פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
עשר שנים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%33
אהבתי
%0
מעניין
%0
לא אהבתי
%67
שם:  עשר שנים
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת: אביבה אורטס

בגיל חמישים נכנסתי להריון שזעזע אותי, ויותר מכך את רופאי. הייתי גרושה כבר שנים ואימא לבן תשע. אחרי שנים בהן הייתי נשואה , הוכרזתי כעקרה, ואז התגרשתי.

הגעתי לגיל ארבעים אחרי שנות נעורים מתוקות בהן גדלתי, התגייסתי לצבא ונישאתי לאהובי מנוער. אחרי שנות הדבש הראשונות בהן למדנו, עבדנו, עשינו הרבה סקס חופשי עישנו כמויות של סיגריות מרלבורו אדום. או קסס ממרלבורו וגראס.
הדאגות התחילו.
בגיל שלושים:
"אז מה בקשר לילד?" השאלה שנשאלנו הפכה להיות מעיקה בכל אירוע שהגענו אליו. אחרי הרבה לבטים והתייעצויות הלכנו לטיפול, כואב, משפיל, מטריף חושים וגוף, שבסופו נקבעה עקרותי.
אז...
אפשר לומר שהייתי אצילת נפש בכך שוויתרתי על נישואי ואפשרתי לבעלי לבנות את חייו עם אישה אחרת, אך האמת היא שנמאסנו האחד על השנייה , הטיפולים גמרו לנו כל חלקה טובה והסקס הפך להיות מטלה מעיקה, כך שהחופש היה רצוי מאד לשנינו.

חמש שנים התאבלתי. עבדתי מבוקר עד ערב, באדריכלות גנים ונוף. שכבתי עם כל זכר מזדמן שפגשתי בבר בלילה, אכלתי זבל שתיתי אלכוהול ונראיתי זוועה. רזה מאד ,חיוורת, שער מהוה ללא צורה. רבים חשבו שאני לסבית בגלל חוסר הטיפוח והחיוורון.
לסבית!
הניסיון הלסבי בחיי מסתכם בארבע מילים "זה לא טעים לי". אבל! דבר טוב אחד יצא מכל זה, קבוצת חברות מקסימה ומפרגנת.
ביום הולדתי הארבעים החליטה חברתי הלסבית יחד עם כמה נוספות, להוציא אותי למסע תענוגות בסיני, שעד אז מעולם לא ביקרתי בה. "כדי להחיות מחדש את האזור הדרומי שלך" כך אמרה.
הסכמתי.

השינוי החל בהכנות לקראת הנסיעה, צבעתי את שיערי לבלונד והסתפרתי בצורה מחמיאה, התחלתי לאכול כמו שצריך ולהוריד בכמויות הקפה והסיגריות, קניתי בגדי ים וכמה חולצות גדולות, לבנות מכותנה וכמה צעיפי פראו צבעוניים, הכול צורף לכפכפי אצבע שחורים.
כמויות של קוסמטיקה, קרם הגנה וקרם הזנה וקרם עיניים וקרם רגליים, תיק מלא, כדי לכפר על שנים של הזנחה.
נסענו במכונית גדולה של אחד מהאקסים, שלוש לסביות ,ואני, "כלת השמחה."
במעבר הגבול, בתוך כל הבירוקרטיה המצרית הבחנתי בו. ג'יפ כחול מדגם ויטרה, חולצה לבנה עם שרוולים גזורים, שיער פרוע שרוף שמש, משקפי רייבאן וחיוך הכי יפה שראיתי שנים.
הוא הקסים את כל מי שהיה שם בחיוכו ואז הבחין בי, מריירת למראהו, הוא חייך אלי ונופף, "נואיבה"?
באותו רגע החלטתי . "נואיבה" עניתי בחיוך משלי.
"האזור הדרומי התעורר לחיים בנות!" הודעתי ברגע שנכנסנו חזרה למכונית. "נוסעים לנואיבה אחרי הג'יפ הכחול".
הן החלו לשיר לי שירי יום הולדת מישהי פתחה בקבוק של יין הרגשנו כמו בנות שש עשרה, הדרך המשובשת, השמש הלוהטת הרגישו כמו חלק מתפאורה ולא גרמו לי לרגון ולקטר כדרכי. לעומת זאת הנוף המדהים, המים הנוצצים בטורקיז ההרים האדומים במרחק, החולות הלבנים והסוכות הקסימו אותי עד כדי רצון לחיות שם לנצח.
הג'יפ כבר התרחק מאתנו אבל אני ידעתי כי אראה אותו בנואיבה. החלטנו לקחת את הזמן בנחת. עצרנו בדרך כדי לטבול במים, אכלנו צ'יפס ושתינו מיץ גויאבות. כשעל הכול שורה קסם שגרם לי לחייך בלי סיבה.
אחת מחברותי הכינה לי זר מפרחים מיובשים וסרטי משי והניחה על ראשי, "שלא תעזי להוריד את זה!" אמרה

הגענו לנואיבה לפנות ערב והחלטנו להתפנק בהילטון, אני עם זר לראשי ושני תיקים, כולנו מבושמות ומצחקקות נכנסנו ללובי.
נסיך מצרי מבית פרעה ישב בקבלה. "יס ליידיס"!?
חברתי: "וי ניד א רום, טו רומס!"
הנסיך מחטט במחשב ובניירת, "יש לי רק סוויטה גדולה השאר מלא."
חברתי מביטה בי, ואני:
"בואי נראה!"
חבורת בנות ונסיך מצרי הולכות לבדוק את הסוויטה שנמצאת במבנה אבן ועץ בסגנון לא כל כך מוגדר.
מיטות ענקיות, סדינים לבנים ומגבות צחורות, אלה היו הדברים הראשונים שראינו, ריהוט כבד מעץ מראות גדולות ומאוררים תלויים שצוותו למזגנים .
אני קיבלתי מיטה זוגית לעצמי וחברותי צרפו מיטה למיטה ובילו עליהן כל זמן שהיינו בחדר.
ערמות של בגדים, קוסמטיקה, פירות בקערה בצרוף פתק מהנהלת המלון והחופשה התחילה.
הוצאתי את הביקיני הכי נועז שלי, לבשתי אותו ועליו חולצה גדולה ויצאתי לחפש את הנסיך מהג'יפ הכחול.
טיילתי על רצועת החוף, הוא לא נראה בסביבה, נכנסתי למים שחיתי מעט ויצאתי.
התיישבתי על כיסא נוח ליד הבריכה הזמנתי מיץ וחיכיתי. עצמתי עיניים ונראה כי נמנמתי מעט.
צחקוקים ולחישות העירו אותי ,הפניתי את מבטי, הוא ישב שם. בחיקו התכרבלה יפהפייה שדיברה רק שוודית, הוא לעומת זאת דיבר בידיו ובשפתיו.
לא היה לי סיכוי מולה, בת עשרים ומשהו, חטובה ,שזופה כמו שרק שוודיות משתזפות, מתוקה לחלוטין. ואני בת ארבעים עם בלונד חדש מהמספרה, פנים יפות , עיניים עצובות וגוף רזה מדי. חזה כמעט שטוח וישבן קטן ונערי. משהו בי נראה צעיר באופן כללי אבל מטיבי המבט יכלו לראות את האמת.
רציתי לבכות.
קמתי כדי לחזור לחדר, עברתי דרכו ושמטתי בכוונה את בקבוק המיץ שהיה בידי, מה שגרם למהומה קטנה.
"סליחה, אוי באמת סליחה!" מלמלתי בשקט.
"היי, זו את ממעבר הגבול?! "
"אהה, היי , אז הגעת לנואיבה באמת?" אמרתי את השטות הראשונה שעלתה בראשי.
"אני יובל!" הוא הושיט לי את ידו וחייך.
"נעים מאד, אני צאלה".
שתקנו.
"טוב בטח נתראה כבר, הוספתי כשאני מתחילה לזוז לכיוון החדר."
שתיקה.
הבלונדי הביטה בי בעניין, עדיין בחיקו. והוא:
"באיזה חדר את?"
"אני חולקת סוויטה יחד עם חברותי."
"להתראות" אמרתי לפני שאעשה איזה שטות.
"בטוח שנתראה" אמר וחייך שוב.

"הבן זונה כבר הגיע ומצא לו פרגית בלונדינית אמתית והם כבר דבוקים אחד לשנייה." הודעתי כשנכנסתי לחדר.
"טוב מאמי, בלונדינית פרגית זה לא קיר, אפשר להזיז. רק התחלנו." רונה המתוקה באה לחבק אותי. כמה קל היה לו יכולתי פשוט לאהוב אותה, כמו שהיא אוהבת אותי חשבתי לעצמי כשאני מריחה את צווארה.
נשכבתי על המיטה הגדולה שלי. "אני צריכה תכנית פעולה, לא כל יום אני פוגשת מישהו שממש מזיז לי, אז עזרה בבקשה!"
שלושתן הצטרפו אלי למיטה חיבקו ונישקו אותי ורונה הבטיחה לי שהוא "עוד ייפול לרגלייך, את תראי!"
כבינו אורות והלכנו לישון כדי לקום בבוקר רעננות ויפות.
בחדר האוכל למחרת בבוקר.
אני בבגד ים שלם באדום זוהר שעליו קשור פראו בצבעים אדומים וצהובים, ומשקפי שמש ענקיים הרגשתי כמו לוח פרסום למכבי אש אבל הבנות אמרו שנראיתי נהדר.
העמסתי על הצלחת כמה פירות וקצת גרנולה וישבתי לשולחן.
הכף הייתה בדרך לפי כשראיתי את השוודית נכנסת אתו לחדר האוכל. נחנקתי קצת, שתיתי קפה ורציתי לברוח משם.
רונה הביטה בי ואז בהם ושוב בי: "אין לך מה לדאוג, הבחור שבשבת הוא מסתכל לכל הכיוונים, זה לא רציני."
בחילה ורצון להקיא.
יצאתי מחדר האוכל לכיוון החוף כשאני נוזפת בעצמי: "צאלה מי את? מה את עושה? את זו שתכננת את הגן הכי יפה בעיר יש לך ראש מבריק, אנשים אוהבים אותך, אז עכשיו בגלל חרמנות את מבטלת את עצמך ככה ורוצה למות?"
הסרתי את הפראו ונכנסתי למים הנפלאים, שחיתי, צפתי ונהניתי מהים, הרגשתי רעב, יצאתי מהמים ואז, צרחה אימתנית יוצאת ממני, הרגשתי שכף רגלי עולה בלהבות. כמה גברים שהיו על החוף נכנסו כדי לעזור לי. קוץ שחור וחזק של קיפוד ים היה תקוע בעקבי. לא הפסקתי ליבב מכאב, מתוך הדמעות ראיתי את רונה ויובל בקהל סביבי והוא:
"אני פראמדיק אפשר לעזור?"
הוא ניגש אלי והביט ברגלי ואז הרים אותה והביט בעקב שבינתיים האדים. ואני רק חשבתי, מזל שעשיתי שעווה ופדיקור לפני שהגעתי לכאן.
"טוב, זה קוץ של קיפוד ים זה כואב וצריך להוציא אותו זה לא יהיה נעים, אבל אחר כך את תרגישי הקלה."
הנהנתי בשקט.
הוא פתח את הפאוץ' שהיה חגור למתניו ושלף משם סכין מנתחים קטנה ומלקחיים שהיו עטופים וסטריליים. בקבוקון קטן של יוד הוא שפך על העקב ואז בעזרת הסכין והמלקחיים הוא שלף את הקוץ.
"את צריכה לחטא את המקום ביממה הקרובה והכל היה בסדר," הוא חייך אלי.
ההקלה בכאב הייתה מידית ויכולתי לחייך אליו בחזרה.
"תודה רבה." אמרתי ועפעפתי בחולשה.
"בואי ניקח אותך לחדר" הודיע ואסף את הצעיף מהחול.
ניסיתי להתרומם והוא בזריזות הניח יד אחת על כתפי והשנייה מתחת לברכי ונשא אותי לחדר.
הבנות פתחו את הדלת, מלמלו כמה מילות נימוסין ויצאו מהחדר. הוא השכיב אותי במיטה הוציא בקבוק של מים מהמקרר הקטן והגיש לי: "שתי כדי שלא תתייבשי!"
שתיתי והבטתי בו, הרגשתי בת שלוש.
הוא התיישב לידי על המיטה והחל ללטף את רגלי, ליטוף דואג, רפואי.
הוא לא שידר מיניות כלל, הוא היה פרמדיק ידידותי.
החלטתי לקחת יוזמה. פשטתי את החלק העליון של בגד הים שלי
והתקרבתי אליו כשפני מופנות אל פניו ושפתי לחות ומעט פשוקות.
הוא ליטף את פני, נישק את לחיי וחייך. "את צריכה לדעת עלי משהו לפני שאת עושה איתי סקס."
הוא הוריד את המכנסיים שלבש מעל בגד הים שלו. בחלק הפנימי של ירך ימין הייתה צלקת ארוכה אדומה ועבה.
"נפצעתי בקרב בצפון, כמעט הלך לי הזין ,אבל אלוהים כנראה אהב אותי והשאיר לי משהו, למרות שהראש שלי נדפק."
"מה ? מה אתה אומר?" אני ממלמלת ומרימה את כתפיות הבגד ים חזרה.
"אני לגמרי גבר, מהבחינה הגופנית, אני בסדר, אבל אני בהלם קרב, יש לי תרופות וזה פחות או יותר בסדר, אבל ! אני יכול לחיות רק כאן במדבר, כל מקום אחר, אני נחנק.
עכשיו. את נראית לי מישהי רצינית, את לא סתם זיון ,לכן אני מספר לך כדי שתדעי לפני מה את עומדת."
"אני רוצה אותך, ואין לי תנאים..." המילים יצאו ממני כמו רובוט כאילו מישהי אחרת דיברה דרכי.
"את מוצאת חן בעיני, כבר בטאבה מצאת חן בעיני, אני מציע שתתקלחי ותנוחי קצת, אחרי הצהריים אבוא לראות מה שלומך ונראה מה יקרה."
"טוב. בסדר. או קי." ניסיתי לעמוד כדי ללכת למקלחת והייתי חייבת להישען עליו, הוא חיבק אותי אליו ונישק את ראשי.
רציתי לבכות. כל מה שיצא לי מהפה זה: "והשוודית?"
הוא צחק בקול והצמיד את ראשי לחזהו.
"אני הולך, נתראה אחר כך."
הוא סגר אחריו את הדלת ואני הסרתי את בגד הים ונכנסתי לאמבטיה, מילאתי אותה במים עם שמן ריחני ופשוט ישבתי שם. בהיתי והרגשתי רוגע שלא ידעתי שאשוב להרגיש מאז הפרידה מגיא בעלי.
חברותי חזרו לחדר והתיישבו סביב האמבטיה. "נו?"
"עדיין לא קרה כלום, אבל עוד יקרה. עזבו אותי קצת לבד בבקשה."
תשומת הלב המרוכזת לא התאימה לי באותו רגע.
הן יצאו מהאמבטיה , מלבד רונה שישבה על האסלה ושתקה.
"אני רוצה אותו, וזה הולך להיות סיפור אהבה." הודעתי לרונה.
"אני יודעת ומרגישה מותק, אני מקנאה, אבל מפרגנת." היא מחייכת אלי ומנשקת אותי ואז יוצאת.
שכבתי במיטה ונחתי, קראתי, לא רציתי לזוז והבנות הניחו לי.
אחר הצהריים הגיע יובל עם מגש שעליו כריכים מפנקים, בקבוקי מיץ וממתקים.
הוא ניגש למיטה הניח את המגש ואמר: "תעשי לי מקום".
זזתי לאמצע המיטה.
הוא נכנס למיטה בתחתוני בוקסר לבנים עם ציורים קטנים של זברות,
נראה נהדר והריח ממי גילוח לימוניים שמש ומקלחת.
ישבנו שם בשקט, הוא קילף שוקולד קטן, לקח ביס ונתן לי לנגוס וכך במשך דקות אכלנו שוקולד יחד כשהוא מדי פעם מנשק אותי על פי נשיקות עמוקות ושקטות, גופי הפך לשלולית.
מעשה האהבה שלנו היה רגוע כאילו הכרנו שנים, הוא הפשיט אותי לאט, נישק כל חלקת עור שנתקל בה, ליקק אותי עד שביקשתי ממנו להיכנס לתוכי ואז הוא נע בעדינות ובשקט לכל הכיוונים כשידו ממשיכה לעסות את חלקיי הצנועים. אחרי זמן לא מוגדר של ריקוד אהבה הגיעה האורגזמה שלי ולאחר דקות גם שלו. הוא נשאר בתוכי וחיבק אותי כשראשו נח בשקע צווארי.
הייתי מאוהבת לחלוטין.
הוא היה חמוד וטוב ואדיב ונדיב. הוא לא היה מאוהב.
מאז אותו אחר צהרים הפכנו לזוג, הלכנו יחד לכל מקום ישנו יחד ועשינו אהבה בכל מקום כמעט, על החול, בתוך המים, במיטה ובמקלחת, לא שבענו אחד מהשנייה.
נשארתי בסיני חודש שלם , חברותי נסעו אחרי עשרה ימים ואני עברתי לגור בחדר של יובל. השוודית לא נראתה בשום מקום לשמחתי.
"אני חייבת לחזור לעבודה מחכים לי פרויקטים, וכבר ניצלתי את רוב החופש שמגיע לי." אמרתי לו ערב אחד.
"אז סעי, אין שום בעיה, אני כאן, מחכה לך , תמיד."
"אתה אוהב אותי?" שאלתי ומיד התחרטתי על השאלה.
"את חשובה ויקרה לי, אני לא מאוהב, אף פעם לא הייתי." הוא ענה בכנות מכאיבה.
למחרת בבוקר הוא הסיע אותי בג'יפ הכחול למעבר הגבול. נפרד ממני בנשיקות וחיבוק. הרגשתי שליבי צונח ברגע שהוא עלה על הג'יפ והסתובב חזרה.
הנחיתה בעיר הייתה קשה, בלתי נסבלת כמעט, הלחות, הרעש, הבניינים. כולם הפריעו לי.
חזרתי לעבוד במרץ ואחרי שבוע שמתי לב שלא קיבלתי את המחזור מאז הנסיעה.
אחרי עוד שבוע החזה שלי התחיל לכאוב והשדיים שלי התמלאו, הבטן נראתה קצת יותר עגולה מהרגיל, החלטתי ללכת לרופא שלי.
הרופא קיבל אותי בחיוך אבהי: "מה שלומך צאלה? איזה שיזוף, תאילנד? הקריביים?"
"סיני".
אז מה הביא אותך אלי?"
"המחזור לא מגיע השדיים כואבים לי והבטן גם." התלוננתי בילדותיות.
הוא בדק, ובדק שוב ובדק שוב. ואז לקח ממני דגימת דם ועזב אותי לכמה דקות.
הוא חזר עם רופא נוסף שניהם בדקו והביטו בנייר שלפניהם.
"אני עומדת למות?" שאלתי בחצי צחוק.
"את בהריון." ענה הרופא השני.
קמתי לישיבה והבטתי ברופא שלי. "אני בהריון? אני בהריון?! אני? בהריון?" התחלתי לבכות.
"כן יקירתי. מה את רוצה לעשות עם זה?"
"ללדת". עניתי והתחלתי להתלבש.
"את בת ארבעים , לידה ראשונה בגיל הזה זה לא פשוט."
"שום דבר לא פשוט כשהוא נוגע לחיים שלי. אתה תיתן לי הנחיות ואני אלד את הילד הזה, זה סופי."
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה להתקשר ליובל ולספר לו.
לא עשיתי זאת.
ההיריון היה הרומן הכי רציני שהיה לי. עם עצמי. אהבתי כל רגע בו, הפסקתי לעשן לחלוטין, הפסקתי לשתות אלכוהול, אכלתי דברים טעימים ומזינים ואוננתי כל יום לפחות פעם אחת. נראיתי נהדר, השנים כאילו נשרו מעלי, להפתעתי הייתי מחוזרת כל הזמן.
ואז נולד אלמוג. בלידה רגילה קלה יחסית כך אמר הרופא, אני הרגשתי על מיטת האינקוויזיציה, סירבתי לכל סוג של מסממים רציתי לחוות הכול, אז נתנו לי...
נתתי לו שם שחיבר אותו ליובל לסיני ולאהבה הגדולה שלי.
הפכתי לאימא.
הייתי בחופשת לידה של חצי שנה, אמי הגיעה לעזור לי ואפילו גיא בא לבקר. רונה לא זזה ממני והייתה לגמרי מאוהבת באלמוג, כיוון שהייתה בין עבודות החלטנו שהיא תהיה המטפלת.
חזרתי לעבוד. רונה נשארה לגור בביתי והפכה לאימא השנייה של אלמוג.
יום הולדתו הראשון של אלמוג, היה מושקע כמו חתונה כמעט, כולם הוזמנו כולל כל חברותיה של רונה ובנות זוגן.
רונה ניגשה אלי זוהרת "איזה אושר, איזה נסיך, הכול כל כך יפה."
"ויקר". עניתי. הוצאתי על חגיגת יום ההולדת סכום של שתי משכורות.
"חסר גלידה וחסר קרח, אני נוסעת להביא."
נתתי לרונה את מפתחות המכונית, היא יצאה, מלווה באחת האורחות שעשתה לה עיניים מרגע שנכנסה.

אחרי כמה דקות נשמע רעש חזק של התנגשות מכוניות מכיוון הצומת במורד הרחוב שלי.
מסרתי את אלמוג לאמי, ורצתי לכיוון. ליבי ניבא לי שחורות.
שוטרים ניסרו את גג המכונית כדי להוציא את הבנות. נהג המשאית ישב על הכביש ובכה. "מי מתנשק וחוצה צומת? מי עושה דברים כאלה אני לא מדבר על תמרור עצור שהיא לא התייחסה..."
"הלכו לי החיים עכשיו, הלכו לי החיים." הוא מירר בבכי.
רונה התנגשה חזיתית במשאית, היא לא עצרה בעצור והייתה עסוקה בפלירטוט עם הבחורה החדשה, כך דווח.
רונה נפטרה מפצעיה וחברתה הפכה לנכה.
היום השמח והמואר הפך לטרגדיה איומה, רציתי נחמה , חשבתי על יובל וחשבתי מה היה קורה לו אלמוג היה במכונית, כל גופי רעד. אחרי הלוויה ניסיתי ליצור קשר עם יובל, הוא לא היה זמין.
נסגרתי לחלוטין. השתבללתי וכעסתי רב הזמן. מלבד הזמן ששהיתי עם אלמוג.
הפכתי להיות האדריכלית נוף שמסתובבת עם ילד קטן לכל מקום, לא השארתי את אלמוג לבד אפילו לשעה.
אמי ניסתה לבוא לקראתי ולעזור, אני סירבתי. "אלמוג הוא שלי הוא רק באחריותי ואני אסתדר".
רק שמלאו לו ארבע הסכמתי לשלוח אותו לגן, הוא הסכים ולא עשה בעיות בפרידה בשער הגן, נראה כאילו חיכה לרגע בו יוכל להיות עם ילדים אחרים.
ילד טוב ,שקט, מרוכז בעצמו ויפה תואר, הוא דמה ליובל לחלוטין מלבד השפתיים שהיו העתק שלי. הנחתי לשיערו להתארך ואספתי אותו בזנב סוס, לא רציתי לספר אותו.
לכיתה א הגיע הילד אלמוג, עם שיער ארוך, יופי ורוגע שכבשו כליל את המורות שלו ואת חבריו ללימודים, הבית הפך להיות מלא ילדים משעת הצהריים. ואני הייתי מאושרת שוב.
עבדתי בבוקר, חזרתי בצהריים אכלתי עם אלמוג וחבריו ובארבע אחר הצהריים יצאתי שוב לעבוד, כשבחורה חמודה שגרה בשכנות דואגת לילדים, שלמתי לה סכום מופקע תמורת תשומת לב של מאתיים אחוז.
השנים חלפו בנועם. אלמוג היה ילד מבריק בנושאים הומניים אמנותיים ופחות בנושאים אחרים. שותף נפלא בחיי ואהבתי אליו הייתה אדירה.
הפכתי לשותפה במשרד האדריכלים בו עבדתי והרווחתי יפה, הקצתי סכום של כסף ללימודים גבוהים עבור בני. והעתיד נראה מבטיח.
אלמוג היה בן תשע כשהחל לשאול על אביו.
החלטתי לנסוע לנואיבה שוב ולהפגיש את יובל עם בנו.


"כל כך הרבה שנים, איפה היית עד עכשיו?" זו הייתה תגובתו של יובל לשיחת הטלפון.
"אני מגיעה לסיני עם בני, מתאים לך לאסוף אותנו ממעבר הגבול?"
"בוודאי, אני מגיע ." אמר והגיע לתוך תחנת המעבר כדי לקחת ממני את המזוודה ולא לתת לי לחכות בחוץ.
במכונית, "את נראית נהדר, והפרח הזה שלך הורס." הוא חייך לאלמוג שהביט בנוף בריכוז.
שתקנו.
ואז לפתע: "הוא שלי!" קולו היה מרוגש.
"כן, לגמרי, אתה רואה את הדמיון?"
"אני מרגיש בתוך מנהרת הזמן, חזרתי להיות ילד." עיניו דמעו.
"אני רוצה להיות אתו, תישארי או תשאירי אותו איתי קצת"
"אל תדאג זה יקרה, אבל , כל דבר בזמנו בוא נשמור על הילד. בסדר?"
"אני מודה לך, על שילדת את בני, אני מודה לך שלא ערבת אותי ולא שאלת שאלות, את האישה הכי חכמה ונפלאה ויפה שיש, תודה."
הגענו לנואיבה יובל הזמין עבורי את הסוויטה הגדולה מלפני עשר שנים ושלושתנו עברנו לגור בה.
האווירה בינינו הייתה טבעית ומשוחררת, בלי אשמה ובלי טענות. בסופה של ארוחת הערב יובל פנה לאלמוג : "אני אבא שלך." אמר בפשטות.
ואלמוג הילד הקסום הביט בו בשקט וענה: "אני יודע יש לנו אותן עיניים וגם אותן ידיים."
ואני: איך אתה מרגיש עם זה מתוק שלי?"
ואלמוג "אבא די סבבה, בחרת טוב!" הוא בא והתרפק עלי.
התחבקנו יחד עד שאלמוג הלך לישון, ונכנסנו למיטה כאילו מעולם לא נפרדנו, והזמן לא עבר.
הפעם היה זה מעשה אהבה , יובל היה מרוגש ומרגש, הוא נלהב מכל נגיעה הוא דאג לענג כל חלק בי שוב ושוב, ואני אחרי שנים לבד התמסרתי לחלוטין, צרחתי, בכיתי צחקתי נישקתי ולא רציתי לזוז מהגוף הנפלא ששכב לידי.
התעוררנו בבוקר חבוקים אלמוג עמד בפינת האוכל ואכל קורנפלקס בחלב.
"בוקר טוב!" חייך אלינו
התנפלנו עליו בנשיקות ובלינו את כל היום יחד מבלי לזוז אחד מהשנייה.
נשארנו שם שבוע, שהיה השבוע הכי יפה בחיי מאז לידתו של אלמוג. הכול היה בתואם מושלם, האוויר הצבעים הטעמים והריחות.
מאוהבים ושמחים נסענו יחד למעבר הגבול כשאנו מבטיחים להגיע שוב בחופשת בית הספר הבאה.
"אני אתקשר כל יום" אמר יובל במתיקות.
"גם אני" ענה אלמוג. ואני בלעתי דמעות שעמדו לפרוץ.

חזרתי למשרד ולשגרה שהפעם ידעתי כי היא טומנת הבטחה נהדרת לעוד כמה שבועות.
אחרי שבוע נתקפתי כאבים בבטן התחתונה שלא עברו. הגעתי שוב לרופא.
"את נראית נהדר צאלה, מה את עושה כאן?"
"כואב לי בבטן התחתונה."
ואז כמו סרט ישן שלפתע מופיע על מסך הטלוויזיה קרה הדבר הבא:
הרופא בדק, מישש, בדק שוב, מישש את שדי ולקח לי דגימת דם. "אני מיד חוזר."
חיכיתי.
הוא חזר עם רופא נוסף, הרגשתי סחרחורת, ידעתי מה אני עומדת לשמוע.
"את בהריון, יפתי."
"אז למה אתה נראה ככה?"
"כי את בסיכון גבוה."
"אני יולדת!"
"את בת חמישים!"
"אני יולדת לאלמוג אח או אחות, לא מעניין אותי כלום".
"את תצטרכי לשכב במיטה הרבה זמן ולא להתרוצץ."
"אני יולדת, אני אעביר את המחשב שלי הביתה ואעבוד מהמיטה"
כל שבוע הדבש שבליתי עם יובל הוציא את הפרי הכי מתוק שיכולתי לבקש, אני יולדת.

תוך יומיים העברתי את המשרד שלי לחדר השינה, דיווחתי ליובל את החדשות המסעירות.
"מתוקה שלי, זה מסוכן, אולי תוותרי? יש לנו את אלמוגי המתוק, זה מספיק, בבקשה, אל תסכני את עצמך."
"אני סומכת על הגוף שלי ועל הרצון שלי, ואם אלוהים שלח לי ילד נוסף ממך, אני אלד אותו, יהיה נהדר, אתה לא צריך לדאוג לכלום."
במשך שמונה חדשים שכבתי במיטה, עם המחשב ועם הסטג'ר שבא לעבוד איתי ויצא לשטח עם הוראות.
הצירים החלו בשבוע השלושים ושבע, העובר היה הפוך וספירת הדם שלי לא מרשימה במיוחד.
גאיה נולדה בניתוח קיסרי. אני לא הצלחתי להתאושש , בקושי עמדתי על הרגליים, הנקתי אותה והייתי אתה כל כמה שיכולתי, אבל ידעתי שלא אראה אותה גדלה. הכנתי צוואה בה הורשתי את כל רכושי לאלמוג וגאיה ומיניתי את יובל אביהם הביולוגי לאפוטרופוס.

אחרית דבר
על המטוס לאילת עולים גבר יפה תואר עם שיער פרוע וחיוך מקסים הוא אוחז בידו של ילד שדומה לו כשתי טיפות מים. לידם הולכת אחות במדים לבנים ונושאת בידיה תינוקת בלונדינית קטנה ובובתית.
ומי שיודע לראות רואה גם דמות שקופה נערית למראה הולכת איתם ומלטפת את ראשו של הילד.




















 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign