עניין תרבותי

אסף סלע

יש חוף חלומי כזה בצפון עזה, רצועות רחבות של חול ובמרכזן מסעדה שהיתה פעם בבעלות פרטית, עד שנהרסה, נבנתה, נהרסה ושוב נבנתה. ועכשיו מחזיק אותה היישוב נווה דקלים, שזה בעצם אנחנו, כי הם לא ממש משלמים מיסים, אלה שגרים שם.
נווה דקלים הוא מהיישובים האחרונים שנשארו בעזה. כולם מדברים על נסיגה כוללת. כאילו שנעזוב ויהיה פה גן עדן, עם צפיפות של מיליון איש לסנטימטר וחוסר רצון של האנשים פה לשנות משהו. קצינת החינוך של היחידה, או הבידור, תלוי את מי שואלים, בחרה דווקא את המקום הזה ואירגנה וואחד מופע לחגוג את סגירת היחידה. היא הביאה את 'איך קוראים לבחור הזה בלי הרגליים', ששר "אצלי הכול בסדר", למרות שממה שכתוב בעיתונים גם אצלו לא הכול בסדר, כי הוא פירק את אשתו במכות, או סתם נתן לה סטירה, אם לקבל את הגרסה שלו.
בכלל לא רציתי להגיע. בכל זאת, עבר כבר הרבה זמן מאז השחרור. בסוף ויתרתי על המשמרת בבית קפה ונסעתי.
כמעט כולם מהיחידה הגיעו, אבל אני הייתי לבד, חוץ מהקטע שהצוות ניסה לזרוק אותי לבריכה עם הבגדים והכול, אבל כמו שלימדו אותנו ביחידה לא לשחרר, תפסתי עם יד אחת את האם־אמא של האוזן של הדר וביד שנייה תפסתי את הביצים של יניב ולא שחררתי, כי אם כן, הייתי נופל והייתה מה זה פדיחה.
אז פדיחה גדולה לא הייתה. יצאתי גבר, אבל את מי זה מעניין, כי היה כבר שתיים בלילה וישבתי לבד, על החוף, עם בקבוק בירה שלא כל כך אהבתי לשתות, והסתכלתי על הים.
את הים דווקא אהבתי מאוד. אני גולש מידי פעם, על גלים, לא על רוח. אני יכול לראות גל קטנצ'יק נשבר על החול ולחשוב איזה גל מושלם זה, בשביל נמלים. פתאום אני רואה ראש יוצא מהמים. מה זה נבהלתי. חשבתי שאולי לוחמי שייטת עזתים הולכים להשתלט על כנס סגירת היחידה. איזה אחלה תזמון. אפילו נראה לי ששלחתי יד למותן לחפש אקדח שלא היה לי מאז השחרור בכלל. אבל אז ראיתי שהשיער של הדמות ארוך. אז אולי זו הייתה הבירה, אבל פשוט ישבתי וחיכיתי. לאט לאט, דמות של יפהפיה מדהימה עם שיער שחור וחשופת חזה, יצאה מהמים. איך שהגיעה לחוף התחילה לקפוץ, למה החצי התחתון שלה היה של דג. הרמתי את בקבוק הבירה, כדי לבדוק כמה אחוז אלכוהול. לא הצלחתי לראות. הסתכלתי אחורה, אף אחד מהאנשים מהמסיבה לא היה קרוב. כשהסתכלתי שוב עליה, החלק הדגי שלה כבר הפך לרגליים יפיפיות ארוכות. איזה קטע מטורף. התיישבה לידי בת ים, לא סתם בת ים, בת ים פצצה. התביישתי להסתכל עליה כי היא הייתה עירומה והכול, אבל הים כבר לא עניין אותי. בזווית המבט בחנתי את קצות אצבעות הרגל שלה. מושלמות. חיפשתי מילים ולא מצאתי, אז קמתי. היא קמה אחרי. חשבתי קצת ואז התחלתי ללכת לכיוון האוטו. היא הלכה אחרי. הכנסתי אותה לאוטו ונסעתי הביתה. אפילו לא אמרתי שלום לחבר'ה.
כל הדרך היא שתקה והסתכלה מהחלון. פחדתי שיעכבו אותנו במחסום ארז, או שאיזה משטרה תעצור אותנו בדרך לתל אביב, אבל שום דבר.
עלינו לדירה הקטנה שלי ברחוב סלמה בדרום תל אביב, לא הדלקתי את האור שלא תראה את הבלגן והופ, ישר לקחתי אותה למיטה. לא דיברנו מילה, היו רק אנרגיות מטורפות והיה לה ריח כזה של ים.
שעתיים אחר כך אנחנו יושבים בדירה שלי, היא לבושה בחולצת הלה־קוסט הכחולה שאני אף פעם לא לובש כי היא ממש גדולה עליי.
חיפשתי מה להכין לי ולה ארוחת בוקר, פתחתי את המקרר ונהיה לי חושך בעיניים. חצי המקרר שלי דגים, מאז שנהייתי צמחוני.
אכלנו צנימים ומרגרינה, שזה כל מה שהיה לי במקרר, שלא הכיל דג, והיא אכלה כאילו לא טעמה משהו מדהים כזה בחיים. חייכתי אליה והיא חייכה חזרה, חושפת שיניים מושלמות. חשבתי 'מה הדבר היפה הזה עושה פה עכשיו', אז אמרתי "אני שחר".
היא הניעה את הראש בתנועה חיננית, מרימה את היד העדינה שלה להסיט את השיער השחור החלק מהפנים המושלמות שלה ואמרה "ליילה". לא הייתי בטוח ששמעתי טוב. "שלום... לילה?"
"סלאם עלייכ יא שחר."
אני יודע כמה מילים בערבית כמו "וואקף וואלה בידחק" (עצור או שאני יורה) או "תנזל מן אל סייארה וג'יב אל הוויאה" (רד מהאוטו ותביא תעודת זהות) אבל זה לא נראה לעניין להגיד לה את זה. הייתה שתיקה, מביכה כזו. ממש כמה דקות. אז אמרתי לה "כיף חאלק?" והיא חייכה. החיוך שלה היה מקסים. מן הון להון, גמרנו במיטה עוד פעם.
שכבתי ער במיטה. חושב מחשבות מפגרות כמו מה יוצא מבן אדם ובת ים ערבייה. פלשתינאים קטנטנים עם סנפיר? דגיגונים עם משבר זהות? אבל לא אמרתי כלום.
את הימים שאחר כך העברנו די בכיף. לימדתי אותה קצת עברית שהיא קלטה די מהר וגם בישלנו ביחד. רק ארוחות טבעוניות. היא לא הסכימה לגעת במשהו מן החי, אפילו לא סושי. שאלתי אותה אם היא יודעת להכין חומוס. אבל היא לא הכירה ולא הבינה למה אני שואל.
בימים הראשונים לא יצאנו מהבית. לא רציתי שאלי, הספר מלמטה יגלה שאני יוצא עם ערבייה, למרות שלא בדיוק יצאנו, מהדירה. היא ישבה והסתכלה הרבה דרך החלון ואני כבר הייתי חייב לחזור לעבודה. אז לפני שהשארתי אותה ככה לבד, יצאתי איתה לסיבוב בשכונה.
היא הייתה כמו ילדה קטנה, עפה על הכול: פיצוציות, חנויות הבגדים המזויפים בסאלאמה, אפילו אלה ה'בפנים־בפנים' שרק ערבים קונים בהן. ניסיתי להסביר לה שזה לא אמיתי. הם מייצרים פתקיות של גוצ'י ולה־קוסט, שאלו חברות גדולות, לפעמים אפילו עם שגיאות כתיב, ומצמידים אותם לבגדים למרות שאין קשר ומבקשים פי שלוש ממה שהבגד שווה. לא היה לה אכפת. התלהבה בטירוף. היא גררה אותי לכאן ולשם, קנתה נעלי עקב נוצצות כאלו, נפלה איתם וכמעט הרסה את הרדיו של המוכר שניגן להיט באנגלית של תחנה מרכזית. היא קנתה משקפי שמש וגם כמה צמידים נוצצים, מגעילים ממש וגופייה של דולצ'ה וגאבאנה. לא באמת. סך הכול הוצאתי עליה איזה שבע מאות שקל.
היא נראתה בול כמו ערבייה. "איש מאלאכ?" (שזה כמו "מה יש לך?"), שאלה כשקלטה שמשהו מפריע לי. זה מה שהיינו שואלים ילדים ערבים כשהעלינו אותם לנון נון אחרי שתפסנו אותם זורקים אבנים. במקום זה אמרתי לה "את לא תביני, זה עניין תרבותי כזה".
פחדתי מה יהיה, אבל הלכתי לעבודה ושום דבר מיוחד לא קרה. לא באותו יום וגם לא בימים שאחר כך. יניב, החבר היחיד שלי מהצוות, התקשר לשאול לאן נעלמתי במסיבה, אבל שאלתי אותו את אותו דבר על השנים האחרונות, אז הייתה שתיקה מביכה כזו ובסוף הוא ניתק.
אני והיא בילינו מלא זמן יחד והיה יום אחד שהיה לנו ממש כיף והיא אמרה לי "אנא בחיבק". הבנתי את זה, ורציתי להגיד לה שזה לא שזה מפריע לי שהיא ערבייה או משהו. לא עניתי לה והיה לי פרצוף מצטער, אבל היא אמרה לי "לא נורא. בנות ים זה ל'כול אל חיית' וכל החיים, זה המון זמן.
עם הימים התרגלתי אליה, בכל זאת, הייתה פצצת־על ותכלס, היא קלטה דברים די מהר. דיברה כבר עברית שוטף. גם לי עלו דברים מהצבא ודיברנו לפעמים מעורבב כזה, ערבית ועברית. לא כל כך אהבתי את הלק והשפתון האדום שכל הזמן מרחה, "את לא צריכה את כל זה," אמרתי לה, אבל היא היתה רק מסתכלת עליי, כאילו אני לא בסדר, או ממלמלת משהו בערבית.
החלטתי להכיר לה את החברים שלי, בהתחלה חשבתי שלא יהיה חיבור הכי טוב. קבענו בפאב בטיילת. הם הסתכלו עליה מוזר, או לפחות ככה הרגשתי ושאלו אותה מלא שאלות. הרגשתי לא נעים בשבילה. קפצתי להגן עליה והיא לא אהבה את זה בכלל. עד סוף הערב, היא כל מה שעניין אותם. סובבה אותם על הקרום של האצבע הקטנה שלה.
הלכנו לים די הרבה. היה לנו מה זה כיף. במיוחד בערב, כשהיה פחות אור והיא שחררה וראיתי מקרוב איך הרגליים הדקיקות הארוכות שלה הופכות לזנב דולפין כזה, אפור כסוף והיא עשתה סיבובים סביבי ואפילו נעלמה מתחת לפני המים לכמה דקות ארוכות. אחר כך היינו יושבים על כיסאות נוח, איזה שעה לפני שהיו מקפלים אותם וככה לא היה צריך לשלם עליהם. היא היתה מסבירה לי שיש מלא דברים שמשותפים לנו, כמו ביטויים שהם בערבית בכלל. כמו 'יאללה' ו'וואלכ' ו'בחייאת' ו'כוס אמק' ו'אינעל דינק'. "חלאס" אמרתי לה וצחקנו שעה. לא סיפרתי לה ש"חלאס" היה כל מה שיילל הערבי שריסס כתובת על הקיר, בזמן שקיפלנו אותו לגודל של קופסת נעליים מתחת למושב של האוטו.
התחלנו להסתדר ממש טוב ביחד. חוץ מאיזו מריבה בגלל התייחסות תרבותית על 'עבודה ערבית' כשבחרנו ספה לסלון ביחד, או בפעם ההיא שצעקתי על האינסטלטור שלנו "תגיד, מה אתה ערבי?" הוא חייך אליי והיא לא אמרה כלום, אבל אני יודע שזה הפריע לה.
הכול השתנה ביום ההוא בחוף הילטון, כשצוללן אחד עלה עלינו. התחיל לצעוק "היא בת ים, היא בת ים". חשבתי שאני הורג אותו. התבאסתי רצח וגם פחדתי שיאשימו אותי במשהו, אולי רשות שמורות הטבע, פיקוח ימי, או איזו עמותה לסיום הסכסוך, אבל במקום לברוח או להסתיר את זה היא עלתה ככה על החוף, חצי דג. ובאמת היה בהתחלה לא נעים, אבל אחרי זה כולם התקהלו סביבה והתרגשו ורצו לגעת בה ואני הרגשתי גם קצת כוכב, כי היא חיפשה אותי בעיניים ואז היא באה אליי, יפה כזאת וחיבקה אותי מול כולם.
אחר כך באו כתבות בעיתונים, התראיינו בתוכניות אירוח, אפילו הצטלמתי לאיזה קמפיין של בושם, יותר נכון, היא הצטלמה ואני גם הייתי שם, כי היא התעקשה, אבל מה זה משנה. אנשים אהבו אותי, אותנו.
חשבתי שזה יימשך הרבה זמן, אבל ישראלים קלטו את הקטע די מהר וכולם התחילו לנסוע לעזה, לחפש בנות ים. אפילו כמה סלברטיז, ככה שקצת ירד לכולם ממני וממנה. אני כבר לא עניינתי אף אחד והיא עוד נשארה בכותרות כי בכל זאת, היא היתה הראשונה. היא עוד עשתה איזה קמפיין אחד או שניים של דוגמנות בחודש. חשבתי שזה טוב שתהיה לה קצת עצמאות. לאף אחד לא היה אכפת שהיא ערבייה בכלל, אבל חשבתי 'מה הפלא', גם לי כבר לא אכפת ורק רציתי שהיא תחזור הביתה מהצילומים ונלך לים או לסרט או סתם נהיה ביחד. היא גם נהייתה חברה ממש טובה של החברים שלי. אפילו היו ימים שלא היה לי כוח, אז היא יצאה איתם לבד.
ערב אחד חיכיתי בבית והיא לא חזרה. ירדתי למטה לחפש אותה. השתגעתי כבר. כשחזרתי לדירה התקשרתי לכל החברים שלי ואף אחד לא ידע איפה היא, עד שהגעתי לאלדד. הוא אמר לי שהיא כבר לא יוצאת איתם והיא מבלה עם החברה של סמי.
"שו סמי?" שאלתי.
"נו, סמי מיפו," אמר לי אלדד.
"מיפו? אינעל דינק. תגיד, אתה השתגעת? למה לא אמרת לי כלום?
בן זונה. לך תגדל חברים שינשכו אותך."
"חשבתי שאתה יודע," הוא אמר לי. "הרי אלו החבר'ה של השכן שלך מלמטה, עלי".
עלי? לא מכיר שום עלי... אלי הספר? ס'אמק, עבד עלי הבן שרמוטה. כל הזמן הזה היה ערבי? מה נהיה פה בתל אביב, בית זונות?
ירדתי למטה. הסתובבתי ליד המספרה שעה וחצי. רציתי לחנוק את אלי, עלי, או איך שלא קוראים לרמאי הזה. הרי סיפרנו אצלו במספרה מלא בדיחות על ערבים, השתול הזה. ומי זה הסמי הזה מיפו? איפה הימים שאם ערבי לא היה בא לנו בטוב, היינו עוצרים את האוטו שלו באמצע הכביש ומנערים אותו? וחוץ מזה, יש עכשיו מלא בנות ים ערביות, הסמי הזה לא יכל להתלבש על בת ים אחרת? איך לא ראיתי את זה בא? זה היה מול העיניים שלי, אבל לא שמתי לב. כי היא דיברה עם אלי כמה פעמים ולא הבנתי מה הם מצחקקים להם, אבל זה היה בתקופה שהייתי מבסוט שהיא נותנת לי קצת שקט.
בסוף היא חזרה בארבע בבוקר. יצאתי עליה. כאילו 'מה הקטע שלך' וכאלה. היא לא ענתה לי יותר מדי. ומזל שלא, למה הייתי מה זה עצבני, למרות שאני אומר 'מזל', כאילו אני קאובוי או איזה עארס, אבל אני לא זוכר שאי פעם הרמתי עליה את הקול או משהו. אפילו לא קיללתי יותר מדי. היא בכתה והרגעתי אותה. הסברתי לה שאני פשוט התגעגעתי אליה רצח וגם דאגתי נורא.
אחרי שסגרנו את הריב הזה, חשבתי שהכול חזר להיות בסדר. כי הבטחתי לה שאני לא אשמור עליה יותר מדי. אפילו ניסיתי לצאת עם החברים שלה, סמי והחבר'ה שלו. חייכתי מלא, הבנתי לא מעט וגם אמרתי כמה דברים חכמים. אפילו אחד מהם בערבית, פתגם שלמדתי מעידן בעבודה.
אבל יום אחד היא באה אליי בקטע כזה של 'תשמע, חשבתי על זה, אני חושבת שאנחנו צריכים לקחת הפסקה'. אמרתי לה "הפסקה, שו הפסקה? מה הקטע הזה? חשבתי שבנות הים לכל החיים". וגם אמרתי לה שדווקא השתדלתי בתקופה האחרונה ואפילו חברים שלה היו מבסוטים ממני לאללה. אבל היא רק אמרה לי 'זה לא אתה, זה אני' וכל השטויות האלה.
"אני יכול להשתנות," אמרתי לה וש"אני חושב שאנחנו מה זה מתאימים." פעם ראשונה בחיים, ירדו לי דמעות, בזמן שארזה את כל הבגדים הצבעוניים שלמדתי לאהוב, את הצמידים הזולים משוק בצלאל ואת כל האיפור והמכשיר שעושה גלים בשיער, שהיא בכלל לא היתה צריכה.
שאלתי אותה 'מה עם כל הדברים המשותפים שיש בינינו?' ביקשתי שתחשוב על התקופה האחרונה ואיך שהשתפרתי וגם זה שאני הולך עם בגדים צבעוניים יותר, בזכותה. "אפשר לנסוע ביחד לחופשה באילת. תאהבי את אילת," אמרתי לה. "נלך ביחד למצפה התת־ימי, הוא מדהים." ואז נזכרתי שבזמן שעשתה קמפיין צילומים באוסטרליה, צילמו אותה שותה ספרינג כשהיא חצי דג ליד ה'גרייט בארייר ריף'. אילת אעלק.
היא הסתכלה עליי במבט מתנשא כזה. "אתה לא תבין," אמרה לי. "זה עניין תרבותי כזה".
"איזה תרבותי ואיזה נעליים?" אמרתי לה, שנייה לפני שהיא עמדה בדלת בחיוך מתנצל.
'יאללה, יאללה. תחזרי לים,' רציתי להגיד לה, אבל ברגע האחרון הבנתי איזה אפס אני אצא. איזה דביל הייתי בכלל. אז התקרבתי אליה וחיבקתי אותה. היא אפילו לא חיבקה אותי חזרה.
היא נעלמה בחדר המדרגות ואני מה זה התבאסתי. וביאס אותי פעמיים... שאפילו באסה, זה בערבית.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

טען עוד דירוגים