פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
עשור

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%0
מעניין
%100
לא אהבתי
%0
שם:  עשור
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת: רותי פלדמן

עשור ! עשור מחיי בזבזתי עליו, עשר שנים, כחמש מאות ועשרים שבועות, למעלה משלושת אלפים וחמש מאות ימים. עשר שנים שהן למעלה משליש מחיי, שבוזבזו יום אחרי יום, כשהוא שותה את דמי ומרצי לא בכפיות אלא בכוסות, משאיר עננה שחורה על כל יום מהימים האלה, רומס, מועך ומקטין אותי לאפס.

עשר שנים שבהן אהבתי, הערצתי, נשאתי עיני אליו כשהוא זורק לי פירורים של תשומת לב, נתזים של יחס, מילת אהבה נדירה. עשר שנים בהן הייתי עבד נרצע, תולעת אדם. נשאתי אותו על כתפי הכפופות, החלשות, המוכות. כיצד הפכתי לידו אני, הבחורה האמיצה, הדעתנית, לאבק אדם חסר דעה או רצון, שאינה רואה את שכתוב מול עיניה באותיות של קידוש לבנה.

ההתחלה היתה בנאלית, כמו הרבה התחלות. הייתי חיילת בסוף שירותה הצבאי, בתפקיד טוב ועם ביצועים מרשימים. רוב זמן שירותי חברותי ביחידה היו בנות מבוגרות ממני, בכירות ממני, חכמות ומוצלחות. ואני מצאתי את מקומי ביניהן כשווה בין שוות. עם חלוף הזמן השתחררו אלו שאהבתי והגיע דור חדש של חיילות, שלא דברו אל ליבי. כך שהייתי כבר די לבד, במיוחד בהתחשב בימים הטובים שהיו קודם לכן. מה עוד שחברותי לשירות התפזרו כבר, מי לעבודה מועדפת מי לטיול הגדול ומי ללימודים. והנה, יום אחד, הגיעה מאיה, חיילת חדשה, חכמה ,אינטליגנטית ועליזה מאד. הרגשתי שאור זרח באפלת המשרד. מיד נקשרנו שתינו עד שהיה קשה להפריד בינינו, גם בעבודה וגם בשעות שאחרי הצבא, יוצאות ביחד ונפגשות תדיר. יום אחד, בדרך לבילוי, ביקשה לעבור בביתה כדי להחליף בגדים. ושם, כשנכנסנו, הכה בי הרעם.

עד הגיוס הייתי נערה רצינית, ביישנית, כמעט בלי מגע עם בנים. הבנים, כמובן, היו שם, בכיתה, בבית -הספר וברחוב, אבל הם לא ממש זכו לתשומת ליבי ואני גם לא הייתי מהבנות המחוזרות. הסתפקתי בחבורת הבנות הקטנה לה השתייכתי בכיתה ולא חפשתי הרפתקאות. ילדה טובה ותלמידה טובה. בבסיס, לאחר גיוסי, היו איתנו מעט בנים. מין יחידה שהיתה מורכבת ברובה מחיילות מקצועיות ומוכשרות ואותם חיילים שהגיעו אלינו לא היו השאור שבעיסה, אם נאמר בעדינות. חיילים של בסיס עורפי בתפקידי אחזקה זניחים. אני הייתי מאושרת ביותר בתפקידי וענייני בנים לא היו בראש מעייני, כאשר חבורת הבנות המופלאה מילאה את זמני וחיי. וכשהן השתחררו כבר התחלתי בהתארגנות לקראת סוף השירות, עבודה וטיול ופסיכומטרי והיה לי מאד נוח בתפקיד בצבא, בבסיס ובזמני הפנוי המועט. ואז הופיעה מאיה והוסיפה רובד נוסף ושמח לחיי.

כשנכנסנו לביתה של מאיה לא צלצלו לי פעמוני האזהרה. שום מודעות לכך שהסתיים עידן בחיי, שהעולם הקודם, הטוב, האהוב, עומד להעלם לתמיד. רצנו שתינו במדרגות, כדרכנו, צוחקות (תמיד צחקתי עם מאיה, גם בזמנים הקשים שהגיעו) ממהרות להמשך הערב. ואז נפלו עלי השמים. כבר בכניסה לביתה ראיתי אותו, עומד במטבח ומכרסם משהו. אין לי הסבר מה מיגנט אותי לבחור הזה. לא יפה במיוחד, גובה ממוצע, מראה ממוצע, בחור של כלום. אבל אני נעצרתי באמצע מילה, באמצע חיוך, בלי אויר, בלי דעת, בלי שום אפשרות לחשוב.

מאיה מיד הרגישה בסכנה. "בואי, בואי לחדר שלי," האיצה בי, "אל תשכחי שאנחנו ממהרות".
"מי זה"? התנשפתי. "מנסה להסדיר את נשימתי ואולי גם את נשמתי.
"תשכחי שראית אותו" אמרה מאיה "אני בכלל לא יודעת מה הוא עושה כאן אצלנו הפגע רע הזה. אל תתני לו בכלל להתקרב אליך, הוא צרה צרורה, מגעיל בטירוף".
"אבל מי זה" התעקשתי כשחזר אלי האויר.
"לא רוצה בכלל לומר לך" השיבה מאיה "אמרתי לך, תשכחי. שום דבר טוב לא יצא לך מזה שתכירי אותו. חבר מגעיל של אח שלי, מהצבא. חבל שבכלל הבאתי אותך היום לכאן" הוסיפה, בראותה את פני ששונו, ואולי גם אישיותי כבר החלה להעלם, ברגע שמבטי נפל על החומצה המעכלת הזה.

אבל זה לא עזר. קודם כל אני, שתמיד הייתי שקולה וזהירה, איבדתי באחת את כל הבלמים שלי. מעולם לא הרגשתי ככה וסירבתי להקשיב לאזהרותיה של מאיה. אבל גם הפגע רע קלט אותי מיד. אמנם הוא לא ניסה כלום באותו ערב, והניח לנו לצאת לבילוי בלי לנסות אפילו לומר מילה. אולי חשש ממאיה שלא נהגה לברור את מילותיה וכבר נתקל בה מספיק פעמים כדי להזהר ולשמור מרחק. אבל אחיה של מאיה, נעם החמוד, השקט והחכם, גם הוא איבד בלמים ולא ראה את הסכנה באותו שי, אולי גם הוא נפל באותו קסם שחור, רע. שי לא היה צריך להתאמץ מדי כדי להוציא אינפורמציה מנעם, שהיה בידו כחומר ביד היוצר, ותוך כמה ימים צלצל הטלפון כשהייתי כבר בביתי, בשעת ערב מאוחרת. הוא ארג סביבי את קוריו לאט לאט, שימש כחבר הטלפוני שלי לשיחות לילה מאוחרות, מצחיק וצוחק מדיבורי, מתקדם לאיטו כדי שלא ארגיש במלכודת הנפרשת תחתי. הוא השביע אותי שלא לספר דבר למאיה ואמנם לא סיפרתי. אבל מאיה היתה חשדנית , אולי הרגישה שהשתניתי והוסיפה להזהיר אותי שלא לנסות אפילו לדבר עם שי. היא אמרה שהוא כלומניק, שמאז סיום שירותו הצבאי, שאותו העביר עם נעם ,הוא לא עושה כלום עם חייו, לא עובד, לא לומד, עובר מבית לבית של חבריו למחלקה, שואב מהם מקום לינה מזון ואפילו לפעמים דמי כיס, כהלוואות שמעולם לא הוחזרו. "אם הייתי יודעת שהוא נחת אצלנו בבית לא רק שלא הייתי מביאה אותך, גם אני לא הייתי חוזרת". הוסיפה. "הוא מתחיל עם כל מה שזז, עלוקה אמיתית. אני ממש לא מבינה מדוע נעם ממשיך לאפשר לו לבוא אלינו, כבר היו צעקות בבית על זה, אבא ואמא ממש שונאים אותו. אבל לו זה לא מפריע ונעם עושה מה שהמנוול הזה רוצה".

לרוע המזל, גם אני, כמו נעם, עשיתי מה שהמנוול הזה רצה. כבר הייתי מאוהבת מעל לאוזניים, מכורה לקולו המלחש לי בלילות, למילות האהבה שהרעיף עלי, לתוכניות שהתחיל לתכנן עבורנו, וזאת עוד לפני שיצאנו אפילו בפעם הראשונה. הוא כבר תכנן את העתיד שלי ושלו, היכן אלמד, מה אלמד, איפה נגור, במה אעבוד. מאיה ניסתה להלחם עלי, עבורי, כמיטב יכולתה. היא ניחשה שקורי העכביש כבר פרושים, שהקורבן עומד ליפול למלכודת. היא אפילו פנתה לחברותי שידברו על ליבי, אך ללא הועיל. מרגע שהתחלנו לצאת כבר הייתי שם, בתוך הדבש המזוייף, עם הנחש, מספרת לעצמי שכך נראה גן העדן.

מיד אחרי שהשתחררתי מצאתי עבודה, למדתי קשה לפסיכומטרי ובלילות, כשחזרתי מותשת הביתה חיכה לי הטלפון שאליו ערגתי כל היום, שבשבילו טרחתי כל היום. הוא עדיין הסתובב בין בתים, בין חברים, אך ברגע שעברתי בהצלחה את המבחן לחץ שאמצא עוד עבודה, שארוויח עוד כסף, שנעבור לגור ביחד. הוא היה הגבר הראשון בחיי, מעולם קודם לא נגע בי נער, מעולם לא נושקתי לפני נשיקתנו הראשונה, מעולם לא בער גופי בתשוקה לגבר, כמו שבער עכשיו. הוא התקדם לאט, מניח לי לחכות בין נשיקה לנשיקה, בין ליטוף לליטוף כך שהייתי במצב קבוע של השתוקקות. עכשיו גם את מילות האהבה ברר ולעיתים תדירות נתן לי להכנס לעולם הקסום של להיות בזרועותיו, מלוטפת, אהובה, מנוחמת. רוב הזמן החזיק אותי על הקצה, חוששת לאבדו, מתרגשת לקולו, כמהה לאהבתו.

מאיה המשיכה להלחם עלי. הורי, שגם הם הבחינו במתרחש ,נזעקו. אבל המשיכה, הקסם, התקווה ,לא הניחו לי לוותר. מאיה תמיד עמדה לצידי, כמו גם הורי ואחותי, במשך כל העשור הזה, הנורא, שנשאבתי לתוכו. ובלי עזרתם, אהבתם, התעקשותם, אינני יודעת אם הייתי מצליחה לצאת ממנו חיה, שפויה, עם תקווה לעתיד טוב יותר.

תוך זמן לא רב עברנו לגור ביחד. אני עבדתי ללא הפסקה, שילבתי לימודים בעבודה, עבודה בעבודה, רצה כמו עכבר מעבדה במבוך. הוא המשיך בחייו הטובים, ישן מאוחר, יצא לבלות, גם בערבים בהם עבדתי – כמעט בכל הערבים עבדתי כעבודה נוספת במלצרות - וגם בסופי שבוע בהם למדתי וכתבתי עבודות. היו לו חברים בלי סוף – מדהים כיצד הבטלנים מוצאים זה את זה וכמה הרבה בטלנים חיים סביבנו.

"אולי תשאר איתי קצת" הייתי מבקשת "סתם תשב לידי כשאני קוראת חומרים ללימודים"
אבל הוא היה צוחק. "מה אני, תפאורה? בשביל מה את צריכה אותי כאן בסלון? הנה, אשאיר לך תמונה שלי, שתוכלי להציץ בה כשתתגעגעי" והיה תופס את הסלולרי שלי, מצלם סלפי של עצמו, זורק את הטלפון לידי, ויוצא. היה חוזר מאוחר, כשאני כבר ישנה, מותשת מהיום, מותשת מהחיים, מותשת מאכזבה.

ניקיון לא היה חלק מהחיים שלו. "מצידי," היה אומר, "אין צורך בניקיון. אבל אם את רוצה לנקות, אין לי בעיה, תנקי", וכך, כשהייתי חוזרת הביתה חיכו לי הכלים בכיור, על השולחן ועל השיש, לפעמים גם מפוזרים על השטיח בסלון אם התעצל לקום. איפה שהזדמן לו להפטר מהם. בגדיו המלוכלכים על הרצפה, נעלים מפוזרות בכל מקום, בדלי סיגריות בכוסות הקפה שלו ושל החברים שאירח כשלא הייתי בבית ופחיות הבירה בכל מקום, מוטלות בתוך שלוליות מצחינות של בירה שפוכה. כמובן שלא העלה בדעתו לנקות או לסדר. לא הפריע לו הסירחון והכלים חיכו בסבלנות שאפנה אותן בעצמי "כמובן, רק אם זה מפריע לך", אמר, "מבחינתי אפשר לרחוץ כלים רק כשנגמרים הכלים בארון". והריח, אוי הריח הכבד והדוחה של בדלי הסיגריות מעורב בריח הבירה. לו הריח לא הפריע, "זה נותן לי הרגשה ביתית" היה אומר. גם לבשל לא אהב, לאכול כן. "לא משנה לי מה את מבשלת לי" היה אומר בחיוך "אני אוהב כל מה שאת מכינה". ואני הייתי מחייכת מאושרת, מוחמאת. וכך הרבה לילות הייתי חוזרת הביתה מאוחר ומגלה שאין שום אוכל בבית, למרות שיום קודם קניתי ובשלתי עד השעות הקטנות של הלילה.

הוא לא אהב את משפחתי או חברותי, ולא הרשה קשרים איתם. לא מפגשים משפחתיים בימי שישי או שבת, ארוחות חג או ימי הולדת. "אני מספיק לך" היה אומר. "את ואני ביחד זה כל מה שצריך. בשביל מה את צריכה לחגוג את כל החגים האלה, סתם מסורת מטופשת. ימי הולדת של סבא או סבתא, את מי זה מעניין. יש לך מספיק מה לעשות בבית, וביום ההולדת שלך אקנה לך עוגה ותכבי נר כאן בבית. ואם תרצי אזמין גם את החברים שלי" .את החברים שלו ממש לא רציתי, מספיק ניקיתי אחריהם כשבאו לכאן לנגן לעשן ולאכול כשאני הייתי בעבודה. גם את הטלפון שלי היה בודק, "אני לא אוהב כשאת מדברת עם אמא שלך/אבא שלך/אחותך/מאיה. את לא צריכה חברות, יש לך אותי". הייתי מנצלת רגעים ספורים של הפסקות בעבודותי כדי לשמור על קשר טלפוני, בדרך אל ומהעבודות, מדברת קצרות ומנתקת, פוחדת שפתאום יצוץ כועס מאיפשהו. ומקפידה תמיד למחוק הכל, שלא ישאר סימן וזכר, יודעת שהוא בודק את הטלפון בלילות כשאני כבר ישנה, מודה לאל שהמציאו את הסלולרי, אחרת הייתי מנותקת עוד יותר.

אם היה יכול, היה אוסר עלי לעבוד. אבל היינו זקוקים לכסף. לאוכל, לשכר דירה, לבילויים שלו. היות שלא עבד הכסף היה תמיד במשורה, לא נשאר מספיק לבילויים משותפים. "אין דבר," היה אומר "פעם אחרת נצא לבית קפה, להופעה. אין כסף, מה לעשות, והרי את גם כל כך עייפה, את נראית מותשת. בכל מקרה יש לך ניקיונות, כלים, לימודים. תשארי כאן ותנוחי, אני לא אפריע לך", ויוצא לעיסוקיו.

בעבודה התקדמתי יפה, עוברת מתפקיד ניהולי אחד לשני, אך למדתי שלא לספר בבית כי אז דרישותיו הכספיות היו גדלות. ובערבים מילצרתי, כרגיל. מנהלת ביום ומלצרית בלילה. את הכסף הנוסף העברתי לאבא שישקיע בשבילי, בלי לספר לשי, כמובן. כנראה שאיזה ניצוץ אינטליגנציה נשאר לי בכל זאת בראשי המכושף. הרעיון היה כמובן של הורי, שהיו מביטים בי ברגעים הספורים שהצלחתי להתחמק ממנו, ועיניהם כלות. הם התעקשו לשמור איתי על קשר, הם ואחותי ומאיה הנאמנה. רוב חברותי האחרות פחות או יותר ויתרו עלי, מהן שומרות קצת על קשר דרך הסלולרי שאליו הייתי מחוברת מעט שעות ביום, בין ישיבות ובין עבודות, וחלקן ויתרו, קורסות גם כך תחת נטל המטלות וטרדות היום יום שלהן. הוא לא שאל יותר מדי שאלות על העבודה שלי, השאלות היחידות היו אם פגשתי גברים בעבודה. "אני בטוח שאת יודעת לשמור על עצמך" היה אומר. "בלי יחסים קרובים, בלי ארוחות משותפות ובלי כל הנישוקים והחיבוקים המגעילים האלה. אני לא רוצה שתתקרבי למישהו בעבודה, לא לנשים ובטח לא לגברים. תזהרי". ונזהרתי.

להתחתן הוא לא רצה. "בשביל מה את צריכה להתחתן"? היה שואל. "סתם טקס מיותר. חסרה לך המסיבה? את צריכה רב שיאשר לך שאני הגבר שלך? בשביל החברים הסנובים של ההורים שלך? ממש אין צורך". ולי דווקא כן היה צורך. מאד רציתי מסיבה, חלמתי לעמוד מתחת לחופה, בשמלה לבנה, ארוכה, לארח את משפחתי וחברות שמזמן לא ראיתי ושלחתונות שלהן אסר עלי ללכת, ואפילו את החברים של ההורים שלי, סנובים או לא סנובים, ולהראות לכל העולם את אושרי. אלא שממש לא הייתי מאושרת, רק סיפרתי לעצמי שהכל טוב. איזה מזל שסירב להתחתן, וכשהמסך הורם מעל עיני יכולתי פשוט לפתוח את הדלת ולהראות לו את המדרגות בדרכו החוצה.

גם ילדים לא רצה. "מגעילים אותי השרצים הקטנים האלה" היה אומר. "כל הזמן רעש, צרחות, סירחון וטיפטופים. מי צריך את זה. ובכלל, אני לא צריך מישהו שיבוא בינינו ויפריע לי להנות מחברתך" אלא שהוא לא נהנה מחברתי, כזכור. תמיד היה עסוק במשהו שהוא לא אני. "חבל על הכסף שמבזבזים על הגורים הצרחניים האלה" היה אומר "יש לי רעיונות טובים ונחמדים יותר על מה לבזבז כסף". וצדק, מבחינתו. גם סיגריות למיניהן, גלישה, גיטרה חדשה ובתי קפה עולים כסף, שמיותר לבזבז אותו על ילדים. אלא שאני רציתי תינוק. חלמתי על תינוק, כמהתי לילד. אמנם אני לא בזבזתי כסף על בתי קפה וסיגריות אבל הלוגיסטיקה איך להביא ילד כשאני המפרנסת היחידה - והיה ברור שהתהליך יתבצע כולו בלי עזרתו - היתה מסובכת. תינוקות באמת זוללים הרבה כסף. וכאן נחלצה לעזרה האמא שלי המקסימה, האהובה, הנהדרת. היא לא ממש התייחסה למה ששי רוצה או לא רוצה, אולי אפילו קיוותה שהוא יקום וילך אם יהיה תינוק בלי הסכמתו, והציעה את עזרתה. "הילד יהיה אצלנו כל היום" אמרה. "תביאי אותו בבוקר בדרך לעבודה ותאספי אותו בדרך חזרה. כל ההוצאות עלינו, אל תחששי, אנחנו הגב שלך, אבא ואני". אמא כבר התחילה להתייאש מהסיכוי שאפרד משי, שאבנה חיים אחרים, שפויים, והייתה עדה לרצוני העז בתינוק. לכל אורך הדרך היתה סלע איתן, יד תומכת, גם כששי החמיץ פנים, ולא נרתעה מתמיכה בי.

וכך באה לעולם ליה האהובה שלי. שי אמנם מאד כעס, צעק ולרגעים היה נראה לי שהוא עומד להרים עלי יד, מה שלא עשה אף פעם עד כה. יום ולילה היה דורש שאעשה הפלה, בלי לדעת שכל ההריון הזה היה מתוכנן, תחבולה שלי ושל הורי מאחורי גבו, בטוח שזו תאונה חסרת מזל. "אני לא רוצה את הילד הזה, אני לא רוצה, לא רוצה. תורידי אותו, תתפטרי ממנו, תלכי לעשות הפלה, הנה זה הרופא שגירד את החברה של ערן והנה זה שהוריד לחברה של יובל" וחובט בחזקה על השולחן, מטיח פתקים עם שמות של רופאים ומרפאות להפלה. במשך כל חודשי ההריון לא הרפה, בשום שלב לא קבל את המציאות שהלכה ותפחה מול עיניו.

"איזה מגעילה את, תראי איך שאת נראית. הציצים שלך נפוחים, יש לך ורידים ברגליים, מה זה הבטן הזאת המכוערת, גידלת תחת כמו פרה". כך היה חוזר ואומר, השכם והערב (בזמנים אחרים בכל מקרה לא ראה אותי כי הייתי בעבודה). "אין לי חשק להיות איתך בבית ולראות איזו בהמה נעשית" והיה חולף על פני בלי מגע עין ונעלם. לבדיקות ההריון כמובן שלא הלך איתי, מסרב לגעת בבטן כדי להרגיש בעיטות, אדיש לגבי מין העובר או חוויות כלשהן מההריון. "אל תספרי לי כלום, לא מעניין אותי כלום, תספרי לי רק אם תעשי הפלה ותתפטרי מהדבר הזה". אלא שאני הייתי מאושרת ביותר מהריוני, מתעלמת מהבחילות, הנפיחות, הכובד, מרוכזת בעולמי הפנימי, איתו או בלעדיו. טעם חדש חדר לחיי, אהבה ליצור שבקרבי, גאווה, אושר בל יתואר. "מה את יושבת שם עם הידיים על הבטן והחיוך הדבילי הזה מרוח לך על הפרצוף" היה צורח ברגעים הנדירים ששהינו ביחד באותו חדר "תעופי לי מהעיניים, לכי מפה" אלא שאני לא הלכתי לשום מקום, מרוכזת בעולמי הפנימי, מתעלמת ממנו. "ידעתי שתינוק יקלקל אותך ועוד לפני שהוא נולד את כבר לא מכבדת אותי ומטפלת בי". ואמנם, ככל שתפחתי ושמנתי טיפלתי בו פחות, מקווה שיתחיל לדאוג לעצמו, לי, לסדר ולקחת קצת מהמטלות שלי. וזה לא קרה, למה שיקרה. הרי כבר התרגל שהבגדים חוזרים נקיים ומקופלים לארון גם אם זרק אותם מלוכלכים על הרצפה וגם אם הפיל במקרה את כל החולצות בחפשו חולצה מסויימת בתחתית הערימה המקופלת למשעי בארון. למה לטרוח אם הוא מוצא אותם למחרת, כשהוא מתעורר בצהרים, רחוצים ומסודרים שוב בארון. אלא שבמשך ההריון באמת התחיל משהו להתערער בי. עדיין הייתי מכושפת, מביטה בו בעיניים מעריצות, מתעלמת מכל העולם כשהוא לידי אבל העייפות הכריעה אותי ולעיתים הייתי חוזרת הביתה אחרי העבודה ונופלת שדודה למיטה, הרוסה מעייפות.
.
"למה אין שום דבר במקרר?" העיר אותי לילה אחד (או מוקדם בבוקר אחד) כשחזר הביתה אחרי ליל שתיה עם חבריו. ובאמת, לא היה שום דבר במקרר. אתמול כשהלכתי בבוקר לעבודה היה, והרבה, אבל מתברר שהוא וחבריו חגגו אתמול ובאמת לא היה שום אוכל בבית.

"תעשה לי טובה, קפוץ לפיצוציה וקנה לך משהו" מלמלתי מתוך שינה. "באמת, מה את אומרת" התפוצץ עלי וחיקה את נימת קולי "באמת, תעשה לי טובה וקפוץ לפיצוציה. אם הייתי רוצה לקפוץ לפיצוציה לא הייתי צריך להגיע עד הבית ולגלות שהשארת לי מקרר ריק לגמרי! ועוד הלכת לך לישון בלי לדאוג לשום דבר! כשאני חוזר הביתה אני לא רוצה לראות אותך סרוחה במיטה ואת הבית הפוך ובלי אוכל! מה את רוצה, שאמות ברעב בגללך?"

זו לא היתה הפעם הראשונה שצעק עלי ככה, מתוך טירוף אמיתי, לא פעם ראשונה שראיתי לפני אדם אחר, לא אותו שי נעים הליכות, שקולו מלטף ועיניו המכשפות יודעות להוציא ממני כל מה שהוא רוצה, בלי להרים את הקול, בלי צעקות. העיניים הטובות התחלפו פתאום בעיניים רושפות, הקול המלטף היה עכשיו צרחני ומאיים, אבל הפעם גם היה כבר כמעט אלים כשקרע את השמיכות מעלי ודרש ממני לקום ולעשות סדר בבית, לקנות אוכל ולבשל עוד לפני שאני יוצאת לעבודה. "אני בכלל לא מעלה בדעתי שאת תסתלקי לך למשרד הממוזג שלך ולמסעדה המפונפנת הזאת ותשאירי אותי ככה, בתוך כל הבלאגן ורעב". צעק ואני קמתי בלי לומר דבר, סוחבת איתי את הבטן הענקית לפני, מתכופפת ואוספת חפצים מהרצפה ומסדרת ומנקה את הבית בעוד שהוא נשכב כמו שהוא במיטה, עם בגדי הרחוב המלוכלכים שלו , אפילו בלי להסיר את גרביו ונרדם. באמת הרגשתי אשמה שהבית ריק והוא רעב, הרי אני נהגתי לאכול במסעדה בסוף המשמרת ועל פי רוב הייתי משאירה מחצית מהמנה ומביאה הביתה, בשבילו, ואתמול אכלתי בתיאבון ולא השארתי כלום, "חזירה שכמותך" נזפתי בעצמי "מה היה לך כל כך דחוף לגמור הכל בלי להשאיר לו משהו? ועוד ללכת ישר לישון בלי לסדר את הבית. מה עלה בדעתך, חזירה שמנה?".

לחדר הלידה הלכתי עם אמא ואחותי ומאוחר יותר הצטרפה אלינו גם מאיה. הצירים התחילו כשהייתי בעבודה ומשם נסעתי הישר לחדר הלידה. שי אמר שהוא עסוק ושיבוא מתישהו לבקר אותי אחרי הלידה, מתי שיצא לו. יצא שיצא לו רק כשהילדה היתה כבר בת יומיים, בא לביקור קצר ואמר שחבל שלא נולד בן, לא התעניין בשם הילדה "היא שלך, תקראי לה איך שמתחשק לך" והתאדה רק אחרי שהתעניין מתי אני חוזרת הביתה כי הבלאגן חוגג ואין מי שיבשל. הוא מאד התאכזב לשמוע שאני נוסעת לאמא לשבועיים "ומי לדעתך יטפל בבית בכל הזמן הזה" רטן לפני שיצא בכעס. יתכן שהאמהות שינתה אותי, כי לי באמת לא היה עכשיו אכפת מה קורה בדירה. הייתי כולי מוקסמת מהילדה הקטנה שלי ועולמי התרכז רק בה.

השבועיים האלו אצל אמא ערערו במשהו את רגשותי. הפוקוס עבר משי לתינוקת וקיומה ובריאותה הפכו למהות חיי, והופתעתי מעצמי שבכלל לא התגעגעתי, לא לשי ולא לביתי. גם החיים בבית ילדותי, החם, השקט, הרגוע, עם אמא ואבא, כמו פעם, היכולת להתרכז רק בילדתי ולא בפרנסה, עבודה, נקיון וקניות - החזרה לדפוסי החיים כמו פעם ולא ביום-יום העצבני והמתוח של חיי הרגילים, בלי הצורך התמידי לפייס ולמצוא חן, ההבדל הזה שינה לי משהו בחשיבה. ואולי אפשר באמת לחיות אחרת, אבא, אמא, ילדה, בחיים הרמוניים בלי לחצים?

פעמים רבות בתקופת עשר השנים האלו חשבתי איך קרה שחיי התנהלו בדרך דואלית זו, כאילו שני אנשים חיים בתוכי זה לצד זה, מאז ילדותי. מצד אחד בבית הייתי הילדה הטובה, זו שתמיד רוצה לרצות ולמצוא חן, שאינה זקוקה להרבה כדי להתקיים, מסתפקת באהבת המשפחה, מעט חברות, כמעט בלי קשרים עם בנים, זקוקה למעט תשומת לב וזרקורים. ומצד שני התלמידה השאפתנית, החיילת המצטיינת, המנהלת האמביציוזית שיודעת לכוון עצמה למטרה ולהגיע אליה. כיצד אפשרתי לילדה הטובה, הסתגלנית, להשתלט על האשה השניה שבתוכי ברגע שהגעתי הביתה ולהפוך לאסקופה נרמסת. והרי ידעתי כל הזמן ששי הוא נצלן שאינו סופר אף אחד כדי לנהל את חייו כרצונו. והרי מאיה הזהירה אותי מיד, מראש, ודרשה שאשכח ממנו. והרי הורי התחננו שאעזוב, שאברח. אבל הנה חלפו עשר שנים ואני עדיין חיה בהכחשה, מאמינה שהוא אוהב אותי, רוצה בי, חושק בי. כולם אומרים לי חזור ואמור "יש בך כח להתנער ממנו, עזבי אותו, אל תתני לו לשלוט בך". אז מדוע בכל זאת בכל יום כח הסותר כל היגיון מושך אותי בחזרה אליו, אל ביתנו, אל חיינו המשותפים. כאילו משהו חזק ממני מפחית בדרכי הביתה את האשה הנחושה, העצמאית שהייתי בעבודה ומדי צעד הופכת יותר צנועה, יותר כנועה, חסרת רצון עצמי. וכנראה הייתי ממשיכה בחיים האלו, אלמלא התערב הגורל ופקח את עיני.

אחרי כשבועיים בהן בכלל לא שמעתי ממנו חזרתי הביתה עם צבא העוזרות שלי, ניקינו ומרקנו את הבית, הצבנו את עריסת התינוקת ופינינו מקום לבגדיה במחצית הארון שלי. כששי חזר הביתה, כמנהגו, בשעות הקטנות של הלילה, אף לא העיף מבט לכיוון העריסה, מתעלם לחלוטין מנוכחותה ואף מנוכחותי. גם בימים הקרובים לא הראה סימני התעניינות ואפילו לא שאל מה שמה של בתו החדשה. הוא לא ניגש, לא הרים, לא הסתכל. כאילו לא היתה קיימת. גם כשגדלה והתחילה למלמל, לבעוט, לחייך, התייחס אליה כאוויר. אני הקפדתי מאד שלא תפריע את מנוחתו והייתי מוציאה אותה מיד מהבית לבית הורי כשהיה חוזר. הודעתי להוריו של שי ,עדנה ודניאל, שהם עכשיו סבא וסבתא והם מאד שמחו והופתעו. מסתבר שבכלל לא טרח לספר להם על ההריון ועל לידת הילדה וגם הם הצטרפו בשמחה לתורנות הטיפול. והרי הם מכירים היטב את ה"תכשיט" שלהם שהסב להם רק צער מאז גיל ההתבגרות הקשה שעבר ואולי לא יצא ממנו עד עכשיו. ההורים של שי בכלל לא דומים לו – הם אנשים מן הישוב -טובים, אכפתיים, רציניים, ושמחתי שיכלו להקל על אמא שלי. ואולי בשבילם התינוקת היא תיקון לחוויה ההורית שלהם עם שי שמתנכר להם מלבד בזמנים בהם הוא זקוק לכסף. שאז הוא קופץ לביקור חטוף ויוצא עם כיסים מלאים. הם מקווים בכך להחזירו לקשר קבוע איתם, אך ללא הועיל. הוא חי את חייו ואפילו שכח לספר להם על התינוקת שלנו. אני חזרתי מיד לעבודה אבל נפרדתי מהמלצרות בצער, אחרי כעשר שנים שעבדתי באותו מקום, אך לא היתה ברירה. עכשיו אני אמא. והחיים המשיכו להתנהל במסלול מסודר כשאמא שלי, עדנה ואני אחראיות על הטיפול בילדה ושי מתעלם ממנה ומקיומה, עד אותו לילה.

באותו סוף שבוע נסעו אבא ואמא עם אחותי לפריז והוריו של שי נסעו לבית מלון באילת לכנס מטעם העבודה. לרוע המזל, או למזלי הטוב, אני חליתי בדיוק אז בשפעת קשה עם חום גבוה, כל גופי כואב. גם הילדה היתה עצבנית, בכתה הרבה, מילאה חיתולים, סירבה לאכול ואולי נדבקה ממני. שי, כרגיל, התעלם מהילדה וגם ממני, הסתלק מהבית והניח לי את הטיפול בתינוקת למרות הקושי. גם הלילה היה קשה אבל ברובו שי היה כרגיל עם חבריו בחוף הים כך שלא היו התנגשויות ביניהם. אבל כשחזר והלך לישון הפריעה לו פעם אחר פעם, ברגעים עד שאני נגררתי קודחת למיטתה. באחת הפעמים נרדמתי כנראה ולא שמעתי אותה בוכה, והתעוררתי מזעקות מחרידות ומצאתי אותו עומד ומטלטל אותה בפראות, צורח במלוא גרונו "די, תסתמי את הפה, נמאס לי ממך נבלה קטנה, את מפריעה לי לישון, תסתמי כבר את הפה."

ברגע זה התבהר לי השכל, כאילו הורם הווילון שחסם את מחשבתי במשך עשור, נעלם הכישוף ששלט בחיי ולמרות מחלתי התבהרה ראייתי. חטפתי ממנו את הילדה ובקול חדש שלא הכרתי, בביטחון שמעולם לא היה לי בקרבתו אמרתי "תארוז לך כמה בגדים ועוף לי מהבית, תתרחק מיד מהילדה שלי, צא לי מהחיים". שי המופתע אפילו לא ניסה להתווכח, לקח כמה בגדים ויצא לתמיד מעולמנו. כבר ביום ראשון החלפתי את המנעול, משאירה את בגדיו וחפציו ארוזים מחוץ לדלת ותוך זמן קצר עברתי לדירה קרובה להורי, בלי להשאיר כתובת. יודעת עכשיו ששי לא שולט בי יותר, אני אדון לגורלי ולגורל התינוקת התלויה בי. האחריות לליה העמידה אותי על רגלי, נתנה לי אומץ. שי ויתר על כל זכויותיו בקשר לילדה, אני ויתרתי כמובן על מזונות (כאילו שהשינוי בחייו יגרום לו להתחיל לעבוד), לא שאלתי אותו היכן הוא מתגורר ומי מפרנסת אותו עכשיו. סמכתי עליו שיתעלק כבר על מישהי אחרת, לאנשים כמוהו זה כשרון ודרך חיים. ואולי התחיל כבר להכין את הקרקע לעזיבה לפני הפיצוץ. אבל לי זה לא שינה, להפתעתי בכלל לא התעניינתי, אפילו לא התרגשתי לראותו אצל עורך הדין.

אבל היום אני תוהה כיצד כל זה קרה. עשור מחיי בוזבז על האדם הזה. אמנם התקדמתי מאד בעבודה ויש לי את ליה האהובה שלי, אבל הרי עשר שנים מחיי בכלל לא הייתי קיימת לצידו כאדם, כאשה. כיצד כיליתי את חיי ומרצי, כיצד אטמתי את אזני משמוע כאשר כולם, מהרגע הראשון , אמרו לי לברוח. והרי ברגע שיצא דרך הדלת כבר שכחתי אותו. כאילו פוף, התפזר העשן, ושי, שהיה כל הזמן במרכז הווייתי, נעלם מחיי. עשר שנים מחיי נמוגו באחת. מרגע שהוסר הווילון מעל עיני וראיתי אותו במלוא קטנותו ידעתי שאדם זה שייך לעבר, שטוב שהלך ומעולם לא התגעגעתי. להיפך, זקפתי את קומתי, מצאתי שוב את קולי, בניתי בחכמה ובאושר את חיי. וטוב לי, כל כך טוב לי עכשיו כמו שמעולם לא היה. היתכן שהכל נמחק? בוודאי שלא. זכרונות כל אותם ימים של כאב וצער, וגם אושר ואהבה, בודאי שנשארו שם, זוקפים לעיתים את ראשם. אבל אינני נותנת להם לחזור, מנווטת את חיי הרחק מהם, לא מרשה לעצמי לשקוע, זוכרת שיש לי חיים חדשים, ילדה חדשה, עתיד חדש.








 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign