פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
התפוררות

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%50
אהבתי
%25
מעניין
%25
לא אהבתי
%0
שם:  התפוררות
מחבר:  תחרות סיפורים 2018 סנושא: סיפורי עשור

תאור:

מאת: קרני שגב

דור מחייך חיוך מריר ומכנה את בתו מפלץ גם כשהיא שומעת .
הוא בוחן את הגוף המעוות, את הגיבנת הדוחקת את הריאות, את הרגלים העקומות, ואחר סוקר את העדשות העבות של המשקפיים, את השיניים הצפופות ,שאחת עולה על השנייה, ומסב את ראשו.
בילי מחייכת לעברו, אומרת בקול, "אבא, היי" ומיד משתעלת בכבדות, יורקת ליחה סמיכה בצבע חום עכור לתוך מפית נייר, ומוחה את הקצף הלבן שנקווה בזוויות הפה.
היא מחייכת אבל העיניים שלה רוצות לבכות. אף דמעה לא יוצאת החוצה . היא לא יכולה לבכות, המחלה הגנטית לא משאירה לה אפילו רסיס קטן של לחלוחית.
העיניים שלה יבשות, הפה שלה יבש, העור יבש.

בת עשרים, שיא הפריחה אצל אחרות, סוף העונה אצלה.
אני יושבת מולה במחלקת הילדים בתל השומר, משחקת איתה "טאקי" , והיא מנצחת בכל המשחקים. חיוך קטן של שביעות רצון מאיר חלושות את פניה. "תכירי", היא אומרת לאחות המתקינה את צינורות האינפוזיה, "זאת הדודה שלי, אחות של אבא שלי" , ומיד פונה אלי ושואלת: "מה קורה, למה הוא לא בא לראות אותי?" אני מספרת על כאבי הראש החזקים התוקפים אותו, ואומרת: "אל תדאגי הוא יגיע מחר"
ואז מירה , בת הזוג של דור, נכנסת לחדר, ולוחשת בקול רם לאחות, שהוא לא בא לבקר, ולא עונה לטלפונים, כי הוא מאשים את המפלץ במות אשתו.
אני רואה את האומללות של בילי פורצת דרך הזגוגיות העבות של המשקפיים, ורוצה לחבק , אבל היד פוגעת בגב העקום ונרתעת אחורנית.
אני צורחת על מירה שהיא מנסה להרחיק את דור מהבת שלו ,ומרעילה לו את המוח. "שלא תחשבי שאני לא יודעת מה את מתכננת, שום דבר לא יעזור לך, את אף פעם לא תצליחי להשיג אותו ".
היא תוקעת בי מבט רצחני ואומרת: " תגידי תודה, רק בגלל שאני אחות חדר המיון בבית החולים הזה, בילי קבלה מיטה במחלקת הילדים. את יודעת כמה זה חשוב לאחיך" .
היא עוזבת את החדר, משאירה אחריה פס אדום בצבע המדים שעליה.
בילי מסתכלת אלי במבט מתחנן :"את בטוחה שאבא יבוא מחר?"

אחי יושב על מרפסת ביתו , עיניו עצומות, ורגליו מכוסות בעלי שלכת.
אני מנערת את כתפו. הוא פוקח את העיניים ומביט בי בפנים אטומות.
"דבר איתה", אני אומרת לו, "אתה מוכרח לדבר עם הבת שלך, "
"אני לא יכול."
"אבל הבטחת, על הקבר של אשתך הבטחת"
אני מוציאה מהכיס דמעה יבשה שנשרה מהאישונים של בילי , לוקחת טיפת לחות מהעיניים של דור מערבבת יחד, ואומרת לו קח!
הוא מושיט אלי את היד .
אני נוגעת בקצות אצבעותיו, ורואה דרכן את הריצות המבוהלות לבתי החולים עם בילי המפרפרת בין זרועותיו, אני רואה את עשרות קופסאות הכדורים שנדחסו במקרר, את בלוני החמצן הממלאים את המטבח, את סדר היום שנקבע לפי תכתיבי הרופאים, ושומעת את קולו הסדוק מטיח בי "לך זה לא קורה אף פעם, את לא שומעת איך הנחיריים שלה נקרעים מהמאמץ לנשום, את לא רואה אותה מפרכסת על הרצפה כשקצף סמיך יוצא לה מהפה. את לא תופסת מה זה לקום בבוקר ,לראות איך הגב שלה הולך ומתעקם כל יום יותר, לפחד שהחום יזנק כלפי מעלה, שהיא תתייבש, שהיא...ובכלל, מה את מבינה "
דור מחזיק את הראש בשתי הידיים ונאנק מכאב. פניו הופכות לבנות והשיניים חורקות בקול.
"אני יודע שהיא לא אשמה, אבל אין לי כוחות להתמודד עם מה שנפל עלי "
" עכשיו ", אני מקשה, " דווקא עכשיו, כשהיא בבית החולים, אתה לא מדבר איתה? "

אני זוכרת איך לקחתי את בילי לקניון עזריאלי אז, כשעוד יכלה ללכת, ולא שוכחת את המבטים שננעצו בה, ההערות הקולניות של הילדים, הלחישות הרועמות של המבוגרים.
הלכנו יחד, יד ביד , מתעלמות מכל הלחשושים סביב, כשלפתע, הנשימה שלה התחילה לפזר גרגרים של עפר, הרגלים החלו לרעוד, וכל התכנונים לתת לה יום של כיף התפוגגו.
אני עדיין מרגישה את היד שלה לופתת בחוזקה את שלי, רואה אותה מרימה במאמץ את הראש למעלה, מסתכלת עלי דרך הזגוגיות העבות, עם אותו חיוך קטן על השפתיים, ושותקת.

אני שומעת את אימה אומרת: "עוד חמישה חודשים היא תהייה בת שמונה עשרה, ותוכל לגור בחיפה עם צעירים בעלי תסמונות דומות. כשיגיע היום, גם אני אוכל סוף סוף לפרוש כנפיים ולעוף".

היום מגיע , בילי חוגגת יום הולדת, אבל אימה לא יכולה להתרומם, כי הריאות שלה מלאות בגידולים, המושכים אותה מטה, עמוק לתוך האדמה .
רק על שולחן הניתוחים, כשפותחים לה את הגוף, היא פורשת כנפיים ועפה למעלה, כמו חץ שלוח, בלי להסתכל לאחור, הישר לתוך השמים הפתוחים, ונעלמת בתוך החלל.

אני לא שוכחת את הגעיה הארוכה והמתמשכת שפרצה מבילי ליד הקבר, ואיך הזליפה לעיניים היבשות דמעות מלאכותיות מבקבוק קטן , ואיך הגב העקום התעגל עוד יותר מעל לערימת העפר התחוח, עד שכפות הידיים נגעו באדמה.
אני מאזינה לדור, המדבר מעל הקבר הטרי על אהבה ורעות בקול שקט ויציב, ורואה שהידיים שלו הולכות לאיבוד , הרגליים מאבדות אחיזה , ויודעת שבפנים הלב מתרסק, ואשתו כבר לא כאן כדי לתמוך בו.

כל בוקר אני מטלפנת אליו הביתה, ושואלת בקול קטן "מה שלומך?" והוא תמיד עונה בקול שטוח: "סביר", כשברקע אני שומעת את מירה אומרת: "תיקח עוד כדור לכאבי הראש שלך".
שום דבר לא עוזר, הכאבים הולכים ומתגברים, הולכים ומתעצמים, והקול שלו מהדהד חסר גוונים בתוך השפופרת השחורה :"הכל בסדר".
אני יודעת שהכל לא בסדר, אני רואה איך החרדה סודקת לו את הגולגולת, איך הכאב מפוצץ את המוח, משאיר אחריו שלולית גדולה של פחד צמיגי.

בעיניים טרופות מחוסר שינה, אני אוספת את עצמי, וחוזרת לבית החולים .
בילי נוסעת לעברי על כיסא גלגלים. הידיים הרזות משתלשלות מטה, ומגיעות כמעט עד הרצפה, ועמוד השדרה העקום דוחף את הגוף המעוות קדימה.
היא לא מתלוננת , אבל העיניים הלא בוכות שלה מספרות סיפור אחר.
"באתי לרגע", אני אומרת, "רק לראות אם את בסדר"
והיא אומרת: " תישארי איתי אפילו קצת, שנוכל לשחק טאקי. רק עוד משחק אחד, קטן, הפעם אתן לך לנצח" .
היא מחייכת. השיניים הצפופות מבהיקות באור הניאון הלבן , והכתמים החומים על שתי השיניים הקדמיות בולטים עוד יותר באור הקר.
אני עונה: "בטח, בטח, אני כבר באה , חכי לי במחלקת הילדים, בחדר שלך"
אני מסתובבת לאחור ומתחילה ללכת במהירות במסדרון הארוך לכיוון היציאה.
הקירות הלבנים צועקים אחרי שאני פחדנית, שדור צודק, ובאמת, אני לא מבינה איך הוא מצליח לשרוד את כל הסבל הזה.
הצעדים המהירים מתחלפים בריצה, ואני בורחת בלי לעצור, בלי להביט אחורנית, רק כדי להיות רחוק משם, לא לשמוע ולא לראות.

אני נוסעת לים, משתרעת על החול, ומפקירה את פניי לשמש.
רק שם, מול האין סוף של התכלת , הבכי יוצא מתוכי בצרורות .
אני נושמת את האוויר המלוח, וחשה איך הנמשים הסמויים שעל האף פורצים החוצה , והופכים לכתמים חומים בדיוק כמו אלה שעל השיניים של בילי.
************

אתה עומד על מרפסת ביתך, מתבונן ממושכות בסרטי הצילום המסתלסלים סביב רגליך . מתוך הארון הפעור לרווחה, נופלות החוצה עשרות קלטות, מלאות בפיסות חיים. אתה אוסף את כולן וזורק לפח.
אני מתבוננת מהצד איך אתה פותח ארגזי קרטון ריקים, ממלא אותם בשארית חייך, והחדר אינו מתרוקן. אתה ממשיך לחסל את זיכרונות העבר , והחדר אינו מפסיק להתמלא. אתה זורק לפח לידות וימי הולדת, מפנה ארגזים ווזורק, והחדר ממשיך להתמלא. עשרות צילומים נושרים על ראשך כמו עלי סתיו משומשים, ואתה לא נח לרגע .
" מהר, יותר מהר", מהדהדות המילים בחלל החדר, "הזמן הולך ואוזל , הולך ופוחת, מהר".
אתה מטלפן וקונה עשרים ואחת מצלמות, ואני שואלת בשביל מה, ומטלפן וקונה ארבעים עטים , ואני לא מבינה מדוע, וממשיך וקונה ארגז של בקבוקי אקונומיקה, ופתאום, השפופרת נשמטת מידך, והכל נעצר.
אתה צועק: "הראש, הראש" , נופל על הרצפה , ומפסיק.
אני צורחת "הצילו ", והאמבולנס לוקח אותך לאותו בית חולים בו מאושפזת גם בתך, בילי .
שלושה ימים אתה שוכב ער ועיניך עצומות.
אני מקריאה לך על עוגיות מדלן מהספר "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, מדברת על הכעכים המרוחים בחמאה שאכלנו בילדותנו, ואיך אהבנו לכרסם את הקליפה החיצונית, להעביר לשון לחה על גרגירי המלח שהתחפרו בתוך הממרח השומני.
-"זוכר?" אני שואלת, אבל שפתיך מפריחות לעברי רק מילים לא ברורות, חסרות תוכן או פשר.
תמנון ירוק רובץ על מוחך, זרועותיו הארוכות מוצצות ברעבתנות את שאריות התבונה מראשך. המשפטים מתפוגגים, המילים מתמוססות , ולבסוף נותר רק האלם.
אני יושבת מולך חסרת אונים, כשלפתע גל ,בתך הבכורה, פורצת לתוך החדר צורחת "בילי, בילי", מושכת אותך מהמיטה, מושיבה בכוח על כיסא גלגלים, ומריצה אותך במסדרונות הארוכים של בית החולים.
הדמעות נשפכות מעיניה בלי הפוגה ,כשהיא צורחת: "בילי איננה"
-"מה זאת אומרת איננה?"
-"מתה, מתה , איננה "
-" אבל רק אתמול שיחקתי איתה טאקי , מה קרה?"
-"המחלה הארורה, זה מה שקרה. המחלה הזאת הרגה אותה. "
היא דוחפת קדימה את הכיסא. אחי יושב כפות למשענת, ראשו מתנדנד, וידיו שמוטות מטה.
-" השתגעת?" אני צועקת, "מה את עושה, לאן את לוקחת אתו ? "
והיא עונה בקול חנוק מדמעות, "אל הבת שלו , אל אחותי , אל בילי " .

אפילו חלקיק אחד בגופו של דור אינו מגיב למראה ראשה של בתו, המבצבץ מתוך שק הפלסטיק השחור הפתוח למחצה.

מירה, האחות האדומה , נכנסת לחדר, ובתנועה חדה רוכסת את השק , הבולע לתוכו את הפנים המתות של בילי.
"קחי מיד את אבא שלך מפה", היא אומרת לגל, "אני פשוט לא מבינה אותך"
גל ממשיכה לבכות : "היא מתה, אחותי מתה,"

ואתה כבר לא רואה ולא שומע.

*********
צינורות שקופים משתרגים על ראשך הדומם, שקיות אינפוזיה מטפטפות נוזלים לתוך וורידך, תמנון גדול, מרובה זרועות, ממלא את כל גופך, יורה חיציי רעל ישר לתוך ליבת חייך.
רק רסיסים בודדים של זיכרונות מצליחים להימלט מתוך האישונים, ונופלים בדממה על הבשר המתפורר .
אתה עדיין פה, אבל אינך.

מדי בוקר אני גוררת עצמי לבית החולים.
בעיניים כבדות מכאב, אני בוחנת את הגוף השכוב על המיטה.
ככל שעוברים הימים , דפנות גופך נעשות דקות יותר, טיפות דם מנקדות את העור הרופס בעיגולים דהויים. דרך הרקמות הסדוקות, ניבט צבעו הזרחני של התמנון. הקצף הלבן היוצא מפיו הופך כל יום לסמיך יותר .
אני יושבת מול מערכות גופך הקורסות , ופניי שמוטות כלפי מטה.
ידי נשלחת בייאוש אל העורף , ומתחילה לנבור במארגים הרכים של הראש.
החור הפעור שנוצר , עוטף את האצבעות במרקם גבשושי, וגורר אותן פנימה , עמוק יותר. טיפות גדולות של נוזל עכור פורצות החוצה, ומכתימות את הסדין הלבן.
מבעד לגולגולת השקופה נועץ בי התמנון מבט מצמית.
בידיים רועדות אני מצליחה לאסוף את חפציי ולברוח מבית החולים.
אני נכנסת לרכב ונוסעת . האורות הבוהקים של המכוניות הבאות מולי נופלים בכבדות על ציפויי הפלסטיק הדהויים של המכונית.
תא הכפפות נפתח לאיטו , ומתוכו נושרים עשרות רבות של כרטיסי חניה משומשים , עדים אילמים לימים ארוכים של ציפייה.
הדמעות שעל השמשה אורגות מסך אטום, אני לא רואה דבר . לפתע חבטה אדירה זורקת אותי קדימה והראש נחבט . על הכביש, אבטיח גדול מנופץ לרסיסים. ליבתו השותתת דם פזורה על האספלט השחור, ניגרת על חלקי המכונית, עוטפת אותה בשכבה דחוסה של מיץ דביק.
אני מצליחה לאסוף את עצמי וממשיכה לכיוון הבית.
ענפי הפיקוס נוקשים על גג חדרי בצחוק צורמני, מלווה באוושתם החורקת של יללות החתולים המיוחמים . הרעש הגובר מוחק כל תמונה מנחמת, שניסתי ללקט לקראת החשיכה. האוזניים משתדלות להרחיק את הקולות. העיניים מתאמצות להדוף את המראות. לבסוף מכסה השינה את פניי.
בלילה פולשים צינורות האינפוזיה המפותלים לתוך החלומות. אני רואה את קופסת מוחך זולגת במסדרונות בית החולים, משאירה אחריה שלוליות של ריר צמיגי. אני חשה את נשימותיך הכבדות חודרות לתוכי מבעד למערות האף, ממשיכות מטה, תולשות בדרכן את הריאות.
אני מתעוררת אפופת זיעה קרה.
יבבות החתולים מטפטפות את בכיין לתחתית הבקע העמוק שחפרתי בצווארי, פורצות את חומות ההגנה האחרונות של הנפש.

אני נמלטת מהבית הבוכה , וחוזרת אליך .
חסרת אונים אני צופה בארס הרוקד בפראות בתוך הצינוריות שיוצאות מראשך.
הזרועות הגרומות של התמנון חונקות את ליבך
הילת האור המקיפה את מצחך דועכת.
בתנועה ארוכה ואיטית אני נשכבת בזהירות ליד גופך החיוור .
הדם המורעל נוטש את עורקיך , וזורם בפעימות גסות לתוך החור הגדול, הפעור בעורפי .
אני עוצמת את העיניים ומחכה.







*******
נשורת זהובה של עלים יבשים מכסה את שלושת הקברים.
הנכד שלך מעביר יד רכה על הרקמה המתפוררת, וסולל באצבעו על השיש השחור קו דקיק של חיים.

מאז מותו של אחי, בליל הסדר ההוא, בו היין צרב כוויות אדומות על שפתיים, והמצות התרסקו לחתיכות עבשות בתוך הפה , מירה מטלפנת אלי כל פסח, ובוכה בלי מילים. אני כבר מכירה את היבבות האלה. דקות ארוכות אני מאזינה לדמעות, לבסוף סוגרת את הטלפון בנקישה חדה. ולא שומעת ממנה שנה שלמה.

גם בחג הזה, הטלפון מצלצל.
אני מרימה את השפופרת, ושוב מירה. הבכי שלה עולה ויורד בקצב חד גוני, לעיתים נקטע בהתייפחות קצרה, ואחר חוזר בדיוק לאותו מקצב . היללות ממשיכות לדלוף בעד הספרות השחורות של הטלפון הישן, והדמעות הזולגות דרך החוט הארוך, נתלות על לחיי , ומשאירות כתמים לחים על החולצה.
אני מקשיבה בשקט ,מחכה מספר דקות , ומחזירה בתנועה ארוכה ואיטית את השפופרת למקומה.

בכל פסח מתאמץ האביב לטאטא את המוות.
הבוגנוויליה הסגולה פורחת כהרגלה, היין בכוסות אדום כמו תמיד, והילדים ממשיכים לשאול "מה נשתנה". רק המצות מוסיפות להתרסק בחריקות צורמניות בין השיניים, מכסות את המפה הצחורה בגרגירים לבנים של זיכרונות.

פעמון הכניסה מצלצל.
אני פותחת את הדלת לרווחה , ואתה פוסע פנימה בצעדים נמרצים.
ראשך מלא שיער שחור, העיניים נוצצות, המצלמה דרוכה לפעולה בכף ידך, והחולצה המקומטת תלויה כמו תמיד מעל הג'ינס הדהוי .
אתה אומר רק משפט אחד : "אחותי , חזרתי".

"למי פתחת את הדלת?" שואלת גל בתמיהה.
אני מסתכלת עליה בעיניים לחות, מושכת בכתפיי ועונה חרישית: "לאף אחד"









 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
1. כתיבה יפה . סיפור עצוב. בהצלחה אופיר 8/11/2018 4:07:03 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign