top of page
אנתולוגיות.png

תחרות הסיפור הקצר – 2023 - משברים

אלוהים בורא ומשגיח נרדם בשמירה

מיכל בומגרד

לאחר האסון הנורא שפקד אותה, היו שני דברים שאהבה לעשות ושימשו לה כמזור. האחד -הליכה לחופו של הים שקרוב לביתה, השני- קריאה והתעמקות בספרי הגות. שני אלה ערסלו את גופה ואת נפשה והיא התמכרה להם, כמו שיכור המתמכר לטיפה המרה. עם הזמן למדה ש ”כל דבר מעולה הוא קשה כשם שהינו נדיר".   

    כשהתעוררה בבוקרו של יום, בפשטות השגרתית המייסרת שלאחר האסון, הרימה את התריס המוגף וראתה שהשמיים קודרים, העננים נמוכים ואין רואים את קו האופק של הים. החליטה לוותר על הטיול הרגלי לחופו של הים. בעודה מהרהרת לגבי הבאות, שוטט מבטה על פני ספרייתה עמוסת הספרים ומבטה נלכד בפסל המונח במדף התחתון. הפסל מוצב בתנוחה חסכנית כמעט מוסתרת, לעומת ספרי הפילוסופיה של שפינוזה, קאנט, הגל וניטשה המנצלים את מלוא פוטנציאל ההתרווחות שמאפשר המדף הרחב והעמוק.

היא התבוננה בפסל ממושכות וגופה כמו התרוקן לתוך המבט. את הפסל הזה מחימר, יצרה  לאחר האסון הנורא. הייתה זו עבודה סיזיפית שנמשכה חודשים בסטודיו של עדה בגבעתיים. ראש עם פה פעור. לפנים עיניים שמתאמצות להיות עצומות, קמטי הבעה חרושים ונחיריים רחבים כמו פתחי מערות. הפה הפעור חושף את הלשון, השיניים, והלוע המבצבץ, המרמז על קול שהושתק. על הקול שהושתק, מעידים גם גידי הצוואר, הבולטים ממאמץ הזעקה הדוממת. הפה הפעור הזה הוא השופר של הבטן והפצע שלא הגליד במרכז הפנים. זו הייתה האילמות המשתקת שעלתה מעומק הזעקה. בצד הפנים פעורות הפה, במקום שהזעקה עצורה והקול הושתק, מונחת יד על הכתף. יד חימר שצבועה בלבן ועטופה בגלזורה הנותנת לה את המגע החלק, שלא כמו הפנים המחוספסות שהן החומר עצמו בטבעיותו. היד הזו היא היד המנחמת. היד שאינה מאשימה איש. אולי זו נפשו של פז, שהבליחה מגופו והצטופפה לה בתוך אותה יד כמו לבשה צורה אחרת המבקשת למצוא לה מוצא אחר אל החיים. אולי היד הזו כמו "הנפש היא האידאה של הגוף". 

במשך השנים, היא כמעט לא דיברה על האסון עם איש ואם דיברה היה זה ברמיזות בלבד, אבל תמיד היה שם ועדיין שם בכל רגע ובאמצע כל דבר בחיים. הנוכחות הזו כמו גם הכאב, שבא והולך עולה ויורד, הוא כמו תך מכליב באריג, בסיסי כל כך שבלעדיו אין לה מהות. לא פעם העבירה בזיכרונה את השתלשלות האירועים  של אותו לילה נורא, כמו שמעבירים מסרק בראש עטור כינים ובוחנים נוכחותם של ביצים וזחלים, כך שוב ושוב חפרה בסימנים שאולי היו ולא קראה ואולי היו  מוסתרים היטב על מנת שלא תקרא, ואולי ראתה  והדחיקה. אולי פשוט לא רצתה לראות, כי מי חשב שזה יגיע לכדי אסון שכזה. נזכרה איך באותו ערב, הופעלו כל הסירנות בבת אחת ובטרוף מוחלט. ללא גסיסה וללא זמן פרידה, כמו גיליוטינה על שעון חול, ופקעת זעקתה נקלע בגרונה. השקט הכבוש שבא אחרי- זו ההשלמה שנאנסה להיות כזו. הייתה זו עצבות שקטה שמילאה את ליבה כערפל דק. 

פז בנה הבכור, ביום האסון, היה בסוף שנות העשרים לחיו. נער יפה תואר, שיערו הארוך והשופע הגיע עד כתפיו ופלומת שיער חצופה האפילה על פניו. היו לו פנים אציליות עם עצמות לחיים גבוהות ומבט חודר ונוקב שנראה שנבע מהקרבה שבין שתי ארובות עיניו. כמעט תמיד היה לו גם חיוך קטן שהבליח מבין שפתיו כמו מתנצל ומבויש. הוא פרש מלימודיו בבית הספר התיכון קצת לפני מבחני הבגרות, אך לא הפסיק לחקור וללמוד בספרי פסיכולוגיה פילוסופיה ושירה, ובשלב מסוים החל גם ללמוד שיעורי פילוסופיה במסגרת 'האוניברסיטה הפתוחה'. הוא אהב בעיקר את כתבי ניטשה, רעיונותיו, וסגנון כתיבתו הכאוטי והציורי. פז אהב גם את להקת ה"דלתות" ובעיקר את השירים שכתב הסולן של להקה זו, מוריסון, אולי בזכות זה שהרעיונות שהופיעו בהם התכתבו עם הרעיונות של ניטשה בהם מצא עניין רב. הוא אהב בעיקר לצפות בסרטי ההופעות של הלהקה, בהם מוריסון נהג להמחיז את שיריו בצורה פיזית עם גופו. זה הזכיר לו את 'הולדת הטרגדיה', יצירה שהוא כל כך אהב לחזור ולקרוא בה. היא, אימו, זוכרת לא מעט שיחות בהן שיתף אותה בהתרגשות רבה, ברעיונות המופיעים ביצירה זו. בעיקר צדו את ליבו הרעיונות באשר ל "דיוניסי" וה"אפוליני" שהם בבסיס הטרגדיה היוונית ובבסיס החיים עצמם, ומסמלים את הערבוביה הזו שבין הכאוטי והאקסטטי לבין המסודר והתבניתי. יסודות אלה סמלו גם את הערבוביה בחייו של פז עצמו. הוא התקשה מאוד עם הצד הכאוטי הזה שבו ועם העובדה שלא הסתגל למסגרות המסודרות והתובעניות שצצו כבר בתחילת שנות העשרים לחיו. לא פעם היו לו 'יציאות' שלוחות רסן שקשה היה להכילן. הוא חי במאבק מתמיד בין הצורך שלו לביטוי האקסטטי מצד אחד, ובין הצורך שלו למצוא את עצמו במסגרות המסודרות מצד שני, כמו במשיכת חבל שבו כל צד מושך לכיוונו. 

פז היה בחיפוש מתמיד אחר נקודת המרכז של עצמו- כך קרא לה. אותה נקודה שבעין הסערה יוכל לפגוש את אתגרי החיים ביציבות וללא טלטלה. הוא שמע לקולות שסביבו, והאמין באמת ובתמים שרוצים לעזור לו. אמרו לו שאם ירפה את ה'אחיזה' בדברים זה יבוא. אז הרפה וכשבאה הסערה נפל, כי לא הייתה לו והיה צריך, נקודת אחיזה שכזו. אמרו לו שאם יכוון את תשומת הלב לכאן ועכשיו זה יבוא. אז כיוון, כמו כנר שמכוון מיתר, אבל שוב כשבאה הסערה נפל, כי המיתר נמתח, מעט מעבר למידה הרצויה, ונקרע. היו שאמרו לו שיתרכז בנשימה, כך שהשאיפה לא תסרב לאוויר שנכנס והנשיפה לא תחזיק באוויר שיוצא, אז שאף ונשף אבל שוב, כשבאה הסערה נפל כי הנשימה הייתה רק שאיפה ונשיפה ולא אמצעי מייצב לכשעצמה. אימו, שאותה שיתף כמעט בכל, ראתה את ניסיונותיו העיקשים והנואשים אך עמדה מנגד, חסרת אונים. לא מצאה את עצמה לדעת. מידי פעם לחשה לו מעין מנטרה כזו, שלחשה אותה גם לעצמה: שכאשר לא לוקחים רעיונות טובים לקצה הם לא מתקלקלים. לאחר שלחשה אותם בליבה, לו ולה, חיכתה עימו בסבלנות אין קץ, עד שוך הסערה ודוכי הים יירגע ואז, כל הקולות מסביב השתתקו וזה לפתע בא. הרגע הזה שבא- הם ידעו שניהם שבא רק לרגע, ושזה לא לתמיד, זה רק עד הסערה הבאה ואז זה יתחיל מחדש- החיפוש המתמיד אחר נקודת המרכז של עצמו. את רגעי השקט האלה, שבאו לאחר הסערה, למרות שלא הייתה בהם כל הבטחה, הפקידה בזיכרונה לימים שתצטרך אותם, לסערה הבאה. למרות רגעים כאלה ואחרים שחוותה אתו לפני האסון, ושעברו לאחר האסון מול עיניה כמו סרט אילם, סירבה לקרוא לרגעים אלה בשמם המפורש. היא לא ידעה מה שמם המפורש. היא לא רצתה לדעת מה שמם המפורש. היא רק הייתה ממלמלת לעצמה משפטים לא ברורים: אולי ניסה לפענח את חידת היקום בכוחותיו ומשהתפוגגו כוחות אלה השאיר חידה לא פתורה, אולי, היה מאותן נשמות גבוהות שבאו ללמד אותנו משהו על החיים, ואולי היה זה רק אירוע חריג שהשתלשלותו הגיעה באופן מקרי לכדי אסון.  

חודשים לאחר האסון, לאחר שהמשטרה חקרה ובדקה את הגופה, כפי הנוהל המקובל למקרים מסוג זה, התבהרו נסיבותיו אך היא כבר לא העמיקה בהם. מבחינתה, ביום שאיבדה את פז, אלוהים שאותו חשבה כבורא וכמשגיח ושאליו נהגה להתפלל, נרדם בשמירה. מבחינתה, כשאלוהים נרדם בשמירה הוא טוטאל לוס. היא, את ה'רומן' המפוקפק שלה עם אלוהים בורא ומשגיח, סיימה אחת ולתמיד. גם כך, יחסה אל אלוהים זה היה מאז ומתמיד מורכב והיו לה לא מעט הסתייגויות לגביו, בעיקר כשהתבוננה על העולם שסביבה. אמנם למרות ההסתייגויות ולמרות הסתירות שמצאה באלוהים זה, לפני האסון עוד מצאה את עצמה מפנה מקום לאמונה, אך לאחר האסון דחקה הצידה גם אותה. היא נזכרה שהיו לה לא מעט שיחות בנושא זה עם פז וחשבה לעצמה שהוא צדק כששאל אותה, מי יכול להסתכל על העולם שלנו ולומר, אני הוא שברא את כל הרע, המפלצתי והמזוויע הזה? ואולי בכלל האדם הוא זה שיצר את אלוהים?. היו לפז עוד הרבה מאוד שאלות חכמות כאלה ואחרות אך אז,  לא השכילה למצוא להן מקום ולנסות לתת להן פשר. לאחר האסון, הרגישה צורך עז להתעמק בהן והיא עשתה זאת כמו מממשת את צוואתו של פז, זו שלא נכתבה אך בנימי נפשה נצרבה. ההתעמקות בספרי הגות - הייתה המזור לנפשה. 

'מות אלוהים' בורא ומשגיח אמרה לעצמה, ובאותה נשימה החליטה לבחור בחיים. היא אכן בחרה בחיים ולא הרפתה, ובעקשנות ובהתמדה המאפיינים אותה יצאה לדרכה החדשה. בדרכה זו, לא היו מפות שסימנו לה איך להגיע למחוז חפצה. כבר לא היה בהן צורך. לא חיפשה להגיע למחוז חפצה, כי לא היה מקום כזה שאליו חפצה להגיע. חיפשה רק מה שיניע אותה בתנועתה למצוא בתוך עצמה את העוצמה ואת היכולת לזהות את רגעי החסד שבקיום, למרות 'מות אלוהים' ולמרות מות בנה. היה זה ה'קונאטוס' שהניע אותה  להתמיד בקיומה ולהרחיב את עוצמתה. היו אלה הבנות שבאו לה מן התבונה, ושנתנו לה את עצמת הנפש הזו, לזהות בחיים גם רגעי חסד קטנים. היא אספה אותם אל חיקה, כמו מחזיקה באבנים נדירות. כלום לא היה בעיניה מובן מאליו. עם הזמן למדה כי מטבעה של התבונה להתבונן בדברים לא כמקריים אלא כהכרחיים. היא הבינה שאין תכלית ואין מקריות בטבע, וכי כל הדברים בעולם הם חלק משרשרת סיבתית הכרחית. היא ידעה שגם אם הסיבה נעלמה ממנה ואין היא מצליחה לגלותה, הרי שהיא קיימת בהכרחיותה. היא, שקודם האסון נהגה להתפלל לאלוהים שלה, שהיה אל בורא ומשגיח, הפסיקה מנהג זה. היה זה אלוהי שפינוזה שמצאה בו את נחמתה. אלוהי שפינוזה היה אלוהים אחר, אלוהים שהוא הטבע, אלוהים שזהה לעולם, אלוהים שלא ברא את העולם ולא משגיח עליו. זהו עולם שאנחנו בני האנוש, כמו גם כל מה שנמצא בעולם, רק ביטויו של אל זה. אלוהים זה לא גואל ולא גומל ואין צורך להתפלל אליו. היא הבינה ש "היש הנצחי והאינסופי שאנו מכנים בשם אלוהים או טבע פועל מתוך אותה הכרחיות שבה הוא קיים" ונפש האדם היא רק חלק מהשכל האינסופי של אלוהים זה. היא הגיעה לרמת הכרה מיוחדת ונדירה שכזו, שבה אהבת אלוהים זו שלה, כמו גם אהבתה ליקום כולו והיכולת שלה לתפוס אותו בכוליותו, היא "אהבת אלוהים שכלית". 

הדרך החדשה בה הלכה, שחיזקה את נפשה ושבאה לה מן התבונה, הייתה קשה מאוד, קשה מנשוא. עם זאת הייתה עבורה סוג של גאולת הנפש. בדרך זו אספה אל חיקה רגעי חסד נדירים וקטנים. היא למדה שלמרות הכאב, והקושי הרב הכרוכים בדרך זו, "כל דבר מעולה הוא קשה כשם שהינו נדיר".

*********

אחר הצהריים, באור שקיעה ענברי, כשהלחות עמדה באוויר כמו וילון דק המכסה את מערומי היום, עמדה מול הים, דגל שחור, מהססת, לא נכנסת. גלי הים נישאו והתנפצו אל תוך עצמם. על החוף שלט אזהרה- חוף ללא מציל. מסביב אין נפש חיה למעט זוג אוהבים שגופותיהם צמודים ונראה כי ליבותיהם מתופפים זה בזה בפראות ובשמחה. במרחק האופק נראתה רצועת אור קטנה, אולי זה החסד שמבצבץ מתוך המועקה. התקרבה אל קו המים, נגעה באצבעות רגליה בחול הרטוב. לא הססה ונכנסה. 

רק חברים רשומים יכולים לדרג את הסיפורים. ניתן להרשם או להכנס לחשבונך בראש הדף.

דירוגים

הדירוג הממוצא הוא 3 מתוך 5

Elaad

עמוס בתיאורים, עד שכבר קשה לעקוב אחרי הקו המנחה של הסיפור
הדירוג הממוצא הוא 4 מתוך 5

ישראל לבן

הסיפור נכתב בהרבה רגישות ותשומת לב לפרטים.מייצר ענין וסקרנות לקריאה
יש עומס של פרטים, השוואות, דעות ורעיונות עד שברגע מסויים איבדתי את המהות והכיוון של הסיפור.
מעברים רבים מיש לאין...
הסוף מפתיע יחד עם זאת מתאים למה שקורה בסיפור.
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

איריס

סיפור עוצמתי ומרגש. כתוב בעדינות ואיפוק ונפרש לאט. שימוש יפהפה בדימויים.
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

אוהד

כתוב בכשרון רב, מיוחד ומרגש
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

שרה גלב

סיפור כל כך מיוחד שמשלב בין חומר לרוח, רגש ושכל. כתיבה מופלאה עם כאב תת קרקעי שמאיים לשטוף הכל ובכל זאת מסופר באיפוק-הניגוד הזה מדגיש את הרעיון של הסיפור וקורע את הלב בו זמנית. מיכל מביאה קול מגובש ובשל.
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

רוני קציר

מיכל מפליאה לתאר מה שכמעט אינו ניתן לתיאור, הכאב האינסופי, הלא מרפה, השונה מכל כאב אחר הידוע לאדם- כאב השכול.
הכתיבה חודרת לנימי הנפש, עושה את מסלולה בין ורידי ועורקי הכאב, וחושפת בפני הקוראים את תמצית ההתמודדות היומיומית של אשה שבוחרת בחיים, אך חיה לצד הנורא מכל.
סיפור מעורר מחשבה והזדהות מקורי וכתוב בקול צלול וסוחף.
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

עמית אדר

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

הנרי

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

עמי

נהניתי מאוד לקרוא את סיפורה הקצר של מיכל ובעיקר את היכולת הנפלאה. להיכנס לנבכי נפשה של האמא והסוף שהותיר אותי בהרהורים לגבי גורלה.
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

אורלי

מיכל כמה עמוק וכמה מצמרר ואיך הצלחת להעביר את הכאב את העוצמות את ההתמודדות ואת חוזקם של החיים תודה
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

מלי קדם

סיפור כנה, רגיש, מרגש ומלא בפרטים על הגות רוח ומהות, משאיר טעם לעוד .👍❣️
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

יוסי אושעיה

בכשרון וברגישות מחברת אותנו מיכל לאם הכאובה להתמודדות לקשיים לבחירות
סיפור של טרגדיה אישית שמתחברת לאסון הלאומי שעברנו ועדיין חווים
תודה מיכל
את מצליחה בגדול להעביר את הרגישות שבחייך לכתיבה שלך
bottom of page