יושבת הייתה רבקה על הכיסא שאותו קירבה למיטתה של דודתה, שחיכתה לה ערה עד שתחזור מהיכן שיצאה לבלות, ודודתה שכבה במיטתה, פעם על גבה ופעם על צדה, וכף ידה של האחת אוחזת בכף ידה של השנייה, להעביר את המילים גם דרך כפות הידיים. 

באותה שעה היו עולות אצל רבקה מחשבות, שגם דודתה סובלת ממה שהיא סובלת, וזו ממש קללה שרובצת על אחדות מנשות המשפחה, ואינה יכולה לשאול אותה, כי היא, דודתה, הרי אינה יודעת שגם פתחה של רבקה סגור הוא, ומתוקף אי ידיעתה היא מאמינה למה שרבקה מספרת לה, ואין רבקה יכולה לקלקל לדודתה את אמונתה שבזכותה יש לה כמה רגעי חסד בחייה האפורים. 

דודתה גידלה אותה מהיום שבו אחותה הצעירה, אמה של רבקה, נפטרה ממחלה קשה, והיא עברה לגור בביתה. בת תשע הייתה, הצעירה מבין ששת הילדים שאביה התקשה לגדלם לבדו. דירה צנועה לה לדודה, שניים וחצי חדרים בקומה שלישית ללא מעלית, ממילא טובה העלייה והירידה במדרגות לחיזוק הגוף. חובות אין לה, ועבודה קבועה לה במועצה המקומית. ביישוב שבו גרה מעריכים אותה, מחבבים אותה, היא גם יודעת שמרחמים עליה בשל בדידותה. 

רבקה גדלה. הדודה דאגה לה לעבודה. הפעילה קשרים. פקידת קבלה בסניף קופת החולים המקומי.

בת עשרים הייתה כשיצאה עם גבר כמו שיוצאים עם גבר. נתנה לו את עצמה. היא לא הבינה מה קורה בדיוק כשהוא נסוג כואב. יותר לא שמעה ממנו. אחריו בא אחר ואחריו אחר. עם מי תתייעץ? עם דודתה שלא ידעה גבר? חברת נפש אין לה ועם האחרות התביישה לדבר.

אזרה רבקה אומץ והלכה למומחה בעיר הגדולה, שאמר לה, "הטיפול משולב. פסיכולוגי, תרגילים מיוחדים על שרירי הנרתיק, עבודה משותפת עם בן זוג שאת אוהבת אותו וסומכת עליו. אם זה לא יעזור יש גם פתרונות כירורגיים." 

מבולבלת ועצובה מיהרה רבקה לביתה ולרופא לא פנתה עוד.

כשיצאה רבקה עם גברים הייתה דודתה מחכה לה שתחזור הביתה כשהיא שוכבת ערה במיטתה על גבה או על צדה. כשנכנסה רבקה לחדר ביקשה ממנה דודתה שתביא כיסא ותשב לידה, תחבוק את כף ידה של הדודה בכף ידה שלה ותספר לה. רצתה היא לדעת מרבקה פרטי פרטים על דרך גבר באישה. במבוכתה התקשתה רבקה למלא את בקשתה, ואף לא ידעה כיצד תספר על בעייתה ועל הגברים הנסוגים ממנה ונעלמים בכעס ובבושה. אבל עם הזמן למדה. מהסרטים שראתה ומהספרים שקראה, ממה ששמעה מהבנות בעבודה, והרבה ממה שחלמה ודמיינה שיהיה. עם הזמן גם שכללה את סיפוריה. 

כשהיא יושבת על הכיסא ליד מיטת דודתה, הייתה מתארת בתחילה כיצד הגבר מנשק אותה, ממשיכה ומפרטת ואינה פוסחת על המקומות שהס מלהזכיר. וכף ידה האוחזת בכף יד דודתה ידעה להעביר את עוצמת המעשה אליה יחד עם המילים, והדודה עוצמת את עיניה ומרגישה כיצד גם היא חווה את מה שחוותה רבקה לכאורה, ומודה לה כי בזכותה חוותה.

פעם אחת כשחזרה רבקה בערב הביתה, ראתה בסלון חפץ גדול ארוז בקרטון שסביבו כרוכות חגורות של אריזה. הבינה לפי ממדיו וממה שכתוב ומצויר על הקרטון שמדובר במקרר חדש. נכנסה לחדר שבו דודתה חיכתה לה כרגיל במיטה, קירבה למיטתה כיסא, נטלה את כף ידה בכף ידה וטרם החלה לספר שאלה, "קנית מקרר חדש דודה?" "אחר כך רבקה נדבר על המקרר החדש," ביקשה הדודה. "ספרי לי קודם על הערב שלך. על הגבר שלך. מה הוא עשה לך."

אותו ערב, ככל שנעכרה רוחה ממחשבות על אפס תקווה לשינוי המצב, כך רצופים היו משפטיה תיאורים של מעשה האהבה. הוא קשה ורך, חלש וחזק, מלטף ומחוספס, מצית ומכבה, מסעיר ומשקיט, דבר והיפוכו הגורמים ללהט יצרים שכמוהו לא תיארה עד היום, והרגישה דרך כף ידה את דודתה מתפרקת עוד ועוד לרסיסים של עונג.

כשבא על דודתה הרפיון המתוק ונראה בפניה, שאלה אותה שוב רבקה, "קנית מקרר חדש דודה?" הדודה הודתה שכן. "מה היה רע במקרר הישן?" הקשתה רבקה, "לא חבל על הכסף?" ענתה דודתה, "לך קניתי אותו. נדוניה. שלך הוא. מתנה ממני." 

כעבור כמה חודשים מתה דודתה והורישה לרבקה את דירתה ומעט כסף שהיה לה בחשבון עובר ושב. שנה עברה מאז שדודתה מתה והמקרר הישן שבק חיים. הלכה רבקה אל דוד, שהיה מתקן מכשירי חשמל ומוכר מהם משומשים בחנותו ברחוב הראשי של היישוב, ואמרה לו, "יש לי בבית מקרר חדש באריזה. אני מבקשת ממך שתתקין לי אותו במקום הישן. רק להוציא מהקרטונים ולחבר לחשמל. אתן לך את הישן, שכר לעבודתך." הביט בה דוד, שהיה קיפח וגרום ושנה אחר שנה התעברה ממנו אשתו הגוצה שחישוקי שומן רוטטים סימלו אותה, ואמר, "אבוא מחר בשבע בערב." 

שלא כמנהג בעלי המקצוע הופיע אצלה בדיוק בשעה שקבע, חילץ את המקרר מאריזת הקרטון ומניילון הבועות, גרר אותו למטבח, הוציא ישן מפני חדש, חיברו לחשמל, פתח דלתו ואור בקע ממנו. "עובד," בישר לרבקה. כשהתכופף כדי לראות אותו מבפנים הוסיף, "ויש בפנים תיק. הוא מונח על המגש שמעל המגירות התחתונות של הירקות והפירות." 

הוציא את התיק והגישו לרבקה, שהביטה בו בפליאה. ילקוט בית הספר שלה מבד ורוד ומודבקות עליו מדבקות של כוכבי קולנוע שהעריצה. לפי משקלו הבינה שאינו ריק. דוד אמר לה, "ראיתי שחסרים כמה מדפי זכוכית. חשבתי שהלכו לאיבוד. אבל היה לי שכל ללכת לבדוק בקרטונים. הדודה שלך חכמה. היא הדביקה אותם לצד הפנימי של הקרטון, שלא ייפלו ויישברו כאשר נפתח אותו. היא פינתה אותם כדי שיהיה מקום לתיק."

רבקה הוטרדה ממחשבה שלא נתנה לה מנוח. "תגיד," אמרה לדוד, "איך הדודה שלי שמה את התיק בתוך המקרר? היא הייתה צריכה לפתוח את הקרטונים, להסיר את ניילון הבועות, להוציא את המדפים, לשים את התיק ולעטוף את המקרר מחדש כפי שבא מהחנות." דוד לא ענה. הוא היה עסוק בבדיקת המקרר הישן. 

לאחר שדוד הלך פנתה לחדר השינה ופתחה את ילקוט בית הספר שלה, רוקנה אותו מתכולתו ומצאה בו חבילות של דולרים ומכתב מדודתה, "כל מה שחסכתי במשך חיי, שלך הוא רבקה. בעבור הסיפורים שסיפרת לי. הענקת לי מה שנגזל ממני."

נעמדה רבקה מול המקרר, הביטה בו ואחר כך פתחה את דלתו. אור בקע ממנו. שטף האור את רבקה. נבלעה בו. ידיה גיששו אצל בגדיה והסירו אותם ממנה. נותרה עירומה, הלומה באלומת האור. הקיף אותה האור, חימם אותה, בלע אותה, נשאבה לתוכו, הרגישה וידעה, ידעה והרגישה שהותרו כבליה, שאישה היא.

למחרת, לאחר העבודה, ניגשה לחנותו של דוד. "בוא אליי היום בערב," אמרה לו וקולה מפתה, "אני רוצה שתחזיר את המקרר לאריזותיו. השארתי את כולן בבית. בדיוק כפי שבא מהחנות. תעטוף אותו בניילון הבועות ואחר כך בקרטונים." דוד הביט בה משתומם, והרי הוא טכנאי של מכשירי חשמל ולא מחזיר אותם לאריזתם. חייכה אליו שוב בחיוך שלא הבחין אצלה אתמול. התחמם. אמר, "בקשה מוזרה רבקה, אבל למען דודתך ולמענך אבוא. בשבע אהיה אצלך."

עד שבא, שלפה מדפים מהמקרר, החזירה אליו את ילקוט בית הספר שלה וכל הכסף בתוכו, הוציאה תקע משקע, ובכוחה הלא רב גררה את המקרר מגומחתו במטבח, למקום שבו עמד קודם בסלון בסמוך למחלצותיו שמהן התפרק אתמול, ואפילו ידעה להדביק את משטחי הזכוכית, שחילצה קודם, לבטן הקרטון המחכה לדוד שישלים את המלאכה. בשבע בדיוק דוד בא. עמל למעלה משעה עד שסיים את עבודתו. כל מי שיביט באריזת הקרטון הגדולה הניצבת בפינת הסלון יאמר, "לא מכבר הביאו מקרר חדש מהחנות," ואי אפשר יהיה להבחין שזו אריזה שנפתחה ונסגרה שוב.

לפני שיבקש את שכרו, נטלה רבקה את דוד בידו והובילה אותו לחדר השינה. חדר אליה, ביצע כמה תנועות של גבר בתוכה עד שסיים, יצא ממנה ולבש את תחתוניו ומכנסיו, הביט בה ושאל, "בתולה היית רבקה עד היום?" והיא היסתה את פיו באצבעה ולחשה באוזניו, "במצווה זכית דוד. גאלת אותי מבתוליי." והוסיפה, "מחר תביא לי מקרר משומש מהחנות שלך, ושוב תפקוד אותי." 

באותו יום טרם נרדמה דיברה אל דודתה, "איני רוצה להטרידך דודה, כי חטא הוא להטריד את המתים. אבל רק שתדעי שמה שסיפרתי לך וחשת דרך מילותיי ודרך כף ידי האוחזת בכף ידך, טוב הוא אלף מונים לפחות ממה שהדבר באמת. ואת הרגשת רק את הטוב ההוא. ואת המקרר, בדיוק כמו שהשארת לי אותו, אשמור לבתי שיגאל גם אותה."