פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
שברירים במעגל

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%17
אהבתי
%17
מעניין
%33
לא אהבתי
%33
שם:  שברירים במעגל
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת: חיה בנצל


יש אומרים שהיקום כולו נע
סובב והולך במסלול קבוע
וכל שסביבנו מזמן כבר נכנע
אל הנסתר שבגורלנו טבוע.
בכל הנשגב אני רק חלקיק
הנישא עם הרוח ללא מטרה,
הצמא לאור, תוהה על הריק,
בעולם חתום שאין בו ברירה.
ובמעגל הזה שלי פה ניתן
דרכי מובילה, לא אדע לאן,
בנתיבים עלומים של זמן
אני תרה אחר נקודת המשען.



הזדמנות שנייה
דנה פתחה לרווחה את דלת ארון הבגדים שבחדר השינה והציצה אל תוכו בהיסוס. לאחרונה, חיי היום יום האפורים לא העמידו בפניה יותר מדי הזדמנויות בהן נאלצה להקדיש תשומת לב מיוחדת לסוגיית הלבוש. המבחר המצומצם ממנו בחרה בדרך כלל, התבסס כמעט דרך קבע על פריטי הביגוד שהיו מונחים על הכיסא הסמוך למיטתה. בדרך כלל שודכו מכנסי הג'ינס הנצחי לאחת מחברות מאגר החולצות שהקיפו את מסעד הכסא. לעיתים היו אלו המכנסיים הלבנות או השחורות. הכל היה זמין לשימוש מידית ומבלי שתצטרך לנבור בנבכי הארון שזה מכבר עלה על גדותיו. אבל האירוע שעמד להתקיים למחרת היום היה ראוי להתייחסות מיוחדת. כסגולה נגד שיכחה, למרות שהסיכוי לשכוח אירוע מסדר גודל כזה שאף לאפס, הניחה דנה בעוד מועד את ההזמנה במקום בולט על שולחן המטבח. פגישות המחזור של חבריה בתיכון התקיימו במרווחים של עשר שנים. הפגישה הנוכחית הייתה אמורה להתקיים למחרת באחד מאולמות האירועים שבעיר מגוריה. דומה שעשר השנים האחרונות חלפו ביעף. הזיכרונות מהמפגש הקודם היו עדיין טריים ביותר במוחה, כאילו אירעו רק אתמול . "מוזר איך הזמן שהוא בעצם גודל מדוייק הנמדד ביחידות קבועות מצליח לתעתע בכולנו" חשבה דנה בעצב. בניגוד לימי ילדותה בהם חשה שהזמן הוא מאגר שלא כלה לעולם, ככל שחלף נראה היה לה שקצב התמעטותו הולך וגובר. " מה את יודעת?" חלפה בה מחשבה פראית. " אולי זה המפגש האחרון שתשתתפי בו? מי בכלל ערב לך שעדיין תהיי כאן עוד עשר שנים ?" ההכרה בעובדה שזה לא תסריט דמיוני לחלוטין הייתה בהחלט מפחידה.
דנה המשיכה לבחון את תכולת הארון שהיה עמוס לעייפה ונאנחה. "אמא הייתה וודאי משתבצת אם הייתה רואה היום את ארון הבגדים שלי" , חייכה בעצב. אבל אימה שהלכה לעולם שכולו טוב לפני שנים חסכה לשתיהן את הויכוחים הארוכים בהם לסדר בארונות היה תפקיד מרכזי ביותר. "אמא, אל תעשי יותר סדר בארון שלי", הייתה דנה מתמרמרת. " תמיד אחרי הסדר שאת טורחת לעשות בחפצים ובבגדים שלי, אני לא מוצאת יותר שום דבר" . "יש לך יותר מדי בגדים " הייתה אימה טוענת כנגדה. "הגיע הזמן שתיפטרי ממה שאין בדעתך ללבוש יותר". דנה לא הייתה מוכנה לכך בשום פנים ואופן. הבגדים שליוו אותה לאורך שנים לא היו בעיניה סתם פיסות בד סתמיות וחסרות משמעות. הייתה להם נשמה משלהם. הם היו חלק בלתי נפרד מחוויותיה וזכרונותיה ולא הייתה מוכנה לוותר עליהם. בכל זאת, כדי לסבר את אוזנה של אמה, השתמשה דנה בטעונים רבים ומגוונים, החל מ "האופנה הזאת עוד תחזור" ועד "אם אעשה דיאטה וארזה השמלה הזו שוב תעלה עלי".
מדור השמלות תפס חלק נכבד מתכולת הארון. לא יכלה להתעלם מהשמלה הלבנה עם הפרחים הקטנים האדומים אותה לבשה ביום הולדתה העשירי . ל"אזרחית וותיקה" זו היה שמור מקום של כבוד בארון. מעמדה היה בלתי מעורער. זו הייתה השמלה ששלחה לה דודה ברונקה מאמריקה באחת מהחבילות המפורסמות שהיו מגיעות לביתם מדי מספר חודשים. בטקס פתיחת החבילה שהיה נערך בנוכחות כל בני המשפחה, נהגה דנה הקטנה להתפלל שאף אחת מהשמלות האמריקאיות המפוארות לא תתאים לה. בארץ השפע ששכנה בצידו השני של כדור הארץ, נורמות הלבוש היו רחוקות מאלו הנהוגות בארץ. דנה רצתה להיות כמו כולם. די היה לה במכנסי ההתעמלות הכחולים לימות החול או המכנסיים הלבנים כאשר נדרש בגד חגיגי. השמלה שהגיעה לביתם בסמוך ליום הולדתה העשירי, כיכבה בהצלחה מרובה בחגיגת יום ההולדת שערכו לה הוריה לכבוד השלמת העשור הראשון בחייה. השמלה גם הונצחה באחת התמונות הנדירות שבאלבום ימי ילדותה. למרות שחלק ניכר מזכרונות ילדותה נסוג עם השנים אל מעמקי השיכחה, דנה זכרה את מעמד יום ההולדת הזה בבהירות, כאילו התרחש רק אתמול. זו הייתה הופעתה הראשונה ללא סרט הקישוט התמידי בשיער. סרט בשיער היווה לדעת אימה, תנאי הכרחי בהופעתה של כל ילדה מסודרת, כנהוג בפולין ארץ הולדתה. אבל דנה הרגישה באותו יום ממש מבוגרת ולא רצתה לשאת עליה שום סמל שיפחית מהרושם של עובדה זו. היא טיפסה ונעמדה על אחד מכיטאות המטבח, גאה על השמלה היפה ומנסה להתעלם מהנעליים הגסות, החומות שקצותיהם נחתכו "כדי שיהיה מספיק מקום לאצבעות", כמאמר אימה. למרות הנעליים המפלילות, מצב רוחה של דנה הקטנה היה מרומם. "אני כבר גדולה, אני כבר בת עשר" , הכריזה ממרום קומתה. "את הגיל שלי כותבים עכשיו בשני מספרים !" זו הייתה קפיצת המדרגה הגדולה ביותר שיכלה לחלום עליה אז. זו הייתה גם תחילת אובדנו של גיל התמימות. זמן קצר לאחר אותו יום הולדת התגלה לה אחד הסודות השמורים ביותר. את "האמת וכל האמת" על התהליך המסקרן של "איך באים ילדים לעולם", לחשה על אוזנה בסודי סודות חברתה הטובה ביותר. האינפורמציה הזו שהוגשה לה ללא כחל ושרק והייתה שונה לחלוטין מהסברי ההורים בנושא, היכתה אותה בתדהמה. דנה צחקה כעת כשנזכרה בהחלטתה הנחושה שלא להינשא וגם לא להביא ילדים לעולם, החלטה שלא עמדה בסופו של דבר במבחן המציאות.
בסיומו של העשור השני לחייה הייתה דנה סטודנטית עייפה העסוקה בלימודים ובעבודה כאחד. דומה ששנות ה"טפש עשרה" דילגו עליה. האפורייה ששרתה עליה ביום הולדתה העשירי הפכה כעת להכרה ריאלית במרוצו חסר הרחמים של הזמן ולצער על חלוף נעוריה. "לעולם לא אהיה שוב בת טפש-עשרה". קוננה בתחושת החמצה שליוותה אותה במשך זמן רב.
דנה שהתעייפה מעמידתה הממושכת מול הארון, התיישבה על המיטה, אוחזת בידיה שמלה חומה ופשוטה, בעלת צווארון לבן ושרוולים ארוכים. היא קנתה אותה כדי לרצות את מוש. זו הייתה השמלה שמוש אהב. כשנפגשו לראשונה הייתה בשנתה הראשונה באוניברסיטה. מוש היה מבוגר ממנה במספר שנים. היה בן למשפחה חילונית שחזר בתשובה, עזב את בית הוריו בניו יורק המעטירה, הגיע לארץ ונכנס לישיבה במטרה ללמוד לרבנות. הם נפגשו באחת ממסיבות הסטודנטים שבקמפוס . האהבה הצעירה שפרחה ממבט ראשון לא הרחיקה לכת מעבר לנשיקות וחיבוקים נלהבים. כל השאר, להשקפת מוש, אמור היה לחכות לאישור הרב ולטבעת הנישואים. לאחר כשנה, החל מוש לדבר על נישואים. עד מהרה החלה להצטייר תמונה שדנה לא הביאה בחשבון קודם לכן. אורח החיים הדתי, אליו לא הורגלה, נראה לפתע כהתחייבות שלא תוכל לעמוד בה. "אתה דתי מבחירה ואני מכבדת את בחירתך. לא נראה לי שאוכל לעמוד בסטנדרטים שהיא מציבה בפני. אני אוהבת אותך ומבלי שאתכוון אני עלולה לפגוע בך, בסוף תשנא אותי ", התוודתה בפניו באחת השיחות הגורליות שהיו ביניהם באותה תקופה. באחד הימים נעלם לפתע. רק לאחר מספר ימים של תהיות מלווות בדמעות, התבררה האמת. מוש המאוכזב חזר לארצו, לביתו ולמשפחתו. מעולם לא שמעה ממנו יותר. רבות תהתה מה אירע בגורלו. לעיתים ניסתה לדמיין איך היו נראים חייה לצידו. דנה העיפה מבט בשעון והתנערה בתדהמה מחלומותיה. השמלה החומה חזרה חפויית פנים למקומה ונבלעה בין מתחרותיה בארון .היא המשיכה לחפש כשהיא עוברת שמלה אחר שמלה ומנסה להתעלם מגלי הזיכרונות הכרוכים בהן שדומה שקמו כעת לתחייה. לפתע נמלאו ידיה בשפעת בד לבן ודקיק רקום בחרוזים דמויי פנינים. שמלת החתונה שראתה אור שמש פעם אחת ויחידה ונגנזה לאחר מכן בארון, ליטפה את ידיה ברוך ולחשה באוזניה בתחינה: "לבשי אותי". דנה לא יכלה לסרב לה, למרות שזו הייתה משימה בלתי אפשרית. המגע באריג העדין העלה דמעות בעיניה. דנה נעמדה מול המראה הגדולה שבחדר. "לא יאומן, כמה השתניתי" אמרה לעצמה. השמלה נצמדה אליה בעקשנות, מסרבת להניח לדנה להוריד אותה מגופה. בסופו של דבר נאלצה לקרוע אותה כדי להשתחרר. הדמעות שהציפו את עיניה קודם לכן, היו מתגלגלות כעת בחופשיות במורד לחייה. " למה את בוכה?" כעסה על עצמה. "באמת ציפית שהשמלה תעלה עליך? הרי נשבעת שלא תזדקקי לה יותר לעולם". בשמלה זו עמדה מול הרב שהשיא אותה לבעלה ואבי ילדיה. האהבה שהתלקחה בפגישתם הראשונה נמוגה ונעלמה בחלוף השנים. דנה ניסתה לשחזר את ימי ההולדת השלושים והארבעים שחלפו בצילם של חיי הנישואים שהכזיבו, אבל גם הם טבעו במצולות העבר. בגיל חמישים נשארה לבד, ללא בן זוג, ללא כתף שתוכל להישען עליה. בשני העשורים הבאים, צמחה דנה חדשה. דנה עצמאית שלמדה להכיר את עצמה והחלה להגשים חלומות רדומים שליוו אותה עוד מילדותה. למרות הסיפוק ששאבה מעיסוקיה החדשים, חשה עדיין בכמיהה לאהבה ולחיי שיתוף עם בן זוג אוהב. "לו הייתה לי רק נקודת משען קטנה הייתי יכולה להזיז כל כך הרבה דברים", הייתה חולמת לעיתים.
הטלפון שצלצל לפתע, ניתק את חוט מחשבותיה. מישהו שלא טרח להזדהות הזכיר לה את מפגש המחזור למחרת. נראה היה שחשוב לו שתבוא. דנה חייכה לעצמה בפיזור נפש. למרות שמשהו היה מוכר בקולו לא ידעה מי השואל ומשום מה התביישה לשאול לשמו. בוודאי זה אחד ממארגני הפגישה" חשבה לעצמה. "ניפגש שם מחר ונשוחח " חתם הקול בעליזות וטרק את הטלפון. "די, הפסיקי לחלום !" אמרה לעצמה בפסקנות. "יותר טוב שתחליטי כבר מה את עומדת ללבוש ".
כאב הראש הבלתי מוסבר שנחת עליה לפתע, שלח אותה אל המטבח. "לא הייתי צריכה להיזכר בכל אותם דברים", נזפה בעצמה. בסופו של דבר, הכל חלף ועבר ואין כל טעם לקלקל את המעט שנשאר בבכי על מה שכבר לא ניתן לשנות. הדבר היחיד החשוב הוא מה יביא המחר. דנה מחתה את דמעותיה והכינה לעצמה כוס קפה מנחמת. בסופו של דבר הכריעה אותה העייפות. היא נרדמה על גבי המיטה בבגדיה, של"ט הטלויזיה קפוץ בידה והמשקפיים שלא הספיקה להסיר מטביעות את תבניתן על פניה. בעצם זו הייתה הטכניקה שאימצה לעצמה בשנים של הלבד. " אני חוששת מזרועות האפלה" נהגה לומר לחברותיה. " אני לא נרדמת, אני פשוט מתעלפת אל תוך השינה". כשנפל מבטה על ארון הבגדים שנשאר פעור דלתות, חשה בנקיפת מצפון. בהחלטת פתע קמה מהמיטה ושלפה מהארון את החצאית השחורה הארוכה ואת החולצה הלבנה בעלת המחשוף העמוק. הן מעולם לא הכזיבו. גם שרשרת הפנינים שהמתינה זמן רב בעימקי המגירה, זהרה לקראתה. בתלבושת זו תמיד אמרו לה שהיא נראית צעירה הרבה יותר מגילה האמיתי. כשיצאה בערב לדרכה, מהססת על העקבים הגבוהים שמזמן לא נעלה, סקרה את הופעתה במראה הגדולה שבלובי הבניין. "לא רע בכלל" ציינה לעצמה בסיפוק.
כשנכנסה למונית והתרווחה במושב האחורי, מצאה את עצמה מחייכת אל הנהג. עינייו היו מביטות בה במבט הערכה שלא זכתה בו מזה זמן רב. תוך כדי נסיעה צפתה בשקיעת שמש מרהיבה שהתגלתה ונסתרה אין סוף פעמים בינות לבניינים שחלפו על פניהם. נדמה היה לה שהשמש משחקת איתה במחבואים, אותו משחק רב שנים שאין לדעת מי ינצח בו. החושך והאור הופיעו ונעלמו חליפות לאורך כל חייה. דווקא עכשיו, כשכמהה לקצת אור, נראה היה לה שגלגליו של הלילה מסיעים אותה אל מטרתם הנעלמת מבלי לשאול לרצונה. ידעה שאינה רוצה עדיין לנסוע לשם. משום מה חשה שעדיין לא השלימה את שנשלחה לבצע. להפתעתה, הוצפו עיניה בדמעות. " מה הרגשנות הזו בגילך המופלג?" כעסה על עצמה. " הרי כל האיפור שטרחת עליו במשך כל כך הרבה זמן ישאיר עליך את סימניו המכוערים. איך תיראי אז?"
דנה הייתה בין הראשונים שהגיעו למפגש. רק קצת יותר ממחצית הילדים המחייכים בתקווה מתמונת המחזור הופיעו הפעם. תערובת של עצב ושמחה אפיינו את הערב. מישהו הציע להגדיל את תדירות הפגישות. מרווח של עשר שנים הוא ארוך מדי בגילם. דנה הייתה בין האחרונים שנותרו במקום בסיום המפגש. למרות שסירבה להודות בכך, עמוק בתוכה הייתה עדיין ציפייה לפגוש באלמוני שצלצל והתעניין אם היא מתכוונת להגיע. נראה היה שאף אחד מהתרחישים שבנתה בדמיונה מאז אותה שיחה, כבר אינו עומד להתרחש. החשיכה ששררה בחוץ עמדה בניגוד גמור לשפעת האורות שהייתה באולם. דנה היטיבה את אחיזתה בתיק היד שלה וצעדה לעבר פנס התאורה הקרוב. גבר גבוה ורחב כתפיים ניצב בסמוך. לא יכלה לראות את תווי פניו בבירור. משהבחין בה, החל להתקרב אליה בצעד מהוסס. דנה נרעדה. החליטה לחזור אל האולם. עדיין היו שם אנשים בודדים שטרם עזבו את המקום. משום מה רגליה לא נענו לה. כשהיה קרוב מאד אליה נעצר גם הוא. " שלום דנה" אמר לפתע ולא הוסיף. תווי פניו התבררו בהתקרבו. לפתע ידעה למי שייך הקול. ליבה החל לדהור בקצב מסחרר. " אני חולמת" אמרה לעצמה "זה פשוט בלתי אפשרי". " את כבר מזהה אותי?" שאל ברצינות והמתין לתשובתה. שפתיה היבשות לא איפשרו מתן מענה. היא הסתפקה בהנהון קצר. "ויתרת עלי. אפילו לא נפרדת ממני. חשבתי שלא אראה אותך יותר" התמלטו לפתע מילותיה הבלתי מבוקרות. מוש התכופף אליה וחפן את כף ידה בידו. "אני כאן ואת כאן. קבלנו הזדמנות שנייה. מה דעתך, ניקח אותה?" עד מהרה הייתה חבוקה בזרועותיו, משעינה את ראשה על כתפו. כמו פעם, שוב הייתה נערה צעירה מאד. "אני כל כך רוצה להיות מאושרת" לחשה באוזנו.
"בואי נלך", אמר בחיוך. "יש לנו כל כך הרבה דברים להשלים".

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
1. 8 גילעד 6/11/2018 7:50:10 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign