פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
אוכל

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%48
אהבתי
%10
מעניין
%33
לא אהבתי
%10
שם:  אוכל
מחבר:  תחרות כתב 2017 בנושא: סיפורי אוכל

תאור:

מאת: אופיר מלכי

פסים של אור . זה תמיד מתחיל עם פסי אור בוהק. ועם תחושת יובש מלוח שמטפס מעומק הגרון אל הלוע. הפסים שחותכים את תמונת העולם שמונחת מולך. בהתחלה כמה פסים בודדים אך הם מתרבים ומאיצים מופיעים ונעלמים שוב ושוב עד שאת מבינה. ומתחננת: "לא... לא"! אך אין לך שליטה והפחד כבר שר באוזניך את כל מה שייעשה בך. מתאמצת להסדיר את הנשימה... להרפות.. אם את נוהגת ברכב אז תמהרי לשוב לביתך. אם את בבית, תנמיכי את עוצמת הקול של מכשיר הטלוויזיה. תעשי מקלחת במים קרים. במעין תירגולת חירום. מהר מהר לפני שזה יתפוס אותך. מוותרת על הקפה של הבוקר. של אחר הצהריים. על שוקולד. אך הפסים ממשיכים להגיע. אי אפשר לעצור אותם ומעט מעט התמונה נעשית מופע זיקוקים מרהיב ואז מגיעים הכתמים. בהתחלה עדינים . קטנים. כתמתמים וצהובים ואדומים רכים כמעט חביבים. במהרה נעשים אגרסיבים וממלאים את שדה הראיה כליל מגרשים את הפסים מתנחלים גם מאחרי העיניים וצבעם משתנה. כעת הוא אדום בוהק כמו דם שפוך . הכאב מתיישב בניחותא, כמו אורח נשוא פנים בכורסא, משפר יציבתו. מישיר מבט. מדקלם: "אופטלגין..ואליום..נרוסין...אדוויל ...אקמול".. מביאים קופסת מתכת מברזל שקצוותיו קוצי ברזל. מניחים על הגולגולת ומתחילים להדק. הדק היטב. מישהו מניח על רקותיך מגבת קטנה, רטובה שמקררת את מצחך. הכתמים נעשים שחורים. אינך רואה. ומישהו אומר : "זה כבר הסוף. את ביום השלישי".
את יודעת שמחר יקחו את הקופסה והלחץ בגולגולת יירגע ומחר קמעא קמעא נמלי הדם יפלסו להן בחזרה דרך אל הוורידים והעורקים בראש והכאב יפחת. והכתמים יחזרו להיות אדומים ואז צהובים ולבסוף ייעלמו והפסים הבוהקים גם הם יילכו ולא ידוע מתי יחזרו שוב.. את שומעת מרחוק כמו רכבת מתקרבת, כמו יללה מתמשכת, נוגה, תובעת את עלבונה ומזהה את בכי בתך הפעוטה שדורשת את החיבוק המגיע לה בזרועות אימה . בעלך אומר: `שששש לא לצעוק..`. את זורקת עצמך לאחור ונזכרת מי את ומה קרה וששוב נסעת את כל הדרך המסויטת ובחזרה אל ארץ הפלאות של המיגרנה.
***
זה היה בחדר הצהוב שמיטתו זוגית ועליה פרוש כיסוי מיטה סגול לבנדר רך. שם זה היה ואת יודעת שזה היה. היו שנים רבות שהטלת ספק בממשות הזיכרון. בממשות היותך. בדברים שקרו או לא קרו . ברגשות שהרגשת ושלא הרגשת במועדם. אבל כיום, את יודעת מה שאת יודעת. את אישה כבת חמישים, יש לך יכולות רבות ואת יודעת למנות את הימים שחלפו מאז חזר אליך הזיכרון על כל פרטיו. ומאז התחלת לבקר אצל דר שיפמן הפסיכולוג הגבוה שמדבר בקול איטי ובמבטא אנגלוסכסי וכיפה לראשו, הפסיכולוג שהקצתה לך קופת חולים כדי שתוכלי להתמודד עם האימה, את יודעת גם שאת מדברת אל עצמך בגוף שני, ועל הילדה בת השמונה שהיתה את, אבל מאז התחלפו עורה ותאי בשרה וכל כולה כבר איננה ציפור שחלפה בתוך ראשך וירתה את מה שירתה. את יודעת, כי דר שיפמן אמר לך שאת מדברת עליה בגוף שלישי. בעצם אין לה גוף. מאז לקח אותה אחי אמה, שלשערו ריח חריף של ג`ל לשיער, הפשיט והשכיב אותה על כיסוי המיטה הסגול ואמר לה שלא תעז לומר מילה לאף אדם. אחרת יהרוג אותה ואז פשט את מכנסיו ואת תחתוניו ולפני שהילדה הספיקה לעכל את המראה המוזר ואת העובדה שהיא בלי בגדים כשתמיד אימא אמרה לה להיות צנועה ולפני שהספיקה לשאול את עצמה, איזה רגש עליה לעטות , מול המראה החריג של גבר עירום עומד ואברו זקור למחצה והוא מכוער ושעיר עיניו מתות סכינים, ברגע ההיולי שבו האירועים באו לפני המחשבות, והיא עננת ילדה רחופה, עדיין פיעמה בה לרגע התקווה שייכנס מאן שהוא מישהו מושיע אולי אמא.. המילה העירה בה מפל של תקווה: "הוי אמא בליבך את וודאי מרגישה מה שעושים בבתך ...". מבטה ננעץ בקיר הצהוב ובתמונת הילד שעיניו ברכות מגירות דמעות קפואות על כל מה שקרה ויקרה בחדר ובעולמנו זה, היפה מכל העולמות. אך אף אחד לא בא ושום טריקת דלת קדמית לא נשמעה שום רגליים טופפות בזריזות על המדרגות במהירות להושיע ולחלץ אותה, הרזה, השחומה, הערנית שלחיי תינוקת לה. שום סופרמן לא נכנס מבעד לתקרה. שום עיניים לא קמו בבהלה. הוא כבר נשכב מעליה והכאב האיום חילץ מגופה צעקה והוא שהיה לגוש מטושטש פרטים שמחניק אותה ומוחץ אותה מטה, הניח לא טלף שסוע פרסה, אלא יד אדם, על פיה ואמר לה:" ששש"... היא שתקה והכאב שחפר נהרות לבה בעורקיה עד לגבול הבלתי מוכר, הפך אותה למשהו שלא ידעה מהו. וזה הנורא. כשסיים, קם והזהיר בשנית שלא תאמר דבר לאף אחד אף פעם אחרת ופה השתהה וחיפש איום נוסף: הוא לא יתן להן אוכל והם ימותו ברעב. בטוח בשתיקתה, גרר אותה אל המקלחת הקטנה שהאסלה בה צמודה למקלחון והצינור מתפרק ואפשר להורידו ולשטוף ולכוון זרנוק מטה למקום הפרטי שכבר חולל כדי לשטוף את הדם והמים הקרים חילצו ממנה צעקה שניה של כאב ואחר כך קור פשט בגופה והיא חשבה: " אז ככה זה למות". אחר כך, ישבה דמומה ודהומה על הספה והביטה בקיר ורק הכאב שר בגופה שירים מונוטוניים בקול גס ומדי פעם דקירה קטנה גרמה לה לנוע, כאילו היפך בה מכרסם זעיר שנשך בשיני החולדה החדות בבשרה הרך קורע וטורף אותה מפנים אך היא לא העזה לזוז שלא יביט בה הגבר שישב ליד שולחן האוכל שהיה למשהו לא אנושי, ליצור שהיה בידו הכוח להפוך את עולמה הקודם לעיי חורבות. הוא פיזם לחן ונקש על השולחן קלות באצבעותיו הארוכות הדקות שפרקיהן בולטים ומדי פעם שירקק קלות באיום והכה בחבטה קטנה אך מורגשת היטב על השולחן וההדף חצה את אוויר החדר הלבן ופגע בה . והיא חשקה שפתיים וביקשה בליבה שלא ייזכר בה ושלא יקום ממקומו וייקח אותה אל החדר הצהוב עם המיטה הסגולה ועם תמונת הילד הבוכה בלא קול. וביקשה לצמצם ולהעלים עצמה מהעולם. כשחזרו אמה וסבתה ואחותה הגדולה מהקניות אליהן יצאו בעיר והתמהמהו לפחות שעתיים שנמשכו כמו אלף שנה ועוד עידן. הניחו את סלי המזון מרשת פלסטיק כחול ואדום שידיותיו קשורות במגבות מטבח קטנות כדי שלא ישרטו את כפות הידיים ונאנחו. אמה אמרה: "כמה חם" וסבתה פקדה : "תמזגי מים ". היא קמה מהספה עליה ישבה ופחדה שהדם יזרום במורד ירכיה ובו בזמן גם התחננה בלי קול, בפני אל נטול פנים, שזה בדיוק מה שיקרה. בינתיים, פרקה אחותה את סלי הקניות והניחה את המצרכים על השולחן בתנועות רחבות שופעות עליצות. חילות אורז לבן פנינה עומם בזוהרו. רשרוש עדשים כתומות . פטמות שעועית כהה. מצעד תפוחי אדמה שאדמה מתפזרת מעליהם כאבקה .בצל זהוב עדין כרסתני עליז למראה ומגש קרטון אפור ועליו מסודרות שלושים ביצים מושלמות. בדיוק שלושים בטורים ובשורות שהסימטריה שלהן מעוררת שלווה ונוסכת בטחון. והילדה שמדמיינת את אחת הביצים נשברת לתוך מחבת ומשם אל צלחת גדולה עין כתומה נוזלית מעט שקצה לחם טרי שקליפתו נוקשה חודרת לתוכה וזו מתמסרת לו ומניחה לו לאסוף מהכתום הקרמי מעט לתוך הגרון המשתוקק וממלא את הלוע בתזמורת של טעמים עשירים- בולעת את רוקה. אחותה מוציאה גבינה צהובה פרוסה טרי, מחוררת בעדינות ראשי סיכות. מולה מקפצות ובאות עגבניות אדומות, מרשרשות וצבען הפוצע מחריד באחת את שלוותה והיא נאחזת גל של בחילה. מגיעים המלפפונים הירוקים, הנוקשים ואחריהם צנוניות קטנות, לוהבות, חצופות. גם בקבוקי שמן צהוב עז זך, ולבסוף ארבעה עופות מחולקים. כשכל המצרכים מסודרים כבתערוכה על השולחן, לוקחת ציפי ארגז קרטון וסבתה מכניסה לתוכו מצרכים עבורן . אמה אומרת בקול מעובה מרגש : " תודה " והוא אומר בקול שאוזני הילדה נשמע כמו חריקת מסור ברזל על גדר ברזל, "קחו.תאכלו... זה עליי" ומחווה ידו ברוחב לב. זורק אליה מבט צידי של אזהרה והיא מבינה שזה לא עליו. זה עליה. והיא תשלם שוב ושוב עד לזמן בלתי ידוע את המחיר. בכל אותו שבוע היא מכווצת מחרדה. שואלת את עצמה `למה?` ואחרי כן היא שואלת `למה אני`? בשבוע שאחרי כן, כשהיא חוזרת מבית הספר ומגלה ששוב הנשים מתכננות לצאת לקניות, הילדה נאחזת הלם, כי לא עלה על דעתה שהיא תופקר לאימי החושך המוחלט בשנית. וכשהוא אוחז בזרועה אחרי שהנשים הלכו היא מעזה לומר: `לא.. בבקשה...` הוא חושק שפתיים ומושך בזרועה כאילו היתה חיה ותו לא. בפעם הזו היא בוכה ללא מעצור .היא יודעת שהוא אינו מקשיב ואינו מביט בפניה ורק מתחכך בה שוב ושוב. ובפעם שאחרי כן, הילדה נשברת ומוכנה לתת את היקר לה מכל, בתמורה שלא לכאוב כך והיא מבקשת מאמה : " תשאירי את אחותי ותיקחי אותי לקניות"... אמה מביטה בה בתימהון ועונה: "אחותך עוזרת לנו לשאת את סלי הקניות". והילדה משתתקת. את כל זה את אומרת לדר שיפמן שמדי פעם נע על מקומו כאילו נעקץ ידי חרק או אולי שלא להירדם. אולי שמע כל כך הרבה נשים עד שכבר נקעה נפשו שמלאה בחדרים צהובים וילדות ששותקות. ואת מרגישה כמו אז, קטנה וחסרת חשיבות. ועדיין את הולכת בעקבות הקולות. נודדת על משכבך בלילות ומחפשת את זו ששנאה נפשך. אותה ילדה שאבדה לך במחילה תת קרקעית. "מתי שכחת"? שאל דר שיפמן בכרטיס הביקור שמונח גם הוא על השולחן, כתוב `מהפנט`. ובתחילת המפגשים שאלת אותו אם יוכל להפנט אותך כך שתשכחי. והוא ענה שהוא מהפנט אנשים שרוצים לזכור. וחשבת שזה לא הוגן שאין אפשרות ללכת לטיפול ולעשות מחיקה על חומרים שמשייטים במציאות חייך כמו טילי טורפדו הרסניים. את זוכרת מתי נפשך קמה על עצמה. זה היה אחרי הפעם השישית או השמינית. נכנסת לחדר הכחול שבו ישבה אמך. רוח קרירה נשבה מצפון והניעה את הוילון הארוך והיה נדמה לך לרגע שמלאך עבר בחדר והאיר ריח של וורדים טהורות ארוכות גבעול ואמך נשאה אליך פנים רכות וריקות והטילה אליך: "מה?" את אמרת "אל תשאירי אותי כשאת הולכת לקניות" ואמך הזדקפה על מושבה בתדהמה ושאלה: "מה?" " את לא יודעת מה הוא עושה " אמרת ופניך התקמטו טרום בכי שעמד להתפרץ ולכלות את שארית תבונתך ומילותייך.כל כך רצית באותו רגע להטיל את עצמך לחיקה המנחם והתאפקת כי היה חשוב שהיא תבין. רק אז תוכלי להתחבק איתה באור הטהור של האמת ולדעת שנמחל לך. "הוא נוגע בי ושוכב עלי ועושה לי משהו ... זה מטפטף ומגעיל... " המילים רצו כמו להק עורבים שחורים חוצים את האופק מקצה לקצה ופניה ההמומות וקולה הדק חתמו את גורלך: "מה את ממציאה? מה את אומרת על אחי? ". אז, כמו שעלתה האלה וונוס מקצף הגלים בתוך צדפה. באותו רגע ,נולדה `היא`. עוברית הנפל של כל הדברים הטובים והיפים הישרים והאהובים שהיו יכולים להיות. הילדה עמדה מול אימה, והיא נטולת אויר, נטולת נשימה ונשמה. וכל הטירות קרסו לתילי תילים של חוסר הבנה, וכל השומרים נפלו מהמגדלים ומליבם ירוי החץ זינקה מזרקת דמעות של דם ו'המפטי דמפטי' , איש הביצה , נפל מהחומה וכל פרשי המלך וכל סוסיו לא יכלו לחברו ביחד שוב. הפסיכולוג הנכבד, דר שיפמן, נאנח ומשך מעלה את מכנסיו העשויות בד משובח ואוורירי בצבע קרם שמוחזק בחגורת עור חומה כהה משובחת. גם סידר קלות את הכיפה שלראשו בתנועה שכבר למדת להכיר ושתק. מה שלא סיפרת לדר שיפמן האבהי ,היה כיצד באחת הפעמים, בשגרת המעשה שהחל עבורה עם הגיע השחר של יום רביעי. ( השמים נראו כמסך שמסתיר סוסים שקופים והיא חשבה שאם תהיה טובה אז יתגלה אחד מהם בפנייה והיא תוכל לעלות עליו ולרכב הרחק והלאה משם ולתמיד. אך כנראה שאכזבה את הכוחות העליונים כי מעולם לא התגלה בפניה אחד מאותם רמכים מפוארים ורבי און והיא נדונה לחזור מבית הספר לבית שאין בו קירות של הגנה). בסביבות השעה שלוש, אמה מתלבשת ואחותה מסתרקת והילדה בוחרת בתחתונים העבות כדי שהריח ייספג בהן ולא ייגע בבשרה. וכך הן יוצאות אל בית הסבתא שמחכה להן ואחרי שהיא מגיפה אחריהן את שני הבריחים הכבדים. שומעת את קולות צעדיהן מתרחקים, וכשהשקט מזדחל מפינות החדר, ברעד, שמה את ליבה אל היצור. הוא מביט מהחלון ואז מפנה ראשו . כעת כבר אין צורך לאחוז בזרועה. די ברמיזה מעיניו הצוחקות והיא נכנסת אל החדר ופושטת את בגדיה ובחדר השינה המעשה נמשך ונמשך וכל אותו זמן היא עצמה אינה בנמצא ורק תמונות של סוסים דוהרים חולפות בנקודה שמעל לראשו. אחרי כן היא ממהרת להתרחץ. והוא מתיישב בפינת האוכל ומביט מהחלון ושותק כאילו היה לבדו בחדר. אך בפעם הזו אחרי שהתרחצה וישבה על הספה קם ואמר: " בואי". והיא לא הבינה ושאלה "לאן"? והוא ענה: "בואי". והילדה אמרה: "אני מכשפה .נולדתי עם לשון מפוצלת וסבתא אמרה שיש לי לשון נחש ואני יכולה לקלל אנשים". היצור נרעד ואמר: " תפסיקי לדבר... שטויות" והילדה שכבר לא היתה ילדה והפכה לשדה אמרה: "אני מקללת אותך, שלא תחגוג ברית לבן זכר ". והרימה את ידה למעלה והצביעה עליו. ומן החלון פרץ משב רוח .והגבר נסוג ואז הלך אל חדרו הגיף את הדלת וישב בו עד שוב הנשים. קללתה התגשמה. לא היו לו בנים. סבתה ראתה בחייה את תומה של השושלת המשפחתית. וכשאת מבקרת אצל אימה שיושבת בכסא גלגלים שחצי פניה קפוא והמוות שר באוזניה סרנדה בשעות הריקות שנמתחות בפניה נושאות מצעד של האשמות, את שותקת, כי מה תגידי אחרי כל השנים ? ומתחת לכול, הגעגוע אליה נותר. והיא שולחת את ידה המרעידה ומלטפת את שערה בעדנה ומביטה בך בצער נוקב שאין לו סוף ואת מזדקפת: " אל תדאגי אמא. יהיה בסדר" . ולאוויר יש לרגע ריח של וורדים. כששכבת לצידו של בעלך, ונשמת את ריחו הגברי, העז. הרגשת בחילה. כשהלכת לבית החולים ושכבת עם הרגלים מונפות באוויר והכול גלוי והכול כואב והילדים נעקרו מתוכך ושוב דיממת על עצמך ועל עולמך ושמעת צחוק של ציפורים וחשבת שאלו סמי ההרגעה. צעקת: " רופא רופא " כאילו שהגבר בחלוק הלבן יידע מה לרפא ואיך. כשהלכת לעבודה במדי המשטרה התכולים , מאופרת ומסורקת, הבטת במצעד האנושי שהרחוב סחף מדי בוקר אל דלת משרד החקירות כמו מטען של שקיות פלסטיק שהגאות נושאת אל החוף .ומה שהרשים אותך יותר, היה ההעדר המוחלט של רגש חמלה . ולמדת משהו על היקף הזעם שמקנן בך. כך החיים שצפו, עברו מעלייך, מתגלגלים ואת מתחת למים, טבועה כמו אופליה נסתרת עם ענפי רוזמרין והדס יאים להעיר את הזיכרון, אלא שזיכרונך טבע איתה. וכעת כשהתעורר, אינך יודעת מה לעשות ובמה יש בו כדי להועיל? שוב, את לא עושה שימוש בטישיו שמונח על שולחנו של הפסיכולוג שטיינמן. שוב הקפל המדויק באריג מכנסיו. אותו דיבור פנימי נסתר.ושוב את לא נזקקת לעצימת העיניים בכדי לזכור כל פרט בחדר עם מיטת הלבנדר. את תוהה איך יכולת לשכוח? נזכרת לפני כשנה, כשנסעת עם אביך לטיול שורשים במרוקו ושם מול הבית בו גרה משפחתה של אימך, כשאביך נקש על דלתה של השכנה הקשישה .הסתחררת לרגע והזיכרון המלא התחרה בשקיעה האדומה שבערה מעל לגגות ונשרה באבק הרך שנישא באוויר כקול סירנה מבעית במתיקותו. "מה אומר בעלך על הזיכרון ועל ההתמודדות"? ישראל לא אמר דבר. ערכיו ברורים ועולמו מסודר בפשטות גברית . "אנחנו כמעט שלא מדברים מעבר להכרחי " את משיבה ומבינה שאין לך תמיכה מבעלך. יש לך תחושה שהוא מתבייש בך. כאילו נשא אישה פגומה. פתאום אחרי עשרים שנות נישואין סולידיות בא הזיכרון המבחיל, כמו חתול לבן פרווה שגורר לתוך הבית המצוחצח גופת חולדה. אין פלא שהוא כועס. חש מרומה. היית רוצה שהדוקטור יבין מה זה להבין שהיית קורבן... זה להתפשט מכל מחשבה קודמת שהיתה לך אודות עצמך. זה לגלות שבכל הזמן הזה שחשבת שאת נוהגת את חייך ביד בטוחה, היית למעשה במצב של נפילה ממגדל גבוה. "מטרידים אותי נדודי השינה " את אומרת " המחנק, התעוקה על הלב, המיגרנות.." דר שטיינמן מבקש ממך לנשום עמוקות ולהרפות את גופך. "את כל הזמן נמצאת במגננה. " מסביר ומתרגל איתך מציאת מקום בטוח. שוב את נכשלת במציאתו. הפגישה אצל הפסיכולוג נגמרת כי המחוגים מראים על השעה הנכונה . לא מפני שהגעת לאן שהוא. במקום לנסוע ממשרדו לביתך, את מחליטה לעבור דרך משרד נסיעות שם עובדת חברתך נילי. רוח נושבת ברחוב. את הולכת בתוכה כאילו היתה רחם ארגמן. נילי מתכננת לנסוע לאחד מאיי יוון ,בעוד שבועיים ומציעה שאת ובתך תצטרפו אליה. בדחף פתאומי את נעתרת להצעה ועכשיו אחרי שביצעת מעשה חבלה בשגרת חייך, את יכולה לחזור לבית שכבר אינו ביתך, לבעל שכבר אינו אהובך ולהכין לעצמך ארוחה שבקושי תיגעי בה. בתך צוהלת לשמוע על הנסיעה המתוכננת. את חושדת ששמחתה המוגזמת קשורה לעובדה שנילי צלצלה אליה קודם .את יכולה לדמיין לעצמך את השיחה: " מדוכאת בזמן האחרון... לא ישנה טוב ...לא אוכלת טוב.... נופש קצר יעזור..." את מניחה להתרגשותן לרחף סביבך בחביבות. על מסך הטלוויזיה רצה בגמישות לביאה לבנה. את מכבה את מכשיר הטלוויזיה. הכלים בכיור שטופים. הכביסה מהמכונה תלויה על החבל. משוחררת לנפשך אך אינך חופשייה. רדיפת השלמות הכניסה אותך למרוץ מטורף. הבית חייב להיות מצוחצח. אינך יכולה לשאת חול על הרצפה וכל הזמן היה חול שחדר בנעליים ודרך החלונות. והחול חרק וחרק ובלילות את חורקת שיניך הלוך וחרוק חרוק והלוך. אתמול לקחת שני כדורי שינה במקום אחד. קנית חמש שעות רצופות של שנת בלהת תהום ללא הכרה. את מעדיפה את אובדן ההכרה האלים על פני הסיוטים. לבסוף מגיע היום בו אתן עולות על המטוס ליוון. באי הקטן, האביב כבר נוכח במלוא עוזו, הפרחים פורחים בעוצמת יופי אלימה ואת פוחדת שיגרמו לך כאבי ראש. הים כחול במידה מוגזמת. נילי ובתך מטיילות בכל פינה, בעוד את נגררת אחריהן ורוכשת כמוהן כדי חרס בסגנון עתיק, מלאים ביין אדום זול מתוצרת מקומית וצעיפים צבעונים, רכים ועוטפים. באחד הבקרים, את יוצאת לטיול רגלי קצר בגפך, ומגיעה לאיזור של שיחים מלבלבים שריח פריחתם המתוק עומד תלוי באוויר, האור כה חזק עד שאת נמלטת מתחת לקבוצת עצים נמוכים ומשם את מבחינה שהשיחים מלאים תזוזה ותנועה ולוקח לך רגע להבין שהם מלאים בפרפרים. כשאת משמיעה צעקת הפתעה ונעה בחיפזון ממקומך, נבהלים הפרפרים ובבת אחת מזנקים לאוויר ומסתחררים סביב סביב. ענני פרפרים בשלל צבעים, מסתירים את השמים, נשימתך נעתקת ואת לא יודעת אם לבכות או לצחוק מרוב תדהמה, כדקה או שתיים מבורכות, את נטולת מחשבות רגשות, מלבד תחושת היופי ואת אפילו לא זוכרת מי את ומה את יודעת או זוכרת ומאיפה באת ולאן את חוזרת ונשמתך דואה ומסתחררת מעלה יחד עם הפרפרים. כשהיא חוזרת לגופך ואת מתעוררת לעצמך הנדכא, את חשה שלחייך רטובות מדמעות . ואת אומרת לעצמך: "בכי...בכי כמה שתרצי ילדה שלי קטנה. אני פה ולא אעזוב אותך שוב…".
***
אני באתי לעולם.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
5. אהבתי את הסיפור החשוב אסתי 1/30/2018 6:53:31 PM
4. סיפור כתוב נהדר . פיוטי ורגיש. שיראל 1/30/2018 3:45:22 PM
3. מרגש סלינה 9/12/2017 1:50:06 PM
2. מרגש עד דמעות מור 9/12/2017 1:03:42 PM
1. אילנה שזור 7/12/2017 11:48:24 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign