פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
בבין או-נפורס

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%33
מעניין
%67
לא אהבתי
%0
שם:  בבין או-נפורס
מחבר:  תחרות כתב 2017 בנושא: סיפורי אוכל

תאור:

מאת: שירה אליאסי לוי

ببین و نپرس

מה את מבשלת אמא? אני שואלת. 'בבין או-נפורס' הייתה משיבה לי וחיוך דק מתיישב בזוויות פיה.
תנועות ידיה הזריזות מהלכות בין צנצנות התבלינים לבין קערת העיסה הדביקה, ממנה גודשת מלוא חופן ובתנועות הקפצה סיבוביות, מהפנטות, מגלגלת לכדור מבריק המנוקד בגרגירי אורז.
מה את מכינה אמא?, אני שואלת שוב. אוחזת בשמלתה הפרחונית הלחה, נצמדת אל גופה החם הנודף זיעת עמלים. אמא מיהרה, תמיד מיהרה, הזמן לא הספיק לה. אך בין העבודה ב'קופת חולים צפון' לבין הקניות והניקיונות, על כדורי האורז הצהובים, לא ויתרה אף שבוע.
במקסם פלא, תוך דקות, נוצר תל מבעבע של כדורים המשייטים בתוך מים גועשים ולהם מראה קיפודי של גרגירי אורז זקורים אשר אט אט נצמדים זה לזה בגוון חרצית חרדלית.

תנועות ידיה של אמא זריזות, כמעט ואיני מצליחה לעקוב אחריהן.
אמא מה זה 'בבין או-נפורס' איזה אוכל זה?
אני מתרוממת על קצות אצבעותיי אוחזת בשמלתה ושולחת את ידי השנייה לאחוז בדופנות פלטת השיש עליו מונחת הפתילייה הכחולה. ראשי מגיע עד שולי הסיר. אני מתאמצת מרימה את עיניי אל מעל פני הסיר. מן האדים, המסתלסלים אל התקרה, נודף ריח מיוחד שלא דמה לריחו של אף מאכל אחר, זהו ריח השמור עמי כזיכרון ילדות רחוק.
בדירת החדר, צמוד המבואה הקטנה, נשאר ריבוע קטן ששימש כמטבח וכפינת אוכל. בקיטון זה בעל קירות ספוגי ריחות וטעמים התנהלו חיינו. שולחן העץ הירוק עשוי פסי עץ גס המהודקים זה לזה, לא הותיר מקום לתנועה. אני עומדת במרווח הצר שבין השולחן לפלטת השיש.
בגבה של אמא הכיור, צלחות האמייל מונחות בערמה וכמה כוסות הפוכות על מתלה פלסטיק התלוי על הקיר.
הריחות ,המראות, הטעמים והשירה של אמא בקולה המרנין, נספגו וחילחלו לתוכי במטבחון הקטן באותן שעות חסד.
ביום הראשון ללכתי לבית הספר לחשה אמא באוזניי, כשתחזרי מחכה לך הפתעה. אמא חכתה לי בפתח הבית פותחת לרווחה את דלת הרשת הפונה למרפסת. עץ הצאלון השיר עליו וכיסה את המרפסת במרבד חום צהבהב, אני מרימה צעדיי המרשרשים על מרבד העלים וליבי הומה...
היום לכבוד לכתך לכיתה אלף, אלמד אותך איך מכינים את האוכל שאת כה אוהבת, 'בבין או-נפורס', חייכה אלי אמא. אני פולטת קריאת שמחה ומשליכה מעל גבי את תיק בית הספר על אחת המיטות בחדר וממהרת למטבח. שם חיכתה לי הפתעה גדולה, על השיש היו מונחות כיריים לבנות מבהיקות. מהיום נבשל על הגז ולא על פרימוס. תמיד פחדתי מן הקול ההומה ושלהבות האש שפרצו מתוכו...ומה גדולה הייתה שמחתי.
בקצה שולחן העץ הירוק עמדה מהודקת זקורת קומה ופעורת פה, מכונה ידנית לטחינת בשר. הידית הארוכה שלה השתלשלה מעוגלת בסופה. אמא נעמדה לצידי והחלה להשליך פיסות בשר לתוך הפה הפעור של המכונה.
חיוך של הנאה ליווה את מבטה הרומז לי - סובבי את הידית. אני מופתעת ונרגשת, מהדקת את כפות ידיי זו על זו אוחזת בידית המכונה ומסובבת. הסיבובים איטיים. תתאמצי מעודדת אותי אמא ואני מאמצת את כל כוחותיי. עוד קצת ועוד קצת היא אומרת. והנה מן הקצה המחורר משתרבבים פסים פסים ,של בשר חיוור ורדרד, מתארכים ומגיעים עד קרקעית קערת הפלסטיק הירוקה.
מהופנטת אני מביטה בתל הבשר ההולך ונערם. ידיי עייפו, אמא מניחה את ידה על ידיי המהודקות ועוזרת לי לסובב.
זהו, גמרנו לטחון. כעת נעבור לשלב הבא, מוכנה? היא פתחה את מגירת השולחן משם הוציאה שתי צנצנות. הנה המלח והנה הפלפל השחור, מה חסר? שאלה. אני יודעת, קראתי, אבקה צהובה, נכון, אמרה אמא, לאבקה הצהובה קוראים כורכום וזהו תבלין שאנו משתמשים בו הרבה. למה אמא?,
שאלה יפה היא השיבה, זהו תבלין מאוד בריא הוא שומר עלינו ממחלות רבות. איך נכין ללא התבלין הזה ? נחרדתי.
הנה בואי וראי איך מכינים את אבקת הכורכום. היא שלפה קופסת פח צבעונית (אותה קיבלנו מציון בן הדוד החייל מתל אביב ובה סוכריות צבעוניות בטעמי פירות) מארונית מתחת לכיור. בה היו מקלות דמויות אצבע בגוון חום צהבהב. אלו הם שורשי כורכום מיובשים, הסבירה לי אמא.
היא הניחה אותם בכף ידי. הן היו קשות כאבן. כעת ילדתי נכתוש אותן דק דק. היא הוציאה מן הארונית עלי ומכתש עשויים נחושת. חיממה על מחבט את שתי אצבעות הכורכום כשהיא מגלגלת אותן מצד לצד. כך, הוסיפה, קל לכתוש אותן. היא השליכה אותן לתוך המכתש והחלה בתנועות קצובות להכות עליהן. תחילה המלאכה נראתה קשה וכמעט בלתי אפשרית אך אט אט התפוררו חלקי אצבעות הכורכום עד שהפכו לאבקה צהובה. אמא הוסיפה כפית מן האבקה אל תך קערת הבשר ושתי כוסות אורז.
כמה הכנות וכלים חדשים וכמה סודות אני לומדת, מחר, חשבתי בליבי, אספר לחנה חברתי
את יודעת, ילדתי, כי הבצל הוא ירק חשוב מאוד בהרבה מאכלים. מאכל זה , אותו אנו מכינות ,יתרכך וטעמו ישתבח בתוספת הבצל.
רצתי אל סלסלת הבצלים אשר עמדה בצריף ששימש כמחסן וקולה של אמא קורא אחריי הביאי את הבצל הכי גדול. אמא כבר עמדה צמוד לשולחן אוחזת בידה האחת את קערת הפלסטיק הירוקה ובידה האחרת לשה את הבשר. ראי, אמרה, ככל שנלוש את הבשר האוכל יהיה טעים יותר.
הנה, אמא, הבצל הכי גדול, כה גאה לספר לה. אמא קילפה את הבצל וקצצה אותו דק דק. היא הוסיפה לקערה כמה כפות של שמן והמשיכה ללוש. כעת, אמרה, טעמו יהיה טוב יותר.
את רואה ילדתי, צמצמה את עיניה וגלשה בזיכרונה אל ימי ילדותה, כך לימדה אותי אמי וכך בדיוק אני מלמדת אותך. מגבת לחה ספוגת מים היא פתרון טוב לניגוב עיניים דומעות כשאת מקלפת בצל. זיכרי זאת, קרצה לי אמא.
את נהנית? שאלה היא, בטח בטח צחקתי וחיבקתי את מותניה. ריח הסינר אפוף ריחות מטבח, היה כבד באפי.
זהו, שטפה אמא את ידיה סיימנו את ההכנות. כעת נעבור לבישול. 'בבין או-נפורס' קיפצתי בשמחה. היא שפטה סיר ברזל כבד שאבדו ידיותיו ועליו חרוטות אותיות שמו של אבי. למה אמא, למה שמו של אבא חרוט על הסיר? כדי להבדיל בין הכלים במטבח המשותף ב'שער העלייה' שם חיכינו כמעט שנה לתורינו לעלות על המטוס אשר הביא אותנו לארץ.
אמא הדליקה את הכיריים ושלהבת כחולה-צהובה פרצה מתוך החורים המנוקדים בטבעת העגולה של הכיריים. היא הניחה את הסיר ומזגה מן הקומקום, המונח דרך קבע על הפתילייה הכחולה, מים עד חציו.
הלהבות רקדו בתחתית הסיר ודפנותיו כוסו בבועות מרצדות. אל הקערה עם העיסה הצהובה, המנוקדת גרגירי פלפל שחור גרוס, הושטה ידה של אמא חוזרת ולשה את העיסה. למה את ממשיכה ללוש? כך, ענתה, יתלכדו גרגירי האורז היטב עם הבשר.
בינתיים החלו עולים מן הסיר טבעות מסולסלות של אדים. שוב החל המראה המרתק של יד הנשלחת אל תוך הקערה, חופנת מן העיסה ומגלגלת אותה בתנועות הקפצה סיבוביות עד אשר הופכת היא לכדור עגלגל ומבריק. באחת מושלך הכדור אל תוך הסיר וכך עוד ועוד כדורים. במהירות הולכת וגוברת בלע הסיר אל תוך בעבועי פיו, עוד ועוד כדורים עד שנוצר תל כדורים מהבילים על פני הסיר.
אמא סובבה את כפתור הכיריים והנמיכה את שלהבת האש וכיסתה את הסיר במכסה. תוך זמן קצר רחבו הכדורים ונצמדו זה לזה, המים התאיידו אט אט והנה צצה לה גבעת כדורים קיפודיים לתפארת.
תכיני את השולחן אמרה אמא, בעודה ניגשת לשטוף את מכונת הבשר.
נטלתי את צלחות האמייל הנחתי על השולחן. מקופסת הלחם הלבנה הוצאתי שלוש פרוסות לחם והנחתי אותן בצלחת קטנה ולצידה הנחתי את המלחייה.
התיישבנו אמא אני ואחיי סביב השולחן. היא ברכה ואכלנו. טעם גן עדן, אמרה כדרכה, מעדן מלך הוסיפה. שלא נרעב לעולם ובכל מקום אליו נגיע, לא נשאר רעבים ללחם. ברכה זו שמעתי מפי אמא כל עת שישבנו לאכול.
לאחר שנרגעתי משמחת השתתפותי בהכנת האוכל ומטעמו הנפלא, הוספתי גם אני שתמיד תמיד יהיה לנו 'בבין או-נפורס'. כולם פרצו בצחוק.
למה אמא, מה מצחיק? הרי אכלנו עכשיו 'בבין או-נפורס', נכון?. ילדתי, אמרה אמא, לאוכל הזה קוראים 'גונדי'. 'בבין או-נפורס' הוא פתגם בפרסית האומר 'תביטי ואל תשאלי'
זה היה השיעור הראשון שלמדתי מאמא ביום הראשון ללכתי לבית הספר.
מה רצתה אמא לומר? מה היא רמזה לי? איזה שיעור רצתה ללמדני בכל הפעמים שאמרה לי 'בבין או-נפורס' (תביטי ואל תשאלי).
ואני, אמא, למדתי לא לשאול, רק להביט והבטתי בכל, בטוב וברע, בתהפוכות גורלי וגורל אחרים. ספגתי והפנמתי כי בחיים יש להביט וללמוד, ללמוד היטב ורק אחר כך לשאול שאלות. למדתי אמא, שהכל היה זמני והזמן חלף עבר לו...
רק המראות, הקולות, הריחות ,הסיפורים, הפתגמים והשירה שלך, אמא, היו הדבר החשוב! וה'גונדי' שלך,אמא, היה האמצעי להעביר לנו מכף ידך את אהבתך אשר לה לא מצאתי תחליף.
טעמו וריחו של ה'גונדי' מעלה בי זיכרונות ילדות רוגעים ומצעף את שמורות עיניי בדוק דקיק של דמע עד היום.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
1. מקסים ומעורר הזדהות אופיר 7/12/2017 11:38:45 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign