הפלגה בים התיכון

תמר זעירא

דן חי בתקווה שאחרי כל העמל הרב שהשקיע בפרדס שלנו, יזכה להנות מיבול עשיר. אולם, הייתה לו אכזבה גדולה. אותה שנה הייתה קשה לחקלאות. בשנים קודמות הפרדס הניב יבול עשיר ודן נחשב ליצואן מצטיין.
ידענו לשמור על ההכנסות הטובות ליום סגריר.
בקיץ בשחר בטרם עלות החמה, היה יוצא להשקות את החלקה , לנכש את את העשבים, לגזום את הענפים שהפריעו, לרסס בחומרי הדברה את העצים כדי למנוע ממזיקים לפסול את הפרי. היה עליו להיזהר מהנחשים שהגיחו ממאורותיהם. מחזירי בר ששיחרו לטרף, מנמיות ודורבנים. לעדור מסביב לכל עץ בחום הגדול זו עבודה קשה מנשוא.
בסתיו התכונן לקטיף האשכוליות, דאג לפועלים. הכין את הטרקטור המעמיס, הסולמות, התיבות הגדולות, הסלים והמזמרות וכמובן משאית שתוביל את הפרי לבית האריזה. אבל, זבוב הים התיכון פגע בפרי, חרף ההדברה שנעשתה. הפרי נפסל למשלוח לחו"ל. שימש רק לתעשיית מיץ וריבות.
בחורף הטמפרטורות צנחו. ירד ברד כבד. בעוד כל התושבים ספונים בבתים ומתחממים. מרוב דאגה נסע דן בחצות הלילה למטע, לפתוח את המים, להבעיר צמיגים כדי שהקרה לא תפגע בפרי והוא ייחשב ל"בררה". באביב בשיא עונת הפריחה שרר חום שלא יתואר. חמסין כבד ורוחות קדים עזות, גרמו לנשירת פרחי ההדרים. אין פרחים אין פרי.
אחרי עונה כל כך קשה החלטנו להצטרף לטיול של התאחדות האיכרים בנמלי הים התיכון. לאגור כוחות לעונה החדשה. ביום המיועד הגענו לנמל אשדוד מצוידים במזוודות ובעיקר הדבקנו מאחורי האוזניים מדבקות, שהרוקח המליץ עליהן, שהחדירו לגוף חומר נגד הקאות. שנינו היינו רגישים לטלטלות וחששנו ממחלת –ים. המדבקות הוכיחו את יעילותן ובמשך כל ההפלגה לא הרגשנו בחילות.
הרעש בנמל היה עוצמתי. מנופים ענקים העמיסו על משאיות, מכולות שהועלו מבטן אניות המשא. סוורים נתנו הוראות בצעקות ובתנועות אצבעותיהם: "וירה" –למעלה, "מיינה"-להוריד. הם חבשו כובעי קסקט, לבשו חולצות טריקו ללא שרוולים דמויי גופיות. זרועותיהם השריריות בלטו והשתרגו כנחשים. הם המשיכו לכוון את המטענים בשפתם המיוחדת: קוצ'ה- לקשור, צ'רגה להזיז. פעם ראשונה ראיתי איך משאית עם גרר נושאת עשר מכוניות. בשתי קומות.
השמש עמדה ברום השמים . לפתע, התכסו השמים בלהקת שחפים קולנית, בעלי כנפיים ארוכות. מקורם הצהוב דמה לחלמון ביצה. הם הגיעו מכיוון הים ועפו נמוך מאוד. כנראה תרו אחר מזון. צל כנפיהם נפל עלי ונזכרתי במאורע מפחיד. בהיותי ילדה במלחמת העצמאות, מטוסים מצריים זרקו פצצות על התחנה המרכזית בתל-אביב. אחד המטוסים מסוג "ספיטפייר" נפגע בזנבו, הוא צלל נמוך. באותה שעה הייתי בדרכי לבית חברתי. צל כנפי המטוס ריחף ממש מעלי. הייתי בטוחה שהוא נופל ואני הולכת למות. לא ידעתי היכן לברוח, רצתי לכיוון קיר של אחד הבתים ונצמדתי אליו, הלב דפק בחוזקה. בערבו של אותו יום השמועות אמרו שהמטוס נפל בחוף הים. לימים נודע לי שהצליחו לתקן אותו, במרתף היקב ב"שרונה," הוא צורף לחיל האוויר והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. בינתיים הזיכרון חלף והשחפים שינו את מסלולם.
תקופת השיט מבחינת האקלים הייתה נהדרת . מזג אוויר היה נעים לא חם ולא קר. צעדנו לכיוון המקום בנמל שבו עגנה האנייה היוונית. בעבר ראיתי אניות באופק ופתאום אני עומדת מול האנייה הענקית, אניית פאר: תשע קומות, חלונות עגולים בכל תא. לאחר הכניסה גיליתי חדרי אוכל, מסעדות, קולנוע, ספריה. בריכות שחייה, דואר, מספרה, חנויות לבגדים, צעצועים, תכשיטים ועוד... אולם הופעות עם במה ומסך קטיפה אדום כיין, קזינו –בקיצור עיר צפה. לא היה חסר בה דבר.
התכנית הייתה שהאנייה תפליג בלילות. בבקרים תגיע לאחד מנמלי הים, שם יחכו לנו אוטובוסים עם מדריכים שיובילו לסיורים. בערב חוזרים לספינה. כאשר כל הנוסעים הגיעו החלו ההכנות להפלגה. התרשמתי מבגדי המלחים שהסתובבו לבושי מדים לבנים צחורים כשלג. הם דמו לאבא של דן שהיה קצין בחיל הים. המדים הלבנים תמיד שבו את ליבי. סמל של טוהר ושמחה.
השמש התחילה לשקוע. הצבעים היו מדהימים, האנייה התרחקה לאט לאט מהחוף. כאשר השתררה חשכה היה יפה לראות את שובל המים הלבנים מקצף הגלים , משתרך אחרי האנייה, כמו שובל של שמלת כלה. עמדתי על הסיפון ולא יכולתי להתיק את עיניי. השמים היו זרועי כוכבים שדמו ליהלומים נוצצים. נשמתי עמוקות. חשתי את פלא הבריאה..
לאחר הארוחה נכנסנו לתא. ניסיתי להירדם אך רעש המנועים הפריע לי, הייתי גם בסוג של חרדה. מה יקרה אם האנייה תעלה על שרטון ותרד למצולות. אני לא יודעת לשחות. בינתיים לא עשו לנו כל תרגול במקרה חרום. גלגלי הצלה סירות ועוד... בלעתי כדור שינה שפתר לי את הבעיות.
בבוקר למחרת השכמתי קום. יצאתי לסיפון. ערפילי בוקר עטפו את כל האזור כשהשמש עלתה מפאת מזרח הערפילים נמוגו, ראיתי מרחוק יבשה, ככול שהתקרבנו ראיתי הרים, בתים, עצים. נפעמתי מיופיו של הטבע. כל כך ציורי, חשבתי, חבל שאינני יודעת לצייר.
הגענו לאי קפריסין. הים היה חלק כראי. במשך כל היום טיילנו, התרשמתי מהעתיקות של פאפוס, שגולת הכותרת בית דיוניסוס-אל היין, הרצפה כולה הייתה מעוטרת בפסיפסים מרהיבים.
ביום השני מצאנו עצמנו באי רודוס. האגדה היוונית מספרת שזאוס אבי
האלים חילק את העולם ונתן את האי הקסום לאפולו –אל השמש. לעינינו התגלה אי שטוף שמש שחולות זהב ליד החופים. הים בצבע טורקיז מתמזג באופק עם שמי התכלת, דוגיות בעלות מפרשים לבנים שייטו בנחת ממש חגיגה לעיניים. ביקרנו ברחבי האי ונזכרתי שהסכמי שביתת-הנשק, בסיום מלחמת העצמאות עם הארצות סוריה, לבנון, ירדן ומצרים, נערכו כאן במלון השושנים.
בשעות אחרי הצהרים חזרנו לספינה. ערב רב של תיירים הסתובבו במרחבים הציבוריים. בליל של שפות וסגנונות לבוש. דן מצא שפה משותפת עם יוסי, חקלאי מרעננה. בעמדם על הסיפון התלהבו מהיאכטות-ספינות הטיולים ושוחחו ביניהם איזה "כיף" לעזוב את טרדות היום יום ולהפליג לאיים קסומים. החיים קצרים, כדאי להנות. עינם צדה בין שפעת הטרקטורים שהיו בנמל, סוג של כלי חקלאי אותו לא הכירו והוא עורר את סקרנותם. מכיוון שנותר עוד זמן קצר עד מועד ההפלגה החליטו לרדת ולבחון מקרוב את הכלי שהיה מוזר בעיניהם. אני בטוחה שדן הוא זה שהלהיב את יוסי. מגיל צעיר דן היה "חולה-הגה". כול רהיט היה הופך לטרקטור או אוטובוס. כשהגיעה משאית למושב בו גדל, לקחת תוצרת חקלאית, הוא היה נתלה עליה מאחור ומתחנן לנהג שייתן לו לשבת בתאו ליד ההגה. כאשר בגר היה לו רישיון לכל סוגי כלי הרכב. באחת השנים בבואי לשלם את רישיונו במשרד הדואר, הפקיד אמר שהוא לא ראה רישיון כזה והיה שמח להכיר את האיש.
הזמן חלף ביעף. עמדתי וחיכיתי בקוצר-רוח ובכיליון עיניים לשובם. נעצתי עיניי בדלתות הכניסה, סקרתי את הנוסעים שעלו ואינני רואה אותם...
בינתיים, המלחים התחילו להרים את העוגן. אף נוסע כבר לא נכנס לספינה. הדלתות ננעלו, הרחבה שלפני האנייה שוממה. נתקפתי בחרדה. בתחילת השיט הוזהרנו שלספינה יש זמנים מדויקים, אין מחכים למאחרים. דן ויוסי ירדו ללא כסף, ללא דרכונים. הם אינם דוברים יוונית, דאגתי מה יעלה בגורלם? מה לעשות? ניסיתי לדבר עם המלחים לספר להם מה ארע. הם ניסו להרגיע אותי באנגלית הרצוצה שלהם: "אל תדאגי הם יגיעו יותר מאוחר. אולי סירה תאסוף אותם." אני מתפוצצת, מעי הומים, אנו רק ביום השני של הטיול וכבר תקלה שכזו. מה שניחם אותי במקצת, הייתה העובדה שדן לא היה לבד. כמו שנאמר: "טובים השניים מן האחד." במוחי התרוצצו תסריטים שונים ומשונים. אולי הם ייעצרו? מי יאמין לסיפורם?...
נשמעה צפירה חדה, שקטעה את מחשבותיי. האנייה זזה. לא יכולתי לבלום את פרץ דמעותיי, לבי נקש בחוזקה, רגליי רעדו, אני עומדת להתמוטט. עולמי חרב עלי. חברי הקבוצה שלנו התקבצו סביבי וניסו להרגיע, ראש הקבוצה הבטיח שהוא ילך מיד לרב החובל על מנת לשאול אותו איך אפשר להחזיר אותם במהירות האפשרית. הסירי דאגה מלבך. הכול יהיה בסדר. בעודו מדבר הופיעו שני בחורים צעירים. מהתחלת השיט הם לא נראו לי תיירים, בדיעבד התברר לי שהם היו אנשי ביטחון ישראלים ששהו במקום על מנת למנוע חבלות של גורמים עוינים. ניסו להרגיע אותי. השקו אותי בכוס מים וביקשו שאספר מה קרה.
סיפרתי באטיות בהפסקות בין משפט למשפט. הרגשתי ברגעים אלה שהדמעות חונקות את גרוני. המאבטחים נדמו לי כמלאכים שנשלחו משמים לעזור לי. סמכתי עליהם שימצאו פתרון. הם לא בזבזו זמן, ניגשו לעמדת הכניסה ובדקו ביומן הכניסה לאנייה ( כאשר עלינו כל נוסע קיבל כעין תעודת- זהות, אי אפשר היה לצאת מהאנייה או לחזור מבלי להזדהות) התברר ש "שני התכשיטים" הספיקו לעלות לפני ההפלגה. מרוב כמות האנשים הרבה, לא שמתי לב כשנכנסו והם גם לא הודיעו לי שחזרו. הודיתי לאלוהים, מחיתי את דמעותיי, נשמתי לרווחה הסיוט שעבר עלי נגמר בטוב.
באותו ערב חגגו באולם ההופעות -ערב יווני. (כל ערב חגגו בשירים וריקודים של עמים שהיו באנייה). רקדנו סירטקי במלוא המרץ. קרנתי מאושר, זה בלט עד כדי כך שאחת הנוסעות שאלה על דן ועלי האם אנחנו זוג בירח דבש. היינו נשואים אז כבר עשרים ושתיים שנים. חייכתי בהנאה מרובה. נזכרתי בדברי הנחמה של אמי שבעתות מצוקה אמרה: "אחרי כל חורף בא אביב". כמה שהיא צדקה.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

יוסי אברהמוף

סיפור מרתק וכתוב בצורה שוטפת, כל הכבוד

חיה ארדי

התרשמותה של בת כפר, מכל העולם החורג מתחומי עולמה המוכר לה כל חייה.

שנהב יחיה

חנה גרנות

סיפור נחמד עם שורת מחץ בסיומו

אופיר מלכי

זו הגרסא הארוכה והלא ערוכה . מקווה שבספר תכנס הגרסא המקוצצת.

מיגל מריו

הסיפור נכתב בעקבות חוויות באפריקה המשוונית, מקום רווי יופי גלוי וסבל נסתר, בו הכל יכול לקרות. את אפריקה לא תמיד אפשר להבין, צריך פשוט להרגיש אותה.

יעל פלד

סיפור מרתק , ראוי להכניס לתוכנית הלימודים.

שמחוני דורון

מאד מעניין ויצירתי ובעל מעוף

בני אברהמוב

סיפור שלכאורה נראה בנאלי, אבל מתואר בקווים חיים שלח תחושות ורגשות.

טען עוד דירוגים