סיפור על ים

אופיר מלכי

שוב. מכפיפה עצמי לאתגר כתיבה. הפעם בנושא 'ים '. אין לי דרך לתאר דבר חי כמו אוקיינוס לתוך דבר מת כמו ספר. אבל זה מה שעושה הכתיבה. ממיתה דברים חיים, קוברת לתוך קופסאות מילים. המוות הראשון הוא כשאנחנו לומדים לדבר. אחרי כן, יבואו מיתות נוספות. כל כתיבה היא שימוש במילים ומחקה את הדיבור. והדיבור גם הוא ניתוח שלאחר מעשה. 'פוסט מורטם'. את החוויה חווים לבד. הדיבור נועד ליצור 'ביחד' אך האיחור הקטנטן בין החוויה לדיבור. אותו רווח בין הגבר לחולצה, הוא תהום של בדידות. האדם אינו יכול לשאת היותו סובייקט מפרש יחיד וייחודי של המציאות. הוא זקוק לאישור שהפרשנות שהעניק למציאות היא המציאות הנכונה. מכאן: הוויכוח. {'לגעת בעור' בבימוי פיטר גרינווי}. המילה 'מאר' בצרפתית מסמלת ים וגם אימא. פרויד מדבר על החוויה האוקיינית שמחפשים בעלי קבעון אדיפלי, באמצעות סמים, אלכוהול וסקס. זו החוויה של איבוד ה'עצמי' לתוך משהו שהם חווים כגדול מה'עצמי' הספציפי שלהם. וזה שחזור של תחושותיהם כעוברים דמויי דג ברחם המימי של אימם. הוויתור על הסנפירים ועל הזימים לצורך היכולת לומר 'אני' ו'לא'. מה שנקרא: בחירה חופשית. מורגש ככבד מדי וכלוחץ על האונות. כל הקונספט של הקורטקס בעייתי. יש געגוע אל גזע המוח ויותר מזה אל המוח הזוחל.
בשלב זה, איבדתי שלושת רבעים [אם לא יותר] מקוראיי. זה בסדר, עוד מעט אתאר רקדניות 'קאן קאן' כמו שעושים במאי סרטים. שתוקעים פתאום סצנה לא קשורה לעלילה ובה מככבת נערה חשופת רגליים או חזה כדי לעורר את הקהל.
בחזרה אל הים והספרות. הים הראשון שזכור לי מן הספרות, הוא ים שבו בסוף הספר, הגיבור מטביע עצמו בשל אהבה נכזבת לבת עשירים. { "מרטין עדן" מאת ג'ק לונדון} . את 'מרטין עדן' השאלתי מהשכן זלמן. זלמן היה פליט קיבוץ נמוך עם מכנסי 'זלמן' בצבע חאקי ומשקפיים עבות. בחיוך ביישני השאיל לי ספרים מהספרייה הגדולה בביתם. אשתו רבקה היתה צאצאית לגזע הנפילים מהסוג הסלבי. גבוהה בעלת שדיים, בטן, ירכיים מומנטליות, לבושה בשמלות שתפרה מבד שנראה שתפרה ממנו גם את המפה המשובצת ואת הוילונות הפרחוניים. בגזרה של 'בלי חוכמות'. שערה ועיניה היו אפורים כסופים, פיה דק והדוק ודיבורה נחרץ. ככל שה'אשה' ידעה הכול כך נסוג זלמננו אל מדפי הספרים ואל הגינה האחורית בה טיפח במסירות מופרזת ברושים ועציצי נוי. כשהגענו לגור בשכנות אליהם, דפקה רבקה על דלת ביתנו נושאת צלחת קטנה ובה לביבות גזר וקישואים . אמי הסבלנית הודתה על השי וזה נתן לרבקה אות להתיישב ולשאת נאום פטרוני על השימוש הנאות בירקות העונה על מנת לחסוך בהוצאות משק הבית { ילידת רוסיה, מייסדת, מלח הארץ מסבירה לעולה החדשה מהודו איך להתנהל בארץ שלה. }. אמי שזה עתה זכתה בפרס הראשון בהגרלת הלוטו הארצית, לא מצאה טעם רב בנאום או בקשר עם הטרחנית המקומית. { תמונתה התפרסמה בעיתון, הגרושה הטריה קנתה בית בצפון תל אביב וטבעת זהב ויהלומים , מכשיר טלוויזיה {הראשון בשכונה}, שמלות עם רקמה אתנית כמו של אופירה נבון רעיית הנשיא, בחנויות בוטיק בדיזנגוף וחנוכייה מפוסלת מנחושת בבן יהודה}. חוץ מזה אמי אהבה לבשל וידעה לבשל. היא לא היתה זקוקה לעצה או להדרכה בתחום הזה. תודה רבה.
לביבות הגזר והקישואים מצאו חן בעיניי. בלוטות הטעם שלי הן קוסמופוליטיות ומעטים הדברים שאסרב לטעום. { לאחרונה, צפיתי בתכנית בכבלים, על שף בריטי בשם גורדון רמזי, שנודד בעולם בחיפושיו אחרי טעמים חדשים . באותה תכנית, הוא הגיע לפרו כדי לטפס על פסגת הר, עליה כך בישר לו בדחן מקומי ,גדל צמח נדיר דמוי קקטוס ענק , שגדל רק על קצה הצוק, ובגזעי הקקטוס מסתתר מעדן מקומי מופלא. צפינו בשף החיוור בשנות החמישים לחייו, מתנשף בכבדות תוך שנתלה על קצה הצוק, בשארית כוחו ותוך סיכון חייו, משליך לולאת חבל 'לאסו' כדי ללכוד את הקקטוס, בעוד הבדחן המקומי בכובע צמר צבעוני להחריד, משתדל להעמיד פנים רציניות . לבסוף, בסקרנות ובציפייה רבה פתח את הקקטוס בסכין גדולה חדה מעוקלת בתנועה גברית מהירה, רק על מנת לגלות שניים שלושה זחלים לבנים שמנים מתפתלים מהפתעה שבאמת, כשמדובר בהפתעה, אין דומה לה. כאילו , תתארו לעצמכם את מצבם של הזחלים, רגע אחד מתפתלים בחיקו החשוך של צמח שגדל במקום בלתי אפשרי לחלוטין וברגע השני נצלים על מדורה. הציפיות שלי מהמין האנושי אולי מופרזות. אבל הגרגרנות של השף הזה וקהל צופיו הציבה רף חדש לגמרי של ציפיות. בכל מקרה, אני מאמינה בסיפורים שיש להם התחלה ושיש להם סוף. ולכן, אומר שהשף טעם מהזחלים הצלויים, ירק בהבעת גועל מוחלט ואמר שיש להם טעם של מקק צלוי. הבדחן המקומי בשלב הזה זרק את הכובע הצבעוני על הקרקע וקפץ עליו בשתי רגליו צווח מצחוק. יכולתי לומר משהו על אכזבה בהקשר הזה, אבל כבר הרחבתי בעניין ההפתעה}.
אחרי שקראתי את תיאורי הטביעה הסימבולית בים של אהבה ולאחר מכן את תיאורי הטביעה הכמו ממשית בים, נעשה זלמן מוטרד מהמידע שאליו אני נחשפת. בפעם הבאה שנקשתי על דלתו להשאיל ספר קריאה, בישר לי בצער שאין לו אפשרות להשאיל לי ספרים נוספים. שיתפתי את אמי בבעיה . מפני שלמדתי לקרוא בגיל שלוש -ארבע. בגיל שש, כבר קראתי את סיפורי שייקספיר לילדים. ובית הספר היה מקום מתועב בו התעקשו שעלי לשבת במשך שעות ולבהות בלוח שחור עליו כתבו בגיר: 'דנה קמה'. בית הספר לימד אותי לחלום בעיניים פקוחות. הבעיה היה כדלקמן: בגיל 8 סיימתי לקרוא כל מה שהיה ראוי לקריאה במדפי הילדים. מעיתוני "דבר לילדים" דרך הטמטום של קופיקו ועד לסאדיזם של הרוזנת דה סגיר וכמובן ספרי המופת "סוד הגן הנעלם", "אבא ארך רגליים", " הלורד פונטלרוי הקטן" , דבורה עומר, גלילה רון פדר, נורית זרחי. כל החמישייה והשביעיה הסודית של אניד בלייטון. הגעתי למצב שמרוב שעמום ,קראתי בבית סבתי, את ספר ההנצחה לחללי צהל. { התמונות השחורות של פנים צעירות מדי ,שמות ותאריכים ,הקרינו כל כך הרבה עצב והביאו את מחיר המלחמה לתודעתי, לפני שידעתי מה פירוש להיוולד ללאום כזה או אחר. לפני ההמנונים באו תמונות המתים. אני סבורה שזה מה שזרק אותי לצד השמאלי של המפה הפוליטית. זה היה לפני שהבנתי שהמין האנושי מתענג על המלחמות ועל תיאורי הקורבנות בהנאה כמעט פורנוגרפית}. אמי האהובה היתה בעלת נפש חקרנית שסברה שאין להגביל את סקרנותי הטבעית . היו פעמים שהגזימה. בגיל שש קיבלתי תיאור מלא על יחסי מין בין גברים לנשים וגם נודע לי שיש גברים שנמשכים לגברים ויש נשים שנמשכות לנשים. כל זה, כי חזרתי הביתה אחרי ויכוח עם חברתי ללימודים, אמזונה מקומית, שטענה שאין צורך בגברים על מנת ללדת ילדים. זכור לי שאמי נבהלת קמעא משאלתי אם צדקתי כשטענתי שלצורך תהליך ההולדה הגבר הכרחי? הניחה את מה שעסקה בו מידיה. והתיישבה אל שולחן האוכל בארשת של תמות נפשי עם פלישתים. ככל שהרגשתי את נימת הלחץ והדחיפות בקולה כך נעתי במבוכה על מקום מושבי ושמחתי לקום מהשולחן ולהתרחק מהשיחה המוזרה.
חמושה בהשקפת עולמה הליברלית ,התעמתה אמי עם הספרנית המקומית { שמנמנה ממושקפת ומלאת צדקנות עצמית לא היה לה סיכוי מול אמי הנחושה שעיניה ירו מטחי זעם ובוז לסירוגין }. בקצרה, עברתי לקרוא כאוות נפשי ממדפי המבוגרים בכפוף להכוונת הספרנית. מילים מילים מילים.
ים. ים. לכל הרוחות. ים.
אצטרך להכניס פה תיאור חושי על מנת להישאר מקורקעת וקשורה איכשהו לנושא. { בגיל ההתבגרות רכשה עבורי אמי מתנת יום הולדת: כרית בצורת ענן ועליו כתבה "הראש שלך בעננים". ראיתי בזה לעג מוסווה אבל זו היתה אהבה טהורה . יותר ויותר אני מבינה שהייתי עבורה סוג של קסם והיא השתאתה והזדהתה איתי ועם תעלוליי המרדניים שהצחיקו אותה בעוד היתר מצופפים גבות וזורקים נבואות קודרות לגבי העתיד המר שצפוי לי }.
ממה נבע חששה של הספרנית הממושקפת ? אילו אמיתות הייתי עתידה לפגוש בספרי עולם המבוגרים? מין ומוות. שני הטאבו המעופשים שפרויד אבי הפסיכואנליזה טען שנמצאים בבסיס הסוד האנושי. כיום, הכסף הוא הטאבו של המין האנושי. מה שהוא יכול לקנות,{השמיים הם הגבול }. לרוב האנשים האמידים יהיה קל יותר להתפשט מבגדיהם ולקיים סקס סתמי מול מצלמת הסלולרי, מאשר להראות לכם את תלוש השכר . והס מלהזכיר את הדרכים בהן הוא מוסתר. לכן , חוקרי מס הכנסה הם הבלש האפל ופיליפ מארלו החדשים שרודפים את רואי החשבון האפורים למראה שמנהלים רישום כפול בטבלאות אינסופיות של תוכנת 'אופיס'.
התיאור החושי המובטח שישמח נשים :{התחרטתי לגבי רקדנית ה'קאן קאן' }: כשהיתה גאיה בת שנתיים ראתה לראשונה את הים. אני , דודתה החיילת { כיאה למוטיב הסיפורי: שרתתי בחיל הים } הייתי זו שלקחה את התינוקת בעלת העיניים השקופות והצחוק הגרוני המטרטר לחוף הים. עברו מאז מעל לשלושים שנה והתמונה חרוטה בזיכרוני. היא פערה עיניה בפליאה כשהרושם של הגודל של הדבר שהיא רואה נקלט אצלה .זינקה לתוך זרועותיי משמיעה קריאות קצרות של התרגשות שהציפה אותה כליל ואז קפצה ורצה אנה ואנה על החוף מבועתת אך גם נמשכת אל כמות המים הרועשת שעולה ויורדת כהתנשמות של מפלצת ענק. גופה רטט. והיא השמיעה אנקות ספק של בכי וספק של צחוק. ראיתי אדם רואה ים. והיא כאילו זיהתה מכר וותיק ונשכח שתמיד ידעה על קיומו.
כמו גאיה, גדלתי על חופי הים. בבית בצפון תל אביב, בשכונה על גדות הירקון לא רחוק מ'קולנוע פאר' הישן. אהבתי להתרוצץ עירומה. אהבתי שוקולד. ואהבתי לשחות בים. נולדתי וגדלתי לא רחוק מבית המטבחיים הישן שליד כיכר היל המוזרה. {עמוד שמתאר את נצחונו של הגנרל אלבני ומתחתיו מערה בה נמצאו שרידי אדם קדמון}. באחד הימים, נמלט מבית המטבחיים שור שהובל לשחיטה ורץ ברחובות השכונה גועה ומשתולל. עד שנתפס והובל אל גורלו המר. הכתיבה היא אקט של ריצה אחרונה תחת השמיים, מרגישים את האוויר הפתוח טופח על הפנים, עובר דרך השיער, נכנס דרך הנחיריים וממלא את הראות. עוד שתיים שלוש נשימות והכול פוסק. השור המשתולל ביותר בסופו של יום משתתק. השכנה שהתגוררה מתחת לביתנו היתה גרושה אנגלו סאכסית שנהגה בחיפושית אדומה בעלת גג נפתח , היו לה תלתלים שופעים ,היא משחה אודם בצבע אדום אבטיח וצחקה מתוך חירות. שמעתי שספרה לאימי שהתגרשה משום שזמן מה לאחר נישואיה פיתחה אלרגיה עורית חריפה לבעלה. בעלה היה רודף נשים בגלוי והיא שמחה להיפטר ממנו ומהאלרגיה גם יחד. משום מה, התחבבתי עליה והיא לקחה אותי ליום כייף שכלל נסיעה בכביש מהיר, ביקור במסעדת גריל בעלת דלת בארים מתנפנפת משום מה ,זכורה לי הדלת יותר מאשר ההמבורגר שהזמנו. ובדרכנו חזרה ,העניקה לי במתנה את בובת הכלב 'גופי'. נראה שזכרתי אותה מפני שבעולם של אנשים לכודים, היא מצאה דרך לחמוק מהמלכודת ולהישאר מבסוטה. תל אביב. בשבתות הלכתי ברגל לגן החיות תחת שדרת עצים מהבהבת. פעם התרגזתי והלכתי כל הדרך אל הים. כשהגעתי אל החוף העמוס, הרגשתי מרוקנת מכעסי . דודתי ובנות דודי הגיעו במקרה לאותו החוף. הלכנו לכיכר אתרים ואכלנו פיצה טעימה בפיצריה 'רימיני'. אחרי כן, שחינו במים הרדודים . השקעתי שוב ושוב את ראשי אל מתחת למים, צוללת, פוקחת עיניי בפליאה מול שרטוטי ריבועי השמש המפזזים על קרקעית החול . ולפתע, לא ידעתי איפה נמצאים השמיים ואיפה הקרקעית. רציתי להמשיך ולצלול אל המקום שבו לא ייראה אור השמש, לא הייתי עוד מחשבה אבל הייתי אני בצורה מזוקקת מתמיד. לא ידעתי. וטבעתי בתוך אי הידיעה. הנעתי ראשי בפראות מצד לצד. שערותיי נפרשו סביב לי ונכרכו סביב פניי. נתקפתי בהלה. לפתע נעשיתי מודעת למצבי. יד חזקה אחזה בשערי ומשכה אותי בכוח כלפי מעלה. ראותיי נמלאו אוויר . דודתי עמדה מולי והביטה בי מודאגת.
כשבגרתי ונכנסתי לבית הספר: מדים אחידים, המנהל אח של משורר מפורסם , כולם מדברים עברית תקנית. יש מקהלה ויש צופים. פעמיים בשבוע 'פעולה', שיותר משציפיתי לה, חיכיתי לפגוש על גדות הירקון את מוכר הבייגלה שהחזיק על מוט בייגלה עגול בעל מעטה נוקשה חם וטרי שטבלתי בזעתר וסומק גרוסים בתוך נייר עיתון מגולגל . בכתה ובצופים ,אני פוגשת ילדה שיש לה שיער ארוך בהיר וחלק והיא מדברת בהדגשה מפני שהיא לומדת 'דיקציה' במקהלה בקונסרבטוריון. לליאורה זה שמה, יש גם אמא וגם אבא שהוא שגריר . כך אומרים. המורים מחבבים אותה ונטיית החסד שלהם מורגשת בנימת קולם. עליי הם בעיקר תמהים. מה עושה בבית ספרם ילדה הודית נטולת אב שהדבר העיקרי שהיא מתעסקת בו הוא למצוא תירוצים להשתמט מהלימודים ?אכן. תמיהה.
עדיין אין לי עיתון בית ספר להביע בו את עצמי בכתיבה. בהמשך יהיה לי. והדברים שאכתוב בו יגרמו למנהל בית הספר לקרוא לי לשיחה אישית ולתת לי שתי מתנות: שעון מעורר כדי שאקים את עצמי בזמן ללימודים ופנס שולחן שיקל עלי להכין את שיעורי הבית. שתי המתנות הצחינו מפדגוגיה. רציתי תשובות מאלוהים, מהיקום אודות משמעות הקיום. קיבלתי זמן מדוד ואור מלאכותי . שניהם מעשי ידי אדם. אבל זה היה יפה מצדו. כל אחד נותן את מה שיש בידו לתת. אחיו המשורר נתן סימני שאלה ויופי ,המורה נתן את התשובות שהיו לו לתת. חלקיות ובלתי מושלמות .
יהיה גם סיפור. אני מבטיחה. ובכן, בצפון הישן של תל אביב, חפרתי בחצר הבית ומצאתי מטבע רומי עתיק. ראש קיסר מעוטר בזרי דפנה, המטבע זעיר ויש לו גוון ירקרק. השתאיתי והתפעלתי. ספרתי עליו לבת השגריר. ולמחרת הוזמנתי לבקר בביתה ולהביא איתי את המטבע. נתתיו בידיה. שיחקנו והשתעשענו. למחרת, גיליתי ששכחתי את המטבע בביתה. ליאורה התחמקה בתואנות שונות ולבסוף אמרה שהמטבע התגלגל תחת למכונת הכביסה ואין לה דרך להוציאו.
כך איבדתי את המטבע לטובת הדיפלומטיה.
לא הבנתי אנשים. את השקרים הקטנים והמניפולציות שנקטו כדי להשיג את מבוקשם. את חוקי המשחק שהם יצרו . את השעון ואת הפנס. את הגרגרנות שהניעה אותם לטפס בקצה העולם על צוקים כדי ללכוד בפלצור צמח שבתוכו מקננים זחלים. הייתי כטובעת.
ערב אחד, בסוף לימודי התיכון שאיכשהו כשלתי לתוכם , לא לבלוע ולא להקיא, לומדת רק מה שמעניין אותי ומתעלמת מזעמם של המורים למקצועות מהם התעלמתי. על חוף הים בסוף הטיילת, פגשתי בליאורה שבאה עם כמה צעירים לצפות בשקיעה. היה לה בן זוג, צעיר כריזמטי בעל עיניים ושיער שחורים שניגן בגיטרה. ובמהלך הערב הלך והתקרב אלי, מקדיש לי את שירי האהבה ובאכזריות המאפיינת את המלחמה ואת האהבה, עד סוף הערב עזב את ליאורה שבכתה מעוצמת ההשפלה ובגאוותה ניסתה להסתיר את הדמעות והעמידה פנים צוהלות כאילו לא אכפת לה בכלל. ונעשינו לזוג כאילו באופן טבעי ובלתי נמנע. הוא טען שאמרתי לו באותו ערב להפסיק להרעיש במיתרים ולתת לי לשמוע את רחש גלי הים. לא זכרתי את המשפט הזה אבל אני לא שוללת שיכולתי לומר אמירה כזו. בתחילת הקשר בינינו חלמתי חלום. בחלומי שחיתי בים כחול וסביבי שוניות אלמוגים שופעות דגים צבעוניים . מתוך המים הגיח יצור ים דמוי אדם וביקש שאבוא איתו אל עולם המים. התווכחתי. אמרתי שאני בת אדמה. נושמת אוויר. אך האהבה קראה לי בצליל המצווה של צדף תרועה. התגברתי על אימת המוות ונשקתי לו. משהו פלאי ארע: קיבלתי את היכולת לנשום תחת למים. שחיתי בעקבותיו, צללנו מטה ומראות נפלאים נגלו לעיניי. האהבה או המוות, העניקו לי את החירות לנדוד בעולם חדש. בניגוד למרטין עדן שביקש להטביע יגונו בים, הלכתי אל הים ולא טבעתי. מבחינות רבות, הים הוא המאהב הנצחי . בנחשולי התנשמויותיו האדישות הקצביות נמצא את עצמנו האמיתי. הגבר הוא רק תירוץ.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

טען עוד דירוגים