פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
ימי השישי של סבתא  מרים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%41
אהבתי
%29
מעניין
%18
לא אהבתי
%12
שם:  ימי השישי של סבתא מרים
מחבר:  תחרות כתב 2017 בנושא: סיפורי אוכל

תאור:

מאת: חיה בנצל

סבתא מרים העיפה מבט מודאג לעבר השעון הגדול שעל קיר המטבח. זו הייתה אחת מאין ספור הצצות חטופות שהפכו להרגל במשך שנים ארוכות של מילוי מטלות התובעות עמידה בלוח זמנים נוקשה. השעון הישן והתמים למראה, היה למנצח הכמעט בלעדי על קצב התנהלותם של חיי הבית. שרביטיו, הארוך והקצר כאחד, הצביעו בהתמדה וללא היסוס על הזמן הדוהר, יום אחר יום ושעה אחר שעה.
לאחרונה לא הצליחה להתגבר על התחושה של איבוד השליטה בזמן. דומה שמטלותיה החלו להתמשך יתר על המידה ולגזול את מירב זמנה הפנוי.
בצהרי יום ששי זה, בעודה סוקרת בדאגה את המחוגים האצים לדרכם ללא כל התחשבות, חשה לראשונה בכאב פתאומי ובלתי מוכר החולף בחזה.
הכאב היה כה חד ומפתיע עד שנאלצה להתיישב ולהמתין שיחלוף.
"לא, אני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז זמן נוסף. מחלות לא באות בחשבון היום". סבתא מרים התרוממה בכבדות מכסאה ונפנתה למשימות שהמתינו לה.
מעולם לא איחרה עד כדי כך בהכנותיה לשבת. היתה אמורה לקנות את העופות ולהכשירם עוד ביום האתמול אך מאחר ולא חשה בקו הבריאות, דחתה את המשימה להיום. הפתק שמצאה הבוקר על דלת חנותו הנעולה של זלמן, לא הותיר מקום לספק. סגור. נראה שאת העופות תיאלץ הפעם לקנות במקום אחר.
למעלה משלושים שנה קנתה אצלו עופות טריים לשבת. ידעה שהיא יכולה לסמוך עליו שיבחר עבורה ממיטב הסחורה. עופות לא גדולים מדי ולא קטנים מדי, לא שמנים מדי ולא דלי בשר. היא ידעה גם שב"סוּפֶּר" השכונתי הגדול ליד ביתה ניתן להשיג עופות מוקפאים ומוכשרים ולחסוך את הזמן והטרחה הכרוכים בהכשרה הביתית. היא עצמה מעולם לא נזקקה להם. הם לא נועדו עבורה. לגביה דינם של עופות אלו היה כמעט כדין טריפה.
עוד בילדותה היתה ניצבת ליד אמה במטבח, צופה בטקס המוקפד ורב השלבים של הכשרת הבשר. "אישה יהודייה טובה מכשירה את הבשר לבדה", היתה האם חוזרת ומדגישה כשידיה המנוסות אוחזות בעוף בהחלטיות ובחוזקה, כאילו יש ביכולתו להימלט. עיניה שהיו כל כך רכות ומבינות תמיד, היו מתבוננות בקפידה ובחומרה בפניה של מרים הקטנה. " אל תסמכי על אף אחד שיבצע זאת עבורך. ייהרג ובל יעבור!" .
"כן, אמא", אמרה מרים והביטה הַיישר אל עיניה שחזרו עד מהרה להיות צוחקות ואוהבות כתמיד. אימה כבר שנים רבות שאינה בין החיים, אך ההוראה המפורשת שלא ניתן היה לערער עליה, נותרה טבועה בעמקי נשמתה כאילו נאמרה רק אתמול.
למרות הכול, יום השישי הזה נועד להיות יום שכולו טוב.
שלמה בנה הצעיר, אשתו ובניו, נכדיה האהובים, אמורים להגיע מביתם במושב מרוחק בגליל שאף את שמו התקשתה לזכור.
הידיעה, שבקרוב יסבו כולם אל שולחן השבת שלה, העלתה על פניה חיוך ראשון לאותו יום. לבה החל פועם בהתרגשות. ההרגשה הנעימה עזרה לה להשלים עם העובדה שהפעם תצטרך לחרוג מהעקרונות הנוקשים שהייתה מורגלת בהם.
כשעמדה מול הקופאית ב"סופר" והניחה את העופות הקפואים והמוכשרים המתבוססים בערוותם על הדלפק שלפניה, החל לבה הולם בפראות. העיפה מבט בוחן לצדדים. אף אחת ממכרותיה לא נראתה בסביבה. על אף שלא נתפשה ב"קלקלתה", המועקה שהכבידה על חזה כל אותו בוקר, היתה הולכת וגוברת מרגע לרגע.
תוך כדי הכנת המרק ניסתה ככל יכולתה להרגיע את סערת רוחה.
בעלה, מן הסתם, לא יבחין בהבדל. מאז שפרש מעבודתו במועצה הדתית הצטמצם טווח פעילותו עד מאד. בית הכנסת והבית היו כל עולמו. גם עכשיו, בצהרי יום שבו המלאכה מרובה, נמנם על כורסתו הישנה שבסלון, כיפתו המוסטת כמעט נשמטת מראשו ודפי עיתון השבת פזורים על הרצפה לרגליו.
גם לבֵּן, קרוב לוודאי, לא יהיה אכפת. מעולם לא שאלה, אך חשה בבירור שכלתה, הקיבוצניקית לשעבר, לא נוהגת להטריח את עצמה בסוגיית המטבח הכשר.
בניגוד להרגשתה הכבדה, המרק בעבע בסיר בקלילות הגובלת בעליצות. ריחו המפתה פשט וכבש ללא עכבות ומעצורים את כל חלל המטבח ופלש בשובבות אף מעבר לו. סבתא מרים הסיטה קמעא את המכסה ושאפה בחשש את האדים המהבילים.
משלא חשה בשום הבדל נתמלטה מלבה אנחת רווחה. נראה, שבכל זאת תהיה מוכנה בזמן. יכולה היתה כעת לקחת פסק זמן כדי לתת מנוחה לגופה העייף. היא צנחה בכבדות אל כסא הסמוך לשולחן המטבח, גבה נשען אל הקיר ועיניה מופנות אל הסיר המבעבע. היתה נחושה בדעתה לשים עין על המרק לבל יחרוג מגבולותיו ויגלוש.
להבת הגז הכחלחלה - אדמדמה ריצדה בשובבות בלתי מרוסנת וסבתא מרים תהתה אם עליה לקום ולהנמיך את האש. בסופו של דבר הכריעה העייפות והיא הניחה לדברים כמות שהם.

לפתע, היתה הלהבה הולכת וגדלה, ללא כל אפשרות של שליטה בה, עד שהפכה למדורת ענק ששלהבותיה נישאות אל על ברעבתנות. דומה שהיתה זו אותה אש שדלקה אז, בעולם אחר, לפני הרבה מאד שנים. הזיכרון שצץ ועלה מנבכי העבר היה כה מוחשי כאילו התרחש כעת לנגד עיניה.
סבתא מרים חזרה להיות הילדה הקטנה בבודפשט עיר הולדתה, בשלהי מלחמת העולם השנייה. משבט גדול ומסועף נותרו רק חמישתם. אבא, אמא, מרים ושני אחיה הצעירים. כל שאר בני משפחתם ומכריהם המרובים נעלמו כלא היו.
השרדותם המופלאה היתה הודות למסמכים שאביה הצליח להשיג בדמים מרובים ובסיכון רב. היו אלה מסמכים שהעידו על מוצאם הגוֹיי ה"כשר". בעזרתם עברו להתגורר בשכונה נוכרית מרוחקת, בבית דירות זר של ערלים, לצד שכנים לא מוכרים.
מסביב השתוללה המלחמה בכל אכזריותה. העיר הופצצה והופגזה בתנועת מלקחיים על-ידי המטוסים האמריקאים לצד התותחים הרוסיים. הרעב והפחד, היו מלוויהם הקבועים.
לפתע, בצהרי אחד מימי שישי אומללים אלו, נשמע "בום" גדול, כה חזק עד שכל גופה הזדעזע. לרגע חשבה שעור התוף באוזניה עומד להתפוצץ. רגע ממושך לאחריו השתרר שקט גדול ונורא. רק מאוחר יותר החלו זעקות נוראות. פגז רוסי פגע בבית השכן שניצב אך מטרים ספורים מביתם. מחלון דירתם שזגוגיותיו התרסקו עד דק ניתן היה להבחין בבירור במתרחש. אש גדולה השתוללה בחצר הסמוכה. על רקע המהומה הגדולה שהשתררה והלהבות המתנשאות, נראו הדמויות הזועקות ומתרוצצות אנה ואנה, כלקוחות מחזיון אפוקליפטי.
עד מהרה הפך החזיון למציאות. המהלומות התובעניות שנשמעו לפתע על דלת הכניסה לדירה היו מוחשיות ביותר. אביה שפניו חוורו לחלוטין פתח כמי שכפאו שד את הדלת. בפתח ניצב בעל הבית, הגוי ממנו שכרו את הדירה. מכנסיו לא רכוסים, כהרגלו וחולצתו שראתה ימים טובים יותר, משתפלת בחפשיות בלתי מרוסנת מעליהם. שפמו העבות והשחור כפחם המתעקל אל זוויות פיו הבשרני ועיניו השחורות שהסתתרו בצל גבות עבותות, נראו מפחידים מתמיד.
הוא נופף בהתלהבות יתרה בסכין ארוכה, מושחזת ובוהקת. לרגע הביט בה ובאחיה הקטנים המבוהלים שהיו חיוורים ומותשים מרעב והחל לצחוק בקול שדמה לרעם מתגלגל. "יש אוכל, ילדים!", הכריז, "הרבה אוכל. תוכלו למלא את הבטן הקטנה שלכם. למטה בחצר יש סוס שנהרג בהפצצה. כולם מתחלקים. בואו! "
אביה ואמה הביטו ארוכות זה בזו. נראה היה שהצבע אוזל אט, אט מפניהם.
אמא התעשתה ראשונה. נטלה סכין גדולה ממגירת שולחן המטבח ויצאה בעקבותיו של הגוי.
כשחזרה, ניצבה במשך שעה ארוכה כמהופנטת מול גוש גדול, אדום ומדמם שהיה מונח על שולחן המטבח. גם עיניה היו אדומות כדם ודמעות גדולות, בלתי נשלטות, היו יורדות במורד לחייה.
אבא ניצב ללא אומר כמאובן בפינת החדר כשראשו ועיניו מושפלים. רק פניו שאזל מהן הצבע, העידו על סערת נפשו.
באותו ערב שבת וגם כל השבוע שלאחריו לא נשארו רעבים.
הסוס זכה ובשרו קיבל מידי האם את הטיפול הרגיל ולפי כל כללי הטקס. הבהמה הלא כשרה הוכשרה כדין למהדרין. במי המלח המסורתיים נמהלו גם דמעותיה החמות של אמה שזרמו ללא הפסקה מעיניה. על אף טעמו המתקתק המוזר של התבשיל אכלו היא ואחיה ממנו ברעבתנות במשך כל אותו שבוע.
אמה ואביה לא נגעו בו. "שיישאר יותר לילדים", תירצו ולא הוסיפו.
זמן קצר לאחר מכן הסתיימה המלחמה והם חזרו לביתם.
דומה היה שהסיוט הנורא ששמו מלחמה, שנמשך תקופה כה ארוכה, הולך ונסוג אל בין צלליה של תהום הנשייה ושהחיים הרגילים, החיים שלפני, עומדים לשוב במהרה.
אך חייהם לא חזרו למסלולם הרגיל. מבלי שנדברו ביניהם, נגזרה ברית של שתיקה, כעין חרם בלתי מוצהר, על פרשת הסוס. אף שמעולם לא הזכירו אותה ולו ברמז קל ביותר, נראה היה שהיא הותירה בהם חותם בל ימחק.
זמן קצר לאחר מכן אמא חלתה אנושות.
עיניה שהיו בעבר זוהרות ומאירות, כבו. גופה הלך וכמש מיום ליום.
רופא המשפחה המנוסה שראה כבר רבות, לא הבין מה השתבש בגופה של האישה הצעירה. נראה היה שמשהו שלא ניתן לתיקון נשבר בה.
על ערש מותה זלגו הדמעות מעיניה ללא מעצור.
מילותיה האחרונות שנאמרו בלחישה היו: "ייהרג ובל יעבור".
עיניה היו מביטות במרים הקטנה, כאילו בקשה להעביר לה, כממשיכת דרכה, את כל שהאמינה בו במשך כל חייה הקצרים.
"כן, אמא", בכתה מרים. "אבל אל תלכי ואל תעזבי אותנו".
למחרת היתה לאמם של אחיה הקטנים.


פעמון דלת הכניסה צלצל נואשות במשך שעה ארוכה.
סבתא מרים ישבה עדיין על כיסאה, ספק נרדמת ספק ערה, כפופה אל השולחן, ראשה נשען על זרועותיה המונחות עליו ברפיון.
יכלה לשמוע את בעלה הקם באנחה מכורסתו החורקת וצועד בכבדות, תוך גרירת רגליים, כדי לפתוח את הדלת לבאים.
הילדים הגיעו.
בחדוּת בלתי רגילה שמעה את כל המתרחש ליד הפתח. הבית הריק זכה בחיים חדשים. צהלות הנכדים נשמעו מכל עבר.
"איפה אימא?!" קולו התמה של בנה נשמע כבא ממרחק רב.

רצתה לקום לקראתם, לחבק את כולם אל ליבה, אך רגליה לא נענו לה.

אדי המרק המתבשל עדיין, פלשו מהמטבח הקטן אל כל קצות הדירה הקטנה.
רצתה לקרוא למישהו שיכבה את האש בכיריים, אולם קולה לא נשמע לה.
מתוך מסך האדים הלכה והסתמנה דמות מוכרת ועם זאת רחוקה. דומה שאמה שהלכה לעולמה לפני שנים רבות הגיעה לכאן. לחישתה הכל כך מוכרת היתה מהדהדת, נשמעת ולא נשמעת בחלל הדירה. "ייהרג ובל יעבור..."
"אמא", מלמלה סבתא מרים ללא קול. "סלחי לי"...
אדי הערפל הלכו והתעבו מרגע לרגע .
מישהו היה בוכה לצידה. רצתה לנחמו ולא יכלה להניע את שפתיה.
לפתע נדמו כל הקולות. מסביב השתרר שקט גדול. המועקה הכבדה שלוותה אותה לאורך כל אותו יום התפוגגה. שום דבר לא כאב יותר. שלווה מופלאה עטפה אותה.
סבתא מרים נותרה דוממת בכיסאה. דומה שכל שסביבה איבד את חיותו וקפא ללא כל תזוזה.
רק השעון שעל הקיר שמנגד הצביע בשתי זרועותיו, הקצרה והארוכה, על כניסת השבת.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
6. תודה למצביעים ולמגיבים על סיפורי חיה בנצל 12/28/2017 7:50:39 PM
5. סיפור מעולה תבור בנצל 12/24/2017 5:59:04 PM
4. ייהרג ובל יעבור יפה לורנצי 12/23/2017 7:50:53 PM
3. יפה לורנצי 12/23/2017 7:46:07 PM
2. הסיפור אורון בנצל 9/12/2017 7:28:50 PM
1. לחיה בנצל ורדה גנזך 6/12/2017 4:07:07 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign