פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
חכם על רזים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%25
אהבתי
%50
מעניין
%0
לא אהבתי
%25
שם:  חכם על רזים
מחבר:  תחרות כתב 2017 בנושא: סיפורי אוכל

תאור:

מאת: עדי אהרון

חיים בא-גז המלך, אלמן בשנות הששים לחייו עמד לפני יציאה לדייט. הוא יישר את העניבה בגוון ירוק שיבא שקנה אצל הפרסי בפינת מרזוק ולבש את החליפה השחורה מעל החולצה הלבנה. מקומטת החולצה, לא נורא, הז'קט יסתיר, אבל חייב להיראות מכובד, רק לבדוק טוב טוב שאין שום לכלוך על הבגד. הוא גילה בצער כתם שמן וטיפת אדום מהחצילים בגמבה שאכל בקידוש לכבוד החתן של הרב בבית כנסת בשבת. שפשף במגבון, השמן נשאר, אין מה לעשות.

בכרטיס שלו שפרסם באתר השידוכים, אחרי מות אשתו, כתב: אין הנחתום מעיד על עיסתו, בחור מסורתי, נבון ושנון, נראה מצוין, נהג משאית, לא עומד במקום, נותן גז. לא תענינה פניות ללא תמונה. החליט לשים תמונה שלו אוחז כוסית יין לחיים. לחיים לחיים. דאבל סיכוי, גאוני, חשב. בתמונה נראה עטור זקן קצר וחבוש כיפת קטיפה, עם אותה חליפה שחורה שקנה לכבוד חתונת בתו היחידה לפני פחות משנה.

לא ידע למה הוא נדבק בנדנודים לאיזו אישה גרושה שציינה בכרטיסה שהיא אולטרה אנרגטית ובשלנית מעולה. אחרי שלוש פניות מצדו היא השאירה נייד, והוא, שלא כמנהגו, לא התעקש על תמונה, לפחות לא מיד, רק אחרי השיחה הוא ביקש תמונה של הגוף והיא ענתה לו: תשכח מזה. ושלחה לו תמונת דיוקן שלה עם כובע ברט תותי ושפתיים תואמות, זה הספיק. צריך להשלים. נכון. גרושה, ולך תדע, אל תשפוט בלי להיות במגרש, רק מה, חייבים להודות, יש חשש.

הם קבעו להיפגש בכניסה לירושלים, עיר מגוריה. רק המחשבה על נסיעה לירושלים העלתה בו בחילה, שנים לא דרכה רגלו בעיר הזאת, מאז המשחק האחרון בליגת הנוער, מול הצהובים שיירקבו. כל פעם שנזכר בהם, ובמה שקרה היה מאדים מחימה, ובלי משים מגרד את בד המכנס שכיסה את שוק רגל שמאל, ועליה צלקת בצקית קטנה. עד כדי כך נרתע מנסיעה, כמה פעמים חשב לנסוע רק להתפלל בכותל, התלבט והתחבט ולא נסע. אבל הפעם בשביל אישה אין ברירה, צריך לבלוע את הגלולה, גם אם היא מרה כלענה, מה, להגיד לה שתיסע אליו? למגרש הביתי שלו בפגישה ראשונה? לא מכובד.

סידר מחליף והגיע מוקדם, באוטובוס, והיא אחרה. ישר כשראה אותה בכניסה לתחנה המרכזית, חשב, אכלת אותה, מזה חששת, שמנה, שתוק, אל תאמר מלה. נכנסו וישבו בבית קפה באיזו פינה.

המלצר ניגש אליהם וביקש שיסגרו תפריט כי עוד מעט סוגרים את המטבח, פתאום נזכר חיים שלא ברר זמני אוטובוסים חזרה. המלצר עמד וחכה.

"יש לך גזוז תות? לא? מה בשבילך?" שאל חיים ובלי לחכות לתשובה המשיך: "בשבילי תה. שיבא יש לכם? לא? רק שקית תה ירוק, נו שיהיה".

המלצר פנה לגברת שחבשה הפעם ברט ירקרק על שיער קארה חלק. היא קראה בעיון
בתפריט ונראתה מתלבטת. המלצר היה קצר רוח וגם הגבר שישב מולה.


מה מתחשק לך? קפה? תה?" ניסה חיים לזרז עניינים.

" קפה הפוך ועוגה, תודה, איזו עוגה אתה מציע?"

"יש לנו עוגת ספוג בננה, זה חדש ולא בתפריט"

"נשמע טוב" ענתה

"גם בשבילך?" שאל המלצר את חיים

"לא, תודה"

"לא אוהב עוגת בננה"? פתחה בשאלה

"שונא צהוב, אני בקטע של אדום, מה שיותר עמוק יותר אדום, יש שיר כזה" אמר, וראה שהיא מביטה בו ברתיעה, "לא, שלא תביני, אני כמעט מתעלף מדם, לא, לא, חס וחלילה, אבל תחשבי על תות, למשל, בעד זה אני אוהב אדום, ועגבנייה שזה טוב לגבר"

"יודעת להכין עגבניות ירוקות מטוגנות, טעם וריח משגע"

חיים גילה לפתע התעניינות, האוטובוס חזרה נשכח ולא השגיח בקפה ובתה שהונחו על השולחן הקטן.

"עגבניות ירוקות? מה זה? ירוק מבחוץ אדום מבפנים ויש לו גרעינים של אבטיח? חחח.. גיחך.

"מה קשור? זה מלוח, זה מתוק, לא שייך בכלל"

"חכמה את, עכשיו אחוד לך חידה יותר קשה"

"מי שידע יקבל נקודה" אמרה וחשבה, איך נפלתי.

חיים צחק והמשיך: "אדום מבחוץ ירוק מבפנים"

"תפוח כאילו?" ענתה, יגעה.

"יפה, אז מה עדיף? אדום מבפנים וירוק מבחוץ או להיפך, מה את אומרת, אה? אל תעני,
רק תחשבי שניה, אני יגיד לך. התשובה שזה שאדום מבחוץ אתה מצפה שיהיה אדום מבפנים ומתאכזב, הוא סתם מבטיח, ורק עושה את עצמו, לעומת זאת, בירוק מבחוץ אתה לא מצפה אבל אז מגלה הפתעה עסיסית אדומה. אה. אחת אפס לאבטיח"

"עמוק. תגיד, מה יש לך נגד צהוב?

"זה סיפור קשה, הייתי בליגת הנוער בכדורגל מול הצהובים שיירקבו ונפצעתי, קראו לי חיים המלך, לפני שנהייתי נהג של בא-גז, עמדתי לעבור לבוגרים בתור שוער, בסוף לקחו את בז'ראנו, הלכה לי הקריירה"

"ואיך נפצעת"?

"האוהדים שלהם, בהמות, מישהו זרק שם קליפה של בננה, וככה החלקתי"

"רציני? החלקת על בננה?"

חיים הסתכל עליה והיה נדמה לו שהיא כובשת חיוך. צוחקת עליו השמנה, חשב.
ברגע זה הגיעה עוגת הבננה.

"לא מפריע לך שאני יאכל"? שאלה
"תרגישי בנוח" אמר במבט עויין. היא טעמה כפית, הסתכלה עליו וחשה שהוא נותן בה עין צרה, בולעת ומשחרת לטרף.

"רואים שאת אישה.. איך לומר.. עם כוח.. יש לך זרועות חזקות"

איך מגיבים על דבר כזה, חשבה, עוד ביס ולהתחפף מפה.

"תקשיב, מצטערת על מה שקרה לך, אבל תסלח לי שאני אומרת, לפי מה שנראה לי גם היחסים שלנו יכולים להיות תאונה קשה. תודה על הקפה והעוגה, ואם מותר לי לייעץ, שווה לך לנסות דיאטה, עם הכרס שלך, לא יזיק לך להוריד כמה קילו במשקל. חייבת לזוז, בהצלחה בכל אופן"

קמה ועזבה.

חיים שילם. היה קר והתחנה נראתה נטושה. עלה לאוטובוס. הכול סגור כבר והוא הולך לישון בלי שום ארוחת ערב.

עייף ויגע חצה את הכביש לביתו ברחוב בן פרחיה, חיים הכיר את מה שאמר הרב החכם הזה שעל שמו נקרא הרחוב, ותוך כדי הליכה הגה בדבריו. עשה לך רב, הוא אמר, הרב, נו, צודק, אבל כבר עשיתי לי רב, אין עליו, ומצד שני, עם כל הכבוד, יש מעליו. אחר כך הוא התקדם הלאה ואמר קנה לך חבר, טוב. אבל מה עם חברה? אישה? איפה תקנה? בחנות? באמצע הלילה? וזה עוד לא מספיק, הוא עוד אומר לי לדון כל אדם לכף זכות, רוצה לומר שזה כולל את האישה הזאת מהדייט? שבגללה סתם באתי עד לירושלים ואני מת מעייפות? יללה, אין צדק. תתגבר. רק שני צעדים אתה אוטוטו בבית.

הרמזור הבהב אור צהוב חסר שחר, עוד כמה שעות, עם השמש הקופחת, כולם יכנסו עם הגוף שלהם לתוך מרק של זיעה וחום מהביל.
בית הכנסת שער השמיים הקטן, ממול ביתו היה שרוי בחשיכה כמעט גמורה. מתקרבים לסליחות, נראה לי, צדקה הגברת בננה, חשב כשסובב את המפתח במנעול הנוקשה. באמת צריך דיאטה, נתחיל מחר.

שנים הוביל דלק בחברת בא-גז, נהג בלילות, ישן בימים, בזמן האחרון הוריד הילוך, לקח פחות נסיעות. אז, כשהייתה בחיים, היה מתעורר בצהריים ומתביית מול הטלביזיה, דבוק למסך, ומחוצה לו, ברקע, אשתו, עסוקה בעבודות הבית.

היא. נזכר בריח שלה, מלבין כביסה מעורב בפפריקה חריפה. הסירים על הכיריים והיא מקרצפת לו את החולצה הלבנה בגיגית. ואז שופכת את המשפט הקבוע שלה: "כמו תוכי חוזרת על עצמי, תזיז את עצמך "
והוא: "בחייאת, תביאי קציצות ברוטב, מחייה המתים התבשיל הזה".
והקול שלה, המוכיח: "לא בריא לך מהכולסטרול, כמעט חטפת שבץ, ולא לומד שום לקח. עוד הפעם נמרח לי כאן, סחוט לגמרי, ועוד בלי שטיפה במכונה, תיזהר לא ללכלך לי את הספה"

את תוכי מתוקי הקוואקר הוא קנה אחרי שנפטרה, בחנות חנוקה בשוק. כבר בכניסה קידמה את פניו צחנה ובליל כלובים, צפצופים ונהמות, שהפרו את דממת מיכלי הזכוכית העכורים בהם נכלאו הדגים. הוא הביט באקוואריום הקרוב. דגים כתומים מימי בראשית נקוו למקום אחד ובוססו בירוקת.

הסירחון הזה, כבד יותר מהגז במשאית. מזכיר אולי את ההודים בלול מתי שהתנדבתי בקיבוץ. אבל מה קרה לך, אין בכלל מה להשוות.

התאורה בחנות הייתה עמומה. מספר נורות אולטרא סגול הבליחו וצללית רשת מסורגת נצמדה לפניו של המוכר שצץ לפתע ולטש בו זוג עיניים בולטות. המוכר הציע לו את מתוקי, שיבח את הנוצות, "תראה בעצמך", תוך שהוא אוחז במתוקי ומסובב אותו ימינה ושמאלה. "אין קרחת, נוצות טריות, תביט בעיניים, יהלום. סתכל על החזה, כמו פתיתים של פרווה, והצבעים, לא רק ירוק אחד משעמם, ונעבור למקור, אתה אתי? בלי סדקים, כולו אמנות של הטבע, הנה" אמר והושיט יד למקור המעוקל. "אי, שרט אותי באצבע הממזר"

"הוא מסוכן זה?"

"לא, תירגע, תבין מה עובר לו בראש, בעיניים שלו" אמר המוכר ומיקד בחיים את עיניו. "אחר כך תיכנס יותר בפנוכו לתת- קליפה שלו, שמה, ככה זה בטבע, טבוע, מה שנקרא, תודעה, שאומרת לו: בוא'הנה, הנה בן אדם זר. שזה אתה. פחד. מה יעשה? ייתן פייט או ייקח רגליים ויעוף? מגן או תוקף?

מתוקי הביט בו שותק, לעת עתה. הכנפיים והגב בירוק זרחני בלטו על רקע התמונה המטושטשת של החנות.

"אני נותן לך אותו בזיל הזול, בעיניים שלי, הוא גדל אצלי משהיה תינוק. רק שתדע פרט קטן ולא תגיד שמכרתי לך ציפור בשק, וזה, שהוא לא סוגר את הפה, למה, שתבין, הטלביזיה שלי בבית שמה עליו יד ונכנסה בו חזק עד נהיה שרוט ומזה שרט אותי, כולה ראה סרטים, אתה אומר? ואני אומר שסרטים כאלה מזיקים למודעות, חבל על הזמן, ובוא נאמר, שהלשון שלו לא לגמרי.."

"ממתי לתוכים יש לשון?"

"לא משנה, לוקח או לא? אל תבזבז לי את הבז, תוכי קוואקר חדש שווה פי שלוש, תיקח, תאמין לי, שווה לחנך אותו"

"הרבה הוא אוכל"?

" אוכל כמו ציפור, שוקל כמו נוצה, מה קרה לך? זרעים וכאלה"

"וקוואקר"

"בול לעיכול".

חיים אחז בכלוב ופנה לתוכי: "לבינתיים אתה אתי. תקשיב טוב, יש פסוק בתהילים, שהרב שלי הראה לי, שאומר, שים לב" ואמר בהדגשה "כי גז חיש ונעופה, שזה לא בא להגיד שאתה אווירון, אלא ההיפך, הכוונה, שבגוף הבאר של הגז מתרוקנת עד הטיפה האחרונה, וכל האוויר יוצא, וזהו, אתה עף מהעולם, סופי. ומה נשאר? אה? זאת השאלה.

בלילה שאחרי הדייט עם הגברת בקושי ישן, נזכר באשתו וליבו החמיץ. הוא נשכב על הספה. תקוע מול צג הנייד. את המכשיר החכם קיבל במבצע בעבודה, בלונים חינם לא נתנו, אבל נייד כזה, שמצוייד בגברת ווייז חכמה להתמצאות. אז אם נתנו לא ייקח?

מאז שהסתלקה, עליה השלום, אבד לו החשק לטלביזיה ויצא לשוטט ברשת. הפעם הקליד "דייטה", לאט. איפה היו"ד הקטנה? צריך לגעת בעדינות בשטח המגע הקטן הזה, שהאצבע לא תברח חלילה למקום אחר, אחרת תקבל מלה שאין בכלל בעברית. כשסיים קפצה לו המלה דיאטה. אחריה עלו ובאו אתרים שונים: דיאט-און-אוף-ליין, שבעה שבועות רזים, דיאט שף. קלאב בלי חלב. מול עיניו התחלפו חומרים: פחממות, שומנים וגזים רגיזים במעיים.

אשתו המנוחה הייתה חולנית. הוא לא היה יכול לשכוח את הבוקר ההוא לפני הלידה, איך ניסתה להעיר אותו שייקח אותה לבית חולים. איך יכולתי להתעכב? אז מה אם הייתי הרוס מעייפות אחרי הנסיעה? מיליון פעם זה רץ לו במוח. הם הגיעו באיחור, הבת נולדה בריאה, תודה לאל, אבל מאז הלידה היא סבלה, האישה, היה סיבוך שמה, במערכת שלה.
הבוקר לא האיר פנים למכשיר הנייד שננטש, מרוקן מכוח, תחת כריות הספה. חיים קם רעב. המכנסיים מאתמול עדיין עליו, את החולצה זרק לא יודע לאן.

"תיזהר שגדליה לא יעשה ממך רסק" קרא מתוקי

"שמעתי אותך. שם עליו קצוץ. מי הוא בכלל?" ענה חיים לתוכי ומלמל לעצמו: בטח עוד אחד מהטלביזיה, מה שהמסך הזה עושה לאנשים. הוא שם למתוקי זרעי חיטה שהוחבאו בארון מפסח, ולא זכו לגאולה עד לרגע שחיפש כף שטוחה לחביתה ושלף אותם.
חיים עטף קמצוץ זרעים בנייר שנקרע מכותרת עמוד שער והגיש לו, "תאכל, תאכל, וגם את כל החדשות בעיתון"
צנצנת פתיתי קוואקר הייתה מונחת על המדף וחיים שקל אם להוסיף לו פתיתים, ואז נמלך בדעתו, בעודו בוזק מלח לחביתה שלו. מספיק. לא כדאי שישמין יותר מדי. בפסח שיגעו אותו, אחד אומר שקוואקר חמץ, שני אומר כשר לפסח, מה קורה פה? הוא אמר לרב שלו. רגל פה רגל שם. עד שהרב פסק מה שפסק.

"היום אני מחזיר אותך לרמאי הזה, נשבע לך, אתה פרא אדם אתה, מהג'ונגל בארגנטינה, אתה וכל הג'ננה של הנבחרת , בעצם, אולי, חוץ ממסי, איזה שחקן, וואי וואי, איך יודע זה לבשל שערים".
הביט בחביתה בצלחתו, ונזכר איך הייתה מכינה לו, המנוחה, פרוסת לחם מטוגנת בביצה וסוכר.
"עאלק מתוקי אתה, אם לפחות היית אומר משפט נורמלי כמו, כמו: אפשר סוכר בבקשה?
"פראדדם, את הכליות אני יאכל לך" קרא מתוקי בקול צורמני.

"שתוק. כמה, כמה, ניסיתי לחנך אותך, סתכל על עצמך, מי אתה בכלל? מי אתה בכלל? תרנגול הודו שווה משהו, ואתה? כמו תוכי אני חוזר על עצמי, לא עוזר".

כחום היום יצאו. חיים אחז בכלוב. כשיצא היה נחוש להחזיר את התוכי, וכעת התהלך פזור נפש ומהסס. המשא הכביד עליו, אנשים חלפו עמוסי קניות לפני שבת. הכלוב חבט ברגלו, סע לאט, אמר לעצמו. בפינת רחוב הסלסלה כמעט התנגש בגברת עם סלים שפנתה לחצות את הכביש.

"תסתכלי במראה לפני שאת פונה" צעק עליה חיים. עוד אחת עם עודף משקל, מלמל, ודשדש קדימה, מזיע. מכוניות צפרו מכל עבר, גופו נטה בפניה חדה ימינה, לרחוב צדדי, אך נתקל בלהקה סואנת של בני אדם. תפרסס אחורה, יא רבון עולמים, איפה אתה? תכוון אותי. איפה הגברת וייז הזאת שתגיד לי צא ביציאה הראשונה? למה יצאתי בכלל?

הם התרחקו מהבית. עצר לשבת על ספסל לחסות בצלו של הפיקוס. חיים הניח את הכלוב לידו, הביט במתוקי. רחמנות עליו, חשב, מתבשל בחום. מטומטם, שכחת לקחת מים. מה אני עושה עכשיו? איזה באסה.
הבאסה התיישבה לו בלב. הוא נזכר שסיפרו לו שככה קראו פעם לאיצטדיון, מגרש באסה, ממש כאן, מעבר לכביש. סגור המגרש עקב שיפוצים, חשב. רוצים להרחיב מקום. יופי שרוצים, יכולים לרצות עד מחר, כמה כבר ידחסו פנימה? הרב אמר שרק אם מצופפים שש מאות אלף איש אפשר לברך חכם הרזים. שיחלמו, אין מצב. ופתאום קלט: רגע, מה אני עושה פה? הייתי צריך להיות בשוק בכלל, בשביל לתת את מתוקי, כנראה הרגליים משכו אותי לפה מתוך הרגל.
פעם היה מגיע כל שבת, היה נכנס בשער חמש של האוהדים, גם ככה מזמן לא בא, במיוחד מאז שנפטרה. אין טעם. לא צריך כבר הקומבינה הזאת, מנה ראשונה בית כנסת, מנה שניה מגרש. מהשער הזה אני גמרתי. צריך לנסות להבקיע בשער שלו, ישתבח שמו.

"אין זמן למשחקים", אמר בקול לחי-צומח-דומם שסביבו. הציפור שמוטת הכנפיים שיוועה למים כבני ישראל הנוסעים במדבר. שום מכולת ובאר לא נראו. מאחד הבתים לצדו נדף ריח חיוור ולא מוכר. "בוא מתוקי, אמר לתוכי, נרחרח אחר הריח, אם מבשלים, זה סימן למים חיים, הם לא יבשלו על ריק".

הריח הוביל אותם לדלת בקומה ראשונה. אדם שחור פתח וכיוון אותם לרדת במדרגות. הם נכנסו למקלט גדול. בכניסה נתקל במשקל אדם דיגיטלי, שגרם לו כמעט ליפול ולאבד איזון, אך הצליח להתייצב ולאחוז בכלוב שלא יישמט מידו.

קבוצת גברים ישבה בשקט במעגל על כסאות פלסטיק חומים. מאוורר תקרה חג מעליהם וצינן את החדר הגדול שכלל גם מטבח פתוח. על הכיריים, התבשל נזיד בלתי מזוהה. אחד הנוכחים צירף כיסא. חיים התיישב והניח את הכלוב עם התוכי במרכז המעגל.

בקיר הסמוך לדלת נפרש דגל בד עם צורה אליפטית ירוקה ובתוכה מן עובר ברחם. מתחת לציור הופיעה הכותרת: כליית הסויה – הקץ לכליה.

חיים פתח ואמר: התוכי שלי, הוא צמא. אחד הנוכחים קרא: פול, תביא מים. חיים הבחין כעת בגבר מוכר, זה פול? חשב, לא יכול להיות, איך השתנה, נעשה מצומק. היה אוהד כזה שרוף ונעלם, שנים לא ראה אותו. מה הוא עושה פה?

פול, ככה קראו לו, על שם ההוא, מהחיפושיות, ידע לשיר, כמוהו. פול הופיע עם קערת מים וחיים השקה את מתוקי. הוא הסתובב אל פול ועיניהם נפגשו. פול התלהב, "לא יאומן, , חבר'ה, יודעים מי פה? זה חיים המלך, היה אלוף הנוער בכדורגל". החבורה הביטה בחיים מהוססת ושמרה על שתיקה.

"הי פול, מה המצב? לאן נעלמת?

"אל תשאל, כוסות עצבות שתיתי ובמיץ של עצמי התבשלתי".. "אבל אובלדי אובלדה,
כמו שאומרים, סוחבים"

מישהו היסה אותם, פול המסכן הלך ועמד לו בצד.

חיים ניסה לעכל מה ששמע וראה, מה פול עושה פה, כמעט אכול הבן אדם, איפה השיער הארוך, והשרירים? הוא הרים מבטו וסקר את הסביבה. מה זה המקום הזה בכלל? ועוד לפני שהספיק לשאול פנה אליו הגבר שביקש מפול להביא מים שאל אותו במה הוא עוסק והציג אותו לחבורה

"חברים, הכירו את חיים הנהג. ברוך הבא חיים". האיש כאילו טעם את השם חיים בשפתיו, מכחכח ביו"ד ומהמהמם את המ"ם במצמוץ שפתיים בטרם תיבקע. "שמי אוהד קיטוב" הוא היה דק וקרח, אזניו שבלטו דמו לצורה על הדגל. חיים הקשיב, מהופנט לאוזניים. "אני חבר בקבוצה הזאת. כולנו חבורה מאוחדת של אוכלי קטניות, וסויה בפרט, הבט בדגל, מה אתה רואה, חיים?"

"עכשיו כשאני חושב על זה, זה נראה כמו פסוליה"

" אכן חיים, זוהי שעועית, ויש המזהים אותה כעובר, אך הסויה, כלילת השלמות, מקיפה אותה לכדי תכלית גיבוש הצורה. אנו מאמינים שכשם שהמים הם נוזל החיים, כך הסויה היא מזון החיים, בזמן שהכליה מווסתת נוזלים, הסויה מזינה ומסירה שומנים, ועל כן, גבר האוכל אותה רואה כי טוב."

החברים מאותגרי הרזון הנהנו בראשיהם. אוהד שאף אוויר והמשיך

"אנחנו, גברים מכל העולם, שהסויה לא סרה מפינו, נרדפנו שנים על ידי פרופסיונליסטים חולבי פרות עם כפית זהב בפה, מלחכי פנכה של הון ושלטון. שרמסו את הסויה עד דק, שום מלה טובה, אפילו לא ויטמין, רק למה נטפלו? לכך שהיא מצמיחה לגבר חזה של אישה , איך, איך יכלו לישון בלילה, אלה, עם העלילה שלהם? קרא אוהד ברעד, "ועכשיו, הבט עלינו, עבור אחד אחד ובדוק בעצמך את החזה שלנו, שקר וכזב. ראה כמה שוקדים אנו על רזוננו, הנה, האמת יצאה לאור".

אוהד רמז לפול. פול הניח סמוך לכלוב טס נחושת ועליו תרמיל אדממה בודד. פתאום פצחה החבורה בשיר. חיים היה המום, הוא קלט את הפזמון: אדממה אדמתי, לך המו מעי, כלתה בטני, הו הו.. השירה הרעידה את הקירות וגוועה באחת.

בחור שזוף עם זיפים כרע על ברכיו, תפש בקצה התרמיל, כסה אותו בידיו, ואז פתח ושלף ממנו זרע סויה. הזרע נח במרכז ידו הפשוטה ועבר בין הנוכחים לתצוגה והם קדו קידה. אוהד שישב ליד חיים הסביר לו בלחש שהטקס בא לסמל, שלמרות שהזרע נרקב באדמה הוא צומח מחדש. בשלב הבא פול הצטרף למעגל, נרגש, וכולם פתחו באחיזת ידיים ומסרו את זרע הסויה מיד ליד.

תוכי מתוקי עקב אחר הסויה, עיניו כמעט יצאו מחוריהן, אך חלש היה מכדי לדבר. אחרון קיבל את הזרע פול, הוא השגיח בתוכי, ובמקום להחזיר למגש, נתן לתוכי למאכל. החבורה הביטה בשקיקה בתוכי שבלע את זרע הסויה בבת אחת ומחאה כפיים.

"ראה חייממם", אמר אוהד, "אצלנו אין מלכים, כולנו שווים, לא משנה הצבע, תלמד מהתוכי שלך שאכל, מה איכפת לציפור אם הזרע הוא ירוק? ונגיד שהוא חום? חשוב על זה.
אוהד קם. "הגיע העת לקחת פסק זמן, איך אומרים אצלכם, חיים? ההגה בורח, חלפה מחצית ולא דיברנו עוד על אהבה, אהבת הקוואקר שיוגש לפנינו מיוחדת במעלתה. הבה ניגש לתדלק את הגוף בארוחה, בטרם ניגש למשקל שיראה אם נדונו לרזון או חלילה להשמנה. תחילה נשתה תשע כוסות מים ונקנח בדייסת קוואקר בחלב סויה תוצרת בית, אתה מוזמן להצטרף"

לאחר שעה קלה ישבו לאכול, רק פול המסכן המשיך לעמוד בצד לאחר שסיים להגיש קערות, בין לבין הספיק לספר לחיים שהדייסה חייבת השגחה וצריך לכבות את האש בזמן, אחרת תצא נדבקת כמו בבית חולים. חיים תהה אם האוכל כשר והדייסה לא הזמינה אותו באופן אישי לבוא לאכול אותה.

הבחור השזוף עם הזיפים ניגש לחיים, תקע בו מבט מזלזל ופלט: "מלך, אה? חכם על רזים? לא נאה לך האוכל שלנו, אמא מבשלת בשבילך, אה? סתכל על הקערות, מה אתה רואה?"

חיים לא הבין מה שוב רוצים ממנו ואמר: "קוואקר כאילו?
והבחור ענה:
"לא קלטת, אני אסביר. אל תסתכל בתוכו, אלא בחוץ. תראה את הקערות, אין אצלנו קערה קטנה, בינונית, גדולה, כל הקערות אותו גודל. אנחנו לא כמו כל המסכנים שאוכלים להם ת'לב, מי קיבל יותר דייסה, מי נשאר בלי כלום, ומי יותר קרוב לצלחת".

"אהה" אמר חיים ולא ידע מה לומר, מחפש להתעלק עלי זה, חשב, ובעודו מנסה להבין את המסר התקרב אליו פול ואמר:

"זוכר את השלושער שכבש בורבה נגד באר שבע?

השאלה של פול השליחה אותו מהמקלט לתמונות מהעבר.

"בטח זוכר, דווקא אותה שנה הייתה על הפנים" איך אפשר לשכוח? הוא נזרק מהמשחק הזה למשחק אחר, ומול עיניו ממש ראה את הגדולים, גיבורי הנבחרת, חוזרים מרוטים אחד אחד, אחרי משחק מול אירן טאג' שזרקו עליהם עופות שחוטים. זה היה ממש לפני שנפצע. צא מזה, חשב חיים.

פול עמד הוזה והסתכל על הציפור. "איכפת לך שאני אקרא לו יוסי"?

"מה פתאום יוסי? אתה לא רואה שהוא מתוקי?"

בעוד הם מביטים בתוכי ושקועים במחשבתם, קטע אותם בחור נוסף שהתקרב ולו פרצוף אימוג'י מחייך, גשר בשיניים ושיער צבוע ג'ינג'י. הוא הציג את עצמו:

"קוראים לי חוזה, ילד טוב ירושלים במקור, וכיום בתוכנית גמילה ממזטיקים".. "רציתי להגיד" המשיך הבחור, "שאני מאד מצטער איך השזוף נזף בך ככה"

חיים היה בראשית התרשמות מהבחור הזה ששמו חוזה, ולא היה מוכן לפרץ המלים שיצאו מפיו:

"אל תזים לב אליו" המשיך חוזה, "זתם זהרורי, תמיד בוחש בדייזה, כולם זופגים ממנו בעיטה. למד בפקולטה לבורקז, אבל לא מבין בגזטרונומיה, פעם אכל קוזקוז עם פזטה, ועזב הכל כשגילה את האמת, אבל הוא לא מזוכן, בזך-הכל כולנו פה בחורים כארז, מוזריים, לא גזי- רוח, אפילו שלא באנו מאותו הזיר, כולנו מזכילים, עם תואר מהאוניברזיטה, לא פוגעים בזבוב. אפילו הבחור השחור, הזודני, שמגיע בווזפה מרחוב זלמה, מומחה בזפר תנ"ך, נשבע לך. מה שאני מזביר לך זה, שהמקלט הזה הוא המחזה שלנו מפני הזבל בחוץ. "

חוזה שתק רגע ואמר: "הייתי מת לאיזה מזטיק עכשיו. שמעת שבזינגפור הוציאו לשוק מזטיק פטרוזיליה?"

"לא" השיב חיים, תמה ומסוחרר במקצת. "אישה שלי הייתה מתעצבנת למה הייתה שולחת אותי לקנות פטרוזיליה, הייתי מביא לה כוזברה"

"חבל לכעוז, צריך להיות בזימחה. עוד כועז בגלל השזוף? לא אוכל בגלל הכשרות? תירגע, גם אני מזורתי כמוך, לא אוכל בזר, לא מזיע אוטו שלי למוזך בשבת. האחרים פה, להם יש לא אחר.

"נכון" הסכים אוהד " אבל כולנו אוכלים סויה"

"כי היא מזור לאנושות בכל ההיזטוריה. היא לא רק מזביעה, היא גם מחזנת את הגוף, ומזלקת לך כולזטרול ואת הכעזים והבאזה, וזה בזמן שבחוץ זובאים וזוללים בכביש, פשוט אזון, רומזים ומזרזים את הגוף, ואחר כך קוראים לזה תזונה."

המלים של חוזה זמזמו בחלל המקלט אך לא זכו לתגובה ונמוגו. רק תקתוק מאוורר וקרקוש קערות נשמע, ואיש לא שם לב לתוכי שכרסם את סורגי הכלוב.

פול שאל:

"נו, איך הדייסה"?

"פשוט מענג פול, ארומה נפלאה, התעלית על עצמך" ענה אוהד

"ממ.. מעולה" "ממ.. ממש טעים" ו-"שאפו, שאפו" נשמעו קולות מפה ומשם.

חוזה אמר:

"אתה לא מפזפז חיים, גירזא מאד עזיזית, ועם זאת קריזפית בלשון"

"מה אתך חיים? לא נגעת בדייסה" פנה פול לידיד נעוריו.

השתררה שתיקה מתוחה, חיים השתהה, כחכח בגרונו, בירך בורא מיני מזונות, אסף מלוא הכפית וטעם. החבורה הקשיבה לפעולת האכילה, בדממה.

"מצוין, אמר אוהד "אוכל לאט כמו שצריך, אז מה אתה אומר?"

"יחסית לדייסה לא רע, אבל פול, תסלח לי שאני אומר את זה, אם אתה זוכר, בתור מלך, עם או בלי חולצה, תמיד אמרתי את האמת, גם אם זה לא היה נעים. אני חושב ש, שחסר, חסר משהו, לא יודע מה, אולי, אולי תותים"

"אנוכי בעד, אחי" אמר הסודני שבחבורה. "נעים לי אותך להכיר, שמי שעסגז. אצלנו בסודן לא היו תותים, אך שמועה גונבה לאוזננו על פרי אדמה אדמוני ושעיר ונחמד למראה. חמוד חמדתי בו. נדור נדרתי, רק אכנס בשערי הארץ המובטחת, ואטעם. ומעת שבא התות המתוק אל פי, התענגתי, ולאחר זמן, נשקלתי ונמצאתי חסר. מאז התאוותי תאווה גדולה לאכול שדות של תותים לנצח. אחי, תפתח הביביליה. אין תות, אין סויה, אפילו קוואקר אין, אבל שדה יש. אלכה נא השדה נאמר, ראה רות בי"ת בי"ת. ואני אומר: אלכה אחר התות אל השדה.

"סוף סוף מישהו מדבר לעניין" התלהב חיים.

"האמת, הרגשתי שהטעם לא אל"ף אל"ף, הגיב גבר נוסף מהקבוצה "וכשאני חושב על זה, באמת משהו חסר, ולחשוב שאחרי כל זה נשקלתי ולא ירדתי גרם". אחריו הגיבו בזה אחר זה אחרים שגילו לפתע חיסרון. חוזה נראה מתלבט.

אוהד קם ואמר: "יש לשקול בכובד ראש, אישית אני מהסס, ולא רק בגלל שהתות נהרס בריסוס. אמנם בחיים, לעתים צריך לדעת לא רק כיצד להפוך לימון ללימונדה, אלא גם איך להפוך טופו לטופי. ואולם, גם אם אנו בעד רפורמיזם במהות, אז לעצם התות, לא נמות אם לפני כל תאוריה נבדוק כל קלוריה, הרי בגופנו הדבר. תארו לכם שדונה פלור הייתה נשואה לשלושה: קוואקר, סויה, ותות, יש גבול לכל שטות"

"זה גם מה שאני אמרתי, כלומר, שלא צריך לזלזל במוזר" אמר חוזה.

הבחור השזוף האדים וזיפיו הזדקרו.

"ממתי אתם מקשיבים לחיים, הוא לא משלנו, השמן הזה חושב את עצמו מלך, תראו איך פגע בחבר שלנו"

חיים לא נשאר חייב.

"מי שמדבר. חבר? ואיך אתם מתנהגים לפול? כל הצפצופים שלכם שכו-לם שווים והשי-וו-יון, בתור רעיון, עאלק, משרתת עשיתם אותו, מבשל, מגיש, מפנה, תיכף גם ישטוף כלים, הוא בפול גז ואתם בניוטרל. חתיכת פרימדונות ששותות חלב סחוט מסויה, חחח.. כדורים של גז בלי ריח ובלי טעם, וכל זה בשביל מה? בשביל להפוך לצימוקים?
"הכיצד תעז? בעיננו פרימדונות קשות וחדות כברזל. אנו מעריצים נשים רכות, עגולות ומלאות, להן הסויה העגלגלה תזיק ותגרום תוצאה הפוכה. נשים כאלה זקוקות מטבע השלמת ההפכים לגברים כמונו. הנה, לא מזמן, הייתה פה עלמה שדופה בשם יוזפין שטענה שאינה מתחברת, מה הפלא? ולידיעתך חיים, למען הפרוטוקול, יש לנו תורנות שטיפה" אמר אוהד.

"בדיוק" אמר השזוף. "דע לך שאוהד הוא זה שעזר לפול להיגמל מגביע הטיפה המרה, תראה איך הוא מתרגש להחזיק ידיים, ואתה, אתה פגעת בציפור הנפש של פול, ואל תטיף לי מוסר, בתור אחד שכולא את הציפור שלו בכלוב בלי מים, ואגב, אוהד" פנה פתאום לשותפו לחבורה, "מצטער שלא יכול להישאר לתורנות, הבטחתי לאשתי לקנות שזיפים צהובים" ואז צמצם עיניו לחיים, ואמר:

"קח את הציפור שלך ועופו מפה"

איש לא מחה.

התוכי הרגיש שמדברים עליו, ועל האדון שלו, חיים. אולי ככה זה עם ציפורים שנוגעים בציפור הנפש שלהם. בכל מהלך ההתרחשות הצליח לכרסם לאט את דלת הכלוב והאנשים במקלט הופתעו לראותו בחוץ. זה היה בדקה החמישים, לפי הטיימר בתנור האפייה במטבח, שהחל לפעול על ריק מרגע שחיים ומתוקי הגיעו. בדקה החמישים ואחת התוכי קרא בקול גדול:

"את הכליות אני יאכל לך"

את השניות הבאות איש לא ספר, מתוקי התרומם לנגוח, משם חג למעלה אך חטף בעיטת צד מהמאוורר. שהדף אותו לקרן החדר ומשם נבעט מנגד עיניהם ישר לתוך קדירת התבשיל החם. כולם צפו במתרחש בבעתה.

"מתוקי שלי" קרא חיים בזעקת שבר

"יוסי מת, יוסי מת" קרא פול

אוהד טפח על שכמו של חיים ואמר: "משתתף באבלך, צר לי שזה הטעם שנותר מארוחת צעריים. נקבור אותו עם הכלוב בכל הכבוד הראוי"

עוד זה מדבר, ולפתע נשמעו רחשושים מהקדירה שהפכו לרעש וקרקושים רמים. הלהבה תחת הסיר גברה, ליפפה ועטפה את כל הכלי ואת הציפור שנחתה בתבשיל אל מותה. עשן סמיך עלה כעמוד לתקרה. נשמעו התפוצצויות גצים, וזיקוקי אורות ירוקים, אדומים וצהובים נורו מהסיר כפגזים לאוויר. בעקבותיהם ניתזו מתוכו זרנוקי מים רבים אשר כיבו את האש בבת אחת. כלתה האש וכלו המים בכלי.

החבורה שהתפזרה לתפוש מחסה במקלט הלא-מוגן, קמה ללכת לכיוון הקדירה, משכשכת בבריכה שנוצרה והגיע עד גובה קרסוליים. המשקל שלא יכל עוד לשאת את המצב, נסחף וצף על פני המים. קרן שמש חדרה מהצוהר העגול, והתפצלה לקשת מרהיבה על פני המים.
על הכיריים עמד לו מתוקי, כולו לבן, רק כנפיו כנפי כסף, גופו נותר כמקודם.

הכול הביטו במחזה החדש שנגלה לעיניהם מרותקים. חיים קרא:

" מתוקי?! מה קרה לך? שמו אותך במלבין?"

התוכי דמה לציפור לילה שמורגלת לשינה ביום, כמו חיים.

"רואה אנוכי אדום בכנפה" אמר הסודני.

"לא, תעמוד בצד שלי, זה צהוב" אמר השזוף.

חוזה שקל באיזו עמדה לנקוט, אבל חיים ראה לפתע מה שלא ראו אחרים. הוא ראה בציפור שלו את כל הצבעים.

פול קרב לתוכי בזהירות ובידו זרע סויה. מתוקי פתח מקור ובלע.

"אפשר סוכר בבקשה" ביקש מתוקי.

מישהו צעק: "אני לא מאמין" וחיים קרא, כולו זורח: " נס! נס! " וחוזה התיז: "קזם, מעזה
כשפים" אנשים החלו להתחבק נרגשים ופרצו בריקוד במים ובשירת אדממה אדמתי. כוסיות חלב סויה נמזגו והושקו בקריאות לחיים, לחיים.

חיים נפרד מהחבורה, הציפור על כתפו, והכלוב ביד, ליתר ביטחון. "חייב לזוז, תודה" אמר לאוהד ולחבורה שהצטופפה סביבו. הוא חיבק את פול ואמר: אולי נלך למשחק ביחד, תחליט איפה, מה אתה אומר? ובשבת תבוא אצלנו לבית כנסת, תרביץ הופעה, אבל תעזוב 'שופוני יא נאס', ביננו, העיקר זה מה שאתה לוחש לישתבח שמו בלב, הנה כאן" והצביע על נקודה מתחת לחזה.

פול שתק. שומע ולא שומע את דבריו של חיים. צריך להירגע מכל מה שקרה, וגם מהחיבוק הזה שבא עכשיו.

השזוף טפח על שכמו "מקווה שאני ואתה והתוכי שלך בתיקו" אמר בנימת התפייסות, "תשאיר את מתוקי עוד קצת, מתחשק לנו לאכול אותו.. ססתמם"

"תעזוב אותו, חכה רגע חיים" קרא חוזה, הוא רץ אליו מהמטבח ובידו שקית "הנה לך סויה, לך עם זה לאט, ארזתי לך בחיפזון מנות בחפיזות של מזטיקים. תיקח, מתנה מאתנו" חוזה הניח את השקית בידו של חיים "זה אוצר כזף עם זגולות מפורזמות, כבר לא זוד כמוז לפרה ולזוז"

משעה שיצאו באה השמש לאופק והאדימה, עוד מעט תשקע. מרחוק, הבחין בדגל צהוב מתנוסס על אחד הבתים, ועליו מנורת שבעת קנים צומחת מבסיס כתר תורה. יפה, חשב חיים.

מספר אנשים חלפו על פניו בחולצות שבת לבנות.

שבת. הזדעק חיים. איך לא הרגשתי? הוא החיש את צעדיו. רגע. אבל קודם להחליף חולצה, איפה זרק אותה? חשב, ואיפה יאכל סעודה? לא בישל כלום.

כשהתקרב לרחוב שלו ראה אישה עולה במדרגות לבית הכנסת, נער התלווה אליה. היא נשקה לו ופנתה לעזרת הנשים. חיים זיהה אותה, וואי, זאת היא, האישה מהדייט, זה מה שאני רואה? האישה חבשה הפעם ברט לבן. מה היא עושה כאן? חשב. איך קפצה לפה מירושלים? לא הגיוני בכלל. לפתע התחלפה לו דמותה בדמות אשתו, כפי שזכר אותה, עם עיטורי הקמטים סביב עיניה, כך נראתה, וזיו פניה מפציע מבעד לרשת הינומה של כלה.

"בואי, מלכה שלי, איך כיבדו אותך בבית הכנסת, שמה, וגם בבית, ריק הכסא שלך". קרא לה מרחוק, והיא, נעלמה.

חיים שפשף את עיניו.

מלות החזן נשמעו בבירור מבחוץ: "כי השביע נפש שוקקה, ונפש רעבה מלא טוב". הם במנחה. אם יזדרז יספיק לקבלת שבת, ואולי אפילו יזכה לשיר השירים.

"אם היית יהודי היית מברך הגומל" לחש למתוקי כשנכנסו הביתה. "ואם לחשוב בהיגיון, גם מחייה המתים, ומה עם ברוך משנה הבריות? צריך לשאול את הרב, תקשיב שנייה, לפני שאתה עף מהחלון"

הציפור התעופפה מכתפו, נכספת לטבול בתכלת שמיים בטרם תחזור.

"כבר מגיע" קרא חיים, "תמשיכו בלעדי"

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
1. אהבתי מאוד את חוש ההומור והשנינות. הדסה אורן 12/31/2017 1:32:27 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign