פעילות הסוכנים מפלשתין

יפה חכמון סויסה

היה זה בבוקר אביבי בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע. הפריחה הייתה בעיצומה. השמש הסבירה פנים והנעימה. מזג האוויר החמים הוציא את הילדים, את האימהות הנושאות תינוקות בעגלה החוצה. רוחי שהפכה לנערה נאה, הבחינה בתכונה באזור מגוריה. פנתה אל חברתה ושאלה "מי הם האנשים המסתובבים בשכונה?" "הסי, הסי, בואי נלך למקום מבודד בו תהיה לנו פרטיות. אלו יהודים מישראל. אסור שידעו מי הם". "מארץ הקודש"? שאלה רוחי. "כן מארץ הקודש". "הם הגיעו באנייה, בחשאי. אחד מהם הוא הקברניט ". בעודן שואלות ועונות ניגש אליהן צבר גבוה, חסון ונחמד. הייתה לו נוכחות מרשימה. הציג את עצמו . הם דיברו בצרפתית. "שמי אלקנה ואני מהסוכנות היהודית בישראל. הגעתי עם חברים לגייס בני ובנות נוער לעלות לישראל. זהו סוד, אסור בתכלית האיסור שידעו מי אנו". שאל לשמן והחל במסע שכנועים. הוא סיפר על ארץ ישראל ועל ההפלגה למגרב. ציין והדגיש "ישראל בראשית דרכה, ממש בחיתוליה, היא זקוקה לחיילים ולידיים עובדות. חשיבותם של כל צעיר וצעירה רבה מאוד למפעל הציוני. יש הרבה עבודה. החזון שלנו הוא להקים משפחות בתוך המדינה ולמלא אותה.
בתום הסבריו הציע להן לעשות עלייה. רוחי פנתה ושאלה אותו "איך אנו יכולות להיות בטוחות שאכן מה שאתה אומר נכון הוא? היה כאן גל חטיפות בעיקר של צעירות יהודיות. וכידוע צריך לנקוט משנה זהירות".



"אני מעריך מאוד את חששותיכן ושאתן בודקות לפני שאתן מחליטות. דבר המעיד על כך שאינכן פזיזות ושניחנתן בחוכמה. זה אומר שניתן לסמוך עליכן. הרב שלכן יודע על זהותנו האמיתית ומכיר אותנו. אם וכאשר תחלטנה נפנה אליו יחדיו".
למחרת פסעו רוחי, ג'קלין והמדריך לעבר ביתו של הרב והלה אישר כי אכן אלקנה הוא מהסוכנות היהודית.
רוחי וחברתה ביקשו לחשוב על העניין, לשוחח עם משפחותיהן, הן הבטיחו להשיב למחרת.
"שמע חבר, אנו עדיין קטינות וברשות הורינו, עלינו להיוועץ בהם ולהכין אותם לקראת תכנית זו אם נקבל החלטה ללכת בעקבותיכם".
רוחי שבה אל ביתה ומרגע שעלתה על יצועה ניטש מאבק בליבה. המחשבות לא נתנו לה מנוח. "כיצד אעזוב את אמי, איך אפרד מאחותי הקשורה אלי בעבותות ברזל? . היא האחות היחידה מאבי ואמי ומה אומר לבני משפחתי איך אסתדר לבדי בישראל?. שאלות רבות התרוצצו במוחה.
בסופו של דבר גמרה אומר בנפשה כי תירשם לעלייה ונרדמה.
למחרת התעוררה מליל נדודים וכשהיא מטושטשת פנתה לאימה: "אימא, בואי שבי . יש לי משהו לספר לך". "נו נשמע בנתי". " מסתובבים כאן יהודים מארץ הקודש, סיפרו לנו על ישראל. נאבקתי קשות עם עצמי ורגשותיי. החלטתי לעלות לישראל".
האם פרצה בצחוק . "בנתי, יש לך היום חוש הומור. לכי להמשיך בעיסוקייך. לא נאה לחכמה כמוך לדבר שטויות. את כבר ילדה גדולה".
"אימא, אימא, אני בכלל לא צוחקת. זה נושא להתבדח עליו?. אני מתכוונת להירשם לעליה וזה סופי".
"ה' ישמרך מה הכניסו לראשך?.
את כזו פחדנית שלשירותים את חוששת ללכת לבד. איך בדיוק את מתכוונת לצאת למסע ארוך כזה?"
"אבל אימא, אני לא יוצאת לבד, השליחים מישראל עמנו.
אני יוצאת עם הנוער מכל רחבי המדינה, במסגרת עליית הנוער. נפליג כולנו באנייה לפלשתין". "אנייה?. החלטת להרוג אותי טיפין טיפין? הים מזמן סכנות רבות. ישמור ה'". תמיד חלמתי להפליג זו חוויה שמימית. אני מאוד אוהבת את הים" אסור לדבר על זה. זוהי עליה לא חוקית".
"יופי, שמחה גדולה. כעת הפחדת והדאגת אותי עוד יותר".
"את צריכה לשמוח אימא זו שליחות. צריכים צעירים בישראל, ואין בכלל מה לפחד. הכול מסודר. הסוכנים מישראל מנוסים ולא יסכנו אותנו. הרב מכיר את הקברניט. הקברניט הוא מהסוכנות היהודית ומפליג בכל רחבי העולם. תני לי בבקשה את ברכתך".
"בתי הניחי לדברי ההבל. את לא רואה כמה החיים שלי קשים. במקום להקל עליי את באה עם השטויות האלה?".
"אימא, בבקשה תביני. זה רציני. אל תעמדי בדרכי. כבר החלטתי ואני נרשמת".
אחרי השיחה עם אמה נפגשה רוחי עם חברתה: "נו, סיפרת להורייך? איך הגיבו?"
"לא היה קל. ניסו להקשות ואף לאיים. הסברתי שזו החלטתי ושנרשמתי לעלייה.
הם הרפו בלית ברירה. ואיך הלך אצלך?" "אל תשאלי אימא התייחסה לעניין כאל בדיחה. אמרתי לה שזו החלטה סופית. לא נראה לי שהיא בכלל מעכלת. למרות הכאב הגדול אני מתכוונת להירשם לעלייה. לא אתן שיפגעו באידיאולוגיה שלי".
באותו זמן ממש בעיר קזבלנקה מירו הלמוד פרידות עבר את אותן התחבטויות ונרשם לעליה.
כל דבר מתגמד מול פרידתו מאמו האהובה . יחד עם זאת היה חדור מוטיבציה ליטול חלק במפעל הציוני.
הגיע יום היציאה למסע אל הארץ. בחוץ נשבה רוח סתווית. השמיים לבשו עננים. רוחי קיבלה רגליים קרות. תחושות מנוגדות התחוללו בנפשה.
"אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון, אך איך אפרד מאמי אחותי והתאומים?. עלי להשאיר הכל מאחורי. איך אימא תתמודד עם הפרידה?". מחנק השתלט על גרונה, הדמעות פרצו ללא הרף.
"די, די מאחורי החלטות צריך לעמוד על כל המשתמע מזה".
הפרידה מההורים הייתה קשה מנשוא. אמה של רוחי התחננה ובכתה בצערה כי רב התגלגלה על הרצפה כמבקשת מותה. "אנא בנתי חשבי על אמך, על אחותך ואחייך התאומים החדשים הקשורים אלייך כל כך. אלו ימים ולילות את גוזרת עלי?".
"אימא, אל תניחי לי ללכת כך. אמרתי אין ספור פעמים. ההחלטה התקבלה. קומי בבקשה העניקי לי ברכתך. בבקשה, בבקשה, בבקשה. מחכים לי. אני מעכבת ומסכנת את כל החבורה". האם התרוממה אט, אט, ושמה את ידה החלושה על ראשה של ביתה:
"יברכך ה' וישמרך באשר תלכי".
האם והבת התחבקו ובכו וכל הנוכחים מסביב בכו והרגיעו אותן.
רוחי פנתה לשכנותיה "אנא שמורנה על אימא יהיה לה קשה. היא חוותה הרבה פרידות. בבקשה השתדלו לעודד אותה ולתמוך בה למרות שאני משדרת חוסן וחוזק ליבי מרוסק והפרידה קשה עלי מאוד. אתגעגע אל כולכם". השכנות חיבקו ונישקו אותה "סעי לשלום יאיר ה' דרכך ויפגישך עם בני טובים"
אביו של מירו הגיב באופן קשה עת בישר לו מירו על כוונותיו לעלות לישראל. מירו הגיע לביקור חפוז מקזבלנקה למרקש. הוא הלך לחנות של אביו כדי להודיע על מסעו לישראל ולהיפרד מאביו.
"בני אנא אל תעזוב אותי גם אתה. די לי. הפרידה מאמך חרטה בי כאב ונהי. אל תוסיף לי גם אתה שתבדל לחיים ארוכים וטובים. לא אעמוד בפרידה נוספת. אפתח לך חנות לידי. רק בקש מה שתרצה".
"באבא, כבר נתתי דברתי. אינני יכול לחזור בי. יגיע היום ואתם תצטרפו אלי. ברכני באבא". באותו רגע אביו הכניס אותו אל מתחת לג'לבייה. חיבק אותו. פרץ בבכי קורע לב והתחנן בפניו שלא ייסע. שלא יעזוב משפחתו וביתו. מירו הסביר "באבא, אמרתי לך זו החלטה שלא אוכל להפר, אני מאמין כי זהו צעד נבון".
"ברכני אבא." האב חסר האונים חיבק את בנו וברכו: "לך בני לשלום ישמור ה' צעדיך ויצלח דרכיך". השותפים של אביו ענו "אמן" וברכו אותו. מירו פנה לדרכו בלב כבד, "הכאבתי לאבא. אך עשיתי זאת בהדרגה, הרגלתי אותו שאני רחוק מהבית, מקווה שיתגבר

הדרך לישראל
הנערות והנערים לבשו תלבושת אחידה. לשוות לעצמם הופעה של חניכים היוצאים כביכול לקייטנה בצרפת. הם נזקקו למסווה. בקזבלנקה התמזגו עם נוער מרחבי כל הארץ ונסעו ברכב אחד. בהסעה חברו של מירו פנה אליו ואמר לו: "הידעת שאחותך כאן".
"אתה מדבר שטויות. זה לא יתכן, אמה לא תרשה לה. מה עוד, שהיא פחדנית נורא. וודאי בלבלת אותה עם מישהי אחרת".
"תשמע, אני מכיר אותה היטב. בוא בעצמך ותיווכח".
שניהם פנו לאגף הבנות. מירו ראה שאכן זו רוחי. נשם עמוק. שניהם התפלאו לראות זה את זו. "אמרו לי שאת כאן אך לא האמנתי. מאיפה האומץ, מה אמרה אמך"?. "מאין האומץ?,
כשמאמינים בצדקת הדרך הרי שגוברים על הכול. באשר לאימא, כמובן שהתנגדה בתחילה. הסברתי שזו החלטה סופית ואין דרך חזרה. הפרידה הייתה מאוד קשה לשתינו." ואיך הגיב אביך?"
"אל תשאלי. זה המחזה הדרמטי ביותר שחוויתי מימי. למעט מות אמי ז"ל. נו טוב, אין להם ברירה אלא להשלים ולכבד החלטתנו. שמרי על עצמך, אם תרצי משהו..."
כשמירו פנה למקומו חשה רוחי איך לבה הולם בקרבה. "כמה הולם אותו השיזוף. מבליט את תכול עיניו, "בכל פעם הוא יפה יותר, גברי וג'נטלמן".
"מה קרה לך? פנייך השתנו לבלי הכר. האם אחיך הדאיג אותך?" . שאלה ג'קלין.
"לא, ממש לא. אומנם התפלא לראותני כאן, אך הזדהה עם החלטתי. הציע עזרתו למקרה שאצטרך דבר מה".
שוב שקעה רוחי בהרהורים והתעטפה בשתיקה.
"רוחי, אינך כתמול שלשום נו ספרי"
רוחי השפילה מבטה והחלה מגמגמת "ז ז זה מירו"
"מה עם מירו?"
"הוא, הוא, אני, אני, אני אוהבת אותו".
"וודאי שתאהבי אותו הלא אחיך הוא".
"לא, לא כאח אוהבת אני אותו".
"כעת את מדאיגה אותי מאוד. על מה את מדברת? אני מריחה כאן גילוי עריות?"
"שמרי על לשונך, אינך מבינה מאום, אין בינינו כל קרבה ביולוגית. הוא בנו של אבי החורג. אין קרבה בינינו לא דרך האם ולא דרך האב, לנו שמות משפחה שונים".
"סליחה, ספרי, ספרי. אני רוצה לדעת הכול איך זה התחיל, מתי הספקת לפתח רגשות כלפיו. והרי הוא זמן רב מחוץ לעיר".
"אינני יודעת איך ובאיזו נקודה זה התחיל. אולי תמיד זה היה שם, ולא העזתי להאמין או להודות בפני עצמי. בכל זאת זה די מורכב. אך לא הייתה לי שליטה על רגשותיי. בכלל מי יכול לו ללב? יש לו דינמיקה משלו. ניסיתי לשכנע עצמי שזה משהו אחר, אך כל מפגש מוכיח לי אחרת. כמו עכשיו. כל כך התרגשתי כשפנה אליי, קולו מרטיט אותי כל תנועה בו מציפה אותי..... די אנסה להירגע".
מירו ישב ליד אחיו חנן.
"לא תאמין מי כאן" "מי?" שאל חנן
"רוחי" "אתה רציני? לא ייתכן. הפחדנית הזו, אמה שומרת עליה ועל אחותה כעל בבת עינה". "כן גם אני הופתעתי" " הופתעתי תרתי משמע" הרהר בנפשו. "היא הפכה לעלמת חן. החיוך שלה שובה. המבט שלה המיס אותי. מה יהיה הסוף איתי? היא בכלל רואה בי אח ואני כאן שוגה באשליות".
בצרפת עלו הצעירים לאנייה "נגבה". התרגשות רבה אפפה את החבורה. הרוח טלטלה את האנייה מצד לצד. ריח הגלים שיכר נחיריהם של הנוסעים. הקברניט בירך את כולם והסביר מה לעשות ומה לא לעשות. "אנו הולכים להגשים חלום" הכריז בלהט. כולם מחאו כפיים ויצאו במחולות.
האנייה החלה דרכה ליעד.
המסע לארץ הקודש היה מפרך ורווי ייסורים רוחי קיבלה מחלת ים, וסבלה מאוד. היא הקיאה במהלך כל השייט. החברים הביטו בעיניים עצובות. חברתה שאלה את האחות "האם רוחי שלנו תשרוד?". "עלינו להתפלל" השיבה האחות. מירו במהלך ההפלגה טיפל ברוחי ועודד אותה. סעד אותה. ליחך שפתיה במפית רטובה.
"הים רחב. הדרך לא נגמרת. רוחי דועכת לנגד עיניי. אלוהיי אנא עשה שתשרוד את המסע. בבקשה קראו לרופא רוחי שוב איבדה את הכרתה. רוחי, רוחי. עורי בבקשה. עוד קצת ונגיע". הרופא ביקש מכולם להתרחק. הזריק לה חומר נגד הקאות. כשיצא אליהם הביט בו מירו בעיניים חרדות. מירו. פנה לרופא. "נו דוקטור מה מצבה?"
"אינני יכול להבטיח דבר. במצבה הנוכחי נתפלל שתשרוד את ההפלגה" .
"אנא עזור לה .רוחי נטשה את משפחתה כמו כולנו והגיעה עם תקווה ואמונה".
"אעשה כמיטב יכולתי אך לא אוכל להבטיח דבר"
מירו מיהר לרוחי. "יקירתי, כעת הכול תלוי בך. עזרי לעצמך, נסי לאכול, הנה רק מעט".
"לא, לא, אינני יכולה על תדבר איתי על אוכל, אני פוחדת להקיא".
"הרופא הזריק לך חומר נוגד הקאות. אל תצערי אותי, רק כמה פרורים". קולו רווי הכאב והתחינה נגעו מאוד לליבה. היא קרבה פיה אלי ידיו ואכלה כמה פרורים.
"אינני יכולה יותר אני רוצה לנוח".
"טוב, תשתי כמה לגימות, איבדת הרבה נוזלים".
"רק כמה לגימות, יש לי עדיין בחילות איומות".
רוחי נרדמה. מירו לא זז ולא מש ממיטתה. "אלי עזור לה היא כה
טובה וטהורה שמור נא עליה".
ממעמקי המחשבות, הכאב והחרדה הגיעו לאוזניו של מירו צעקות שבר, קולות בכי, זעקה לעזרה. מטושטש היה. לא הבין מה קורה ומה הוא שומע. לפתע הבחין במים שחדרו לאנייה. מצד אחד רצה לדעת מה קורה, אך לא היה מוכן להתרחק מרוחי במצבה. הוא שמע את קולו של הקרוז ברמקול. "חברים יקרים, אנא הקשיבו. אבקש לא להירגע. אנא בואו לקחת גלגלי הצלה. אינני חושב שנזדקק להם אך ליתר בטחון נצייד עצמנו. יחד נתגבר על כל מכשול" ג' קלין רצה אל מירו. "יקירי, עליך להצטייד בשני גלגלים". "תודה חביבה על הדאגה. איך אשאיר את רוחי במצבה? תוכלי לדאוג לנו?" "אל תדאג אביא גם לכם". "כמה מסורה עלמה זו" הרהר מירו בנפשו. כולם מסביב היו חסרי סבלנות ומרביתם חסרי ניסיון. "ג'קלין הגיע עם הגלגלים. "אני שוב אתכם" בקע קולו של הכרוז. "אנו זקוקים לעזרה. ניפגש על הסיפון" ג'קלין ומירו החליפו מבטים תמוהים. "ג'קלין יקירה, החליפי אותי. אגש לתת כתף". "אני כאן הסר דאגה מלבך". צוות האנייה הגיע לסיפון. "חברים עלינו להוציא את המים שחדרו לאנייה. מיד נחלק לכם דליים. במאמץ משותף נתגבר על המשבר. הכי חשוב לשמור על קור רוח. היידה בהצלחה". כולם שנסו מותניים ועבדו במרץ. האנייה התנדנדה, וגרמה לאנשים לאבד שיווי משקל. אך לא אמרו נואש. בתום המלאכה התיישבו מרופטים על הרצפה. הקברניט הגיע לרחבה תוך כדי מחיאות כפיים. "המחיאות הם לכבודכם ולכבוד הצוות. הודות לכולכם עברנו את המשבר ואנו מתקדמים יפה". החברים מחאו כפיי "גם לך מגיע שנריע אתה ניצחת על כל הדבר הזה ועל האנייה". הצוות חילק מזון ושקית מעדנים לכולם" מירו נזכר ברוחי וטס לתא שלה. בדרך חשב לעצמו "טוב שנרדמה. הלחץ והחרדות היו מחמירים את מצבה". "תודה לך יקירה הבאתי לך את מנת המזון שלך" "נחמד מצידך אגש לראות אם זקוקים לעזרתי".
האנייה קרבה לחופי ישראל. התרגשות אחזה את כל העולים. איש, איש הגיב בדרכו שלו. מי בבכי, מי בתפילה.
כשירדו מהאנייה מרביתם השתטחו על הארץ. אספו אל בין ידיהם מעפר הארץ ונישקוהו. בירכו בקול נרגש "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה" וענו כולם "אמן, אמן, ואמן". הם התחבקו זה עם זה ושרו "הבאנו שלום עליכם" יצרו מעגל רקדו ושרו כפי שלימדו אותם הסוכנים הישראלים.


מבטיהם של רוחי ומירו נפגשו. שניהם השפילו עיניהם. וקרבו אט אט זה לזו.
"תודה לך מירו. אלמלא מסירותך וטיפולך, לא הייתי כאן כעת". "למען האמת דאגתי מאוד יצאתי מגדרי להקל עלייך". הם טיילו לאורך החוף. הרוח בידרה שיערם וליטפה פניהם. באופק בהקו אורות. "עוד מעט יודיעו לנו לאן כל אחד הולך". שניהם קיוו שהיו יחדיו.
"מירו, אומנם סבלתי מאוד בהפלגה. אך אני מאוד אוהבת את הים וריח הגלים".
"גם עלי הים משרה רוגע. הגידי לי איך גדלת כך והפכת לעלמה יפה ואצילית" רוחי מחתה דמעה. "לו רק ידעת? הים עדי...."
"נו הגידי"
רוחי מלמלה לעצמה.
גם אני אוהב אותך. ראי הגלים מוחאים כפיים


סוף

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

טען עוד דירוגים