א

גשם זלעפות, לילה סוער השמיים שחורים ללא כוכבים. לו רק בצבץ אור זעיר לפזר במעט מהחשיכה. התעוררתי בבהלה, גופי שטוף זיעה קרה. ליבי הלם בחוזקה. "אחי, אחי זעקתי. היכן אתה, מה איתך? ריבונו של עולם, אם יקרה משהו, חלילה וחס,  מי יודיע איך נדע מה עלה בגורלך?" שאלות למכביר יש, תשובות אין. פזורת נפש הסתובבתי אנה ואנה.  הבית שקט ואילו ליבי סוער, כים גועש.  אחכה לבוקר, אתקשר שוב, בתקווה שאזכה למענה. השחר קרב,  השינה פנתה ממני והלאה. התפללתי לכמה דקות שינה.  זמרת הציפורים כמדי יום הודיעה על בוא הבוקר. יצאתי עייפה ומסורבלת מהמיטה. בתום התארגנות הבוקר,  נטלתי לידי את הטלפון, אחזתי בו מספר דקות ללא נוע. התפללתי לשמוע את קולו של שליו אחי מהעבר השני. הטלפון צלצל   והגיע למענה הקולי. שלחתי הודעה בקול ניחר. "אנא אחי היקר, שוב אלי, אני מתגעגעת, רק רוצה לדעת מה איתך, אוהבת אותך מאוד". אלו הודעות שתחזורנה פעמים רבות. לא מצאתי בי כח ולו לפעולות מזעריות.  מצב זה הוליד שיר.

אחי האובד

נעלמת לתוך עצמך

מדחי לדחי טלטלו הימים

 בסבך המערבולת הלומים

אליך ערגה נפשנו

אל מנהיגנו

עקבותיך לא נודעו

לקחתי השרביט שלא מבחירה

מה קשה הניצוח

במיצרי התהומות 

 

ב

בצהריים חשתי מחנק. התקשרתי לאחותי. "שלום ריטה מה שלומך?" "אני בסדר, מה איתך?" "מדוכדכת" "מה קרה?"  התעוררתי לפנות בוקר עם תחושת מועקה והמחשבות על שלו לא הניחו לי. התקשרתי בתקוה שיענה הפעם ושוב הגעתי למענה קולי" בנקודה זו פרצתי בבכי. "אחות יקרה, אכן חוסר הוודאות מתיש, את מכירה את עצמך, בקצב הזה תשקעי, והלא היית שם במקום הקשה הזה. זו הייתה חוויה מטלטלת, תודה לאל שהצלחנו  להרים אותך.  גם אני מתגעגעת אל שלו וקשה לי. אני מזכירה לעצמי שהוא עובר תהליך עם עצמו. מאמינה שגם הוא מתגעגע ויחזור אלינו במהרה".

אחותי צודקת, אסור לי לשקוע, עלי לעודד את ההורים ולחזק אותם. ממי ישאבו כוחות? נאחזתי בתקווה וניסיתי לאמץ גישה אופטימית.    

 

ג

באחד מביקוריי בבית הוריי, אבא פנה אלי. "בתי, אמא מתגעגעת לאחיך מה קורה איתו? זמן כה רב לא התקשר, לא ביקר, זה כואב לה בכל זאת לב של אמא". אבא היה פגוע מהריחוק של שליו, ברגע של הצפה רגשתי זעק "מחקתי את הילד הזה". גאוותו הפגועה לא הניחה לו להודות שגם הוא דואג ומתגעגע. "אבא, כולנו מנסים ליצור קשר עם שליו. עובר עליו משהו. מאמינה שהוא יחזור אל עצמו". "אז שידבר שיסביר כולנו פה נעשה הכל למענו". "אבא'לה, חשוב שתירגע, אתה הסלע של אמא וראש השבט של כולנו."

 

ד

ככל שעבר זמן החשש גבר ויחד עמו הדאגות. הרגשתי כמו עכבר בכלוב. לא היה לי קצה חוט. פניתי לבניי הגדולים. ביניהם לבין שליו שוררים יחסי אהבה, אחווה והקשר היה הדוק מאוד. "האם ידוע לכם האם יש  משהו חדש על שלו?"  "אמא'לה יקרה.  לא  הצלחנו למצוא מידע, כנראה ששלו לא רוצה בשלב זה שימצאו אותו, ננסה להיות סבלניים". "בזמנו אמרתם לי תני לו זמן להיות עם עצמו, עברו שבועות, חודשים וגם שנים. עד מתי? היתכן שהאח הרחום, טוב הלב  ישמע את בקשותיי ותחנוניי יישאר אדיש? להיפך תמיד היה רגיש למשפחה בכלל וכלפי בפרט". הלטתי ראשי בידי והדמעות יצאו ממחבואן. "אמא את מתישה את עצמך, נעשה הכל למצוא אותו, בבקשה השתדלי להירגע". כאב לי שציערתי את בניי אך ליבי לא שלט.

 

ה

התקשרתי לעמירם בן דודי. שלו והוא היו כמו תאומים. "מה שלומך עמירם?" "בסדר שמח לשמוע אותך, הכל בסדר?" "למען האמת כלום לא בסדר, אני מותשת. אנא חפשו לי את שלו". "יקירה, נסינו בני ואני, הלכנו לביתו, חיכינו שם זמן רב והוא לא הגיע. אגב את אותו דבר עשו ילדייך. נמשיך לחפש אך את חייבת לשמור על עצמך. אשתדל לבקר אותך" "תודה חביב, אמשיך לייחל ולהתפלל. לילה טוב" "בשורות טובות חביבה".

 

ו

סיימתי את כתיבת ספרי "התיאות אחותי להינשא לי", הוריי הם גיבורי הספר  וקורות המשפחה וההווי מסביב שזורים בתוכו. התארגנתי לקראת ההשקה. כל כך רציתי ששלו ישתתף בהשקה. תמיד פרגן לי והתגאה באחותו הבכורה. כל ניסיונותיי למצוא אותו עלו בתוהו. בתכנית המקורית ההורים היו אמורים להיות אורחי הכבוד. מצבם הבריאותי לא אפשר להם להשתתף. הדבר ציער  אותי מאוד ו את כל המשפחה. כל אחד בתורו השתדל לעודד אותי. בניי ואחותי אמרו "נצטלם  נכבד את המעמד ומיד בתום ההשקה ניסע כולנו יחד עם הדודים לבית החולים נספר להם ונראה להם את התמונות והסרטונים". וכך היה. הייתה השקה מכובדת, המקהלה שלנו ואני הופענו בשירים שהוקדשו להורים, בני אביעם שר לכבודם את השיר "להתחיל מבראשית". התרגש כל כך וחברתנו מירה מהמקהלה הצטרפה אליו. חברותיי מהתיאטרון הציגו קטע   שהמחזתי מהספר. במהלך ההשקה חשבתי על שלו והבטתי לעבר הדלת בתקווה שהנה הוא מגיח והאולם מתמלא באורו. כשהסתיים אירוע ההשקה טסנו להורים, סיפרנו להם הם התרגשו מאוד, ברכו אותי ואת כל המבקרים.   

 

ז

ימים קשים פקדו את משפחתנו. מצבם הבריאותי  של הורינו הדרדר. מצאנו עצמנו מדלגים בין אמא ואבא שהתאשפזו לסירוגין ובמקביל.  אבא קלט את מצבו וקרא לעמירם דיבר איתו  במחתרת. "בני, אומנם אמרתי שמחקתי את שלו אך אני אוהב אותו, דואג לו ומתגעגע אליו. תביא לי אותו בבקשה" אמר אבי ופרץ בבכי. עמירם בראותו את דודו האהוב שתמיד ראה בו גורו ומודל לחיקוי לא השלים עם בכיו של הדוד. חיבק אותו וליבו לא עמד  בפרץ הדמעות. "דוד יקר לא אחסוך במאמצים ואביא לך את שליו". חיפש ללא לאות אך העלה חרס בידו. אבא הלך ודעך עד שנאסף לעולמו. מצבה הגופני של אמא הניח את הדעת. נפשה לא עמדה בצער וביום שיצאנו מהשבעה  של אבא התקיימה הלווייתה. הלא לא ידעו  ולא יכלו להתקיים זה ללא זו. במהלך ימי  השבעה על אבא ואמא סף החרדות לגבי שלו שיבדל לחיים ארוכים וטובים גבר. היה כה מוזר לשבת ללא האח הדומיננטי, שתמיד הרגיע  דאג ופייס. הדודים צילי ויעקוב ישבו איתנו כך הקלו על הבדידות.

באחת האזכרות עמירם גילה לנו על שיחתו עם אבא. "הבטחתי לדוד שאביא לו את שלו ולא הצלחתי לקיים". אמר וגאה בבכי. "עמירם, אף אחד מכל אלו שניסו לא הצליח למרות המאמצים, זו תעלומה עלומה. הפסק להאשים את עצמך ולהתייסר". אמרתי לו. "בכל זאת התאכזבתי קשות" ריטה אמרה לו "במקום בו אמא ואבא נמצאים הם יודעים הכל, ואבא לא רוצה שתמשיך לסבול" כל הנוכחים אישרו בהנהון דבריה. 

 

ח

כעבור כחודשיים קיבלתי טלפון מליאור בנו של שלו. התרגשתי מאוד חשבתי שאולי איש בשורות  הוא. "דודה מקאביו מה שלומך?" "בסדר יקירי חוץ מהדאגה לאביך, האם יש לך חדשות לגביו ?" הלוואי, אני ממשיך לנסות. יש לי בשורה טובה, אני מתחתן וחשוב לי מאוד שתגיעו. רוצה את הדודים שלי איתי, ובמקביל אחפש את אבא, אומרים שבקשות של חתנים מתקבלות, בקשתי מהקב"ה שאבא יהיה לצידי  בחופתינו ". "עלינו לזכור כי משאת נפשו של אביך לראותך חתן, כל מה שקורה איתו כעת הוא לא טבעי, ניגוד גמור לאופיו האמיתי. כולנו יודעים שאבא איש נאמן, מסור, בן טוב, אבא טוב אח טוב חבר טוב  שניחן במידת הנתינה ורוח ההתנדבות. נתפלל כולנו שיגיע לחתונה. שיהיה לכם  בשעה טובה מתוקים שלי, מאחלת הצלחה רבה וברכה. באשר להשתתפותנו, הכל עם סבתא וסבא סמוך מדי. אתה יודע שמחמירים בדיני אבלות על הורים, ויש גם את הדינמיקה של הלב שחווה את הכאב הטרי מאוד. עברו פחות משלושה חודשים. ישמרך ה' ושתשמחו כל ימי חייכם. נלווה אתכם בליבנו, אך...."  "אני כבר שולח לך הלכה מהמקורות" ואכן קיבלתי פסוק המבהיר כי אם היעדרות של אדם מצערת את החתן מותר גם במהלך השבעה להשתתף בחופה על פי הכללים המוגדרים. התקשרתי לאחותי ולילדי סיפרתי להם על השיחה ובקשתי מכולם להשתתף בחתונה.

 

ט

ביום החתונה בזמן שלוליק היה במקלחת  הטלפון שלו צלצל גיל ראתה את שמו של שלו על הצג.  זעקה בהתרגשות "לוליק, לוליק  שלו מתקשר צא ובוא"  לוליק יצא מיד וחטף את הטלפון מידה של גיל. "דוד שלי אני לא מאמין  שאני שומע את קולך. מה שלומך?" שלו ענה בקול רועד אני בסדר מה איתכם?" "עכשיו ששומעים אותך בסדר ואנו כאן מאוד מתרגשים" "גם אני מתרגש מאוד. רציתי לשאול אם אתה נוסע לחתונה של ליאור?" "כן אני נוסע" 

 "מי נוסע איתך" "גיל" חשש להגיד לשלו שגם אני וקרינה נוסעים עמו, המצב היה רגיש. "אתה נוסע לחתונה" "אני רוצה להשתתף אך רק אם אתה תיכנס איתי". "בשמחה מהיכן לאסוף אותך" "מהצומת שליד האולם" "סגרנו". 

בדרך שלו התקשר, לוליק ביקש שנהיה בשקט. "כן דוד הגעת לצומת?" "אני כאן מחכה, מה אתכם?" לשמע קולו של שלו קרנית ואני פרצנו בבכי, זמן כה רב לא שמענו קולו. אימצתי את קרינה אל חקי חיבקתי אותה  וליטפתי שערה. כשחלפנו על פני הצומת הבחנו בדמותו של שלו. קרנית ואני התחבקנו ושוב לא שלטנו בדמעות, חשבנו שאנו הוזות. "אני מציע שנכין את שלו. בני המשפחה יפגשו עמו בהדרגה. אני אקרא לכם ברגע המתאים".

המפגש היה מרגש קרנית ואני נתלינו על שלו. הוא חיבק אותנו ובכה מרה, יצק לבכי ולחיבוק את כל כאבו וגעגועיו, כך גם אנו. החתונה הייתה בהפרדה בין נשים וגברים. אחרי הציפייה הארוכה לראות את שלו, ולמרות שאני מכבדת כללים,  נכנסתי למתחם הגברים  וישבתי ליד אחי. כך עשתה גם קרינה. לא רצינו להחמיץ ולו רגע במחיצתו. התרגשות רבה אפפה את המשפחה. עמירם נצמד לשלו ונלחם בדמעות. 

צליל הסיע את שלו לביתו.  לפני שיצאנו מהאולם שוחחתי עם שלו. "אח יקר שלי, היום הזה הזכיר לך את האהבה הגדולה שכולנו רוחשים לך, והבנת את עוצמת הגעגועים שלך ושלנו, אנא, אל תעלם שוב לעולם, אנו זקוקים מאוד זה לזה, יחד נשמור על מה שנשאר מהמשפחה היקרה הזו". "את צודקת אחותי, אני לא יכול לוותר עליכם אתם יקרים לי מאוד".

 

י

בלילה הזה, למרות העייפות לא הצלחתי להירדם. לפנות בוקר העייפות הכניעה אותי וצללתי למלכות השנה.

למחרת, התקשרתי לשלו אחה"צ והוא ענה מיד. "אח יקר שלי מה שלומך?". "אחותי שלי עדיין נרגש ומנסה לעכל את המפגש שלנו". "כך גם אני מרגישה, רק לפנות בוקר הצלחתי להירדם. עדיין מתרפקת על שרידי ליל אמש". "דיברתי עם לוליק וצליל, הזמנתי אותם לשבע ברכות, צליל יאסוף אותי אשמח אם תבואי עם לוליק ואביאל" "כמובן שאבוא ב"ה?" "תודה שימחת אותי מחכה לראות אתכם, להתראות" "גם אנו משתוקקים למפגש להתראות".   

יום המפגש של השבע ברכות הגיע. התרגשתי מאוד. ביום החתונה  אך חלקתי את שלו עם הרבה אנשים. כעת זה מפגש בהרכב מצומצם ואינטימי. לוליק אסף אותי ואת אביאל. הגענו לביתו של ליאור וליזט. הייתה קבלת פנים חמה. היו שם גם לירי וילדיה, בן דודתי וחברים של הזוג. התחבקנו ושמחנו מאוד למפגש. היה קטע דרמטי בו שימי קרא קדיש. עשה זאת בגרון ניחר זו פעם ראשונה שבכלל קיבל את זה שהוריו אינם וברקע כל המטען הנלווה...

שמרנו על אווירה נעימה ורגועה הילדים שעשעו אותנו. בתום הערב צליל הסיע את שלו  ונסעתי איתם. לנתי אצל צליל, ליה הופיעה בתל אביב. היה חשוב לי להשתתף בקונצרט בו הופיעה. קונצרט מרשים ומחמם לבב. בדרך שוחחנו ושוב ביקשתי משלו להיות בקשר. "בוא אח יקר נשיב עטרה ליושנה. מגיע לנו" "כן בהחלט, כעת אתם חשובים ויקרים לי עוד יותר". 

כששלו ירד מהרכב, שממה השתלטה עלי. רציתי אותו עוד קצת לצידי. עד כה זכיתי בפיסות קטנות ממנו. האורות בהקו ברחובות תל אביב. דמויות התנועעו הכל נראה מטושטש בעיני חשש חלחל לליבי.

 

י"א

לקראת שבת התקשרתי אל שלו החלפנו ברכות, צחקנו והעלנו זיכרונות. וברכנו לשבת שלום.

בכל פעם שהתקשרתי אל שלו התפללתי שיענה. כך היה במשך שבועות, ושוב חמק מההודעות והטלפונים. עם בניי היה עדיין בקשר אך גם חוט זה דעך ועמו דעכה נפשי.      

 

י"ב     

שוב דילגתי בין ייאוש לתקווה. ניסיתי להבין מה מתחולל בנפשו של שלו. היה ברור לי שערפילים אפפו אותו. כנראה כוחות האופל הסיטו אותו. ואולי מחפש קרן אור דקיקה שתמשה אותו מהחושך ומהבדידות. מה חשקה נפשי לחבקו ולגרש כל מכאוביו. 

למראית עין המשכתי להתנהל כרגיל. הפגנתי חוזק וחוסן, אך שם בפנים, שוכנת נפש חרבה ותוססת.

 

י"ג

התקשרתי לשיראל אחייניתי. "ערב טוב חביבה, מה שלומך?" "ערב טוב אני בסדר, שמחה לשמוע את קולך, מה איתך? התגעגעתי מאוד, מזמן לא התראינו" "צודקת עבר זמן רב מאז התראינו וגם אני מאוד מתגעגעת. באשר לשלומי, אני בסדר" "בסדר? ובכל זאת, גוון קולך מסגיר אותך נו ספרי, תמיד השתפכנו זו עם זו" "נו במי אני מהתלת, עלייך ועל הבנים לא אוכל להערים. למען האמת, אני מאוד מודאגת, לא מבינה איך הצליחו להביא את שלו לחתונה, ומה קרה ששוב נעלם, יש כאן משהו מוזר ותמוה, וזה לא נותן לי מנוח". "אני לגמרי מבינה אותך ואודה שאותן מחשבות מטרידות את אמא ואותי כל הזמן". "שלו היה עמוד התווך של המשפחה בכל המצבים. כעת אני זקוקה לו יותר מתמיד, ומוצאת עצמי דואגת לו ומתוסכלת". "דודתי האהובה, כעת אני דואגת לך, עלייך להיות סבלנית גם אם זה קשה, מאמינה שהוא עובר איזה מסע ויום אחד יפתיע את כולנו, הלא את תמיד אמרת שחשוב להיות אופטימים, את התקווה איש לא ייקח מאיתנו" "בראש אני מבינה את הצעתך אך הלב גובר עלי". "אולי ניפגש לטייל לאורך החוף ונתרגע, בואי אנו זקוקות לזה" "רעיון טוב בשבוע הבא אגיע אליכם תכיני עוגה טעימה. בעצם כל דבר שאת מכינה ערב לחיך להתראות אהובה".

 

י"ד

ישבתי בגינתי. פינת המרגוע שלי. רוח מפייסת נשבה על פניי, התענגתי על מראה הגפן שהתפשטה ועץ הלימון שהעלה ניצנים ריחניים.  פרחים בשלל צבעים לבלבו בתוך האדניות התלויות על הקירות. טיילתי עם מחשבותיי. צלצול הטלפון קטע את המסע. רצתי והרמתי את הטלפון. על הצג הופיע שמו של שלו, לא האמנתי למראה עיני, גופי רעד, אצבעותיי איימו לבגוד. "בוקר טוב"  אמרתי. "בוקר טוב אחותי היקרה" "מה שלומך  מתוק שלי, אני מתרגשת מאוד לשמוע את קולך" המילים יצאו מגרון ניחר. "גם אני מתרגש לדבר איתך" "התגעגעתי אליך מאוד אח יקר" "גם אני, גם אני מאוד". היה משהו בקולו שציער אותי, לא עמדתי בדמעות. "מה קורה איתך, אנו מאוד דואגים לך" "אני בסדר, אחותי את יודעת שאני אוהב אותך מאוד, אחותינו הבכורה שדואגת לכולם. אני מבקש סליחה אם ציערתי אותך לא מגיעה לך. אין בעולם אנשים כמוך ואין אחות כמוך. את סולחת לי?" פרצתי בבכי. "על מה לסלוח אחא? העולם והחיים האלה צריכים לבקש ממך סליחה, תמיד היית הדומיננטי במשפחה, נאמנותך ומסירותך ידועים לכל. רק חזור לעצמך. אין לאף אחד זכות לשפוט אותך אנו רק רוצים אותך ולעזור לך לאסוף את עצמך. אתה יודע כמה אתה יקר לנו". "יהיה בסדר, שולח חיבוק".

הכאב בקולו של אחי, בקשת סליחה, כל אלה הטילו עלי אימה. מה קרה לו? מה עובר עליו? ניתחתי את השיחה שוב ושוב. כעבור שבוע התקשרתי לבדוק מה עם שלו, אין מענה. כך היה גם בפעמים הבאות. נשארתי עם הכאב והחרדות. מתוך כל אלה בקע השיר.

​