חומי הדייג

פנחס דיקשטיין

תחילה רצים כולם אחרי מישהו. לאחר מכן דקות של הפוגה, ואז שועטים כולם אחרי מישהו אחר. בשלב מסוים מתחילים להתכתש, דוחפים, מטפסים. ובזמן שהכלבים משחקים, יושבים בעליהם על ספסל בשדרה, נהנים מרוח מרעננת של תחילת הלילה, מלהגים בענייני דיומא וגם בנושאים אחרים.
את מרבית הנוכחים אני מכיר רק על פי הכלב המשויך אליהם: הבחור השמנמן הוא אבא של דובי. הבחורה המגונדרת היא אמא של ג'ימי. עדי הוא אבא של רוטויילר ענק. צביה היא אמא של בריון מזן שכבר אסור לגדל בארץ, וחומי הדייג הוא אבא של בוקסר אדיר ממדים אך עדין ומקרין טוב לב. אני אבא של שוש, כלבה קטנה, פינצ'ר מעורב, בעלת שיער שחור וחזה לבן. יש לה חיבה מיוחדת לבוקסר של חומי הדייג ובכל ערב, בשעה שמונה, היא נעמדת ליד הדלת ורוקעת ברגלה בקוצר רוח. כשאנחנו מגיעים לשדרה היא רצה במלוא כוחה ונצמדת אליו.
כשלולה הכלבה נדרסה נאספנו כולנו לפיקניק על החוף, סעודת אשכבה ללולה, ומסיבה לרומם את רוחו של אביה. הרבה יין שתינו ונהנינו לאכול דגים על האש, שאותם התנדב להביא חומי הדייג.
פעמים רבות היינו עדי, חומי הדייג ואני ממשיכים לטייל, אחרי המפגש בשדרה, יחד עם הפינצ'רית, הרוטוויילר והבוקסר. באחד מהשיטוטים הללו ביקש חומי שנעבור דרך ביתו. עם פתיחת הדלת נדחקו שלושת הכלבים לפנינו והבוקסר הגדול רץ לחדר המגורים והתרפק על אשתו של חומי הדייג, ציפורה. שמתי לב שחומי התעכב לרגע ליד פתח החדר שבו ישנו התאומים, ולאחר מכן התגנב למטבח, מזג לעצמו חצי כוס מים ובלע תרופה.
לא פעם העלינו, עדי ואני, את האפשרות שנצטרף לילה אחד לחומי להפלגה בים. חלמנו שנצא מנמל יפו, נשקיף על אורות תל-אביב מרחוק, נלבש כמובן סוודר עבה ואולי נביא גם איזה בקבוק ויסקי אתנו. בעיני רוחנו ראינו אורות רחוקים שהולכים וכבים. תנודות בקצב מונוטוני. מים שחורים. מופע ירח של תחילת החודש. נהמה שקטה של גלונים מתנפצים.
במחשבות על הפלגה עם חומי נזכרתי באדוות קטנות המתרוממות פתאום, מפגינות נוכחות, שלא נהיר אם הן צוחקות במשובה או מאיימות בהתרסה. לפני מספר שנים שחיתי עמוק כהרגלי כאשר אדוות כאלה בישרו את בואה של סערה, כמו דגיגונים המלווים את הלוויתן או כמו רצים המקדימים את כרכרת המלך. גלי הקצף הקטנים היו טורדניים מאד בגלל הפתאומיות הרבה, שבה הגיחו. השמים התכסו עננים קודרים אשר נעו מזרחה. הרוח המערבית הדאיגה אותי וליתר בטחון שחיתי עוד חמישים מטרים אל לב הים. המישברים הקוצפים כבר שטפו את שובר הגלים, שחצץ ביני ובין החוף, וזרם חזק הוחזר ממנו בתגובה לכל גל וגל.
לאחר שחלפתי על פני קצהו הצפוני של שובר הגלים פניתי מזרחה וניצלתי ככל יכולתי את הגלים הגבוהים בכיוון היבשה עד שנקלעתי אל אזור אלים של גלים מתאבכים: לרגע הועליתי לגובה רב, ומיד לאחר מכן צנחתי מטה אל תוך שקע עמוק. התקשיתי לנשום. הייתי חייב להתאים את קצב השאיפה והנשיפה לפעילותם הבלתי סדירה של הגלים ושל הזרמים.
שחיתי מעט דרומה. כשתופעת ההתאבכות שככה, פניתי ישירות אל עבר החוף. דגדוג קל בכפות הרגליים היה מבשר, שגל עומד להגיע. מיד העליתי את גופי ככל שניתן כדי להתקדם איתו. אחד הגלים נשא אותי אל אזור בו המים היו רוויים גרגירי חול, סימן לכך שהגלים מתנפצים אל עבר הקרקעית. ניסיתי להתקדם במרווחי הזמן שביניהם, אולם כשקרב גל צללתי עמוק, עוטף ראשי במרפקי כדי לבלום חבטה מן הקרקע. מדרום נראה היה אזור, שבו הים רגוע כביכול, ללא קצף של גלים. לא נתפתיתי לשחות לשם. אזור ללא גלים בים סוער מרמז כמעט בוודאות על מערבולות.
לפתע נוכחתי לדעת שאיני לבדי: ראיתי דמות בודדה כמוני במרחב הסוער והקודר. תחושת הסכנה איחדה אותנו, ומצאנו עצמנו שוחים יחד, שכם אל שכם, במשחה ההישרדות. היה לה כובע ים אדום ואנחנו, ללא מילים, במבע עיניים, התייעצנו כיצד להתקדם. בסוף המסע, רצוף רגעים ארוכים של ריכוז ומורא, הגענו תשושים אל החוף. על קרקע מוצקה עמדנו וספק התחבקנו, ספק נשענו ונאחזנו זה בזה, עד שפעימות הלב וקצב הנשימה חזרו למתכונתם הרגילה.
כשטפסנו במדרגות אל הטיילת ראינו דמות המתקרבת אלינו במרוצה. היה זה איש גבוה עם שיער מתולתל וזקן עבות, שהחזיק בידו גור של כלב בוקסר, שנצמד אל בעליו בעודו מביט בסקרנות לכל הכיוונים. האיש חיבק את האישה בעלת הכובע האדום, לימים אישתו ציפורה, ואחרי כן לחצנו ידיים, וכך הכרתי את חומי הדייג.
והנה שוב בעיני רוחנו מכוון חומי לפנות בוקר את החרטום מזרחה ואנו שטים לכיוון אנדרומדה. מלווים אותנו שחפים מלאי-גוף. אני מנסה לדמות במוחי את הנסיכה המסכנה הכפותה אל הסלע, ממתינה בייאוש ובבעתה למפלצת הים של פוסידון, עד שרווח והצלה עמדו לה מידיו של פרסאוס. נותר קורטוב של ויסקי בבקבוק ואנו מעבירים אותו בינינו. חומי לוגם את הלגימה האחרונה, מכווץ את עורפו לאחור, עד שתחתית הבקבוק מקבילה לגמרי לרצפת הסירה. בהגיענו לרציף אנו ממלאים אחר הוראותיו של חומי. מושכים במנוף, מסובבים את גלגל המכמורת, שואבים מים, ממלאים שמן, אורזים את הדגים בארגזי עץ, ומכינים את הסירה להפלגה הבאה. כשאנו מסיימים מתחילה כבר העיר להתעורר ואנחנו חוצים את הכביש ונכנסים ללגום קפה שחור ריחני ולנגב חומוס בפיתות מהבילות.
חומי אמנם לא דחה את רעיון ההפלגה על הסף, אבל הוא לא יצא אל הפועל, כל פעם בתואנה אחרת.
חומי מת בקיץ. היה מתאים לו למות בים, אבל הוא נפטר באיכילוב ממחלת הסרטן. בהלוויה נכחו רבים מחברי מועדון הכלבים של השדרה. כלב הבוקסר של חומי נשאר בבית. הבטתי בציפורה. לרגע הרימה את ראשה השחוח ועיניה שיקפו את המבע שהיה לה אז, עם כובע הים האדום, בטלטלות הסערה בים.
לאחר חודשים מספר נודע לנו שציפורה והילדים במצוקה: חומי מעולם לא היה דייג. הוא היה רוכב באופניו לפנות בוקר אל הנמל וקונה שם מהדייגים משלל הלילה ואותו חילק לחברים. היה דיבור על כך שאוכלי הדגים של חומי הדייג יערכו מגבית כדי לסייע במשהו לציפורה והתאומים. ייתכן שהדבר יצא אל הפועל. ייתכן גם שלא.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

טען עוד דירוגים