top of page
אנתולוגיות.png

תחרות הסיפור הקצר – 2023 - משברים

האיחור

דריה לוטנוב

מורן פקחה את עיניה בבהלה, נשימה מהירה וגוף נוטף זיעה. המיטה, השיער שלה, והכותונת שלבשה היו רטובים כאילו יצאה זה עתה מהמים. היא חשה בחום קיצוני, השליכה מעליה את השמיכה ובידיים רועדות מעט מיהרה להדליק את המזגן על הטמפרטורה הקרה ביותר שניתן. בעודה יושבת על קצה המיטה, הרגישה איך המזגן מצנן את גופה, אך עדיין נאלצה להסדיר את נשימתה עם שאיפות עמוקות. לאחר מקלחת מהירה, תחושת החום הקיצוני פגה, אך הזיכרון מההתעוררות הקשה והחלום שחלמה ליוו אותה לאורך כל ההתארגנות. 

בחוץ השתוללה סערה חורפית, והדרך למשרדה בתל אביב, הייתה רצופה בפקקי תנועה רבים, מה שהותיר לה לא מעט זמן לחזור שוב לחלום הלילה שלה ולנסות להבין את משמעותו. 
"היי סירי" – פנתה מורן למזכירה הטלפונית שלה, כדי לא להסיר את ידיה מההגה "חפשי אש בחלום".
"הנה מה שמצאתי ברשת עבור "אש בחלום" – מיהרה לענות לה המזכירה החכמה.
"אש יכולה להיות סמל לתשוקה באופן חיובי וגם במובן השלילי לדוגמא תסכול, כעס, והרס. במקרים מיוחדים אש נחשבת לסימן של טיהור רוחני ולידה מחדש."
"הגיוני" חשבה לעצמה "אפילו מאד הגיוני". מורן הרגישה מרוצה מהתשובה שקיבלה מסירי, החליטה לאמץ אותה להמשך היום ולהשתחרר מהאובססיה שפיתחה בשעות האחרונות לגבי החלום שחלמה. 

דקות אחדות לאחר מכן, בעודה עומדת בפקק באיילון, הטלפון שלה צלצל.
"או'חתי! מה קורה?" – נשמע קולה המתלהב של אחותה.
"בסדר ממי, מה איתך? – ענתה מורן בטון אדיש.
"מצוין. איך את? מתרגשת לקראת התור שלך בערב?"
"משתדלת שלא יותר מידי.." – המשיכה מורן באותו טון.
"למה??" – שאלה אחותה בנרגשות ומיד המשיכה "תתרגשי! אני בטוחה שתקבלי תשובה שאת מחכה לה!"
"מעדיפה לא לפתח צפיות לשווא..." – השיבה לה מורן בקרירות, תוך כדי שהיא מריצה בראשה את החלום ואת פירושו ששמעה קודם לכן.
"תפתחי, תפתחי! תבואי חיובית! אבא ואמא איתך מלמעלה ואני איתך פה!"
"כן..." – ענתה מורן בתשובה קצרה כדי לסיים את השיחה שלמרות הניסיון של ספיר לעודד אותה, גרמה לה לתחושת אי נוחות.
"מורן, את חייבת להפסיק עם הגישה הזאת.."
"ספיר, ספיר..די! תקשיבי!" – קטעה אותה מורן בטון כועס "אין לי כוח לשיחות עידוד ממך, סבבה? אצלך הכל תמיד בשמחה וצהלולים, ומה לעשות שלא אצל כולם זה עובד ככה?!"
"אבל.. מה.." – ניסתה להתגונן ספיר מול הכעס של מורן, ללא הצלחה.
"לא! תקשיבי עכשיו!" – המשיכה מורן וקולה הפך לכעוס עוד יותר "אני שמחה בשבילך שהכול באה לך בקלות וחייך מאושרים ומלאי גישה חיובית. אני כבר שנים חווה את הדבר הזה, ואין לך מושג איך זה מרגיש! אז אל תגידי לי באיזו גישה לחיות. בבקשה ממך! תתרכזי בעצמך, וכשיהיה משהו לעדכן – אני אעדכן! סבבה?" – סיימה את דבריה בצעקה.
"סבבה" – השיבה ספיר בקור וניתקה את השיחה.
"לעזאזל איתך!" – צעקה מורן על הטלפון וחבטה בידיה על ההגה. עיניה התמלאו בדמעות, תחושות כעס מעורבות עם תסכול הציפו אותה. היא לחצה את ראשה באצבעות בניסיון לעצור את הדמעות ונשמה עמוק, עד ששמע צפירת רכב חזקה. הזדקפה ומיד נזכרה שהיא עדיין על הכביש, ראתה שהחל להיפתח לפניה רווח ולחצה על דוושת הגז בעדינות.

מורן נכנסה למשרדי החברה נסערת, באיחור של כמעט 40 דקות. בעודה פוסעת לאורך המסדרון, הבחינה במנהלת שלה ממתינה מחוץ לחדרה.
"אני מה זה מצטערת מאי, לא מצאתי חניה פה קרוב, בסוף חניתי ממש רחוק, וכל המבול הזה והפקקים... היה ממש בוקר קשוח.." – התנצלה מורן בקול חלש ומבט מושפל, עוד לפני שהגיעה לפתח הדלת.
"הכל בסדר.. אני מבינה. מזג האוויר באמת זוועה, כולם מאחרים היום.." – השיבה מאי בקול רגוע וחייכני, ולאחר שמורן נכנסה לחדרה, המשיכה בעקבותיה וסגרה את הדלת - "לא בגלל זה אני פה".
המשרד של מורן קטן, קירותיו עשויים זכוכית והקיר החיצוני משקיף לים התיכון, מה שנותן תחושה מרווחת לחלל. מאי התקרבה לחלון והביטה בים הסוער בשקט בזמן שמורן פשטה את מעילה הארוך והשחור שהיה רטוב כולו, אספה את שערה הלח בצורה מרושלת, והמשיכה להוריד את הסוודר תוך שהיא ממלמלת "איזה חום.. וואו.."
"חם לך?!" – הופתעה מאי שבדיוק שילבה את ידיה לחיבוק וחשבה להציעה למורן להדליק חימום.
"כן ממש... וואו...זה מהבוקר בא והולך" – ענתה בקרירות, התיישבה מאחורי שולחנה והמשיכה - "רצית לדבר איתי על משהו?"
"כן" – מאי חייכה קלות והתיישבה מולה לפני שהמשיכה בדבריה - "אילן המנכ"ל ביקש ממני לארגן היום פגישה דחופה עם כל ראשי המחלקות. אז שלחתי זימון לשעה 17:00 אבל קיבלתי סירוב אוטומטי ממך...ואז ראיתי שבאמת מסומן ביומן שאת יוצאת ב 16:00 היום. והיה לי חשוב להגיד לך פנים מול פנים שהפגישה הזו חשובה מאד, ואת חייבת להיות, ולצערי אין לי שעה אחרת היום כי היומנים של כולנו עמוסים.. ב 17:00 את היחידה שלא יכולה, ואני צריכה שתזיזי את התכוניות שלך כדי להיות בפגישה הזאת."
למרות הטון הרגוע של המנהלת שלה, מורן הרגישה מעט מותקפת. לאחר ההתלבטות קצרה בין האפשרות לתקוף חזרה על הבקשה החצופה ולא לחשוף פרטים לבין להישאר רגועה ולהסביר לה כאישה לאישה שהיא חייבת לצאת היום ב 16:00 בחרה לשלב בין השניים.
"אני מצטערת, אני ממש לא יכולה היום. יש לי תור לרופא שאני ממתינה לו לא מעט ואסור לי לפספס אותו. סגרתי את זה ביומן ובאישור מיוחד מספיק זמן מראש. אז אני מבינה את האילוצים שלכם, אבל גם לי יש את האילוצים שלי, ואני חושבת שזה לא בסדר מצידך להעמיד אותי בסיטואציה בה את מבקשת ממני לבחור בין הבריאות שלי לבין העבודה"
"אני מבינה, אבל זה מאד מאד חשוב. עד כדי שזה לא ניתן לדיון, וזה חייב לקרות היום. לאילן יש המון קשרים, תגידי לי מי זה הרופא ונדאג שנטלי תזיז לך את התור לימים הקרובים" – מאי ישבה קפואה על קצה הכיסא בגב זקוף ודיברה בטון קר ורגוע מבלי להזיז שריר בגופה. מורן לעומתה, זזה באי נוחות בכיסא וכאשר מאי סיימה לדבר, התרוממה, רכנה מעל השולחן ובטון כועס מאד תקפה את מאי " למה את חושבת שאני אספר לך, לבוס שלי ולמזכירה שלו – אצל איזה רופא אני מטופלת ולמה?? אולי פשוט נתלה שלט במטבחון?!"
"לא צריך להסביר למה... אנחנו לא רוצים להתערב.. רק מציעה לעזור" – המשיכה מאי, ועקבה אחרי מורן עם המבט.
"נכון" - השיבה מורן בנימה צינית - "כי אם אגיד לך את שם הפרופסור, לא תגלו מי הוא ובמה הוא עוסק ותסיקו מסקנות..." – היא עקפה את השולחן, הפנתה את גבה למאי ובשילוב ידיים נעמדה עם הפנים לים "אני לא יכולה היום. וזה לא דיון. אני פה עד 16:00 תמצאו כל שעה אחרת במהלך היום ואפנה אותה" היא הסתובבה חזרה למאי והוסיפה בחיוך קטן – "עכשיו תסלחי לי, יש לי מלא עבודה.." 

מאי יצאה. השתיים לא דיברו במהלך היום, הפגישה לא הוזזה למועד אחר ומורן ידעה שמההנהלה מחכים לראות מתי תבטל את תוכניותיה ותישאר לפגישה כמו שתמיד נהגה לעשות. אבל הפעם זה היה שונה. לא עוד דייט כושל, לא פגישה עם חברה ואפילו לא האזכרה של הוריה – את כל אלה כבר ביטלה לא פעם בגלל אילוצים בעבודה.

בשעה 16:10 מורן כבר עמדה ליד המעליות בקומה של המשרד. נטלי שחלפה על פניה, כהרגלה, לא פספסה הזדמנות לעקוץ "להגיע באיחור של שעה זה סבבה, אבל להישאר את הזמן הזה בסוף היום גדול עלייך?" – שמעה מורן את קולה הצעקני של נטלי. ולמרות שהשכל תמיד אמר לה "תתעלמי מהסתומה!" מורן סובבה את הראשה אליה וענתה בטון מתנשא "נראה לי שנשארתי פה מספיק שעות נוספות, שאני יכולה לצאת ב 16:00 עד סוף ימי חיי!"
"טוב טוב, אל תעופי! בכלל יש פגישה אצל אילן היום!" – השיבה נטלי בצעקה ותנועת יד מתנפנפת.
"הודעתי למאי שאני לא מגיעה" – צעקה לה מורן ונכנסה למעלית. 

 

לאחר כמעט שעה של נסיעה בגשם שלא די לו, וכמה שיחות מהמשרד אליהם בחרה לא לענות, התייצבה מורן במרפאה של פרופסור קרנר ולאחר המתנה של דקות אחדות נכנסה לחדרו.
"שלום פרופסור" – אמרה מורן בחיוך רחב בשנייה שפתחה את הדלת.
"מורני! מה שלומך?" – חייך פרופסור  קרנר והושיט את ידו. מורן התקרבה ולאחר לחיצת יד מלווה בחיוכים התיישבה בכיסא מולו. "אז הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בעצם לפני 3 שבועות, כשעשינו את ההפריה." אמר קרנר תוך כדי שהוא עובר על התיק שלה במחשב.
"נכון" – חייכה מורן.
"ולפי החיוך אני מבין שלא הגיעה הווסת" – הרים את מבטו למורן, העביר את ידו בשערו הכסוף, והצביע על כיסא הבדיקה.
"נכון!" מורן קמה בקופצנות, החלה לפשוט את בגדיה מאחורי הווילון והמשיכה "אבל אני יודעת שזה לא אומר כלום... מצד שני שבוע זה כבר איחור רציני, עוד לא היה כזה, אז זה כן קצת מרגש... אבל עמדתי בפיתוי ולא עשיתי בדיקה ביתית. אני מוכנה." – קראה בהתלהבות לפרופסור לאחר שנשכבה על הכסא בתנוחה בה תמיד הרגישה נבוכה. גם עכשיו, המבוכה הייתה שם, אבל ההתרגשות גברה עליה.
"אנחנו מתחילים" - הכריז הפרופסור. מורן לקחה נשימה עמוקה, נשכה את שפתיה כדי להסיר את החיוך שטרם הוצדק והתרכזה בנקודה המתקלפת בתקרה שכבר הכירה היטב.
דקות ספורות לתוך בדיקת האולטרסאונד, שחג בחלל רחמה שוב ושוב בתנועות עדינות אך לא נעימות, העבירה מורן את מבטה מהנקודה שעל הקיר אל הפרופסור ששתק. את הבעתו זיהתה מיד והדמעות לא איחרו לבוא ולזלוג על לחייה.
"אני מצטער מורני.. אבל אני לא רואה הריון... " – לחש קרנר, הוציא את האולטרסאונד והניח אותו במקומו " את יכולה להתלבש..." ומבלי להסתכל על מורן, יצא והסיט את הווילון אחריו, כדי לאפשר לה להתארגן בפרטיות.
"אבל...אבל.. איך? איך לא?... אני בשבוע איחור! זה לא קרה לי בחיים..." –  סיננה מורן מבין הדמעות, תוך כדי שהיא מתלבשת מאחורי הווילון.
"תראי מורני, את עוד חודשיים בת 45.. " התחיל הפרופסור להסביר, אבל מורן קטעה אותו באסרטיביות - "נכון, זה אומר שנשאר רק עוד ניסיון אחד להפריה עד יום ההולדת.. כי אחרי זה אני כבר לא אהיה זכאית.."
"נכון, אבל מה שאני מנסה להגיד, זה שיכול להיות שהאיחור שלך קורה כי נכנסת לגיל המעבר..."
"מה? איזה גיל מעבר? אני בת 44!" – התקוממה מורן.
"נכון.. אבל זה קורה לפעמים.. יש מקרים שזה מקדים והתסמינים מתחילים כבר לפני... יש לך גלי חום מדי פעם?" – קרנר היה רגוע וקשוב, וכאשר שאל על גלי החום, מיד ראה את השינוי בהבעת הפנים שלה שהפכו למבוהלים.
"הבוקר... היום בבוקר קמתי כולי ספוגה בזיעה והיה לי ממש חם... גם בבוקר וגם פעמיים במהלך היום... אבל חשבתי שזה בגלל החלום..." – גופה קפא במקום ורק מבטה נדד בחלל החדר.
"על מה חלמת בלילה?" – שאל אותה הפרופסור והושיט לה טישו.
"חלמתי... שאני בחדר השינה שלי, וחם לי מאד... בוער עד כאב, כמו כוויה... ואני לא מבינה למה ומה קורה. אז אני מתקרבת אל החלון ורואה שבחוץ השמים שחורים והכל בוער... שריפת ענק וכדורי אש נופלים מהשמים. ואז אני רואה אחד מהם מתקרב אלי במהירות ורגע לפני שהוא פוגע בי עובר לי בראש שזה סוף העולם...וזה באמת סוף העולם.. אם נגמר לי המחזור רגע לפני הניסיון האחרון שלי... זה סוף העולם..." – סיימה מורן את דבריה בקול חנוק והביטה בפרופסור בעיניים דומעות, עדיין קפואה בכיסא.
"מורני..." קרנר קם משולחנו לכיור, מזג כוס מים, הגיש לה והתיישב לידה – "החלומות הקשים מגיעים אלינו בגלל לחץ וסטרס שאנחנו חווים.. והחום הקיצוני בשילוב עם היעדרות של הווסת הם הסממנים הראשונים לתחילת גיל המעבר... אבל זה לא סוף העולם. יש עוד פתרונות. אפשר לקחת תרומת ביצית. אפשר לאמץ.. אפשר..."
"לאמץ?? תרומת ביצית?? מה עשיתי בזה?" – מורן הרימה את קולה ולראשונה זזה בכיסא בחדות.
"את תהיי אמא!" – השיב לה בחיוך "כמו שאת חולמת ונלחמת כל הזמן הזה. וגם תצילי ילד שנשאר ללא הורים ותתני לו את אהבתך" – קרנר דיבר ברכות ולקח את ידה בעדינות, אבל מורן שלפה אותה מכף ידו וקמה מהכיסא תוך שהיא צועקת על הפרופסור ומניפה את ידיה.
"להיות אימא למי?? לילד זר?? לילד שאין לו שום קשר אלי?? אני לא רוצה להציל אף אחד, אני רוצה ילד שהוא שלי!"
"את נסערת, אני מבין.. " – קרנר שמר על קולו שליו, קם וחזר לשולחנו – "אני מציע לך שתלכי לנוח ותחשבי על זה, תקראי על זה קצת. אני אעזור לך במה שצריך. יש עוד דרכים..."
מורן התקרבה במהירות לשולחנו של הפרופסור, רכנה מעליו והמשיכה למחות בטון גבוה:
"לא לא.. אני לא צריכה לנוח. ואני לא צריכה לקרוא! ואני לא צריכה לחשוב! אני צריכה ילד שהוא שלי. שהוא ממני. שיגדל בתוך הגוף שלי. שיהיה לו את האף שלי ואת הצחוק שלי! אתה מבין את זה?" – היא דפקה בידה על השולחן של קרנר והקפיצה אותו קלות "את הגנים שלי!"
הפרופסור שתק. מורן לגמה מהמים שמזג לה קודם, ולאחר כמה נשימות עמוקות המשיכה בטון רגוע יותר.
"הגזמתי.. אני מצטערת.. לא התכוונתי. בוא נקבע את ההפריה האחרונה שלי לעוד חודש וקצת, ואני אמשיך עם ההורמונים, כרגיל... ונקווה שזה יעבוד.. זו ההזדמנות אחרונה שלי. אולי יהיה לי מזל. חייב להיות לי מזל.." – מורן חייכה מבין הדמעות ובניסיון להסדיר את נשימתה התיישבה מול קרנר, שהיה רגוע ונשען לאחור בכיסאו עם אצבעותיו שלובות זו בזו.
"אני מצטער אם לא הייתי ברור מספיק. אנחנו לא יכולים לעשות טיפולי הפריה ברגע שהווסת אינה סדירה או אינה מגיעה. לכן, בהתאם למצב, האופציות שלך הן – תרומת ביצית, אימוץ או אומנה. אם אינך מעוניינת, זוהי זכותך. אם תרצי להתקדם באחת הדרכים שהצעתי – את יותר ממוזמנת." הפרופסור דיבר בקרירות, וכשסיים את דבריו הביט במורן והמתין לתגובתה. לאחר כמה רגעים בהם היא נשארה קפואה במקום, המשיך "זהו. פגישתנו הסתיימה להיום."
מורן הביטה בו כמה רגעים נוספים במבט קפוא, נגבה את הדמעות, ולבסוף קמה מהכיסא, התקדמה לכיוון הדלת, ורגע לפני שיצאה הסתובבה אל הפרופסור ובקול שקט, אך מלא בזעם עם אצבע מונפת באוויר אמרה:
"אם אתה לא תעשה את ההפריה הזאת, אני אמצא רופא אחר שיעשה אותה." 

 

מורן יצאה מהמרפאה ובמקום לרדת לחניון, בחרה לצעוד היישר לרחוב אבן גבירול הרועש של תל אביב. הרוח והגשם שהשתוללו בחוץ מהבוקר פסקו וירד ערב חורפי רגוע אך קר במיוחד. היא בחנה את הרחוב בחיפוש אחר מכולת פתוחה, על מנת לספק את החשק הראשון שהתעורר אצלה, לאחר איפוק של שבוע - סיגריה. לאחר כמה מטרים של הליכה מהירה, ליד גן העיר, הבחינה בבית קפה קטן ולידו מכולת. "אין יותר טוב מזה!" חשבה וזה אחר זה ניגשה אליהם, הצטיידה בהפוך גדול על בסיס סויה וקופסת פרלמנט לייט. משם המשיכה לגן העיר, עלתה לקומת הגג שהייתה ריקה מאדם ולמרות הקור התיישבה בפינתה הקבועה על ספסל אבן רטוב. היא לקחה לגימה מהקפה, הציתה את הסיגריה ולאחר כמה שאיפות התכופפה קדימה ובכי מר פרץ ממנה. המחשבות שהציפו נעו בראשה במהירות "אני לעולם לא אהיה אמא. לא יהיה לי ילד משלי.. אני לבד.. לבד.." מורן בכתה בקול שהפך לצרוד ומלמלה מילים בודדות מהמחשבות שהתרוצצו בראשה. הסיגריה נשרפה עד הפילטר וכשהבחינה בכך מיהרה לכבות אותה ולמצוא לבדל מקום בין האבנים השלובות בספסל. היא לקחה נשימה עמוקה, עוד לגימה מהקפה, ניגבה את עיניה, והציתה עוד סיגריה. "מורן, מה קורה? פשוט תלכי לרופא אחר." אמרה לעצמה בנחישות, הזדקפה ולקחה עוד שאיפה מהסיגריה. "תראי לקרנר שהוא טועה. כמו שאת עושה לכולם.. והוא טועה! את הרי יודעת בתוך תוכך שזה שטויות, את תהיה אמא! עוד רגע זה קורה. תמשיכי להאמין. ובדיוק כמו שאמרת לו – תמצאי רופא פוריות חדש!" מורן הוציאה את הנייד מהכיס של המעיל על מנת לחפש רופא, אך מחשבתה נקטעה כי לצד המיילים והשיחות שהופיעו על הצג, הבחינה בזימון חריג שקיבלה "שימוע אזהרה – מורן + מאי + אילן" הנקבע למחרת ל 9:00 בבוקר במשרדו של הבוס. "אבל למה כל כך מוקדם?" סיננה לעצמה בקול מתוסכל, החזירה את הנייד למעיל, שהיה כולו רטוב מהישיבה על ספסל האבן. היא קמה, אספה את בדלי הסיגריות והחלה להתקדם בחזרה אל רכבה. 

 

למחרת בבוקר, בשעה 9:20, מורן נכנסה למשרדו של אילן, בו נקבעה לה שיחת האזהרה. פרצופיהם של מאי ואילן היו כעוסים על האיחור, אבל מורן הרגישה עייפה ומלבד "אני מצטערת" לא הצליחה לומר דבר. היא לא התגוננה על הנאמר, לא שיתפה אותם בתחושותיה ומה עבר עליה ערב קודם לכן, רק הקשיבה והנהנה לחיוב לכל נזיפה שנזרקה לעברה. מדי פעם מלמלה "אני מצטערת" בקול שבור כי ידעה שזה מה שמצופה ממנה. היא לא התרגשה מהשיחה, תפקידה בכיר בחברה והשנים של הניסיון העניקו לה תחושת ביטחון וידיעה שזה חסר משמעות.
"אז אנחנו סגורים על כל הסוגיות של המקרה?" – שאל אותה אילן בקול רשמי לקראת סוף השיחה.
"לגמרי, בוס" – ענתה לו מורן בקול שקט ורגוע. מאי שישבה בשקט כל השיחה, חייכה חיוך מלאכותי רחב והוסיפה:
"מעולה! אפשר לחזור לעבודה!" 

בדרך לחדרה מורן הבחינה בהודעה טקסט מספיר שנשלחה לטלפון הנייד שלה בזמן השימוע:
"היי ממי, בוקר טוב. מקווה שאת כבר לא כועסת עלי... דבר איתי כשאת יכולה"
היא חייכה חיוך קטן לעצמה ומיד השיבה לה:
"אני אף פעם לא באמת כועסת אלייך או'חתי... פשוט חווה המון תסכול.. אני מצטערת שיצאתי עליך אתמול.. אני יודעת שניסית לעזור.."
ולפני שהספיקה להגיע לדלת משרדה אחותה השיבה לה:
"אני יודעת ממי, הכל טוב. אולי תבואי אלי היום בערב? אני מסיימת לעבוד בסביבות 20:00"
מורן התיישבה אל שולחנה וראתה בעיני רוחה את הבית של ספיר, את עצמה על הספה שלה, את אחיינה דניאל בן השנה מחובק איתה, את אחותה מוזגת להן קצת יין ותחושה נעימה התפשטה בגופה. היא חייכה בשלוה ומהרה להשיב לה "קבענו". 

בסיום יום העבודה החלה להתארגן לביקור אצל אחותה מלאה בציפייה לקראת המפגש. תוך כדי כך הטלפון שלה צלצל וספיר בצד השני של הקו התנצלה על כך שהיא מתעכבת מעט והוסיפה ששרון, המטפלת של דניאל, צריכה לצאת ב 20:00 והיא תשמח אם היא תגיע בכל מקרה בשעה שקבעו. מורן נענתה בחיוב וחשבה בינה לבינה שגם אם זה מקרי וגם אם לא, היא תמיד תשמח לשמור על דניאל. 

 

"מורני! איזו הפתעה!" – חייכה שרון כשפתחה לה את הדלת והשתיים התחבקו.
"מה שלומך?" – שאלה מורן בחיוך בעודה נכנסת לביתה של ספיר וסורקת אותו בזריזות "איפה דניאל? ישן?"
"בטח!" – הצהירה שרון בגאווה "מה עם ספיר? שוב מתעכבת בעבודה?"
"כן, בטח תגיעה עוד שעה.." – השיבה מורן והסירה את מעילה.
"לא הייתי סומכת על זה, היא לא הבן אדם הכי מדויק בזמנים.." – גיחכה בציניות.
"כן, זה משפחתי אצלינו" – צחקה מורן והמשיכה "אבל הכול בסדר, אני פה."
"לא להעיר אותו בשביל לחבק!" – נזפה בה המטפלת בטון סמכותי עם אצבע מונפת באוויר. מורן בתגובה צחקקה ומהרה לענות לה בחיוך רחב: "אל תדאגי"
שרון התארגנה בזריזות, השתיים נפרדו לשלום וברגע שהדלת נסגרה, מורן התגנבה לחדרו של דניאל. היא רכנה מעל העריסה שלו, הביטה בו בדממה וליטפה את ביטנו בעדינות דקות ארוכות. "אוהבת אותך מלא קטני!" – לחשה בחיוך ויצאה מהחדר. 

קצת אחרי חצות מורן התעוררה בבהלה על הספה בביתה של ספיר מקולות בכי ודפיקות בדלת. "רגע!" קראה לעבר הדלת ורצה לחדרו של האחיין שלה שעמד בעריסה שלו ובכה. היא הרימה אותו על הידיים, ניגבה את הנזלת והדמעות שלו, חיבקה אותו חזק וניסתה להרגיעו " ששש... די קטני, די... הכול בסדר". הדפיקה בדלת נשמעה שנית והיא ניגשה לדלת יחד עם דניאל. "מי זה?" שאלה בחרדה מעבר לדלת הנעולה, תוך כדי שהציצה בעינית וראתה שני שוטרים ואזרחית.
"שלום גברתי, זה משטרה ועובדת סוציאלית. מבקשים שתפתחי לנו על מנת שנוכל לשוחח" – נשמע קול של אישה מעבר לבכי של דניאל. מורן פתחה את הדלת בידיים רועדות והחלה להסביר את עצמה עוד לפני שהדלת נפתחה.
"הילד בסדר גמור, הוא התחיל לבכות רק עכשיו. אני דודה שלו, לא עשיתי לו כלום.. אני רק שומרת עליו היום.."  - מורן דיברה מהר והרגישה שעשתה טעות שנרדמה ובינתיים שלושת האנשים נכנסו אל תוך הבית.
"גברתי," – פנתה אליה האישה שלא לבשה מדים "אנחנו לא מאשימים אותך בכך שהילד בוכה" היא המשיכה ברכות
"שמי אילנה, אני עובדת סוציאלית. מה שמך?"
"מורן.." – סיננה בשקט.
"מורן מה?" המשיכה אילנה. 
"מורן גורן.."
"האם את אחות של ספיר גורן?" – הצטרפה השוטרת.
"כן.. כן.. למה? מה קרה? קרה משהו?" – שאלה מורן בקול חנוק תוך כדי שהיא מנענעת את דניאל שבוכה על ידיה.
"בואי נשב רגע.." – הציעה עובדת הסוציאלית וכולם התיישבו בסלון. אילנה הביטה בדניאל שהחל להירגע והניח את ראשו על הכתף של מורן וחבק את צווארה בידיים הקטנות שלו. "זה הבן של ספיר?"
"כן.. דניאל.." – ענתה מורן בעדינות.
"איפה אבא שלו?" – המשיכה אילנה.
"אין לו אבא, הוא מתרומת זרע.." – אמרה מורן בעודה מלטפת את גבו של דניאל, והמשיכה באיפוק כדי לא להבהיל את אחיינה "קרה משהו לספיר?"
אילנה התיישבה לידה ואחזה בידה. בזמן שהשוטר שהיה איתם דיבר לראשונה.
"אנחנו מצטערים להודיע לך על כך שספיר הייתה מעורבת הערב בתאונת דרכים קשה.." – מורן השמיעה יבבה והדקה חזק את האחיזה של אילנה. עיניה התמלאו בדמעות ונשימתה נעשתה כבדה. אילנה ליטפה אותה עם היד השנייה ופנתה אליה:
"מורן, הסתכלי אלי.." דיברה אילנה בעדינות ולאחר שמורן סובבה את מבטה המשיכה "אני יודעת שזה קשה, אבל אני צריכה לבקש ממך להיות חזקה, במיוחד בשביל דניאל.."
"מה מצבה?" – סיננה מורן מבין הדמעות בשקט.
"לצערנו, מצבה היה קשה מאד.. ולא הצליחו להציל אותה" – המשיך קצין משטרה בקול שקט ורגיש.
מורן שתקה כמה שניות, חיבקה בחוזקה את דניאל שאחז בה וחזרה על מה שהשוטר אמר לה במלמול שקט, בעודה מנענעת את גופה קדימה ואחורה. עד שלפתע היא עצרה, הרימה את מבטה ולחשה:
"או'חתי..." כאב חד התפשט בכל גופה, בדמיונה שמעה את עצמה צורחת, בוכה, משתוללת ומרביצה בזעם לכריות הספה, אבל בפועל ישבה קפואה, חיבקה את דניאל שנרדם בשתי ידיה, מבטה ננעל על נקודה בקיר שממול והדמעות זלגו מעיניה בשקט מוחלט. קולה של אילנה הפך למהומהם.
"אני יודעת כמה זה קשה ולא נתפס. אני פה, אלווה אותך בכל רגע. כל דבר שתצטרכי מתי שתצטרכי. כרגע לדניאל יש רק אותך, והוא צריך אותך. את צריכה להיות חזקה בשבילו. אני אעזור לך... מורן? " – עצרה אילנה כי הרגישה שמורן לא בקשב וחששה מתגובתה.
"כן.." – מורן שיחררה את מבטה מהקיר, החיזיון שלה התפוגג והיא הפנתה את ראשה אל אילנה. "שמעתי.. את תעזרי לי.." ענתה בקור ובאדישות. "ומה יהיה עם דניאל?"
"מכיוון שבמסמכים את רשומה כאפוטרופוס שלו, בינתיים הוא רשאי להישאר איתך. בהמשך, במידה ותרצי, תוכלי לאמץ אותו באופן רשמי או.." – מורן קטעה את דבריה והשיבה:
"לא.. לא יהיה 'או' "

רק חברים רשומים יכולים לדרג את הסיפורים. ניתן להרשם או להכנס לחשבונך בראש הדף.

דירוגים

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

Elaad

כתוב בצורה מקסימה וסוחפת. תחושת ההזדהות עם הגיבורה חזקה מאוד, והסוף ממש בועט.
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

גל לרמן

מרתק וכתוב נפלא!
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

ליטל

מעולה!!!
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

קסטוריאנו שרה אלאלוף

סיפור מרגש
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

דניאל

כתיבה מעולה !
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

אלאלוף רפאל

סיפור יפה מאוד
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

ענבל

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

Neomi

Love it!!!
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

Carmela Kramer

Sad and Happy at the same time.
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

חיה קרני

וואו ממש אהבתי !
מרגש, מרתק, אמיתי .
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

כחל מאירי

אהבתי מאוד
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

בארי מאירי

מאוד מרגש
bottom of page