כשעלה על סיפון המטוס, חש לפתע הבחור הצעיר שרגליו כבדות. הוא נע באיטיות במעבר, מגייס את תמצית הסבלנות שעוד נותרה בו, לוטש עיניו בגבה של הגברת צבועת השיער שלפניו. באיטיות מכעיסה, היא חסמה את דרכו בניסיונות נואשים למצוא מיקום מיטבי בתא המטען למזוודה הסגולה והמזעזעת שלה.

הוא התיישב לבסוף בכבדות במושבו, אך טרם חגר את עצמו אליו, ביודעו כי בקרוב יצטרף אליו הנוסע שליד החלון. בינתיים פתח שוב בסיפוק את ההזמנה שקיבל ללימודים באקדמיה הגבוהה לעיצוב בלונדון. הוא ליטף באצבעו את האותיות הבולטות והמוזהבות, מתקשה להאמין שהן אמיתיות. חיוך התפשט על שפתיו כשהוא דמיין את עצמו פוסע במסדרונות המוסד היוקרתי, כשרונו המתפרץ קורן לכל עבר ומשאיר רושם עמוק על כל מי שנפגש בו. הוא יהיה אחד מהמעצבים הטובים בעולם, אמר לעצמו לא פעם, ולא הייתה זו בעיניו יומרנות אלא שאפתנות בריאה. מדוע לעסוק במשהו אם אין כוונה להיות הטוב ביותר בו? כך חונך. לפתע ניקרה בו ההכרה שייאלץ למצוא בהקדם עבודה נוספת שתממן את לימודיו. את כל חסכונותיו מתקופת שירותו הקרבי ועבודותיו הזמניות כבר כילה התשלום הראשון למוסד הלימודים. את התשלום הבא יהיה עליו לחלוטין לממן בעצמו. מוטרד, נדדו מחשבותיו בחוסר מנוח.

אלו נקטעו בפתאומיות כשבשומת עזה של אפטרשייב יוקרתי פלשה לנחיריו, גוברת בקלות על חמיצות הזיעה שעמדה בחלל המטוס. מבטו נדד אל גבר גוץ שעמד לצדו במעבר, מתקשה להסתיר את המבוכה שהקרינה קומתו הנמוכה, שאינה מאפשרת לו להשחיל את מיטלטליו בתא המטען שמעליו. עיניהם נפגשו לרגע, והבחור הבין מיד את המצוקה. ללא היסוס, הוא קם, הניף את המזוודה, וחפן אותה בבטן התא.

"רב תודות", הודה לו האיש והזדרז לתפוס את מקומו במושב הפנימי.

הבחור התבונן בו. לא אדם צעיר. אולי בשנות השישים לחייו. חליפה בצבע תכלת. חולצה פרחונית בגווני בז'. חפתי זהב. לאיש יש סטייל. הוא נראה לחוץ מעט, שלף מטפחת צבעונית וניגב את קרחתו הבוהקת. פניו עטו חיוורון קל והוא הציץ בשעונו בעצבנות. 

לאחר ההמראה, התפנה האיש למרוח על ידיו קרם ריחני, עטה משקפיים והיה שקוע בקריאת ספר עב כרס. הבחור התבונן בו בזווית העין, תוהה מדוע לא בחר לטוס במחלקת העסקים. אולי לא היה מקום פנוי. אולי הוא אינו רב אמצעים כמי שחזותו משדרת. הבחור הבחין, כעבור דקות, שחופי ישראל נעלמו מבעד החלון, ורק הכחול האינסופי של הים התלכד עם תכול הרקיע. לבו נצבט. הנה זה קורה, הפעם באמת ולא רק במחשבותיו.

רק לפני חודש עוד היה זרוק באיזה בר, מערבב משקאות עבור אנשים שבורים מעוד יום עבודה מתסכל. ואז, הגיע מכתב ההזמנה המפתיע. מאז, התחיל להאמין מחדש במזל הטוב - ובעצם, בעצמו. 

לאחר כשעה, בה ניסה להתרכז ללא הצלחה במגזין המרופט ורווי הפרסומות שהיה נעוץ במסעד הכיסא שלפניו, החלה לנקר בו תחושת בדידות. האם תוכל להתעמעם או אולי לחלוף בלונדון? קרן לא הסכימה להצטרף אליו. הוא כבר שחזר אלף פעמים את השיחה בה נפרדה ממנו, זיכרון שהיה כמו חול לוהט במדבר, מציף את רגליו החשופות בחום ובכאב. האם טעה בהחלטתו ללמוד בחוץ לארץ? הוא שלף שוב את ההזמנה לאקדמיה, קורא בה שוב ושוב, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה.

לאות החלה פשה באיבריו והוא בחן התכרבלות על צידו, מחפש נואשות תנוחה שלא תכאיב לגבו. ידית המושב הייתה נעוצה עדיין במותניו והוא הניח עליה כרית קטנה. ראשו נעשה עתה כבד והתרגעות נעימה החלה להכניעו עד ששקע לתוך עולמו, עיניו עצומות. הוא פקח לפתע את עיניו והתבונן באיש עם החליפה התכולה שישב ליד החלון. הוא נראה מנומנם או כמי שאינו חש בטוב. אגלי זיעה בצבצו שוב על פניו ונדמה שעינו אחת הייתה פקוחה קמעה. הוא נראה סובל.

לחרדתו של הבחור, ידו השמאלית של האיש החלה לרעוד, פניו מעוותות מכאב. מעולף, ראשו נשמט על חלון המטוס. 

"סליחה, אדוני", פנה אליו בהיסוס "אפשר לעזור...?"

בעדינות, ניסה לנענענו. האיש לא הגיב. נדמה כי המהם משהו לא ברור. הרעידות בגופו התעצמו והבחור החליט לעשות מעשה. הוא התרומם ופנה בזריזות אל ירכתי המטוס. לאחר מספר רגעים חזר עם הדייל הראשי, איש צנום וקצוץ שיער, שרירי לסתו קפוצים מחיוך מתמיד. הדייל נגע באיש וטלטלו.

"אדוני, אדוני..."

הוא סימן בידו לדיילת שעמדה ליד המטבחון וזו מיהרה אליו עם ערכת העזרה הראשונה. במיומנות מפתיעה הוא טיפל באיש ולאחר שעה קלה, נדמה שהשיב את נפשו, שהרי הגניב מדי פעם חיוך קטן של הקלה. שמיכה כיסתה את גופו והוא ישב בשקט והתבונן בבחור שישב לצידו.

"להביא לך משהו?", שאל הבחור.

"תודה, אני בסדר".

"אולי משהו לאכול?"

"תודה", השיב האיש וחיוך של הקלה על פניו. "אני לא בטוח שמזון מטוסים מומלץ במצבי..."

"אולי תרצה לנוח על שני המושבים? אני יכול בינתיים לגשת לדיילים או לחפש מושב אחר".

עיניו השחורות והחודרות התבוננו בבחור במבט בוחן. 

"תודה, אשמח שתישאר. מה שמך איש צעיר?"

"בן".

"נעים מאוד. שמי מקסים. אתה יכול לקרוא לי מקס". הוא הושיט את ידו ולחץ בעדינות את ידו המושטת של בן.

"אני רוצה להודות לך מקרב ליבי. תודה". 

האיש התיישר במושבו, הסיר את השמיכה, קיפלה והניחה למרגלותיו.

"זה לא מובן מאליו לדאוג כך לאנשים זרים", אמר בשקט. בן חייך בביישנות.

הוא שאל את בן לפשר נסיעתו ללונדון והם שוחחו. לאחר שהתרשם מנחישותו ועוז רוחו של בן להגשים את עצמו, פתח ואמר לפתע: "אתה יודע, אבא שלי, זכרונו לברכה, היה פועל פשוט במפעל אתא".

דמותו של אביו, עלתה לנגד עיניו של מקס, נזכר כיצד היה מתלווה אליו לעתים בחופש הגדול. והנה צועד אביו לקראת שערי המפעל בשעת בוקר מוקדמת. בידיו אחז בתיק עור מרופט. עיניו הביטו קדימה בנחישות שקטה. צעדיו היו קצרים ומהירים, כמי שמכירות את הדרך מעצמן. שערי המפעל נפתחו כמו לוע של מפלצת מתכתית, הבולעת אל קרבה את נחיל הפועלים. בפנים, המולה רבה, מכונות תפירה כבדות נהמו, רצועות עור נעו ללא הרף, ופועלים זריזים עמלו כנמלים בקן. הוא מצא את מקומו בקצה פס הייצור, שם עבד יום אחר יום, שנה אחר שנה. ידיו, מיומנות להפליא, טיפלו בבד העדין בדרכו להפוך למלבוש להמונים. "איכות זו איכות", היה נוהג לומר בגאווה. 

"גדלתי בבית קטן בקרית חיים. אמא הייתה בבית, במשרה מלאה. לא קל לגדל ששה ילדים, במיוחד כשאבא עובד קשה ובסופי שבוע בעיקר נח ושותה תה".

מקס בחן במבטו את בן לוודא שהוא קשוב לסיפורו.

"הכול היה רגיל בבית. לא קל, אבל שגרתי יחסית. היה לנו שכן בדירה ממול שקראו לו נלו. הוא הצליח לנצל עסקה שעשתה המדינה עם הרודן צ'אושסקו ועלה מרומניה עם בתו אליס, אז בת כעשר. כל החיים שלו הוא דאג לה. כבן ארבעים, אך נראה היה מבוגר בהרבה. צנום מאד, מעט שפוף, שערו אפור כמעט לגמרי. כל סוף שבוע הוא היה משחק קלפים עם אבא שלי. לפעמים הסכים שנצטרף גם. תמיד דיבר בשקט. מענטש כזה".

בן התרווח במושבו, נערך לסיפור ארוך. קולו הסמכותי של הקברניט בקע לפתע כדי לעדכן כי הם משייטים בגובה שלושים וארבע אלף רגל מעל וינה, ואיחל לנוסעים המשך טיסה נעימה.

"במשך תקופה, גם נלו וגם אליס הלכו ורזו. נלו נהפך שפוף יותר. אליס מיעטה לצאת מביתה. בשלב מסוים היא ביקשה שילדים אחרים לא יבואו אליה הביתה לשחק עמה יותר. אפילו את אחותי, שהייתה חברה ממש טובה שלה היא סרבה לראות."

"למה?", שאל בן בסקרנות.

לא ידענו. רק כשראינו את המודעה הבנו".

"איזו מודעה?"

"מודעת האבל", נאנח מקס, "המחלה הארורה כרסמה באליס תוך חודשים בודדים".

הוא ביקש מהדיילת כוס מים, וזו מיהרה להגיש לו פן יתעלף שוב במטוס. הוא לגם ממנה באיטיות.

"ההלוויה הייתה העצובה שהייתי בה בימי חיי. נלו היה מרוסק ובקושי נשם. "אליס, חכי לי !!! זעק ורוצץ את לבבות שומעיו. הוא נשען על אבא שלי וכל הזמן הודה לו. לא הבנו בדיוק על מה".

"הוא בטח תמך בו כחבר ועודד אותו", ניסה בן לנחש.

"הרבה יותר מכך, איש צעיר". 

"רק כשיום אחד הגיע נציג הבנק ומסר מכתב לאמא שלי הבנו. אבא היה באותו זמן בעבודה וכשחזר בערב שניהם רבו ובכו. בכו ורבו".

בן שתק, ראשו מורכן, סקרן לשמוע את המשך הסיפור.

"הסתבר כי על מנת לממן טיפול יקר וניסיוני באליס, אבי החליט לקחת הלוואה גדולה ונאלץ למשכן את הדירה שלנו. נלו הבטיח שיחזיר לו את הכסף. אחותו הגדולה נותרה ברומניה והוא הניח שתסייע לו. לא היה לו ספק בכך. פשוט הזמן דחק ולא היה אפשר להמתין עד שייצרו עמה קשר והיא תשלח את המימון".

קולו של מקס היה חנוק מעט. "בדיעבד הטיפול באליס נכשל, אבל אבא שלי הרגיש שכל עוד יש תקווה הוא חייב לנסות לעזור".

"ונלו לא הצליח להחזיר את הלוואה?"

"לא. בדיעבד הבנו שאחותו סירבה. היא נקלעה שם למצוקה בעצמה ולא יכלה לעזור".

"ונלו?"

"הוא ניסה להחזיר במשך כמה שנים קצת כסף לאבא שלי, אך מת לבסוף משיברון לב על אליס ועל שסיבך את שכנו הטוב ממפעל אתא".

"אז מה עשיתם? פיניתם את הדירה?"

"כן. לא הייתה ברירה. הוריי נפרדו, וכמו במפגש של אלקטרונים במאיץ חלקיקים, אנחנו, הילדים התפזרנו לכל עבר. אני מצאתי את עצמי בפנימייה עם נוער בסיכון".

לחלוחית עמדה בעיניו של מקס. "מי שהיה שם בסיכון היה בעיקר אני".

"בן כמה היית?"

"ארבע עשרה".

"'קשוח", הפטיר בן בלחש. "לא כעסת על אבא שלך?"

"בכל לילה. לפני שהייתי מנסה להירדם, המחשבות עליו לא הרפו ממני. רק כשהייתי בצבא אזרתי אומץ לשאול אותו על זה. הוא הסביר לי שהוא האמין שילדיו חזקים ומוכשרים מספיק כדי להצליח בחייהם, למרות שסיכן את עתידם כדי לסייע לנלו. אני מאמין לו. הוא היה איש טוב, טוב ממני."

מקס ביקש כוס מים נוספת מהדיילת.

"בדיעבד הוא צדק. האחיות שלי נישאו ושני האחים הצעירים שלי התפתחו יפה. גם אני, בלי עין הרע נכנסתי אחרי הצבא לעסקים. התחלתי בנדל"ן ועכשיו אני פרוס על תחומים רבים".

"סליחה שאני שואל, אבל למה אתה לא טס במחלקת עסקים?"

"כי הטיסה הזו מיוחדת מאד בשבילי".

מקס רכן קדימה ושלף מתיקו האישי מעטפה חומה. הוא הגיש אותה לבן.

"יש פה עשרת אלפים פאונד במזומן. זה יכול לסדר אותך לכל הלימודים שלך".

בן היה נבוך וחשש כבד קינן בו. האם הוא משתמש בו על מנת להלבין כספים שאינם כשרים? הוא הרי הסביר שעסקיו פרוסים על תחומים רבים. הוא התבונן סביב, כאילו חיפש ישועה בין הנוסעים האחרים.

לפתע הרצינו פניו של מקס. "קח. מה הבעיה?"

בן הדף את המעטפה. "אני לא יכול לקחת את זה. אני לא מכיר אותך ואין לי מושג כיצד הושג הכסף הזה. גם לא ברור לי למה אתה רוצה לתת לי אותו".

"אתה חושד בי?"

"כן", ענה בן בפשטות.

"טוב מאד", ענה מקס ותחב את המעטפה בחזרה לתיקו.

"אתה חושב שאבא שלי טעה?" שאל לפתע, עיניו בוחנות.

בן נדרך כמו חתול שמכין עצמו לזינוק, שריריו מתוחים.

"אביך צדק", פסק לבסוף בביטחון. "היה זה הדבר הנכון לעשות אותו. הוא לא תכנן לסכן את משפחתו. הוא גם ידע בסתר לבו שאתם הילדים, תצליחו בכל מקרה".

מקס הסב אליו את פניו וחייך. "אתה בטוח?"

בן הנהן לחיוב.

מקס הזדקף במושבו, ידיו על ברכיו.

"איש צעיר, אני חייב לחלוק איתך משהו אישי מאוד, משהו כה פרטי שאיש מלבדך לא ישמע אותו ממני. האם אוכל לסמוך עליך?"

בן הסכים, מתקשה להסתיר את סקרנותו.

"ובכן", רעד מעט קולו של האיש, "אתה מתבונן באדם חולה מאד, שרופאיו הקציבו לו שבועיים לחיות. למעשה אני נוסע ללונדון על מנת לגמור שם. התעללתי בכבד שלי כל חיי והטבעתי אותו באלכוהול. עכשיו הוא ניצח אותי ועומד להטביע אותי, החרא. שחמת, קוראים לזה הרופאים. נכון שם יפה? אבל זהו, אני הרמתי ידיים, אין לי כוח להמתין להשתלה. אני הולך לעשות את זה בסטייל".

בן התבונן בו בדאגה.

"כמו שאולי ניחשת, אני איש בעל אמצעים רבים. שנים צברתי הון רב בעסקי נדל"ן ויהלומים. ואני מדבר על הון רב מאוד. כולו חוקי ונקי. בעשר אצבעות. תוכל לבדוק עלי אחר כך. זכיתי להצלחה רבה, אך איני חש בר מזל כלל". מקס עצר לרגע את שטף דיבורו. 

"לא הצלחתי במשימה שנראתה לי החשובה מכל. אתה יודע...להקים משפחה. אני גוץ, שמנמן ומקריח", צחק במרירות, "כנראה ההוכחה המדעית הניצחת שכסף אינו יכול לקנות הכול". 

הוא סימן לדיילת שתביא לו כוס יין, ולאחר שלגם מעט המשיך -

"אני נוסע למות אך נותרתי ללא אדם להוריש לו את רכושי. מצער אמנם, אבל לפני שעליתי על הטיסה הזו, קיוויתי למצוא בה את יורשי. הוא או היא צריכים להיות צעירים הבונים את עתידם בעצמם ולא תלויים במשפחתם לשם כך".

הוא לגם שוב מהיין.

"כן, בשל כך אני טס היום במחלקה הרגילה. רק פה אפשר למצוא כאלה חבר'ה. היורש או היורשת צריכים להיות אנשים טובים אשר יסייעו לאחרים במצוקה. אמנם הייתי עייף למדי, אך אני מודה שקצת ביימתי את הדרמה שהתחוללה כאן קודם. רציתי לראות כיצד תגיב ואם תפנה לסייע לי. אתה יודע - בימינו אדם עלול להידרס בכביש ואף אחד לא ייגש אליו."

בן העביר ידו על זיפי זקנו הצעיר, בהאזנה דרוכה, מחשבותיו מתרוצצות לכל עבר.

"גם לא התפתית לקחת כסף שאולי הוא מפוקפק. כל הכבוד לך על כך. מדובר היה בהרבה כסף לאיש צעיר כמוך".

הוא הביט בבן, עיניו נוצצות.

"לא היססת להביע דעתך על הבחירה של אבי. היא לא פשוטה כל כך וצריך לב גדול במיוחד בשביל להבין אותה עד הסוף. גם על כך ברכותיי".

"אתה לא מהקריות?", קטע אותו בן.

"כן, כן, הכול נכון. גם מה שסיפרתי לך על בית הורי. ועל נלו ואליס. הכול נכון... לצערי".

בן חש סחרחורת קלה ועצם לרגע את עיניו. 

"אני שמח לבשר לך שאתה אדם עשיר. אני מאחל לך שתעשה שימוש מושכל בכסף ותמשיך להגשים את עצמך מבלי להתחשב בנוכחותו". 

הוא הניח את זרועו על כתפו של בן, שהיה הלום מהמעמד המפתיע והביזארי.

"ועתה, ברשותך אתפנה לעדכון צוואתי". הוא פתח את שולחן האוכל שבמסעד המושב שלפניו, גלגל את הנייר שאחז בידו ושלף עט מון בלן מזהיבה. "מהו מספר הזהות שלך?" 

בן היה חסר מילים כשהאיש מסר לו לאחר שניות עותק מצוואתו העדכנית.

"אני לא יודע מה לומר", מלמל.

"אני יודע שאתה נרגש. אבל כנראה פחות ממני. תבין, אני יכול עתה להשלים את משימתי עלי אדמות בשלווה ובסיפוק." 

בן התעשת ואזר אומץ להשיב. "אבל מדוע לא תרמת את ההון הזה? מדוע לתת אותו לאדם זר?"

"את הנעשה אין להשיב. וגם אין בכך צורך", השיב. "אני ממליץ לשנינו להתרגע וליהנות מהמשך הטיסה".

 

בן הגניב מבטו לצדדים, לראות אם אנשים נוספים היו עדים לשיחתם וכשהבין שכל אחד עסוק בענייניו הרשה לעצמו להשעין את ראשו על מסעד המושב, לעצום עיניו ולשקוע בחזיונות. גופו המשייט בינות עננים, החל לשקוע לאיטו במין צניחה חופשית, מוכה ממלקות הרוח ומאבד בהדרגתיות את יציבותו. השקיעה האיטית התגברה מרגע לרגע וגרמה להכרתו להתערפל. כשהביט מטה בענן הקרב אליו במהירות, הבחין כי עשוי מאלפי אלפים של פיסות נייר. רק שחלף דרכן הבחין שאלה שטרות כסף, שבלמו את נפילתו לרגע, אך הוא המשיך בשקיעתו המסוחררת, זועק ומנסה להתנגד, חותר באוויר בכל גפיו, אך לשווא... 

לפתע התעורר בבעתה.

המהום המנועים ברקע ורחשים שונים בתא הנוסעים הזכירו לו כי היה עדיין בטיסה.

"נוסעים נכבדים", קראה הדיילת במערכת הכריזה, "נא חזרו למקומותיכם והדקו את חגורות המושב לקראת הנחיתה".

גופו המכווץ במושב המזערי התאמץ להתרווח למצבו הראשוני. הוא השליך את רגליו למעבר המטוס והתבונן בנוסע שישב לידו, איש נמוך קומה בחליפת תכלת בלתי שגרתית. זה היה עסוק במשיחת אפטר שייב מרענן על צווארו הגס והקצר משהו.

כבר כשגלגליו האחוריים של המטוס נגעו באדמת אנגליה, מיהר בן יחד עם נוסעים רבים אחרים, לעדכן את הוריו כי נחת בשלום. הדיילת הראשית התייאשה במהרה מניסיונה להושיב את הנוסעים העומדים והנחפזים עוד טרם עצירתו המוחלטת של המטוס, כהגדרתה. 

לבסוף, נדחק בן החוצה מהמטוס ומצא עצמו במסוע המזוודות. הוא ליווה במבטו את האיש עם חליפת התכלת, אשר נעלם אט אט, נבלע בין הנוסעים בטרמינל הרוחש והגועש. 

כעת, ניצב מולו צורך דחוף: לשחרר עגלה שתישא את חפציו. הוא שם לב שמלבד השטרות החדשים שבכיסו, שכח להצטייד מבעוד מועד במטבעות. חסר ברירה, פנה לעובר אורח אקראי בבקשה נרגשת: "תוכל להלוות לי בבקשה שילינג אחד?"

עם חפציו על עגלה הוא פנה בהחלטיות לרציף המוניות, מופתע מהכוח שפתאום מצא בעצמו למרות טיסה מייגעת כל כך. הוא נכנס למונית הראשונה שהתפנתה, והכריז בחיוך - "לאקדמיה לעיצוב בבקשה !"

​