שתי סירוניות

מיכאל מריונובסקי

הזקן פרחנטינו מנגה נדונג העלה ברשתו דג זהב. ככה פתאום בצהרי היום, כשהשמש המשוונית היוקדת מחממת אותו כל-כך עד שצריבתה משכיחה ממנו מעט את קירקורי הבטן הרעבה. הוא מלא פליאה על כך שרשת עייפה זו המלווה אותו בנאמנות כבר שנים רבות הצליחה ללכוד בתוכה דג קטן שכזה למרות היותה מלאה בחורים גדולים וגם חלשה ושחוקה, כמעט כמוהו עצמו, מפאת פגעי הזמן החולף והעמל הרב שהיו מנת חלקם המשותפת. לעומת זאת, הוא פחות התפלא על היות היצור הקטן שנתפס מוזהב ומדבר. המאורעות המיוחדים שקרו לו בזמנים רחוקים ובלתי נשכחים, כבר לא הותירו אצלו הרבה מקום לפליאה.
הדייג ניהל משא ומתן פשוט וכן עם הדג. תחילה זה ביקש שישלח אותו לחופשי, ככה סתם:
- שחרר אותי בבקשה.
- לאט לך חבר. מה עם שלוש המשאלות המגיעות לי?
 - מה קשיש כמוך, שמלאו לו כמעט שמונים שנה, יכול כבר לבקש? הרי זמנך קצוב, לא נותר לך הרבה ממנו. גם אין לך בית-פחונים אותו אוכל להפוך לארמון או אשה שתהפך בקסמיי ליפהפיה. אתה נושא על גופך ההולך ומצטמק את כל רכושך הבלוי. אין לך כבר תקוות. את חלומותייך, אפילו את אלה הצנועים ביותר, החיים כבר גזלו ממך.
הזקן צריך לחשוב לרגע על מה שזה עתה שמע. הוא התישב על החול האפור החם, על אותו חוף שהיה הדבר שראה יותר מכל בחייו; חול ומים מלוחים מזריחה לזריחה, יום אחר יום. חול וים. הוא רואה מהיבשה את הים האכזר. דברי הדג הציתו בנפשו נשכחות; הם שלפו את זכרונותיו ואת מרירותו מההדחקה בה החזיק אותם. הוא נתן לבו על כך שהחיים לא האירו לו פנים, שהוא נלחם כל יום בכוחותיו ההולכים וכלים, על מנת לנסות להשביע את הרעב המצמק את גופו בהתמדה. העיסוק התמידי בשגרה החד-גונית השכיח ממנו את הכניעה וההשלמה אשר קנו אחיזה בנפשו. פרחנטינו נזכר ללא ערגה מיותרת בחלומות הפשוטים שהחיים אכן גנבו ממנו זה אחר זה. הוא קם באטיות. הקשיש התקרב אל המים והביט בהשתקפות הכמעט כבויה, כנועה, עייפה וכחושה אשר הים המתעלל הראה לו כאילו במפגיע ובשמחה לאיד. פניו נפלו עוד יותר. אולם, לפתע אורו עיניו והחיוך חזר אל פיו חסר רוב השניים, אחרי שנים רבות בהן נעדר ממנו. הוא הניח את הדלי ובו הדג הקסום תחת קרני השמש. וכך אמר:
 - אם תשים צפרדע בסיר עם מים חמים, היא תנסה ישר לקפוץ ולהמלט ממנו. אבל אם לעומת זאת תשים אותה בסיר מעל להבה קטנה וחום המים יעלה בהדרגה, הצפרדע תמתין בסיר עד שתתבשל, עד שתתפקע. מעניין, לא? בטח שמעת את זה כבר. אבל אתה דג חכם, לא טיפש כמו דו-חי ירקרק. אתה תמלא את בקשתי בטרם השמש היוקדת תרתיח את המים בדלי. וגם דע לך שדווקא כן יש לי תקוות וחלומות. אתה תעזור לי להגשים אותם! אין לי מה להפסיד ואני הולך על כל הקופה: או שתמלא את משאלתי או שאבלע אותך מייד אחרי שתרתח, כדי להשתיק את בטני המתחננת כבר יומיים. אבקש רק משאלה אחת; על השתיים הנוספות אוותר לך.
 הדג המבוהל הצטער על כך שמתת-האל לה זכה היא הגשמת משאלות של בני-אדם. הוא היה מעדיף משהו יותר מעשי, כגון כושר התחמקות מרשתות, העלמות פתאומית מדליי פלסטיק או מראה קצת יותר מאיים, למשל.
- טוב, הבה נשמע את בקשתך, תמורת שחרורי אמלא אותה במלואה.
- תן לי שוב לחיות שנת חיים מחיי כילד, מיום הולדתי השניים-עשר ועד השלושה-עשר.
- טוב, שחרר אותי לאלתר ואמלא משאלתך, בהן-צדקי. רק הזדרז כי מי הדלי כבר חמים מדי עבורי.
הזקן פרחנטינו איבד מזמן את תמימותו, אפילו הרבה לפני שאיבד את זרת ידו השמאלית, את משיכתו למין היפה, את כל אמונו בבריות, ואת תלתלי-ראשו. הוא כבר לא נאיבי כמו הילד בן השתיים עשרה שכעת זכר. " חביבי, ברגע שאשחרר אותך תעלם לי ואני אשאר שוב עם חלומות מנופצים. אני לא מאמין לך", חשב לעצמו. רצה להזהיר אותו בטון מאיים, אבל הבין שאין דרך אחרת אלא להענות להצעתו. המילים נשארו באמצע הדרך בין הלב לשפתיים ולא יצאו מפיו. הוא צריך לקוות שהדג ישלם את הכופר כמובטח. הוא כבר לא רוצה להמשיך להיות עוד צפרדע מבושלת של החיים, והוא רגע לפני רתיחה.
 כפות ידיו השלובות כקערה אספו בעדינות את הדג המנצנץ באור השמש, הוא הביט ישירות בעיני הספיר העגולות שלו ואמר לו: 
 - לך לך לשלום, המשך לחיות את חייך בין האלמוגים, סוסוני הים והפנינים לקול זימרת הסירוניות היפות. הזהר מהמלכודות שהחיים טומנים לך; לא כל בני האדם טובי-לב כמוני.
בזמן שהחל לזמזם במלנכוליות את הנעימה הזו שמלווה אותו עשורים כה רבים, שנשמעה לו קסומה אז ביום בלתי נשכח אחד בעברו, פרחנטינו מנגה נגא התבונן בנקודת הזהב המשכשכת שנעלמה חיש-מהר לכיוון הכחול העמוק הזה אשר היה מרכז חייהם המשותף, בהשאירה אחריה שובל זוהר ומעורבל בבועות צבעוניות שקופות.
בו ברגע שהנקודה התפוגגה לה, בדרך פלא חזר פרחנטינו, כבר לא זקן ולאה, אל בית הוריו הצנוע. הוא ידע כיצד יראו חייו בשנה זו הבאה אליו: טרגדיות, עצב, בלבול ואובדן. אף על פי שזכר את הצפוי לקרות בכל יום ויום, ולמרות הכאב והסבל במציאות הזו שהוא עתיד לחיות שוב, הוא אינו מתכוון לשנות דבר. פרחנטינו הילד בן השתיים-עשרה יתן לדברים להתגלגל כפי שקרו לפני כשבעים שנה; הוא לא יגרום למאורעות להשתנות או להסיט את גורלו כנער. כך ינהג עד יום הולדתו הבא, יומו האחרון כזקן-נער החי את שנת המתנה מאת דג הקסם. ביום זה בו חל יום הולדתו השלושה-עשר הוא יעשה דבר פשוט, שהיה צריך לעשות אז, בילדותו, ולא עשה. הוא טעה אז בבחירה גורלית, את זה הבין כל חייו, אפילו שמחוסר ברירה השלים עם זה עד עתה. הנה ניתנה לו הזדמנות שניה- הוא לא יחמיץ אותה. כעת ישנה את שארית ימיו מן הקצה אל הקצה. הוא חש צער על כך שדג הזהב לא נלכד ברשתו לפני עשרות שנים, כמה זמן כבר נותר לו להנות מחייו ומאותו הגורל הנהדר אשר הוא עצמו יקבע במו ידיו? אבל הוא מחק מחשבה זו במהירות, מעתה יתמקד רק בצד היפה והמאושר של החיים. עד סוף ימיו.
הנה הוא שוב יושב, בפעם האחרונה כפי שכבר ידוע לו, עם הוריו וארבעת אחיו תחת עץ האטנגה רב העלווה והפרי. האם מדליקה אש בענפים שיהפכו למדורה לבישול ארוחת הערב, ממהרת לקטוף כמה קלחי תירס מהערוגה לפני שקיעת החמה, שמא יקשה עליה לעבוד בחושך; פרחנטינו מביא לה מים מהבאר ושופך אל תוך הסיר במה שתהיה מחוות פרידה כלפי אימא; אבל פתאום משהו מתערער בו: הוא חש דחף ילדותי לשנות את תכוניתו, להישאר עם משפחתו כאן, לא לעזוב. הוא נזכר כמה הציקה לו הבדידות בשנות בגרותו, כמה הוא תהה איך זה לחיות עם משפחה: אב, אם, אחים. אבל לא! לא יותר על הביטחון של המשך חיים מאושרים לכשיפוג הקסם, תמורת שנה במחיצת משפחתו. הוא ימשיך כמתוכנן, למרות הצביטה החזקה שחש בליבו. הנער רואה בפעם האחרונה את אבא מבתק מהעץ במכת מצ'טה מדויקת פפאיה גדולה וכתומה. האחים הקטנים מתרוצצים סביב- בעיקר רודפים ונרדפים. האב החסון קורא לו ומושיב אותו על הארץ לידו. הוא מלטף את ראשו ומברך אותו בנשיקה על הלחי לכבוד יום-ההולדת. הוא מגיש לו כדור פלסטיק בתור מתנה אשר בזמנו שימחה אותו מאוד, אם כי לפרק זמן קצרצר. יחד עם זאת, הוא אומר לו : "בני, אתה יודע כמה קשה להאכיל את משפחתנו. הגעת לגיל בו תוכל לעזור. גופך כבר גדל, שרירייך חזקים דיים. מחר עם שחר תצא אל הים עם מנואל אובמה נזי. אתה תלמד את מקצוע הדייג וגם תעזור בפרנסת הבית. הרי אתה כבר כמעט גבר." הילד לא עונה דבר, יודע כבר את העתיד לקרות לו. רצה לענות: "לא רוצה! אני עדיין ילד, רוצה לחיות עם משפחתי, להרגיש מוגן." אבל שתק שוב. הוא מכוון אל עבר אחיו ובועט בכדור בפעם היחידה בחייו. הערב הוא חסר תאבון: אכל בקושי כמה כפות מהאורז הלבן; זה הכל.
 עם שחר הוא נפרד בנשיקה מאחיו הקטנים האהובים, אותם העיר משנתם. עכשיו, מבלי שהבין מדוע, דמעה מרדנית הרטיבה את לחיו. זו באמת הפעם האחרונה בה יראה אותם. הוא התבונן בכדור אשר כה השתוקק לשחק בו בעבר והתנחם בעובדה שהקטנים יהנו ממנו. בעצב תהה האם גורלם היה מר כשלו. הוא לא טרח להפרד מאמו ואביו, כיוון שידע שהפקירו אותו חסר הגנה בידי נבל, לא משנה אם במודע או שלא במודע. הנער פרחנטינו לא הביט לאחור אל עבר הבית ויצא בצעד בוטח אל העתיד אותו כבר חי בעברו.
כעת תהיה זו שנה של ים וחול, אבל אחרת: את החול השנוא הוא יראה יום אחר יום מהים.
מנואל אובמה נזי היה שרירי וגדול, מטיל מורא. שנים רבות של הטלת רשתות ואיסופן עיצבו את גופו ואת נפשו, מעט יותר מאשר עיצב אותם האלכוהול הזול הרב. כעת הוא תוהה האם מנואל התחיל את דרכו כדייג בתור נער, בכפייה. אפילו היה הדבר כך, מעט החמלה שחש אליו בחלוף המחשבה בליבו היא כטיפה בים השנאה, התיעוב והזעם שהוא חש כלפיו. "אכלת משהו? קח לך את פת הלחם הזו, אכול. לא כדאי להתחיל את היום על בטן ריקה, עם כל העבודה שמחכה לנו. כשתגדל קצת אכבד אותך גם בקפה." פרחנטינו כבר לא התרשם מהחיוך המזוייף של מעבידו. שלא כמו אז, הפעם הוא נטל את הלחם ואכל את כולו; הוא יזדקק לאנרגיה ולכח מאוחר יותר. "היום אתה תעשה בדיוק מה שאגיד לך, תלמד ממני. הסתכל טוב טוב על כל מעשיי". הנער עשה את עצמו כלא יודע את מלאכת הדייג, אותה הכיר על בוריה מפאת עשרות השנים המקוללות בהן עסק בה. "הנה סירת הקאיוקו, יש בה מקום לשנינו ולשלל הדגה. כאן בצדדים מקום למיכל הדלק, למים ולרשתות. נסה לא ליפול ממנה אל הים. אתה יודע לשחות? הנה שתי הרשתות שלנו, עם הזמן תלמד להטילן נכון ולתקנן בשובנו מן המים אל החוף. אנו נצא כעת ונחזור עם השקיעה. קדימה, עלה. כשתצטרך להקיא אל תעשה זאת בתוך הסירה, יש מספיק מקום בים המזויין לקיא המסריח שלך. גם להשתנות ולכל היתר. קדימה, לעלות. לא לפחד מהים. על התשלום עבור עבודתך כבר דיברתי עם אביך; הכל סודר מראש."
 פרחנטינו נזכר עכשיו בפחדיו אז מן הים, בבחילות והסחרחורות, ברעד, במאמץ הפיזי של אותו יום ראשון על הסירה. אבל היה זה כלום לעומת מה שציפה לו בערב, והוא ידע זאת היטב; זכר הכל לפרטי פרטים.
עם שקיעת החמה, במקום לפנות דרומה כדי לשוב אל הבית, המשיך מנואל לכיוון צפון, הקאיוקו המשיך בשייט המטלטל שלו במשך כל הלילה, עד שהגיעו למקום חדש בו מדברים בשפה שגם היא חדשה לו. כעת הוא יודע שזהי ארץ בשם ניגריה. מנואל אפילו לא טרח לדבר איתו או להסביר לו במה העיניין, כאשר מכר אותו לדייג מקומי; הוא בסוף פשוט הסתובב והלך, מבלי אפילו להסתכל על הילד המבוהל והתשוש. הדייג, סמואל שמו, קיבל את פניו בסטירת לחי שנועדה כניראה להפחיד ולהרתיע. פרחנטינו ספג כל זאת בהשלמה ומתוך רצון, מחכה בסבלנות לארוע אשר בעוד כשנה ישנה את גורלו לתמיד. במשך השנים הטרידו אותו שאלות :האם אביו ידע על המעשה? ואם לא, מה היה הסברו של מנואל להוריו על העלמותו? האם שיקר להם באומרו שהוא טבע בים? אולי אמר להם שברח? הוא יכול היה לנקום במנואל ובסמואל על מעלליהם כבר עכשיו, אך העדיף לא לעשות זאת. לא כעת. הזמן לנקמה עוד יגיע. אין לשנות את הנתיב, הידוע לו כבר, אל השינוי המיוחל. הוא כבר לא רעד מפחד המכות הצפויות לו כל אימת שסמואל הסתכל עליו בעיני הנבל שלו. מהן מכות בגוף לעומת אלה שהנחית עליו הגורל? כעת הוא גם מבין מראש שיחטוף מבעלי הסירה, ולא רק מסמואל: הדייג שכר את הסירה מבעליה תמורת שליש מהשלל, וכך, ערב-ערב לפני הגיעם למעגן הבעלים, דאג סמואל לעגון לרגע קט בחוף אחר, שם המתינו לו קונים קבועים אשר בחרו ממיטב הדגה. אל בעל הסירה הגיעו רק שאריות כמעט מצחינות, וזה בחר משום מה לכלות את זעמו דווקא בנער. לא נורא. פרחנטינו יסבול זאת בשקט, הרי תוך שנה זה יעבור וכעת הוא בטוח בגמול הנהדר שמצפה לו. כמו אז, גם כעת המחשבות על אחיו הקטנים, הדאגה להם וזיכרון דמויותיהם הרכות, יחד עם חלומות על סירוניות קסומות המשמיעות לו זמר מרגש ביופיו עזרו לו להעביר את הזמן הרע. 
 כך עברה לה כמעט שנה בה פרחנטינו יוצא אל האוקיאנוס, עובד בפרך משחר עד שקיעה על המים, ומשקיעה עד שעות הלילה בתחזוקה של הרשתות והסירה. כל שקיבל תמורת עבודתו היה אוכל דל וחד-גווני ומקום מצחין ללון בו, בנוסף למכות, נכון. אבל שנה זו עברה רגועה עבורו, ללא החרדות, התמיהות והבלבול. בעיקר בלי הדאגה הזו לאיסוף עוד ועוד שלל, מפחד המהלומות הצפויות לו. כיום הוא משתדל הרבה פחות במלאכת הדייג. אז, לפני כשבעים שנה, הוא אסף כל דגיג ולו הקטן ביותר בשקיקה, להגדיל את השלל כמה שניתן. הוא היה עבד יעיל המונע על-ידי האימה.
 ------------------------------------------------------------------------------------------------
בערב שלפני יום הולדתו השלושה עשר השני הזה, הנער לא הצליח להרדם. מחרתיים כבר יחזור אל חייו כפרחנטינו הזקן. אבל יהיה זה פרחנטינו זקן אחר, פחות ערירי, פחות עני, פחות מוכה-גורל; יותר חיוני, אולי לא לגמרי שמח ומאושר אבל גם לא כה כבוי. אפילו יהיה זה למשך מעט השנים שנותרו לו לחיות, זה מגיע לו, אחרי כל הסבל והמצוקה שהיו מלוויו הצמודים תמיד.
הוא זוכר את המקרה עד לפרטיו הקטנים ביותר, הזניחים ביותר. זוכר את מתנת יום ההולדת שהגורל הביא לו מן הים, מתנה אותה דחה אז בגלל היותו ילד מפוחד. זה היה בשעות הערביים, כאשר השמש צבעה את השמיים בגוונים של וורוד, כסף וכתום. תמונה זו של השמיים השתקפה על הים ויצקה נופך של קסם ברגע המיוחד הזה. הרוח הקלילה נושאת עימה קולות שירה נעימה של נערות, למרות שהחוף לא ניראה באופק.
 הילד וסמואל מתכוננים להעלות את הרשתות. אז, הם לא האמינו לתחושת הכובד בידיהם. אולם כעת פרחנטינו היה מוכן ומודע לבאות: שתי הרשתות מלאות שלל. דבר כזה עדיין לא קרה להם. הם העלו את הרשת הראשונה, זו שבצד שמאל. שלל הדגה היה עצום כמעט עד להתפקע, ומשובח: דגים כסופים גדולים ושמנים לצד לובסטרים הנמכרים במחיר גבוה במיוחד. עיניו האדומות של סמואל נצצו ניצוצות של אש שאיימו להדליק את אדי האלכוהול היוצאים מפיו. "אנו נרוקן רשת זו בסירה, את השניה נגרור כמה שניתן בתוך המים עד שנמכור חלק מהסחורה שבקאיוקו וכך יתפנה מקום בפנים. בוא רק נציץ אל תכולת הרשת השניה. היום התמזל מזלנו, ילד! כל חיי הזנותיים לא ראיתי שלל כזה." פרחנטינו חשב לעצמו שהנבל לא יודע עד כמה באמת שפר היום מזלו של הנער, לעומת מזלו הרע של הניגרי הרשע השיכור. בדיוק כמו אז, משהציצו אל הרשת השניה, סמואל התעלף מיד מרוב אימה ונישאר מוטל דומם על הדגים המפרפרים שברצפת הקאיוקו. אפילו צביתות הנקמה של הלובסטרים בפטמותיו, בעורלתו ובכל גופו לא הצליחו להעירו, כה גדולה היתה הבעתה אשר אחזה בו. פרחנטינו הנער, לעומתו, היה שליו, מאושר. אחד מרגעי האושר הנדירים כל כך בחייו. הנה הדבר לו ציפה במשך שנה שלמה מתרחש: מתוך הרשת ניראתה דמותה של בת-הים, הסירונית הצעירה והיפהפיה. מושא זכרונותיו וחלומותיו במשך שנים כה רבות. זו ששרה את הניגון שילווה אותו כל חייו. שחומת העור אשר חייכה אליו בשפתיה המלאות ובעיניה הירוקות הטובות. זאת שביקשה ממנו, במין נימה מלאכית של בין דיבור לשירה, להעלותה על הסירה. הצעירה החיננית הסבירה לו את מה שכבר ידע שתאמר: אם ייקח אותה עמו, ובכך יגאל אותה מבדידותה, מצפים להם חיים של אושר ועושר יחדיו; יש בכוחה לגרום לכך. הנער התרגש הפעם כמו שהתרגש אז, לפני כשבעים שנה. לבו הלם מהר ובחוזקה. דמו געש ורתח. הוא זכר בבירור כיצד אז לפני עשורים רבים ההרגל והפחד הכריעו אותו. "אין די מקום בסירה גם לדגה וגם לסירונית. הדגה חשובה מכל", הוא לא רצה לחוש את טעם מכותיו של סמואל ושל בעלי הסירה ביתר שאת באותו היום הרחוק, בו לא הצליח להשתחרר משגרת הטרור והאימה ששלטה בו מכף רגל ועד ראש ובעמקי נשמתו. הוא זכר גם כיצד שחרר את בת הים מהרשת הלוכדת אותה, הפציר בה להתרחק מהסירה ואף השליך לעברה בקבוקי קוניאק ריקים ממקום מושבו; כיצד בת הים נעלמה כאשר זמרתה הופכת ליבבת עצב. אך היום זה יהיה שונה. פרחנטינו העלה בעדינות את הסירונית אל הסירה, לא לפני שהשליך את סמואל המעולף אל המים. הוא לא ידע אם מגע המים הפתאומי העיר אותו לפני ששקע אל המצולות, או שמא הוא מת רדום. זה גם לא עניין אותו. עניין אותו כעת עתידו הטוב, עתיד לצד בת הים הרעננה והאוהבת הזו.
הנער חתך את החבלים הקושרים את הרשתות לסירה וכך שחרר את כל השלל לחופשי, השליך גם את זה שבתוך הסירה. כעת נשארו הוא ואהובתו לבדם בלב ים.
הם שטו בסירה, נסחפים בזרם האיטי לאור הירח, עד חצות. הקיואוקו מתנדנד קלות כעריסה רכה על מים חמימים כסופים. הכוכבים חייכו אליהם מלמעלה ומתוך השתקפותם על המים ורוח נעימה ליטפה אותם. בת הים שרה לו שירים ערבים. האם גם היא חיכתה לו וכמהה אליו עשורים רבים? הוא מקשיב לה, מלטף את ראשה המונח על ברכיו ומתכנן את עתידו; את מה שיעשה ברגע שבחצות יחזור להיות פרחנטינו הזקן והמותש. אבל, למה לו לחשוב על כך? הוא סילק מיד מחשבות אלה מראשו, הרי בת-הים כבר תדאג לחיים באושר ובעושר כפי שהבטיחה אז.
הנה הגיע הרגע! חצות, הרגע בו פג הקסם שדג הזהב הפעיל למילוי משאלתו. פרחנטינו נמצא שוב בחוף שלו, תחת עץ הקוקוס המוכר לו כל כך, הקרטונים עליהם ישן עדיין במקומם. רשת הדייגים הישנה כאילו נמה את מנוחת העייפים בזמן שהיא מחכה לבעליה וליום העמל הבא, היא נראתה לו שחוקה מהרגיל, עומדת להיקרע ולהתפורר, אבל מילא כיוון שכבר לא יזדקק לה, זוגתו תדאג לכול. הפסולת הרבה שהים החזיר אל קטע החוף שלו ממתינה לתרחיש הלא סביר בו יפנו אותה. העטלפים מתחילים להתקבץ בהמוניהם בצמרת עץ הפיקוס השכן. הוא מאושר ומצפה לעתיד הטוב, מסתכל כעת על הסירונית. אבל זה נמשך רק שבריר השנייה. הברק בעיניו שוב כבה, היאוש ובעקבותיו האדישות שבו לשלוט בהן: בת-הים כבר לא רעננה ויפהפיה. פניה קמלו כפניה של בת שמונים, פיה חסר שיניים וריסיה נשרו, עורה מקומט ויבש. שירתה המשיכה להיות ערבה, אם כי נוגה וחלושה. הזקן תוהה האם יש בכחה של סירונית קשישה זו לקיים את הבטחותיה. אבל זה לא משנה, כי היא תמות תוך שעה קלה. האם מזקנה? האם מהמעבר אל העולם נטול הקסם של בני האדם? גם זה לא משנה. הזקן השליך את גופתה לים ללא גינונים, שם המקום היאה לה. הוא השליך איתה את שארית תקוותיו וחלומותיו. פרחנטינו ישוב כעת לעמול מבוקר עד ערב על מנת לחפש הקלה ולו קטנה לרעבונו. גופו ילך ויצטמק. הכוכבים ימשיכו לשמש לו כגג. כל אשר עיניו יראו הם חול ומים. הוא ימשיך להיות ערירי. שכניו יהיו אותם קשישים על החוף שעברו חיים דומים לשלו, אולי גרועים יותר, ללא אשלית הסירוניות כלל. אבל, במרחק רב ממנו על החוף, נדמה לו שהוא רואה מדי פעם צללית חמקנית של איש עם סירונית; אמת או שמא עוד תעתוע? לא משנה לו כבר. לרגע עוברות מחשבות בראשו המותש: האם השנה החולפת אכן התרחשה, או אולי הייתה זו הזיה שהביאו עימם הרעב, התשישות או מכת שמש? האם החיים תכננו שוב להכות ולהשפיל אותו? מה זה משנה כבר? הנה הוא שוב כבוי, רעב ומותש יותר מבעבר. כלום לא משנה חוץ מלנסות לדוג משהו כאן ועכשיו, לנסות לשרוד.
אם רשתו המחוררת תלכוד שוב דג זהב, קרוב לוודאי שישחרר אותו מייד ללא תנאי, או שיאכל אותו יחד עם קסמיו. הוא אינו יודע מה כבר יוכל לבקש ממנו.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

יוסי אברהמוף

סיפור מרתק וכתוב בצורה שוטפת, כל הכבוד

חיה ארדי

התרשמותה של בת כפר, מכל העולם החורג מתחומי עולמה המוכר לה כל חייה.

שנהב יחיה

חנה גרנות

סיפור נחמד עם שורת מחץ בסיומו

אופיר מלכי

זו הגרסא הארוכה והלא ערוכה . מקווה שבספר תכנס הגרסא המקוצצת.

מיגל מריו

הסיפור נכתב בעקבות חוויות באפריקה המשוונית, מקום רווי יופי גלוי וסבל נסתר, בו הכל יכול לקרות. את אפריקה לא תמיד אפשר להבין, צריך פשוט להרגיש אותה.

יעל פלד

סיפור מרתק , ראוי להכניס לתוכנית הלימודים.

שמחוני דורון

מאד מעניין ויצירתי ובעל מעוף

בני אברהמוב

סיפור שלכאורה נראה בנאלי, אבל מתואר בקווים חיים שלח תחושות ורגשות.

טען עוד דירוגים