פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
גפילטע פיש וקומפוט

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%48
אהבתי
%13
מעניין
%17
לא אהבתי
%22
שם:  גפילטע פיש וקומפוט
מחבר:  תחרות כתב 2017 בנושא: סיפורי אוכל

תאור:

מאת: יפה לורנצי 

"הוא רזה", אמרה אמי. "גם אני רזה", השבתי כדי להגן על מי שעתיד היה להיות בעלי, ולא שאת עובדת היותי רזה אהבה אמי. בילדותי נהגה להלעיט אותי בדייסות סולת מדי בוקר ואני התקשיתי לבלוע, או שמא לא רציתי. הייתי מחזיקה בפה כף אחרי כף שהוכנסה לפי.
המדובר כאן הוא, שנים לאחר מכן, כשאני בחורה גבוהה ורזה. אמי לא התייחסה כלל למספר הטבוע על אמת ידו, אך ודאי עלה במחשבתה הקשר בין רזונו שהיה דבר שבשגרה ובין היותו ניצול ממחנה אוושוויץ-בירקנאו. אותי נושאים אלה לא העסיקו כלל. הייתי צעירה ודעתי לא העמיקה לעובי הקורה של הניסויים שנעשו שם ועל הקשר האפשרי לרזונו לפי אמי. הוא היה בריא בגופו ובנפשו, יפה תואר ולאחר שרות צבאי עם פרופיל גבוה.
הוריי, אחיותיי ואחי למדו מהר מאוד לאהוב אותו. הוא היה נכנס לביתנו כבן בית לכל דבר ועניין. לאחר נישואינו נהגנו בתחילה לסעוד עם משפחתי בשבתות ובחגים. התגוררנו סמוך לבית הוריי, ונוח ומשמח היה לבלות יחדיו. לעיתים נסענו לבית הוריו אשר בשכונת בקעה בירושלים, שם התגוררו עם אחיו הקטן.
אט אט התחלנו לאכול בשבתות בביתנו, ואמי נהגה להפריש עבורנו מספר מנות של גפילטע פיש. בתחילה בעלי אכל ולא אמר דבר, שהרי כבר התרגל לטעמם בבית הוריי. אך יום אחד פנה אלי ואמר "אני אוהב לאכול גֶפִילְטֶע פִישׁ לְחוּד וְקוֹמְפּוֹט לְחוּד".
הגפילטע פיש מתוקים כיוון שהוריי ילידי פולין, ולהווי ידוע, כי הבישול הפולני מבוסס יותר על הטעם המתוק מאשר על הטעם החריף. הסוכר נמצא בציר בו מתבשלים הדגים.
לכן כדי להשביע את בעלי ההונגרי וטעמו הטבעי הנוטה לחריפות, הודעתי לאמי כי הגיע הזמן שגם את הגפילטע פיש אבשל בעצמי גם בציר שאני בישלתי נכח הסוכר, אך הפלפל השחור והמלח הכהו את מתיקותו.
למדתי הרבה מן המטבח ההונגרי ושילבתי בבישוליי יותר ויותר מטעמו המיוחד.העתקתי מרשמים מחמותי; כרוב ממולא באורז ובשר כאשר הציר בו מתבשלים הממולאים מכיל את לבו של הכרוב חתוך לחתיכות קטנות, כרוב חמוץ מקופסת שימורים, רסק עגבניות, סוכר, פלפל שחור, פפריקה מתוקה ומלח לפי הצורך. פלפל ממולא באורז ובשר, ביצה ופלפל שחור, פפריקה מתוקה ומעט מלח. הפלפלים מבושלים בציר עם רביכה קלה של שמן וקמח מושחם, רסק עגבניות, פלפל שחור, פפריקה מתוקה, סוכר ומלח לפי הטעם האישי, מים שיכסו את הפלפלים לצורך הבישול. אצל אמי הכרוב הממולא לא הכיל בשר.

המילוי הכיל אורז, ביצה, קינמון, צימוקים וסוכר. הציר הכיל רביכה, רסק עגבניות, סוכר ושארית הכרוב שלא ניתן למילוי חתוך דק. הפלפל הממולא הכיל את אותם חומרים כמו המטבח ההונגרי אך מתוק יותר.
בישלתי מרקים שבעלי ביקש והנחה אותי כיצד לבשלם, כגון מרק המורכב מפירות טריים ולעיתים גם מפירות יבשים, בתוספת מעט סוכר. הוא לימדתי לשפוך לאט פנימה ביצה טרופה, לקראת סוף הבישול וכשהקדרה עדיין על הכיריים. בזהירות, שלא ייווצרו גושים קטנים של ביצה. המרק היה מקבל צבע ורדרד וכשהתקרר היה טעים במיוחד. מה דעתכם על מרק פירות המכיל ביצה טרופה? האם זה לא הזוי יותר מהגפילטע פיש הפולניים? האמינו לי שהמרק הזה טעים מאוד...
עם השנים הוספתי למטבחנו תבשילים מעדות המזרח שטעמם ערב לחכנו, כגון חריימה. את החריימה הייתי מבשלת מדג קרפיון, דבר שלא יעלה על הדעת בקרב המשפחה הספרדית. הרי ישנם דגים איכותיים יותר, לברק, מושט, סלמון, פורל ועוד...
באוושוויץ-בירקנאו חילקו לכל אסיר מדי בוקר, פרוסת לחם ומעט שתייה. אחותו התאומה מיהרה לאכול את פת הלחם כולה מבלי שחשבה על המשך היום. הם היו בני עשר. וכשהתלוננה ובכתה שהיא רעבה וכי אין לה מה לאכול, נתן לה בעלי את פרוסתו. מהר מאוד נכנס בעלי לפעולה עם ילד בן שלוש עשרה שהייתה לו אחות תאומה וזוג אחים בנים תאומים בני שלוש, כמובן ללא הורים. והיה עליו לדאוג לשלושת אחיו וגם לילדים קטנים אחרים שלא היה מי שידאג להם, חוץ מהאחראית על הבלוק. יש לזכור שבבלוק כזה שהו על דרגשי קומות כאלף ושמונה מאות ילדים תאומים. בעלי וחברו הציעו להביא מהמטבח את המרק לבלוק.
היה חישוב מאוד מושכל בזה, היות ובהגיעם למטבח קיבלו שם בחטף ובהסתר, מנות קטנות שיכלו לאכול במקום ועוד תוספות, לילדים קטנים שלא היה מי שידאג להם. היו שם שלישיית ילדות בנות שנה וחצי, שאמם לא הורשתה להיות עימן. שתיים לא שרדו ואחת שרדה, היא גרה בעירי נתניה ואנו מתראות מפעם לפעם.
הרעיון של בעלי וחברו בנוסף לתחבולות אחרות, היה לצרף את אחותו שתישא את מכסה הסיר המלא במרק, כדי שלא ימנעו ממנה להסתובב בשטח המחנה ללא סיבה. בעלי וחברו נשאו על כתפם תג של לָאוּפֶר (רץ) וכשהחזירו את הסיר הריק היא הוכנסה לתוכו. כך הגיעה למטבח, שם עבדו נשים יהודיות שדאגו למלא את כיסיהם באוכל.
הובלת סיר המרק לא הייתה פשוטה כלל וכלל, מאחר והחבר בן השלוש עשרה היה גבוה יותר ובעלי שהיה צעיר בשלוש שנים, נמוך ממנו. מובן שמשקל הכובד נטה לצידו. כשהיו נפגשים פה בארץ בעודם בחיים, היו חוזרים ומספרים על התחכום והתעלולים בהשגת אוכל, שהחביאו במזרוני הקש. כשלא היו בבלוק, התגנבו נערות ונערים וגנבו את האוצרות. אוכל באותם זמנים היה אוצר בלום. אם הגוף נחלש, המערכת החיסונית מאבדת מכוחה ומחלות שונות משתלטות עליו. חולים רבים סבלו במחנות מחוסר תזונה. בעלי ואחותו שרדו, כמו כן שני זוגות התאומים שציינתי קודם. גם אחת מהשלישייה נותרה בחיים. התאומים מנשה וליאה לורנצי ילידי 20 למאי 1934 ו' בסיוון תרצ"ד בחג השבועות. עלו לארץ בינואר 1951.

גם בארץ היו זמנים קשים בשעה שהמלחמה התחוללה באירופה. נוצר גם כאן מחסור במזון ולבוש, בעיקר בבגדי עבודה. הפרוטה לא הייתה מצויה ואימי למדה לבשל יש מאין - מרק עגבניות עם אורז שהיה משביע ומתוק, מרק עוף עם ירקות בתוספת אטריות, מרק ירקות מתפוחי אדמה, בצל וכרובית. קציצות מכרובית, כרובית טבולה בביצה ובקמח מטוגנת בשמן. הכול היה טעים וערב לחיך ואני אהבתי במיוחד, לחם טרי עם ריבה.
הלחם היה שחור והיחיד שניתן היה להשיג. הסוכר היה חום, לא היה בנמצא סוכר לבן. וכשכבר הגיע הסוכר הלבן חשנו בדרגת היררכיה גבוהה יותר וזנחנו את אחיו החום.
האהבה לאוכל במובן הטוב של המילה הייתה טבועה בבעלי, טעמו היה אנין ואסתטי. הקפיד על הגשה בכלים נאים, על שולחן מכוסה מפה לבנה בשבתות ובחגים. הייתה בו אהבה והנאה לקניות בשוק, היה מתבשם מהמראות והריחות. בימי שישי לאחר העבודה היה נושא על אופניו שקיות גדושות בירקות ובפרות מהטובים והמשובחים בעונה. וכמובן לא פסח על קניית זר פרחים גדול לקישוט שולחן השבת. אהב לסדר אותם בסידורי פרחים בכלים ובאגרטלים מיוחדים.
בשבת בבוקר לפני צאתו לבית הכנסת, היה מכין לי כוס קפה ופרוסת עוגה ומניח על השידה. לעיתים שתיתי אותו קר, כי עדיין ישנתי, עייפה משבוע עבודה בבית הספר ומעבודות הבית וגידול הילדים. לעיתים כשאני עדיין ישנה, הייתי מתעוררת לשמע קיצוץ ירקות על לוח העץ, להכנת סלטים וחיתוך פרות להכנת סלט פרות. ידעתי שבכוונתו להזמין חברים לקידוש. שיגיעו איתו הישר מבית הכנסת עם ילדיהם ונשותיהם. זמנים שונים ממה שאנו עדים להם כיום. עוגות השמרים היו אפויות מערב חמישי והבית היה אפוף ריחות מאפים ותבשילים. עוף בגריל, שניצלים, קציצות בשר, ירקות מאודים ומוקפצים כיד הדמיון והרצון.
בימי שישי אהב להכין את החמין ואת הכבד הקצוץ. כשתגן את הבצל הניח על פרוסת לחם תלולית של בצל, קמצוץ מלח פזור מעליה והגיש לי אותה באהבה. מאז אינני יכולה לפסוח על פרוסה עם בצל מטוגן מעליה. הפרוסה והמחווה הזו הביאו אותי לימים לכתוב את השיר שלהלן כשבעלי כבר עלה לגנזי מרומים.
לקראת חג השבועות יום הולדתו, הכנתי מאכלי חלב עוגות גבינה חביתיות ממולאות בגבינה, סלטים, גפילטע פיש וקומפוט ומיני מטעמים לאורחים - בני משפחה וחברי בית הכנסת. והבית נמלא שמחת חג ויום הולדת.

זִכָּרוֹן מָתוֹק

זִכָּרוֹן מָתוֹק עוֹלֶה בִּי -
עַד כַּמָּה מְתוּקָה
יְכוֹלָה לִהְיוֹת פְּרוּסָה
שֶׁיָּצְאָה מִן הַהַקְפָּאָה,
אֶל תּוֹכוֹ שֶׁל סִיר
עָשְׂתָה דַּרְכָּהּ,
שָׁם בְּתוֹךְ בָּצָל מְטֻגָּן שָׁקְעָה
סָפְגָה טְעָמִים שְׁמֵימִיִּים
זִכְרוֹנוֹת הֶעֶלְתָה
מִיָּמִים רְחוֹקִים שֶׁלֹּא מַרְפִּים.
פְּרוּסַת לֶחֶם פְּשׁוּטָה -
תְּלוּלִית בָּצָל קָצוּץ עַל פָּנֶיהָ,
קַמְצוּץ מֶלַח פָּזוּר מֵעָלֶיהָ,
טַעֲמָהּ מָתוֹק מִזִּכָּרוֹן
שֶׁכָּךְ יָמִים רַבִּים נָהַגְתָּ,
אוֹתָהּ לִי הִגַּשְׁתָּ
בְּאַהֲבָה, בַּהֲנָאָה,
פְּרוּסָה שֶׁל הַפְתָּעָה,
הַמַּעֲלָה זִכָּרוֹן מָתוֹק
גַּם כְּשֶׁאַתָּה כֹּה רָחוֹק.
בְּכָל עֵת שֶׁבָּצָל מְטֻגָּן בַּסִּיר -
עוֹלָה בִּי הַתְּשׁוּקָה
לִפְרוּסָה עִם תְּלוּלִית
שֶׁל זִכָּרוֹן מָתוֹק.

בשנות החמישים, הכריז שר האוצר דאז דב יוסף, על תקופת צנע. קופת האוצר הייתה מדולדלת, עקב עליית מיליונים וקליטתם במדינה. והיה צורך דחוף להאכיל ולהלין אותם. לא נשמעה שום התמרמרות, אזרחי המדינה קבלו עליהם את הדין, באהבה ובשמחה פתחו לפניהם גם את בתיהם במידת היכולת. משפחות שלמות הצטמצמו. הכוונה לבעלי הבתים לא רק לעולים.
כך נהגו הוריי הצטמצמנו בחדר אחד שש נפשות, המטבח והשירותים היו משותפים. בכל חדר משלושת חדרי הבית האחרים גרה משפחה, שני זוגות ללא ילדים וזוג עם תינוקת. ניצולי שואה שהגיעו לארץ לאחר כליאה במחנות בקפריסין על ידי הצבא הבריטי.
ההכנסה מעבודתו של אבי כפועל בניין ומיצר בלוקים לא הספיקה לכלכלת המשפחה. לכן הציעה אימי לפתוח חנות דגים בביתנו. האישורים מהעירייה התקבלו רק לאחר שהבאנו רשימות של קונים פוטנציאלים, שהביעו את הסכמתם וחתמו שיהיו לקוחותינו. הלכתי לבתי אנשים פרטיים, לפנסיונים ולבתי מלון וקבלתי את חתימתם. לא היה גבול לאושרי כשהבאתי את הרשימות להוריי, ואכן קמה החנות והייתה. אבי פרץ דלת מחלון אחד החדרים שהיה מופנה לרחוב, הגדיל אותו על חשבון חלק מהמרפסת שהשתרעה לכל רוחב ביתנו. סגר את דלת הכניסה לחדר והפריד אותו משאר חדרי המגורים. בנה בריכת דגים גדולה, הזמין מקפיא גדול העמיד שולחן גדול להעמדת המשקל, לוח עץ גדול להנחת הדג לניקויו מהקשקשים, הסנפירים, הזנב ותכולת בטנו. אם הייתה זו נקבה נמסרו חלקי החלב, אם היה זה זכר נמסרו גושי הביצים הצהובים יחד עם פרוסות הדג לפי בקשת הלקוחה.
את דגי הקרפיון והסרדינים לסוגיהם קיבלו בעלי החנויות במרכז תנובה בעיר. הייתה חלוקה שאינני יודעת את טיבה ואת הקריטריונים שעמדו בבסיסה. משם היה על כל אחד להסיע את ארגזי העץ עם תכולת הדגים לחנותו. לכך נשכר עגלון שהסיע את מרכולתם לכתובת החנות במרכז העיר או בשכונותיה. לעיתים הייתה ההובלה נעשית באמצעות תלת אופניים, ואימי הייתה ישובה על ארגז עץ כשלידה ארגזי הדגים המקפצים ללא מים. המוביל היה שופך אותם לבריכה והשמחה הייתה גדולה, הן של הדגים והן שלנו. כשהובלו הדגים בעגלה רתומה לסוס, הייתה אימי יושבת ליד העגלון, לא היה זה דבר פשוט כלל ועיקר, כי היה עליה לטפס מעלה למושב ואינני יודעת עד היום כיצד עשתה זאת כשמשקל גופה ורגליה הכואבות אפשרו לה זאת. אני יכולה רק להסיק שהתקיימה אצלה הָאִמְרָה: "אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן".
בערוב ימיהם של הורי סיפר לי אבי שאימי מתקשה לקלף ירקות, להכין מרקים, לפרוס את העוף ולהכינו לבישול. מיד הצעתי שאני אכין את מזונותיהם בביתי ואביאם מוכנים לביתם. כמובן לא החסרתי דבר גם את הגפילטע פיש והקומפוט הבאתי מוכנים לאכילה. גם את הקניות השבועיות חסכתי מהם והבאתים לביתם. אימי הייתה מתעניינת במחיר של כל ירק והייתה פוסקת, יקר מידי יכולת לשלם פחות לו היית הולכת לשוק. אימי שרכה רגליה הכבדות לשוק למרות הקושי רק כדי לחסוך מכספם. כך נהגה בצעירותה כשהפרוטה לא הייתה מצויה, וכך המשיכה לנהוג כשרווח להם והילדים פרחו מהקן. גם לניקיון הבית התגייסתי לפני או אחרי יום העבודה כמורה בבית הספר התיכון בו עבדתי.

הוריי הכניסו לביתם אנשים אומללים, האכילו והשקו אותם לשובע. גם כשהפרוטה הייתה דלה. אוכל תמיד היה ודלת הבית הייתה פתוחה. אימי עליה השלום לקחה ממאכליה הלכה לביתה של שכנה שנזנחה על ידי בעלה וילדיה האכילה אותה, רחצה אותה והתקינה את חדרה שיהיה ראוי למגוריה. רבים הם מעשי החסד שעשו הוריי בהאכלת נצרכים במשך כל שנות חייהם.
האהבה לנתינה דבקה גם בי, אני אוהבת להאכיל את בני משפחתי ואורחים המזדמנים או מוזמנים מראש לביתי. כשאני אל ילדיי נוסעת לאלו הרחוקים או הולכת לבן הקרוב לביתי. תמיד אקח איתי עוגת גבינה שאפיתי, עוגת טורט שיש גבוהה ומרשימה טעימה לחיך, טורט פרג וכיוצא בזה. גם מאכלים מיוחדים כמו כרוב ממולא, פלפל ממולא, לביבות תפוחי אדמה וקציצות בשר. גולש תפוחי אדמה בצל מטוגן וקבנוס בשר. בימי חול יקבלו נכדי המבקרים פיצות או מלווח עם רסק עגבניות מטובל באבקת שום. הכול לפי בקשת כל אחד ואחד מהם.
אני שבה בסיפורי לשנות החמישים, כשכל משפחה קבלה תלושים לפי מספר הנפשות ועם מה שקבלה, הייתה צריכה לכלכל את משק ביתה. היו תלושים גם לבגדי עבודה של "אתא" לפועלי הבניין החקלאות והתעשייה. קבלת הבגדים בחנות "אתא" בעיר, הצריכה עמידה בתור מאור ראשון. ולא פעם שבנו הביתה בידיים ריקות, כי הביקוש עלה על ההיצע. מפעל "אתא" לא הצליח לייצר את כל הביקוש.
המדינה הענייה על שש מאות אלף תושביה, הצליחה לקלוט לתוכה מיליונים של עולים ובשילוב ידיים וכוחות. הבאנו אותה עד הלום. אין מחסור במזון, אין מחסור בביגוד, תאוריית הצרכים של אברהם מאסלו. מביטה עלינו כיצד אנו עולים בסולם הצרכים להיררכיות הגבוהות ביותר.
מהם יוצאים המדענים הפורצים דרך בעולם, ומביאים לארצנו פרסי נובל. סטארטאפים אקזיטים, תל"ג גבוה המביא כסף לקופת המדינה. המצאות חדשניות בתחומי החקלאות המזון כגון: עגבניות שרי בצורות, בגוונים ובטעמים שונים. פרות טרופיים שלא הכרנו הפכו לחלק מתנובת הארץ. היריעה קצרה מלהכיל את כל התפנוקים וההצלחות. ואני התבקשתי לכתוב סיפור על אוכל. האם לא פרשתי יריעה רחבה מדי, או התרחקתי יותר מדי מהנושא המדובר? ישפטו הקוראים.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
1. על גפילטע פיש וקומפוט. חיה בנצל 12/21/2017 1:32:13 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign