פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
שוקולד למריחה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%75
אהבתי
%25
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  שוקולד למריחה
מחבר:  תחרות כתב 2017 בנושא: סיפורי אוכל

תאור:

מאת: איציק אביב

בשעה שנקבר בנו, חיים כמעט ולא הרגיש כלום. אמנם גופו נמצא במקום הזה, הנורא והמשונה כאחד, אך נשמתו נתלשה מתוכו וברחה אל מחוזות אחרים, רחוקים יותר, מקומות של חצי מציאות וחצי חלום בהם ניתן לרחף נים לא נים. את נועה חיבק בכל משך הזמן שפסעו ועמדו שם, חיבק ולא חש כלל שהוא מחבק. אחר כך חזרו כולם הביתה. כשנשכב על המיטה עם בגדיו ונעליו, עלו במוחו כל תמונות ההלוויה, מסודרות היטב כסרט ערוך ומלוטש, בעיקר החלקה שנועדה לקבורת פעוטות, החלקות שם כה קטנות, ממש מיניאטורות של קברים, קברים לבובות, עד שבא לך לומר: "איזה ממי," כמו שנועה נהגה לומר לבן שלהם. ואז החל להבין את גודל האסון ואת גודל הכאב, הבין שהכאב רק ילך ויתגבר, ילך ויתעצם, ויחתוך אותו לחתיכות.
במשך ימי השבעה זרמו בלי סוף מנחמים, הוריו והוריה של נועה שלא העז להסתכל להם בעיניים, שתי אחיותיו ואחיה של נועה, שכנים, ועוד כאלו שהם מהמשפחה שלו ועוד אחרים שהם מהמשפחה של נועה, ממשרד האפוטרופוס הכללי בו עבד כעורך דין המייצג את המדינה ככונס נכסים מול פושטי רגל למיניהם, ומבנק הפועלים שם נועה עבדה.
חיים מעולם לא קינא בה בשל משכורתה הגבוהה משלו, ואף בירך על גורלו הטוב המאפשר לו לעבוד כל יום עד השעה ארבע אחר הצהרים בלבד, ללא לחץ של רדיפה שאין לה סוף אחרי דרגות וקידום ולעשות את כל מה שהוא אוהב בזמנו הפנוי.
שנה אחרי שנישאו, נועה ילדה את בנם בלידת עכוז שהכאיבה לה מאוד. הבן שחור השיער והעיניים שקצת דמה לנועה וקצת דמה לחיים ומאוד דמה לאח של נועה, השכיח ממנה וממנו את תלאות ההיריון הקשה. משמלאה לו שנה וניכר היה בבירור שהוא מוצלח מאין כמוהו, וחטא הוא שלא להביא לו אחים ואחיות, נועה נכנסה להיריון שהתקדם יפה עד לחודש החמישי, ואז היא חשה ערב אחד צירי לידה בזעיר אנפין, וידעה שמשהו לא טוב עומד לקרות. חיים הבהיל אותה לבית החולים, שם נפלטה ממנה בת במשקל של שש מאות גרם שחיה עוד יומיים באינקובאטור, עד שמתה.
באותם יומיים לא מש חיים מבתו שדמתה בגודלה ובעורה הוורוד לבובה שבנו נהג לשחק בה, ונועה לא ירדה ממיטתה בקומה האחרת בבית החולים כדי לבוא להביט בה, משום שידעה שהבת תמות ואם תראה אותה לא תוכל לשאת את מותה ותישבר.
נועה הרתה בשלישית ועד החודש החמישי עבדה במרץ כהרגלה, ובחמישי נכנסה למיטה ושכבה בה בדיוק באופן בו המליצו לה הרופאים, וחיים דאג לכל מחסורה ודאג להנעים לה את זמנה ואת זמנו של בנו שהיה באותה תקופה בן שלוש שנים. בחודש החמישי חשה נועה עוד פעם תחושה של לידה בזעיר אנפין והרגישה שמה שיש לה בפנים עומד לצאת בכל רגע. היה זה ביום שבת לקראת הצהרים, באותו היום וכמעט באותה השעה, בהם תפגע שנתיים לאחר מכן המכונית שיצאה בדהרה מהחנייה, בראשו של בנם שרכב על אופני הבי.אמ.אקס שלו, כששני הוריו צופים בהנאה כיצד הוא מצליח שלא למעוד לאחר שרק לפני שבוע הוריד חיים מהאופניים את גלגלי העזר.
וגם הפעם לא ניתן היה לעשות מאומה, ונפלטה מרחמה עוד בת קלת משקל והיא אף החזיקה מעמד פחות מהראשונה, חיה שעות ספורות, מונעת מאמה את ההתלבטות האם לגשת ולראות אותה.
ודווקא עכשיו, לאחר שבנם היחיד נהרג, נועה התאוששה ראשונה והכריחה את חיים לחזור לחיים. והיא, דבר לא עניין אותה עוד בעולמה למעט עבודתה, למעט הקריירה שלה, והוא הפסיק לחוש משהו מכל הסובב אותו, הכל כה זר ומוזר היה לו, והפסיק להבין מה ולמה הוא עושה ומה החיים רוצים ממנו, ובעיקר לא ידע מה עליו לעשות כדי לצאת מהמצב אליו נקלע והאם פעם יהיה לו טוב, והאם פעם ייוולד לו ילד שיקבור את אביו ולא להפך.
נועה קיבלה הצעת מישרה מפתה: סגנית מנהל סניף בנק הפועלים בלוס אנג'לס, וביקשה לנסוע, וחיים שלא כהרגלו התנגד והיא הטיחה מולו: "אף פעם לא היו לך אמביציות להתקדם, תמיד אני הייתי זו שהשגתי הכל. יחיד מכל המחזור שלך הלכת לעבוד במשרד הממשלתי העלוב, עם משכורת עלובה."
הדברים שאמרה נראו לו תפלים ואפילו לא מעליבים, ושניהם ידעו שהיא מבקשת לריב אתו כדי לחזור להיות אנושית, ולומר לו כביכול את אשר מסתתר עמוק בלבה, רק כדי שלא תחפור עוד יותר עמוק בלבה, ותגלה שרק שינוי של אלפי קילומטרים, עשוי אולי להסיר ממנה את אבן הרחיים של הצער והייאוש, הכאב וחוסר התקווה המתמשכים והמושכים אותה אל שממת השיגעון שממנו לא תיחלץ.
הם התגרשו ללא מרירות הדדית, רק עם מרירות מעצמם, מגורלם, עם המון פחד כיצד ימשיכו להתמודד עם מראה הפלצות המלווה אותם של ראש בנם המרוטש והנופח את נשמתו לנגד עיניהם.
חיים הפך למבוקש על ידי נשים שחיזרו אחריו במרץ ובלהט. הן לא הצליחו לגרש געגועים מייסרים לבנו, לחזור ולחבק אותו ולשחק אתו, לספר לו סיפורי לילה טוב, לענות על שאלות ה-למה שלו, להפיג את פחדיו ממפלצות, ולהמשיך ולנטוע בו את ההרגשה שאבא שלו הוא הכי חכם וחזק בעולם.
עד שהופיעה רונה שלקחה אותו תחת ידיה, ובעדינות ובסבלנות אין קץ החזירה בו יצריי גבר רדומים, באהבה שמגלידה פצעים פנימיים שקרום דק ושברירי החל מכסה אותם. רק לחדר של הבן מנע ממנה להיכנס. בעצם לא ממנה מנע כי אם מעצמו. עדיין לא עמד בו כוחו להיכנס לשם ולהתבונן ושוב להיזכר, ושוב לנסות ולמכור את כל מה שיש לו בעולמו עבור רגע אחד בו הוא מתמזג בדמיונו עם בנו ומרגיש שזו מציאות. רונה ידעה שהוא לא יהיה שלה, שהוא לא יתרפא עד שלא ייכנס אתה לשם, עד שלא ישבו שם וימיינו את כל הנמצא בחדר, והוא ידבר אתה, עד כמה שקשה הדבר, עד כדי שיוף הנשמה לאבק דק, על כל פריט שייתקלו בו, ויספר לה בדיוק מה תפקידו, וכיצד הבן שלו נהג בו ושיחק אתו.
לאחר לילה של אהבה טובה היא נטלה אותו בידו ונכנסה אתו לחדר האסור, הוא הלך אחריה מבלי שיתנגד והיא הדליקה את האור, ושניהם נדהמו מהכמות הרבה של שכבות האבק שהצטברו בכל פינה. היא ישבה אתו על מיטת הנוער ונתנה לו לדבר, להיזכר ולספר, הוא מדבר והיא בוכה, וכמה שהיא יותר בוכה, כך למרבית הפליאה קל לו יותר, הוא מדבר ומשתחרר והיא בוכה, כמו בבנה שלה מדובר, עד אשר הוא מנחם אותה ולא היא אותו.
חיים פתח את הארון, הוציא את כל מה שהיה שם, דבר אחרי דבר, ודיבר על כל דבר שהוציא, עד שהגיע לתיק.
"שכחתי ממנו לגמרי," אמר ושתק. רונה הביטה בתיק בית הספר בצבעי הכחול, אדום וצהוב, משופע התאים והריצ'רצ'ים, ובחיים שחזר להסתגר בקליפתו, דומם, ומבט בעיניו של אדם המחפש משהו רחוק שלעולם לא ניתן להגיע אליו, מאיים להרוס את מה שהצליחה לשקם. היא הפצירה בו שיספר לה על התיק והוא סיפר.
"נועה, כמו כל דבר אחר אצלה, נהגה לדאוג לכל דבר שנה מראש. קנתה לו תיק לבית הספר כבר כשמלאו לו חמש שנים והכניסה לתאים השונים קלמר עם עפרונות ומוחק ומחדד, ומחברות עטופות עם מדבקות. כל מה שצריך. התיק חיכה לו מוכן שילך לכיתה אלף."
רונה מתירה את הריצ'רצ'ים של התאים השונים ומוציאה את תכולתם החוצה. עד שהוציאה חבילה קטנה עטופה בנייר פרגמנט משופע בכתמי שמן, ובזהירות היא פורסת את הנייר, ומתפזרים פירורים, והיא אומרת בהשתאות: "סנדוויץ'?" חיים צוחק, הצחוק שלו מפחיד, ורונה אינה יודעת מה לומר, ורק חוזרת על עצמה: "סנדוויץ'," כמה פעמים.
"הוא בא אלי עם התיק ואמר: 'נכון שאני מוכן לגמרי לבית הספר.' ואני אמרתי לו: 'חסר לך רק סנדוויץ',' והוא שאל אותי: 'מה לבית הספר לוקחים סנדוויץ'? אין שם דפנה כמו בגן שמכינה?' ואני צחקתי ואמרתי לו: 'לא אין שם דפנה. אבל אין דבר, בוא נכין אני ואתה סנדוויץ' כמו שאתה אוהב, עם שוקולד למריחה, ונעטוף אותו שלא ילכלך את התיק, וגם לא נספר לאמא, שתהיה לה הפתעה, ואתה תהיה מוכן לגמרי לבית הספר.' הלכנו שנינו למטבח והכנו סנדוויץ' משתי פרוסות לחם, עם הרבה שוקולד למריחה ביניהם, כמו שהוא אהב, ועטפנו אותו בנייר פרגמנט, ושמנו בתא מיוחד בתיק."
חיים חוטף ממנה את החבילה החצי עטופה, ופותח אותה לגמרי, ומביט בלחם שחלקו התקשה וחלקו התפורר לגמרי וירוקת של עובש מבצבצת מכל פיסה ממנו, ועוטף אותו בחזרה, בעדינות ובזהירות, מחזיר אותו לתיק, לתא ממנו נחלץ קודם, רוכס את הריצ'רץ' ומחזיר את התיק לארון ואומר לה בהחלטיות: "בואי נצא מפה."
הסנדוויץ' שחלקו קשה וחלקו מתפורר וכולו מעופש החל ללוות את חיים לכל מקום. להיכן שהביט הוא חג מולו, עד שנטל את התיק של בנו, ושם בתוכו דלי וכף ומגרפה ששכנו בארגז הצעצועים באותו החדר, יצא לבית הקברות ונכנס אליו זמן קצר לפני שנועלים את שעריו. הצליח להסתתר שם עד שעות הערב המאוחרות, פנה לקבר הקטן והחל חופר וגורף, במתינות וביסודיות, כל הלילה עומד לרשותו, עד שהגיע לגופת בנו.
וכמו הסנדוויץ' שהתקשה והתפורר כאחד, כך גם גופת בנו, וחיים ניגב ממנה שאריות של חול ולכלוך, והביט בפנים שאיבדו את צלמן, ובכה בדמעות גדולות, והבכי המתעצם עושה לו למרבית הפליאה רק טוב, וגורם לו להשתחרר, והקלה משונה מציפה אותו וממלאת אותו בחיות, והדמעות זולגות ממנו ונספגות בסנדוויץ' ממנו הסיר את עטיפתו, והוא כמו במגע של קסם מתרכך, גם קרומו וגם פנימיותו, חוזר למצבו המקורי, וחיים בוצע ממנו ביס אחר ביס, ומגיש לפיו של בנו, מגיש ומתנחם מגיש ומתחזק.
"תאכל ילד שלי, תאכל. אחרי שתאכל זה כמו שהיית כבר בבית הספר. תאכל ויהיה לך כוח. תאכל ואני אחזור עוד פעם לכאן עם עוד סנדוויץ'. כן, אני אתחתן עם רונה ויהיו לי עוד ילדים, ואני אחבק אותם ואוהב אותם, והכל בזכותך, הכל בזכות זה שאתה ילד טוב ואוכל פה את הסנדוויץ', אוכל מה שאבא שלך נותן לך. ביס אתה, ביס אני, כמו פעם. הנה, עוד מעט ואתה גומר, ועכשיו אני מנקה לך את הפירורים מהשפתיים במטלית שגם אותה אמא שלך הכינה לך, אפילו רקמה עליה את השם שלך. אני אכתוב לה שהיית ילד טוב ואכלת יפה. ועכשיו תחזור לישון בשקט, אני אכסה אותך בחול, אף אחד לא ירגיש שהייתי כאן אתך. אני אחזור עוד פעם, עם סנדוויץ' חדש, בתוכו שוקולד למריחה, כמו שאתה אוהב, ונאכל ביחד, ביס אתה ביס אני."

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
6. סיפו שמלווה ימים רבים אחרי קריאתו. גילה שבתאי 1/29/2018 7:08:25 PM
5. נכנס לנשמה ונשאר בה. טל לביא 1/27/2018 9:30:59 AM
4. נשאבתי לסיפור. עינת 1/25/2018 9:26:57 AM
3. מטלטל וסוחף. אריה סגל 1/25/2018 9:24:50 AM
2. כה יפה וכה עצוב. נעמה 1/23/2018 10:55:26 PM
1. מודה שבכיתי מהסיפור. ויש גם תקווה. ירון סגל 1/20/2018 8:27:40 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign