לא הגיוני!! אומר הזקן... בגילו המתקדם עדיין יש דברים שלא מניחים את דעתו.
הצעיר, שכבר עבר ויכוח כזה או אחר עם הזקן ,רגיל לקולו הצרוד וחסר ההבעה , אף פעם לא ידע אם הוא כועס ומסיים משפט עם סימן קריאה או שאלה ,לכן תמיד החזיר בשאלה.
מה לא הגיוני ,שאל הצעיר. זה שנותרת לבד בשדה או זה שאנחנו מדברים? מעברו השני של החדר נזעקה צעקה נבוכה משהו. הכנר מנסה כהרגלו לתת דעה ושוב לא צלח בניסוח המשפט...
חטיאר זקן ! מלמל הזקן,"תנגן את זה !..." הכנר ידע שאין בדבריו של הזקן זלזול, הרי הוא ניגן לו שעות הארוכות באותם רגעים שהזקן היה זקוק לנחמה בעת הפלגתו בזיכרונות העבר שלו.
הצעיר שב ושאל, מה לא הגיוני? אני מעדיף לדבר איתכם מאשר אותם אנשים שכלל לא מבינים אותי. צעיר מבולבל... אמר הזקן:"כמו אשתך, ישר תוקפת ויורה...עושה לך בית ספר..." הצעיר,שאין בכוונתו לסטות מן הנושא זעק: תניח לה! נגיע גם אליה. הזקן החל צוחק כשזקנו הארוך מתחלק לשתיים תחת הרוח. נו בסדר, צעיר נמהר שכמותך , בוא נדבר על הדיאלוג בינינו. הזקן קם מן הסלע הקבוע שלו והחל לשרוק לכבשים (זה היה מעין סימן מוסכם ביניהם שעכשיו זה הזמן שבו הזקן קשוב). הצעיר התרומם מן הספה לקח אויר נמלא רצינות ואמר ללא חרטה : "כנראה שיש לי הפרעה כזאת או אחרת... "
מפאתי החדר נשמעה סוג של יללה ניגרת. היה זה ברור לכולם, זאת בלה! שאוטוטו הייתה אמורה ללדת...הכנר נעמד והיה מוכן. בקשתה של בלה הייתה שהוא ילווה אותה באותם רגעים של פתיחת רגליה בלידה. אך היללה של בלה לא הייתה בשל כאבי צירים ,יותר לכיוון של יללת "אמרתי לכם"! בלה, שתמיד ניסתה להיכנס בצעיר, שמחה. היה מתח מיני לא מוסבר שגרם לעיתים לצעיר להתכסות ברגעי הסקס עם אשתו, למעט אותם רגעים שחש צורך לגרות את בלה.
מי הכניס להריון את בלה איש לא ידע. בשלהי הריונה הייתה עייפה ונפוחת פנים. יופייה נעלם!! היה מכריז בגימגום מדי פעם הכנר... ומיד מתקן עצמו בתו כזה או אחר. מוחו הצעיר ויש אומרים סוטה של הצעיר דווקא אהב את הנשיות המלאה שלה... במחשבתו תמיד היה מדמיין אותה מזמינה אותו עם שדיה הנפוחים ,תלתליה הנחים על צווארה וסרט אדום עוטף את מצחה...משום מה דמות נוספת קופצת לצעיר לעלילה והוא מקלל עצמו ומבטיח להפסיק עם דברים מסוימים בחייו, דבר שאינו קורה. תנוח כבר זועק הזקן!! לדעת הצעיר, נראה שהפעם היו מספר סימני קריאה בסוף משפטו של הזקן..."לא נמאס לך כבר לחשוב? הרי שזו הסיבה שהתחלת לדבר איתנו, לא "?
"לא מדויק השיב הצעיר"... גליתי שאיתכם אני מצליח לנהל דיאלוג..משהו מסודר ותרבותי. בחוץ כולם צועקים בסוף כל משפט. זה מתיש אותי. וקח לדוגמא את הכנר. היו מוחצים אותו בחוץ,הוא לא היה מצליח להוציא משפט...או תו במקרה שלו " . "פחדן שכמותך", אמרה בלה. הרי זה ברור שאתה מפחד מהצל של עצמך. אויש, "תנוחי במסגרת". השיב הצעיר.בלה שלא היה בדעתה לשתוק החלה יורה לעבר הצעיר," יצור אנושי חסר חברים שכמותך! גיבור גדול על דמויות ממוסגרות בסלונך". בלה ...קטע הצעיר,"בסלונך..יפה,לפחות בזכותי למדת לדבר..."
קול יריקה נשמע ברקע. הזקן שלא יכול להכיל יותר את אשר ראה, בחר דווקא ביריקה לתאר את הוא מרגיש. רועה צאן שכמותו גם לא ידע צורה אחרת..הצעירים שתקו,והקשיבו ,לרגע היה נדמה שהם נמצאים בכיתה ומחכים למוצא קולו של המחנך.הזקן, אשר שלוותו הופרעה בחר להתחיל דווקא בצעיר באומרו שהוא מתחצף לעלמה ואין ככה מדברים, לפחות לא בדורו. הצעיר המרדן בחר שלא לשתוק, הרי זה מסוג הרגעים שאותה הפרעה הייתה משתלטת עליו...בעוד הזקן מדבר על הדור האבוד, וכמה הצעירים הם חצופים, בטלנים ושוברי מוסכמות. הצעיר החליט שהוא לא מועד היכן שאחרים מועדים ולכן החליט לתת לזקן לסיים את דבריו. הזקן שראה שדבריו אינם מצליחים לעצבן את הצעיר הנמהר, החליט לסיים. דממה בסלון. "ממזר זקן"... סינן הצעיר. פתח ואמר "אתם צבועים"! הזקן שלא הבין מי,שאל: מי? הצעיר אמר" אתם,אותם זקנים שברוב חוצפתם המציאו את כלי הטיס,כבשו שטחים,בנו יבשות,עשו סמים מוזיקה..אתם! הרי זהו חלק אינטגרלי מהאבולוציה...הצעירים נועדו למרוד,לשנות,להחליף!!... אנחנו חייבים זאת לדור העתיד . תרבות הדיבור שאתם כה סולדים ממנה היא תוצאה של שינוים.שאתם בראתם.ואנחנו אימצנו ושיפרנו.כך בנוי העולם". הכנר הנהן, בלה הרהרה ורק הזקן לא נע. לאחר חשיבה אמר: "לא התנסיתי בסמים בחיי". מעניין... חשב הצעיר , מכל הנאמר הזקן לקח דווקא את נושא הסמים. בלה שדעתה הייתה חייבת להשמיע אמרה שאין היא מבינה את הקשר בין הדברים."אתה לא יכול להכחיש שנוצר מצב בלתי אפשרי בין העבר להווה ועתיד.משהו נשבר כאן,מישהו שבר את הרצף התרבותי,הסמלי בין הדורות".יכול להיות , ענה הצעיר.אך שוב אין זה תחת אחריותנו.
הכנר שמאחוריו ניצבת אותה חומה, מבצר, לא החליט מהי האג'נדה שלו לכן החל לנגן.הוא חשב לעצמו שויוואלדי ארבע העונות יתאים לאווירה. עם הניגון הוא חשב לעצמו כמה יפה המסגרת החדשה שבחרו לו...כמה הצייר בחר נכון לשלבו עם נוף העיר עתיקה של ירושלים... וכמה שפר גורלו בבחירת צבע השמן הטהור שנבחר עבור ציורו, שלא כמו הציור של הרועה צאן שנצבע באקריליק זול.
הוויכוח או כמו שהצעיר אומר תמיד, הדיון, גלש שוב לחילופי האשמות מיותרים. בלה נשארה כמו תמיד בתנוחתה כאשר מרפק ידה מונח על הרצפה ובעצם מחזיק את כל כובד משקלה, תמיד חשבה לעצמה מה לכל הרוחות חשבה הציירת כאשר החליטה לציירה כך. בטנה הלכה ותפחה ...לפחות כך נדמה לה ,והסלון הלך וקטן... אולי זה בגלל אשת הצעיר שממשיכה לקנות בלי סוף, חשבה לעצמה...ובכלל עדיף שתשקיע יותר בעצמה מאשר במיקסרים רועשים וחסרי המיניות. לאורך הימים הארוכים שבילתה על קיר סלונם וחוותה את בני הזוג בדרכים שהן לא פיזיות, חשה יותר ויותר את הרצון לחוות האהבה, כעס נצור התפרץ מתוכה. זעם על הציירת שהחליטה להשאירה בודדה בגלות כדמות על קיר בסלון זר.
הצעיר החל להיות עייף.הזקן זיהה זאת וישר הלם בצעיר. "הנה!! תוסיף זאת לרשימה, אינכם יודעים לסיים את אשר התחלתם.הרי זה מחייב, זוהי חובתכם"... זעק הזקן עם מעט ציניות. הזקן שגילו נשק לשמונים חש בניצחון.אין זה דבר שבשגרה.הזקן והצעיר האחד מקובע במחשבתו ואילו השני עקשן במחשבתו התבוננו אחד בשני והרגישו תחושת פספוס הרי הצעיר הזה חשב בליבו הזקן מזכיר לי את בני,אותו בן שנלחמתי איתו רבות וניסיתי כל הזמן שלא ילך בדרכי.שלא יכיר את עבודת המרעה את אומנות השריקה וחיבתי הגדלה לטבע הפתוח. ודווקא כאן הוא רצה להיות ואני גירשתי אותו על ידי חומה בצורה של רגשות אטומים.

הצעיר ראה את החמלה שהתפרשה בעיניו של הזקן והבין שדי. הוא חייב להתקדם ולהשאיר את הטענות והכאב מאחור.את הכעס והמרדנות. הוא רצה את אותה חמלה בעיניו של הזקן , רק בלי תחושת הפספוס... בגילו הוא לא יעמוד בזה, הרי הוא מדור אחר.