פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
המבנה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%40
אהבתי
%40
מעניין
%20
לא אהבתי
%0
שם:  המבנה
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת:יוחנן אוחיון

המגשים התרוקנו ונזרקו מותשים לרצפה, חלק מהכוסות התנודדו באיטיות ימינה ושמאלה על צדם, בפרפורי מוות אחרונים, עד לעצירה מוחלטת. קולות ילדים פרוקי עול ותסכול החלו להיחלש בהדרגה עד לדממה מוחלטת. ההתנשפויות התעדנו, הסרעפת נרגעה, הלב סידר את הדופק המואץ עד לשלווה מושלמת, פנים זועקות התרככו אט אט וחזרו להבעתם הריקה ויצאו שלוות ורגועות את החדר של מרכז הנוער העובד והלומד שם התקיימה, או הייתה אמורה להתקיים, הקייטנה, זיכוך טוטאלי! . שלוש מדריכות יושבות על רצפה רטובה זו לצד זו, נשענות על קיר לח בצבע ורדרד, דמעות מיץ האבטיח שזלגו על הקיר הגיעו לתחתית ונעצרו. מבטיהן מושפלים מטה אל גווית המוטיבציה הגדולה שניסתה להיאחז בשיפולי שמלותיהן, כמו בקרנות המזבח, עד שהרפתה והתמוססה בשלוליות מיץ פטל. אף אחת לא הרימה מבט אל תבוסתה של השנייה, הן דממו בהפנמה עוצרת נשימה. מה יהיה מחר אם יהיה? השם יודע.
"אחת שתיים שלוש ארבע המשיח הנה בא הוא יביא אלינו ניצחון", אני מאמין באמונה שלמה. קבוצת המאמינים שלנו מנתה כשלושים ילדים מהאזור שנרשמו לקייטנת הקיץ. זה היה היום הראשון של הקייטנה, הגענו לשער הברזל החלוד של מרכז הנוער העובד והלומד, שם קיבלו אותנו שלוש מדריכות צעירות. הן לבשו חולצה לבנה זהה וחילקו לנו, בפנים מחויכות, סוכריית טופי ומדבקה עם השם שלנו. מחטף הטופי לא רמז להן מאום על הבאות. במשך השעתיים הראשונות התחלקנו לשלוש קבוצות הדרכה ולמדנו את ההמנון שילווה אותנו בתחושת גאווה אזורית למשך שלושת השבועות של הקייטנה שאמורה הייתה להסתיים ביום שיא המפגיש את כל הקייטנות מאזור הדרום. כל הקבוצות צווחו את ההמנון לאחר ששיננו אותו כל הבוקר. הפה פוצח בשיר והעין צופיה הצידה לכיוון חדר החלוקה, משם תבוא הגאולה. כולם מצפים חסרי סבלנות לבואה- השוקו והלחמנייה, לב ליבה של הקייטנה, נגיסה קטנה מהלחמנייה ויניקה קצרה מהשוקו, תערובת אלוהית ומופלא המחייה את הגוף והנפש. כולם שרים בקול גדול "אחת שתיים שלוש ארבע.." אף על פי שיתמהמה, אף על פי שיתמהמה.
התדהמה הכתה בנו בעוצמה לנוכח פלחי האבטיח המוערמים על מגשי הפלסטיק וכוסות הפלסטיק המלאים במיץ פטל ורדרד . השירה הופסקה בבת אחת בתחושה קשה של תבוסה מוחצת וקיבה מתכווצת. זה לא המשיח לו ציפינו, הוא לא הגיע לא בלחמנייה ,לא בשוקו ולא על חמור לבן.
"במקום הגוף והדם של המשיח הביאו לנו את הכבד והשתן" לחש באזני אולג וסיים בקללה נמרצת בשפה הרוסית.
"לא משיח ולא בטיח" אמר משה בעיניים מתגלגלות, " עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו הגרון" הוא שר את ההמנון שלימד אותו אביו ממחנה הקיץ אי שם בילדותו הצפון אפריקאית והשתתק.
עניים בוהות התרוצצו באוויר סביב פיות פעורים וגבות מתכווצות. חמישים ותשעה אישונים שלחו חיציהם, [דודו איבד עין לפני כשנתיים מחץ שנורה לעברו במשחקי החץ וקשת בל"ג בעומר]אל המדריכות שנראו כשילוש משיחי שקרי אשר הונו אותנו, מאמינים צעירים ותמימים. המדריכות בקשו מאתנו לשבת בקול ענות חלושה שנבלע ונטרף במהרה בצווחה הנחשונית שפרצה את חומות ההלם.
פלח האבטיח הראשון שנזרק בעוצמה על הקיר הלבן, כמטר מעל ראשה של אחת המדריכות, היה יריית הפתיחה להתפכחות מהאשליה. הכתם האדום המנוקד בשני גרעינים על הקיר הפך לסמל ההתפכחות, עד מהרה הושלכו פלחי אבטיח מארבע כנפות החדר וצבעו את הקירות בזעם מנומר. צווחות של מומרים ממורמרים התערבו בקולות צחוק של משתעשעים שהצטרפו להמולה מבלי להבין את סיבתה. מיץ הפטל הצטרף אל פלחי האבטיח במאגיה אווירית לכבוד אלוהי הבלאגן, משתמו הפלחים ומיץ הפטל התרוקן, החלו המאמינים להכות במגשים בעוצמה על השולחנות והקירות, מעגל המתופפים תרם את חלקו הווקלי לטקס ונשבר לרסיסים על הרצפה הרטובה.
המדריכות אספו את שארית כוחותיהן ותלו על השער החלוד שלט עליו כתוב בכתב רועד: "הקייטנה בוטלה".

*
השער החלוד נפתח בחריקה ארוכה. העשבים הגבוהים הביטו אל קומתו הנמוכה של הפולש הזר אשר פסיעותיו הזכירו להם את ילדותם הירוקה. מבטם העגום אמר לו כי מכאן לא יצמח לו דבר, הוא השיב להם מבט חד והם הבינו כי בא עליהם הקציר.
שלושה חודשים חיכה יהודה לאישור העירייה להקים מניין זמני במבנה הישן של הנוער העובד והלומד. "רק שלא יהפוך לקבוע" אמר לו פקיד העירייה והעביר לו את טופס האישור החתום. יהודה פתח את הדלת הפנימית ונכנס אל האולם הגדול. מנורת הפלורסנט היחידה שפעלה קרצה ליהודה כל כמה שניות והאירה בגמגום את פנים האולם, הוא סקר את תכולתו: ספסל אחורי של אוטובוס, מושב בעל ארבע כיסאות עץ מתקפלים שעל שניים מהם עדיין מודבקים מספרים של חדר המתנה, שולחן אליפסה מעץ מתקלף וחמישה כיסאות פלסטיק שצבעים שונים השאירו עליהם את חותמם. יהודה התיישב על אחד מכיסאות הפלסטיק והחל לדמיין את מראה בית הכנסת הזמני שיקום כאן. איך חיכה עד עכשיו איך? למה לא הבין את הרמז באותו ליל ל"ג בעומר הנוראי בו הרים את דוד, בנו בכורו, בזרועותיו כשעינו הימנית שוטטת דם בדרכו לבית החולים. "השמיים.. השמיים כועסים" אמר לרופא שלא הבין דבר ולקח ממנו את בנו בכורו.
שלוש ערמות גדולות של שברים דביקים מפלסטיק, מנורות פלורסנט כבויות מונחות אחת על השנייה וכיסאות מסודרים בשתי שורות. "זמני.. זה רק זמני" מלמל יהודה לעצמו כשסגר את שער הברזל החלוד. למחרת הוא בא עם בנו דוד ואשתו שנשאה דליים ריקים, סמרטוטי ריצפה ושלושה מגבים. יהודה ודוד החלו לתכנן את מיקומה של התיבה ואת הסידור היעיל ביותר של הכיסאות. יהודה שראה בדמיונו מספר רב של תורמים ספר מרצפות המספיקות למאה מתפללים.
"אבא זה לא קופסת סרדינים, זה בית כנסת" דוד צינן את התלהבותו של אביו .אשתו של יהודה שטפה את האולם הגדול, לאחר מכן ניקתה את המטבחון הקטן ואת חדר השירותים הצפוף. הערב ירד, יהודה נשם לרווחה באולם הנקי, עזר לאשתו לקום מכיסא העץ וכיבה את האור.
עשרים ואחת אנשים באו לבושים לבן לתפילת ערבית של שבת ב"משכן דוד". יהודה עמד בפתח השער, מחזיק את סידורו ומקבל את הבאים במזמורים מקבלת השבת, מעוות את עיניו שהחליפו את פיו העסוק בניסיון להראות להם את הכניסה. הוא הפליג בנימוסיו והתעלם לחלוטין משגיאות ומזיופים של מתפללים שהתעקשו להוביל את קצב ולחן המזמורים. בשיר השירים הוא עבר בין כולם ושאל כל אחד מהם אם נוח לו בכיסא, "הכול זמני" הוא לחש להם .בסוף התפילה הודיע יהודה על שעת השחרית וחתם את הערב, יחד עם הציבור, בניגון של "יגדל אלוהים חי".
למרות שאינו נמנה עם החסידים השכים יהודה קום ובפסיעות מהירות צעד לעבר התפילה. השבת שבת זכור ויהודה זוכר טוב את הנדר שלקח על עצמו. המחשבה על ספר תורה נוסף הטרידה אותו אך הוא ידע כי בינתיים יצליח להסתדר בגלילה מהירה של הקלף. דוד החזיק את קופסת הנייר עם הכרטיסיות שהכין אביו יום שישי. שמונה עשרה, עשרים ושש, חמישים ושניים, ועוד כמה כרטיסיות אופטימיות של מאה ומאה ואחת.
יהודה שינן את סדר המכירה כדי לא להתבלבל: פתיחת ההיכל, הוצאת הספר, הובלה, גלילה, ראשון.. "נקווה שאין כוהנים.. רק באופן זמני... " שני.. מפטיר.
הוא מצמיד מספרים גדולים באטבים לכרטיסיות הנייר של המתפללים שדרשו למכור גם את הפעמונים ואת קריאת התהילים, ברכות מיוחדות לפני ההיכל ולפני התיבה, להבדלה ולשבוע הבא. עם צאת השבת יושב יהודה על הספסל בבית הכנסת ועורך סיכום של המכירות. לאחר ההבדלה הוא מתקשר מיד לקבלן השלד שיבוא ויקבע יסודות. יהודה לבוש חליפה מהודרת בטקס אבן הפינה, מישיר מבט אל משפחתו הגאה ואל בנו בכורו דוד הקרוי על שם סביו שנעדר מטקס הנחת אבן פינה ל"משכן דוד המפואר".
"ברוך הבא.. ברוך הבא" קיבל יהודה את המתפלל הראשון שהגיע ל"משכן דוד" והושיב אותו ליד תיבת העץ שלקח מהמרתף של בית הכנסת הגרוזיני הגדול.
לאחר תפילת העמידה נעמד יהודה על התיבה וסיפר לציבור על תכניתו לבניית בית כנסת מפואר על שם אביו הצדיק ר' דוד שנפטר בעיר ארפוד שבמרוקו חודש ימים לפני עלייתם ארצה. הוא קרץ לדוד וזה הוציא את קופסת הכרטיסיות. יהודה פנה בהתרגשות רבה למכירת המצוות.
"פתיחת ההיכל שמונה עשרה שקלים"
צעק יהודה כדי להניע את תהליך המכירה. שמונה עשרה פעם צעק יהודה ח"י שקלים אל הדממה המוחלטת שהמיתה את המכירה באיבה. אולי הם מחכים לעליות הרהר יהודה בליבו, אולי שם יעלה קולם מן הדממה.
"ראשון שמונה עשרה שקלים"
צעק יהודה והוא היה הראשון והאחרון שהרים את קולו. אגל זיעה חצה את עמוד שדרתו וזעזע אותו לרגע קט. שבת ראשונה, אולי הציבור עדיין לא מוכן לפתוח את כיסו, יהודה כובש את כעסו ומורה לדוד לסגור את הקופסה ולפתוח את ההיכל. דוד שלא מצא את הכרטיסייה של אביו הצמיד את כל פתקאות ה"שמונה עשרה" באטב והניח על הכיסא.
שיירת המוספים מתארכת מפתח חלומו עד לבמת השיש המפוארת במרכז בית הכנסת הגדול. החזן קורא בתורה והוא מברך כל עולה ועולה, קולו עולה באמירת סכום התרומה כדי שדוד ישמע, וזה מצמיד ומצמיד ללא הרף. חלפה כמעט מחצית השעה ויהודה ממשיך לטרוח למען הציבור. כולם רוצים לזכות בברכת הכוהנים, "יברכך ה' וישמרך.." קורא הבעל קורא בפרשת נשא "ברוך ה'.. ברוך ה'" הוא נושא כפיו למרום ."מתנדב עשרים ושש" .. "מתנדב מאה ואחת".. "ברוך ה'".
חלף שבוע ארוך ותקוותו של יהודה לבשה לבן לקראת שבת המלכה. בתפילת השחרית לאחר חזרת השליח ציבור ראה יהודה שלושה מן המתפללים נכנסים למטבחון הקטן. אחד מהם הוציא מנרתיק הטלית שלו בקבוק ארק, שלוש חתיכות של דג מטוגן עטופות בנייר כסף, שקית זיתים קטנה, שתי ביצים שנמשו מהחמין ותערובת ריחנית של מלח וכמון. בין טעימה לטעימה הם לגמו מן הארק ויהודה לא מחה בידם. אולי דרך כוסם יגיע לכיסם, כך קיווה, כטוב ליבם בארק חזרו למקומותיהם וחטפו תנומה קלה.
יהודה החל במכירת המצוות ושוב מכר לעצמו את מרביתן. דוד המבולבל הפסיק להצמיד פתקאות לאטב המתרחב וקם לפתוח את ההיכל ולהוביל את ספר התורה.
שניים אוחזין במפטיר ויהודה אינו מרפה. זה אומר שלי ומוסיף וזה אומר שלי ומוסיף ויהודה מוסיף לצעוק ואינו גורע דבר מההיכל המפואר: ספסלי עץ מרופדים, נברשות ענקיות, שלטים מוארים של מודים דרבנן ושל קדיש, לוח של הנפטרים עם נר התמיד, "מפטיר חמש מאות" צועק יהודה, דוד אינו יודע מאין ייקח עוד פתקאות ויהודה אינו יודע את נפשו מרוב אושר. שלשום שילם את התשלום האחרון לקבלן השיש עם תוספת נאה על העיטורים המיניאטוריים בעמודים המובילים להיכל, הוא קיפל את הפרוכת הישנה וביקש מחילה מהאותיות הרקומות לעילוי נשמתם של זוג שלא הכיר.
גם בשבת בר המצווה לא הצליח יהודה להכניס כסף לבית הכנסת. הוא עמד על התיבה והודיע שכל המצוות שייכות למשפחת החתן הנדיבה. חתן בר המצווה פתח את ההיכל והוליך את ספר התורה תחת מטר סוכריות טופי וצהלולים, אביו עשה את הגלילה ועלה לספר התורה ראשון, עוד שישה בני משפחה ושלושה מוספים עלו וירדו ללא תרומה. "בושה וחרפה" לחש לעצמו יהודה הנבוך.." אין להם בושה.. אי אפשר לבנות בית כנסת עם סוכריות טופי!" הרים את קולו והלך להריח את קופסת הטבק העגולה שלו.
" אתה רוצה להחיות את המתים ולהרוג אותנו חיים" צעקה אשתו בזמן שמזגה לצלחתו תפוח אדמה שחום, ביצה מקולפת וכף חיטה מסיר החמין. "אתה מוציא את כל הפנסיה שלך על בית הכנסת ולבית לא הכנסת כלום.. אם אבא שלך.."
"אל תדברי על אבא.." קטע אותה יהודה בזעם ונבהל מעצמו. הוא טעם מגרגירי החיטה שהפכו לעיסה דביקה והלך למיטתו לישון את שנת הצהריים עד לתפילת המנחה.
דוד נועל את בית הכנסת הגדול והולך לבית אימו להבדיל בין קודש לחול. ביד ימין מחזיק את סידור התפילה של אביו וביד שמאל שלושה ענפי הדס שקטף מבעוד יום לצורך ההבדלה. "שבוע טוב אימא.. שבוע טוב ומבורך"
שני עצי הערבה שנשתלו בגינה לא שלחו שורשיהם ויבשו. ענפיהם השתחוו לקראת העשבים המתחדשים שהרימו את ראשם. יהודה חשב על אגודות אגודות של חמישה ענפי ערבה שימכור למצוות חיבוט הערבה בהושענה רבא.
הוא הצליח להחזיק את תקוותו עוד כמה חודשים ספורים, את המפתחות הוא החזיר בערב שבועות.
*
ילד בין אחת עשרה כורע על מיטת הרופאים בבית החולים עם מכנסיים מופשלים, מכווץ את השיניים ומחכה להחלטה. שניהם עוטים על כפות ידיהם את כפפת הגומי ובודקים אותי. עוד זה יוצא וזה נכנס.. "הרגשתי משהו בצד שמאל.. אני מציע שתבדוק שוב."
" שוב?! אולי תחליטו כבר? איי..."
"אני נשאר בהחלטה שלי אם אתה בסבק תפדוק שוב"
גם ילד בן אחת עשרה מכיר את המרחב הגיאופוליטי בו הוא חי. כמה קיוותי שהסכסוך לא הפתיע אותי מהדלת האחורית. יש מספיק שטחי מריבה להמשיך את הסכסוך עוד מאה שנים, מדוע לספח גם את השטח הקטן הזה לסכסוך? בוועידת הרקטום השתתפו בסך הכול שני רופאים, הבעיה הייתה שהם לא הגיעו להחלטה. כל אחד מהם מרח על אצבעו נרטיב אחר וחיפש בי נימוקים. תמיד רציתי שיהיה שלום, היום יותר מתמיד.
בסוף הועידה החודרנית הוחלט לא לנתח. "אתה יכול לשבת" אמר לי אחד הרופאים. נראה אותך יושב אחרי ועידה כזאת הרהרתי בליבי. נשארתי עוד יומיים להשגחה במחלקת הילדים ולבסוף שחררו אותי הביתה עם המלצה לשבוע מנוחה נוסף. למי אכפת שאחד מהם טעה ולא רק בליל הסדר אני יושב בהסבה? למי אכפת שפספסתי את שיעורי השחייה הראשונים בבריכה החדשה שבנו בשטח שפעם היה מועדון של הנוער העובד והלומד או בית כנסת ,ושעד היום איני יודע לשחות.
עשרים ילדי כיתתי שבאו עם המורה רחל לבקרני בבית נטפו ריח חריף של כלור. אמי שהגישה להם שתייה קרה ועוגיות מבוטנים טחונים מעשה ידיה פתחה את החלון לאוורר את החדר. המורה ישבה עם אמי במטבח וטעמה עוגייה מטוגנת וטבולה בדבש בעוד חבריי סיפרו לי על הבריכה החדשה ועל שיעורי השחייה שמתקיימים שלוש פעמים בשבוע.
המציל עומד וצועק. עשרים הילדים שהגיעו לחוג הצליחו בעשר דקות הראשונות להתיש אותו ואת המורה לשחייה. חמישה קופצים אל המים העמוקים, חלק מתחילים להתיז מים אחד על השני ומסיימים במכות, ושניים נוספים מביטים אל המציל במבט ענוג ורגוע עם חיוך רחב.
"לא להשתין במים!!" הוא זועק לעברם בזעם מיואש.
"לא לקפוץ".. "לא להתיז מים". המציל מנסה להציל את בריכתו.
בשיעור שהתקיים למחרת השבית המציל את ווסת הכלור. "עכשיו שישתינו כמה שהם רוצים". אמר למורה לשחייה וצחק.
עשרים ילדים נתלים על הגדר, ילקוט בית הספר תלוי על הכתף ברפיון. בשיעורי הבוקר אמנם נכחו בכיתה אך ליבם יצא אל הפרויקט החדש שהחל לקרום ברזל ובטון-הבריכה החדשה. הם הביטו בהתמוגגות בשני הדחפורים המזיעים שהרימו את הריסות המבנה אל שתי משאיות גדולות של "אבו- ראמי". חלקי קירות ,ריהוט שבור ותערובת של עפר וצמחייה יבשה נערמו על המשאיות. עוצמת הכלים הכבדים הפעימה אותם והם שאפו בהערצה תערובת ריחנית של עפר וסולר אל קרבם. כמה העריצו את הגמדים הקטנים שהניעו את המפלצות האימתניות הנעות על גלגלי ענק. שני הדחפורים שיטחו את הקרקע והעלימו כל זכר למבנה הקודם. עם רדת ערב הם פרשו לנוח. מחר יחזרו לחפור בכוחות מחודשים.
נסתי ללמוד לשחות לבד כמו קרפיון לחוץ באמבטיית דגים של רשת מסחרית, מתחמק מרשתו של המוכר, מבזבז אנרגיה אדירה בתנועות לא יעילות ומתעייף לאחר שני מטרים בודדים, כמובן במים הרדודים.
אני אוחז בזרועות ילדי בן השנתיים שמתעקש לחצות שוב ושוב את בריכת הפעוטות במלון "לוט" שלחוף ים המלח. בגו כפוף וכואב אני סופר את הבריכות שאני והוא חוצים בזמן שאשתי סופרת את הבריכות שהיא שוחה, פעם בסגנון חתירה ופעם בסגנון פרפר, מידי פעם מסיטה מבט לעבר הגולם בבריכת הפעוטות. לאחר שצברנו כשני קילומטרים רדודים יצאתי בגו כפוף וזועק והנחתי את ילדי בעגלה. קראתי לילדתי בת החמש והודעתי לה בחגיגיות כי אני והיא נתחיל יחד שיעורי שחייה בבריכה העירונית, אין כמו דוגמה אישית אמרתי לעצמי.
"אף פעם לא מאוחר ללמוד מתוקה שלי ... תקשיבי לאבא"
היא חייכה אליי והביטה אל אימה שהמשיכה לספור בריכות בסגנון חופשי.
בחנות הספורט שבמדרחוב קניתי שתי משקפות טובות, כובע שחייה לביתי, ולי בחרתי בגד ים ממותג. אביזרים חדשים תמיד מרוממים את המוטיבציה ואני כבר קפצתי מגובהה אל מי הבריכה הצוננים.
"תקשיב.." אמרתי בטלפון לדודו המורה לשחייה "אני גם אכנס עם הילדה לתרגל בבריכה.. ככה היא תרגיש יותר בנוח... על הדרך אני אסיר את החלודה וארענן קצת את הזיכרון, מאז גיל אחת עשרה לא שחיתי , כמה לרשום בהמחאה?".
"אין שום בעיה, אל תדאג לכסף, תבואו עם משקפות.. ואל תשכח לאסוף לה את השיער", אמר לי דודו מעבר לקו.
"תודה.. אני מצפה לזה בכיליון עניים" אמרתי וניתקתי את הטלפון.
לזה לא ציפיתי!
מדוע דודו לא אמר לי שזה שיעור רב משתתפים?! מילא משתתפים, מדוע הוא לא ציין שלמשתתפים הקטנים יש הורים שיושבים מסביב לבריכה לצפות בילדיהם?! הייתי מוכן לשלם בעבור כולם.. או ליתר דיוק בעבור היעלמותם.
כבר היה מאוחר מידי. הקדמתי בכמה דקות, עוד סוג של דוגמה אישית, וכבר היינו בתוך הבריכה. עכשיו אני גוליית נבוך בתוך גיגית וגמדים קטנים שוחים לי בין הרגליים, אוי דודו.. דודו.. אם הייתי יכול הייתי מטביע אותך בכלימתי. כרעתי על ברכיי בתוך המים כדי לצמצם את פער הגבהים ולגמד את הבושה.
השיעור הארוך ביותר שהיה לי בחיי, הדקות הפכו במים לשנים, התעכבתי במים עד לעזיבת ההורים והילדים ויצאתי רטוב ממים ולח מזיעה עם ברכיים דואבות. נשבעתי שזו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה, אני חושב שהוכחתי לילדה את מה שרציתי, גם לדוגמה אישית יש גבול, ואת הגבול הזה סימנו עיניים תוהות של הורים ועיניים מתפלאות של ילדיהם.
בשיעור הבא הגעתי באיחור של חמש דקות כהורה מלווה מן המניין , לבוש למהדרין, חובש כובע קסקט ומשקפי שמש כדי להתל בזיכרונם של ההורים והתיישבתי בהסבה על אחד הכיסאות שהיו מסביב לבריכה.




 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
1. מאי 5/12/2018 8:53:33 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign