פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
משבית השמחות

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%50
אהבתי
%25
מעניין
%25
לא אהבתי
%0
שם:  משבית השמחות
מחבר:  תחרות כתב 2017 בנושא: סיפורי אוכל

תאור:

מאת: שאול הדדי

לא הצטערתי לראות שאני מגיע אל בית ריק ולא יהיה מי שיפריע לי לעשות הכרות מחודשת עם המקום שעזבתי אחרי שאמא שלי הרימה ידיים ועשתה דין לעצמה.

אחרי שהיא הסתלקה, הרגשתי רגשי אשמה איומים, התעצבנתי עליה ועל אבא שלי, אבל הכי הרבה כעסתי על עצמי וחיפשתי את מי להאשים. כשראיתי שהנוכחות שלי בבית מקלקלת לאבי את התחביב שלו, בקשתי מהמורה-חיילת שאהבה אותי ביסודי, שתעזור לי להתקבל לפנימייה חקלאית, אבל די מהר הבינו שם עם מי יש להם עסק וזרקו אותי.
בארבע השנים בהם הייתי בפנימיות ובמוסדות, נפגשתי עם אבא שלי בקושי חמש פעמים ורק במקרה נודע לי מפי חבר שפגשתי באחד המקומות, שהוא החליט להכניס הביתה אשה צעירה ונולד להם בן. אבל עכשיו קפצתי לכמה שעות, בשביל לבשר לו שעברתי את המיונים והחליטו לגייס אותי עם 'נערי רפול', הוא לא יאמין שבסוף הסכימו לקחת אותי לצבא.
הסדר והניקיון שמצאתי בדירה הקטנה, חרפן אותי לגמרי. לא היה לי קל לראות שהאשה שלו כאילו הגדילה את דירת שני החדרים והפכה אותה למקום נעים.
היא שמעה אמנם שאני מתכוון להגיע ואפילו סמכה עלי והשאירה לי מפתח בארון-חשמל, אבל כשנכנסתי פנימה, ממש לא הכרתי את המקום ורציתי להאמין שצחצחה את הבית בגלל שהיא רוצה לשבור את הקרח ביני לבין אבי - שהוא צייר בנשמתו - אבל אף פעם לא ידעתי איך לדבר איתו דוגרי.

נגעתי בשיש החלק במטבח והעברתי את היד לכל אורכו. כשהגעתי אל הכיריים המבריקים, נזכרתי בימים שבהם הייתי חוזר מבית הספר עם הילקוט על הגב וריח הכבד היה מרטיב לי את הפה כל הדרך אל הבית. ידעתי שברגע שאכנס הביתה, אמא תצמיד אותי אל הסינר שלה ותמלא לי את הפה במעדן החרוך.
העיניים שלי מתערפלות כשאני נזכר בחיוך שלה, ברגע שהייתה מושיטה לי את הכבד החם. אבל הדבר שהכי רציתי, היה להרגיש את היד הרכה, תומכת בסנטר שלי כשבלעה את הרוק, כאילו גם הפה שלה היה מתמלא בטעמים המשגעים. אלא שכשהייתי יוצא מהמטבח, הייתי פוזל פנימה ורואה שהחיוך שלה נמחק והפנים שלה נפלו.
בימים שלפני מותה, היא הייתה עומדת שעות על הבלטה הרעועה שמתחת לחלון, מסתכלת על המדבר ומדליקה סיגריה בסיגריה.
לפעמים הייתי מרגיש שיש לה דמעות בעיניים וכשהייתי מספר על כך לאבי, הוא היה שם לי יד כבדה על הכתף, מדליק את המקטרת ומסתיר את היצירה שלו מאחורי פרוכת מוכתמת. פעם נעמדתי בשקט מאחורי גבו וכששם לב אלי, גילה לי בסוד שאוטוטו יוצגו הציורים שלו בגלריה רצינית ועולם האמנות יתפעל מהכישרון שלו.

עכשיו אני עומד על המקום שבו הייתה פעם הבלטה הרעועה ומסתכל על עצי הצפצפה שבוואדי. רוח נעימה מרקידה את העלים הירוקים, אבל משב פתאומי חושף את צדם המוכסף ואני מסתובב פנימה להתגעגע אל ניחוח הכבד של אמי.
ההסתכלות פנימה מזכירה לי את האפלולית שהיה תמיד בבית, לא כמו עכשיו, שיש פה ווילונות מתנופפים, עם הרבה אור ואווירה נעימה, אפילו שאף אחד לא נמצא כאן חוץ ממני. המציאות החדשה משנה את תמונת העבר בעיני ומטה מעט את כף המאזניים לטובת אבי.

מעל המקרר שהפסיק לפעול פתאום, עומד אגרטל עם ענפים ריחניים של שיחי רותם. הפרחים הקטנים נרעדו והשקט נכבש על ידי עצי הצפצפה המרשרשים. פרח אחד אשר נפל מקצה ענף, צנח לאט ואני מצאתי את עצמי מנסה להציל אותו, כאילו בכף ידי הלחה, הוא יקום לתחייה, אבל הפרח השיג אותי ונחת על הרצפה.
התכופפתי בשביל לזרוק אותו לפח שמתחת לכיור, אבל כשהרמתי את המכסה וראיתי שהפח ריק, החלטתי להכניס אותו לתוך הכיס, כאילו זה קמיע. לא רציתי להשאיר אותו לבדו בתוך השקית-ניילון השחורה.

בקצה השיש, על מגש נחושת גדול, מצאתי - מתחת למגבת מטבח משובצת – מסודרות בצורת פירמידה חמש קומות של עוגיות סולת בדבש. עוגיות מזרחיות, כמו של אמא שלי. חשבתי לעצמי שאף אחד לא ירגיש אם אקח עוגייה אחת, החזקתי אותה בידי והסתכלתי עליה מכל הכיוונים.
הביס הראשון מילא לי את הפה בצימוקים טריים, ובשני הרחתי ציפורן, קינמון ומי ורדים, כשבדקתי את המילוי, ראיתי גם זנגוויל ופיסטוקים.
לא היה לי קל להודות שהעוגייה יותר טעימה מאלה שאמא שלי הייתה מכינה, אבל המחשבות על השינוי שקרה בבית, שיפרו לי את המצב-רוח וקיוויתי שגם אצל אבא שלי היא הצליחה לעשות שינוי לטובה, כי אישה צעירה וטובה לא תסכים להתחבר אל צייר - טוב ככל שיהיה - שמתפרנס מעבודות אינסטלציה מזדמנות, אלא אם הוא ייתן לה חלק מהלב שלו.
ההכנות המיוחדות שהיא עשתה בבית, יכריחו אותי להראות לה פרצוף נחמד. נעמדתי מול המראה וחילקתי לה מחמאות נימוסיות. אבל פתאום הרגשתי שאם אני אחייך אליה חיוכים אמתיים, אצטרך לחייך כך גם אל אבא שלי ולשים בצד את אשמתו בהתאבדות של אמי.
לקחתי עוד עוגייה, ליקקתי את סימני הדבש שנדבקו לי על האצבעות והרגשתי שצריך להסתכל מחדש על התסבוכת הזוגית של הוריי. החזרתי את עצמי אל הלילות בהם הוא היה יוצא להתאוורר מחוץ לבית אחרי יום עבודה קשה בביוב, כשהוא מגולח ומריח מאפטרשייב.
אחרי שהוא היה יוצא, הייתה אמי לוקחת עוד כדור שינה ומשביעה אותי שלא אגלה לו שום דבר, בשביל שלא 'תתחרבש' לו המוזה. הריאות שלי היו מתכווצות כששמעתי אותה מתפללת שאולי הלילה זה ייגמר סוף סוף והוא יוכל לחזור ולצייר כמו פעם וגם להתפרנס מזה, ולא רק מהעבודה הקשה בביוב.

***********

קולות הצעדים שהגיעו מחדר המדרגות, הקפיצו אותי, אך כשראיתי את האישה הצעירה נכנסת לבדה, רק עם התינוק התלוי עליה, הוקל לי.
זהבה לא רצתה שהתינוק יתעורר לה ונכנסה פנימה במהירות, אבל הספקתי לראות שיש לה עיניים טובות. אחרי שהשכיבה אותו במיטה, מיהרה בדילוגים אל הסלון והרגשתי פדיחה נוראית כשרצה אליי בזרועות פתוחות.
החיבוק הצמוד שלה הכניס אותי לבעיה. מצד אחד, היה לי מאוד נעים, להרגיש את השדיים המוצקים שלה, אבל מצד שני, היא האישה של אבא שלי. ניסיתי לתפוס ממנה מרחק, אבל היא החליקה ידיים על הזרועות שלי, נאחזה בי חזק ולמרות שלקחה טיפה אחורה, הרחתי את האוויר הלח שיצא לה מהפה כשאמרה: "תן לי להסתכל לך בעיניים."
פחדתי שתרגיש מה קורה אצלי בין הרגליים והתרחקתי במבוכה. אך מיהרתי לזרוק לה מחמאה: "מטוקטק הבית שלך," כי חששתי שתתקלקל האווירה. הכנסתי יד להרגיש את הקמיע שהחבאתי בכיס והוספתי: "אפילו לענפי הרותם מצאת מקום של כבוד."
"אה, חבל שאביך לא פה לשמוע אותך מדבר ככה, ברוגע," צחקה אלי זהבה ממושכות, כאילו רצתה להגיד עוד משהו, אך התחרטה.
צחקתי אליה בחזרה וכשהברגתי כף יד שואלת, לקחה נשימה עמוקה והתחילה לספר לי על חלום ששמעה מפי אבא שלי, כאילו אני נולדתי שוב - אבל בפעם השנייה אני יוצא מהבטן שלה - ובגלל זה יצאתי ילד רגוע ושמח, ילד שיודע לאהוב גם את אבא שלו.
הפתיע אותי לשמוע שהאהבה שלי חשובה לו, אבל לא אמרתי לה כלום על זה.
אחרי שתיקה קצרה, היא נגעה לי בגב היד ואמרה בגאווה: "כדאי שתספר לאבא שלך מה דעתך על הסדר בבית" ובחיוך שובב הוסיפה: "אבל תדע לך שגם הוא בלגניסט לא קטן." הרגשתי שבמלה 'גם', היא מתכוונת אלי ואל הסיפורים שבטח שמעה עליי מאבי, אבל אני הרי באתי בשביל להגיד לו שקבלו אותי לצבא, לא האמנתי שיעניין אותו לשמוע מה דעתי על הסדר בבית.
כשהתיישבנו על הספה שנפתחת בלילה למיטה זוגית, היא חייכה במבוכה, היד הרכה שלה גיהצה שוב ושוב את הריפוד המחוספס והלחיים שלה נעשו ורודות ומוצקות, כמו טוסיק של תינוק. הרגשתי שהיא מתלבטת אם לספר לי עוד משהו.
פתאום היא עשתה פרצוף רציני וכאילו התנפלה עלי כשאמרה: "אל תשאל, אבא שלך ממש פוחד מההתפרצויות שלך," אחר כך היא שלחה מבט ארוך לעבר החלון והוסיפה: "הוא... התחנן... שלא אעיר לך על כלום, אפילו אם תשים רגליים על השולחן, אפילו על המפה הלבנה של השבת, אז תעשה לי טובה ותשתדל להראות לו פנים קצת... יותר... שמחות."
הופתעתי מהגילוי הבלתי צפוי וזרקתי: "מה, מה כבר הוא סיפר לך עלי?"
התגובה שלי השתיקה אותה, הרגשתי שהיא חוששת שאני עוד לא 'בשל' לשמוע את שאר הדברים שרצתה לספר לי.
צחקתי לה בפנים, אבל היא ישר הבינה שלא התכוונתי לצחוק ממנה. הראש שלה התנועע כאילו היא שומעת קולות וכשהחיוך שלה תפס את כל הפנים, היא ניסתה להסתיר את העיניים בשתי הידיים, אבל אני רציתי לשמוע עוד והתחלתי ללקק לה: "העוגיות שהוא בקש ממך להכין... כל הכבוד! ממש כמו העוגיות של אמא שלי."
"אה... גם היא הייתה מכינה עוגיות כאלה?" היא שאלה ושלחה מבט לעבר הציור של אמי.
"מה?" אמרתי בהפתעה, כי הייתי בטוח שהיא הצליחה לשנות אותו, כך שהוא לא ישכח לבקש ממנה להכין אותן בשבילי.
זהבה ראתה שאני מאוכזב ואמרה בחיוך מסתורי: "אבל להכין משהו שאתה בטוח תופתע ותתרגש ממנו, הוא כן בקש ממני."
מה הוא כבר יודע על הרגשות שלי? צחקתי לעצמי בתנועת ביטול וכשאמרתי: "בסדר... בסדר," היא נתנה לעצמה מכה על המצח, יענוּ נזכרה במשהו, ואמרה לי שהוא כן בקש ממנה להכין עוגיות ואפילו התנדב לפסל את הפירמידה בשבילי.
חייכתי אליה בקריצה, היא החזירה לי עין עקומה ושלחה אותי לקטוף נענע טרייה במרפסת. נעמדתי ליד המעקה ושתיתי את הצעדים המרחפים שלה מהסלון אל המטבח ובחזרה. היא שמה את הקומקום על האש, בשביל התה המתוק ששתינו אחר כך ביחד עם הבוטנים המקולפים.
האמת היא שלא יכולתי להסתיר את ההנאה שנגרמה לי כשהסתכלתי עליה וזה הזכיר לי את הקטע שהיה לי פעם עם בחורה שהתאהבתי בה באוטובוס מתל אביב לבאר שבע, בגלל הריח הטוב שיצא גם לה מהפה, אבל כלום לא יצא מזה בסוף, בגלל שהיא ירדה בקרית גת ולא הספקתי להגיד לה את זה.
השענתי את המרפקים על המעקה וברגליים משוכלות שלחתי מבט אל התלתלים הקופצניים שלה. הייתי מת ללחוש לה משהו על האהבה שהצליחה להכניס לעוגיות, ולשמוע מה דעתה על הפומפוזיות של אבא שלי, אשר מעריץ את 'סלבדור דאלי' ואף מטפח שפם מפואר כמו שלו.
היא הבחינה בלבטים שלי ושלחה אלי מבט שואל, אבל פחדתי שתחשוד בי שאני רוצה להתחיל אתה ואמרתי: "תגידי, זהבה, מה עוד את יכולה לחדש לי על אבא שלי? חוץ מזה שהוא חולם שאני אוהב אותו וגם ממש מפחד ממני?" רציתי לשמוע עוד על הדברים שהוא חושב עליי וגם רציתי לדעת מה קושר אותם ביחד.
היא שמה את התה והעוגיות על השולחן וסימנה לי בחיוך להתיישב לידה על הספה.
"א-ה-בה," היא אמרה באצבע מורמת, העיניים החמות שלה נפערו והצוואר הלבן התארך. ראיתי איך שהיא עושה עם הפנים שלה את המלה "א-ה-בה" – בדיוק כמו שאבא שלי עושה, וזה הבהיר לי מה היא רצתה להגיד לי קודם, כשהתלבטה אם אני 'בשל' לשמוע עוד דברים. תפסתי שהציורים שלו סובבו לה את הראש והיא רצה אחריו בגלל השיגעונות היצירתיים שלו.
המבט שלה הבליט את הפנים היפות כשהיא אמרה: "אני זקוקה, אתה זקוק וגם הוא, אבא שלך, גם הוא זקוק לאהבת המשפחה שלו, בעיקר לאהבה שלך, הבן הבכור שלו," הצהירה כאילו היא מורה שמנסה לחנך תלמיד עצלן.
פתאום קלטתי שגם אני הייתי מסוגל להתאהב בה ואז הבנתי שאבא שלי ואני עשויים כנראה מאותם חומרים וזה חירפן אותי לגמרי. רציתי להוכיח לה שאני שונה ממנו וחיפשתי מלים חריפות, בשביל שיהיה ברור שאנחנו לא דומים.
"כן, כן, בטח, בטח, כל אחד זקוק לאהבה, בעיקר הוא... צריך אוקיאנוסים של אהבות," רמזתי לה על היציאות הרומנטיות שהיו לו פעם בלילות, אבל כשראיתי שהעיניים שלה מתבאסות, ניסיתי לקחת צעד אחורה ויצאו לי מהפה מלים דומות אבל עם פירוש אחר: "כן, כן, אבל בעיקר שיאהבו אותו הוא צריך, לשחות בתוך אוקיאנוסים של אהבות," – כנראה שהחלום ששמעתי ממנה על הרצון שלו באהבה, הכניס לי את המלים האלה לפה.
אחרי שפרקתי את העצבים, ירדה לי אבן מהלב, אבל לא להרבה זמן, כי המחשבה שאני דומה לו ונזקק לאהבתו, השתלטה עלי והרגשתי כאילו אני עומד עם המכנסיים למטה.

זהבה הקפיצה את השערות שלה פתאום ובקריאה צוהלת אמרה: "ראית כבר את הציור החדש של אבא שלך על בנין המועצה המקומית?"
"עוד פעם ציורי התנ"ך?" שאלתי אותה באדישות וזינקתי לראות את המטוסים שנעלמו בשמים. זהבה קמה לרוץ אל התינוק שהתעורר בבהלה מהרעשים וחזרה לשבת איתו בסלון.
השריקות שלי לכדו את המבט שלו. הבנתי ממנה שצריך להראות לְתינוק פנים זורחות וכשהתקרבתי אליה, היא שמה לי אותו בידיים, אבל הסנטר שלו רעד מפחד. היא הסתכלה עליו כמו שאם טובה מסתכלת על התינוק שלה והשוויצה מול שנינו: "הרבה יותר שמחים עכשיו, הציורים של אבא שלך, אין מה להשוות,"

בפנים שמחות היא התכופפה 'לנגן' על הסנטר של התינוק שהשתולל בהנאה על הברכיים שלי, וכשנגעה לי בכתף, הרגשתי שהיא מבקשת ממני לשמוח, להשתולל, לצחוק בפראות, להשתגע מצחוק כמו התינוק, אבל אני לא ידעתי איך עושים את זה בצורה נכונה ושום שריר שמח לא זז בפנים שלי.
העיניים שלה היו שקועות ברצפה כששמעתי אותה אומרת שלא צריך להיות פסיכולוג בשביל להבין שאני לא רקדתי ככה כשהייתי תינוק. הרגשתי שהיא כאילו מאשימה אותי שכתינוק עשיתי משהו רע, ולא הבנתי מה היא רוצה ממני.
"נכון, קטנצ'יק? אבא שלך מצייר עכשיו רק בצבעי פסטל בהי- - רים בהירים, נכון? נכון?" צחקה מול התינוק בעיניים שמחות.
היא שפשפה את האף שלה על האף שלו, והתלתלים הריחניים שלה דגדגו את האף שלי. הרגשתי שהיא רוצה להגיד לי עוד משהו, אבל לא הבנתי מה. בסוף, היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שהפנים שלי עדיין עצובות והבנתי.

"לך תראה את הציור," היא אמרה לי, הצביעה לעבר בניין העירייה והלכה להשכיב את התינוק שנרדם לי בידיים. כשחזרה אל הסלון, היא שלחה מבט חטוף אל התמונה שלה, זו שהחליפה את התמונה של אמא שלי ואמרה: "תאמין לי, ברוך, רק הציורים המקסימים של אבא שלך הצליחו להרים אותי מהקרשים, אחרי שבעלי הראשון אושפז בבית משוגעים, לאחר שנכנסתי להיריון."
ישר הבנתי שצדקתי, קלטתי שהוא הצליח לכבוש את הלב שלה בעזרת הציורים שלו, כמו שחשדתי בהתחלה.
היא נדנדה את הראש שלה בצער וכשהתיישבה על הספה, נאנחה ואמרה:" לפני שהתחתנו, לא אמרו לי שבעלי הראשון היה חולה נפש, מזל שהייתה לי הפלה, מי יודע איזה תינוק משוגע היה יוצא לי ממנו."
למרות שלא הגבתי על הרמזים שהתפלקו לה - כאילו קבלתי מאמא שלי מחלה - וגם אני קצת משוגע, הרגשתי פתאום משיכות בשרוול והבנתי שהיא רוצה למשוך את המלים האחרונות שלה בחזרה.
מעכתי את הפרח הפצפון ששמתי בכיס, אבל הרגשתי שכבר אין לו ריח, שאלתי את עצמי אם ניתן היה למנוע את ההתאבדות שלה, אבל המחשבה הזו העמידה אותי בקו אחד עם אבא שלי וכאילו קרעה מסכה מעל הפרצוף שלי.
הסתכלתי על הסנטר של אמי בציור וניסיתי להיזכר אם ראיתי אותה אי פעם מחייכת כמו זהבה. רק עכשיו שמתי לב שהפנים שלה על הקיר נראות צרות מדי והראש שלה נוטה קצת הצידה בשובבות, לא כמו שהיא הייתה באמת. גם הברק המזויף בעיניים לא היה דומה לעיניים המחוקות שלה, אבל זה מה שאבא שלי רצה לראות אצלה כנראה: אישה שמחה ומחייכת, מעניין איך הוא מצליח תמיד לראות את חצי הכוס המלאה, חשבתי לעצמי.
ההבדל בין זווית הראיה שלו לזווית הראיה שלי, נתן לי הרגשה טובה לרגע, אבל אחרי כמה שניות שוב התעצבנתי על עצמי, כי הבנתי שגם אני הייתי בוחר לצייר אותה שמחה, ממש כמוהו.
אבל את זהבה, אני הייתי מצייר יותר רכה, יותר עדינה. אני הייתי מבליט את הגומות-חן שלה ולא את העצמות בלחיים - כמו שאבא שלי צייר אותה. אצלו היא נראית ג'דעית, כאילו היא הולכת מכות.
"אותך הוא צייר יפה מאוד," מצמצתי בעיניים, כי רציתי לשמוע ממנה, מי יותר צודק בעיניה, אני או הוא - חיברתי את האגודל לאצבע והתחנפתי אליה במלים של שבת: "נחושה ונחשקת... כמעט כמו שאת נראית במציאות."
"לא בדיוק," היא צחקה בהיסוס והלב שלי קפץ כשהיא אמרה - כאילו האזינה למה שחשבתי -: "עצמות הלחיים שלי לא נראות ככה, וגם הסנטר שלי לא כזה מחודד."
"בסדר, בסדר," אמרתי בשמחה: "אבל תגידי לי, מה את אומרת על העיניים? הא? בטח שמת לב שאין אצלו ציור בלי עיניים מחייכות. אפילו אם האישה מולו עצובה, הוא יצייר ציור מושלם, עם פנים צוהלות ושמחות. נראה אותך, תנסי פעם להחמיץ לו פנים אחרי מריבה..." גלגלתי עיניים לשמים והיא פרצה בצחוק מתגלגל, שמגלה יותר ממה שהוא מסתיר.
זהבה הצביעה על הסקיצה שהוצמדה אל התמונה שלה ואמרה בעיניים מבריקות: "אנשים טובים בבית הכנסת, סיפרו לאבא שלך על האשפוז הכפוי של בעלי ועשו הכרות ביננו. אחרי יומיים, הוא הביא לי את הסקיצה הזו, כשאני כאילו צוחקת, למרות שהייתי בדיכאון. הוא ידע מיד איך להחמיא לי, אמר שרואים שיש לי חיוך נפלא וברק בעיניים ושאל אם זה מוצא חן בעיני, מיד התאהבתי בשמחת החיים ובשפם המבריק שלו."
לא יכולתי להסתיר את הכעס שנפל עלי פתאום, אפילו שהיא למעשה חיזקה את הדברים שלי כשדברה על הברק בעיניים. אבל כשהסתכלתי על הסקיצה מרחוק, לא יכולתי להוציא לעצמי מהראש - באיזו קלות הוא מצליח להשיג אותן, בעזרת הציורים שלו.
זהבה עשתה את עצמה כאילו היא משתעלת ושאלה אותי אם אני רוצה לשתות עוד כוס תה, אבל המבט שלי היה נעוץ בסקיצה וכשעשיתי את עצמי כאילו שאני יורק הצידה בכעס, אמרתי: "קשקוש."
"מה, למה אתה עושה כזה פרצוף עכשיו? ולמה אתה אומר קשקוש?" היא נעלבה.
אחר כך החזיקה את הסקיצה ביד שלה, הזדקפה, אמרה שדי טוב להם ביחד והרגיזה אותי כשהוסיפה: "בעיניי זה דווקא קשקוש יפה מאוד, תשמע, הוא לא כמוך... הוא פשוט רואה תמיד את חצי הכוס המלאה."
הרגשתי שהיא 'עלתה עלי' ועכשיו היא בטח תדרוש ממני שלא אקלקל את האווירה לפני שהוא נכנס. אמרתי שאני מוכן לשתות חצי כוס תה מלאה והתחלתי לצחוק.
היא הלכה אל המטבח לשים מים על האש ואני הושטתי יד אל העוגיות וצחקתי לעצמי: "שמת לב שזהבית זה חיבור של המלים: זהב- ובית?"
"זהב ובית?" היא אמרה בזלזול, וכשהציצה מהמטבח, הזמינה אותי באצבע וצחקה ממני: "או, אתה רואה? זה קשקוש, לא הסקיצה. הוא מנסה להקסים אותי עם תמונות ואתה עם מלים," הרגשתי שגם פה היא 'עלתה עלי'.
הלכתי אחריה אל המטבח, נשענתי על השיש ושילבתי את הזרועות על החזה, כמו המ"כ בבקו"ם. היא שאלה אם אני אוהב תה חזק ובלי לחכות לתשובה, מזגה הרבה תמצית מהקומקום הקטן, כנראה הספיקה להכיר אותי.
נגעתי כאילו במקרה בשרוול שלה ובשקט גיליתי לה: "מה שהתכוונתי להגיד לך מקודם, זה שהוא צייר את הסקיצה, רק בשביל להשיג אותך."
היא משכה את הכתפיים וכשמזגה מים לכוסות, אמרה לי באדישות: "ברור, נו אז מה?"
"איך את לא מבינה את זה?" צחקתי לה בפנים והוספתי: "תראי, הוא נותן לך דבר פשוט, נגיד סקיצה וכשאת מחייכת אליו, הוא מפלח לך את האהבה ואת נעשית שפוטה שלו, איך את לא רואה את זה?" הרמתי קול צעקה, אבל כשרציתי ללכת יותר רחוק ולצרוח את מה ששורף לי את לב - לשאול אם היא מרגישה שהוא אוהב אותה - שמעתי את אבא שלי במדרגות ונכנסתי במהירות אל השירותים.
"אז מה רע בזה?" היא שאלה מאחורי הדלת שסגרתי לה בפנים: "אני בטוחה שהוא עשה את זה בשבילי, בשביל לחזר אחריי, מה רע בזה? מה רע בלקבל ממני אהבה? לעזאזל," היא שאלה מאחורי הדלת ובלחישה הוסיפה: "אני חושבת שאתה סתם הורס לעצמך את החיים, אתה ממש מסלף את המציאות. ככה זה בני אדם, כל אחד הרי נותן את מה שיש לו בשביל לקבל את מה שחסר לו."
ראיתי שאני לא מצליח להסביר לה מה קורה אצלי בנשמה, וגם התירוצים שלה קלקלו לי את המצב-רוח. נעמדתי מול הראי באמבטיה, אבל אף אחד לא שמע כשמלמלתי: "את יודעת מה? בסדר זהבה, את צודקת, כל אחד הרי רוצה שיאהבו אותו, אפילו אני."
כשיצאתי אל הסלון ראיתי אותה שמה יד על הפה בשביל לעצור את הצחוק שברח לה מהגרון, והכל בגלל הפירמידה הכבדה שאבא שלי התעקש לשים על הראש כשיצא במחול ואמר לי: "תראה... תראה ברוכי, תראה מה שעשינו בשבילך!"
לפתע מצאתי את עצמי לוקח עוגייה מהפירמידה ונותן לו אותה.
הפנים של זהבה זרחו משמחה, היא חיבקה אותו מאחורי הגב וכשהם התקדמו ביחד, צעד אחר צעד, כמו שני דובים בקרקס, הרגשתי שהנוכחות שלי רק מקלקלת להם את החיים הטובים ביחד.
זרקתי את עצמי על הספה ואמרתי לו על הצבא, הוא התפעל מאוד, ציין: "מקסים," וכשהצביע על הציור של זהבה, שאל אותי מה דעתי עליו.
זהבה דלגה אל המטבח, כאילו היא מסתירה שם סוד.
ניחוח הכבד על הכיריים, סיפק לי את הפתרון והגוף שלי הצטמרר.
בזווית העין הבחנתי שאבי נהנה לראות אותי מתרגש מהמחווה שהם הכינו לי וכשראה שאני לא מתאמץ להצניע את רגשותיי, הניח את ידו הכבדה על הכתף שלי ושתקנו ביחד.

אכלתי במהירות את הכבד ובאוטובוס צפונה, בהיתי בנוף שרץ מולי ומוללתי את הפרח שהתפורר לי בין האצבעות.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. משבית השמחות עדי אהרון 8/1/2018 1:13:44 AM
3. משבית השמחות עדי אהרון 8/1/2018 1:11:57 AM
2. משבית השמחות ק. 12/16/2017 3:20:29 PM
1. משבית שמחות ורדה סמול 12/16/2017 3:11:05 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign