פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
קידומת

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%19
אהבתי
%17
מעניין
%46
לא אהבתי
%17
שם:  קידומת
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת: אבי בסר

בוקר, העיר מתעוררת. הרדיו פתוח על גל"צ, וברקע דיבורים, דיבורים, דיבורים. הוויז מזהיר, "משטרה לפניך." ואני מאט, או אולי רק חושב כך, ובזווית העין, בצד הכביש, מבחין בצל של אדם המניע את ידו ממרכז הכביש ימינה והמסמן לי לעצור.
שוטר תנועה חמוש במשקפי שמש כהים ובפרצוף זעוף ועצבני מבקש ממני בקול תקיף וקצת צרוד שאתלווה אליו. כשעל פניי מראה עגמומי וקודר אני מהרהר ביני לביני אם הוא צרוד או ש"הלך לו הקול" מאחר שכל היום צעק על נהגים חסרי אחריות, או שמא קור ינואר גרם לו לדלקת גרון שפגעה במיתרים.
הזעוף מורה לי בפנים חתומות לשבת בכיסא שליד הנהג, כשהוא מעיין במסמכי הרישיון והביטוח, מביט בהם ומהם, ומקליד נתונים במחשב שברכבו. קולו הצרוד, התקיף, הזועף, הקוצף והצווחני מציף את חלל הרכב המשטרתי: "143 קמ"ש, מה חשבת לעצמך? אתה רוצח? אתה יודע מה המהירות המותרת כאן? 90! 90, מבין? עיניו ופיו נפערים לרווחה, ופניו מתקרבות וכמעט נצמדות לפניי כשהוא צורח, "יש לך מה להגיד??"
דבריו נשמעים כאילו נאמרו בתוך או מתוך בועה, או כאילו הוא צורח משולי הבריכה לעבר אדם אחר הצולל לעומקה, כשבאותו זמן גופי מאותת לי שתיכף מגיע התקף חרדה.
אני חש שהפה מתייבש, הדופק מתגבר והפה מתייבש עוד יותר, ואין לי אוויר. אני נחנק. אני יודע היטב שהתקשורת בין המוח שלי לגוף שלי משובשת, אבל איני מצליח לפקוד עליו שיירגע. אני חש שהגוף נכנס למגננה כשאני נאבק כדי להאט את קצב הנשימות, ומרגיש חנוק ומסחרר. אני מבקש בתוכי שלא אתעלף, שלא אאבד שליטה, ומביט בו כותב את הדוח. נראה לי שבתוך כל הסערה הזו הוא דווקא נהנה. הסתקרנתי לדעת אם הוא נהנה כך מכתיבה כשהיה, אם היה, בבית הספר.
בתוך המערבולת הזו אני רואה את העט שלו כותב את התאריך של היום, ה-26 בינואר, ועכשיו כבר יודע, כעת הוסר הספק. הבוקר הזה אינו בוקר ככל הבקרים, הוא בוקר של יום מיוחד, זהו יום הולדתי.
זה ברור כשמש, זו לא עוד יומולדת כמו בכל שנה, אלא יום הולדת שבו מחליפים קידומת, כזו המגיעה רק אחת לעשור, ובכל עשור כזה מחדש אני שוכח, או שאיני רוצה לזכור, בן כמה אני או בן כמה אני אמור להיות.



***
"יכולתי להזמין קצין ולהוריד אותך מהכביש," הוא אומר כשהוא מפקיד בידי את הדוח. הוא ממלא את ריאותיו באוויר ושואג לעברי, "קח, תשלם את הקנס, או שתגיע לבית משפט," ולפני שהוא מסיים את המשפט מתחיל לרדת גשם זלעפות, כבד, עז, שוטף. נפתחו ארובות השמים, חשבתי לעצמי, אפילו אלוהים רואה, קולט ומבין.

***
ניסיתי להיזכר אם חגגתי בשנה שעברה, ואם כן, איך, וגם אם קיבלתי ברכות או מתנות.
בכל שנה, ביום ההולדת, המשפחה שלי מזמינה למסעדה. האמת היא שבכל שנה בעל או בעלת השמחה, ילד או ילדת היומולדת, או הכי פשוט מי שיש לו יומולדת, בוחר את המסעדה, ואני משלם. לא שאני מתלונן.
עכשיו כשאני נזכר באירוע, אך מתקשה להיזכר במסעדה שבה חגגנו בשנה שעברה, אני גם מנסה לחשב את גילי. כמי שסובל מהפרעת קשב, ריכוז ודיסקלקוליה, וכמי שאינו יודע בעל פה את לוח הכפל ושבקושי שרד שלוש יחידות בגרות, אני מחסיר ומוסיף, מחשב ושוב מוסיף ומפחית. זה היה בינואר, אני מהרהר, אז התחלפה שנה, אם זה היה בדצמבר, זו הייתה שנה אחרת. נראה שהיום זה היום, יומולדת עגול.
סגירה של עשור נוסף? נחרדתי. כל כך מאיים לגדול בעשור, בעוד עשור, להוסיף ספרה לקידומת הגיל. והכי קשה לי לשמוע את עצמי אומר שאני בן כך וכך שנים. איני יודע למי קשה יותר ל"חתולים המחשבים את קיצם לאחור" או לבני אדם המחשבים את קיצם לְפנים?

***
פתאום נשמע צליל מוכר מהנייד שלי, שממנו לא שמעתי כל הבוקר, אות שמבשר על ואצאפ:
מאמי איפה אתה?
למה לא הודעת שהגעת לעבודה?
הגעת?
ואני מהרהר שאולי היא הייתה צריכה לכתוב, ביומולדת שלך? אתה רוצה למות ביומולדת?







***
שמעתי פעם שאנשים שחווים אירועי דחק מאיימי חיים, צופים בחייהם שעוברים לנגד עיניהם כסרט, בסרט של החיים, בהיסטוריית עברם, ובמה שהספיקו ומה שלא, וממה הם מסופקים ועל מה הם אולי מתחרטים, מה יפספסו ולמה הם מתגעגעים. לפעמים זה לא מרגיש כמו סרט, לפעמים אלו הם הבזקים של תמונות, כמו במכשיר הקרנת שקופיות של פעם. לעתים גם אם אתה מבקש להשתהות, כי הן מוקרנות במהירות, אי אפשר לעצור ולהשתהות, כפי שאני רציתי לעשות באותו רגע, אך לא הצלחתי.

***
אמצע היום.
קול, ספק מורתי, ספק של קופאית ראשית בסופר, או אולי של מוכרת בארומה, מכריז בשמי ומודיע, "גש לחדר מספר 5."
אחות נעימה למראה שקולה עדין ומלטף שואלת על הרקע הרפואי שלי, מה גרם לי להגיע לכאן היום, ומה אני מרגיש ולא מרגיש. היא מתעניינת גם במעט מידע אישי ואחר כך אומרת, "תאריך לידה בבקשה," כשהיא מביטה בי, סורקת וסוקרת את חריצי הפנים והקמטים, כאילו מחפשת רמזים לגילי, כמי שסופרת טבעות בעץ הדקל או את טבעות הגדילה שעל שריונו של הצב.
אני אומר לה שעדיין איני יודע הבוקר בן כמה אני ושזה גם, כנראה, לא ממש חשוב או משנה, כי כמו שהיא כאחות במיון בוודאי יודעת, אפשר למות בכל גיל, למשל, הבוקר בתאונה. "בכל מקרה," אני מסנן, "זה יומולדת עגול."
היא מחייכת חיוך של מי שכנראה מבינה היטב על מה אני מדבר, או שכך רק נדמה לי ואומרת, "כן, גם אני הרגשתי ככה, אבל מתרגלים לזה." מבטה חולף ממסך המחשב לקמטי הפנים שלי ובחזרה.
"אז ניקח מדדים, חום, דופק ולחץ דם. הנה כוסית לשתן וגם כמה מבחנות לבדיקות דם, אתה יודע, ליתר ביטחון," היא אומרת, "שנהיה על הצד הבטוח כמו שאומרים באנגלית," וצוחקת. היא ממשיכה ושואלת אם אני מכיר את התחושות שאני מתאר לה, אם יש עוד מישהו במשפחה שחווה תחושות כאלה, ושאמתין לפגוש את ד"ר קפשוק.
פתאום מתחוור לי שמתחילתו של הבוקר הארור הזה, השם הראשון והיחידי שאני שומע הוא שמו של הרופא.

***
רופא בחלוק לבן, עם תג שעליו כתוב: ד"ר קפשוק – פסיכיאטר, עגול ומדושן נעמד מולי. הוא אוחז בידו בקלסר קרטון דק, כזה השמור לביטוח הלאומי, למס הכנסה ולקופות חולים, ואומר כשהוא סוקר את שורת כיסאות ההמתנה, "מר בוקר? אתה?"
כמו השוטר שהניע את ידו ממרכז הכביש ימינה, ד"ר קפשוק מסמן עם ידו שמאלה לכיוון השולחן והכיסא שהיו בחדרון הצר, המיותם והחשוך, מול שורת הכיסאות.
"אני עובר כאן על כל מה שסיפרת לדינה, האחות הראשית שלנו, מממ...," הוא מהמהם, כשהוא ספק עוטה אדרת חשיבות עצמית, ספק מעמיד פנים רציניות, כפי שמתבקש מתוקף התפקיד ומכובד האחריות. "קיבלת את הטובה ביותר, יום המזל שלך, ליפול במשמרת של דינה," הוא מודיע, מחויך כשמש עגולה ביום חורף, וכל מה שאני שומע זה, "ליפול במשמרת שלה."
רק לאחר הרצאה מלומדת, עמוקה ומקיפה על הפרעת חרדה ותפקידה בהגנה על הנפש, מקורותיה ודרכי הטיפול בה, הוא שוב מהמהם ואחר כך שואל אם יוכל להתקשר לאשתי, לשאול שאלות ולקבל מידע נוסף שחסר לו.
נתתי לו את הנייד שלי.
"איך קוראים לה?" הוא שואל ומכסה בידו את הנייד, כאילו מסמן שלא תשמע את מה שהוא שואל.
"רעיה," אמרתי.
"שלום, רעיה, אשתו של מר בוקר? שלום לך."
הוא מתחיל לתאר לה את השתלשלות העניינים של אותו בוקר: העיר המתעוררת, הנהיגה חסרת האחריות, סימני התקף החרדה, הקושי עם שינויי הקידומת, והנטייה שלו, כרופא מומחה, להמליץ בחום על טיפול תרופתי.
אני שומע את רעייתי רעיה צוחקת מעברו השני של הקו ומבקשת מד"ר קפשוק לדבר אתי.
"מאיפה הגעת למסקנה שהיום אתה חוגג יומולדת?" היא צוחקת.
"היום ה-26 בחודש, לא?" אני שואל ותוך כדי פותח את הדוח שמילא הבוקר בחפץ לב מר שוטר , ופוגש בשמו. 26 בינואר, התאריך נכתב בכתב ידו המשורבט.
"על הדוח שקיבלתי הבוקר נכתב 26 בחודש," אני אומר לה בלחש.
"26 בחודש זה מחר, לא היום," היא אומרת שהיא פורצת בצחוק מתפרץ, מתגרה. נראה לך שלא היינו מברכים אותך? כותבים לך משהו בקבוצת הוואצאפ המשפחתית? תהיה זהיר, מחר יומולדת, ניקח אותך למסעדה, תשמור על עצמך, אחרי הכול מישהו צריך לשלם."






***
אני שומע קול נשי ועדין, שנשמע כאילו מטלפון נייד.
"אתה זוכר שביקרת אצלנו? פגשת את ד"ר קפשוק, לקחתי לך מדדים, נתת שתן וכמה מבחנות לבדיקת דם. היית אז על הצד הבטוח, כמו שאומרים."
אנחנו מכירים כבר הרבה זמן. היא עברה אתי את ההקרנות, הכימותרפיה, מנות הדם, פלזמה, טסיות, כדוריות לבנות, השתלת מח עצם, טיפול נמרץ, ועכשיו היא מחזירה אותי לאחור, "החמוש ההוא בפרצוף ‏הזעוף והעצבני, אתה זוכר? זה שהורה לך לעצור וביקש בקול תקיף וקצת צרוד שתתלווה אליו. למרות שלא היה לך מושג איך אתה אמור להרגיש, היית משוכנע אז, כשישבת לצדו, שכך מרגיש נידון למוות יום לפני שנשלח לכיסא חשמלי וממתין למימושו של גזר הדין."
‏אני פוקח את העיניים, היא יושבת לצדי על המיטה ושותקת, אבל המילים שלה חוזרות ומהדהדות בחדר, "שכך מרגיש נידון למוות יום לפני גזר הדין."

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
22. אריק 11/21/2018 9:54:57 AM
21. קידומת יפית 11/20/2018 8:40:49 AM
20. אבי בסר בקידומת טלי 11/20/2018 8:06:36 AM
19. קידומת של אבי בסר מרב 11/19/2018 12:10:38 PM
18. קידומת ריקי פינצי דותן 11/19/2018 8:04:27 AM
17. חזק מאוד ניר בן גל 11/19/2018 7:41:31 AM
16. תודה שני 11/18/2018 6:43:19 PM
15. הסיפור של כולנו חנית כהן מוריוסף 11/18/2018 6:01:48 PM
14. יעל 11/18/2018 5:59:37 PM
13. שבריריות אורי 11/18/2018 10:55:14 AM
12. אלוף עולם אילן אביטבול 11/17/2018 9:01:53 PM
11. תגובה דני 11/17/2018 4:46:21 PM
10. תגובה שרון 11/17/2018 11:15:43 AM
9. קידומת מאת אבי בסר- נפלא,מרתק ומעורר מחשבה יפעת 11/16/2018 8:28:28 PM
8. קידומת מאת אבי בסר חמי כצנלסון 11/16/2018 8:23:17 PM
7. מטלטל ונפלא רן בן מלכה 11/16/2018 6:18:20 PM
6. כשהכי טוב כותב הכי טוב אסיעל 11/16/2018 5:17:00 PM
5. מעורר למחשבה ,נפלא. אבי שגב 11/16/2018 5:04:05 PM
4. אבי בסר עושה זאת שוב רעות 11/16/2018 4:51:53 PM
3. קידומת מאת אבי בסר איילת נידם 11/16/2018 4:26:59 PM
2. תגובה לסיפור קידומת אורית 11/16/2018 12:58:13 AM
1. תגובה על סיפורו של אבי בסר אבנר כהן 11/13/2018 10:25:20 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign