פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
אתי

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%40
אהבתי
%20
מעניין
%30
לא אהבתי
%10
שם:  אתי
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:
מאת: יעל פנקס

אֶתִי לא הזמינה חברים אליה הביתה, לא משום שלא רצתה, אלא משום שהתביישה בבית שלה. תמיד אמרה שהיא רוצה לגור בבית כמו שלי,בית שיש בו אור, חום, והרגשה של רוגע ובטחון. אבל אני ידעתי, היא רצתה להחליף את ההורים שלה. היא התביישה בהם, כי הם היו ניצולי שואה.
אֶתִי הייתה נערה נאה ובהירת עור. שיער בלונדיני חלק וארוך גלש ברכות על כתפיה. כאשר הובכה, פניה הסמיקו ואודם התפשט לאורך צווארה. אף פעם לא ראיתי אותה מחייכת. הבעה מתוחה הייתה על פניה דרך קבע. היא הייתה מכווצת את פיה ומצמידה את שפתיה הדקיקות זו לזו בנוקשות. מבטה היה תמיד עצוב, ועיניה הירוקות כבויות. היא התנהלה כאישה בוגרת, ואחראית. הרצינות דבקה בה ביחסה לעבודה בענפי המשק בבית הספר, אך במיוחד בלימודים. בכל קושי לימודי נאחזנו בה כמושיעה.
ציפי,אֶתי ואני הכרנו ביום הראשון ללימודים בבית הספר התיכון החקלאי "אהרון אהרונסון". כל אחת מאתנו הגיעה מבית ספר אחר בישוב, ולכן לא הכרנו אף אחד. הכיסאות בכיתה היו מסודרים במעגל ובאקראי התיישבנו זו ליד זו ושתקנו. בחנתי במבוכה ובסקרנות את התלמידים מהכיתה החדשה שנכנסו בהיסוס. ניסיתי לתהות על קנקנן של היושבות לצדי כשאני פוזלת לעברן, ומיד מסיטה את ראשי מהן, שמא אתפס בסקרנותי. נראה שגם ציפי ואֶתִי עשו כך. ברגע מסוים מבטינו הצטלבו, והשתיקה שלוותה כל אותו זמן בלחץ בבטן ובתקווה סמויה שמשהו כבר סוף סוף יתרחש, הולידה קול מהוסס מתוכי.
"שמי יעל. באתי מבי"ס 'אחד העם'. מאיפה אתן? אתן מכירות כאן מישהו?"
"אני מכירה את זה שיושב מולי. הוא למד בכיתה מקבילה לשלי. פרחח נוראי. כל השנה שעברה בילה יותר בחוץ מאשר בתוך הכיתה," אמרה ציפי.
אתי ואני גיחכנו. ציפי הציגה עצמה לפנינו וציינה שהגיעה מבית הספר 'בית חינוך'. גם אתי הציגה את עצמה, וספרה שהגיעה מ 'גאולים'.
"הלוואי ויהיו לנו מורים נחמדים," היא אמרה כמו נושאת תפילה.
"כן, הלוואי," השיבה ציפי והוסיפה "שלא ידחפו לנו הרבה שעורי בית, והעיקר שלא יהיו מבחני פתע."
"שבכלל לא יהיו מבחנים," אמרתי מהורהרת. "למען האמת, יש לי פחד נוראי ממבחנים. אני מקבלת בלוק בשכל מרוב לחץ," התוודיתי.
ציפי ואתי גיחכו בהבנה. השיחה קלחה ורק לאחר שהמורה נכנס לכיתה הפסקנו לדבר. הוא נראה בגיל של אבא שלי בערך,בהיר שיער, ונוטה להקריח. הוא לבש חולצה לבנה עם כפתורים,שבחֶלקה הייתה מוכנסת למכנסיו שעוטרו בחגורת עור כהה, שלא הצליחה לעלות מעל כרסו המזדקרת, ובחֶלקה נתלתה ברישול מחוץ לחגורה. שרוולי החולצה שלו קופלו אף הם ברישול,באופן לא שווה. הליכתו הייתה גמלונית, כמו ניסה גופו העליון להדביק את צעדי רגליו הגדולים, אך ללא הצלחה. דממה השתררה בכיתה, והעיניים הופנו אליו, בוחנות כל תנועה שלו. הוא איתר לעצמו כיסא פנוי במעגל, ולאחר שהניח את תיקו המיושן והפתוח לרווחה בצד המושב, בחן את הנוכחים בעיניו הבהירות והעגולות. השתיקה שלו נמתחה כמו גומי שעוד רגע יקרע. לפתע השתנו פניו ובת צחוק הופיעה בזויות פיו הרחב.
"יופי של כיתה," ציין מחויך, ובמבטא צרפתי כבד. "אם תהיו שקטים כך תמיד, אז אוכל ללמד. קשה לי עם רעש. אני בקלות מאבד את הריכוז שלי. אתם עוד תכירו אותי. את המעלות שיש בי, ותתפלאו יש כאלו, וכמובן גם את החסרונות שלי, ואותם תצטרכו לגלות בעצמכם. בקיצור,שמי עמוס דרייפוס. עולה חדש מצרפת. רווק לא מבוקש לצערי. אני אהיה המחנך שלכם, ואל תספרו לי שאתם מחונכים כבר". קולות גיחוך נשמעו בכיתה.
"ועוד משהו", הוסיף, "תקראו לי בבקשה בשמי. אני לא אוהב שקוראים לי 'המורה'." שוב נשמעו קולות צחוק.
לפתע חשתי כיצד נעלמה האבן שישבה לי בבטן מהרגע שהחניתי את האופניים שלי בסככת האופנים של חצר הכיתות, ותחושת הקלה משחררת עלתה והציפה אותי, מעניקה לי אנרגיה וציפייה מתוקה. אחר כך בקש עמוס מכל אחד להציג את עצמו ושאל מדוע בחרנו ללמוד דווקא בבית ספר חקלאי.
ציפי אמרה שרצתה ללכת ל 'גרעין-נח"ל'. היא אהבה חיים שמבוססים על עבודה בטבע הפתוח, ורצתה להשתבץ בעבודה במשק החי.
"אני רוצה לעבוד בדיר או ברפת. אני אוהבת בעלי חיים," ציינה.
ציפי העריצה את האידיאולוגיה השיתופית של הקיבוץ, הייתה 'שמוצניקית שרופה'. כשהיינו 'בַּטִיחִים' (בכיתה י') עברה קורס מדריכים ומאז התנועה וההדרכה היו בראש מעייניה.
אני הגעתי לבית הספר מסיבה אחרת. חיפשתי מסגרת לימודים לא מכבידה. מסגרת שניתן יהיה גם להתפרק בה. אני לא בנויה לישיבה ממושכת בכיתה סגורה ולחוצה, שהחוץ הנשקף מהחלונות מזמין אותי לפרוץ את הדלת ולהתעופף. אני סולדת ממורים חמורי סבר ששופטים את התלמידים רק על פי תוצאות המבחנים. רציתי בית ספר שהצד החברתי אינו נופל בחשיבותו מהלימוד היבש והתובעני. ובינינו, רציתי לתפוס לעצמי חבר כמה שיותר מהר ושיהיה חייכן, מצחיק, קפיצי גבוה וגברי, והעיקר מצאה חן בעיניי העובדה שבית הספר הוא גם פנימייה, ויאפשר לי הזדמנויות להרחיב את המעגל החברתי.
אֶתִי הייתה שונה מאיתנו. היא לא דברה הרבה.לא שיתפה,או יזמה שיחה מבלי שנשאלה. רק אחרי מספר חודשי היכרות איתנו, ולאחר הרבה שיחות נפש שניהלנו בינינו ונפתחנו אחת לשנייה, כשאנחנו מדברות על עצמינו, ועל הדברים שהפריעו לנו בבית הספר היסודי, שבעטיים החלטנו להירשם לבית הספר החקלאי, ולא ללכת עם רוב הכיתה לבית הספר התיכון העיוני, החלה גם אתי להיפתח וסיפרה שבבית ספר 'גאולים' ממנו הגיעה, לא הייתה מקובלת בחברת ילדי הכיתה שלה, ואף פעם לא השתתפה באירועים חברתיים. הבנות בכיתתה אמרו עליה שהיא מסריחה והשמועה על כך קבלה כנפיים, ולכן גם הבנים התרחקו ממנה, והיא לא הוזמנה למסיבות הכיתה. בהפסקות היא הייתה תמיד לבד. היא הרגישה מנודה חברתית, שונה מהבנות האחרות, משונה ולא משויכת לכיתה שלה. העובדת הסוציאלית שביקרה בביתה המליצה לה ללמוד בבית הספר החקלאי בישוב, כי האווירה בו אינה מלחיצה, והמקום יחשוף אותה לחברים חדשים שאין להם דעה קודמת עליה, וכך תוכל לפתוח דף חברתי חדש.
ציפי ספרה כמה הפריע לה שבכיתה שלה נוצרה חבורה סגורה ומתנשאת סביב 'מלכת הכיתה'. הבנות שלא היו שייכות לחבורה שלהן, הוחרמו. הזדהיתי עם ציפי, כי גם בכיתה שלי היו בנות מתנשאות שהשתייכו ל 'אליטה' של תושבי המקום וגרמו להתפלגות הכיתה לחבורות, ומי שלא הייתה שייכת לקבוצת האוהדות שלהן, מצאה את עצמה מחוץ למעגל החברתי של הכיתה. גם ציפי וגם אני חשנו צורך להתרחק מאותן בנות יהירות שהיו הסיבות העיקריות לכך שבחרנו להירשם לבית ספר חקלאי, שרוב ילדי הכיתה לא נרשמו אליו,אלא בחרו ללכת לבית הספר התיכון העיוני בישוב.
בסוף כל יום ארוך של לימודים ועבודה בענפי המשק, נהגנו שלושתנו ללכת אליי הביתה ללמוד, להכין שיעורים ולהתכונן יחד למבחנים. אֶתִי הייתה השקדנית מבנינו. עם הזמן התרגלו כולם שאין מבחן שאתי מוציאה בו פחות מתשעים. נדמה שכלל לא התאמצה,ועם קבלת ציוני המבחנים פניה נשארו חתומים. אני חשבתי שהיא לא ייחסה חשיבות ללמודים, מלבד העובדה שהם היוו עבורה מפתח חברתי בבית הספר החדש. ציפי ואני סמכנו על אתי שתסביר את הלא מובן, ותיתן לנו להעתיק את התשובות, ובמיוחד את הפתרון לבעיות בכימיה, ופתרון תרגילי המתמטיקה המסובכים. המורים העריכו את יכולותיה הלימודיות שהיו גבוהות מהממוצע הכיתתי, ואפילו נבאו לה עתיד אקדמי מזהיר. כולם ידעו שאֶתִי נערה מחוננת. בדרך כלל היא נשארה אצלי אחרי שציפי הלכה לביתה או לפעולה בשומר הצעיר. דברנו על משפחתה,על המורים והכיתה, ועל אהבות ורצונות. היא אהבה לשמוע את סיפוריי הקלילים, שתובלו בהעברת ביקורת לעגנית מוגזמת ובהומור על ידידיי הרבים. הסיפורים שלי הצחיקו אותה, ואני אהבתי לראות אותה צוחקת. כשהגיע הערב, הרגשתי שהיא לא רוצה ללכת הביתה. רק לאחר ארוחת הערב, כשאמי נכנסה לחדרי והזכירה לאֶתי שהיא עלולה לאחר את האוטובוס האחרון לביתה, אספה היא את ספריה ונפרדה. ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס. זמן רב אֶתי הייתה עבורי חידה. לאט, דרך השיחות שניהלנו בינינו, גיליתי את עולמה מחוץ לבית הספר.
אימא של אֶתי הייתה אישה מבוגרת וחולה, שלא התגברה על הפחדים ממלחמת העולם השנייה. כנערה צעירה נאלצה להסתתר במרתף שבחצר הבית עם משפחתה. הגרמנים גילו אותם והם נשלחו לגטו 'בלזץ'. יום אחד הגיעו הגרמנים והפרידו בין ההורים והילדים, ואימא של אתי לא ראתה יותר את בני משפחתה. היא נשלחה לאגף הנוער והילדים, ומשם כנערה צעירה למחנה- עבודה 'סקרז'יסקו - קמיינה', שם עבדה בתיקון מדי גברים. בהיותה לבד למדה לדאוג לעצמה, לגנוב אוכל וכסף,לשחד ילדים צעירים ממנה, וגם לחטוף אוכל מאחרים. אך הפחד מהגרמנים נחרט בנפשה, כמו פצע שהותיר צלקת קשה ומכאיבה, שליוותה את חייה מאז. גם בארץ המשיכה לחשוד באנשים, שעלולים להזיק לה, ואפילו להרוג אותה. כשהתחילה לנוע בבית באי שקט, מקצה החדר הלוך ושוב, עיניה פקוחות לרווחה, והיא אומרת שהשכנה רוצה להרוג אותה, או שאדון זלינגר בעל המכולת, ועוד מעט יפרצו האנשים הרעים לבית ויהרגו אותה, ידעו אתִי ומושיק אחיה,שזה הרגע לקרוא לעזרה. אל הבית נשלחו שני אחים גדולי גוף. הם גררו את האם שהתנגדה אל האמבולנס המהבהב. הצעקות שלה הוציאו את השכנים מבתיהם. המומים ומבוישים עמדו אֶתִי ומושיק בקצה השביל, ובחנו את המחזה בברכיים כושלות מחולשה, עד שהאמבולנס נעלם והשקט חזר לרחוב. הם מהרו להסתגר בביתם, מבוישים, ונמנעו להיתקל בשכנים שהיו שותפים למראות. לאחר האשפוז, חזרה האֶם הביתה. אֶתי דאגה לתת לה את התרופות בבוקר. בצהריים דאג לכך מושיק אחיה הקטן כשחזר מבית הספר. אם אֶתִּי לא חזרה עדין הביתה, נתן לה מושיק את התרופות שלה גם בערב, ודאג שתכנס למיטה לשנת הלילה. אבא ואימא של אֶתי הכירו בגטו 'בלזץ'. גם אביה של אתי נשלח למחנה העבודה בגלל היותו צעיר וחזק בגופו. במחנה עבד במפעל שייצר תחמושת לחיל היבשה הגרמני. גם הוא, כמו האם היה השורד היחיד ממשפחתו. אדם שתקן, בודד, ללא חברים. בארץ עבד כפועל ב'סולל -בונה'. בשעות הצהריים המאוחרות כשחזר הביתה, התרחץ, אכל את האוכל הקבוע שלו בנפרד משאר בני המשפחה בשתיקה, והלך לישון בשעות המוקדמות של הערב. רק בשבת,לאחר שחזר מבית הכנסת, אתי ראתה אותו, אבל גם אז העדיף לנמנם בחדרו הסגור ולא גילה עניין בילדיו. בבית דברו אידיש, ובגלל שההורים לא ידעו טוב עברית, נאלצו מושיק ואֶתִי להסדיר את העניינים הכספיים של הבית מול פקידי הבנק והעירייה. כבר מגיל צעיר הם דאגו לתשלום החשמל,לכתוב מכתבים למוסדות הממשלתיים, ולהיות הדוברים בפגישות עם העובדות הסוציאליות מהרווחה. אתי ספרה שאִימַּה נוהגת לשבת כל היום מול התריס המוגף,ולהסתכל לעבר הרחוב דרך חריריו שאפשרו לקרני אור בודדות לחדור לבית החשוך. רק כאשר נגמרו החלב, או הלחם,או חומרי הניקוי לרצפה, הכריחה את עצמה לצאת לקניות במכולת. אם שכנה דפקה בדלת הבית, היא לא פתחה לה. כשזה קרה, גופה רעד והיא הביטה דרך חריצי התריס אל שביל הכניסה עד שראתה את השכנה יוצאת משער החצר,מעיפה מבט סקרני לעבר התריס המוגף, ונעלמת. רק אז חזרה אליה שלוות נפשה.
אימא של אתי אהבה ניקיון. בכל יום שטפה את רצפת הבית,כשהיא ממרקת, וחוזרת על פעולת המירוק שוב ושוב בעקשנות. לעיתים חזרה על הפעולה מספר רב של פעמים במשך היום. כל היום נהגה לבחון את האריחים, מנסה לאתר אבק, לאספו באצבעות ידיה הסדוקות מחומרי ניקוי, ולהשליך לפח. היא דרשה ממושיק ומאֶתי להתרחץ מיד כשנכנסו לבית, ודאגה שישבו באמבטיה מלאה במים זמן רב. אתי שנאה את האמבטיה, אך לעולם לא המרתה את החלטת אימה. היה עליהם להסיר את הנעליים בכניסה לבית,גם בימי החורף הקרים, שֶמַא יכנס לכלוך הביתה ויכתים את אריחי הרצפה. בשעות הקטנות של הלילה מושיק ואתי התעוררו לשמע קולות גרירת המים, וסחיטת הסחבה ממי הדלי. הם עקבו אחרי צילה של אימם הרכון על מקל השטיפה, כשבקצהו התחתון תלויה סחבת הרצפה,והקשיבו לקולות שבקעו מתוך דממת הנכאים שבבית.
עם ציפי הלכתי לשומר הצעיר. נהניתי מחברת הבנים שם, למרות שרובם היו מסורים בכל נפשם לתנועה, לקיבוץ, לגרעין ולהגשמה. אבל לי זה לא הפריע לנסות למשוך את תשומת ליבם. עיקר תרומתי לחֲבֶרוּת עם ציפי ואתי הייתה הבית החם והפתוח של הוריי, והספורים שלי שתובלו בהומור על הבחורים שהכרתי חדשות לבקרים.
אחרי מבחני הבגרות התגייסנו שלשתינו לצבא. בשיבוץ הַחֶילִי המזל לא האיר פנים לאתי. היא שובצה במשטרה צבאית, ושירתה בתפקיד של ש.ג. בקריה בת"א. ציפי הלכה עם השומר הצעיר לגרעין נח"ל.
כשהייתי בבק"ום הצהלי נתנה לי האפשרות לבקש היכן אני רוצה לשרת. ביקשתי לשרת רחוק מהבית. נשלחתי לגדוד שריון בסיני. זאת הייתה המתנה הכי גדולה שצה"ל יכול היה להעניק לי– צי בחורים לבחירה. במשך השרות הצבאי נהגנו שלושתנו להיפגש אחת לשבועיים. הלכנו לרקוד במועדונים. נסענו אל מחוץ לעיר בערבי שבת במכונית של הוריה של ציפי,כשציפי נוהגת. ולעיתים ישבנו על כוס קפה בקונדיטוריה של "פֶיקַשׁ", והעברנו חוויות מהצבא. אֶתִי הגיעה למפגשים שלנו תמיד עם הבעה של לימון סחוט. "התפקיד הזה משגע אותי", אמרה כשפניה וצווארה התאדמו, ואצבעות ידיה התאגרפו מכעס עצור.
"לעמוד כל היום על הרגליים עד להתמוטטות הברכיים, ולקבל הערות מעליבות ממטומטמים, שכול שני וחמישי תובעים אותי למשפט צבאי!.לעזאזל!, על מה!?. על איום עם נשק!? רק התכופפתי לעבר החלון של המכונית שלהם, וביקשתי אישור כניסה לבסיס,דבר שלא מצא חן בעיני הנהג המניאק הזה. העוזי היה תלוי לי על הכתף, והחַרַא הזה הגיש נגדי תלונה. לעזאזל, נמאס לי מהמקום הזה ומהצבא המזורגג הזה!!",דמעות נצצו בעיניה.
"שימי פס! קחי את זה קל. אל תיקחי את זה ללב בכלל, שיעבור לך מחוץ לאוזניים!, תלמדי לצפצף עליהם,"ניסתה ציפי להרגיע.
"אם את רואה שהנהג לא מכבד את ההוראות שלך, תאיימי עליו שתתלונני. כן תרשמי את הפרטים שלו ותאיימי עליו", אמרתי. "תהיי קשוחה!"
רק אחרי קצת ספורים מצחיקים, הצלחנו להוציא בפניה של אתי חיוך מפויס שהאיר את פניה. בכל מפגש אתנו הבחנו בסגירותה שהלכה וגדלה, במיוחד לאחר שניסתה לבקש העברה לבסיס אחר ונדחתה. היו פעמים שסירבה להיפגש איתנו, בטענה שהיא עייפה והולכת לישון. היא ירדה מאוד במשקל גופה. הבגדים שלה היו תלויים עליה כמו שקים. ניסינו להנעים לה את זמן היחד שלנו,אך הרגשנו שהיא מנותקת, בוהה בחלל, ולא מחוברת לדיבורים של ציפי ושלי, כמו לא הייתה איתנו.
אחה"צ אחד לאחר שעות העבודה, נקראתי דחוף לשיחת טלפון שהגיע למאהל ה"שלישות". לא היה מקובל לקבל טלפונים אישיים למרכזיית הטלפונים בבסיס, אלא אם קרה לאחד החיילים בבסיס אירוע משפחתי שלא סבל דיחוי,והיה צורך דחוף לדווח לחייל על כך. בריצה מטורפת הגעתי לטלפון. מתנשפת ורועדת מפחד לקבל בשורת איוב מהבית, הרמתי את שפופרת הטלפון. מעבר לקו נשמע קולה של ציפי.
"היי ציפי, מה ניש? מה קורה?יש עניינים מעניינים לעדכן?" שאלתי בעליצות לשמע קולה. "מה מביא אותך להתקשר?" שאלתי כשסף הסקרנות שלי מרקיע שחקים. הדופק בצוואר שלי החל להירגע. לפתע השתנה קולה של ציפי, ובקול דרמתי סיפרה לי שכרגע מושיק, אחיה של אתי צלצל אליה והודיע לה שאֶתִי איננה. "מה? מה זאת אומרת איננה?"צרחתי, "היא נחטפה?" שוב החל הדופק לדהור לי ברקות.
"לא,לא!" היא יבבה. "היא ברחה מהצבא, הגיעה הביתה, נכנסה למקלחת בבית ותקעה לעצמה כדור מהעוזי שלה,"אמרה ציפי בקול חנוק מדמעות.
"אני יוצאת!" צרחתי לתוך שפופרת הטלפון. ההלם היה נוראי. למה?מה קרה?המצב היה כל כך בלתי נסבל? לא יתכן! ביום שישי האחרון נראה שהצלחנו להסיח את דעתה קצת. אמנם כשחזרנו הביתה, היא שתקה כל הדרך. באותו רגע הייתי מבולבלת. פתאום התרוקן לי הראש לחלוטין. הרגשתי לא מחוברת לאדמה.
לא הייתי צריכה לומר מילה. כבר באותו יום ארגנו לי מהבסיס נסיעה למרכז הארץ. אחרי ארבע שעות של מחשבות מבולבלות שריצדו במוחי,ואבן כבדה שלחצה לי בבטן, הגעתי הביתה ומיד התקשרתי לציפי שהגיעה גם היא מהקיבוץ. היא באה אלי. התחבקנו. שאבנו מהמגע הפיזי בינינו הרגשה מנחמת של פורקן, שאפשרה לדמעות של שתינו לפרוץ ולשטוף את הפנים. הרגלים שלנו הובילו אותנו לבית הקפה " פייקש ". התיישבנו בפינה האחורית של בית הקפה, ניסינו לתת למילים לצאת, ולעזור לנו לעבד את הידיעה המזוויעה.
למחרת התקיימה הלוויה. ציפי ואני הלכנו אחרי גופתה של אתי. רגליי כשלו מחולשה. אחזתי בזרועה של ציפי לייצוב גופי שנע כמטולטלת. בחנתי את ההולכים לפנינו אחרי הארון, כשעיניי צדו מהצד לרגע ארוך את צדודיתו של מושיק, שלראשונה ראיתי אותו, והוא נער יפה, בלונדיני כמו אתי וגבוה. מושיק אחז בזרוע של אימו המבוגרת. עכשיו הוא נותר לבד לדאוג להוריו המזדקנים, הרהרתי. אתי תהיה כל כך חסרה לו ולהם, רק הוא נותר להם כמשענת, דיבר תוכי הפצוע, כשאני מנסה לתאר לעצמי איך מושיק יישא לבדו באחריות הגדולה להוריו, ללא דמותה החזקה של אחותו הגדולה לצדו. הפניתי את פניי מעלה אל השמים, בהרגשה שברגע זה אֶתֶּי בוחנת ממעל את משתתפי הלוויה שלה. מתוך השמש המסנוורת המפיצה אור חזק, ראיתי את פניה בין העננים, כששיערה הזהוב מתנופף ברוח ובוהק באור השמש. היא חייכה אליי מלמעלה. פניה היו רגועים.
השנים חלפו. עברו כבר חמישים שנה מאז המקרה. ציפי ואני בנינו כל אחת לעצמה משפחה, וכיום אנחנו כבר סבתות לנכדים מקסימים. למרות המרחק הגיאוגרפי בינינו, אנחנו שומרות בקנאות על הקשר החברי במשך כל השנים. פעם בכמה חודשים אנחנו נפגשות בבית הקפה של " פייקש", ומספרות זו לזו חוויות מחיינו. אנחנו מתיישבות סביב שולחן עם שלושה כסאות. הכיסא הריק הוא לאֶתִי.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
1. אתי טליה 11/11/2018 10:53:10 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign