חברות

אורה גולדהירש

הן הכירו והפכו לחברות נפש דרך הבנות שלהן, שהתיידדו בגן הילדים. מיה ויערה - אימהות צעירות בעיר גדולה במרכז הארץ, שאליה היגרו יחד עם המשפחות שהקימו, ממש כעולות חדשות: האחת מצפון הארץ והשנייה מהדרום. שתיהן הרגישו בתחילה בדידות וזרות במקום החדש. כבר בתחילת מפגשיהן סיפרה מיה בדמעות כמה קשה לה להרגיש "בבית" בעיר הגדולה וכמה היא מתגעגעת למקום שהיה תמיד ביתה. גם יערה הודתה, שלמרות שזו הייתה הבחירה שלה לשנות את אורח החיים, אליו הורגלה מילדות, קשה לה והיא לעיתים מתחרטת על ההחלטה. שתיהן נולדו וגדלו בערים קטנות לחוף הים והיה ברור להן איך נקשרו זו לזו תוך זמן קצר. פעם אמרה מיה, שקשר מהיר וקרוב כל כך היא יכולה ליצור רק עם מי שהים הוא חלק מחייו. הן שמחו שבנותיהן מבקשות לשחק ולבלות יחד ואך טבעי היה, שהרבו לבלות עם בנותיהן בכל עונות השנה בחופי הים הקרובים. הן הרגישו לאורך זמן כמו תיירות, המבקרות בחופים חדשים, חוויית התפעלות יחד עם תחושת חוסר שייכות.
בתחילה התבסס הקשר שלהן סביב הילדות, אך בנותיהן גדלו וכבר פחות נזקקו לאימהות בבילויים החברתיים שלהן וכך העמיק הקשר בין מיה ויערה. שיחות טלפון או לפחות הודעות כתובות מדי יום ביומו, מפגשי קפה - לעיתים קצרים ולעיתים ארוכים, הן שזרו חברות גם עם בני זוגן, שהצטרפו מדי פעם לבילויים משותפים ושתי המשפחות ערכו יחד ארוחות ליל שבת כשלא נפגשו עם הוריהם.
אבל הכל השתנה לפני כשנה. "אירוע משנה חיים" הגדירה אותו לעצמה יערה - קלישאה כל כך אמיתית. לא היה ריב וגם לא משבר ביחסיהן ובכל זאת, האירוע שעבר על מיה הרחיק ביניהן. יערה מוכנה להישבע שהיא ניסתה לפנות יותר זמן למפגשים עם מיה. גם אחרי יום עבודה ארוך במחלקת הרווחה בעירייה, אחרי התמודדות עם מטופלים רבים, שהיה עליה להיות קשובה למצוקותיהם, ניסתה לקבוע מפגשים עם מיה, לפני שהיא חוזרת הבייתה. אך מיה הרבתה לסרב להצעותיה, למרות שעבדה רק חצי משרה כמזכירה במשרד עורכי דין. הריחוק הכאיב ליערה, תחושות הבדידות חזרו אליה והיא שוב התגעגעה לחברותיה מילדות ולעיר שהייתה ונשארה ביתה, על אף השנים שחלפו. "אין תחליף לקשרים שנבנים עם חברות בילדות" היא אמרה לבעלה, שנעלב שהוא לא תחליף לכל והיא, שאהבתה טוטלית אליו ואל שתי בנותיהן הסבירה לו ברוך ובכנות, "גברים אולי לא בנויים כך. ואולי אלה דעות קדומות, אבל עובדה שאתה לא מבין, שחברות עם נשים מספקת צרכים אחרים". היא נשמעה לעצמה אמנם דידקטית ומקצועית, אבל זו האמת שלה.
הריחוק ביניהן החל אחרי הנסיעה של יערה בקיץ לשלושה שבועות של חופשה משפחתית באירופה. זו הסיבה לכך ששמעה על המקרה באיחור. אירוע הטביעה קרה למיה דווקא בעת ששהתה בחופשה וכהרגלה - לא יצרה קשר עם איש, לא כדי לשתף בחוויות ולא כדי לשמוע על המתרחש בארץ. "חופש הוא התנתקות", אמרה פעם למיה. אך מיד ביום שחזרה לארץ, מוצפת געגועים, תיאמה יערה פגישה עם מיה. על כוס קפה, במקום ששם הרבו להיפגש, תכננה לספר לה חוויות מהטיול, להראות לה צילומים מרהיבים, כמו שנהגו לעשות תמיד, אבל היא לא הספיקה.
נסערת ונרגשת קבלה את פניה מיה וסיפרה לה על הטביעה בים. פעימות הלב של שתיהן התחברו בחיבוק העוטף של יערה והדמעות שטפו את פניהן. "אני ממש לא מצליחה להתאושש מאז הטביעה", אמרה מיה בגרון ניחר ויערה הרגישה שהיא טובעת ברגשי אשמה: אולי יכלה להציל את מיה בזמן אמת בים הסוער, אם הייתה איתה, ואולי יכלה לחבק ולחזק אותה בתקופת שאחרי, אם הייתה בארץ באותם ימים קשים.
מאז שעברו למרכז, כל אחת מהן המשיכה לצאת מדי פעם לשחייה לבד בים שכל כך אהבו. שתיהן שחו תמיד בביטחון, שרק מי שהים מושרש בחייו, רק מי שהים היה ביתו מבצרו - יכול לחוש בו. "הים הוא אותו ים" אמרה פעם יערה "על אף שכאן הוא סוער יותר". באותו יום נכנסה מיה לבדה לים באחד החופים, שידועים בסכנת מערבולות מזמן לזמן, חוף בלי מציל, שמתנוססים בו דגלים, המנסים להזהיר ש"הרחצה בים אסורה". היא שחתה להנאתה לעומק, ואז זה קרה: היא נקלעה למערבולת והרגישה שהיא טובעת. "בהתחלה אפילו לא נבהלתי" סיפרה, וגם כשהבינה שהים עוד רגע ייקח אותה למצולות, הרגישה בטוחה במים המוכרים לה מילדות. "הים" כך אמרה, "הוא חלק ממני, ממה יש לפחד?" היא בטחה בעצמה ובטחה בגלים, שיציפו וישיטו אותה אל החוף. אך כשנשימותיה הציפו במי מלח את ריאותיה ולא הצליחה להתרומם, הבינה שעליה להזעיק עזרה. היא הושיטה ידיה גבוה לסמן למישהו שאולי רואה ויצליח להספיק להצילה, היא עשתה זאת מספר פעמים בעוד גופה שוקע כמשקולת והשקט שמסביב לא מבטיח הצלה. "ואז", סיפרה בהתרגשות ובדמעות, במילים שנשארו חרותות בזיכרונה של יערה: "כאילו משמיים, הגיעה אלי יד עדינה, שמשכה אותי בחוזקה והצליחה להעלות אותי על גלשן. הנשמה מפה לפה, לחיצות על החזה ואולי עוד פעולות שאני לא זוכרת והקאתי זרם של מי ים, ומיד הצלחתי לנשום". חולשה באברי הגוף ונמנום שנפל עליה לא אפשרו לה באותם רגעים להבחין במי ששלח לה הגורל והציל אותה. אמבולנס, בית חולים, חשש לחיים, והיא חזרה לחיים. בבית החולים נאמר לה שהצילה אותה אישה צעירה, בערך בת גילה, שלא הזדהתה בשמה.
אחרי הפגישה של יערה עם מיה לאחר חזרתה, היא עדיין לא הבינה שהקשר שלהן כבר לא יהיה כשהיה. הן התחבקו ובכו יחד ונדמה היה, שהן יחד כתמיד.
אך מיה באמת השתנתה. היא מעטה לדבר בטלפון ונמנעה ממפגשים. יום אחד סיפרה ליערה, שהצליחה לאתר את מי שהצילה אותה. בחורה ושמה בת אל, שנוצר קשר עמוק ביניהן. מיה תיארה אותה בהתרגשות שעוררה את קנאתה: "אני לא יכולה אפילו לתאר לך עד כמה היא רגישה ועדינת נפש" כך אמרה, "הים והגלישה הם חלק מרכזי בחייה וכך יצא, שבזמן הטביעה היא הייתה שם בשבילי". יערה קיוותה לפגוש את בת אל, אך במהרה הבינה שהחוויה העוצמתית קשרה את נפשותיהן באינטימיות, שהייתה שייכת רק להן. הריחוק הכאיב לה.
באחת מפגישותיהן, שהפכו להיות נדירות, סיפרה מיה ליערה שהיא מתכננת לערוך מסיבת הוקרה לכבוד בת אל. היא רוצה להציג אותה בפני חברים ובני משפחה ולהודות לה בחגיגיות שהיא ראויה לה. ההכנות היו מבוקר עד ערב. מיה טרחה על כיבוד ועל קישוט סלון ביתה: שולחנות עם מפות בצבעי פסטל ופרחים רעננים. היא סיפרה שהיא כותבת משהו היוצא מן הלב וחוששת שלא תצליח לעצור את הדמעות בזמן ההקראה. יערה התגייסה לעזור בארגון המסיבה ורצתה להיות אחת מהחברות המרכזיות באירוע. אך מעל לכל, הייתה סקרנית לראות ולהכיר סוף סוף את בת אל, שהייתה עד כה דמות ערטילאית, מלאכית עם שם הולם.
היום שציפתה לו הגיע. יערה השקיעה בלבוש, תסרוקת ואיפור. משום מה השתדלה יותר מהרגיל להיראות במיטבה. היא החליטה לבוא מוקדם. ההזמנה הייתה לשבע בערב, בשש וחצי כבר הייתה במקום וכמובן שרק מיה ובני משפחתה היו שם, עסוקים בארגונים אחרונים. יערה הציעה את עזרתה ומיה נתנה לה תפקיד של "מאחורי הקלעים". היא עשתה כל מה שבקשה, אך הקפידה להיות עם הפנים אל דלת הכניסה - לראות את בת אל עם כניסתה ולעקוב אחר קבלת הפנים שתזכה לה ממיה.
כשעמדה במטבח עם הגב לדלת, שמעה צלצול. כשהסתובבה ראתה אותה נכנסת בשמלה צבעונית. יערה הישירה מבט: "אני לא מאמינה!" נפלט לה. ומכיוון שהייתה רחוקה, איש לא שמע. היא נשענה על כיסא עץ שהיה בסמוך. בלבול, סחרחורת וקוצר נשימה טלטלו אותה. החיוך הזה שאי אפשר לשכוח, כשראשה נוטה לכתפה בביישנות. לא ייאמן צירוף המקרים הזה! זו בתיה, בת כיתתה, חברתה הטובה מבית הספר היסודי. לא השתנתה בכלל. כנראה שינתה את שמה לבת אל. תמיד אמרה שהיא לא אוהבת את השם שלה. שנים לא התראו. בתיכון נפרדו דרכיהן, כשבתיה עברה לגור בעיר אחרת. תמיד נשארה בזיכרונה הילדה הנאמנה לה, בתקופה שהבנות החליפו חברות, עזבו ונטשו והלכו כל פעם אחרי "מלכה" אחרת, רק היא – שקטה ובטוחה, "עדינת נפש" תיארה אותה מיה וכה צדקה, רק היא שמרה על חברות יציבה לאורך שנות בית הספר היסודי. ואז הגיעה הפרידה. בהתחלה עוד שמרו על קשר טלפוני מדי פעם, אך בהדרגה התנתקו וכל אחת המשיכה במסלול חייה מבלי לדעת על חברתה. בתיה היא מסוג החברויות, שנשמרת בזיכרון ומציפה רגשות אהבה. איך קרה שדווקא היא המצילה של מיה. בשנים האחרונות לא ידעה עליה דבר ולא היכן היא מתגוררת. חבל שלא חשבה לחפש אותה כל השנים האלה.
שתי החברות הטובות שהיו לה התחבקו חיבוק ארוך ודמעות שטפו את האיפור המוקפד של יערה.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

טען עוד דירוגים