פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
חיים רק פעמיים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%78
אהבתי
%2
מעניין
%1
לא אהבתי
%19
שם:  חיים רק פעמיים
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת: ישראל שמאי

"כמו שיום שעבר כראוי מביא לילה של שינה טובה, כך גם חיים שנוצלו כראוי מביאים מוות טוב"
(לאונרדו דה וינצ’י)

***
הזקן שכב במיטתו.
נמוך קומה היה, עיניו - צבען ירקרק ומעט השיער שנותר על פדחתו היה לבן כליל.
הוא נקרא על שם אבי אמו שנפטר טרם לידתו, יוסף.
הוא שכב ללא ניע על מיטת העץ שהיוותה חלק מרכזי בחייו במשך למעלה משלושה עשורים. את המיטה בנה בעצמו בנגריה הקטנה שניהל באזור התעשייה הישן ברחובות. העבודה רבת השנים בנגרייה ניכרה על ידיו המחוספסות כאבן פסיפס.
עיניו פקוחות, מביטות בתקרה הלבנה באדישות.
במשך שעה ארוכה לא הוציא הגה מפיו. “שקט כקבר”, הוא חשב לעצמו וחייך במרירות לנוכח האירוניה. בעוד כחודשיים יגיע לגבורות והוא תהה בינו לבינו, בפעם המי יודע כמה, האם יצליח להשלים את העשור השמיני לחייו. משך כל ימיו ניכרו בו חוזקו הפיזי ועמידתו כסלע איתן למול הקשיים, המחלות והפציעות שעבר, אך בשנתיים האחרונות חלה הרעה מתמדת במצבו הבריאותי וכעת שקול היה למשענת קנה רצוץ אשר מחשבת להישבר בכל רגע.
דירתו - דירת שלושה חדרים ישנה בגבעתיים, באזור הסמוך לרמת-גן. את הדירה רכש לפני שנים יחד עם אשתו ז”ל, נילי, כאשר הצעיר בילדיהם, בועז, נישא לבחירת ליבו ועזב את הבית. נילי, הו נילי, מה רבים געגועיו אל האשה אשר אהב, אל אשת סודו וחברתו הטובה, שהלכה לבית עולמה לפני תרי-עשר שנים.
זה זמן רב לא ביקר איש בדירתו. איש קשה היה. ילדיו נטרו לו טינה על שנהג בהם בקשיחות ובקור בילדותם ומיעטו לטלפן ולשאול בשלומו, קל וחומר שלא באו לבקרו. משך תקופה ארוכה שכנע את עצמו כי דרך חינוכו הנוקשה נבעה מתוך אהבה גרידא וכי ילדיו נוהגים כלפיו בכפיות טובה. משחלפו השנים, ולאחר שהלכה נילי לבית עולמה, התרכך לבו והוא הבין כי היד הקשה בה נהג בילדיו, המכות שהפליא בהם לא אחת ויחסו הקר, נבעו בעיקר מחמת היותו אדם נוח לכעוס וקשה לרצות. גאוותו לא התירה לו לבקש את מחילתם של ילדיו והכרתו בכך ש"שגה לעתים", לדבריו, לא ריצתה את ילדיו. בכך הושג מעין “שלום קר” שליווה אותם משך שנים רבות.
רחש קל מכיוון הדלת תפס את תשומת לבו, מן אוושה שכזו, שכמו פילחה בסכין את השקט האינסופי ששרר בחדר.
יוסף הרים את ראשו מהכר והטה את אוזניו, מנסה לעמוד על מקור הרעש. לפתע שמע צעדים קלים הולכים וקרבים לכיוון חדרו. לרגע קט נבהל, “הזהו פורץ?”, תהה. “מי זה ההולך לו במסדרון ביתי?", שאל בקול רועד.
לפתע הגיחה דמות לתוך חדרו. יוסף לא הכיר את האורח הלא קרוא, אך בה בעת הוא לא נדמה בעיניו כפורץ. למעשה, נראה היה לו כאילו פגש בו פעם לפני זמן רב. הזר המסתורי נכנס לחדר ללא אומר ונעמד לצד מיטתו של יוסף. הוא היה גבה קומה, מבנה גופו רזה, כמעט גרום, ופניו הרחבים נראו כפסל שלוטש באבן. על גופו עטה כמין שמלה, כנהוג בימי קדם, ומבטו קר ומחושב.
“מי אדוני?” שאל יוסף, אך כבר צפה את התשובה. “הרי יודע אתה מי אנוכי”, ענה לו האיש, “אני הוא המוות והגיעה שעתך להצטרף אליי”. יוסף נראה חוכך בדעתו “הייתה לי תחושה שתקפוץ לבקרני בקרוב, אבל אם להודות על האמת, אתה לא נראה בדיוק כפי שציפיתי”. המוות הסתכל עמוק לעיניו ולפתע הפציע חצי חיוך על פניו, “אתם, בני האדם, מחשבים בראשיכם כי אתם כה שונים זה מזה, אך כאשר מגיעה העת אתם מגיבים באותו האופן. באמת ובתמים מצפה אתה שאשא עמי חרמש או רומח כל הזמן? ואולי ציפית שאלבש ברדס שחור?".
מלאכים, שדים, שרפים. אלוהים.
על עצם קיומה של ישות אלוהית תהה לא מעט במשך חייו. בצעירותו דרש וחקר בעניין, שמע דעות לכאן ולכאן ולבסוף הבליחה במוחו ההכרה שלא ניתן לאשר או לשלול את קיום האלוה כהוא זה. עתה, בערוב ימיו, מקבל הוא תשובה ניצחת לקיומו.
“אדון מוות”, הוא פתח ואמר.
"מוות זה מספיק", קטע אותו המוות.
“בסדר, מוות, האם אכן קיים אלוה? האם יש בורא לעולם? האם יודע הוא הכול ובכוחו לעשות ככל העולה על רוחו"?
"ודאי שקיים הוא. ברא הוא את האור והחושך, השמחה והדאבה, החולי והמרפא והן ברא הוא את החיים וברא גם אותי, המוות. בידו הכוח לעשות כל שיעלה ברצונו”.
"ואני, מה יהא עליי לאחר מותי? והרי מניין חטאיי רב מנשוא".
"למה אינני מופתע?”, מלמל לעצמו המוות והוסיף בקול: "והנה דוגמה נוספת לכך שכולכם, בני האדם, כמעט זהים. כלום דימית לעצמך כי הבורא שהינו כל יכול ויודע כל בוחן את חטאיך כנגד המצוות שקיימת משל היה זבן בשוק הבוחן את משקלו של שק אגוזים? ריבון העולמים שופט אתכם, בני האדם, על דרך האמת המזוקקת והנצחית. מעשיכם נמדדים ביחס לנסיבות חייכם ומידת ההשתדלות שלכם. המאבק שלכם על מנת לדבוק בטוב - שווה הוא עשרות מונים יותר מהחטא".
יוסף ההלום ניסה לעכל את כלל המידע שהוצג לו. “אז מה קורה עכשיו?”, שאל.
המוות חכך בדעתו למשך עשירית השנייה ואמר: “עתה, כאשר תמו שאלותיך, עליך לבוא עמי”, המוות עצר מדיבורו למשך שניות מספר והוסיף: “נותרה רק שאלה אחת שעליה להיענות, האם אתה מוכן למות או שמא מבכר אתה לחיות פעם נוספת?".
***
"אולי תשוב מוקדם גם מחר, יקירי?"
"מתוקה שלי, לוואי והייתי יכול, אך אנו חייבים לסיים את בניית הארון לאהרן גולדשמידט עד סוף השבוע והעבודות הבאות כבר ממתינות לנו".
הם ישבו סביב שולחן העץ במטבח דירתם, אשתו נילי, בתם התינוקת קרן והוא. הייתה זו שעת ערב מוקדמת והעובדה ששב לביתו בשעה כזו הייתה בבחינת מאורע נדיר.
"אני מבינה, יקירי, האמן לי שאני מבינה. אני מודה לאל על כך שיצאנו מהתקופה בה היינו מחזרים אחר לקוחות והנה עתה הם עומדים בפתח הנגריה ומשלמים סכומי כסף נאים על מנת שתבנה להם קומודה או כיסא. בכל זאת, הייתי רוצה שתהיה מעט יותר בבית עם קרן ואיתי".
"אני יודע, יקירה. גם אני משתוקק להיות איתך בביתנו במקום לנסר ולשייף ולהרכיב, אך עלינו לחסוך עבור קרן שלנו, עבורנו".
***
“אדם מתחיל למות ברגע לידתו. רוב האנשים חיים תוך הכחשת חיזורו הסבלני של המוות עד שהם ערים לו פתאום, מאוחר בחיים ועמוק בחולי, יושב למראשות מיטתם.”
(דין קונץ, "הבעל")
***
יוסף לא אהב קלישאות, כך בלשון המעטה. למעשה, הוא בז להן והתייחס אליהן באופן ציני. אך את הרגע ההוא, זה שהגיע לאחר שנשאל את אותה השאלה על ידי המוות, אותו רגע אכן נדמה בעיניו כנצח או למצער כפרק זמן ארוך מאוד.
אם עד רגע זה היה יוסף מבולבל קלות, עתה היה דומה לאדם האחוז שיטיון, מתבונן באורחו בעיני עגל. “מה…למה אתה מתכוון?”, שאל ברפיון.
"זו דרכו של עולם. ביום בו מגיע זמנך למות אתה רשאי לבחור האם להיפרד מהעולם או שמא מעדיף אתה להתחיל את חייך בשנית. רק דבר אחד טרם אמרתי לך והוא: ניתן לחזור על חייך רק פעם אחת כך שבסך הכול תוכל לחיות פעמיים".
יוסף שקל בכובד ראש את הצעתו של המוות. ככלות הכול לא הספיק לעשות כל כך הרבה דברים עליהם חלם. הוא לא כבש את פסגת הקילימנג’ארו, מעולם לא צפה במטר מטאורים, לא טייל מסביב לעולם, לא הגשים את חלומו הגדול לכתוב ספר וכמובן ההחמצה הגדולה של חייו, שני ילדיו, קרן ובועז.
הוא נזכר בפעם ההיא, בה מורתו לחשבון של בועז דיווחה לו ולנילי כי בנם נוהג לדבר עם חבריו בזמן השיעור באופן קבוע. הסבריו של בועז על כך שהוא אינו מצליח להבין את החומר הנלמד וכי השיעור משעמם אותו לאין שיעור לא עזרו ויוסף הכה אותו פעם ופעמיים ושלוש עד שנילי, ששמעה את קולות השבר של בועז, מיהרה לחדרו וציוותה על יוסף לחדול ממעשיו. הוא יצא מהחדר סר וזעף בעוד נילי ניגשה לבועז הממרר בבכי וחיבקה אותו.
הוא נזכר ביום בו השליך את אוסף הבולים של קרן לפח האשפה משום שכאשר בחן אותה על החומר לבחינה בלשון, גילה שכמעט ולא למדה דבר מכיוון שבילתה את כל אותו אחר הצהריים עם חברותיה. הוא זכר את תחנוניה והבטחותיה על כך שלהבא תלמד כיאות, אך הוא לא נעתר לבקשותיה ואמר לה "בתי, האמיני לי שאני עושה זאת לטובתך. מה שלא לומדים דרך הראש, לומדים דרך הרגליים".
לאחר דקות מספר, בהן הרהר באירועים שהרכיבו את חייו, פתח יוסף פיו ואמר: "אני רוצה לחזור".
המוות, שהמתין בדממה כל אותו הזמן, שאל: "מדוע?".
"את מרבית חיי הקדשתי לעבודה, את חלומותיי לא הגשמתי, אך הסיבה האמתית לרצוני זה הינה שנאתם של ילדיי. האם שווים חיי מאומה אם ילדיי שלי הפכו לשונאיי?".
"האם אתה משוכנע בכך?".
"כן".
"אם כן, תן לי להראות לך דבר מה העשוי לשנות את תפיסתך. היה ותחליט על כל פנים לחיות שוב - אמלא את משאלתך".
“אני מסכים”, ענה יוסף.

***
"אדם עובר בהווה בעיניים מכוסות. ניתן לו רק לחוש ולנחש מה הוא בעצם חווה. רק מאוחר יותר מסירים את המטפחת מעיניו והוא, במבט לאחור, קובע את מהות הרגע ואת משמעותו".
(מילן קונדרה, "אהבות מגוחכות")
***
ברגע הראשון הוא התקשה לפקוח את עיניו מפאת האור החזק. הוא מצמץ קלות, נאבק, ולאט לאט החל פוקח את עיניו. הוא עמד בפתחו של גן שעשועים. המקום נראה לו מוכר, אך זכרונו בגד בו וניסיונו לפענח איה הוא נמצא העלה חרס. הוא הביט לימינו וראה דמות מוכרת, “המוות” זעק מוחו. לפתע הוא נזכר בכול, בשיחתו עם המוות, החלטתו לשוב ולחיות מחדש את חייו ואת הצעת המוות להראות לו דבר מה. כל זה נראה היה כאילו קרה לפני שנים רבות.
“התאוששת, ידידי?”, שאל המוות.
"איפה אנחנו?”, השיב יוסף.
“על שאלה זו יכול היית לענות בעצמך, אנחנו נמצאים בגן משחקים. השאלה שהיה עליך לשאול היא מתי אנחנו ואילו התשובה לשאלה זו היא שנת 1968”.
"ו…מה מטרת הביקור שלנו בעבר, אם יותר לי לשאול?", שאל בבלבול.
"חכה ותראה".
בעודם מדברים נכנסו לגן אב ובתו. הילדה - שחורת שיער, צמד קוקיות לראשה ונראתה כבת 6 או 7. האב, בעל קומה ממוצעת ומבנה גוף מוצק, נראה בשנות ה-30 המוקדמות לחייו. הילדה קיפצה בחינניות בסנדליה ואילו האב הלך לידה שפוף מעט. יוסף זיהה את הדמויות מיד, היו אלה קרן, בתו הבכורה והוא עצמו. “אבא, אפשר לרוץ בדשא?”, שאלה קרן.
יוסף הצעיר נראה מהורהר ולא נתן דעתו בבתו הקטנה.
“אבא! אתה מרשה לי לרוץ בדשא?”, הרימה הזאטוטה את קולה.
אביה הרים את מבטו, “מותר, אבל בזהירות, אנחנו לא צריכים צרות נוספות”. מצבם הכלכלי היה בכי רע, שכן השפעותיו של המיתון הגדול ששרר בארץ שנתיים קודם לכן בוששו מלפוג.
חיוך רחב נפרש על פניה של הילדה כאשר קיבלה את מבוקשה. היא החלה לרוץ בדשא הירוק, הנאה צרופה נסוכה על פניה התמות ונטולות הדאגות. “אבא, בוא תצטרף אליי”.
יוסף הצעיר היה כה שקוע בטרדותיו שכלל לא שמע את בקשתה של בתו. משראתה כך הבת משכה בכתפיה והמשיכה במשחקה.
כל אותו הזמן עמדו המוות ויוסף והסתכלו על המחזה שהתחולל לנגד עיניהם ולבו של יוסף נחמץ בקרבו. למה אתה לא מצטרף אליה? שאל את עצמו יוסף. עתה ידע הוא כי הם צלחו לבסוף את המשבר הכלכלי שפקד אותם. המחזה שנגלה לפניו לא היה יחיד מסוגו, היה זה פריים בודד מתוך סרט ארוך ששיקף את אותה המציאות: העבודה ודאגות הפרנסה תפסו מקום חשוב יותר בחייו מזה של ילדיו. השעות המאוחרות בהן שב מהנגריה, בידיעה שילדיו כבר יהיו שרויים בשינה עמוקה ומוחו הטרוד חדשות לבקרים בענייני דיומא נראו לו עתה, במבט לאחור, כזוטות, כה שוליים ביחס לזמן שפספס עם ילדיו. לחלוחית בצבצה בעינו.
בכי.
קול זעקה חרישית שפילח את הדממה וקטע באחת את האווירה הפסטורלית שאפפה אותם. העוברים והשבים הבחינו בילדה הקטנה השרועה על הקרקע, מייללת בבכי תמרורים. אחדים מהם עצרו מהליכתם ותרו אחר גורם אחראי שייגש לילדה. משנוכחו לראות את יוסף הצעיר ניגש אליה במהירות נענעו ראשיהם, מבקשים להביע הזדהות עם כאבה של הילדה, ומיהרו להמשיך בדרכם.
החתך בלחייה של קרן לא היה עמוק, אך הדם שניגר ממנו הכתים את בגדיה היפים. כפות ידיה, איתן ניסתה, ללא הועיל, לבלום את נפילתה, כאבו מאוד מעוצמת המכה.
יוסף התקרב אליה בצעדים גדולים ומהירים. כשראתה אותו מתקרב סברה קרן כי עתה ינהג בה ביד קשה כהרגלו. הרי הדגיש בפניה כי תישמר במרוצתה ואילו היא נהגה בפזיזות ובכך הביאה את עצמה להיפצע ואת שמלתה להיקרע.
“את בסדר?"
קרן הרימה את עיניה הרכות ופגשה בעיניו של אביה. להפתעתה ולשמחתה לא היה מבטו מבט כועס, אלא מבט דואג, מבט אוהב.
“קרן, את בסדר, מתוקה?", שאל בשנית.
"כואבות לי הפנים וגם הידיים והברכיים", ייבבה.
"בואי אליי", אמר ונשא אותה על כפיים.
"אתה לא כועס?", שאלה אותו בתו.
“לא, את הבת שלי. כשאת שמחה אני שמח וכשלך כואב גם לי כואב” לאחר שתיקה קצרה הוסיף: “את יודעת מה טוב בנפילה?".
"לא, אבא".
“מה שלא הורג - מחשל. המכה הכאיבה לך ופצעה אותך, אבל את היית גיבורה וניצחת את הכאב וכך תהיי מחושלת מפני פגיעות שיהיו לך בעתיד".
"ואולי לא אפגע יותר לעולם, אבא? אז המכה שקיבלתי לא תעזור לי בכלל?".
יוסף הזקן חייך לעצמו כשענה לשאלת בתו יחד עם הגרסה הצעירה שלו: “לצערי, בתי, את עוד תפלי ותקומי ותפלי שוב, אלו הם החיים, אבל כשתפלי אל תיכנעי לנפילה, לייאוש, אלא תקומי חזקה יותר, נחושה יותר".
הם המשיכו בדרכם לעבר הבית. קרן חייכה, שכחה מהמכה שקיבלה, יוסף חייך אליה. “אידיליה של ממש”, הספיק לחשוב לעצמו הזקן לפני שהרגיש את עולמו סובב סביבו במהירות כשנעקר ממקום עמדו לעבר התחנה הבאה בסיורו של המוות.
ריח מוכר.
הריח אפף את הבית בשעה שנחתו בו יוסף והמוות ממסעם. יוסף שאף את הריח לריאותיו. היה זה הריח האהוב עליו ביותר, ריח בישוליה של נילי שאת מאכליה כה אהב. "כמה מורכב הוא האדם", הרהר לעצמו לפתע, "הרי אם היה נכנס אדם זר לדירתי וטועם ממאכליה של נילי היה ודאי מבכר את מטעמיה של אשתו ואילו אני, מבלי לדעת את טעם בישוליה של אותה אשה, יודע כי הייתי מעדיף את מאכליה של נילי. עבודתו של האופה במאפייה היא להכין מאפים, בכך הוא מתמחה, אך בשל רגשות נוסטלגיה, המעניקים לאדם תחושת שייכות וביטחון, ואינם קשורים כלל לטעם המזון עצמו, יבחר הוא במאפיה של אשתו. אך האם קיים דבר חזק וחשוב יותר מאותה תחושת שייכות? מאותו מושג של 'בית' ו'משפחה', המחזיקים את ראשך מעל למים גם למול הסופות והמערבולות הנוראות ביותר?
בעוד הוא מפליג בדמיונו ובשיחות בינו לבינו, כפי שנהג לעשות פעמים רבות, נשמע סיבוב מפתח בדלת הכניסה. לפתע הבחין יוסף בלוח שנה התלוי על הקיר, אפריל 2016. "לפני פחות משנה", חשב לעצמו, "אבל איך זה שריח בישוליה של אשתי עולים באפי בשנת 2016?".
"שלום", נשמעה קריאה מכיוון הפתח ובועז נכנס בעד הדלת. הוא היה גבר רחב בעל שיעור קומה ממוצע. זיפים שחורים עיטרו את לחייו. הוא לבש חולצת פולו סגלגלה, וג'ינס בצבע כחול כהה.
"שלום וברכה", נשמעה הקריאה מנגד כאשר אשה נאה באמצע שנות הארבעים לחייה ניגשה לדלת. לא הייתה זו נילי, כי אם קרן. “בואו, היכנסו", הוסיפה בלבביות.
בועז ועמו אשתו תמי ובנם, אורי, נכנסו בעד הדלת. “ילדים, בואו לפה, הם הגיעו", הכריזה בקול. קול טפיפות נשמע ויגאל, בנה הקטן של קרן, הופיע ולאחריו גם אלון, בנה הגדול ובעלה, גיא.
הם צעדו יחדיו לסלון ביתם של קרן וגיא, רעש, המולה ושחוק ממלאים את חלל הבית. בראותו את ילדיו מסבים יחדיו עם משפחותיהם, ששים ושמחים, נמלא ערגה, סיפוק.
אושר.
"הצלחת לצאת מוקדם מהמשרד היום. איך זה?", שאלה קרן. "אחיך לא סתם עורך דין ממוצע", אמרה תמי, "הוא כל כך טוב שמנהל המשרד בעצמו אישר לו לצאת מהעבודה בשעה 15:00 פעמיים בשבוע. אחרי הכל, לא בכל יום נופל לידיו אדם מוכשר שכזה".
"תמי מגזימה", מיהר בועז לומר, "אם כי באמת המצב בעבודה חיובי בהחלט. ומה איתך? איך בבית הספר?", שאל.
"בסדר גמור. המחזור הנוכחי של שכבת ו' קצת קשה ודורש לא מעט תשומת לב מצדי, אבל בסך הכל אני מרוצה. השנה הראשונה כמנהלת הייתה קשה הרבה יותר מאשר השנים כמורה, אבל השנה אני מנוסה יותר ולעתים אני אפילו נהנית".
הם המשיכו לדבר ביניהם על הא ודא וכל אותו הזמן עמד יוסף והאזין לדברים, גומע אותם בצמא. בעצמו לא ידע שילדיו מצויים בקשר כה הדוק, כה מפרה, כה לבבי.
"אתה מתכוון לבקר את הזקן שלנו בקרוב?", שאלה קרן את בועז לאחר זמן מה.
"אני מאמין שכן”, השיב לה, “לא ביקרתי אצלו כבר למעלה מחודשיים, אולי שלושה ובפעם האחרונה שהייתי אצלו ראיתי שהמצב שלו מתדרדר".
“שמע, דיברנו לא אחת על הנושא. שנינו אנשים בוגרים ואת מה שעשה לנו אבא במשך כל השנים לא נשכח וכנראה שגם לא נסלח לו לגמרי. עם זאת, אני יודעת כי הוא נהג כך בגלל אהבתו אלינו. הדרך בה בחר להראות את אהבתו הייתה מעוותת, אך אין בכך כדי לבטל את עצם האהבה. כמה לילות נטולי שינה היו לו על מנת שיהיו בביתנו די מוצרי מזון, ביגוד וכיוצא באלה. כמה ניסה, ללא הועיל, להביא אותנו לשלמות בכל תחום ותחום. כוונתו הייתה רצויה, אך מעשיו אינם רצויים ואני בטוחה כי אהבתו אלינו רבה וכי היא שהביאה אותו לנהוג כך".
"כמה שאת חכמה, אחותי, וכמה שאת צודקת. רק כיום, כשאנו אנשים בוגרים ובעלי משפחות בעצמנו, ולאחר שנים, אני מבין את מה שהשכלת להבין כבר מזמן, אך עדיין המחילה קשה מאוד".
עיניה של קרן נצצו למשמע דברי אחיה. “טוב, נחדל מלדבר על הנושא הזה. מה דעתך על כך שנצא כולנו לטיול בצפון בפסח?".
“בהנחה שהזאטוטים שלי לא יצטרפו לקייטנה כזו או אחרת, זה נשמע כמו רעיון נפלא".
ובאומרו כן הרגיש יוסף בשנית כי הוא נעקר ממקומו והמציאות למול עיניו נעלמה כהרף עין.

***
הזקן התבונן בתקרה הלבנה.
שנייה, שתיים, שלוש שניות ולפתע חזר אליו הכול. הו מוות שלי, ההיית או חלמתי חלום? הוא הסתכל הצידה וראה אדם לבוש שמלה, כנהוג בימי קדם, “אין זה אדם, כי אם המוות”, קרא מוחו.
“שבנו להווה. עתה אין לנו זמן רב מדי, הזמן קצר והמלאכה מרובה”, אמר המוות. “כעת עליך להחליט באיזה נתיב תלך, האם תבחר בחיים או שמא תחפוץ לחיות מחדש?".
יוסף הפך במחשבה בראשו. הן היה כה בטוח בבחירתו בטרם מסעם אל העבר ועתה הפך עורו באחת?
"בתחילה הייתי סמוך ובטוח כי עליי לשוב ולחיות מחדש את חיי”, פתח יוסף, “לא הגשמתי את חלומותיי ולא מימשתי את שאיפותיי”. הוא עצר ויצר אתנחתא קלה לפני שהמשיך בדבריו ואמר: “ועכשיו, משראיתי במו עיניי איך ביחסי אל ילדיי הרחקתי אותם ממני, אך באותה נשימה גם הענקתי להם את הכלים להיעשות האנשים שהם היום, בעלי משפחות לתפארת, מצליחים, מחונכים, מנומסים, משכילים ומלאי שמחת חיים לא נותר לי אלא לבחור במוות. האהבה והמחויבות לאושרם של ילדיי גדולות מכל חלומותיי גם יחד, האם יש לאדם מטרה נעלה יותר מאשר לקיים את חובתו כלפי אשתו וילדיו? אם לא קיימתי את חובותיי כלפיהם בחיי – אמלא את חובתי כלפיהם במותי. לכן, בלב שלם ובשמחה מהולה בעצב, אפנה את מקומי בעולם למען ילדיי ולמען ילדיהם שלהם”. עיניו של יוסף נצצו. זמן רב מאוד שלא היה כה נחוש ובטוח בעצמו. “וכאשר אבדתי - אבדתי”, הוא אמר בלבו וחייך.
"האם זוהי החלטתך הסופית?”, שאל המוות.
“כן”, ענה.
"ובכן, אני שמח לראות כי כך החלטת. למען האמת שמחתי כפולה, שכן ישנו דבר אחד ששמרתיו מפניך. למען האמת, הדבר אותו אמרתי לך בטרם יציאתנו למסע היה אמת באופן חלקי בלבד. אמנם ניתנת לך ההזדמנות לחיות פעם נוספת, אך הזדמנות כזו ניתנת פעמיים, משמע שאדם יכול לחיות שלושה גלגולי חיים".
יוסף האזין בקשב רב, גומע בשקיקה את אשר סיפר לו המוות.
“יוסף, לפני 74 שנים וחמישה חודשים נפגשנו אתה ואני לראשונה ואז, בניגוד לפגישתנו הנוכחית, לא הייתה לך כל סיבה להתחבט באשר לאפשרות בה היה עליך לבחור. מאשתך בגלגול הקודם התגרשת לאחר שלוש-עשרה שנות נישואים, בהן הייתם עסוקים בעיקר במריבות. את הקשר עם הילדה היחידה שלכם ניתקת כאשר ברחת לך עם אשה אחרת שגם ממנה נפרדת לבסוף. דווקא במישור התעסוקתי נחלת הצלחה כבירה והיית לאיש עסקים ממולח ומצליח. כששאלתי אותך בפעם ההיא מה ברצונך לעשות ענית לי ללא היסוס כי אתה בוחר בהזדמנות שנייה ולו רק כדי לנסות ולתקן את אשר עשית בחייך הראשונים. ניצב אתה לפני כעת חיה, לא כאדם שחי חיים רוויי הנאות והצלחות, אלא חיים מרים בהם מעטים הם רגעי האושר. אך את הדבר החשוב באמת, הכנת הקרקע לדורות הבאים, השגת. עתה יכולים אנו לעזוב ויהיה זה המסע האחרון שלך”.
ויושט מלאך המוות את ידו ויאחז בה יוסף וחיש מהר יצאו שניהם אל הלא נודע.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
15. סיפור מקסים שהחזיר אותי אחורה בזמן חיה 12/31/2018 11:37:32 PM
14. סיפור מופלא! רענן 12/31/2018 8:36:00 PM
13. סיפור מעולה אבל יש כמה הערות דריה 12/31/2018 1:09:15 PM
12. 10 בנימין 12/11/2018 12:11:57 PM
11. כל המשפחה התגייסה? קורא 6/11/2018 7:30:52 PM
10. 10 גילעד 6/11/2018 6:48:24 PM
9. סיפור מרגש ספיר הופטמן-רוס 6/11/2018 5:27:18 PM
8. תותחוס. ליאור בן שלוש 6/11/2018 4:57:57 PM
7. מהמם! ירדן גויכמן 6/11/2018 4:54:06 PM
6. נהניתי מכל רגע אליאור אוזן 6/11/2018 4:50:16 PM
5. נשאבתי לזה! מדהים! איתי שמלה 6/11/2018 4:46:37 PM
4. נהדר! גיל שמואל 6/11/2018 4:44:51 PM
3. כתיבה מעולה! זוהר 6/11/2018 4:41:41 PM
2. סיפור מעולה נתאי צוריאל 6/11/2018 4:36:56 PM
1. סיפור מצוין נעם 6/11/2018 4:34:12 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign