פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
יושבת מתחת לעץ השקמה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%40
אהבתי
%10
מעניין
%30
לא אהבתי
%20
שם:  יושבת מתחת לעץ השקמה
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת: יפה לורנצי 

מיום שנגלה לפני ציור קיר גדול, שבו על רקע השמיים הכחולים המתמזגים עם הים הכחול, כתוב באותיות קידוש לבנה בצבע שחור "העפלה", ובמי הים סמוך לחוף נראים אנשים לבושים, הולכים ומתקדמים לעבר החוף כשמולם על החוף עומדים מעפילים שזה אך יצאו מהים וכאלה שזה מקרוב הגיעו וסביר להניח שבאו לקבל את פניהם. ובים עמדה הספינה שממנה ירדו המעפילים.
הציור נגלה לפניי בבואי לקרוא שירה עם קבוצת משוררים תושבי נתניה במוזיאון העיר נתניה. הנוכחים הרגישו בהתרגשות שאחזה בי, ואני סיפרתי להם, שלפתע אני רואה מולי בעיני רוחי את הוריי בציור שלפניי, שהרי כך סיפרו לי הגיעו אל חוף נתניה, והשתקעו בעיר החולות שזה אך מקרוב הוקמה כמושבה.
עמדתי מול הציור והמילים נעתקו מפי, הרי זהו סיפור עלייתם של הוריי וכל המעפילים או העולים שהגיעו אתם מגליציה שבפולין. הם עלו בעליית "סידקוב" בשנת 1935 הייתה זו העלייה החמישית, כשהבריטים שלטו בארץ ביד רמה ובזרוע נטויה. הגבילו את העליות לקבוצות קטנות.
יהודי בשם יששכר צידקוב, שהיה פרדסן מרחובות, פנה לבריטים והציע להם להביא לארץ ישראל חקלאים יהודים עובדי אדמה מאירופה.הבריטים קיבלו את הצעתו ובמשורה מסרו בידיו כמה מאות סרטיפיקטים (אשרות) כדי להביא יהודים שיהיו עובדי אדמה, פרדסנים, עובדי בניין, סוללי כבישים ועוד כהנה וכהנה עבודות כפיים נדרשות. העלייה נקראה על שמו, הם קראו לעצמם "הצידקוביינים".
עם קבלת הסרטיפיקטים, עלה האדון צידקוב על אונייה, במטרה להגיע לפולין לרומניה לצ'כוסלובקיה ועוד, כדי למצוא אנשים מתאימים. מְסַפְּרִים שהוא הסתובב ברחובות, הלך מבית יהודי אחד למשנהו בכפרים ובעיירות, כדי למסור סרטיפיקט לאיש או אישה מתאימים. היו ביניהם בעלי משפחות עם שישה ילדים, שלושה ילדים ובעיקר זוגות צעירים, רווקים ורווקות. כיוון שסרטיפיקט אחד יועד לזוג. רווק ורווקה נרשמו כזוג נשוי, כדי לא לבזבז ולהפסיד ממספר העולים שניתן היה להעלות.
לחופי הארץ הגיעו אוניות מעפילים ועולים משנת 1934 עד 1939. היו אוניות שהגיעו לנמלי יפו, תל אביב וחיפה עם עולים בעלי סרטיפיקטים. המעפילים ירדו לחוף בלילות חשוכים, כדי שהבריטים לא יגלו אותם, כי הם לא היו לְגַלִּים. כלומר: ללא סרטיפיקט. תקופה הֶרוֹאִית זו בתולדות עם ישראל השב לארצו, לא פסחה על נתניה. שנים רבות הגיעו המעפילים לארץ ישראל בדרך היבשה – מלבנון ומסוריה או במסווה של תיירים. ההעפלה הבלתי לגאלית לארץ באמצעות ספינות – ראשיתה נפלה בחלקה של נתניה, שהייתה מושבה צעירה. ההכרזה על הקמתה הייתה בשנת 1929. למרות זאת התנכלו הבריטים לתושביה ולמעפילים שרצו להגיע אליה ולהשתקע בה. נתניה נבחרה לנמל יעד להורדת מעפילים, בשל קרבתה ליישובים עבריים רבים, שאליהם היה אפשר להעביר את המעפילים, מיקומה הגיאוגרפי במרכז הארץ והתנאים הנוחים לעגינה במקומות נסתרים מעיני הבריטים.. תרמו לכך הצוקים הגבוהים המסתירים את רצועת החוף. תושבי נתניה היו יוצאים לקראת המעפילים ומסייעים בהורדתם אל החוף.

קולנוע אסתר היה בראשית בנייתו, סמוך לירידה לים מרחוב הרצל הרחוב הראשי. המרתף היה מוכן לקלוט את העולים. יצרו בו מחיצה שהפרידה בין הנשים לגברים, בנים עם אבותיהם ובנות עם אמהותיהן. היה זה מקלט לימים ספורים. אנשים יצאו מיד לחפש מקומות מגורים, בצריף או במבנה בנוי. חדר אחד מטבח משותף עם דיירים נוספים שירותים בחוץ מפח או מעץ. לא היו להם דרישות ואף אחד לא חיכה להם עם הצעות לדיור. כל אחד צריך היה לדאוג לעצמו ולמשפחתו.
רוב המעפילים הביאו אתם סכומי כסף כפי יכולתם, ומיד חיפשו אפשרות לרכישת קרקע, לבניית בית בעתיד לבוא, כשירווח מבחינה כלכלית. קודם כל הקימו צריף בקצה החצר, כדי להשאיר את המגרש פנוי לבניית הבית. אבי רכש דונם אדמה. בתשלומים אך מהר מאוד בלחץ אימי, שחששה שלא יוכלו לעמוד בתשלומים ולפרנס את המשפחה, שכבר מנתה ארבע נפשות. מכר אבי חצי דונם והרוכש שעדיין לא שילם פרוטה עבורו, החל מיד לסחור איתו והתכוון להרוויח. שכנים דיווחו לאבי על כך והוא מיהר להזמין את הקונה והזהירו, שאם אינו מתכוון לבנות ולגור במקום העסקה תבוטל, שהרי עדיין לא שילם עבורה פרוטה. הרוכש שילם ובנה במקום בית וכך גרנו בשכנות טובה במשך שנים.

בִּצְרִיף מְגוּרָי הַקָּטָן וְהַדַּל / יפה לורנצי
בִּצְרִיף מְגוּרָי הַקָּטָן וְהַדַּל
לֹא חַשְׁתִּי דַּלּוּת כְּלָל וּכְלָל.
הוּא עָמַד שַׁם בִּקְצֶה הֶחָצֵר
עַל אַדְמַת טְרָשִׁים נוֹשֵׁק לַגָּדֵר
כְּדֵי שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם -
אַבָּא יִבְנֶה לָנוּ בַּיִת מְרֻוָּח וְנָאֶה יוֹתֵר.

בִּצְרִיף מְגוּרָי הִתְגוֹרַרְנוּ יַחְדָּיו -
אַבָּא, אִמָּא, שְׁתֵּי יְלָדוֹת קְטַנּוֹת וְתִינוֹקֶת אַחַת.
הַחֶדֶר הָיָה מְסֻדָּר וּמְטֻפָּח
עַל קִירוֹתָיו גּוֹבְּלֶנִים וּמַעֲשֶׂה רִקְמָה,
שֶׁאִמָּא הֵבִיאָה מִפּוֹלִין הָרְחוֹקָה.
חַלּוֹנוֹתָיו הָיוּ מְחֻפִּים וִילוֹנוֹת לְבָנִים שְׁקוּפִים,
כְּדֵי שֶׁבַּחֶדֶר יִהְיֶה, אוֹר גָּדוֹל וְחַמִּים.

בִּצְרִיף מְגוּרָי הַקָּטָן וְהַדַּל -
הָיְתָה מְבוֹאָה שֶׁשִּׁמְּשָׁה כְּנִיסָה וְחָדַר אֹכֶל גַּם,
כִּי הַמִּטְבָּח הָיָה קְטַנְטַן.
הַשֵּׁירוּתִים וְהַמִּקְלַחַת עֲשׂוּיִים הָיוּ קִירוֹת פַּח,
שֶׁהָרוּחַ שָׁרְקָה בָּהֶם מֵהַמִּרְוָח.
מֵי הָרַחְצָה בַּדּוּד עַל פְּרִימוּס חֻמְּמוּ.
בִּימֵי סְעָרָה וְסַגְרִיר, הַפַּחִים הִרְעִישׁוּ וּלְהִתְעוֹפֵף חִשְׁבוּ.
לֹא פַּעַם רָאִיתִי –
צְרִיף בָּאֵשׁ עוֹלֶה,
לְהֲבוֹתָיו לַשָּׁמַיִם הִבְלִיחוּ
וְעָשָׁן סָמִיךְ מַעֲלָה הִתַּמֵּר,
הַמַּרְאֶה בַּזִּכָּרוֹן נֶחְרַט וַעֲדַיִן לֹא מַרְפֶּה.
בִּסְעָרוֹת וְסוּפוֹת צְרִיפִים הִתְרוֹמְמוּ, הִתְמוֹטְטוּ
וְדָרֵיהֶן תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם חֲשׂוּפִים נוֹתְרוּ.

הַחֲרָדָה מִשְּׂרֵפָה וְרוּחַ סְעָרָה,
לְעִתִּים מָנוֹחַ לֹא נָתְנָה.
אַךְ בִּצְרִיף מְגוּרָי הַקָּטָן וְהַדַּל,
לֹא חַשְׁתִּי דַּלּוּת כְּלָל וּכְלָל.


הורי ראובן ויונה שפיז נישאו בפולין, ומיד החלו בהכנות לעלייה. אבי השתתף בהכשרה במעין קיבוץ שהוקם בפולין באזור גליציה, כדי להכשיר צעירים וצעירות לעבודה חקלאית בארץ ישראל. ההכשרה התקיימה ביוזמת תנועת הפועל המזרחי שפעלה בפולין. אימי הייתה תופרת במקצועה. משתתפי ההכשרות עלו ארצה, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עם פרוץ המלחמה הופסקה ההעפלה.



בַּלָּדָה לָאִמָּא / יפה לורנצי

אִמָּא שֶׁלָּנוּ הִגִּיעָה אַרְצָה
דַּקַּת גִּזְרָה וּמְטֻפַּחַת
מְעִילִים וַחֲלִיפוֹת מְחֻיָּטוֹת
נַעֲלֵי עָקֵב קְטַנּוֹת מִדּוֹת
אֶת מֶלְתַּחְתָּהּ פֵּאֲרוּ
מַכָּרֶיהָ וּמוֹקִירֶיהָ
הִלְּלוּ הַלֵּל וְגַם שִׁבְּחוּ
אֶת יְפִי מַרְאֶיהָ
אֶת טוּב טַעֲמָהּ בְּמַלְבּוּשֶׁיהָ.

אִמָּא שֶׁלָּנוּ הָיְתָה תּוֹפֶרֶת
בְּגִיל מְאוֹד צָעִיר נִשְׁלְחָה
לְעִיר מְגוּרֵי אֲחוֹתָהּ הַמְּבֻגֶּרֶת
הַנְּשׂוּאָה
לִלְמֹד אֶת מְלֶאכֶת הַתְּפִירָה
לְצֹרֶךְ כַּלְכָּלָה וּפַרְנָסָה
בְּשַׁקְדָנוּתָהּ וּבִמְסִירוּתָהּ
עָשְׂתָה חַיִל בָּעֲבוֹדָה
כְּאוֹת הַעֲרָכָה וְתוֹדָה
הָיְתָה לִמְנַהֶלֶת קְבוּצָה.
בַּעֲלוֹתָהּ אַרְצָה
לְחוֹלוֹת נְתַנְיָה
טָמְנָה אִמָּא
אֶת מֶלְתַּחְתָּהּ
בְּאַרְגָּז הַנְּצָרִים
אִתּוֹ הִגִּיעָה מִפּוֹלִין
אָנוּ הַיְּלָדִים
נֶהֱנֵינוּ לְחַטֵּט בָּאַרְגָּז הַפְּלָאִים
לְהִתְפַּעֵל מֵהַמַּלְבּוּשִׁים הַיְּקָרִים
וּלְהִתְחַפֵּשׂ בְּחַג הַפּוּרִים.
הַהֵרָיוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁל אִמָּא
וּמַחֲלַת הַמָּלַרְיָה
שִׁנּוּ אֶת גִּזְרָתָהּ הַדַּקָּה
וּמִדּוֹתֶיהָ יוֹתֵר לֹא הִתְאִימוּ
לִבְגָדֶיהָ מִיּמֵי פּוֹלִין.

מיום שראיתי את ציור הקיר במוזיאון לא נרגעתי. רציתי לברר ולבדוק לאשורם דברים שקרו והיכן. הרי היו לי שנים רבות של חיים בקרבת הורי. וכפי הנראה הייתי עסוקה מאוד בחיים, בתנועת הנוער בני עקיבא בלימודים, בנישואים לבעלי מנשה, בעבודת ההוראה ובגידול שלושת ילדיי. שעות רבות הקדשתי לשיחות בביקוריי בבית הוריי והם זכו לשיבה טובה במיוחד אימי. כנראה שמטבע בריאתנו אנו חושבים שהורינו יחיו עמנו כמעט לעד. ולכן פתאום אחרי לכתם מאתנו. אנו מגלים שלא הספקנו לשאול את כל השאלות שרצינו לשאול. ולא את כל מה שרצינו לומר אמרנו. ישנן תמונות של בני משפחה שנספו בשואה ואינני יודעת את שמם כי לא כתבתי את שמותם מאחור, איזו החמצה!
הוריי סיפרו שירדו בחוף נתניה, אך לא סיפרו בהרחבה על הדרך שעשו מפולין לקונסטנצה ומשם באונייה או בספינה רעועה לישראל. היו ספינות שהבריטים תפסו והחזירו ללב ים ומשם לעיתים לא הייתה להם ברירה אלא לשוב לפולין, ומי יודע מה עלה בגורלם? חלקם לא שרדו את השייט בדרך חזרה לפולין, ואלו שזכו להיכנס חזרה נקלעו למלחמה העקובה מדם
הגיעו הדברים לידי כך, שאני יושבת מתחת לעץ השקמה בן מאות השנים, בבוקר שמש חמים ומואר. מסתתרת מתחת לצמרות העץ העתיק, העץ שגידל ענפים עבותים ומשורשיו הלכו וצמחו עצים חדשים. שגם הם צברו שנים על שנים.
סביבו נבנו בתים עטפוהו מכל עברים. ואני זוכרת ימים אחרים ימי ילדות כשהעץ עמד שם גלוי פנים בבדידות מזהרת. סביבו שממה, רק בית בודד על גבעה. משפחה ערבית בו התגוררה. אום חאלד נקראה הגבעה. המשפחה התפרנסה מעבודה בסביבה אצל הבריטים אנשי הצבא ואצל היהודים בעבודות מזדמנות. גם תושבי נתניה היהודים עבדו בכל עבודה, גם בעלי ההשכלה האקדמאית ברפואה ובהנדסה. עבדו בפרדסים, בסלילת כבישים, במפעל שימורי המזון "פרימזון" ובמפעל העורות "עליון", כולם היו בסביבת מגורינו. אנחנו הילדים אספנו מבור האשפה, רצועות פח שנותרו מקופסאות הפח שבמקום אותם יצרו. קלענו מהן סלסילות יפות ולפעמים נפצענו ונחתכנו באצבעות. מלטשות יהלומים הוקמו כפטריות אחר הגשם, ונתניה הפכה ל"עיר היהלומים". עובדים רבים הגיעו אליה מקרוב ומרחוק, וחלקם התיישבו בה והקימו משפחות. רעשי הניסור והליטוש, נשמעו בסביבה. ענף היהלומים רומם ופיתח כלכלית את העיר ותושביה.
יחסי ידידות שררו בינינו למשפחה הערבית. אצלנו עבדה כובסת בשם חמדה. יום אחד נעלמה, כששאלתי אודותיה, נאמר לי, שבתאונת דרכים נהרגה., התקשיתי לקבל את הבשורה המרה. כי מכוניות מעטות היו בדרכים באותם ימים, איך יתכן שדווקא לה זה קרה?
זכורים לי הריחות שעלו מבית החרושת "עליון" לעיבוד עורות, קשה היה לעבור בסביבה מפאת הריח שהתפזר לכל רוח. ריח פריחת התפוזים מהפרדסים שהקיפו את השכונה, התפזר ועלה באפנו שום בושם לא יכול היה להחליפו. שדות השעורה הצהובה הרהיבה ביופייה, בינותיה מחבואים שיחקנו. כשהיא נקצרה, נערמה בערימות, שלגובה הגביהו. אנו הילדים טיפסנו מעלה לראש הערימה, והחלקנו מטה במורד כמו הייתה זו מגלשה. בקיץ היו שדות השעורה הופכות למקשות אבטיחים, האבטיחים היו שרועים על האדמה ואנו חיכינו בקוצר רוח להבשלה.
הים היווה מוקד להנאה ולבילוי, ריחו המלוח עלה באפנו יחד עם הלחות שהתפשטה בגופנו, עם כל רוח מערבית שנישאה לעברנו. צוקי הים היו מקור הנאה למשחק ולבילוי, כשהירידה לחוף הים הייתה בחולות ומהמורות, בין הצוקים ולא במדרגות או במעלית כפי שהמתרחצים חווים היום. בדרכנו עברנו חלפנו במנהרת עצי האקציה, שפרחיהם הצהובים הקטנטנים החוטיים, הפיצו ריח עדנים. עצי האקציה נטועים היו משני צידי הדרך, בצמיחתם נטו ראשיהם זה לעבר זה התחברו ויצרו מנהרה. שֶׁפִּתְחָה האחד החל ברחוב רמז פינת שדרות בנימין, וּפִתְחָה האחר ברחוב רמז פינת רחוב סמילנסקי. לכל אורך התוואי הזה עברנו בשטח ריחני ומוצל.
אופניים היו מצרך נדיר, יחידים זכו להם מבין הילדים. ואני השתוקקתי ללמוד לרכוב, ופתרון הגיתי ומצאתי - כדי לזכות בקבלת סיבוב מתחילת הרחוב לסופו וחזרה - תמורת בולים ממכתבים שקבלנו מהדודה מאמריקה. בול עבור סיבוב, לעיתים התמקחתי כדי לזכות בעוד סיבוב. רכבתי ונפלתי, ברכי נפצעו ולא נכנעתי, עד אשר למדתי היטב לרכוב. כשנשאתי, לבעלי היה זוג אופניים, ניצלתי כל הזדמנות לרכוב וליהנות עד בלי די. לא רחק היום ורכשנו גם לי זוג אופני נשים ולא היה עוד צורך לרכוב בשניים.
מבין בעלי החיים אהבתי בילדותי חתלתולה נחמדת. למטבח בצריף מגורינו הייתה מתגנבת, מהחלב שהורתח ועמד להתקרר, הייתה בשקיקה מלקקת. גם במרק העוף שמה לשונה בהנאה. בלית ברירה החליט אבי להרחיקה מהסביבה. לפרדס הוביל אותה, ופעם אחר פעם שבה וחזרה. ואני שמחתי והתפעלתי מזיכרונה. באחד הימים החליט אבי להרחיקה לתמיד, הוא לקחה למקום עבודתו בישוב מצפון לחיפה, משם החתולה לא שבה, ואני נעצבתי והצטערתי על העדרה.
הימים חלפו עברו ומעת לעת התמסרתי לקריאה. באחד הימים הגיע לידי ספר בשם "פקעת הצפעונים" והוא הילך עלי קסמים. הסופר המספר הוא פְרַנְסוּאַ מוֹרִיאַק, המספר קורות משפחה זעיר בורגנית צרפתית. פקעת של איבה ואהבה ותככי ירושה שזורים בעלילה. חזרתי וקראתי אותו עם השנים, והשנים פגעו בו והוא החל להתפרק. השתוקקתי לרכוש אותו מחדש ולא מצאתיו. עד שיום אחד נכנסתי לחנות של הוצאת עם עובד, במרכזה עמדה סלסילה רחבת ידיים ובתוכה ספרים במחיר מציאה, מסדרת "הספרייה לעם" שהופיעה בשנת 1960. חיטטתי בערימה ומהר מאוד גיליתי את אשר ייחלתי למצוא, שלפתי אותו מתחתית הסלסילה, ואושר הציף אותי על המציאה, שוב חזרתי וקראתיו בהנאה.
אני שבה בזיכרונותיי לשכונה - רמת אפרים - שדלתותיה היו פתוחות, שכנים באו ויצאו וילדים שיחקו ברחובות. היו גם היו ריבים וסכסוכים לא תמיד היו הימים וורודים. לבית הספר הלכנו בגשם וברוח, בשרב ובשמש הקופחת. היה זה מובן מאליו, כי אלו היו התנאים של אותם ימים רחוקים, והיה טוב ולא התלוננו, גם כי לא רצינו להכביד על הורינו, שעבדו לפרנסתם מאור ראשון עד אחרון.
ואני יושבת תחת עץ השקמה וזיכרונות ילדות מעלה, בעיני רוחי אני שבה ורואה. משחקי מחבואים, ששיחקנו ילדות וילדים, הדמיון המציא תעלולים ופעלולים, עד רדת החשכה היינו מאוד פעילים. מהומת אלוקים השרינו על הסביבה בשמחה והילולה. לא פעם ננזפנו מפי דיירי השכונה. החלפנו בגדים כדי להסוות ולבלבל, את "האויב" המתקרב ורוצה אותנו לתפוס, במשחק השוטרים והגנבים.
לבתינו חזרנו בשעת חשכה, שמחים, עליזים, מיוזעים ומלוכלכים. לעיתים בגדינו היו קרועים ואנו מהורינו מאוד חששנו, כי רכישת בגדים הייתה יקרה והפרוטה הייתה בִּמְשׂוּרָה. אימי הייתה מתקנת ומטליאה במכונת התפירה. אנחנו ארבעת ילדי המשפחה היינו לבושים במיטב האופנה, כי את בגדינו אמנו תפרה. לעיתים איחרנו לשוב והורינו אצו רצו אותנו לחפש. כי פשוט שכחנו הביתה לשוב. שנת הלילה ערבה לנו במיוחד. וליום המחרת חיכינו בציפייה, כדי לשוב ולשחק עם כל החבורה.
היום ילדים משחקים מחבואים באמצעות המחשב, רק אצבעות הידיים מתרוצצות והראש פעלולים מתכנן. לרוב יושבים הם לבדם בחדרם, לעיתים עם אח או אחות. החברות חסרה והאחריות הקולקטיבית לעיתים מאבדת מערכה. אין תחליף למשחקי חברה באוויר הפתוח לגוף ולנשמה. תנועות הנוער מהוות תפקיד חשוב בתהליך הַחִבְרוּת. הן ממשיכות בפעולות חברתיות, בהרצאות, בטיולים ובמסעות להכרת הארץ היסטורית, גיאוגרפית וארכיאולוגית, נופיה, צמחייתה והחיות הנמצאות בה.
הגיעו הדברים לידי כך, שאני יושבת מתחת לעץ השקמה בבוקר שמש ומעלה זיכרונות. כל המראות וכל האירועים חקוקים בתודעתי ובזיכרוני. הם עולים וצפים ומרנינים את ליבי. על ימים שעירי נתניה הייתה מושבה קטנה ושכונות סביב לְטַבּוּרָהּ. משנה לשנה הלכה צמחה והתרחבה, בתי ספר, מרכזי תרבות, בתי כנסת ישיבות ומכללות, אזורי תעשייה וקניונים, בתי מלון בשימת דגש על תיירות חוץ. חוף ים מטופח מרהיב ביופיו, ומעלית המשרתת את הבאים להתענג מזיו חולותיו ושחייה במימיו. העיר מלאה בכיכרות נוי ובשדרות, שפיסול מעטר אותן לתפארה. בליל שפות נשמע ברחובות, מוותיקים ומעולים זה מקרוב באו מארצות תבל.
ריח הָפָלָפֶל, הַשָּׁווארמה וְהַמַּאֲפִים, נישא באוויר ועוד כהנה וכהנה מיני תבשילים. בעיר במיוחד במדרחוב הרצל, על כל בתי הקפה והמסעדות המקשטות אותו, התכונה רבה משעות הבוקר יושבים בחוצותיו אזרחים ותיקים וחדשים, תיירים ממקומות שונים בארץ, ותיירים מכל קצווי תבל. נתניה קמה והייתה לעיר רבתי, שהשנה ימלאו תשעים שנה להקמתה, ועוד היד נטויה...
ואני לא נרגעת ורוצה יותר לדעת, תוהה ומאוכזבת מדוע הורינו לא דיברו מדוע לא סיפרו. האם השואה וגודל האסון המשפחתי על שרובם מצאו את מותם בדרכים שונות ומשונות. על ידי שכניהם הפולנים. את סבתי מצאו מסתתרת תחת מיטתה ושם מצאה את מותה. בדלים בדלים של מידע, מקרובי משפחה שהגיעו בדצמבר 1950. הם הסתתרו ביערות חפרו בורות מסתור, כשהלכו אל הפולנים לרכוש אוכל לרעבים ביניהם ילדים ותינוקת אחת. כשסובבו גבם לאחר ששילמו ממיטב כספם שהלך ואזל. ירו בהם המוכרים האכזריים, לא פחות מהנאצים הארורים. דודתו של אבי אחות אמו הייתה אם המשפחה, בעלה נרצח חלק מבניה נרצחו. והמסתתרים שנותרו ביער, נשארו רעבים ומשלא שבו ההולכים הבינו שעליהם לדאוג למקום מסתור אחר. ואותם לא יראו יותר כי גורלם נחרץ בידי הרשעים שרצחו וגם ירשו.
ואלו מקצת הסיפורים ששמענו מהניצולים המעטים שהגיעו וידעו אך מעט או בכלל לא על גורלם של המשפחות הענפות שנשארו מאחור בפולין, כי לא היו ציונים להוטים כפי שהיה אבי שלקח את אמי לאישה בתנאי שהם עולים לארץ ישראל. והמשפחות תהו ושאלו, לאן פניכם מועדות למדבר לשממה לחולות? לא עזרו השכנועים, והם אכן עלו עם כמה מאות ציונים להוטים שראו בעיני רוחם גם את הבאות. כי היטלר כבר עלה לשלטון וגרמניה הפכה והייתה אנטישמית לבניה היהודים. ומשם הדרך לפולין הייתה קצרה. והיא פתחה את שעריה לפניהם גם אם בדרך ההתקפה ונפילת קורבנות מאזרחי פולין שאינם יהודים.
אני שבה בזיכרונותיי לליל כ"ט בנובמבר ההצבעה באומות המאוחדות על זכותו של העם היהודי למדינה משלו. היינו צמודים לרדיו בהתרגשות ובמתח, כשהוכרזה ההודעה שיש רוב להחלטה על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, יצאנו לרחובות בריקודים ובמחולות, השעה הייתה שעת חצות אוטובוסים מלאים בנוסעים צוהלים ושרים. מכריזים את הבשורה המשמחת בכל רחבי העיר.
השמחה נבלמה עם התקפת מדינות ערב ופריצת מלחמת תש"ח. רבים מהיהודים נרצחו ונפצעו, בכי ונהי נשמע בבתים וברחובות. אוטובוס שנסע מנתניה לירושלים הותקף ורוב נוסעיו נרצחו, אם ובנה, כלה שנסעה לחופתה עם בגדי כלולותיה אנשים שהכרתי ואני ילדה שעצב רב נמלא ליבה. האוטובוס שהותקף על ידי פורעים ערבים בירושלים כשהסיע רופאים אחיות ובעלי מקצועות שונים מעובדי בית החולים "הדסה" בהר הצופים. רוב נוסעיו נהרגו ונשרפו מהאש שפרצה בו.
ואנו הולכים ומתקרבים לשנת השבעים למדינת ישראל. המדינה עולה ופורחת, מתקדמת בתחומי מדע וטכנולוגיה, בהמצאות שמשרתות ארצות ועמים. כמעט מדי עשור עברנו מלחמות שנכפו עלינו ברובן. אף על פי כן ולמרות הכול אנו נשארים ונאחזים בארץ שהובטחה לנו עוד מימי אברהם אבינו. זו ארצנו היחידה ואנו נשמור עליה מכל מִשְׁמָר לְנֶצַח נְצָחִים בעבורנו ובעבור הדורות הבאים "נצח ישראל לא ישקר! "






 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
2. יושבת מתחת לעץ השקמה מאת יפה לורנצי דקלה קרוה 11/13/2018 5:40:59 PM
1. יונה גל 9/11/2018 8:48:50 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign