אקסודוס 1997

מעוז חביב

תחילה אציג את עצמי. שמי – לני. כלומר, שמי האמתי, זה שנתנו לי הורי לאחר שנולדתי הוא לאונרד. אבל מאז ומעולם נקראתי בפי כול – לני, ואני כמובן מעדיף את השם הזה שהוא קצר וקולע, כמו שאומרים, על השם המסורבל והארוך שנתנו לי הורי. אני היום בן שש עשרה. נולדתי וגדלתי באמריקה, במדינת מרילנד, זו שבינה לבין שכנתה שמדרום – וירג'יניה, שוכנת עיר הבירה שלנו – וושינגטון, שאני משוכנע ששמעתם עליה לא מעט. אבל מיד אוסיף ואומר ואזהיר – אל תתבלבלו. בין חמישים ואחת המדינות המרכיבות את ארצות הברית שלנו, יש גם מדינה שלימה בשם וושינגטון, על שם אחד מנשיאנו הראשונים והנערצים. אבל היא שוכנת ממש ממש בקצה האחר של היבשת, בצפון מערב ארצות הברית, על גדות האוקיינוס השקט וגובלת מצפון בשכנתנו – קנדה. אבל אני מדבר כמובן על הבירה, וושינגטון די. סי, הבירה, שממש ממש במרכזה (הצורה שלה היא צורת מעוין, ולמעוין יש הרי מרכז ברור) אז ממש במרכז נמצא 'הבית הלבן', שגם עליו אני משוכנע שמעתם, ובו מתגוררים נשיאינו. זה משהו כמו בית בלפור שלכם שבו מתגורר ראש ממשלתכם, כך סיפרו לי. לא רחוק ממנו, מהבית הלבן, נמצא בניין הקונגרס, מעוז הדמוקרטיה שלנו, כמו בניין הכנסת שלכם, שגם הוא בניין מפורסם עד מאוד ואני כמובן זכיתי לבקר בשניהם. אשר לי, אני לא גר ממש ממש בבירה עצמה, אלא באחת מהשכונות הנושקות לה סביב סביב והנקראת בשם "סילבר ספרינג". חברים ישראלים שפגשתי בביקור שלי בישראל, שעליו עוד אספר לכם, תרגמו לי את השם לשפתכם, לעברית והתרגום דווקא נשמע לא רע. אצלכם הייתה נקראת השכונה שלנו – "מעיין הכסף". לא שם מגניב? הרי זה שם שלו משמעות כפולה. יכול להיות שם של איזו פנינת טבע, שבמרכזה זורם מעיין מים זכים הנוצץ ומכסיף בשמש, בוודאי מראה מלבב, ואחרים יאמרו – הרי זו אמריקה שבה הכסף זורם כמעיין... אבל אני משוכנע שלא לזה, לכסף, התכוונו אלה שנתנו לשכונה שלנו את שמה ומעיינות אצלנו באמריקה אכן יש בשפע.
זהו. אז עכשיו אתם יודעים מי אני. יש לי כמובן גם זוג הורים (באמריקה גם זה לא תמיד מובן מאליו...) והמשפחה כולה מונה יחד אתם שש נפשות: אני, אחותי, ג'ואנה המעצבנת שלומדת בכיתה ג', הכלבה האהובה שלנו קרסנט והחתולה – דיזי. זהו. זאת המשפחה כולה. (נשמע לכם מוזר? באמריקה אנחנו רגילים להתייחס לכל באי הבית כמשפחה!).
אני עצמי חבר בתנועת הנוער 'נפטי'. אני יודע שאצלכם התנועה הזו איננה קיימת. זוהי תנועת נוער יהודית שנמצאת רק באמריקה. אני משער שבסך הכול היא דומה לתנועות הנוער שלכם בישראל כמו אלה ששמעתי עליהן, הנוער העובד והשומר הצעיר ואפילו הצופים. (שתדעו – באמריקה, שלא כמו אצלכם, יש תנועת צופים לבנות ותנועת צופים לבנים...). אנחנו נפגשים לפעולה ב'קלאב' שלנו, כלומר עם הקבוצה בכל שבת. יש לנו מדריך ועוד יותר חשוב מזה – שליח. השליח שלנו הוא קיבוצניק מישראל, מקיבוץ לוטן שבערבה לא רחוק מאילת. (קיבוץ קטן ומגניב. ביקרתי גם בו!). אתם בטח מתפלאים איך אני מכיר מקומות כל כך רחוקים ונידחים בארצכם, אבל זה אחרי שהשנה, בפעם הראשונה בימי חיי, הגעתי לביקור של קיץ, בחופש הגדול עם הקבוצה שלי בישראל! אבל אני ממש ממש מקדים את המאוחר למוקדם. כי בעצם מה שאני רוצה לספר לכם הוא – איך באמת הגעתי עם חבריי מהתנועה לביקור הזה שלנו בישראל.
אז ככה. בכל שנה, בחופש הגדול, אנחנו יוצאים למחנה קיץ בן שלושה שבועות. עד גיל ארבע עשרה אנחנו יוצאים למחנה אזורי, באזור שלנו, כי אמריקה, אתם וודאי יודעים, גדולה מאוד ולנסוע מכל היבשת למחנה אחד זה באמת יותר מדי, בוודאי לילדים. אבל מגיל ארבע עשרה והלאה אנחנו יוצאים למחנה ארצי. אגב, מחנה באמריקה הוא ממש לא כמו מחנה קיץ אצלכם בישראל. אצלנו זה מחנה בנוי שנראה ממש כמו מן קיבוץ. יש בו חדר אוכל גדול שבנוי מצריף ענק. יש בו צריפי מגורים, שאנחנו קוראים להם – 'בנקס'. (אין שום קשר לבנקים).יש כיתות ומגרשי ספורט ואפילו – לא תאמינו – בריכת שחיה. כייף של ממש. אבל בגיל שש עשרה אנחנו לא יוצאים למחנה, אפילו לא לארצי, אלא לתוכנית של חודש בישראל.
זהו. אז ככה. המראנו. חמש מאות חניכים בחמש עשרה קבוצות ועוד איזה מאה ועשרים מדריכים ומארגנים בשני מטוסים גדולים משדה התעופה 'קנדי' שבניו יורק לכיוון ישראל. אבל, למרבית הפליאה בכלל לא נחתנו בישראל אלא דווקא בצ'כיה, בפראג. למה? כי הטייסים התבלבלו ולא מצאו את הדרך לישראל? מה פתאום. מי שיצאו מבולבלים מכל העניין כפי שהסתבר בהמשך היינו דווקא אנחנו.
בפראג שיכנו את כולנו בבית מלון ענק ומכוער שסיפרו לנו שנבנה עוד בתקופה שהרוסים שלטו שם. משם המדריכים לקחו אותנו כל יום, משך שלושה ימים לטיולים בעיר, בלי שבכלל התכוונו לזה. מה אני יכול לומר לכם – באמת עיר יפיפייה. בכלל בכלל לא דומה לערים שלנו באמריקה. עולם אחר. ובאים אליה המוני המונים של תיירים, אולי חמישה עשר מיליון כול שנה. אבל למדנו שיש בה גם המוני כייסים, שזה ממש המקצוע שלהם והם ממש אשפים בו. איזה פטנטים – לא תאמינו! כן, וכולם צוענים וממש לא אוהבים אותם שם. הם מצליחים לכייס כל שנה אולי שני מיליון תיירים אפילו שכולם נזהרים מהם. למשל, המדריך שלנו שהזהיר וחזר והזהיר אותנו לשמור על הארנקים מכל משמר, הוא הלך בראש הקבוצה כשעל כתפו תלויה המצלמה שלו והוא החזיק כל הזמן חזק חזק ברצועה שלא יחטפו לו אותה. אבל כאשר הוא החליט לצלם הוא גילה לתדהמתו שרצועה יש לו אבל מצלמה – לא... הם פשוט גזרו לו את הרצועות והסתלקו בשקט עם המצלמה. נו, רצועות הרי לא תהיה להם בעיה להשיג אפילו בלי לכייס. או למשל המדריכה שלנו, ממש בחורה טובה. הלכה על המדרכה וראתה עיוור שרצה לחצות את הכביש. אז היא כמובן התנדבה לעזור לו. החזיקה בידו, תמכה בכתפו ורק את ידו השנייה השאירה חופשיה... נו, אתם כבר מתארים לעצמכם, אחרי שעברו את הכביש והוא כמובן הודה לה מאוד והיא ממש חשה שעשתה מעשה טוב, אז היא גילתה כשרצתה לשלם, שארנק כבר אין לה. נו, לא ברור? העיוור לא היה כלל עיוור, והארנק – אותו לא הייתה לו בכל מקרה בעיה למצוא. אכן, למדנו. הצוענים הללו יכולים לעשות בית ספר לכולנו.
טוב, אבל את כל זה אני מספר מהצד, כדי שאם תגיעו בעצמכם יום אחד לפראג תדעו להיזהר. מכל מקום, ביומנו השני שם, ביקרנו בשבעת בתי הכנסת העתיקים שהנאצים הגרמנים הותירו בפראג. בכל אירופה הם הרסו ושרפו את בתי הכנסת אם רק יכלו, אבל הגרמנים הללו כל כך מסודרים, שהם החליטו שאחרי שיחסלו סופית את כל היהודים שבעולם, ולא יהיו עוד יהודים על הפלנטה הזאת, אז בתי הכנסת העתיקים הללו בפראג יהיו למן מוזיאון כזה, שבביקור בו יוכלו התיירים ללמוד על העם המוזר הזה שהיה פעם בעולם, שהתפלל בבתי כנסת – לדידם – מכוערים וקטנים שכאלה ולא בכנסיות גדולות ומצועצעות, ושלמזל כולם הצליחו להפטר ממנו. מה אומר לכם? כשהמדריכים שלנו סיפרו לנו את זה ממש נחרדנו. איזה מן מופרעים היו הנאצים האלה...
אבל היום המשמעותי ביותר בביקור שלנו באירופה היה היום השלישי. נסענו באוטובוסים כשעה מחוץ לעיר והגענו למקום שנקרא – טרזין, או בגרמנית – טריזנשטאט, שבזמן מלחמת העולם, כלומר, בזמן השואה, הביאו לשם יהודים גם מצ'כסלובקיה וגם ממדינות אחרות באירופה. בעצם, זה היה מן מחנה מיוחד כזה שבו ניסו הנאצים להציג לעולם מן הצגה בדיונית שכזו, על איך שהם בסך הכול מעבירים את היהודים למקומות שבהם הם יכולים לקיים אורח חיים נעים וכייפי שכזה, אבל הכול לא היה אלא הצגה אחת גדולה בפני המצלמות של מי שהם הביאו לבקר שם. אבל באמת שלחו אותם גם משם לתאי הגזים ולמשרפות – אפילו משרפות שהם בנו לא רחוק משם, וככה רצחו שם אולי עשרים אלף ילדים ונערים כמונו. זהו. ככה הסתבר לנו בסוף שבכלל לא טעינו ולא סתם עצרנו באירופה לפני שהגענו לישראל. בסך הכול זה היה חלק מהתוכנית, כדי שנוכל ללמוד ממש מקרוב על השואה הנוראה של היהודים באירופה ועד כמה חשוב שיש לנו, היהודים היום מדינה משלנו בארץ ישראל. איזה מזל, חשבתי לעצמי אז שאמריקה כל כך רחוקה מאירופה, שהרי היטלר המטורף והנאצים תכננו להשמיד את כל היהודים שבעולם, אפילו את אלה שבאמריקה ובארץ ישראל!
אחרי שלושת הימים הללו, בערבו של היום האחרון שוב עלינו, הפעם על שלושה מטוסים כי כבר לא היה ביניהם ג'מבו, כדי לטוס. אתם בטח חושבים שהפעם טסנו ישר לארץ ישראל, נכון? אבל אתם שוב טועים כמו שטעינו אנחנו. שוב פעם לא טסנו לישראל אלא לאתונה בירת יוון. ושם, רק שם, התחיל הסיפור האמתי שבאתי לספר לכם. ממש סיפור מדהים, או שגעוני או מטורף, בוודאי מטרף שיהיה קשה לכם להאמין שקרה. גם אנחנו לא האמנו, אבל אני נשבע – כל מה שאספר כאן – אמת לאמיתה!
בשדה התעופה חיכו לנו חמישה עשר אוטובוסים יוונים, אוטובוס לכל קבוצה שמנתה בין ארבעים לחמישים חניכים. העמסנו את המזוודות והציוד. היה לנו כמובן המון ציוד. ככה אנחנו האמריקאים. אנחנו רגילים לקחת אתנו לכל מקום שאליו אנחנו מגיעים את כל מה שצריך ואפילו יותר מזה... אז העמסנו ויצאנו לדרך. לאן? עוד לא ידענו. הרי אי אפשר לנסוע באוטובוס מיוון לישראל – לא כן? מלבדנו היו בכל אוטובוס ארבעה מדריכים, שניים משלנו, אמריקאים ושני מדריכים ישראלים שכבר התחלנו להכיר מהימים הקודמים. זה הרי ברור שיהיו לנו מדריכים ישראלים כי הם הרי היו צריכים להוביל ולהדריך אותנו בכל רחבי ארץ ישראל. אז כמו שאנחנו יוצאים ולא יודעים לאן, פתאום אחד משני המדריכים הישראלים האלה, נעמד ליד הנהג עם הפנים אלינו וככה הוא אמר: "שלום לכולכם. אני בנצי. אתם כבר יודעים. הגעתי אליכם מארץ ישראל. גם את זה אתם יודעים. אבל לפני שאני ממשיך, שחררו בבקשה את סוגרי הווילונות שמעל החלונות והאפילו את האוטובוס. אף אחד מבחוץ לא צריך לראות מה מתרחש פה בפנים, בתוך האוטובוס.
מה אומר לכם? הופתענו זו לא המילה. מה יכולנו לחשוב. מה קורה לו? הוא השתגע? מנסים לחטוף אותנו? אולי הוא בכלל לא מדריך ישראלי אלא מחבל מחופש? אני חושב שהתחלנו ממש ממש לפחד, אבל הייתה לנו ברירה? עשינו את מה שהוא ביקש ולפתע האוטובוס נעשה ככה חשוך מבפנים. אבל זאת הייתה רק התחלת ההפתעה. אחרי שהפשלנו את הווילונות, הוריד לפתע המדריך הזה, בנצי, אם הוא באמת היה בנצי את החולצה שלו. לא, לא. זה לא מה שאתם חושבים. הוא לא התחיל לעשות פתאום סטריפטיז. כי מתחת לחולצה שהוא הוריד הייתה עוד חולצה. חולצת חאקי ועליה סמל תכול עם שני עלי זית וחרב ביניהם ובאמצע כתוב באנגלית ואני משער בעברית – HAGANA – הגנה. וככה, כשהוא חושף את החולצה עם הסמל, הוא המשיך, במין אנגלית ישראלית כזאת:
" כמו שאתם וודאי יודעים הגעתי אליכם מארץ ישראל. המשימה שלי היא להוביל אתכם בביטחון, הכי הרבה ביטחון שאפשר לארץ ישראל, לפלשתינה, כמו שקוראים לה. אנחנו נוסעים עכשיו לנמל, לנמל פיראוס. בנמל מחכה לנו אנייה. לאנייה יש אמנם רישיון הפלגה, אבל לא לארץ ישראל, לפלשתינה אלא לקולומביה. זהו בעצם רק יעד כיסוי. פנינו באמת לארץ ישראל, אבל בארץ שולטים הבריטים בתוקף המנדט שהעולם נתן להם. והם, הבריטים, לא מאפשרים ליהודים מאירופה, לניצולי השואה ולאחרים להגיע לחופי הארץ. אז התפקיד שלי ושל חבריי שנמצאים עכשיו בכל האוטובוסים האחרים הוא לעשות הכול כדי להוביל אתכם בשלום לחופי ארץ ישראל...".
מה אומר לכם? כולנו היינו המומים. ממש לא הבנו מה קורה. מה קורה אתנו. מה קורה בכלל. איזה מן סיפורים מוזרים מספרים לנו. קודם לוקחים אותנו לפראג במקום לישראל. עכשיו – ליוון, ולנמל ולאנייה והיא בכלל אמורה להפליג לקולומביה, אבל יש כאן שליחים מההגנה שינסו כן להגיע אתנו לארץ ישראל. אבל מה כל הבלבול הזה? הרי למה התכוננו ועל מה שילמו הורינו אם לא על תכנית קיץ בישראל? מה קורה כאן!! ובכלל – מה פתאום – פלשתינה? ומה פתאום – בריטים. ומהיכן צצה קולומביה? מה זה – מישהו נפל כאן על הראש? מי המציא כאן את כל הסיפורים המוזרים האלה שאנחנו נעשינו פתאום לחלק מהם?
אבל הבחור הישראלי הזה, בנצי הזה, נראה שלא הושפע כלל מהמבטים מלאי הפליאה והחששות של כולנו ומהרחש בחש שנשמע באוטובוס והמשיך:
" ראו. אנחנו יודעים שברחבי הנמל שאליו מיד נגיע, מסתובבים כל מיני מרגלים, במדים וללא מדים. כן. נמסר לנו שמסתובבים שם אפילו קצינים בריטיים גלויים, והם מנסים להפחיד את היהודים שמגיעים לנמל ולמנוע את הפלגת האנייה. אבל הם לא יכולים, כי לאנייה יש רישיון הפלגה לקולומביה. אז אני רוצה להזהיר אתכם. הרי כולנו רוצים להגיע לארץ ישראל! אם פתאום ייגש אליכם איזה קצין בריטי ויחקור אתכם לאן מועדות פניכם, אל תספרו לו סיפורים ואל תכבירו במילים. כל מה שאתם צריכים להגיד לו שאתם יהודים ואתם מפליגים לקולומביה. זהו. שום דבר לא יותר. לא אמריקה ולא פראג ולא נפטי. כלום. הבנתם? ברור? אז זה כל מה שיש לי לומר בינתיים כי אנחנו כבר נכנסים לשטח הנמל ומיד נרד מהאוטובוס. אז זכרו!"
ואז חזר בנצי ולבש את חולצת התנועה על חולצת החאקי עם סמל ההגנה שנעלמו כלא היו וככה ירדנו די המומים ומבולבלים מהאוטובוס כדי לפרוק ממנו את ערימות הציוד שלנו.
לנמל נכנסו האוטובוסים בזה אחר זה ונעמדו בשורה ארוכה ארוכה. חניכים מכל רחבי ארצות הברית ירדו מבעד לדלתות של כל אוטובוס ועל פי מראה פניהם הבנו מיד שגם הם עברו בנסיעה הקצרה הזאת את אותה החוויה שעברנו אנחנו. מה קורה כאן?
מה אתה חושב על מה שהבנצי הזה תקע לנו עם כל סיפור הקולומביה הזאת? פניתי ושאלתי את דיויד, חברי הטוב שישב בזמן הנסיעה באחורי האוטובוס.
מה אני חושב? אני חושב שכולם השתגעו כאן. שאני ממש ממש לא מבין מה הולך פה. איזה מן סיפור. הרי אנחנו בסך הכל אמורים לטייל חודש בארץ ישראל, לא? אז מה תוקעים לנו אנייה ובריטים וקולומביה והשד יודע מה.
בדיוק! מה הסיפור עם הגנה, ואנייה, ובריטים. מה זה? מכניסים אותנו למכונת זמן פתאום?
ככה בדיוק זה נראה. מכונת זמן – גיחך דיויד.
בעודנו מסתודדים כך בינינו, מושכים אחרינו את המזוודות הכבדות שלנו לעבר הפינה אליה כיוונו אותנו המדריכים, הגיחו לעומתנו פתאום משום מקום שני קצינים, בריטיים ככל הנראה. מה אגיד לכם? אף פעם בחיים לא ראיתי מקרוב בריטים כאלה. איזה מין פרצופים יהירים. וכובעים לבנים כאלה עם מצחייה עד גובה העיניים, מין כובעים כמו שיש לנו באמריקה לקצינים של חיל הים. וכל אחד מהם החזיק מן מקל עץ מבריק כזה ככה בשוויץ מתחת לבית השחי, והראשון מביניהם שלף את המקל והצביע ישר לעבר שנינו. מה להגיד לכם, תיכף התחלתי להזיע.
הי, יו! – הוא נבח לעברי, כשהשני כיוון את מקלו לעבר דיויד וסימן לו להיצמד אלי.
נעמדתי ודיויד לידי. אני חושב ששנינו רעדנו מפחד.
ווו אר יו? מי אתה? מה שמך?
אני... אני... – גמגמתי.
מה זה אתה אתה! אין לך שם?
אני, אני יהודי... – לחשתי. הרי ככה בנצי אמר לנו לומר.
ואין לך שם?
השם שלי... יהודי...
וגם אתה ככה? – זעק השני לעבר דיויד.
גם אני... – השיב דיויד בקול רועד, ועכשיו ראיתי מזווית העין שכל הקבוצה שלנו כמו נעשתה לבנה ומבטי הבנות היו נפחדים ממש.
ומה אתה עושה כאן בנמל? לאן אתה מתכוון להפליג?!
לקולומביה! לקולומביה! – הגברתי את קולי, שהרי כך נאמר לנו שעלינו לענות.
קולומביה? – גיחך הקצין הראשון וטפח לחברו על הכתף – הם חושבים שהם יסדרו אותנו, היהודונים האלה. – אתם חושבים שאיננו יודעים שאתם מתכוונים להתגנב לפלשתינה? אבל שיהיה לך ברור, ושיהיה ברור לכם, לכולכם! אנחנו לא ניתן לכם! שומעים? – צרחו השניים יחדיו – אנחנו לא ניתן!
זהו. זה מה שקרה שם, בנמל, ועכשיו כולנו, ממש ממש כולנו לא ידענו עוד מה קורה אתנו. איך זה הוכנסנו ככה לפתע פתאום לתוך מכונת הזמן הזאת, וככה עלינו, כל חמש מאות החניכים עם המדריכים לאנייה.
*
מה אגיד לכם? איך שעלינו לאנייה, חוששים, המומים אך גם נרגשים מהבלתי צפוי ומכל מה שקורה אותנו, פתאום הרגשנו כמו בבית. בכל פינה היו רשומים על קירות האנייה בגדול שמות עבריים בעברית ובאנגלית. שמות של ערים, מושבים וקיבוצים מכל רחבי הארץ. וגם – ציורים גדולים. ציור של חיפה שעל הכרמל מול הים, של תל אביב, ציור שבמרכזו כיכר גדולה שלידה רשום – כיכר דיזינגוף, ושל מן מושב עגול כזה, מסודר כמו עיגול בשיעור הנדסה ולידו כתוב בגדול – מושב נהלל שבעמק יזרעאל. ועוד ועוד ישובים וקיבוצים, ממש – ארץ ישראל. ככה ירדנו עם הציוד עוד קומה ועוד קומה, אולי חמש, אולי שש קומות, עד שהגענו למסדרונות שהובילו אותנו לחדרי המגורים שלנו באנייה. חולקנו לחדרים. הותרנו בהם את הציוד ומיד יצאנו לסיור מאורגן בהדרכת המדריכים שלנו כדי להכיר את כל מרחביה של האנייה הגדולה. אולי לא הכי גדולה בעולם, אבל גדולה מספיק בשבילנו. ככה הלכנו לכל אורכה, לאורך הסיפונים העליונים, למן החרטום ועד הירכתיים. לכל אורכם של הסיפונים היו רשומים על הקירות גם שמות ישובים בישראל וגם שמות הקבוצות שלנו ומספריהם. מיד למדנו שלכל קבוצה שעל האנייה נקבע מקום התכנסות משלה בצורה מאורגנת ומסודרת. מישהו אכן ידע מי בדיוק עומד לעלות על האנייה והכין אותה עבורנו. ועוד למדנו שיש גם מקומות כינוס לא לקבוצות אלא לנושאים שונים כמו לימוד שירה עברית ולימוד עברית בכלל, ולימוד ריקודי עם, ולימוד דרמה, ועריכת עיתון ואפילו תחנת שידורי רדיו לכל מרחבי האנייה. מה אומר לכם, עכשיו, על האנייה, החלו הפחדים להיעלם והתחלנו ליהנות מכל העניין.
בערב, כאשר כולנו מרוכזים על הסיפון האחורי הגדול, הפליגה אט אט האנייה לדרכה. תחילה נמשכה והורחקה מהרציף על ידי גוררות קטנות ממש ממש קטנות ממנה אך רבות כוח, וכאשר יצאנו את שערי הנמל, הפליגה כבר האנייה שלנו בכוחות עצמה. כולנו מצאנו עצמנו רתוקים אל אורותיה של פיראוס, של יוון, ההולכים ומתרחקים מאתנו אט אט ואנחנו יצאנו לדרך. לאן? לקולומביה? לישראל?
ואז, לפתע, הופיע על גבי הסיפון העליון, בסמוך לארובות האנייה הענקיות, בחור צעיר, גבוה ונמרץ, ולראשו כובע ספנים. בידו החזיק מעין משפך פח ששימש אותו כמין רמקול פרימיטיבי, ודרכו הוא ביקש מכולנו להתיישב על הסיפון, להירגע ולהקשיב:
שמי אהרון – הכריז, אבל כולם קוראים לי אהרונלה. אני הוא הקפטן שלכם מטעם ארגון ההגנה להפלגה הזאת לעבר ארץ ישראל הנקראת בעולם פלשתינה אבל עבורנו היא כמובן ארצנו, ארץ ישראל. לפנינו ארבעה ימי הפלגה, שבסופם ננסה לשבור את המצור הבריטי על חופי הארץ ולהגיע לארצנו בשלום. משך ארבעת הימים הללו נכין אתכם, נספר לכם, נלמד אתכם ונכשיר אתכם לקראת המשימה העומדת בפנינו. אין לכם, אין לנו ממה לחשוש לכל אורך ההפלגה. הים הוא פתוח ואין לאיש זכות לפגוע בחופש ההפלגה בימים. ובאשר לארבעת הימים הללו, אני מבקש מכל אחת ואחד מכם להישמע ולציית להוראות שליחי ההגנה שידוע לי שכל קבוצה הנמצאת כאן על האנייה כבר זכתה להכירם בדרכה לכאן. על האנייה הם ילבשו את חולצת ההגנה עם הסמל וככה תוכלו תמיד לזהות אותם. אני משוכנע ובטוח שברורה לכולנו מטרתנו ושכל אחד ואחת מכם, כולכם יחד תעזרו לנו להגשים ולמלא את יעודנו. אני מאחל לכולנו דרך צלחה והצלחה במשימה!
מה אומר לכם? ככל שהיינו מופתעים, מבולבלים, מאמינים ולא מאמינים ותוהים מה באמת באמת מתרחש סביבנו, חשנו התרגשות גדולה. והרי נאמר לנו עתה במפורש – אין לנו כלל ממה לחשוש משך ארבעת הימים הבאים עד שנגיע לחופי ארץ ישראל, ועד אז, כמו שאומרים אצלכם – "אלוהים גדול". בסך הכול, מבלי לדעת זאת מראש, נקלענו לחוויה משגעת. קודם – אירופה. עכשיו – ההפלגה. איננו טסים סתם כך, בטיסה ארוכה אחת משדה התעופה שבניו יורק לשדה התעופה שבישראל. ממש מבלי לתכנן זאת, מבלי שידענו, נלקחנו למסע היכן שהוא במרחב ובזמן. האם זו מציאות? האם זה מן חלום שכולנו חולמים יחד? אבל מה שלא יהיה, הנה אנחנו כולנו מפליגים יחד בים התיכון לכיוון ארץ ישראל מוקפים בבחורים ובחורות ישראלים, שליחי ההגנה, כך אומרים לנו, שהם גם המדריכים שלנו, או אולי להיפך – המדריכים שלנו שהם גם שליחי ההגנה, והם אכן נראים רציניים כאלה, נחושים כאלה שאפשר לסמוך עליהם. אז נעשה מעתה והלאה כל אשר נתבקש לעשות ונקווה שאכן נצליח.
*
ככה התחיל המסע שלנו של ארבעת הימים וארבעת הלילות בים בדרך לארץ ישראל. מה אומר לכם? לו הייתי צריך להתעכב ולהצביע על כל מה שעבר עלינו וכל מה שקרה אותנו באותן ארבע יממות, גם ספר שלם לא היה מספיק לכך.
בכל יום היינו מתעוררים השכם בבוקר לקול צפצוף ההשכמה ולפעילויות הבוקר שכללו התעמלות, כושר ופעמיים אפילו אימוני קרב מגע. אחר כך, לארוחת הבוקר בשתי משמרות בחדר האוכל. בהמשך נפגשים לפעילויות השונות על פי סדר יום שהופיע על גבי לוח מודעות גדול וכלל את כל הפעילויות של כל הקבוצות למן ההשכמה בבוקר ועד לכיבוי האורות בלילה. בחלק מהפעילויות נפגשנו ב'בסיס' הקבוצתי – ב'בייס', כפי שהוא נקרא באנגלית, לפעילות הקבוצתית עם המדריכים שלנו. הם הציבו בפנינו בין היתר דילמות שונות. למשל, סיפור על קבוצת פליטים שעומדת לגנוב את הגבול בין שתי מדינות באירופה. כמובן שיש לשמור על שקט מחלט כדי להתחמק משומרי הגבול, אבל אז, תינוק שנישא על ידי אמו מתחיל לפתע לבכות. ואז נשאלת השאלה – מה צריך לעשות? לסכור את פיו, כדי שלא ישמיע קול ויסגיר את הקבוצה, אבל זה עשוי להסתיים בחנק ובמוות, או שלא לעשות זאת ולנסות להרגיעו בדרך אחרת, אך הדבר עלול לעלות בחיי כולם. כן כן. אלה חלק מן הבעיות שהוצבו בפנינו ועמן היה עלינו להתמודד. וגם למדנו במרכזי הלמידה השונים. למדנו המון... למדנו עברית, ושירים עבריים וריקודי עם, ועל גבי מפות ענקיות את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. וגם למדנו לדעת שעל האנייה נמצאים ומלווים אותנו מתנדבים אמתיים שכונו בשם המצחיק – "זיכרונרים", מתנדבים אמריקאים שהתנדבו להפליג עם הספינה "פרזידנט וורפילד", שנקראה בהמשך – יציאת אירופה ונודעה בכל העולם בשם – אקסודוס. אז מתנדבים אמריקאים כאלה הפליגו עמנו ולצדם מתנדבים מישראל, שהיו חברי הפלמ"ח ושהובילו יחד את הפליטים היהודים, ניצולי השואה לעבר חופי ארץ ישראל. והם הגיעו אלינו למפגשי הקבוצות, וסיפרו לנו איך זה היה באמת במציאות. איך ניסו להתחמק מהמטוסים ומאניות הקרב הבריטיות, ואיך הותקפו על ידם כשהתקרבו לחופי הארץ.
מעבר לכך, כל קבוצה משלנו בחרה 'שושו'. אתם כמובן אינכם יודעים מה זה שושו, אפילו שנולדתם וגדלתם בישראל. האמת – גם אנחנו לא ידענו. אבל אז למדנו שאת המילה הזאת- שושו – נתנו הפלמ"חניקים מישראל למתנדבים האמריקאים. המתנדבים הללו, ששירתו בחיל הים האמריקאי במלחמת העולם, אהבו, בזמן הכנת האניות להפלגה, לבלות בערבים בבתי מרזח, לשתות בירה, ואז... אז לפתוח את הפה ולדבר ולומר גם את מה שאסור היה לומר, כי הרי המרגלים הבריטים היו בכל מקום. אז הישראלים תמיד השקיטו אותם במין שששש שששש כזה וככה נולד הביטוי שושו, שהישראלים קראו לאמריקאים והאמריקאים לישראלים.
אז כמו שאמרתי, כל קבוצה שלנו בחרה מתוכה שושו אחד, והשושיים שלנו היו נפגשים כל לילה, אחרי כיבוי אורות, באיזו פינה נסתרת באנייה על הקפטן הסודי שלנו, אהרונלה (החברים הקרובים שלו קראו לו – 'אייק') והוא היה מתדרך אותם ומעדכן אותם על מה שמתרחש, על התשדורות שהגיעו לאנייה מהארץ, על מה שהבריטים כן ולא יודעים לגבינו והם היו חוזרים אלינו ומעדכנים אותנו בסודי סודות, שאנחנו דאגנו כמובן ללחוש מפה לאוזן, ככה שלושה ימים מלאים.
ביום ההפלגה הרביעי הלכנו והתקרבנו לחופי ארץ ישראל והמתח באנייה הלך וגבר. כשהתקרבנו, עלינו כמעט בלא אומר כולנו על הסיפון האחורי הגדול של האנייה. כדי לראות את חופי הארץ – את הר הכרמל וחיפה כאשר הללו יתגלו מעבר לאופק. אבל במקום זאת גילה אותנו לפתע מטוס בריטי. הוא טס וחלף נמוך נמוך מעל האנייה וראינו בבירור את סמל חיל האוויר הבריטי העגול המוטבע עליו ואפילו את צמד הטייסים שנהגו בו. מיד כשחלפו מעלינו, היטו את המטוס, סובבו את האנייה בגובה נמוך ולפתע השליכו המוני כרוזים שהתעופפו ברוח, חלפו מעלינו ונחתו בים בצידה השני של האנייה. בינתיים ערך המטוס סיבוב נוסף וחזר והשליך ערימת כרוזים נוספת במרחק גדול יותר מהאנייה, והפעם נשאה הרוח חלק מהכרוזים הללו ישר אלינו וחלקם נפלו בינינו על הסיפון. אחד הנערים מיהר והגיש כרוז כזה לקפטן שלנו שעמד בסיפון מעלנו כמו בערב ההפלגה, והוא התחיל לקרוא את תוכנו מבעד לרמקול המשפכי שלו בקול, כשכולנו מקשיבים: "מלך בריטניה, ג'ורג' החמישי, אמר, מזהיר אותנו שאנחנו עוברים על חוקי הממלכה, שאנחנו בחזקת פירטים פורעי חוק, שאין לנו סרטיפיקטים רשמיים של ממשלת בריטניה ואין לנו רשות להיכנס לארץ. הוא דורש לנו להיכנע ולהסגיר עצמנו לצי הבריטי. אם לא ניכנע, לאניות הצי המלכותי תינתן הפקודה והן יפנו לעברנו, ינגחו בנו והחיילים הבריטים ישתלטו על האנייה.
זה מה שהם דורשים. האם ניכנע? – קרא הקפטן בקול מבעד למשפך.
לא! לא! לא נכנע! – זעקנו כולנו במלוא גרוננו.
נמסור עצמנו לידי הבריטים המונעים מאתנו ומכל היהודים לחזור הביתה, לארצנו?
לא! בשום פנים לא! אנחנו יהודים ויש לנו זכות לעלות לארץ ישראל! – השבנו.
ואז, מהר מהר, הגישו לנו המדריכים רצועות בדים לבנים וקופסאות צבעי גואש, ומכחולים ומברשות ומקלות לתלות עליהם את הדגלים שנצייר ואת הכתובות שנכתוב על גבי כרזות שנכין, וכולנו, התכופפנו, התיישבנו, השתרענו על הסיפון וציירנו מהר מהר את דגלי ישראל וכתבנו שאנחנו יהודים וארץ ישראל היא ארצנו ועוד ועוד וככה במהירות התארגנה על הסיפון הפגנה גדולה כשכל הדגלים והכרזות נישאים מעלינו בגאון.
בינתיים, התקרבה לצידה של האנייה שלנו ספינה נושאת דגל בריטי גדול, וגם משם קראו לנו הבריטים להיכנע ולמסור עצמנו לידי חיילי הוד מלכותו. ואנחנו קראנו לעברם שילכו לכל הרוחות ויחזרו לבריטניה שלהם ויעזבו אותנו לנפשנו. והנפנו את הדגלים ואת השלטים והכרזות הכי גבוה שיכולנו, והם שטפו אותנו בסילוני מי ים מבעד לזרנוקים שלהם, אבל אנחנו בכלל לא נבהלנו ולא עזבנו את הסיפון לרגע.
ואז, אז נקראנו לפתע בדחיפות לאולם האירועים הגדול של האנייה כי עלינו לשמוע הודעה חשובה. כולנו הצטופפנו עד מהרה, רטובים ונרגשים באולם הגדול, ואז, מבעד לרמקולים שבאולם, עלה ונשמע קולו של דוד בן גוריון שעליו כבר למדנו לא מעט בארבעת ימי ההפלגה שלנו, המכריז על הקמת המדינה.
איזו שמחה הייתה שם. יש לנו מדינה! – מדינה עברית! מדינת ישראל!
רואים את הכרמל! רואים כבר את חיפה! - נשמעו לפתע קריאות מבחוץ.
ואז שוב יצאנו כולנו בריצה אל הסיפונים, ובאמת ראינו את הכרמל היפה כל כך ועליו ולרגליו העיר חיפה, הולכים ומתקרבים לעברנו מבעד לאופק.
באותו רגע, תפס אותי דיויד, חברי הטוב בחולצה וקרא לי – הבט לאחור, אל הארובה הגדולה. הסתכלתי ושוב נכונה לי הפתעה. לצד הארובה נתלה על ידי מי שנתלה שלט גדול – "אקסודוס, 1997".
אקסודוס 1997, הרי זה אנחנו – קראתי. הרי אנחנו, חשתי, מעפילי האקסודוס של 1997, ממש כמו המעפילים על האקסודוס שך 1947 עליה שמענו כל כך הרבה בהפלגה שלנו! – ופתאום חשתי גאווה גדולה והרגשה נפלאה על כל מה שחווינו בדרך כול כל מיוחדת בדרכנו לארץ ישראל.
לפתע גם התקרבה אלינו ספינת מלחמה, אבל הפעם, ספינה של חיל הים הישראלי, לא עוד הבריטי, ועליה מתנוסס בגאון דגל ישראל. איזו התרגשות.
מישהו החל לשיר את התקווה וכולנו, כל מי שידע לשיר הצטרפנו, וכך, כאשר חמש מאות חניכים ומאה מדריכים שרים את התקווה נכנסנו לנמל חיפה, והתחלנו את הביקור שלנו בארץ ישראל.
תגידו אתם – לא היה כדאי?

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

טען עוד דירוגים