בנימינה

הדרה דפנה

בנימינה, מי קורא לילדה שלו בנימינה, שאלתי את אימי באחד מימי המריבות האינסופיות שלנו. אימי נאנחה את אנחתה הארוכה והמוכרת, עיניה הצטעפו והתרחקו עד מאוד. היא עמדה מולי אך נעלמה מעצמה וממני. המריבה נפסקה באחת, יחד עם אימי הנאלמת וסיפורה שלא סופר לעולם על מקור שמי.
בתחילה כולם קראו לי בני, אך כשהוכנסתי לגן הילדים הגנת הורתה: לא יתכן לקרוא לילדה בשם של בן. נקרא לה ימי.
אהבתי את הצליל של שמי החדש. הרחתי בו את הים וחשתי את גליו הרכים עוטפים אותי. עמדתי בחלון חדרי הקטן והבטתי אל האופק, בתקווה שאצליח לראות את הים האמיתי, זה שעל שמו נקראתי, למרות שידעתי שאין ים בעירי. השתקפות תכלת השמים בחלונות הבניינים שמעבר לרחוב, היו תחליף הים שלי לימות השנה. את הים האמיתי שמרו במשפחה לימי הקיץ המיוחדים, בהם הוכרזה הפסקה מהחיים ויציאה לחופש השנתי המיוחל. הימים שלפני החופשה היו עמוסי מתח של הכנות. אימי ארזה בסלי השוק הרבים שלה בגדים, מגבות, ושמיכות, מקופלים דק דק ומחובקים זה בזה. את הסל הגדול שמרה ליום האריזות האחרון, בו ערמה קופסאות אוכל רבות לשני ימי הים.
בימים האלו הטבנו את צעדינו. העלנו את המריבות בנינו לבוידם, עזרנו זה לזה ואחזנו במתח שבאוויר כבאוצר יקר. שמרנו עליו לבל יתפוצץ, העברנו אותו בעדינות מיד ליד ועם ערב, השכבנו אותו לישון בנינו. כשהידיים שלנו עייפו מהמשא, לחשנו ללא קול: הים בדרך, עוד קצת, רק עוד קצת.
יום היציאה היה יום מרגש במיוחד. הנחנו את בלון המתח בפינת הסלון, וכל האוויר יצא ממנו בשריקה חרישית. אימי עמדה גאה מול סלי השוק המלאים בים וקראה, נו, הכל מוכן, יוצאים. לכל ילד היה סל של אחריות לשאת, את סל המזון השאירה אימי לעצמה, יקר מידי היה מכדי להפקידו בידינו. קולות נעילת דלת הבית היו סימן לתחילת החופש וכבר הרגשתי את גרגירי החול על כל גופי.
בתחנת האוטובוס שמתחת לביתנו עמדנו חמישה. אמא וארבעה ילדים נרגשים, עומדים בשורה מסודרת ומחכים בציפייה דרוכה לאוטובוס. עם חריקת האוטובוס בתחנה, נדחסנו כולנו בן יושביו, מתפזרים במרחביו למצוא מושב לדרך הארוכה. התקווה שלי למצוא חלון פנוי לא חדלה לעולם, אף כי היא מעולם לא התגשמה. מיד עם תחילת הנסיעה נעצמו עיני, למרות מאמצי לנסות ולהשאיר אותן פקוחות. הטלטולים היו נעימים ורכים, ולמרות המושב הנוקשה, גופי שקע לתוך תחושות רכות החוף ורוח החלון הפתוח כבר מלאה את אפי בניחוחות המים.
קריאתה הרמה של אימי 'הגענו', העירה אותי והעבירה את חלום הים למציאות. הוא ניצב שם מולי, גדול, רחב ואינסופי. החול כוסה כולו בנקודות צבעוניות של אנשים ושמשיות. כמו ברז מים הנפתח בחוזקה, כך זרמו יושבי האוטובוס מתוכו אל המדרכה הלוהטת. נצמדנו לאימי על מנת לא להיסחף בזרם וחיכינו בהתרגשות לרגע בו נוכל לגעת בו, בחבר הרטוב והמיוחל.
כל שנה, התעקשה אימי לשמור על מקום קבוע בו נקבע את ביתנו ליום אחד. היא לא ויתרה גם אם המקום היה עמוס באותן נקודות צבעוניות. נדחסנו בתוכו ותקענו את יתדות ביתנו בחול החם. שגרה חשובה לבריאות, מלמלה אימי תוך שהיא מפלסת את עצמה וסליה בינות פרצופי האנשים הכועסים.
את הרגע הזה, בו נגעו רגלי בפעם הראשונה במי הים, נצרתי בתוכי כאספקת חירום לכל ימי השנה הארוכים. הגל הקריר המלכך את רגלי הלוהטות, ריח המלח העוטף את האויר. הגל הזה הראשון, טעמו קר וחם, ריחו בא והולך, ומיזגו שקט וסוער. כל הרגשות והטעמים התקבצו בתוכו. ואז, אני והוא אחד הם. מתערבלת ומתגלגלת עם הגלים עד שאיני יודעת היכן אני נגמרת והוא מתחיל. אני ימי, אתה ים, שנינו כל כך שונים ודומים. אני צוללת ומנסה להישאר שם במעמקיו, בשקט הזה, להפוך חלק ממנו, להיות איתו ושלו לעולמים. אני לא יודעת כמה זמן נשארתי כך, במאמצי להפוך לים, תמיד זה נגמר בצליל הרמקול הרועם של המציל, שהצליח לחדור את עטיפת הים שלבשתי: 'הילדה ימי, אמא מחפשת אותך'.
תמיד צריך לחפש אותך, אי אפשר שנה אחת שלא לדאוג, נזפה בי אימי כאשר הצלחתי לקרוע את עצמי מתוך הים. ואני, לא שמעתי כלום. ישבתי רטובה ומאושרת כאחת שמצאה סוף סוף את מקומה האמיתי. לפה אני שייכת, חשבתי, אני ימי של הים. לא, לא בת הים הקטנה אלא ילדה אמיתית של הים. וכבר דמיינתי כיצד אצליח לישון בתוכו, להתכסות בגליו ולהירגע.
היה לוח זמנים קבוע ליום הים שלנו. הגעה, רחצה, חיפוש אחרי, נזיפה, וארוחת סלים. טעמה של הארוחה היה כשל מסעדה מפוארת. כל כריך מוכר, שינה את טעמו והפך בפה למרקם מלא טעמים שדרשו עוד ועוד מהם. גרגירי החול שנוספו לכריך לא חיבלו בטעמו ונדמו לתבלין סודי וממכר. אחרי הסעודה, הגיע זמן ים נוסף. השעות של אחר הצהרים היו שקטות יותר. רוב הנקודות הצבעוניות אספו את מטלטליהן ונעלמו. השמש שככה ורוח קלה החלה לנשוב. אימי נהגה לנמנם על השמיכה שפרסה על החוף ואנחנו חזרנו לרטיבות הנעימה של ים החופש.
עם רדת החשיכה, נאספנו צל גדול של ילדים אל מול הים. הקשבנו בדממה לקולו הנוהם, גוש שחור של תנועה עמד מולינו, נשף ורטן, עטף אותנו בעוצמתו. נצמדנו לאמא, מתפלאים ויראים מהיצור ששינה את פניו. רכות הבוקר של החבר הרטוב, הפכה למפלצת שחורה, כועסת ובלתי צפויה בקולות הבוקעים מפיה. הגלים השחורים התנפצו בשלל צורות אל החוף, מלחכים את רגלינו בקור לא צפוי. מפלצות קטנות ורעבות נגסו ברגלינו המבוהלות וגרמו לנו להיצמד איש לרעהו, אל מול זעמו של הים. שמחנו להתרחק מהדמות החדשה והמאיימת הזו, להתכרבל בשתיקה בשמיכות הים שהגיעו איתנו באחד מסלי הים. וכך, לכל הנהמות של הים ואוושת הרוח נרדמנו.
קרני השמש המוקדמות ליטפו את פנינו והשכימו אותנו בחמימות רכה. צהלות השמחה חזרו לפינו, ארוחת הבוקר נבלעה בזריזות בידיים עטופות בכפפות של חול, ובחשש מה התקרבנו אל הים. מפלצת הלילה נעלמה, ים הבוקר קיבל את פנינו בחיוך שמח ומזמין. יום חדש החל, ואנו שבנו לטבול באמבטיית הים הגדולה שעמדה בשעות הבוקר המוקדמות, לרשותנו בלבד. לאט לאט החלו הנקודות הצבעוניות למלא שוב את החוף ואת הים, בצפיפות מכבידה.
בואו נשנה מקום, הצעתי. שלושת אחי הביטו בי כששאלה גדולה על פניהם. אל מול החשש של אחיי, גדלה בתוכי ילדת הים. אני נולדתי מקונכיות החול, אני והים מזהים ומכירים את מזגו של האחר ללא מילים. אנחנו שומרים אחד על השני כזוג הורים הדואג לתינוקם. אני אכיר לאחיי את החבר המיוחד הזה שלי. רצתי לכיוון פינת ים נסתרת אותה גיליתי ביום האתמול, כשאחיי רצים בעקבותיי כשרשרת הניירות הצבעונית שהכנו פעם לסוכה . נכנסנו אליה כולנו, ומיד הרגשתי ים אחר וחדש. כולו רק שלנו, נסתר מאדם, מתמסר אלינו ברחש גלים חזק. הנאה גדולה פשטה על פני כולנו, אתה רק שלנו, צעקתי בקול. צחקנו וצהלנו, צללנו וקפצנו ולפתע הים החל לכעוס. כעסו היה חזק ואיום, הוא טלטל אותנו מצד לצד והגלים השתוללו לגובה רב. הוא אחז בנו בחוזקה ולא הניח לנו לצאת. נאבקנו בו, בלענו מים, עינינו התמלאו מלח ים ומלח דמעות. הים השתולל עוד שעה ארוכה, מניף אותנו מצד לצד, עד שלפתע נדם. הבטתי סביבי על אחיי המבוהלים. הם היו רק שניים.
בתחנת האוטובוס הביתה, עמדנו אימא ושלושה ילדים, סלי שוק ריקים ולב שבור.
נגמרו החופשות. הים אזל. השקט שאספתי בגופי בים הפך רועם, מכאיב ובלתי מרפה.
קוראים לי בני, ואני לא אוהבת ים.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

אילת יגור

אדווה אבנר

הסיפור קסום ומותח עד הרגע האחרון.
הכותבת בחרה בנושא חשוב, הנמצא בלב לבה של החברה הישראלית.
יישר כוח ובהצלחה!

תחיה ארזי

סיפור קצר קריא, כתוב בשפה רהוטה שלא סוטה מהנרטיב שלו ומוליך אותנו, הקוראים בקצב מהיר אל הפואנטה המפתיעה כל כך בסוף. אהבתי ונהנתי מאוד לקרוא. מאחלת לסופרת הצלחה בעולם הכתיבה, שהיא כה מטיבה להלך בו.

יונתן שמש

סיפור מעולה

לאה דאלי

סיפור כתוב בשפה קולחת ומענינת

בר יוסף שאול

סיפור מרתק ומרגש. כתוב בטוב טעם עם מתח מתמיד שמדרבן לקרא עד הסוף. נושא כאוב שלאחרונה עולה לכותרות מבלי שהממונים עליו יעשו משהו לתיקונו. תיאורים יפים של הנוף, המקום והאנשים הפועלים. נהניתי מאוד מהכתיבה הרהוטה והזורמת. רבקה סופרת מעולה.

נעמי פרחי

סיפור מרתק, נהנתי לקרוא.
הסוף מפתיע.

דליה צור

סיפור מדהים
מלא רגש ועומק נפשי

לאה קצנל

אלירן דניאל

ממש נוגע ללב

הלה פשה

לא יכולתי להפסיק לקרוא! סיפור מעולה

שפי משיח

מדהים