פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
התאונה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


שם:  התאונה
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת: גיל גולן

הייתי בת 22, תכולת עין ויפת גזרה. גרתי לבדי בחדר שכור. ניהלתי חיים
עצמאיים ופרנסתי את עצמי. כתבתי שירים, קראתי ספרים בשקיקה,יצאתי
לבלות עם חברים וחברות והרגשתי שכל החיים לפני.
פגשתי את דוד בבית חברה. יחסינו הרומנטיים
נמשכו שנתיים. נפגשנו כמעט כל לילה. אך מלבד הסקס, לא ממש הכרתי אותו.
חשבתי כי זה האדם הנכון בשבילי. דוד נמשך בעיקר לצד
הגופני. משפחתו לחצה בכיוון חתונה מפני שהיה רווק מזדקן בן 32. החתונה
הייתה בנאלית,רבע עוף ובורקס באולם שמחות מקומי.
העתיד נראה לי ורוד: הרי הייתי מאוהבת בו.
עם השנים הבאנו לעולם שלושה ילדים – כי כך עושים כולם. לא הקדשנו לכך
מחשבה: האם באמת היינו מוכנים להורות?
מאז החתונה הפסקתי לכתוב, הרגשתי שליצירתיות ולרגש אין עוד מקום.


נשאבתי אל העומס בחיי הנישואין, הלימודים באוניברסיטה וגידול שלושת
הילדים. דוד היה מקובע במשבצת של המפרנס, הקונה ומשלם החשבונות.
לפעמים היה קצת אב, אבל בכלל לא בן זוג. רוב הזמן היה פשוט מקלקל ופוגע
בגבולות שניסיתי להנחיל לילדים. לא היה לו מושג בעקרונות חינוכיים של אסור
ומותר,עקביות וכבוד
הדדי. הסכסוך בינינו יצר אי יציבות אצל הילדים שאף פעם לא ידעו מה נכון
לעשות ומה לא. כגבר, הוא דרש ממני כבוד ותמיד התלונן שאני לא מכבדת
אותו. עיקר התייחסותו הייתה היה דרך תלונות,ביקורת וחוסר שביעות
רצון תמידית. תמיד מצא פגמים בכל התנהלות שלי, ולמעשיי החיוביים לא התייחס,
כאילו היה שופט. הדימוי העצמי הנמוך שלי אפשר לו לרדות בי .
הוא לא הבין שכאשר הוא משפיל אותי אין סיכוי שיישאר משהו מהתשוקה
המינית בינינו, או שתיווצר בינינו קרבה רגשית נפשית ואינטימית.
כגברים רבים, הוא לא ראה את הקשר בין הדברים. מבחינתו האישה מחובתה
למלא את כל המטלות המסורתיות המחייבות אותה
כרעייתו. לא היה דבר כזה שנקרא שיחה שקטה ותרבותית בין שני אנשים
מבוגרים להבהרת דברים, לליבון בעיות ולשיפור היחסים. הכול נעשה
בצעקות ובדרישות ששחקו אותי נפשית.
במשך הזמן הלכתי ודעכתי. כבר לא הייתי עצמאית. דעותיי התבטלו. בטחוני
העצמי נמחק כלא היה. כל מילה פוגעת מצידו
הפילה אותי לקרשים. נהגתי להסתגר באמבטיה ולבכות בכי ממושך תוך
שהוא מתעלם מצערי. כמה
וכמה פעמים הוא איים עלי שיגרש אותי מהבית :"תלכי מפה!". פחדתי שיממש
את האיום, ואז מה אעשה? בלילות ישנתי בקצה המיטה
הזוגית, ככל האפשר רחוק ממנו. עשיתי הכול כדי שלא נגיע ליחסי קרבה.
בדרך כלל ראיתי טלביזיה עד שעה מאוחרת. כשהייתי בטוחה שהוא נרדם
נכנסתי למיטה המשותפת. לפעמים לא התקלחתי בערב כדי שלא ייגע בי.
כשהוא "דרש את שלו" עצמתי עיניי ואפשרתי זאת בלי שום רגש וכמובן בלי
שום הנאה. בתגובה הוא האשים אותי שאני "אדישה" ו"פריג'ידית".
שנים רבות חייתי חיי דיכוי רגשי וחברתי.
עברו כ-20 שנה. ברור היה לי שיחסנו
רקובים מן היסוד, למרות שאנשים שהסתכלו בנו מבחוץ טעו וחשבו
שהכול כשורה.
ואז הגעתי להחלטה ששינתה את חיי:
בגיל 45 החלטתי להוציא רישיון נהיגה. כבר הבנתי שמוטב לי לא לספר לדוד
על השיעורים. אלא שלרוע מזלי ביום שהגיע מורה הנהיגה לאסוף אותי דוד
היה ביום חופשה, וכך נודע לו הדבר. כשחזרתי מהשיעור הגיעה ההתקפה
בעוצמה רבה: "למה לא שאלת אותי?!" העזתי לענות לו בשאלה:"ומה היית
אומר?" הוא ענה:"או שהייתי מסכים או שלא!". נדרש ממני אומץ רב לעמוד
מולו ולהשיב:" אתה מבין עכשיו למה לא שאלתי אותך?". המשכתי בשיעורי
הנהיגה כשאני משלמת עליהם ממשכורתי. דוד היה בטוח שאני לא מסוגלת
להוציא רישיון נהיגה, ולעג לי ברוע כשנכשלתי בטסט הראשון. במהלך שיעורי
הנהיגה הייתי במתח נוראי. חששתי שמא דוד יהיה באותה שעה ברכבו על הכביש
ויראה אותי. הפחד ממנו הכשיל אותי, וניגשתי ל- 10 טסטים עד שהצלחתי.
הרגשתי תחושה נהדרת של ניצחון כפול: גם הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת, וגם
הוכחתי לדוד שהוא זלזל בי ללא סיבה.
אבל ההרגשה הטובה לא נמשכה זמן רב. בכל פעם שהיה לנו ויכוח והוא כעס
שאני מעזה להתנגד לדעותיו, היה מטיל עלי עונש:"אין מכונית!" כאילו הייתי
מתבגרת הנתונה לחסד אביה. מכוניתו של בעלי הייתה אהובה עליו
ביותר. בבת עינו.יום יום ניקה אותה במטלית מיוחדת, ועשה לה פוליש.
אם הבחין בכתם זעיר ירק עליו ומייד הבריק את המקום. כל פעם אחרי
שנהגתי במכונית והחניתי אותה, היא עברה סדרה של סריקות ובדיקות
כדי לוודא שאין עליה איזו שריטה או כתם חדש.
בשלב זה של יחסנו, כבר הייתי שונה מאוד
מהנערה התמימה והכנועה של תחילת נישואיי. היה לי יותר ביטחון עצמי,
רכשתי תואר ראשון,
הייתי אם לשלושה ילדים והתחלתי להבין שנעשה לי עוול ממושך.
יום אחד, כשקבלתי רשות מדוד לקחת את המכונית, קרה הדבר.
נהגתי מהסופרמרקט לביתי, פגעה בי
מכונית שבאה מכיוון בלתי צפוי. בשנייה שהתחלתי לפנות שמאלה.
מכונית הגיעה ופגעה במכוניתי בכנף השמאלית.
אחרי כמה דקות של הלם, כשהבנתי שלא נפגעתי
העזתי לצאת מהמכונית כדי לבדוק מה קרה. ברגליים רועדות, שמא הרסתי לו
את המכונית, יצאתי ונוכחתי לדעת שזאת הייתה רק מכה קלה בכנף
השמאלית. נשמתי לרווחה. אילו המכונית הייתה נהרסת.... לא רציתי לחשוב
על תגובתו של דוד במצב כזה. עדיין נרגשת פניתי לראות מה
מצבה של הנהגת במכונית הפוגעת. הייתה זו שכנתי, שלא
שררו בינינו יחסי אהבה ומיהרה להזעיק אמבולנס ומשטרה. ברגע זה חשכו עיני.
הבנתי שאני מסובכת לגמרי. משטרה! מימי לא היה לי עסק עם משטרה. ומה
יגיד דוד על כל זה? עמדתי לצד המכונית,נתונה בסיוט, אפופה הרגשה לא
מציאותית. מצד אחד, מקווה שאולי זה ייגמר וכאילו לא קרה דבר, ומצד שני,
מבינה שסיבכתי את עצמי קשות ושהמצב מפה רק ילך ויחמיר.
חיכיתי לבעלי שיבוא, כמו נדון המחכה להוצאה להורג. נזכרתי במצבים קודמים
שבהם סבלתי מאלימותו. לנגד עיני חלפו כמה תמונות:
פעם כשבתנו הייתה בת שנתיים, תוך כדי משחק היא הפילה את המיקסר שעמד
על מדף נמוך. בעלי הזועם סטר לי על פני במהירות ובחוזקה. "בגללך..."!
עמדתי המומה מהסטירה ולא הצלחתי להגיב.
בפעם אחרת כשעמדתי במטבח והכנתי מנה שהשקעתי בה זמן לימוד
ומאמצים רבים, נכנס דוד עצבני מסיבה כלשהי למטבח, לקח את סיר הקוסקוס

ושפך אותו בחמת זעם לכיור.זה החריד אותי וערער את תחושת הביטחון לחלוטין.
תמיד היו אלה התפרצויות פתאומיות כהתפרצות הר געש ללא להכנה. אף
פעם לא ידעתי מתי זה יבוא. השתדלתי להתנהל בזהירות, ללכת על ביצים,
כמו כל אדם הנתון במצב של טרור.
כשהתמונות האלה רצות במוחי, גברה חרדתי עד שרעדתי כולי. אם על
דברים פחות חמורים הגיב באלימות, לבטח יגיב גם הפעם לנוכח הפגיעה
במכוניתו. ואז הגיע בעלי.
הוא התקרב לזירת התאונה בפנים חמורות סבר, כשופט לפני מתן גזר הדין.
ניגש מייד אל המכונית, מתעלם ממני,אשתו הרועדת,ובדק את המכונית
מכל עבר .לבסוף, בקול קשה זרק לעברי:"בגללך!". הגבר של חיי,אבי ילדיי,
לא התעניין אם נפגעתי אלא נזף בי קשות על הנזק שגרמתי
למכונית. במשך שבוע, כל יום
באותו שבוע נאם לי נאומים על מה ש"עשיתי למכונית שלו".
אז הבנתי סופית שאני לא נחשבת בעיניו.
מאז יום התאונה הדברים הגיעו לידי כך שלא דיברתי איתו. אם פנה אלי- שתקתי.
יחסי ניכור גלויים שררו בינינו. אחרי כמה ימים עברתי לישון בחדר של הבן
שכבר לא גר איתנו. זה היה תחילת הסוף- או ההתחלה של חיי החדשים.
**
אחרי שנתיים:
התגרשתי מדוד.עברתי לדירה משלי. עציצים מלאו את ביתי.חזרתי לכתוב
ופרחתי. החיים שנעצרו למשך שנים התחילו מחדש.


 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign