לונדון קולינג

אופיר מלכי

חלק ראשון: חנות הספרים של ג'ף האמריקאי

"עצור! משטרה!"

קול חבטה וריצה מהירה מתחת לחלון חדר השינה בשלוש לפנות בוקר. החדר נתפס ברובו על ידי  מיטה זוגית בעלת מזרון קפיצים זול , קירותיו היו לבנים וערומים , רק החלון התהדר בוילון תחרה עם שולי כסף. לא היה די מקום בדירונת השכורה. אבל זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי . אם לא עשיתי תנועות חדות ורחבות הצלחתי לא להתנגש בפריטי הריהוט.  

"מה לעזאזל"? הפטיר ג'ף שבקבוצת התאטרון הקהילתי קראנו לו 'האמריקאי'.

נפגשנו בתאטרון בין אילתור לצרחות הבמאי צמחה בינינו ידידות עם הטבות.   

כעת משהתעוררנו בעקבות המרדף המשטרתי ,עשינו סקס מהיר ,נטול משחק מקדים, שהיה בדיוק הדבר שנזקקתי לו כדי להירדם בחזרה. 

הרשיתי לעצמי להתעורר מאוחר. זה היה יום חמישי היום החופשי שלי . ג'ף כבר יצא. מתחשב כדרכו מבלי להעיר אותי . היתה לו חנות ספרים יד שניה ולאחרונה חיבר שני מחשבים לרשת האינטרנט שזה עתה הגיעה לישראל.

החנות צברה הפסדים בקצב מסחרר וג'ף היה עגום ומיואש בעיקר ,כי נגמר לו התקציב לרכישת 'גראס' .זה היה משבר חמור עבור מי שמעשן מגיל 16 לפחות שלוש סיגריות ביום. זו היתה הסיבה לכך שלא לקחתי את היחסים איתו ברצינות. הד.נ.א שלו עבר כל כך הרבה מוטציות בעקבות השימוש הקבוע שלהביא איתו ילד לעולם זו רולטה ביולוגית.                 ג'ף לא היה עשוי מהחומר שאבות עשויים ממנו. יש אנשים שלא בנויים לזה.

כשיצאתי מהמיטה קיללתי מפני שלא יכולתי להכין לעצמי שני ספלי קפה רותח. הטקס ההכרחי לפני שאני מתחילה לזהות את עצמי ואת הסביבה. מפני שמישהו [ סביר להניח אני] הניח במקרר קרטון חלב ריק ומטעה.

נאלצתי ללכת  לקיוסק הקטן הסמוך שהיה פתוח 24 שעות ביממה. שהיה ממוקם בקצה חניה מוצלת במקום מוסתר. על המדרכה מצאתי מעטפה חומה גדולה ותפוחה, מלאה בעלים ירוקים וריחניים.  'גראס' משובח. כנראה , הנרדף מאתמול ביקש להשליך את הראיות המרשיעות לפני שהשוטרים עורכים עליו חיפוש. 

אחר הצהריים נתתי קפיצה לחנות של ג'ף. חנות מוארת שכל קירותיה מדפי ספרים מהרצפה כמעט עד לתקרה. סולם קטן עמד בפינה. והמחשבים החדשים עמדו במרכזה במקום שבו היה פעם שולחן קריאה מעוצב. החנות היתה ריקה מקונים. ג'ף ישב בוהה בחלל אפילו לא מעמיד פנים שקורא עיתון .

"יש לי משהו לבקש ממך ומשהו לתת לך" בישרתי בעליצות

ג'ף העניק לי מבט  די מפוקס ולכן גם מלנכולי. 

שלפתי את המעטפה מהתיק והנחתי אותה מולו על הדלפק.

"סנטה קלאוס הגיע מוקדם השנה" אמרתי 

את ארשת פניו כשפתח את המעטפה אפשר לתאר על הקשת שבין מאושר להיסטרי. 

"מה את צריכה?" שאל כשנרגע ושילב אצבעות ידיו בשלי במחווה חמימה 

"  אני רוצה שתאתר את מספר הטלפון של אבא שלי באמצעות האינטרנט"

"אפשר לנסות" ג'ף נעשה רציני " את בטוחה שאת רוצה? זו עלולה להיות חוויה לא נעימה"

"לדעתי הוא לא יצא מלונדון" התעלמתי מאזהרתו והוספתי " כל חיי קיוויתי שנפגש" 

זה היה נכון. מילדות הבנתי שחסר לי משהו. בשנים הבאות,  בהיתי לעיתים קרובות בתצלום שלו . חוקרי הזיהוי הפלילי מרכיבים דיוקן מפיסת ד.נ.א שנמצאת בזירה.                     בתהליך דומה הרכבתי אדם שלם מתצלום  : זה אבי. גבר צעיר עומד על גבעת חול בגב זקוף בידיים משולבות מצמצם עיניו מפני השמש המדברית. שזוף, תמיר, מלא בטחון עצמי. זכרתי כיצד התבוננתי בגברים בעלי חזות אירופאית שהלכו ברחוב. שוקלת אם הם בטווח הגילאים הנכון. אולי זה עם המגבעת והחולצה המכופתרת, זה ששערו הבהיר קצוץ בקפידה,  זה אבי שהחליט לבוא להכירני?

בהעדרו היה נוכח בכל מרקם חיי.                                                                                                                           לא יכולתי להסביר את כל זה לג'ף. גם לא רציתי. התביישתי. 

במקום זה אמרתי : " הדבר היחיד שמפחיד אותי זה למצוא מצבה "

ג'ף ניגש אל המחשב והדליק את המסך. אז הקיש את שמו המלא של אבי  והמתין.

"זה יכול לקחת יומיים" אמר "אני מריץ חיפוש בדפי זהב של לונדון רבתי. זה ארבעים מיליון איש"

" לא היה לי מושג שלונדון כל כך גדולה" נדהמתי "תתקשר אלי כשזה יהיה מוכן. אני על קוצים . הרגע הגדול מתקרב. ואני לא יודעת איך אעביר את הזמן"

כעבור יומיים ,התבוננתי במדפסת שבחנות, מוציאה בפסקנות שורה אחרי שורה של אבות אפשריים.

לבסוף ,עצרה . ברשימה המסודרת הופיעו ששה שמות וטלפונים . אחד מהם הוא האבא שלי.                                                                                                                         המסע שהתחיל מרגע שעמדתי על דעתי , הגיע לנקודת אל חזור. 

"שלום. הגעתי לג'יימס צ'רלס בישוף"?

איך הצלחתי לדבר באופן קוהרנטי נפלא מבינתי. 

"כן" היה לו קול נעים וחמים. זו השיחה הראשונה עם האדם הראשון ברשימת האבות.

היתה לי תחושה שזה הוא. 

"ביקרת  בישראל ב1967"?

"כן" הוא נשמע שלוו 

" נראה לי שאני הבת הביולוגית שלך" אמרתי ישירות

להפתעתי פרץ בצחוק .

'הוא כנראה מטורף' אמרה אימי בפליאה כשספרתי לה על השיחה 'תמיד חשדתי בזה'.                              

היא היתה הודית שמנמנה שהפליאה לקסום תבשילים במטבח קטן וגדוש צנצנות. מילדותי תחבתי ראשי לתוך התבלינים ולמדתי לזהות את מרכיבי המאסאלות השונות רק על פי הריח. בשר אוהב קינמון והל. עלי דפנה משמרים  כורכום הורג חיידקים . המוסקט מעורר חלומות צלולים. אימי בישלה וריפאה בו זמנית תוך שהיא מפזמת שירים מתוך 'סאנגם' . פעם אני זוכרת, ראיתי אותה בוכה ולא ידעתי אם זה בגלל הבצל שהיא קוצצת או בגלל השיר העצוב. או אולי היה זה משהו אחר.  

" כן.  נראה לי שאת היא" אישר לבסוף.

התחלנו מתכתבים. הוא סיפר לי על ילדותו בצל מלחמת העולם השנייה: הם עברו לגור מתחת לקרקע במנהרות הרכבת התחתית בתקופת ה'בליץ', באותה תקופה מתה אימו במהלך לידה והוא בתור הבן הבכור הפך למבוגר בעל כורחו והוא בן 16 . על מכתביו חתם באותיות גדולות 'Dad'. משמע 'אבא'. כמו כן, היתה לו רעיה בשם יטקה. 

'מכתבים אפשר להחביא' אמר ג'ף עדיין ספקן.

הוא התקשה לסלוח לאבי .  למרות שחזרתי והסברתי לו שהיתה זו אימי שנטשה אותו בלונדון וחזרה לישראל. היא לא רצתה להשאר באנגליה.                                                      במכתבים ששלחתי לו, כתובים על נייר, מוכנסים לתוך מעטפה עם בולים, שרטטתי פכים וזוטות מתוך חיי הקטנים. שוקלת מילים, משרטטת דיוקן שאני סבורה שיגרום לו גאווה.   אחרי חצי שנה של התכתבות ,הודעתי שאני מגיעה ללונדון.

"אוי ואבוי. מה את הולכת לעשות עכשיו"? 

אמי היתה בלתי נלהבת בעליל.                                                                                                             

הייתי בת שובבה. לדבריה ,לא הפסקתי לזוז  כבר בבטן עד שיצאתי שלושה שבועות לפני הזמן.                   

'אין לך סבלנות'!                                                                                                                               

ישבנו אצלה במטבח הקטן ושתינו תה שלי ירוק ופרחי יסמין לבנים שקופים שטו בתוכו  ושלה צ'אי  מתובל ממותק עם חלב. היא טיגנה כמה 'פורי' משולשים ממולאים קוקוס ושקדים נוטפי סוכר ומי וורדים .

" אנחת בנמל התעופה 'היתרו' ומשם אקח אוטובוס למחוז 'סארי'" הצהרתי בביטחון. 

"תגידי לו שייקח אותך לראות את ה'ביג בן'"                                                                                      

דרשה במהירות אחרי שהתרשמה שאני נחושה בדעתי לנסוע                                                                                                                                            

"לא יתכן שתטוסי ללונדון ולא תראי את השעון"!

התייאשתי כבר מהניסיון לנהל איתה שיחה נורמלית. 

גם ג'ף לא הועיל, הוא היה מסטול מהתחת וצחקק ברגעים הלא נכונים של השיחה. 

 " בכל משפחה יש ארון מלא שלדים וסודות" אמר                                                                              

עובר פתאום להגיג פילוסופי מופשט , ממקם אותי בתפקיד השלד המבהיל שיוצא מהארון. 

כשנחתתי ב'היתרו 'ירד גשם היה קר ואפור. יצאתי מהרחם המהבילה , הרועשת ונודפת ריח הזיעה של תל אביב באוגוסט לתוך המעבדה הסטרילית של דר הו הנעלם המסתורי בעל כוחות העל.                                

תוך דקות, התפזרו הנוסעים הישראלים בחלל העצום ונעלמו מן הראייה.                                                          

מעולם לא יצאתי מגבולות הארץ, לא ציפיתי לגודל של שדה התעופה.                                                     

המקום הכי גדול והמוני בישראל שביקרתי בו ,וגם זה לצערי, הוא התחנה המרכזית הישנה בתל אביב עם מוכרי הנעליים , הקלטות המזרחיות שניגנו ללא הפסקה בצרחות, החום הכבד ואנשים שלא השתמשו בדיאודורנטים או השתמשו ביותר מדי דיאודורנטים, נדחפים בגסות מכל הצדדים בעוד מוכרים בדוכנים צווחים לתוך האוזן ממש: 'רק היום ...רק היום'.                                                                              

תוסיפו לזה בעיית ויסות תחושתי ותבינו למה אני מסכימה עם האמירה של סארטר:                           "הגהינום הוא הזולת".                                                                            עכשיו הייתי במקבילה הקפואה שלו. אלפי אנשים אצים לכל עבר בהבעות פנים נוקשות, ממאנים ליצור קשר עין.  איך אני מוצאת תחנת אוטובוס לסארי? ולמה חשבתי בבטחון עצמי מופרז שאסתדר בכוחות עצמי? הסתובבתי לכל כיוון. רגליי החלו כואבות.                                                                                                    

איפה? איפה? היכתה בי השאלה. ואחר כך שאלתי את עצמי לאן? לאן? 

 בצר לי התקשרתי שיחת גוביינא לאמי שענתה מייד. 

"איפה את"? 

"בהיתרו. אני לא יודעת לאן ללכת "

"ידעתי שזה יקרה " חגגה  את נצחונה ומייד עברה ל'מוד' המוכר של האשמות חסרות תכלית 

" למה היית צריכה לנסוע ? למה הוא לא מחכה לך בשדה?  "

"אמא. די כבר. אני לא ילדה קטנה" עניתי  דמעות של תיסכול בעיניי ומייד הרגשתי כמו ילדה

"לאאא.  את אשה עצמאית ובוגרת ! "

"טוב ! תודה לך " התרגזתי 

"מה את כועסת עלי עכשיו? ? אני אמרתי לך ללכת לאיבוד"?

סגרתי את השיחה וכולי רותחת חייגתי את מספר הטלפון שלו. 

" הלווו " אמר בנינוחות "איך עברה הטיסה"?

"אני לא יודעת איך להגיע מהיתרו אליך "

"אווו זו בעיה  " 

אמר ברוגע שגרם לי לרצות להעיף לו סטירה

"מה אני יכולה לעשות"?

"אני סומך עליך. את אשה חכמה וחזקה. " 

נפנף אותי בהבעת אמון עיוור שלא עודדה אותי ב'שיט'. 

סגרתי את השיחה . עכשיו כבר עמדתי לאבד את זה . באופן רשמי. מצד אחד אמא שתלטנית ומאשימה מצד שני אבא שלא שם זין. 

קמתי מהספסל . משכתי את ה'טרולי' בנחישות ויצאתי בעקבות זרם האנשים היוצא מהנמל דרך נתיבים ומסלולים ארוכים ומתישים אל הרחוב. אל האור. אל האוויר המזוהם והטחוב. והזנתי את עיניי לראשונה בלונדון האפורה . 

מצאתי אוטובוס אדום קומותיים שלקח אותי לתחנת ויקטוריה . שם נאמר לי  שיש רכבת מרציף 17 בעוד עשר דקות. הלכתי במנהרות כמו חולד עיוור עליתי במדרגות נעות הגעתי לרציף 17, עליתי על הרכבת והתרווחתי על מקום מושבי בקרון צפוף ודחוס. בעוד הרכבת דוהרת הבטתי מן החלון אל שכונות עוני, כביסה מתנופפת אל אוויר שנראה שחור, מתחתינו מתקדמים על גשרים שנראו רופפים. המראה היה מדכא.                                                                                                                   הייתי רעבה צמאה עייפה ועצבנית. ואז נדלק בי אות אזהרה. תחושה קדמונית שאנחנו מתקדמים בכיוון היציאה הלא נכונה מלונדון לכיוון צפון מערב. בעוד סארי נמצאת בדרום מזרחה. 

"סליחה. זו הרכבת לסארי"? 

שאלתי 

 מישהי חייכה ואמרה " לא. זו בכיוון ההפוך"

זינקתי על רגליי מבועתת הרכבת עצרה בצומת קלאפהאם .קפצתי מתוכה והטרולי הכבד נגרר אחריי במחאה שקטה. 

הייתי בצומת ענקית של עשרות רציפים. זו צומת הרכבות הגדולה ביותר של לונדון ולכל עבר היו נתיבים פרושים אל האופק .                                                                             הלא נודע היכה בי כמו אגרוף בסנטר. נוק אאוט . כל הדרכים הובילו הרחק מרומא . הרחק מאבא. איפה לעזאזל הוא מתחבא?  התקשרתי אליו שוב בגוביינא. 

