדה כעת מעליהם העניקה לבניין מעין זוהר שיצר הילה של אור בהיר סביבו, מסנוור את עיניהם ככל שהתקרבו אליו. "מוזר שלא הבחנו בכל האור הזה מרחוק," ציין טאן, מביט בבניין כמהופנט. נוגי הביטה מעלה והבחינה בקאל, שחג מעל כיפת הזכוכית. "הוא סקרן לגבי הכיפה," אמרה, אך האחרים לא נראו כמקשיבים. "ממש שקט פה," אמר סית מאחורה. אלביה שמטה מבטה אל הקרקע ונוגי הבחינה בפרצופה הטרוד שהרצין עוד יותר מאז הלילה הקודם. "אני לא שומעת כלום," אמרה נוגי. "ואני ממש מתאמצת," הוסיפה עם חיוך. ביין נעץ עיניו בבניין, חירש לשיחתם. "אני מקווה כי הדלת אינה נעולה," אמר, תוהה בקול. הם בחנו את הדלת הגדולה בעודם מתקרבים אל הבניין, מנסים לעמוד בקצב של ביין שהאיץ את צעדיו. "זה מקום מושלם למארב," אמר סית. "כל השטח הפתוח מסביב והבניין חוסם חלק ניכר מנתיב הבריחה שלנו. בעיקר אם מישהו מתכוון לתקוף מהאוויר." ביין הסתובב לפתע והביט בו, כאילו שומע אותו לראשונה. "פשוט חשבתי בקול," אמר סית בפרצוף מתנצל. "בכל מקרה, אנחנו במרחק צעדים ספורים מהבניין. אם מישהו היה רוצה לעצור אותנו הוא היה עושה זאת כבר מזמן." "הוא בוודאי צודק," הצטרף טאן. "אין כאן נפש חיה." "בואו נמתין עד שניכנס אל תוך הבניין ואז נוכל להירגע קצת. כרגע אני רוצה ששניכם," אמר, מצביע לעבר טאן וסית, "תשקיפו לצדדים. נוגי, את תיגשי איתי אל הדלת, ואלביה, גם את." "אני רוצה שתשמרו מרחק מהבניין כך שתוכלו להבחין גם אם מישהו מגיע מסביבו," הוסיף, ואז הסתובב ופסע במהירות לעבר הבניין. נוגי ואלביה מיהרו בעקבותיו, וכשהביטה נוגי בבניין העצום הציפה אותה לפתע תחושת גאווה. בני עמי בנו את המבנה המרהיב הזה, חשבה. הדבר המדהים הזה, מה שלא יהיה, הוא המורשת שלי. השריד האחרון של גזעי האבוד. הם פסעו בדממה לכיוון הדלת הגדולה שהייתה גבוהה לפחות פי שלוש מגובהו של ביין. הוא הגיע ראשון אל הדלת שהייתה חצויה לאורכה והניח את כפות ידיו הגדולות כל אחת על אחד מחצאיה. הוא החל דוחף, רגליו נטועות בקרקע, בעוד נוגי ואלביה עמדו מאחוריו והביטו כיצד הוורידים שעל זרועותיו ומצחו מתנפחים לאיטם. "מה פשר הסימנים האלה?" שאלה נוגי את אלביה בעוד ביין נאבק בדלת שלא נדמה כי זזה אף קמעה. היא הצביעה לעבר שורה של שלושה סמלים שהיו חרוטים בכל צד של הדלת. אלביה התקרבה אל ביין, נזהרת שלא לגעת באיש הגדול שסירב להיכנע לדלת. היא בחנה את הסמלים מקרוב, מעבירה את אצבעותיה על החריצים הקרירים. "הם סוג של סמלי יסודות, נדמה לי," אמרה. "אבדוק זאת בינתיים," הוסיפה, מושיטה את מטה העץ שלה לנוגי ומסירה את תרמילה מגבה. היא פתחה אותו והוציאה את הספר שנתנה לה מרלה, ולאחר שדפדפה בו מספר רגעים עצרה והושיטה את הספר הפתוח לנוגי. "אלה אותם הסמלים!" פלטה נוגי בהתרגשות. "מה משמעותם?" "אלו ששת הגזעים השונים של הדרקונים," ענתה. "הספר מסביר כי הדרקונים מתחלקים לשישה גזעים עיקריים. מים, יער, אדמה, אש, לילה ויום." "אז הסירליאנים חרטו סמלים אלה על הדלתות מתוך כבוד לדרקונים?" שאלה נוגי. היא נאלצה להרים את קולה מכיוון שגניחות מאמציו של ביין הלכו והתגברו. "לא בדיוק," אמרה אלביה. "הסמלים, כאשר מוצגים יחדיו, מייצגים את השליטה שהייתה לסירליאנים על הדרקונים. אחרי הכול, הם היו היחידים שאי פעם הצליחו לשלוט בכל גזעי הדרקונים." "אז זהו סמל לעליונותם של הסירליאנים?" שאלה נוגי. "כמה יהיר מצידם." "אולי זאת לא רק יהירות," אמרה אלביה, פניה מוארות בהתלהבות. "ביין," צעקה. "אתה מוכן לתת לנוגי לנסות לרגע?" האיש הגדול הביט באלביה מזווית עינו ונשף בכבדות. זרועותיו נשמטו לצידי גופו בעוד מפלי זיעה ניגרו ממצחו. "היא כולה שלך," אמר. "בהצלחה," הוסיף, מתנשם, ומחה את הזיעה מפניו. הוא פסע הצידה וכרע לצד הקיר הלבן, מביט בנוגי ואלביה שנעמדו מול הדלת הגדולה. "מה עלי לעשות?" שאלה נוגי, מביטה באלביה במתח, לאחר שהסירה את תרמילה. אלביה הפכה דף אחרי דף בספרה, בוחנת סמלים ועוקבת באצבעה אחר אותיות מפותלות על פניהם. "אני לא יודעת," ענתה לבסוף. "פשוט התרכזי. אולי תצליחי להרגיש משהו, רמז כלשהו." נוגי הנהנה והניחה את כפות ידיה על הדלת, בדיוק כפי שעשה ביין לפניה. היא הישירה מבטה אל המשטח הלבן, בוחנת את ששת הסמלים כשלפתע חשה בדגדוג בקצות אצבעותיה. חמימות דומה לזאת שהרגישה זורמת לפעמים משיערה זרמה כעת מהדלת אל ידיה ואז אל כל גופה. שיערה החל לנוע על גבה, מנסה לשחרר את עצמו מתחת לגלימתה. היא ניסתה להירגע והניחה לשיערה לזחול מעלה והחוצה דרך צווארון גלימתה בעודה משעינה את פניה על הדלת הקרירה. היא חשה בתחושה שהייתה מוכרת באופן מוזר, והניחה לה להשתלט על חושיה ולשלוט בה. שיערה נפרש בטבעיות לצידיה, מתחלק לשניים כאילו עשה זאת פעמים רבות בעבר. אלביה הביטה בהתפעמות כיצד התחלק שוב לשש קווצות עבות, מתפתל בגלים לעבר הדלת, כאילו מונע על ידי רוח בלתי מורגשת, כל קווצה מכוונת אל אחד הסמלים שהיו חקוקים באבן הלבנה. כשנגעה קווצת השיער האחרונה בסמל השישי, שמעה נוגי משהו זע בתוך הדלת. ביין נעמד במהירות, מושיט ידו אל האלה הגדולה שהייתה תלויה על גבו. "סית! טאן!" צעק, מחווה לעברם כי יתקרבו. "התכוננו להתמודד עם מה שמחכה לנו מעבר לדלת הזאת," אמר. אלביה הניחה את ספרה על הדשא לצד תרמילה ונעמדה בסמוך אליו, מטה העץ שלה בידה האחת וידה השנייה מונחת על חגורת השיקויים שלמותניה. נוגי חשה בדלתות רועדות תחת כפות ידיה בעודן נפתחות באיטיות לאחור. היא הניחה לידיה להתנתק מהדלת ועמדה מביטה בתנועת הדלתות ובשיערה שהחל לנוע לאחור באיטיות עד שנשמט בחזרה על גבה. קרני אור כחולות בצבצו מבעד לסדק שנפער בין הדלתות, הולך וגדל עד שהציף האור הכחול את נוגי ואפף אותה לקרבו. "התרחקו!"שמעה את ביין צועק מאחוריה. היא שמעה את קול צעדיהם החפוזים של השאר מתרחקים מהדלת והרימה את עיניה, מביטה בדרקון כחול עצום שניצב במרחק צעדים ספורים מאחורי הדלת. הוא היה גבוה כמו הדלת, קשקשיו הכחולים מבריקים ומחזירים את האור הכחול שבקע מכדור ענק שהיה תלוי גבוה מעליו. "נוגי, התרחקי!" קראה אלביה מאחוריה. היא הסתובבה והביטה באחרים שניצבו במרחק כתריסר צעדים מאחוריה, נשקיהם בידיהם ועיניהם בורקות. סית אחז בחץ שהיה מתוח על מיתר קשתו, מכוון את חודו אל בין עיניו של הדרקון. "זה בסדר," אמרה נוגי, מחייכת ברוגע. "הוא לא אמיתי." היא פסעה צעד לפנים. "מה את עושה?" הדהד קולו המתפלץ של ביין בבניין לפניה. היא המשיכה לפסוע לפנים עד שניצבה במרחק שערה מהדרקון, מקשיבה לקול נשימותיהם ופעימות ליבם של חבריה. היא הושיטה ידה לפנים, ואז הזיזה אותה לצדדים, מניעה אותה דרך עורו הכחול של הדרקון. מבעד לקשקשים המבריקים יכלה להבחין בכף ידה, נעה בקרבי האשליה שהחלה מתפוגגת לאיטה עד שלאחר רגע נעלמה כליל. היא שמעה קול נשיפה כבדה מאחוריה והסתובבה, מביטה בחבריה שעדיין אחזו בנשקיהם באוויר. "לא הרגשתי אותו," אמרה בחיוך מבויש. הם הביטו בה בדממה. היא הבחינה באגלי זיעה מנצנצים על פניהם כשהחלו מנמיכים את נשקיהם באיטיות. "היית צריכה להגיד משהו לפני שהסתערת כך לעברו," אמר ביין. "בואו," סימן לאחרים בידו, והם הרימו את תרמיליהם ופסעו אחריו אל תוך הבניין, ניצבים לצד נוגי שהביטה מעלה בהשתאות.כעת, כשנכנסו אל הבניין, התחוור להם כי כיפת הזכוכית הייתה בעצם כדור עצום שחציו העליון בצבץ מראשו של המגדל, יוצר את הכיפה שראו, בעוד חציו השני נותר בתוך המבנה, יושב על מעין עליית גג פתוחה. האור הכחול היה אור השמש שהאיר דרך כדור הזכוכית, מרצד באשדות כחולים על קירות המבנה ויוצר צורות שהשתנו ללא-הרף כמו להקות דגים בשחייה מוטרפת. "זה כמעט נראה כמו מים," אמר ביין, מביט סביבו בהשתאות. "נדמה כאילו הכדור מלא במים," אמרה אלביה, ניצבת לצד ביין ונוגי ומביטה מעלה בכדור הענק. "זה הדבר היחיד שנמצא במקום הזה?" שאל סית בתמיהה מאוכזבת, סורק בעיניו את ההיכל העצום. הדבר היחיד בו הבחין היה כמה שורות של ספסלים לבנים שנדמה כי גולפו מאותו חומר לבן ממנו היה עשוי הבניין עצמו. "יש פה משהו נוסף," אמרה נוגי לפתע. כל העיניים הופנו אליה בפליאה. "למה את מתכוונת?" שאל טאן, מפנה את מבטו סביב כאילו מחפש רוחות בחלל החדר. "יש משהו בתוך הכדור הזה," ענתה. "אני מרגישה במשהו שם למעלה." הם נשאו עיניהם שוב אל הכדור, והאור הכחול השתקף בעיניהם הסקרניות. "וכיצד אנחנו אמורים להגיע לשם?" שאל טאן לבסוף, מביט בה. "אינני יודעת," ענתה. "כדאי שנתפרש לאורך הקיר ונחפש סימן כלשהו למדרגות נסתרות או סולם כלשהו," אמר ביין, פוסע לכיוון הקיר הקרוב. הם פסעו אל חלקים שונים במבנה, מניחים ידיהם על הקיר הקריר והחלו נעים באיטיות לאורכו. אלביה הקישה על הקיר בעדינות בעזרת מטה העץ שלה, בוחנת את משטחו בקפידה. טאן וסית נקשו בקיר בעזרת ניצבי חרבותיהם וביין השתמש באגרופו הגדול. נוגי הביטה באחרים במבט משועשע. הפתרון נראה לה לפתע די ברור. היא הניחה את ידיה על הקיר ועצמה את עיניה, מרגישה שוב את אותה חמימות מוכרת פועמת מהקיר וזורמת בידיה. היא הניחה ללחיה לנוח על הקיר בעודה עוצמת את עיניה ומחייכת בהבנה. שיערה החל לנוע על גבה, ממש כפי שנע מקודם כשנגעה בדלת. הוא החל עולה משני צידיה, נוגע בקיר בעדינות ואז נע על פניו כאילו מחפש נקודת אחיזה במשטח התכלכל. הוא זע כך לרגע, כל קווצת שיער עוצרת במקום אקראי על הקיר, עד שנעצרו כולן. היא חשה בחמימות שהחלה פועמת בה במהירות מתגברת. בלחיה היא חשה את הקיר פועם בקצב, כאילו התעורר לחיים, ואז הבחינה בבליטות קטנות שהחלו צצות עליו לאט, תופחות ממנו כמו יבלות גדולות במקומות בהם נגעו קווצות שיערה. הן גדלו והתרחבו עד ששיערה ניתק עצמו מהקיר והיא פסעה לאחור, מביטה בבליטות שהחלו מתעצבות למלבנים שווים ומדורגים, מטפסים אחד אחר השני בגרם מעוקל שהקיף את חלל הבניין, מטפס באיטיות אל פסגתו. "מה עשית?" שמעה את קולו של סית מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את האחרים מביטים במדרגות שבצבצו אחת אחר השנייה, מטפסות מעלה לעבר גג ההיכל. "בדיוק מה שעשיתי עם הדלת," ענתה. "פשוט נגעתי בקיר והרגשתי משהו קורה, כאילו הקיר זיהה אותי, כאילו הענקתי לו חיים והוא הצמיח את המדרגות בשבילי." היא הרגישה כי מילותיה היו ברורות והגיוניות לחלוטין אך לפי המבטים על פניהם של חבריה הבינה כי לא כך היה. "זה די ברור כי איש מלבד סירליאני לא יכול היה למצוא את המדרגות האלה," אמרה אלביה, פוסעת לעברה. "או אפילו להיכנס אל תוך הבניין." "בואו נתחיל לטפס," אמר ביין, מתקרב לעברן בצעדי ענק. "איננו יכולים להרשות לעצמנו לבזבז עוד זמן." הוא פסע לעבר המדרגות הנמוכות ביותר והניח את רגלו הגדולה על הראשונה שבהן. מיד נבלעה המדרגה אל תוך הקיר וביין מעד לפנים, נאלם. "מה לכל הרוחות?" מלמל. "כנראה שרק נוגי יכולה לטפס על המדרגות," אמרה אלביה, מתקשה להסתיר חיוך. "זה בטח קסם מסוים שמזהה אם המטפס על המדרגות הוא סירליאני." "אז מה נעשה?" שאל סית, מביט בביין ואז באלביה. "אין הרבה שנוכל לעשות," ענה ביין, מביט בנוגי. "עליה לטפס לשם לבדה. אני די בטוח שמה שאנחנו מחפשים, מה שלא יהיה, נמצא שם למעלה." "אז כנראה שזה תלוי בי עכשיו," אמרה נוגי, מביטה באחרים ונאנחת. כובד אחריותה נחת על כתפיה בבת-אחת והיא נאנחה בקול. "קחי," אמר סית, מושיט לה את חרבו. "אולי תזדקקי לזה." "אל תדאג," אמרה אלביה, מניחה את ידה על כתפה של נוגי ומנמיכה את חרבו של סית בשנייה. "עד עכשיו סירלנדיה לא גילתה שום עוינות כלפיה. אני בטוחה שמה שלא יהיה שם, לא נועד לפגוע בה, אלא להפך, הוא נועד כדי שתגלה אותו." היא הביטה בעיניה של נוגי והנהנה. "את הסירליאנית האחרונה." נוגי הביטה לתוך עיניה וידעה כי היא צודקת. היה זה גורלה לגלות אילו סודות היו טמונים בסירלנדיה. הסירליאנים לא היו רוצים לפגוע באחד משלהם, בוודאי לא באחרון בני מינם. "בסדר, אני הולכת," אמרה, מסירה את גלימתה ומושיטה אותה לאלביה. היא הביטה בחבריה לרגע ואז הושיטה ידה אל הקיר. ברגע שנגעה בו הופיעו המדרגות מחדש. היא הניחה את רגלה על המדרגה הראשונה בהיסוס, המתינה לרגע, ואז הניחה את רגלה השנייה על המדרגה הבאה. היא יכלה להרגיש את מבטיהם של האחרים כשהחלה מטפסת במדרגות, אך הישירה מבטה ולא הביטה לאחור. היא טיפסה בקצב אחיד, מביטה מעלה אל כדור הזכוכית. התחושה המוזרה שהרגישה כשנכנסו אל ההיכל הגדול, כאילו משהו ממתין בשבילה למעלה, החלה מתבהרת ככל שטיפסה. מתחושה עמומה ומטושטשת בחזה היא החלה לזהות תחושת געגוע. ככל שטיפסה הצטרפה לתחושת הכמיהה הרגשה של ציפייה. ככל שהתקרבה לראש ההיכל, מקיפה את כולו על גרם המדרגות הלולייני, יכלה לחוש בנוכחות ברורה מעליה. האור הכחול סנוור את עיניה כשטיפסה במדרגות האחרונות גבוה מעל לחבריה ולרצפת ההיכל הגדול. הם הביטו בה מלמטה אך המדרגות הובילו למפלס הקטן שעליו ישב כדור הזכוכית, וזה הסתיר אותה מעיניהם. היא פסעה על רצפת המפלס, צועדת לעבר הכדור הכחול. ידה האחת הייתה מורמת אל פניה, מסתירה את עיניה מהקרניים הבוהקות בעוד ידה השנייה הייתה מושטת לפנים. כך פסעה קדימה, צועדת כמעט מבלי לראות את דרכה עד שנגעה ידה בפניו החלקות והקרירות של הכדור. מיד כשבאה איתו במגע הציפה אותה תחושת אושר. היא ראתה את האור מתעמעם בעוד שיערה החל מתרומם סביבה, עולה ומושיט קווצותיו כך שנגע גם הוא בפני הכדור. היא הביטה במים שבתוך הכדור, עיניה מסתגלות אט אט לאור הנחלש, כשלפתע הבחינה בתנועה בתוך הכדור. היא נרתעה לאחור אך ידיה לא עזבו את משטח הכדור, מסרבות להתנתק ממנו. מבעד לאור העמום בכדור היא הבחינה בזוג ידיים מושטות לעברה ומונחות בעדינות כנגד כפות ידיה מצידו הפנימי של הכדור. היא הביטה בידיים, שהיו חיוורות וחלקות, גודלן זהה בערך לשלה. האור בכדור הלך ודעך אך לאור השמש שחדרה לתוכו הצליחה להבחין בדמות שצפה בתוכו, תלויה בנוזל שהלך ונעשה שקוף בעוד האור שבתוכו נחלש. היא הביטה בפנים שהתקרבו אל פניה. הן היו מוקפות בשיער ארוך ולבן שצף סביב גוף שרירי. הפנים היו נאות, בעלות לסת רחבה ועיניים מוארכות ושקדיות שהיו עצומות. זה גבר, חשבה לעצמה, בעוד הגוף המשיך לצוף לעברה, מתקרב וחושף את פלג גופו התחתון של האיש. נוגי ניסתה למשוך את ידיה לאחור אך הבינה כי היה זה חסר סיכוי. היא הביטה בעור חזהו החלק שהפך בהדרגתיות לקשקשים ירוקים באזור מותניו. הם בהקו באור העמום והיא הבחינה בשני סנפירים קטנים שבצבצו היכן שברכיו של הגבר היו אמורות להיות. כשהיה במרחק נגיעה מהזכוכית הצליחה נוגי לראות את הזנב הגדול בו הסתיים הגוף. היא הביטה בשיערו הארוך של הגבר שצף מאחוריו, ארוך כמו זנבו שדמה לזנב דג. ידיה היו דבוקות לזכוכית והיא הביטה בפניו של הגבר שכמעט ונצמדו אל הזכוכית כעת. ארשת שלווה הייתה נסוכה עליהן. אך לא רק ארשת של שלווה, חשבה לעצמה. סיפוק. היא קרבה את פניה באיטיות אל הזכוכית, קצה אפה כמעט ונוגע בה. פניו של הגבר ניצבו מול פניה והיא הביטה בהן, נשימותיה המהירות מכתימות את הזכוכית. "את כאן!" התפרצה קריאה אל תודעתה ועיניו של הגבר נפקחו בחדות, חושפות קשתיות סגולות וחיוורות. נשימתה נתקעה בגרונה בעודה מביטה בחיוך הרך שנפרש על השפתיים החיוורות. "סוף סוף! הנבואה הוגשמה," שמעה את הקול אומר בראשה, למרות ששפתיו של בן הים לא נעו. "איזו נבואה?" שאלה, מביטה אל תוך עיניו הסגולות. היא חשה את חיבתו העמוקה והדאגה שהייתה שזורה בה. "אחרונת בנות דודינו, מעל ארץ הים, תעיר את ששת הכפיפים, ומפרת ביצי האש, יציתו את ידי המאזניים וישרוד רק האחד החי מתחת למים." הוא עצם את עיניו ונוגי חשה בריקנות עצומה מקיפה אותה. ידיה ניתקו מהזכוכית והיא מעדה לאחור, מביטה בגבר שצף לאחור, שיערו הלבן מקיף את גופו כמו תכריכים. הוא מת, הבינה לפתע. בשביל זה באנו עד לכאן. זהו הסוד הגדול, הנשק, האיום הנורא. לפתע חשה במשהו קורא לה. היא הביטה בכדור הזכוכית אך הגבר היה מת ללא כל ספק, צף לאחור בתוך הכדור, ידיו וזנבו רפויים כמו שיערו. היא הביטה סביבה, מרגישה את בהילות הקריאה בראשה. קאל! הבינה לפתע. היא הסתובבה ומיהרה במורד המדרגות, מביטה בחבריה שישבו על הרצפה הלבנה, נשענים כלפי קיר ההיכל. כשהבחינו בה ממהרת לקראתם הם נעמדו וכשהגיעה לתחתית המבנה התקבצו מסביבה, מביטים בה בחרדה. "היכן קאל?" שאלה, מתנשמת בכבדות. "עדיין בחוץ," ענה סית, מביט בה בעיניים מודאגות. "בוודאי חג מעל ההיכל." "מדוע?" שאל ביין. "מה ראית שם למעלה?" "אין לכך כל קשר למה שראיתי שם," ענתה, והחלה רצה לכיוון הדלת. אלביה הביטה בביין בבלבול ושניהם מיהרו בעקבותיה. "בוא," קרא סית לעבר טאן והם מיהרו אחריהם. כשהתקרבו אל הדלת שמעו קול משק כנפיים מגיע מבחוץ. נוגי נעצרה כמה צעדים לפני הדלת והאזינה. "האם זה קאל?" שמעה את סית שואל מאחוריה. נוגי הקשיבה בריכוז לקול משק הכנפיים שהתרבה במהירות. "אצא לבדוק," אמר סית, ממהר אל הדלת, אך נוגי אחזה בחולצתו ומשכה אותו בחוזקה כך שמעד לאחור. הוא הביט בה בהפתעה. "אני לא חושבת שזהו קאל," אמרה. היא מעדה לפנים והשאר עקבו אחריה בזהירות עד שהגיעו אל מפתן הדלת הגדולה שהיה מוצף באור שמש. היא הרימה את ידה כדי להגן על עיניה מהשמש בעוד רעש משק הכנפיים נשמע מכל עבר, כמו הרוח בחורשה סתווית. צלליות בצבצו מבין קרני השמש, חותכות ומסתירות אותן כך שריצדו בעיניה, והיא הנמיכה את ידה באיטיות, מביטה בשמיים שהתכהו מצלליותיהן של ציפורי ענק. לא, לא ציפורים, הבינה. דרקונים.