פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
חריימה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%20
אהבתי
%20
מעניין
%20
לא אהבתי
%40
שם:  חריימה
מחבר:  תחרות כתב 2017 בנושא: סיפורי אוכל

תאור:

מאת: שאול הדדי

איש לא היה בבית כשהתעוררתי ממנוחת הצהריים ויצאתי עם כוס הקפה, לפרוט על פעמוני הרוח במרפסת. נדמה שהעולם כולו מוריד הילוך כשערב שבת מתקרב, הצללים מתארכים וגם הבריזה מתמהמהת.

אשתי השאירה את המרק על הכיריים וקפצה לבקר את ההורים שלה. הבנים פרחו זה מכבר מהקן, שלושתם יתקבצו רק אחרי השקיעה ואני שמחתי שלא יהיה מי שיתלונן על גודש הדציבלים הבוקעים מהתכנית אשר מנעימה לי את הכנת ארוחת ערב שבת, כבר יותר מעשרים שנה.

אני ממלא כוס גבוהה בקרח, מוזג לתוכה מעט מיץ אשכוליות, גבעול של נענע וכמות יפה של ערק ומקשיב לאופן שבו מציג ירון אנוש את הזמרת הצעירה: "והיוונים מעריצים אותה גם בגלל שהיא מעשנת... כמו שנשים אמתיות היו עושות פעם."
קולה המחוספס מסגיר את היותה מעשנת והשירה שלה משתלבת יפה עם הדמעות שמציפות את עיניי כשאני קוצץ את הבצל וגורף אותו לתוך סיר שבו אכין את המנה הראשונה.
ברגעים הראשונים אין כל שינוי בערימת הבצל הלבנה, משום שרק בקרקעית חשים בלהט, אבל בתוך דקות אחדות, יעלה החום וגם בצמרת יתחילו להזיע.
ריח הטיגון מתפשט ברחבי הבית, אט אט משיל הבצל הקצוץ את צבעו הלבן ובסיר מתפתחת אופנה של פיסות שקופות. הן נדחפות מצד לצד בכף העץ, מחליקות זו על גב זו בעדינות וניחוחן המכורמל זורם אל חדר המדרגות ואל המרפסות של הדירות הסמוכות.
לתוך קערת זכוכית, אני שופך שתי כוסות מים, שלוש כפות רסק עגבניות, שלוש כפות פפריקה מתוקה, שלוש כפות פפריקה חריפה, כפית שטוחה של מלח גס, שש עשרה שיני שום ומערבב הכל בתוך הסיר.
התערובת הקרירה קוטעת את רחשי הבצל אשר מתחיל לשחות במעגלים. אט אט מצטמצמים הנוזלים וניחוח השום מעניק לתערובת את בסומת השבת הנפלאה - יש דברים שאתה מקווה שלא יגמרו לעולם.
כוס מים נוספת ולימון אחד, מדללים את התערובת וכשהתבשיל מבעבע, מוסיפים חצי כפית קימל טחון וכף כמון. מנמיכים את החום למינימום, מוסיפים מים לפי הצורך, משקעים בתוך התבשיל פרוסות בורי כמספר הסועדים ומכסים לחצי שעה.

זוג חצילים קשוחים הממתינים מאמש על השיש, אינם יודעים עדיין מה מצפה להם בקרוב. אני מופתע תמיד לראות את סדרת העינויים שהם מתנדבים לעבור בכדי להימצא על שולחן השבת.
אף צווחת כאב אינה נשמעת כשאני דוקר אותם, אף טיפת דם אינה ניגרת מקליפתם הסגולה, רק אנחה קלה נשמעת כשאני מניח אותם חשופים על הכיריים החשמליים.
אחרי שמחצית אחת מתפחמת, אני מסובב את החציל על צירו וממתין להתפחמות הדופן השנייה. לקראת סוף התהליך מתרכך החציל החבול, וכשאני מדגדג אותו במלקחיים, מתפקעת כרסו והוא שוכב כמו מתאגרף שותת דם על הכיריים.
סילוני עשן אשר בוקעים מבִּטנו מאותתים לי שהוא עדיין נושם והריח מזכיר לי את הבגדים שהייתי זורק לכביסה בעקבות הכיבוי הצופי שהיינו עושים פעם למדורה אחרי הקומזיץ.
על בשר החצילים הצהבהבים, אני זורה מעט מלח גס ופלפל גרוס. מעליהם אני מזליף חומץ, רוטב סויה, סילן וטחינה. לפי המחמאות שאני מקבל מכלתי היפה, יש לשבעת המרכיבים הללו טעם נפלא.

פרחי כרובית צוללים למספר דקות לתוך סיר מים רותחים וכשהם רק מתחילים להתרכך, אני שולה אותם מהמים המומלחים, מניח בכלי פיירקס שטוח, מטפטף שמן זית, מפזר פלפל שחור גרוס, מכניס אותם לרבע שעה לתנור הלוהט וממתין להזהבת המעטה שיתפצח בפה במרקם נעים.

פוליקר שר את "כל דבר מזכיר לי - דברים קטנים שלנו - דברים פשוטים בינינו - שאין אותם עכשיו." בקולי קולות אני מצטרף לפזמון, שולף מהמקרר את חומרי הגלם לסלטים הטריים ומטפל בהם בלי סדר.
על רצועות גזרים קלופים, פרוסות קולרבי וגזרי כרפס, אני סוחט לימון ומפזר מלח גס. את השומר אני חותך לשני חצאי אליפסה. פריסה מדויקת של השומר לפלחים דקיקים, מותירה את בסיסי הגלדים המפוספסים, כשהם מחוברים לליבה. פרוסות לימון ומעט מלח גס, מעניקים לשומר המתקתק רעננות נעימה בטעם אניס.

מבחן הטעמים האנליטי שעשיתי פעם לסלט אוורירי שמצאתי במזנון ארוחת הערב של מלון דן, העלה כי פרט לפטרוזיליה, השמיר, הכוסברה, הנענע וגבעולי הסלרי, שנקצצו עד דק, הכיל הסלט הנפלא הזה, גם מגוון אגוזים קלויים אשר אותם אני שופך בשעת ההגשה ומערבב הכל ביחד עם שמן זית, חומץ בלסמי וסויה סמיכה.
קערת חסה, צלוחיות סלק, טבעות פלפל חריף וממרח טחינה חמצמץ, מונחים בפינות המפה אשר נותרו פנויות על השולחן שהוצף בסלטים.
כשפרוסת שומר מתקתקה בידי האחת וכוס הערק בשנייה, אני מקשיב לפינת הבישול "כהרגלנו", ומודה לאלוהים על ההתפתחות המגדרית שמאפשרת לי להיכנס אל המטבח מבלי שתורמנה גבות. אני סוקר את השולחן הערוך וחושב על נחת הרוח שתיגרם לי אם אחד הבנים ייכנס אל המטבח לרחרח את הסירים.
דברי השבח שאני מלקט במהלך הארוחה, הם כנראה הציר המחבר בין המפרום המסורתי, עליו הייתה אמי מצוּוה לטרוח מדי שבוע, לבין נתח הפילה אשר מתאוורר כבר מספר שעות ליד החלון הפתוח ויוכנס לתנור ברגע הנכון.

עיקר העבודה כבר מאחוריי, אני יוצא אל המרפסת בכדי להתפעם מהשלהבות בחלונֵַי-השומרון, מתנדנד על הערסל ולוגם עוד ערק מהכוס הגבוהה. טרטור אופנוע רחוק תורם לתחושת הרגיעה המתפשטת בעורקיי לקראת השבת, גם הערק עושה את שלו.
אני אומר לעצמי לא לשכוח להכין רוטב יין בשביל הבשר שיוכנס לתנור הלוהט – אך רק אחרי שאגיש את החריימה - ושצריך גם להכין רוטב בשביל הארטישוקים שממתינים מהבוקר על השולחן בסלון. הנכדה שלי משתגעת עליהם ובאביב אני מחפש תמיד ביכורי ארטישוק עליהם אני מוכן לשלם כל מחיר, כדי לראות אותה תולשת עלה אחר עלה, טובלת אותו ברוטב הדליל ונוגסת בבסיסו.
אחרי שנתלשים רוב העלים, אני מסיר את הזקנקן האפור של הארטישוק, תומך בסנטר הגמיש של נכדתי ומגיש לשפתיה הרכות, חתיכות מהלב הבשרני.

צלצולי פעמון עצבניים ודפיקות חזקות שמסתננות לאוזניי בהפוגה שבין השירים, נותנים לי להבין שהרדיו מפריע לאחת השכנות ובעודי נכנס מהמרפסת אל הסלון, אני מופתע למצוא במטבח, אישה בלונדינית יפה, בעלת עיניים כחולות.
לשווא אני מנסה להזעיף לה פנים. האישה הצעירה - בגיל הבנים שלי בערך - מנידה את ראשה בכעס ובמבטא אמריקאי, היא צורחת עליי: "תגיד לי, האם אתה משוגע?"
אני משתיק את הרדיו לכבודה, ובעודי לוגם מהכוס הגבוהה, אני מגייס את הפנים הכי מאיימות שלי ואומר לה: "את יודעת שזו השגת גבול, מה שעשית כאן."
"אז תירה בי," היא אומרת ומפנה לי את הגב.
"אני לא יורה בגב של אישה בלונדינית," אני עונה לה בצחקוק מאיים לכאורה ואחרי שהיא מסננת לעברי בחיוך: "אז אתה גבר שוביניסטי וחזירי," אנחנו צוחקים ביחד והיא מתרחקת ממני.
כשהיא יוצאת, אני רואה שהדלת ממול פתוחה ומבין שיש לנו שכנים חדשים.
"ברוכה הבאה," אני אומר לה ומתכונן לסגור את הדלת, אבל היא מרגישה שאני לא מפלצת, כמו שחשבה בתחילה, מסתובבת אליי ומבטה מזכיר לי נערה אמריקאית שאהבתי פעם.
'אלינור' גילתה לפני ארבעים שנה את גלגל השיניים החלוד שהיה מושבת בתוכי לפני שנפגשנו, היא הצליחה להניע אותו בדחיפה ולהזין אותו כל זמן שהיינו ביחד 'ואהבנו כמו שלא נאהב עוד לעולם', כפי שאמר אביב גפן בבחרותו.

"אני עדיין בג'ט לג," מפהקת הבלונדינית בעיניים אדומות ומוסיפה: "עוד לא הכנסנו ריהוט לדירה, חוץ מהמיטה הזוגית ואתה צורח בקולי קולות עם המוסיקה היוונית שלך."
כשהיא רואה את המבט המתנצל שאני משתדל לשגר לעברה, היא מספרת לי שלבעלה יש משפחה ברעננה והוא החליט לעשות רילוקיישן לאמדוקס, למשך שנה.
"רוצה קפה?" אני שואל מהמטבח ורואה שהיא מסתובבת לסגור את הדלת שלה ובאה אחרי.
"אוּוַה מה זה הריחות האלה?" היא בולעת את רוקה ומרימה את המכסה של החריימה. ההתנהגות החופשית שלה מחממת את ליבי, אבל אני מתרשם שהיא מרגישה בנוח משום שהניחוח החריף מוכר לה ממקום אחר.
היא הולכת לכיוון הספה, אבל כשאני מצביע על פעמוני הרוח במרפסת, היא באה אחריי עם הקפה, נדהמת מהשלהבות בשומרון, אבל תיכף ומיד מבינה שזו השתקפות של השקיעה בחלונות ואומרת: "אמצע העיר, אבל ממש שקט פה," אני מצביע לכיוון השמש השוקעת ומסביר לה שככה זה תמיד בערב שבת.
כשהיא מסיימת את הקפה ושוטפת את הספל מתחת לזרם מים בכיור, אני תופס אומץ, מצביע על השולחן הערוך ומזמין אותה לבוא בערב לאכול אתנו.
הציפייה שאמצא אצלה במהלך הארוחה דבר מה נוסף שיזכיר לי את אלינור, ניכרת כנראה על פניי, משום שהיא מעניקה לי שוב את החיוך אשר הזכיר לי את אהבת נעוריי.
עכשיו, כשהיא חוזרת אל הדירה שלהם, אני מתרווח עם הספר על הערסל, חולם בהקיץ על האשה שאהבתי פעם ואפשר שחלק ממנה נמצא כל כך קרוב אליי.

צהלות השמחה ומחיאות הכפיים של אשתי, אשר בוקעות לפתע מחדר המדרגות, מנערות אותי מחלום שבו נשזר שירו של אריק איינשטיין: "אני אוהב אותך היום," שיר אשר מתנגן עתה ברדיו ומזכיר לי נשכחות, אבל הגעת הנכדים מחזירה אותי חיש קל אל המציאות.
יש לה, לאשתי, כלומר לסבתא שלהם, מגוון רחב של קולות. קבוצת קולות אחת, מיועדת רק לבנים שלנו והיא מותאמת למצב הרוח המשתקף מהבעת הפנים של הבן הנכנס, היא יודעת להרגיש את הילדים שלנו, האישה שלי.
מנעד קולות חדש התפתח אצלה לאחר שנולדו הנכדים, ולפי האינטונציה הבוקעת עתה, אני מנסה לנחש האם הנכד עדיין רוכב על הכתפיים של אבא שלו, האם הגדולה לובשת את השמלה החדשה והאם הביאה את הציור מהגן.
בחלוף פרק זמן אשר במהלכו יתעלמו ממני הנכדים בלאו הכי, אני סוגר את הספר, מתרומם מהערסל ומתקרב לצפות בקבלת הפנים ממרחק.
רק כשאני בטוח שלא יפנו לי כתף קרה, אני מעז להתקרב אליהם ולטשטש את הבעת הפנים המלנכולית השפוכה על פרצופי בשל פגם בייצור. בסופו של דבר אני מצליח לקבל התייחסות קורקטית של הקטן, אשר מואיל בטובו להפנות לי עורף, וגם זה משהו. הנכדה כבר גדולה, היא מבינה שחשוב לשתף את הסבא הזקן בחגיגה ומראה לי את הציור שהביאה אתה מהגן.

בעקבות ההמולה, פותחת השכנה ממול את הדלת וכשאני מהנהן לעברה בשמחה, היא מזכירה לי ששכחה להציג את עצמה.
אשתי שמחה לצרף את סמנטה לארוחה ואני מופתע לראות שהאורחת והנכדה שלי משתפות פעולה ומציירות במרפסת, כמו שתי אחיות.
לַבּנים שמופתעים מהשכנה החתיכה שצצה פתאום, אני מספר שהווליום החזק העיר אותה משינה, ומוסיף שמחר ינחת גם בעלה שעובד באמדוקס.
אחרי שטעמנו מהארטישוקים, לגמנו מכוסות הוויסקי וסיכמנו את השבוע שחלף, אנחנו מופתעים תמיד לראות שהשעון כבר החליף קידומת ומדרבנים זה את זה לגשת אל השולחן, אולם הנכדים עסוקים בשלהם.
לעצמי אני אומר, כי לאחר שהנכד השלישי ייוולד ויגדל, לא נצטרך עוד להפציר בהם לעזוב את הכל ולעמוד אתנו בזמן הקידוש, הם כבר יגררו את הקטן אל השולחן. אך בינתיים, אני נזכר - בלי געגוע - בַּצייתנות הפרוסית שהייתה בבית של סבא שלי וכשאני מתחיל לקדש, באים הילדים המתוקים ונעמדים לידינו.
הסלטים אשר זוכים למחמאות, זוקפים את גבעוליי הנרקיסיסטיים ובעקבות המרק המשובח, מגיע החריימה, ומזכיר לי שצריך למשוח את נתח הפילה בשמן זית ובפלפל שחור גרוס ולהכניס אותו לתנור הלוהט לעשרים דקות.

ניחוח החלה אשר אפה בני האמצעי, עולה באפי ברגע שהוא בוצע את הקרום העבה. לאחר שהוא טובל את החלה בחריימה שמטפס אט אט במעלה הנימים הספוגיים, אני מבחין בחיוך שעל שפתיו ובזווית העין אני רואה כי חברתו מתופפת מנגינה עליזה על הירך שלו ואינה מסתירה את התפעלותה מהמומחיות שבה הוא מסחרר את גביע היין בין האצבע לאמה.
להפתעתי טובלת סמנטה את החלה ברוטב ואינה מתלוננת על החריפות וכשאני שואל אותה, היא מציינת שאמא שלה למדה פעם בארץ איך להכין רוטב כזה בשביל האורז.
כבר לפני ארבעים שנה, כשלימדתי את אלינור להכין חריימה, היא אמרה לי שהרוטב החריף הולך טוב עם אורז, אבל אני לא התחברתי אל השילוב הזה.
עכשיו הכל מתחבר לי ואני קם כאילו כדי לבדוק מה קורה עם הבשר בתנור, אבל למעשה אני רוצה להיות רגע עם עצמי, כדי לעכל את הגילוי המפתיע. המחשבה שאלינור תקבל מבתה תיאורים מפורטים עליי ועל בני המשפחה שלי, ארבעים שנה אחרי שנפרדנו, מדהימה אותי.
ריח הבשר החרוך מעורר תגובות מגוונות סביב השולחן ומסייע לי להצניע את סערת הרוחות הפוקדת אותי, אבל בזווית העין אני רואה שאשתי רוצה לדעת מה קרה לי.
המחשבה שסמנטה שמה לב לשם המשפחה על הדלת וכבר דיווחה לאמה על המפגש המפתיע, מחזירה אותי אל השולחן בכוונה לראות מה אומרות העיניים שלה.

החיבוק והנשיקה של בני האמצעי וחברתו, מביכים אותי ואני מסיט את המבט באי נוחות, אך הם משיקים כוסות, טועמים מהיין ומתנשקים שוב בטבעיות, כדי לחוש גם בטעם הנשיקות הקרירות.
הנכדה שלי מתרפקת עליהם ובעודה צוהלת משמחה, היא מבקשת לברר אם הם כבר החליטו להתחתן וגורמת לכולנו לצחקק במבוכה. הקטנה מצליחה להתחמק מהיד שאני שולח בכדי לחבק אותה, אבל כשהיא עומדת על הכיסא, בשעה שאנחנו מכינים ביחד את רוטב היין, אני לוחש לה שהם עדיין לא החליטו והיא מספרת לי בהתרגשות שאנה וקריסטוף התחתנו אחרי שהתנשקו בסוף הסרט "לשבור את הקרח."

נתח הפילה שהוצאתי מהתנור אחרי עשרים דקות, נראה כמו שפילה צריך להיראות. יש לו מעטפת חומה, אבל כשחותכים אותו ומסתכלים עליו בפרופיל, רואים שהעיגול מסמיק והולך ככל שמתקרבים אל המרכז הסגול.
ניחוח הבשר מריץ את הנכד לשבת על הברכיים של אבא שלו ולקבל חתיכות קטנות, אשר טבולות ברוטב הפיקנטי המצומצם, שמכיל: יין, חומץ בלסמי, סילן, מלח, סויה ופלפל שחור גרוס.
סמנטה מודה לנו על הארוחה וכשאני מלווה אותה אל הדלת, ושואל אם היא יודעת מתי בעלה עומד לנחות, היא אומרת שעדיין לא דברה איתו ומוסיפה: "אבל לאמא כבר סיפרתי את הכל" ואני לא מעז להרחיב את הדיבור.
הנכדה המתוקה לא אכלה כלום, פרט לארטישוק, אבל כשהערב מסתיים וההורים שלה מתארגנים לתזוזה, היא נזכרת ומבקשת מסבתא שתכין לה חביתה עם קוטג' וחלב קר.

למחרת בבקר פרצה אשתי בצחוק מתגלגל, כשסיפרתי לה מה קרה לי כשראיתי את האמריקאית ובתנועת ביטול הוסיפה: "תגיד, כל שבוע אתה ממציא סיפור חדש?"


 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
2. ק. 12/13/2017 7:10:01 PM
1. תיאורים יפים ומרגיעים של ערב שבת . אהבתי. אופיר 7/12/2017 11:26:30 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign