פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
השמיים של ניו מקסיקו

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%25
אהבתי
%25
מעניין
%26
לא אהבתי
%24
שם:  השמיים של ניו מקסיקו
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת : אלומית ישי

אבל מה אבד לך בניו מקסיקו? שואל אחיה בבדיחות הדעת בארוחת השבת כשהיא מודיעה למשפחתה שהחליטה לנסוע לשם. אם את רוצה לגור בקהילה של אמנים, את יכולה לשכור בית בעין הוד.
בסנטה פה יש בתים זולים יותר, ואם ציירים ופסלים עוזבים את פריז ומנהטן כדי לגור שם, כנראה שיש סיבה. האור שם מדהים, זה משהו שאתה לא יכול להבין עד שאתה לא חווה את זה, היא עונה.
אם את זקוקה לאור מדברי, אז תעברי לנגב. במצפה רמון יוקר המחיה בריצפה. ולהזכירך הסופר הכי טוב בארץ גר בערד.
מה באמת, א"ב יהושע עזב את חיפה? היא מקניטה.
לכמה זמן את נוסעת?
כמה חודשים, שנה. נראה.
ומה את אומרת, אמא? שואל האח.
שתעשה מה שטוב לה, עונה האם ומביטה בה במבט פצוע. היא יודעת שקשיי הפרנסה של אמנים בארץ הם לא הגורם שמבריח את בתה הבכורה לאי-שם. אבל בארוחות שבת לא מדברים על מה שכואב באמת. לא במשפחה שלה.


כשהיא יוצאת משרוול המטוס בשדה התעופה של אלבוקרקי לאויר חם ודחוס ומתחילה לפסוע לכיוון היציאה, היא מגלה להפתעתה שבניגוד לשדות התעופה האחרים בעולם, שנראים פחות או יותר אותו דבר ורק השפה בה כתובים השלטים מסגירים את מיקומם, שדה התעופה של אלבוקרקי הוא מיוחד במינו. מרוהט בעץ, מקושט במוטיבים מקומיים, עטור ויטרינות זכוכית בהן מוצגים בגדים של ילידי המקום ותכשיטי כסף משובצים באבני טורקיז בוהקות. היא עוצרת להתבונן בתכשיטים. הרגשה טובה מציפה אותה. היא יוצאת מהטרמינל ובתור למונית מביטה לשמיים, שכמה דקות לפני השקיעה הופכים סגולים-כתומים-אדומים. איזו שקיעה מרהיבה! אני יכולה להיות מאושרת כאן. אני חייבת להיות מאושרת כאן, היא מחליטה.


כעבור שעה וחצי, כשהיא מגיעה לבית ששכרה, השמיים כחולים כהים, משובצים באלפי כוכבים. הגינה המטופחת בחזית ודלת הכניסה המקושתת נראים בדיוק כמו בתמונות באתר האינטרנט, והמפתח אכן ממתין לה בעציץ. היא נכנסת פנימה, המזוודות עדיין במפתן, וסוקרת את חלל המגורים שנגלה לפניה. מטבח מצוייד ונקי, סלון עם חלון עגול גדול ממנו נשקפים רכסי גבעות רחוקות. חדר שינה, חדר ארונות, חדר רחצה, וחדר ריק עם שלושה חלונות גדולים. הסטודיו החדש שלה. היא שמחה שלא שכרה חדר בהולידיי אין לכמה ימים עד שתמצא מקום, כי הבית הזה פשוט מושלם. והנה חייה החדשים יתחילו עכשיו, מייד כשתתלה את בגדיה בארון ותחבר את המחשב לרשת. בגלל הגבלת המטען החדשה של חברות התעופה נאלצה לבחור בקפידה מה לקחת איתה ומה להשאיר מאחוריה. בגדים מהודרים ומעילים כבדים היא לא צריכה במקום הזה, וחוץ מזה בארצות הברית אפשר לקנות הכל, ובזול יחסית, אז המשימה היתה פשוטה. כשארזה שתי מזוודות של עשרים ושלושה ק"ג כל אחת, חשבה על מרי מקורמיק, כוכבת הסידרה in plain sight שמתרחשת באלבוקרקי, שבכל פרק אומרת בתקיפות לאנשים שעוברים לגור במקום חדש ונידח במסגרת התכנית להגנת עדים פדרליים: עליכם לארוז מזוודה אחת בלבד, עם מה שחשוב לכם באמת. בלי סנטימנטים. עיזבו הכל, אלה רק חפצים, ואל תדאגו כי עם הזמן תאגרו הרבה ג'אנק חדש.
מהחפצים של חיינו אנחנו יכולים להיפטר, אבל מה עם הזכרונות שרודפים אותנו? מדוע אין הגבלה על מספר תאי המוח שמאותתים זכרונות לא-רצויים? האם המקום החדש ישכיח את הכאב וההשפלה שהיא מנסה להדחיק? ואולי כאן, בין אנשים זרים וידידותיים, לא תצטרך להעמיד פנים?


ב"הכל לצייר" היא מעמיסה על עגלת קניות גדולה ציוד רב. המוכר מחייך אליה חיוך אמיתי ושואל את חדשה כאן? ומציע עשרים אחוזי הנחה על המכחולים וצבעי השמן. חלונות הסטודיו שלה פונים למזרח והיא שמחה שלפניה שעות שמש רבות. אבל למרות האור ולמרות שהיא רוצה לצייר את הנופים החדשים, בתי חימר אדומים עם קשתות בסגנון ים תיכוני, שיחים מדבריים, עצי דקל, היא חוזרת ומציירת בפחם דמויות שחורות בסיגנון חדש שפתאום פורץ ממנה, הכלאה מוזרה בין הפיגורטיבי והמופשט. היא עובדת כמה שעות ביום, רושמת, מוחקת, קורעת, מקמטת, זורקת.


בשבת בבוקר היא נזכרת שהבטיחה להתקשר בסקייפ. אחיה מייד עונה. תראי את הבית, הוא מבקש והיא עושה סיבוב.
נחמד, אבל מה זה הבלאגן הזה בסטודיו? עוד מישהו עובד שם?
מה פתאום, רק אני כאן, אני מציירת כל יום מאז שהגעתי.
אחיה מצפה שתראה לו את הציורים החדשים אבל היא מתיישבת במטבח ושואלת מה חדש ומה מזג האויר בארץ הקודש.
קיבלת איזו חבילה, הוא מודיע לה.
חבילה? ממי? אתה מסכים לפתוח?
יש כאן כמה ספרים וכמה דיסקים.
היא נתקפת חולשה כשהיא מזהה את תוכן הקופסה ומבקשת מאחיה שיאפסן את החבילה עם שאר חפציה. יש איזה מכתב או פתק בקופסה?
לא אין כלום, וגם שם וכתובת השולח לא מצויינים.
את שם השולח היא רוצה למחוק לעד מליבה וזיכרונה וגל הכעס והשיטנה שגואה בה מפתיע אותה בעוצמתו. איזה בן זונה! הוא שלח לי את כל המתנות שנתתי לו! תינוק. חזיר. אגואיסט. מי מחזיר מתנות? מה הוא מנסה להראות בזה? שהוא ניקה את חייו ממני? שהוא מחק את האהבה והחברות והאינטימיות וכל מה שקרה בינינו? אז מה בעצם הייתי בשבילו? פרק שנחתם? האם גם את אוסף התמונות המשותפות שלנו הוא מחק? היא נפרדת מאחיה ונכנסת לסטודיו אבל היא נסערת מכדי לעבוד ומחליטה לצאת למרכז העיר ולטייל קצת. בשבת הגלריות והחנויות מוצפות תיירים והיא יודעת שזה לא זמן טוב להתרשם מהמקום, אבל היא חייבת להסיח את דעתה.


עשרות מבקרים מטיילים ברחובות, נכנסים ויוצאים מהחנויות הרבות. היא חושבת שאולי סוף סוף תרכוש לעצמה צמיד כסף אינדיאני משובץ אבני חן ומופתעת מההיצע ומהמחירים. היא בדרך כלל יודעת מיד מה היא רוצה, אבל הבחירה קשה וכשיש יותר מדי אפשרויות לא ניתן להחליט. היא מנסה כמה צמידים וטבעות אבל לאף אחד מהם אין את אפקט ה"וואו, את זה אני חייבת לקנות". יש לה אוסף קטן של תכשיטים מיוחדים והיא תמיד יודעת מה היא רוצה, אבל עכשיו היא משותקת מול השפע החדש והלא מוכר ושום דבר לא ממש עושה לה את זה. המוכרים האדיבים מגלים סבלנות ומספקים מידע רב ובחנות הרביעית אליה היא נכנסת היא כבר מזהה את הסיגנון האופייני לשבט הנאווהו, ואת השמות של שניים-שלושה צורפים מקומיים שתכשיטיהם מוצגים בכל חנות.


באויר יש ריח של פופקורן ונקניקיות ובכל מקום היא רואה אמריקאיים שמנים לועסים ובולסים. הם כל הזמן אוכלים או שותים ומתפלאים שהם מגיעים למימדים המפלצתיים האלה, היא חושבת. איזה גועל. היא מביטה בשעונה והקרקור בבטנה מאשר שהגיע הזמן לאכול משהו. היא אוהבת אוכל מקסיקני, ומזמינה אורז עם שעועית וגואקמולה וסלסה. זהו? שואל המוכר? הנאצ'וס גם כלולים במחיר. תודה, היא עונה בחיוך. אני ממש לא צריכה לאכול חטיפים מטוגנים בשומני טראנס. זה מה שחסר לי עכשיו, לעלות במשקל ולהראות כמו בית משותף. באמריקה זה מקובל ובטלויזיה רואים נשים מתוסכלות פותחות את המקרר בלילה ויורדות על דלי של בן אנד ג'ריס בזמן שהן צופות במג ריאן וטום האנקס בעיניים אדומות. אבל היא לא זקוקה לפחמימות מנחמות. היא מתגעגעת לחבר הכי טוב שלה ורק הוא יכול לנחם אותה. כשהיא שואלת את עצמה מה יגרום לה שמחה עכשיו היא יודעת שלהתכרבל בזרועותיו ולהקשיב למילים חסרות הפשר של יוסי בבליקי זה התגלמות האושר. והזוהר שביננו התנוצץ לו לזמן מה.


היא מתיישבת על ספסל ואוכלת ופתאום רואה, בפעם הראשונה בחייה, אינדיאני בלבוש מסורתי עם כל הקישוטים והנוצות. הוא בטח מת מחום עם התחפושת הזאת, היא מחייכת אליו כשהוא חולף על פניה. בכיכר הסמוכה מתארגן איזה מופע לתיירים אבל לא בא לה לשמוע את "אל קונדור פאסה" לחליל וסינתסייזר, והיא מתרחקת משם. ברחוב המקביל היא מגלה חנות גדולה ומפוארת ונכנסת אליה. ראשה מסתחרר מהתכשיטים המוצגים לראווה והיא רואה שאיכותם ומחירם גבוהים בהרבה ממה שראתה עד כה. היא עונדת צמיד כסף רחב משובץ באבני טורקיז ירוקות ואבנים כתומות שאינה יודעת את שמן והצמיד מייד מוצא חן בעיניה והיא יודעת שזהו, החיפוש הסתיים, למרות שרצתה צמיד עם אבני טורקיז תכלכלות. סידרת המספרים בתוית הקטנה שמשתלשלת מהצמיד היא קוד ולא מחיר והיא נאלצת לשאול את המוכרת, שבשיער הבלונד השופע שלה מזכירה לה את דולי פרטון, כמה עולה הצמיד. יש לך טעם נפלא, זה צמיד מיוחד במינו, עונה דולי ומקישה משהו על מחשבון כיס. ארבע מאות וחמישה עשר דולרים. ארבע מאות וחמישה עשר? היא חוזרת אחריה בתדהמה. כן. זה לא צמיד תעשייתי שאפשר למצוא בכל מקום. אין אצלנו הנחות וכל קניה היא סופית, מוסיפה המוכרת בדיקלום את מדיניות החנות. היא נפרדת מהצמיד בצער וכשהיא עומדת לצאת מהחנות היא רואה אשה בשיער אפור קצר יושבת על כיסא ולידה שלט "קוראת מקצועית בטארוט. עבר, הווה, עתיד".


האישה מחייכת אליה והיא מתקרבת ועוד לפני שהיא מבינה מה קורה היא שומעת את עצמה שואלת כמה עולה קריאה.
חמישים דולר, עונה האישה במבטא זר.
יש לי רק עשרים, היא שוב מפתיעה את עצמה ונזכרת בסבתה האהובה שנהגה להתמקח עם הרוכלים בעיר העתיקה בירושלים.
אוקיי, בואי איתי, האישה מובילה אותה לגינה קטנה ונעימה ביציאה האחורית מהחנות. שמי אורג'ה, היא אומרת, שזה אנרגיה בסאנסקריסט, ואני מפריז, צרפת.
המבטא שלך רחוק מלהיות מבטא צרפתי טיפוסי, היא חושבת, את נשמעת ברזילאית, ואת השם הרוחניקי אימצת לעצמך כדי שיהלום את מקצועך החדש. אבל היא לא מתעמתת איתה כי היא סקרנית. לסבתה היתה שכנה קוראת בקפה, וכילדה התבוננה לא פעם בעניין רב בנשים הרבות שהיו פוקדות את דירתה ויוצאות ממנה כעבור עשרים דקות מחייכות או מהורהרות. כשהיתה בת ארבע עשרה חסכה מספיק כסף מעבודות שמרטפות, ויום אחד דפקה בהיסוס על הדלת המוכרת. השכנה, בשמלה מבד הודי סגול ותכשיטים מזוייפים, הושיבה אותה מול טס נחושת עגול ובזמן ששתתה קפה מר ניסתה לדובב אותה בשאלות על חייה. היא ענתה בקצרה ולא סיפקה מידע, כי רצתה לבחון אם מגדת עתידות מסוגלת לדעת מה קורה על סמך הצורות האקראיות שנוצרות כשהופכים ספל לבן עם משקע של קפה בוץ שחור. השכנה למודת הניסיון שידעה שנשים באות אליה כשהן מתאהבות או כשהן ננטשות ניחשה נכונה שהנערה החיוורת שמביטה בה בעיניים ענקיות היא נערה מאוהבת.
הוא שם עין על מישהי אחרת, היא אומרת לה בלחש, אבל יש בן אחר בכיתה שאוהב אותך ואת צריכה לשים לב אליו כי הוא המזל האמיתי שלך.
עד עצם היום הזה היא לא יודעת אם הידעונית צדקה או טעתה. מלך הכיתה נישק אותה בליל ירח מלא בטיול השנתי של כיתה ט', אך התאהב בחופש הגדול במישהי אחרת, וזהות הנער האחר שהיה מאוהב בה נותרה עלומה.

אורג'ה חוצה את חפיסת הקלפים לשניים, מניחה מחצית אחת בקצה השולחן ואת המחצית השניה היא פורסת ומבקשת ממנה לבחור עשרה קלפים בזמן שהיא חושבת על מה שמטריד אותה. בניגוד לניסוי הפסיכולוגי המפורסם שבו מבקשים מהמשתתפים לא לחשוב על פיל לבן ואחר כך מגלים שכולם כן חשבו על פיל לבן, היא שחושבת כל הזמן על אהובה שעזב, לא מצליחה לחשוב על כלום ובשקט סופרת עשרה קלפים ומגישה לה אותם. אורג'ה הופכת אותם ומסדרת אותם במבנה גיאומטרי דמוי בית.

יש לך בעיות בריאות, היא אומרת מיד, ומצביעה על קלף צבעוני. בלוטת התריס שלך בסדר?
עד כמה שידוע לי, היא עונה ונזכרת שאסור לה לנדב מידע ועליה להסתיר את הבעות פניה כדי לא לתת חומר ביד היוצר.
יש בך המון כעס וזה משפיע על הבריאות שלך. המחזור שלך בסדר? אני רואה בעיות בבטן, אולי במערכת העיכול. יש לך הרבה דאגות והאנרגיה שלך נמוכה. את חייבת התעמלות ארובית שלוש פעמים בשבוע.
היא ממשיכה לשתוק.
אורג'ה מצביעה על אחד הקלפים ואומרת את במערכת יחסים לא טובה. עם אמא? בעל?
היא לא עונה.
מישהו פגע בך. הנה קלף הנסיך. את חשבת שמצאת את הנפש התאומה שלך אבל הוא לא יודע לאהוב. הוא לא בוגר ריגשית. את מאשימה את עצמך וחושבת כל הזמן מה היה קורה אילו עשית כך או אחרת, אבל זה לא היה תלוי בך. וזה כבר לא משנה. הוא במקום אחר. הוא לא יחזור אליך.
הדמעות חונקות את גרונה ומאיימות לפרוץ החוצה והיא חושבת, איזו אכזריות, השכנה של סבתא תמיד נתנה תקווה לאומללות עם הלב השבור.
עם מי יש לך שני ילדים, איתו? שואלת אורג'ה. היית צריכה להביא שני ילדים לעולם עם הגבר הזה.
היא ממשיכה לשתוק.
אורג'ה שמצפה לתשובה מביטה בה ורואה שהיא מתייסרת. היא מזיזה את הקלפים ופתאום מרימה את קולה בהתלהבות: איזה יופי, תראי איזה קלפים נהדרים יצאו לך: נסיכת הדיסקים, שמבשרת הריון, השמש, שהיא החלמה ושמחה, והבאר, שפרושה ירידה למעמקים על מנת למצוא חוכמה ושלווה.
היא מחייכת חיוך קטן, שהרי אורג'ה משתדלת מאד להרוויח את לחמה.
יש לך הצלחה אבל את לא מאושרת. כבר היית אמורה לקטוף את כל פירות הצלחתך. משהו מונע, מעכב. את מבולבלת, רוצה לשנות את חייך. את לא עושה מה שאלוהים רוצה שתעשי. אלוהים רוצה שיהיה לך עסק משלך. את לא אוהבת שאומרים לך מה לעשות. כבר ארבע-חמש שנים שכל מה שאת מנסה לעשות לעצמך לא מצליח לך. את צריכה להתחבר לחלומות שלך, לדאוג לבריאות שלך ולהתחזק. תנוחי קצת, תלמדי לשמוח, להנות מהחיים. אולי תשקלי לעבור ניקוי של הצ'אקרות שלך.
היא שוב מחייכת אליה, ואורג'ה ממשיכה:
אני רואה מישהו חדש בחייך. פתאום הרגשתי את זה. יש לך עוד נפש תאומה, הזדמנות שניה -- גבר אתלטי, גבוה, עם שיער שחור, גבר טוב, old fashioned.
היא מושיטה לה שטר של עשרים דולר ועוזבת את המקום.

היא קמה בשש בבוקר, רצה שלושה קילומטרים, מציירת כמה שעות, וערב ערב מול שקיעה היא מתבוננת איך תכלת השמיים נצבעת בשלל גוונים של אדום וזהוב. מדי פעם יורד מטר סוחף וכשהשמש מציצה מבעד לקרעי עננים קשת גדולה מצטיירת מולה. אל תחפשי משמעויות בשמיים, בלילה כזה אני שלך, היא נזכרת בשיר שלא הכירה של ג'וני שועלי שהוא שלח לה כשהתאהב בה, אבל היא לא נכנסת ליוטיוב כדי לשמוע אותו. השקט מסביב טוב לה, והשיגרה החדשה טובה לה, ואחרי כמה שבועות היא מרגישה שימים שלמים חולפים מבלי שתתגעגע או תחשוב על שיחת הפרידה שכפה עליה בעיתוי לא צפוי וללא אזהרה מוקדמת. איך עזב אותה כרעם ביום בהיר, בלי להתנצל, בלי להסביר. ואיך ימים הפכו לשבועות והוא לא התחרט ולא התגעגע ולא דרש בשלומה ואפילו מיום הולדתה הוא התעלם. מה פשר האטימות הריגשית הזאת? לפעמים היא חוזרת ומתבוננת בתמונה האחרונה שלהם ביחד ותוהה אם הוא באמת זרח מאושר כשהיה איתה או שמא ראתה מהרהורי ליבה? אבל הייתי שם איתו ואני יודעת מה קרה. יש עובדות, ויש פרשנויות על העובדות. הוא אהב אותי, היא מתעקשת. גבר לא יכול לזייף אהבה.


ולמרות התכלת העזה שמקיפה אותה והחמימות המדברית, מדי פעם מבליח יום אפור והיא תוהה אם זה נכון מה שאומרים שכל פרידה היא סוג של מוות. היא קוראת באינטרנט על שלבי האבל שאפשר, מסתבר, להחיל על כל אובדן, גם גירושים ופרידה מאהוב. היא מגלה שאכן חוותה כל אחד מחמשת השלבים המפורסמים: הכחשה, כעס, משא ומתן, דיכאון, השלמה. היא ממשיכה לקרוא ומסכימה עם הכתוב. השלבים אינם עוקבים ולא מופיעים בסדר מדוייק אחד אחרי השני, אלא מתרחשים במחזוריות שעלולה להימשך שבועות ואפילו חודשים. היא מתנחמת בעובדה שהיא נורמלית ושכל מה שעובר עליה מתועד בספרות המקצועית. כן, היא הכחישה שהוא עזב אותה, והיתה בטוחה שהוא יתעשת בקרוב ויתקשר אליה באיזו אמתלה והם יצחקו ויפגשו והיא תמחל לו. נכון, היא כועסת. עליו. על עצמה. על אמא שלה שמנסה להבין מה קרה אבל חוששת לשאול שאלות ישירות. היא חושבת איזו פאתטית היתה כשרמזה לאמה שיש מצב שבקיץ היא תינשא ושהיא מזהירה מראש שאין בכוונתה לערוך מסיבת חתונה מפוארת עם מוזיקה מזרחית ורבע עוף, כמקובל במשפחה המורחבת, כי היא רוצה טקס צנוע עם רביעיית מיתרים וכריכי סלמון מעושן. וכן, היא ניהלה משא ומתן איתו, עם עצמה, עם אלוהים, והתפללה, וביקשה, והבטיחה. וכן, היא מתאבלת והיא עצובה והיא בוכה והיא מרגישה חסרת אונים, כי מערכת היחסים הכי משמעותית בחייה הגיעה לסיומה. וקשה להאמין, אבל מדי פעם היא גם מרגישה שהיא מקבלת את המצב ומשלימה עימו, כי אין לה הרבה ברירה. החיים נמשכים. מעניין כמה אנשים עם לב שבור יש בעולם. הגאון שימציא תרופה שתקצר את זמן ההחלמה יתעשר, ובגדול. ואולי בעולם המערבי הקפיטליסטי כבר יש איזו חברת סטארט-אפ שעובדת על הנושא? אם יש תרופה לביישנות, מדוע שלא תהיה תרופה לאכזבה רומנטית?


הסתיו מגיע ולהפתעתה כמו בניו אינגלנד, גם בניו מקסיקו עלי העצים משנים את צבעם מירוק לחום וכתום וצהוב, והיא נוסעת לטייל ומצלמת ומתרשמת מהצבעים הרבים שמקיפים אותה, אבל ממשיכה לצייר רק בפחם שחור. שתי דמויות, מתקרבות, מתרחקות, במעין דיאלוג אילם, לפעמים רק דמות אחת מופיעה, והשניה נרמזת, נוכחותה מצטיירת בדימיון של המתבונן. את צבעי השמן והמכחולים החזירה לחנות וקיבלה את כספה חזרה. היא תמיד מופתעת משירות הלקוחות בארצות הברית. כל אחד רשאי להתחרט על כל קניה ולא צריך להסביר או להתנצל. היא מצלמת כמה מציוריה החדשים ושולחת לידידתה, בעלת גלריה ביפו שבה הציגה פעם תערוכה קטנה. התשובה לא מאחרת להגיע: אני המומה, ציפיתי לציורי נוף צבעוניים. לא יודעת איך לעכל את השחור המורבידי הזה. אבל היא לא נעלבת כי מיום שהתחילה את לימודיה בבצלאל עבודותיה חשופות לביקורת, שלעיתים קרובות היא ארסית וקוצנית.

היא אוזרת אומץ ושולחת אימייל לבעל גלריה בתל אביב שדחה את עבודותיה בעבר. היא יודעת שמתחת לשיריון העיסקי הקשוח מסתתר איש הגון ורגיש והיא מצרפת טקסט שהיא קוראת לו "הצהרת האמנית": בילדותי התבוננתי שעות בתמונות בספר קורות האמנות של גומבריך ועוד לפני שלמדתי לקרוא הכרתי את כל הציירים האימפרסיוניסטים מספרי האמנות הרבים בספרייה של אבי המנוח. ראיתי חפצים ואותיות וספרות בצבעים וחשבתי שכמוני, כולם רואים וחושבים בצבע. כשגדלתי ונוירולוג הסביר לי שסינסתזיה היא תופעה מיוחדת, הרגשתי מאוכזבת כי הבנתי שבעצם בורכתי ביכולת שמעטים מסוגלים להבין. ציירתי כל חיי בצבע והגעתי לסנטה פה כדי להעביר את הצבעים המיוחדים של נווה המדבר הקסום הזה לציורים שלי, אבל חזרתי ומצאתי את עצמי מספרת סיפור בשחור. הפסיכולוגיה בגרוש נכונה במקרה שלי. אתה יכול לכתוב בפתיחת התערוכה 'האמנית חוותה משבר ריגשי והציורים מבטאים כעס וכאב, אבל גם שיחרור ותקווה ותעצומות נפש והשלמה, ואולי גם איזו אופטימיות זהירה.'


האימייל נשלח והיא קצת מבוהלת מהחשיפה האישית ומתחרטת שהכבירה מילים. יכולתי לשלוח לו רק את הציורים, היא מייסרת את עצמה ומביטה בשעון. עכשיו שש בבוקר בישראל. בעוד כשלוש שעות יגיע בעל הגלריה למשרדו הקטן ויגלה את האימייל שלה. כיצד יגיב? היא נכנסת להתקלח ונדמה לה שהיא שומעת צפצוף של הודעה חדשה, אבל היא לא חוזרת למחשב והולכת לישון. היא מתעוררת מחלום: היא מגיעה לאיזה בניין ואהובה צועד מולה במסדרון, רצועת תיקו הגדול חוצה את חזהו באלכסון. הוא מביט בה והיא מצפה שיאמר משהו אבל הוא שותק והיא צועקת עליו: סילקת אותי מחייך כאילו הייתי שקית אשפה מצחינה. מגיע לי הסבר. לפחות תסביר לי למה. מוזר, היא חושבת. חצי שנה חלפה ולא חלמתי עליו אפילו פעם אחת, אז למה דווקא עכשיו?

היא שוטפת את פניה ושותה כוס מים קרים ומוצאת שבעל הגלריה אכן שלח תשובה לפני שהלכה לישון: אהבתי. התקשרי אלי.
היא מחייגת את מספרו בידיים רועדות. הוא מתלהב ומספר לה שהרשה לעצמו להראות את הציורים לחבר מניו יורק שנמצא בביקור בארץ. אולי שמעת עליו. הוא קונה יצירות מודרניות מציירים לא מוכרים ומוכר אותן במחיר מופרז לעשירי וול סטריט. יש לו גלריה קטנה בסוהו והוא רוצה להציג בה כמה מהציורים ששלחת לי.
היא לא בטוחה שהיא מבינה מה הוא אומר ושואלת אבל מה עם תערוכה בתל אביב? אני כבר רוצה לחזור הביתה.
first we take Manhattan, הוא מתלוצץ. כמה ציורים יש בסידרה?


בדרך ארצה היא עוצרת בניו יורק. בעל הגלריה מקבל אותה בחיבוק עז וריחני כאילו היו מכרים ותיקים. מה שם הסידרה? הוא שואל והיא תוהה מדוע בעלי גלריה מניחים תמיד שאוסף ציורים מהווה סידרה.
"שתיקה," היא פולטת במהירות.
נפלא, זה פשוט פנטסטי. כבר שנים שלא ראיתי משהו מקורי וחזק וסוחף שכזה. בכמה לתמחר כל ציור? עשרים אלף דולר? אם זה לא מספיק לדעתך, אני פתוח להצעות.
בוא לא ניסחף, היא מחייכת, נבוכה. כמה אירוני, בראש השנה ביקשה מאהובה לכתוב לה שנה טובה, כמו פעם בילדותם, בעידן הטרום-דיגיטלי, כשבכתב יד מגושם מילאו כרטיסי ברכה קטנים עם פרחים וציפורים ונצנצי זהב באיחולים לשנה החדשה. הוא הפתיע כשציית וכתב לה: "מאחל לך שנה טובה ומאושרת-שנה של אהבה! שנה בה תמצאי מחדש את האושר המקצועי שלך, ושציוריך יימכרו באלפי מטבעות זרים. מעומק ליבי." היא נזכרת בשמחה שהציפה אותה כשקראה וחזרה וקראה את המילים הלא-צפויות והיתה בטוחה שמצאה אהבת אמת והתפללה שלא יגמר לעולם.


השנה תגיע לסיומה ולפתיחת התערוכה בתל אביב יגיעו אנשים רבים. בשמלה שחורה, היא תביט בזרועה החשופה ותצטער שלא רכשה את צמיד הכסף היקר. אחיה יסתובב כמו טווס גאה בין האורחים ויתבדח שכל מה שצריך כדי להצליח באמנות זה לקשקש משהו חסר פשר בשחור כדי שלמומחים יהיה מה לפרש. היא תפנה מדי פעם מבט אל הדלת ותצפה לשווא שאהובה יופיע פתאום וכהרגלו יתנצל על האיחור. היא לא תשמע ממנו גם כשציור שלה עם הכותרת 'שתיקה ישראלית בניו יורק' יופיע בעמוד הראשון של העיתון אותו הוא קורא בקביעות. חודשים רבים אחרי‪,‬ היא תחזור ותשאל את עצמה אם היתה מעדיפה שהמחצית הראשונה, ולא השניה, של ברכתו לשנה החדשה תתגשם. האם בשנה מאושרת של אהבה, שנה נטולת כאב וגעגעוע, היו מגיחים לאויר העולם שלושים ושישה רישומי פחם שחור?


רחובות, 2013









 

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. יעל 11/24/2018 9:31:28 PM
2. השמיים של ניו מקסיקו ניצה 10/11/2018 11:55:40 PM
1. נהנתי לקרוא - 9 יפה 8/11/2018 5:42:42 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign