צנצנות של חול

ורדית שטרנבך


שום דבר לא מחזיק מעמד בעולם שלי, ואני מנסה לשווא להחזיק הכול בערימה מהודקת ללא קצוות
מעוגלים או מקומטים. אולי בגלל זה אני מתעבת חול. הוא מתפזר ומגרד ואם במקרה הוא על רצפת
האמבטיה הנקייה שלי אני מרגישה כאילו סופת חולות מדברית פקדה את הארמון שלי הנוצץ ביציבותו
והעיפה רסיסים של ספקות על הכול .
יש לי זמן ועת לכל דבר ואני לא תמיד עומדת בהם. אבל אלוהים עדי שאני משתדלת להוציא את כל מה
שיכול לערער את ארמון הזכוכית שלי. אני דווקא אוהבת את הים ואת הליטוש הלא צפוי של הגלים.
ולפעמים אני קצת מקנאה בהם: אף אחד לא מאשים אותם על יום גרוע או יום מצוין. המטפלת שלי
המלווה אותי כבר שנתיים טוענת שזה רעיון מעניין . לדעתי זו פשוט דרך יפה ומקצועית להגיד מוזר.
אבל למרות הפיתוי ללכת עד הסוף ולפרום את כפתורי החולצה המכופתרת ולהסיר מכנס מחויט וגופיה
ופשוט לקפוץ פנימה, אני מעדיפה להביט בו מרחוק כמו בשאר הפעילות האנושית. פעמיים בשבוע אני
צועדת בטיילת בעת שקיעה. מביטה באנשים המתרוקנים מהחוף: האימהות עם השקיות ענק של מיקי
מאוס הסוחבות את פעוטיהן בזרועותיהם, אחריהם עוזבים זוגות הנאהבים מי לביתם ומי לבתים
אחרים נטושים, אחריהם עוזבים הקשישים בידיהם לוחות שש-בש מעץ והבעת ניצחון ובסוף הנוער
בכפכפים ועליוניות ארוכות. כמה קל יכול היה להיות פשוט כזו. אני מביטה ומצטמררת וחוששת
שלעולם לא אהיה חלק מהם.
האמת היא שחיי מסודרים ובטוחים ככל שאני יכולה: אני קמה מדי בוקר בשעה 13:6 ואוכלת ארוחת
בוקר מסודרת כדי שאוכל לקחת כדור ירוק קטן ומדווחת באפליקציה ניסיונית המיועדת "לאנשים כמוני"
שאכן אכלתי ולא הקאתי הכל. אני מורידה מהשולחן פנכה כחולה עדינה ומאג קפה ושוטפת ישר את
שניהם ושמה לייבוש. אני נכנסת להתקלח באמבטיה ישנה אבל מבריקה בלובנה שאף שערה לא
נותרה בה למזכרת. טקס האמבטיה כולל קרצוף מסיבי של גופי בסבון וגילוח של כל מה שדורש הסרה,
חפיפת שיער במשך דקה ופעמיים בשבוע גם מסכה לשיער במשך 3 דקות בדיוק. בסיום הטקס, רגלי
דורכות על שטיח אמבטיה רך עת שאני עוטפת את גופי במגבת עבה ומחבקת. לפעמים אני חושבת על
המגבת הלבנה הנוקשה שם בבית החולים ונרעדת. ברגעים כאלו אני ממתינה לצער כמו לגל צונאמי
שסוחף אותו ומפיל אותי ערומה ורועדת לרצפה הקרה. בימים אלו ריח הסבון נעלם ועוטף אותי ריח של
חול וחומרי ניקוי עד שאינני יכולה לנשום. ברוב המקרים זה חולף מעצמו. פעמיים גם נגמר פחות טוב.
אך ברוב הימים בשעה 41:6 אני שולפת סוודר או חולצה קצרה שהכנתי עוד ערב קודם ובשעה 50:6 אני
יוצאת עם סיגלית, הכלבה שלי לסיבוב בוקר. בימים רגועים הסיבוב ימשיך עד השעה 15:7 אבל ברוב
ימי השבוע אני סוגרת אותה בשעה זו בבית וממשיכה לעבודה. או לפחות זה השם היפה שנותנים לה.
אני עובדת בבית דפוס שמדפיס הרבה מהספרים שרובכם קוראים ואני קוראת אותם ראשונה, בזמן
הפסקת הצהריים שהמקום מקרקש מרכילות עליזה ותקתוקי מזלגות. בשולחן שלי יושבים עוד "אנשים
כמוני". הם נבלעים אחד בשני בשיח ומבטים חסרי גבולות. השאר מביטים בנו כמו על קופים בכלוב.
לפעמים אני מדמיינת שאני לא חלק מהם אלא חלק מניסוי חברתי מוזר כמו בסרט ההוא על אותו בחור
שחשב שהוא חי חיים מדהימים ומלאים ושולט בהם עד שהתברר, למרבה האימה, שאין לו שליטה על
דבר בחייו. זה היה סרט מדהים ונוראי בו זמנית, והתקשיתי מאד לישון אחריו. הסתובבתי שעות אחר
כך בדירה ובחדר המדרגות וחיפשתי מצלמות נסתרות. חלק מהשכנים התעוררו וניסו לברר מה לא
בסדר. חלק גם סיפרו שניסיתי לפרוץ להם את הבית או שפכתי להם שתן של הכלבה על הדלת. דבר
מזה לא היה נכון.
לימים הסתבר שאותו ליל שימורים משונה הציל אותי , שכן הוא סייע לקבוע שהייתי בהכרה חלקית
באירוע ההוא המפורסם. רבים ששומעים על המשטרה בכניסה והאשפוז בהמשך, חושבים שבכלל
הואשמתי ברצח או ניסיון לרצח, אבל האמת הרבה יותר מביכה ומינורית . אולי אם הייתי יפה יותר או
רזה יותר או עשירה יותר היו קוראים לזה פשוט- תזזיתית או פלפלית. משהו שעושה אסוציאציה של

פלפלון צ'ילי קטן ושובב- כזה שמוסיף ערך ותיבול לחיים. אבל אני הגעתי לבית של טל, אהובי הראשון
והמיתולוגי עם איפור מרוח , מכנסי טרנינג שקפה נשפך עליהם בדרך וחולצה קטנה ממידותיי. אז עוד
היה לי רישיון כך שנהגתי לפרקים על הצד הנכון של הכביש עד שעצרתי בחריקת בלמים צמוד לדירתו.
הייתי מוצפת ובו זמנית הרגשתי שהמחשבות שלי מתפזרות כמו חול ברוח. אין סיכוי שהבחור הזה
שרק שבועיים קודם נשבע לי שאני הדבר הנפלא ביותר בעולם ובטוח אעשה אותו האיש המאושר
בעולם שינה את דעתו ככה סתם. האמנתי שיש פה תרמית.
משום מה, מכל הדברים שקרו מאותו רגע, הכול התחיל משני זוגות כפכפים כניסה מלאים בחול. תמיד
הוא סיפר לי שהוא שונא חול כמוני ואיזה כיף שאני כ"כ נקייה ומסודרת. בניגוד לשולחן שלי שהיה תמיד
מסודר מבריק עם אגרטל פרחים טריים, על שולחן שלו בסלון היו מפוזרים בחוסר סדר נייר לגלגול,
תערובת שהזכירה באופן חשוד סמים, שתי כוסות קפה שחור ותמונה של ילד מפזר חול אל הרוח.
יכולתי לדמיין אותם יושבים וצוחקים עלי: האקסית הנוירוטית ששלחה אותו הביתה כדי שלא ימלא לה
את הבית בחול, ואז היא בטח הזיזה בבהונות צבועים את כפכפי התכלת וניערה את התלתלים
הזהובים והרימה שוב את התמונה "מה היא רוצה ממך? היית ילד חמוד כ"כ, בעצם אתה עדיין חמוד".
בשלב זה הגופייה זזה קצת וחשפה טפחיים שזופים "היא כ"כ לבנה ממה שראיתי. מה יש לה זאת?
היא כל היום בספריה או משהו?". בשלב זה טל בטוח צחק והשתיק אותה בנשיקה סוחפת. הצלצול
בדלת קטע אותם באחת. "חכי לי במיטה! שלא תעזי לזוז!" הוא בטח לחש לה באירוטיות ופתח לי את
הדלת בבוקסר.
"נטע? מה את עושה פה? תקשיבי זה לא כ"כ מתאים עכשיו" הבטתי במטבח המבולגן ובסלון ההפוך.
הרגשתי לרגע כמו איזו דודה כבדה או אמא שיורה פקודות לבן שלה. שיניתי זווית למה שחשבתי שהוא
מגרה ואיכשהו שהתמקמתי הבנתי שזה לא נכון אבל היה מאוחר מדי לזוז. "אני מבטיחה לא לסדר לך
את הבית " ניסיתי לחייך בשובבות אבל פלירטוטים מעולם לא הלמו אותי. טל נראה מבולבל לרגע, הוא
ניסה לאמוד את מצבי ואז אמר בהחלטיות "תקשיבי ממש מאוחר, וזה לא מתאים. אני לומד ועובד
מחר. שחררי נטע- זה לא אישי או משהו". כמו בסרט רע ממש המצלמה שרצה לי בראש התמקמה על
זוג כפכפים נשיים בתכלת במידה 37 .אני עצמי נעלתי מידה 39 בכפכפי טבע שהרגישו לי פתאום
מגושמים. "זה יעשה לך מלא חול בבית" אמרתי והחוויתי בראשי לעבר הכפכפים. טל חייך במבוכה
"וואלה נכון, לא חשבתי איזה אידיוט אני." החיוך הזחוח על פניו העיד שהוא דווקא ממש מרוצה מעצמו.
"אז לילה טוב?" אמר וסגר את הדלת.
הוא שקרן ואני חייבת להוכיח את זה. רקותיי פעמו. הוא שקרן ואני חייבת להוכיח את זה. קצב פעימות
הלב האיץ. הוא שקרן ואני חייבת להוכיח את זה. סיננתי הפעם בקול רועם. בחריקת בלמים עצרתי
בדראגסטור וקניתי שלוש בירות וגם בקבוק יין למקרה שהבירה לא תעשה את העבודה. את שתי
השקיות רוקנתי מבקבוקים ששניים מהם לפחות שתיתי בדרך ומילאתי בחול. עצרתי בים שהריח
ממדורות ובושם ומרשמלו של אנשים שיודעים לפזר דאגות והתחלתי לאסוף חול לשקיות הריקות.
זכרתי שיש לו קטע מפוזר וקליל שהתאהבתי בו של לשחרר דאגות כמו חול דק מבית האצבעות. הייתה
לו תיאוריה כזו מופרכת אך סקסית בעליל, לפיה דאגות הן כמו חול וצריך פשוט לתת להן לחמוק מבין
האצבעות. בקטע מוזר הדאגות התיישבו לי על הלב והמחשבות דווקא התפזרו לכל עבר. חוץ
ממחשבה אחת : הוא רוצה חול קליל ומשוחרר, הוא יקבל אותו.
בקטע מוזר הייתה לי הרגשה שהדלת נשארה פתוחה וכך היה. פיזרתי חול בכל מקום: במחשב,
בשירותים, על הספה המעוצבת היפה בסלון שקנינו יחד. "נראה אותו עכשיו", חשבתי שיצאתי באור
ראשון.

בשעה 30:8 שיצאתי מחדרי בדרך לאוניברסיטה נתקלתי בשוטרים ממש שפתחתי את הדלת. לא
יכולתי להפסיק לצחוק גם שאסרו אותי, גם במשפט וגם בתא המעצר עד שפינו אותי אחר כבוד "למתקן
דיסקרטי שיעזור לך".
כל זה קרה לפני שנתיים וחצי בתחילת הקיץ, ועכשיו, שאני חושבת עליה- הבחורה עם האיילינר המרוח
והאבנים בלב, אני נורא עצובה. שאני מגיעה למשרדים יש מהומה. תמרה, הממונה על העובדים
המיוחדים חוסמת בגופה את כניסתי. "אני חושבת שכדאי שתלכי הביתה". אני מנסה להציץ מעבר
לכתפה, אבל לתמרה יש נוכחות וגוף איתן ורחב. "אבל מה הולך פה? אם אני כבר יצאתי והגעתי למה
אני צריכה לאבד ימי עבודה? " תמרה נאנחת. היא בד"כ מחבבת אותי בהיותי משוקמת להפליא- דוגמא
לשילוב בעלי מוגבלות רגשית במשק. לפעמים היא אפילו נותנת לי לעשות הגהה של ממש, התפקיד
האמיתי שלה בחברה, הודות ליכולותיי לדקדק בפרטים. "חוה במשבר, הגרוש שלה מנסה למנוע ממנה
לראות את הילדים, אז היא חטפה אותם לכאן אבל את מבינה כבר שהם לא רוצים להיות פה- בקיצור
בלאגן שלם". חוה היא לא חלק מהקבוצה שלנו של המיוחדים, ולכן רשמית לא שייכת לתחום האחריות
של תמרה, אם כי נראה שהיא בהחלט עתידה להצטרף. איש לא עומד לצידה במטבחון שהיא משדלת
בהיסטריה ילד בן 5 לאכול עוגייה או פרי, בעוד הוא לא מפסיק לצרוח ומצטרף לאמו בתחרות על
הווליום הגבוה ביותר. רוב העכברים הפחדנים מסתתרים בחדרים.
"אני רוצה לדבר אתה" אני מכריזה. תמרה נראית מופתעת. חוה לא מחבבת אותי ורואה בשילוב שלנו
בחברה מטרד אמיתי. אני מתקשה להבין מדוע אני כ"כ מפריע לה, עד כדי שהיא סוגרת את הלפטופ
בזעם כל פעם שאני מתיישבת במרחק מה ממנה בכורסאות חלל העבודה. אני לא מחבבת אותה בכלל
גם כן ועדיין, המצב של חוה לא מצחיק או גורם לי תחושת סיפוק כמו שהייתי מצפה. אני מביטה בה.
הרגע הזה הוא גרגר חול בזמן, גרגר רטוב שגורר אחריו עוד גרגרים ואח"כ הכול מתפזר ומלכלכך את
כל מה שנקי וטוב בחייה. פתאום אני מבחינה בצנצנת חול באמצע החיים הבטוחים שהרווחתי בעמל
רב. אני מתעבת חול אבל הסקרנות שלי חזקה פה מהכול. "מה הקטע עם הצנצנת?" אני שואלת את
תמרה. שהיא מבחינה בחול היא קצת נבהלת ואני לא מפספסת את גל הדאגה החולף על פניה. שאני
צועדת לכיוון המטבחון אני תוהה כמה היא יודעת או כמה כל השאר יודעים על ההיסטוריה הפרועה
שלי, והאם אכפת לי.
שאני מגיעה שערה של חוה פרוע ונראה צהוב וכועס מתמיד והיא צורחת "רון ,אני ממש עומדת לאבד
את זה- שב תעסיק את עצמך ותעזוב את צנצנת החול המחורבנת. את ! מה את עושה פה?" . חוה
נראית במצב נואש במיוחד. לא זמן טוב לעצבן אותה. אני עונה בקול רגוע "אני מכינה לי כוס תה. חוץ
מזה שאת יודעת שיש לי קטע עם חול". אני מתקרבת לרון שעיניו בוערות בהשפלה ועצב. אני
מתכופפת מעט שאפגוש את עיניו " אני בדיוק מכינה לי כוס תה, ואני רואה שיש לך פה צנצנת יפה. אני
שונאת חול זה מחרפן אותי. אז אל תשים לי בתה במקום סוכר, בסדר?". הילד צוחק וזה קצת מרגיע
אותי "את המשוגעת?". אני מרימה את עיני במבט שואל לכיוון חווה אך עיניה של חוה לא פוגשות אותן.
האמיתה הזו שזה מה שכולם חושבים עלי קצת צובטת לי את הלב. "אל תתני להם את הכוח להגדיר
אותך", אני מזכירה לעצמי. אני פונה אל הילד החמוד ששכח לרגע מרוב תדהמה שהמשוגעת בעצם
הכי רגועה בעולמו המוטרף כרגע, "כולנו קצת משוגעים אבל תקשיב, אני מתה לדעת מה הקטע של
זה". אני מצביעה על הצנצנת. הילד מושך באפו "אבא שלי אמר לי שאני לא צריך לדאוג שאמא והוא
גרים בבתים אחרים ושפעם הוא שמע שיש אנשים שמשחררים חול בים כמו דאגות וזה עוזר לעצב
בלב". אוי. "ומה קרה עם זה?" אני שואלת. ומביטה גם בחווה המגלגלת את עיניה. "אמא לא מוכנה.
היא שונאת חול וים בכלל והיא הכי שונאת את אבא ". שנה וחצי לא החלפנו מילה היא ואני אבל עכשיו
אני לא מותירה לה ברירה. "ואם אני אקח אותו לים? את תתני לו אח"כ לחזור הביתה?"
פתאום משום מקום יד תופסת בזרועי "תגידי לי את משוגעת?! " שתמרה קולטת מה אמרה היא
נאלמת. "כן, התחרפנתי . אז. אבל עכשיו אני פה והסיכוי הכי טוב לסגור פה את העניין כאן ועכשיו.

אנחנו מטר מהים פה. יאללה שחררי". מקץ חצי שעה, איומים מצד חוה והבטחות מצד תמרה צעדנו
לכיוון הים. רוח סתווית נשבה ופרעה את שערי. "יפה לך ככה משוגעת", חייכתי "תודה לך ילד משגע".
הצנצנת הריקה לצדנו על החול. הגרגירים מתפזרים ונדבקים לכל : בגדים, שיער ריסים וגלידות
השוקולד שקניתי לשנינו בפינה. "אתה מרגיש יותר טוב? " אני שואלת , "כן ואת?" אני מחבקת את
כתפיו הגרומות של רון ומושיטה לו את ידי. המגע מרגיש משונה מעט, ומלא חול. פתאום אני מרגישה
מגובשת ובטוחה מאי פעם.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

יוסי אברהמוף

סיפור מרתק וכתוב בצורה שוטפת, כל הכבוד

חיה ארדי

התרשמותה של בת כפר, מכל העולם החורג מתחומי עולמה המוכר לה כל חייה.

שנהב יחיה

חנה גרנות

סיפור נחמד עם שורת מחץ בסיומו

אופיר מלכי

זו הגרסא הארוכה והלא ערוכה . מקווה שבספר תכנס הגרסא המקוצצת.

מיגל מריו

הסיפור נכתב בעקבות חוויות באפריקה המשוונית, מקום רווי יופי גלוי וסבל נסתר, בו הכל יכול לקרות. את אפריקה לא תמיד אפשר להבין, צריך פשוט להרגיש אותה.

יעל פלד

סיפור מרתק , ראוי להכניס לתוכנית הלימודים.

שמחוני דורון

מאד מעניין ויצירתי ובעל מעוף

בני אברהמוב

סיפור שלכאורה נראה בנאלי, אבל מתואר בקווים חיים שלח תחושות ורגשות.

טען עוד דירוגים