"יטקה יצאה לתחנת הרכבת הקרובה והיא מחכה לך שם" אמר בזעזוע מסתבר שאימי התקשרה אליהם ונזפה בהם                                                                                         

"אם יקרה לבת שלי משהו זה בגללכם"!

יכולתי לדמיין את הצעקות.

הבנתי שהוא חסר ישע כמו זבוב בקערת מרק.  

עליתי מעלה אל הכביש הראשי, בהלוך רוח של מתאבדת.  עצרתי מונית שחורה ונהג פקיסטני שגבה את כל הכסף שהבאתי איתי לבזבוזים, הביא אותי בנסיעה של לפחות שלוש שעות למחוז כפרי ירוק, ואז לרחובות ישנים של קוטג'ים דו קומתיים , ואז לחצר קדמית שוממה שזקן גבוה בסוודר סגול ומכנסיים חומים עמד בה מתנודד ברוח ונראה אבוד.

​

פרק שני : למה באת לפה?

הדבר הראשון שעשיתי כשפגשתי את אבי שייחלתי להכיר כל חיי, היה לתקוע לידיו ברוגז את ה'טרולי' ולצעוד אל תוך הבית כמו סוסה. שום חיבוקים לא יהיו פה .לעזאזל.               הוא הגיע אחרי אל המטבח כולו רועד ולא ידעתי אם זה מפחד או מחולשת הזקנה.                                   

הוא היה בן 83. אבל כמאמר הפתגם עדיין שמר על השיניים שלו.                                                                  

עמדנו ושתקנו. מנסים להכיל את הסיטואציה. מזל שלא היה אף אחד בבית. כי יכולנו לקחת את הקצב שלנו. האיטי. לסקור את האדם שמולנו. בלי יותר מדי מלל.                            הבחנתי במצח הגבוה ובאף הנשרי הצר המשותף לשנינו. אותו סנטר נאה. אותו מבט כמו מעורפל שלא מפספס שום דבר. ואותו גרעין נסתר של עוצמה שקטה שמסווה עצמו בגינוני נימוס וביישנות.         

אז צעדה לתוך המטבח גוצה נמרצת ומלאת חרדה. יטקה. אשתו והקרנבל התחיל. היא החלה למשוך כלי מטבח מכאן ומשם תוך שהיא מפטפטת בלי הפסקה, ספק מתנצלת, ספק כועסת .

"אמא שלך התקשרה...מאד פחדתי...לא ידענו איפה את..."

היו לה עינים מלוכסנות כמו של דודה שלי שנפטרה. והמוכרות של חיתוך עיניה גרמה לי לחבב אותה מייד. יטקה מזגה ספל יין אדום ושתתה אותה במהירות. 

'היא אלכוהוליסטית' אמר אבי בזעף 

היא צחקה כל כך חזק עד שהפליצה. ומייד התנצלה והפליצה שוב. 

צעדים נשמעו רצים במדרגות ומהקומה השניה ירד צעיר שדמה לאבי ולחץ את ידי בזהירות.

 'נעים להכיר ' מלמל בחוסר בטחון כללי והביט באימו לקבלת אישור.  זה היה אחי הצעיר ממני בשנתיים. רוברט.

'ארוחת הערב עוד מעט תהיה מוכנה' ברברה הגוצה השיכורה

 'אני מקווה שאת אוכלת אורז וירקות בקארי'? 

'בוודאי' אמרתי 'אני לא בררנית באוכל'

'את רואה'? אמר אבי כאילו ממשיך דיון שכבר התקיים 

'לא ידעתי מה את אוכלת' 

אמרה יטקה הצ'כית שאחר כך הסתבר שלא פגשה יהודי מימיה ולא הבינה מה אנחנו אוכלים. 

"אני חייבת להתקשר לאמא שלי להגיד לה שהגעתי ושאני בסדר" ביקשתי 

"כמובן" נבהלה יטקה "תתקשרי עכשיו".

אימי ענתה מייד .                                                                                                                                       

"אני בסדר" .                                                                                                                                    

התנשפות ואז " ספרי לי הכל. קחי את הזמן. השיחה על חשבונו".

יטקה הנמרצת ערכה לי סיור בביתם. בעוד אבי נגרר מאחור ומשתדל להסוות את נוכחותו.                           

היה זה קוטג' מסורתי ולו חצר קדמית ואחורית. בקומה הראשונה היו מטבח וחדר אוכל , סלון וחדר חממה שהוביל לחצר האחורית. בקומה השניה היו שלושה חדרי שינה לא גדולים.

בכל פינה בבית, ניצבו פסלוני חרסינה מכל הסוגים ובעיקר : פסלוני ליצנים. מוקיונים בעלי אף אדום משחקים עם ילדים, מחזיקים בלונים, משתעשעים עם כלבים , חתולים, סוסים. אחד אפילו היה יושב על ספסל ולוגם מבקבוק אלכוהול. 

הערב ירד, הארווי כלב הטרייר הזקן, נשכב לצידי וציפה לליטופים.                                            

'זו הספה שלו'  אמרה יטקה מבהירה לי את יחסי הכוחות המעמדיים בביתה. 

"מזל שהוא מרשה לי לשבת "עניתי                                                                                                      

הארווי תחב את חוטמו מתחת לכף ידי בתובענות.

'ספל תה מאריי'? 

שאל אבי מהמטבח מושך את הגיית שמי בפיו כאילו נהנה לומר אותו 

'אשמח'

מעל ראשי ריחף מעדנות ספל גדול מחרס עם תה שחור חזק ואבי הדליק את מכשיר הטלוויזיה.

'את מכירה את הסדרה 'איסט אנדרס'? אני צופה בה בכל ערב.'

'זו סדרה שנמשכת כבר כמעט חמישים שנה' אמרה יטקה בבעלתנות

"צ'רלס צופה בה מאז שיצאה לאוויר".                                                                                                 

היא מצאה סיבה ויצאה מהסלון שמעתי אותה מדברת בטלפון אך לא ניתן היה לשמוע את המילים. 

הייתי שבעת רצון לחלוטין מנוכחותנו הדוממת השלוה המשותפת. הרגשתי לראשונה בחיי מובנת.                             

מסתבר שאבי גילה ליטקה על קיומי רק שלשום. כשהייתי כבר בדרך אליהם. היתה לה התפרצות זעם מאסיבית. אבי סבר שתגובתה היתה מוגזמת. אני מכירה אנשים שנרצחו על פחות מזה.

יטקה שיכנה אותי בחדר השינה שלה, [ טפט ירקרק, בובות וליצנים, אגרטל וקערה ירוקים לשטיפת ידיים , מצעים ירקרקים ולבנים. מאד מרגיע].  נאלצת לחזור ולישון במיטה עם אבי . היה לי הרושם שהוא היה שבע רצון מההשלכות של ביקורי.                                                                    

למחרת , בחמש בבוקר העיר אותי אבי ובידו מכשיר הטלפון. 

'טלפון בשבילך ' 

'מה?'  

'אמא שלך. על הקו. '  הוא נראה המום משהו ומאחור שמעתי את יטקה רוטנת 

'היא שכחה את הפרש הזמנים. בישראל השעה שבע' אמר ופרץ בצחוק. 

לקחתי את השפופרת והוא יצא מהחדר והגיף את הדלת

"תגידי לו שייקח אותך ל'ביג בן' "                                                                                                                 

עלה באוזני קולה הרועש והרוגש שהעיר אותי כמו דלי של מים קרים על הראש. השתדלתי לשמור על קור רוח . מה עוד שהייתי לפני הקפה . 

"מה הקטע שלך עם הביג בן "?

"שם ספרתי לו בפעם הראשונה שאני בהריון איתך...זה היה ערב רומנטי כל כך..."

"אז בגלל זה אני צריכה לסבול"? פיהקתי פיהוק כה רחב שכמעט נתפסה לי הלסת.

יכולתה של אימי להתעלם מרגשות האחר היתה ראויה לציון 

 "איך הם קיבלו אותך"?        

"בסדר. היא נתנה לי להתארח בחדר השינה שלה "

"הם ישנים בחדרים נפרדים"?

"כן . כבר שנים. "

"אההה"  

אחי הצעיר רוברט הכין את ארוחת הבוקר. הוא דמה לאבינו כמוהו גבוה ושקט. נוכחותו על גבול הלא נוכחת.                                                                                                   רוברט עבד כמוכר בחנות רהיטים. נראה שלא ידע איך להגיב בצורה נאותה על נוכחותי.  בחיפזון הוציא מהתנור מגש של צנימים ומרח עליהם שעועית לבנה ברוטב בעוד אבי מטגן ביצי עין ויטקה פורסת פטריות יער שחורות .אכלנו את היצירה בעזרת סכין ומזלג ורוברט מיהר לצאת.                              

לא החלפנו יותר משתי מילים סתמיות עד כה. ונראה שהעדיף לשמור מרחק מהסיטואציה.                               

אבל, כשחזר בערב, היה מלווה בשני צעירים וצעירה שאצו למטבח כדי להציץ בי בסקרנות עולצת. נראה שהתקיימו דיונים מלאי עניין בפרטיות של חדרו. 

באותו בוקר, קראה לי יטקה לחדרה . על המיטה פרשה ערמת בגדים משומשים ומגוהצים.

'הכול כבר קטן עלי. היתה לי גזרה משגעת. היום.. אני שומרת אותם ללא סיבה. נראה לי שזו המידה שלך'  אמרה בנימה רכה ומזמינה.                                                               בעודי לובשת ופושטת מכנס בצבע קרם מבד צמר, חליפת מכנסיים מקטיפה סגולה ורכה, סוודר צווארון גולף שחור, מעיל רוח דק בצבע כחול, השתרעה על המיטה ונעצה בי את עיניה המלוכסנות:

'אני רוצה שתדעי שלא ידעתי שהיתה לו אשה ושהיא ילדה לו בת" אמרה בלוטפנות " אם הייתי יודעת שיש לו אהובה, ושהיא בהריון ממנו, לעולם לא הייתי מתחתנת איתו. '           גומות החן העמוקות בלחייה נעו בדברה והעמיקו כשחייכה.   

"מצטערת יטקה" התנצלתי                                                                                                                             

"לא חשבתי על המשפחה שהקים ולא תיארתי לעצמי שלא ידעת על קיומי. רציתי לדעת מיהו. לא באתי כדי להאשים אותו . למרות, שאמא גידלה אותי לגמרי לבד. "                                                                                                                                   

הבנתי את מצבה בעת שנפגשו  היתה צ'כית צעירה וחסרת השכלה בפראג ב1968. הנאצים הלכו,  הקומוניסטים פלשו. היא היתה מטופלת בתינוק ואביו האלכוהוליסט היה מכה אותה. ואז הופיע אבי עם הדרכון הבריטי והם רקדו ריקוד צמוד באיזה מלון.

כמו אצל לא מעט אנשים, הרומנטיקה הסתדרה לה לא רע עם הצד המעשי. היא היתה צעירה ממנו ב25 שנה. זו היתה 'עסקה' טובה  לשני הצדדים. 

'אמא שלך רוצה שאקח אותך ל'ביג בן' ' אמרה יטקה ונעצה ציפורניה בסדין הרך

 ' ויש היום שוק פשפשים 'קאר בוט' .מה את מעדיפה'?

'שוק פשפשים כמובן' אמרתי                                                                                                         

ויטקה קפצה בבת אחת על רגליה. 

'כמובן, שופינג' !   ויצאנו לדרך . 

בדרך אמרה בעודה ממקדת מבטה בכביש מולה :

"את צריכה לדעת שלפני שנתיים אבחנו אצלו סרטן הערמונית. עברנו תקופה קשה' 

והוסיפה במהירות " הוא בסדר עכשיו. יש לו שתל לתרופות . רק שתדעי שהוא לא בקו הבריאות  "

כשחזרנו, הבית היה נקי, אבי עשה את מלאכות הבית ושאב כל פינה.  יטקה שעבדה כמטפלת ביתית בקשישה סינית שהיא כינתה בטינה : 'הדרקונית', יצאה לעבודתה שהציגה בפניי כ'אחות'. את רוברט הציגה בגאווה כ'מנהל בכיר' ואבי בעבר , היה  'נסיך החלומות'. נראה שיטקה היתה מסוג האנשים שלא יכולים לשאת את המציאות כפי שהיא וחייבת להאדיר וליפות אותה.                                                     

אחרי לכתה, בשקט שנוצר, יכולנו להתרווח ולנוח . 

אז שאל אותי אבי בעדינות " למה באת לפה"?

"כל חיי היה לי בור של אי ידיעה מי האבא שלי? הייתי צריכה למצוא אותך כדי למלא את החלקים הריקים בוודאות כלשהי" 

הוא הנהן בהבנה ופנה מעליי שלא אראה את הבעת פניו.

בערב התקיימה ארוחת ערב משפחתית.                                                                                                   

יטקה הזמינה את בנה מהקשר הראשון שהיה לה, זה התינוק מפראג מהאב האלכוהוליסט, קראו לו רומן. גוץ לבבי כאימו עם אף רחב ועיניים קטנות שאסף מגנטים ופסלונים של חזירים. עיניו נמלאו דמעות כשנפגשנו, גם הוא גדל בלי להכיר את אביו הביולוגי.                                                         

רוברט הזמין אוכל ממסעדה פקיסטנית והזהיר אותי ממנת העוף החריפה שהתעקשתי להזמין. ישבנו סביב לשולחן ואבי הרים כוסית ואמר בקול רם ובהדגשה  :

"האם אתם מבינים כמה אומץ נדרש ממרי להגיע את כל הדרך מישראל לפה כדי להכיר אותנו"?

נבוכתי והבטתי בצלחתי .  הוא חייך אלי מצידו השני של השולחן. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. מפני שיטקה הביטה באבי בכעס עצום . 

"אי אפשר לאכול את העוף הזה. הוא חריף מדיי" הכרזתי 

נחלצים לעזרתי, רוברט ורומן העבירו לי בחביבות ממנת העוף שעל צלחתם. בעוד יטקה מחמיצה פרצוף אל תוך כוס היין הרביעית . 

​

פרק שלישי : ליידי מקבת

למחרת , ירדתי מוקדם להכין לעצמי ספל קפה ומצאתי את אבי מעשן סגריה דקה וכותב. ישוב בחדר החממה שקירותיו חלונות שמבעדם אור השמש נכנס. הם גידלו שם צמחים ופרחים. והוצב שם שולחן כתיבה מעץ ועליו ניירות וכלי כתיבה. 

" אם תסכימי לקבל את עצתי" אמר  " עשיתי לי הרגל להתעורר שעה לפני שכולם מתעוררים כדי לכתוב בנחת ולארגן לעצמי את המחשבות" הוא הראה לי כמה ציורים שצייר . רישומים וציורי נוף בצבעי מים. 

"אחרי שנגמרה המלחמה הייתי בדיכאון עמוק" אמר מהורהר בקולו הנעים והמוסיקלי " אשפזתי את עצמי בבית חולים פסיכאטרי ואחרי שבועיים שוחררתי עם המלצה לתרגל חשיבה חיובית . וכך אני עושה מאז. " הקשיש נשף עננת עשן ריחנית ופסק: " החשיבה החיובית שינתה את אופן ההסתכלות שלי על העולם ". הרגשתי שהוא מנסה לצייד אותי בתובנות שרכש ביגיעה אודות החיים. 

'יטקה שברירית' המשיך ' אני רוצה לבקש ממך: תדאגי לה כשאני לא אהיה. היא סבלה מאגרופוביה במשך כמה שנים, סרבה לצאת מהבית בגלל חרדה קיצונית. כבר שנים שהיא מטופלת בכדורים' .

חשתי צביטה בלב. אלו הם הדברים שמעסיקים אותו. אלו חייו. יטקה האשה שהוא אוהב מחוייב ודואג לה. יכולתי להעריך את הסובלנות הרבה שהפגין כשהרשה לי להיכנס אל תוך חייו. היה לזה מחיר לא פשוט עבורו.

 יטקה ירדה מחדר השינה כדי לחפש אותנו

 " יש לי יום חופשי" אמרה " מה את רוצה לעשות היום?"

לא חשבתי פעמיים . רק דבר אחד עניין אותי:

" לבקר בתאטרון ה'גלוב' השייקספירי"

"מעולם לא ביקרנו שם" אמר אבי בתמיהה "כל חיי אני גר בלונדון ולא ביקרתי שם"

 אך הוא לא יכל להצטרף אלינו למסע ממושך בחלקו רגלי. יטקה בררה את מסלולי הנסיעות ברכבות ובאוטובוסים.

 "אני לא נוהגת למרכז לונדון ברכב" אמרה "זה אתגר גדול מדי עבורי"

 נסענו ברכבת מסארי למרכז לונדון. מולנו ישבה משפחה והילדים היו כה דוממים שהתחשק לי לגעת בהם לראות אם הם אמיתיים.

 ירדנו ב'סיטי' וחצינו את הגשר שליד קתדרלת סט פול . נהר התמזה זרם תחתינו ירוק ובוצי צעדנו אל התאטרון העגול, בו להקת התאטרון השייקספירית הציגה את 'מקבת'.

 קנינו כרטיסים לרחבת העמידה ממש מול הבמה השמש זרחה בעליצות מעמעמת את הרושם האפל של המחזה שעוסק באשה שאפתנית וחסרת מוסר, ברצח אב ואחר כך ברצח ילדים וברצח החבר הכי קרוב ,ברגש אשמה, בגורל מתעתע. בחברה מוסרית שנלכדת ברשת השקרים של זוג פסיכופאטים.

הייתי בעננים. נהניתי מכל רגע. וכך גם אמרתי לג'ף שהתקשר בערב לשאול לשלומי ואיך הולך הביקור.

"ראיתי את 'מקבת' ב'גלוב'" צווחתי 

"את נשמעת מאושרת " אמר.

 יטקה רצתה לדבר עם ג'ף . לפתע נאחזה צחוק פרוע שהפליא אותנו. 

"בדיוק! " אמרה "ההומור המוזר הזה שאף אחד לא מבין! "

הבנו שהם 'מלכלכים ' עלינו. 

 " וכל הכתיבה הזו! אתה יודע שהוא שלח מכתבים למערכת העיתון המקומי נגד טלפונים סלולרים ובסוף העיתון המקומי הפסיק לפרסם את המכתבים . אז הוא כתב מכתב ושלח אותו בשם הבן שלנו שהופתע מאד לקבל תגובות על מה שכתב"? 

"טוב אבא" אמרתי לו " זה באמת מצחיק"! 

"את יכולה לא לקרוא לי 'אבא' כשרוברט ויטקה בסביבה"? ביקש במבוכה.

הבטתי בו נדהמת . כאילו צנחו השמיים על ראשי. 

 מעתה קראתי לו 'אבא' בכל הזדמנות. בקול רם. בהגזמה. 

היה ערב חמים כשיצאנו לטייל ברחוב ופגשנו שכנה שברכה אותנו לשלום. 

"תכירי את מרי. הבת שלי "

 הציג אותי בפניה בקול רם ושילב את זרועו בזרועי .

 באור הדמדומים היורד נראו פניה של יטקה אפלים ומלאי תאוות רצח. 

פרק רביעי: באנגלית זה נשמע יותר טוב

במשך חמשה ימים אפשר ללמוד הרבה על אנשים. בבוקר הבא היתה יטקה נרעשת ממשהו לא ידוע. 

"תחליף כבר בגדים" נכנסה בו על הבוקר "ארבעה ימים עם אותם בגדים"!

 הוא מילא פיו תה וטוסט וקרץ אלי בעיניו התכולות בארשת ממזרית. 

"חשבנו לבקר בהאמפטון קורט שנמצא במרחק רבע שעה של נסיעה ." הציעה יטקה 

"זה ארמון של הנרי השמיני שאומרים שהוא רדוף רוחות. ניסע ברכב אז צ'רלס יכול להצטרף "

"יופי" שמחתי

 השמש המשיכה לזרוח ואבי אמר בחיבה :

"הבאת את מזג האוויר החמים איתך ". 

ירדנו בחצר הארמון המרהיב על גדת נהר התמזה ובו גנים ומדשאות טווסים וסירות. היינו במצב רוח מרומם. הצטלמנו ליד פסלים משיש, מעמידים פנים שאנו מציצים להם מתחת לגלימה .

"יש פה מבוך" הציעה יטקה "אפשר להיכנס אליו"

"לא תודה" אמרתי "עד שמצאתי את אבא שלי אני לא רוצה לאבד אותו שוב"

"זה כל כך מרגש מה שאמרת עכשיו" אמרה . האם הרגשתי ברמז של ציניות בקולה?

אבי שסקר מקרוב ציור של ליצן החצר הסתובב ופנה אלינו :

" מרי את יודעת? יטקה ואני לא עשינו סקס כבר 18 שנה" . 

יטקה הנדהמת רעדה מרוב כעס. 

"מזוהם. מזוהם" רטנה והלכה לשבת ברכב. 

"אבא באמת" השתוממתי במבוכה.

הוא שתק והתבונן למרחק המדשאות למקום בו זורם הנהר. 

מאותו רגע המסכה נפלה, יטקה דרשה לחזור מייד לביתם, אבי נסע איתה ואני ביליתי יום נפלא בגנים במדשאות ובאולמות הארמון המרהיב. 

"18 שנה"??

 אמי לא ידעה את נפשה מרוב אושר על קריסת מצג השווא של האידיליה המשפחתית.

" כנראה הוא בעל בלתי נסבל" 

אמרתי בעברית ללא חשש שמישהו יבין מה אנו אומרות בשפתנו המשותפת.

"מזה פחדתי" אמרה אימי  " כשהייתי בלונדון היא שלחה לו מכתבי אהבה. שאלתי מי זו שכותבת לו על ריקוד רומנטי בפראג ? .. ". 

"נראה לי שברגע שעלית על המטוס מלונדון לישראל, זאתי ירדה מהמטוס מפראג ללונדון. הוא לא מבזבז זמן..".  לא ידעתי אם אני מעריצה אותו או בזה לו. 

"תתארי לך שהייתי נשארת  ולא מוותרת. היית גדלה עם שני הורים. בלונדון"                                                        

שמעתי בקולה כמיהה לחיים אחרים. היא מעולם לא היתה בזוגיות נוספת. הוא היה שירת הברבור שלה בכל הקשור לאהבה . 

"אמא. את השתדלת.  למה את זו שמרגישה חרא ?"

היא כחכחה בגרונה . 

"ראית כבר את ה'ביג בן'?"

"לא . אבל ראיתי הצגה ב'גלוב'" ניסיתי בזהירות 

"אוי. שאת מטומטמת"!

בבוקר המחרת כשירדתי אל החממה, מצאתי את אבי ישוב מול  אלבום תצלומים ישנים ,שקוע בתמונה של אימי הצעירה שהיתה יפה להפליא באופן אכזוטי . היו לה עיני איילה וגזרה דקיקה כמו של אודרי הפבורן ושערה השחור היה אסוף מעלה באופן אצילי. הרגשתי שהוא מנסה להיזכר .  

"תגידי לאמא שלך שהיא עשתה עבודה מצוינת בגידולך" 

ביקש לבסוף וסגר את האלבום.  האם רק כעת הרגיש משהו דומה לאחריות כלפי האישה שנשאה וילדה את בתם המשותפת? הייתי נוכחות בלתי משתמעת לשתי פנים. לא ניתן היה עוד לקבור אותי מאחור. להסתירני בין ערפילי הזמן .

 בקומה מעלינו התעוררה יטקה. שמעתי אותה מדברת בטלפון בקול רם:

"היא צצה בדיוק עכשיו"  אמרה בקרירות למישהו נעלם על הקו 

"בוודאי חשבה לקבל סכום כסף " .

 בצהריים עמדתי לעלות על טיסה לתל אביב.   הם הסיעו אותי לתחנה. הגשם הדק שירד רחץ את המכוניות את הבתים את הדרכים והצמחים, הכל הבריק , בלי טיפת אבק. ניתן היה לראות הכול בבהירות.                                                                                                                                             אבי חיבק אותי חיבוק ממושך .כנראה הבין שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאנו מתראים. בעיניו עמדו דמעות והוא רעד . חששתי שיפול. 

"אבא. תשתלט על עצמך ". אמרתי בנוקשות. 

 איפה היה כל הרגש הזה כשהייתי זקוקה לו? 

כשירדתי מהמטוס בתל אביב, לתוך שרב שתלש את האוויר מהריאות בבת אחת ,הרגשתי כמו לובסטר שנזרק לתוך סיר מים רותחים.                                                                   המכוניות לא הפסיקו לצפור, אנשים לא חדלו מלדבר בקולות רמים, הכול היה רותח, עצבני, מוחצן . 

ג'ף חיכה לי ביציאה מהשדה ברכב מצחין מעשן ומזיעה.

"איך היה"?

 "תגיד מזל טוב. הולדתי לי אבא" 

"חשבתי שכדאי שתדעי. התגעגעתי אליך כשלא היית"...  החל בטון מרוכך.  ארשת פניו פגיעה

"ג'ף" קטעתי אותו  " אני לא אשקר לך. אני לא אוהבת אותך. זה לא יהיה קשר רציני"

הוא שתק. אחרי כמה דקות ביקש: " תעבירי לי את ה'פייסל'".

נאנחתי. טמנתי את ראשי בין שתי ידיי. איזה אסון! פאק.

התקשרתי לאמי לומר שהגעתי בשלום. 

הדבר הראשון שאמרה :

 "ראית את ה..."? 

"שיזדיין ה'ביג בן'"   

באנגלית זה נשמע יותר טוב.

​