טרוּפות

נטע ג. גבתון

האוקיינוס המאדים מבעד לחלון התא לא עניין את חווה כפי שריתקו אותה פיסות הנייר, ששלתה מהתיק האופנתי על ברכיה, שלא היה שלה, וקראה בהן לפני שהחזירה אותן בקפדנות למקומן.
מאחוריה, נענה שולחן העץ המשובח הקטן לניעות הים. התיק המרופט שהיה שלה התערסל עליו פָעור ומתפקע מתכולתו, מֽחַוֶה, במין פיהוק של בין הערביים, נמנום שניתן היה בנקל להתענג עליו במקום ההוא, בשעה ההיא. אבל חווה הייתה בעיצומו של בולמוס חיטוט בתיק האופנתי, שלא היה שלה. מידי פעם הסבה בחשש את ראשה לאחור, אל תלולית השמיכה במיטת הקומתיים התחתונה, שדומה כי לא הופרעה מצרחות השחפים. מפעם לפעם מחתה במגבת שלצווארה את מצחה, ששנות זעף רבות היו טבועות בו, מחתה גם את התיק, עליו רכנה ואת ידיות כיסא המהגוני, עליו ישבה.

נקישה הזניקה אותה לדלת. בדרך כמעט דרכה על המפה המקופלת והמגשים וכלי האוכל המלוכלכים, שהוערמו על הרצפה. חווה הצמידה את אוזנה למחיצת עץ המהגוני ולאטה לתוכה.
"מי זה?"
"House keeping. צריכים משהו?" התעניין גבר.
"שום דבר," לחשה.
"יש לי בשבילכם מהקפטן..."
"אנחנו ישנות," קטעה אותו בלחש וסובבה לאט את המפתח לנעילה.

כשחזרה על בהונותיה אל התיק האופנתי, עדיין לא ראתה את המעטפה, שהוכנסה בעד חריץ הדלת. היא לא ראתה אותה גם כשפתחה וסגרה בזהירות את דלת חדר האמבטיה הסמוך כדי לתלות את התיק לא-לה בצדה הפנימי ואף לא כשהתכופפה מעל התלולית בשמיכה וחזרה בה, כדי לפשפש בכיסי חלוק הרחצה, שהיה תלוי על המראה בצידה החיצוני של דלת חדר האמבטיה. רק בסיימה את כל אלה הבחינה במעטפה.
"Dear guests, הערב באנייה ארוחה מיוחדת. נשף על הסיפון לכבוד ערב הקפטן. לבוש פורמלי."
נייר ההזמנה המהודר היה עבה מכדי לקרעו. חווה החזירה אותו למעטפה. היא רוקנה על השולחן חלק מתכולת התיק שלה, הכניסה לתוכו את המעטפה והשתטחה על גחונה כדי להחביאו מתחת למיטה. לאחר רגע, נמלכה ודגה אותו והשיבה אותו אל השולחן ומיהרה להספיק ולפשפש בכיסי מכנסי הג'ינס, שהיו תלויים ברישול על המיטה העליונה, בטרם תניע את התלולית בשמיכה.
"מִיכַלי", עטתה רוך, "מִיכַלוש", שידלה שוב ומשלא נענתה טלטלה בעוז את התלולית עד שהעלתה נהמה עמומה מתוכה.
"קומי! כבר כמעט ערב," דיווחה לתלולית הדוממת והפשילה קצרת רוח את השמיכה מעל ראשה של מיכל, "כבר ערב, נו," היא הסירה בהינף יד את השמיכה מעל מיכל, "קומי!"
האישה הצעירה נעמדה ליד המיטה. חווה התיישבה על הכיסא ופרשה אל מיכל את זרועותיה.
"ילדה טובה, בואי, בואי לפה עכשיו, תשבי עם אימא שלך."
אבל מיכל פנתה אל חדר האמבטיה.
"לאן? רגע! חכי! את אוהבת את אימא? אז תביאי חיבוק!"
מיכל רכנה אליה לחבק אותה וחווה פלטה: "כבר יומיים אנחנו תקועות בתא הזה חייבים קצת לצאת..." מיכל הזדקפה מיד. חווה לפתה את אותה, הושיבה אותה על ברכיה וליטפה את ראשה.
"אל תדאגי, לא נלך לשום מקום, נישאר כאן עד שהאנייה תגיע ל..."
מיכל השתחררה מאחיזתה.
"לאן?"
"להתקלח."
"עכשיו? טוב, תתקלחי. אבל צ'יק צ'ק שנהיה כבר יחד. ותיזהרי עם המים החמים. תכווני קודם את הברז לאמצע. אם תצטרכי אותי תקראי לי. את מצוברחת? כי ישנת המון. ועל המיטה שלי. חיכיתי לך. אולי שעתיים. אני לא ישנתי. היו המון הפרעות. לא שמעת?"
"לא."
"כל הזמן הסתובבו במסדרון ליד הדלת שלנו. בטוחה שלא שמעת?"
"כן," הדהדה מיכל לחדר האמבטיה.
"כיבסתי לך את התחתונים. שמחה שכיבסתי? כמעט נגמרו לך. את מחליפה יותר מידי. יש לנו עוד תשעה ימים בקרוז הזה, בעונש שהדוד ממיאמי סידר לנו... חכי רגע," חווה מיהרה אחרי הגב הנבלע בחדר האמבטיה, "הם בטח כבר התייבשו אז אקפל לך..."

מיכל הספיקה לחלץ בזריזות את הטלפון הנייד שלה מתחת למזרן.

"מה את עושה שם?" חקרה אותה חווה, התחתונים בידיה.
"שום דבר."
"בשביל מה את לוקחת אתך את הטלפון?"
"סתם."
"סתם הוא יירטב לך. את לא צריכה אותו כשאת מתקלחת."
"אולי יהיו לי הודעות."
"ממי?"
"אני חייבת לשירותים."
מיכל נעלה מבפנים את דלת חדר האמבטיה. חווה עמדה בחוץ נוכח הדלת הסגורה.
"הודעות ממי? מיכל, תעני לי!" היא הקישה על הדלת ללא מענה.
היא התיישבה על המיטה, מנסה ליישב בראשה את המצב החדש, הלא מוכר ואז קמה ולחשה קצרות לשפופרת הטלפון של התא ושבה והלמה על הדלת. "מה את עושה שם? את יוצאת?"

מיכל נעמדה בפתח הדלת, עטופה במגבת ענקית. חווה הזדרזה לכרוך אותה בחלוק הרחצה.
"ואיפה הטלפון?"
"בפנים. על הדלת."
"איפה?" חווה פתחה לרווחה את דלת חדר האמבטיה, "אז היו לך הודעות?"
"לא."
"טוב. תני נשיקה," מיכל לא הגיבה, "את כועסת?"
"לא."
"אז תני נשיקה!"
"חברות?" סיכמה חווה בעוד מיכל מנקרת בלחיה, "שבי."
מיכל התיישבה ליד השולחן והחלה לאסוף את הפריטים של חווה.
"מה את עושה?"
מיכל שלפה את המעטפה מתוך התיק שעל השולחן.
"מה זה?"
"שום דבר."
"זה בשבילנו!"
"הכניסו את זה כשישנת. נשף מטופש. אמרתי לך, לא נלך לשום מקום. הרי אין לי בכלל לבוש פורמלי פה. את יודעת מה? נשאיר את החלון ככה, פתוח לים, ונשמע את המוסיקה שלהם למעלה על הסיפון."
"מצדי את יכולה ללכת."
"ממתי אני עוזבת אותך?"
"אמרת שאת תקועה פה."
"אמרתי שהקרוז הזה תקוע לי, בגלל שהדוד כבר הזמין לנו את ההפלגה ממיאמי ולא יכולתי להגיד לו לא אחרי הפסנתר כנף שקיבלנו מהדודה. אני צריכה עכשיו את הקרוז הזה? לשוט באניית התענוגות האמריקאית המטופשת הזאת? את ה '70,000 טון חוויה שלא נגמרת'? אחד עשר יום כל הדרך ממיאמי עד רומא? ובזמן הזה הפסנתר ששלחתי ממיאמי כבר מזמן הגיע לרומא ומחכה שם בכריסטי'ס למכירה הפומבית. לזה התכוונתי. את מבינה? שאני רוצה להגיע למכירה ואין לי סבלנות אפילו לתשעה ימים שנשארו וכבר קודם בזבזתי הרבה ימים מהעבודה..."
נקישה בדלת וקול אישה "room service" הבריחו את מיכל לחדר האמבטיה.
חווה פתחה את הדלת, לקחה מגש מהאישה שעמדה בפתח והניחה אותו על השולחן. אחר כך פתחה לרווחה את דלת חדר האמבטיה.
"בואי מיכּוש, תראי מה הביאו לך, תראי איזה יופי. הזמנתי לך שייק פירות, כמו שאת אוהבת, בלי סוכר, רק פירות טרופיים ובלי קיווי, ופיצה בלי בצל, אמרתי להם שאת לא אוהבת. שבי ותתחילי עם הפיצה שלא תתקרר."
מיכל התיישבה לאכול בעוד חווה מתבוננת בה. ואז נשמע צלצול טלפון נייד מכיוון חדר האמבטיה.

חווה זינקה אל דלת חדר האמבטיה וקטפה משם את הטלפון.

Re: cancellation of piano auction"... מה זה?"
"אפשר לקבל אותו?"
"אבל מה זה?"
"ביטול מכירה פומבית של פסנתר."
"אנגלית אני מבינה. אבל מה זה? מאיפה זה?"
"כריסטי'ס רומא."
"ואיך הם הגיעו אלייך?"
"תני לי אותו!"
"איך הם הגיעו אלייך?"
"תני לי!"
"אולי תיכנסי כבר להודעה שנדע?" חווה מסרה לה את הטלפון.
"אולי אני אגמור קודם לאכול שהפיצה לא תתקרר?"
מיכל הניחה בהפגנתיות את הטלפון לידה.
"שתתקרר! אני רוצה לדעת!"
"אני רוצה לאכול..."
"ואני רוצה שתפתחי את ההודעה!"
"אני רוצה לאכול עכשיו. אני מאוד רוצה לאכול עכשיו."
"מה קרה לך?"
"אני רעבה."
"יש עוד מעט ארוחת ערב מפוארת על הסיפון אולי תאכלי שם."
"אני אוכל גם שם. אבל הארוחה על הסיפון היא עוד כמה שעות."
"איזה שטויות את מדברת! את? את תלכי לארוחה הזאת?"
"וגם לנשף הזה."
"עם כל האנשים שיהיו שם? בטח."
"למה לא?"
"נראה אותך גיבורה נראה אותך מדברת עם המלצר."
"תראי."
מיכל נגסה לאיטה בפיצה.
"רק אל תקראי לי כשתתחילי לרעוד ולהזיע ולהסמיק ולהתבלבל מול כולם."
צליל תזכורת בקע ממכשיר הטלפון שעל השולחן, אך, מיכל המשיכה לאכול בנחת.
"אולי תסתכלי כבר מה זה?"
"אולי תזיזי מפה כבר את כל הפיצ'פקס שלך?"
"איך את מדברת אלי?"
מיכל אחזה בטלפון והסיטה בשאט נפש את הפריטים של חווה.
"אני גם צריכה להשתמש בשולחן. תראי כמה שהוא קטן. עכשיו יש לך מקום בתיק, כבר גיליתי את המעטפה הסודית, אז תכניסי את כל השמאטעס האלה. בעצם הכי טוב שתעיפי אותם," היא הרימה בגועל בקצות אצבעותיה פריט פריט, "בשביל מה את צריכה את זה? ואת זה?"
"תתעסקי בעניינים שלך. יש לך הודעה שם, לא?"
"זה בשבילי או בשבילך?"
"הפסנתר במכירה פומבית קשור אלי."
"למה, יש רק פסנתר אחד בעולם?"

חווה התיישבה על המיטה והחלה לקפל בדממה את תחתוני מיכל ולסדרם במגירה. מיכל פתחה את החלון וקראה לשחפים: "מקסימים! בואו! אני מתה עליכם!"
חווה הדליקה את הרדיו בקול רם ודיברה אל מישהו בטלפון של התא. מיכל לא שמעה אותה. היא הייתה שקועה בקריאת ההודעה על צג הטלפון הנייד שלה. היא גם לא הבחינה בחווה מתגנבת לחדר האמבטיה ומשאירה אותה לבדה. לפתע, נשמעה נקישה בדלת התא. מיכל כיבתה מיד את הרדיו, מבוהלת. Maintenance"!" נשמע גבר מאחורי מחיצת המהגוני, "יש בעיה?"
מיכל רעדה כחיה לכודה, בעוד הקול שב ונשמע מעבר לדלת התא. "יש שם מישהו? הלו? קראתם לתחזוקה?" כשהשתתק, חווה פתחה במפתיע את דלת חדר האמבטיה. "למה כיבית את המוסיקה?" שאלה את מיכל. מיכל דחפה לפני חווה את הטלפון הנייד.
"רצית לראות את ההודעה?"
"למה לא פתחת לו?"
"למי?"
"לאיש מהתחזוקה, שדפק..."
"איזה איש? אני דפקתי."
"את?"
"כן, בדלת של החדר אמבטיה."
"גיבורה גדולה."
"תקראי."
"זה לא מעניין," הפטירה חווה.
"זה מאוד מעניין."
"אז תקראי בעצמך."
"בהמשך לפנייתך בעניין פסנתר כנף Steinway, פריט..." קראה מיכל, "ביטול, כפי שאת מבקשת, אפשרי עד 72 שעות לפני יום המכירה. נא לאשר בכתב מהבעלים ובנוסף..."
חווה תלשה מהחלון את חולצת הטריקו של מיכל עם ההדפס 'למיכלי, מנגינת חיי, מאבא' והשליכה אותה על הרצפה.
"את נחש... מאחורי הגב של אימא שלך. הבובה'לה של האבא שלה! הצוּקֶר פּוּשקֶה שלו!"
"מה את רוצה מאבא עכשיו?"
"לאף מילה אני לא מאמינה."
"כדאי שתאמיני!"
"את יש לך דמיון, כמו לאבא שלך כל החיים שלו דמיין דברים שלא יהיו ולא ייבראו. כל אחד יכול לשלוח הודעות לעצמו כשהוא בשירותים. רוצה לעשות רושם עם המילים המפוצצות האלה כמו האבא שלך. כל שני וחמישי סגר עסקאות בדמיון."
"בסדר שמענו כבר..."
"ואיך שהיה אומר לי, לחווה מהפיפי והקקי בקופת חולים. בטח! חווה שקמה כל בוקר בחמש שאין לה אף שאלה: טוב לי עם זה? חווה שלא מרשה לראש שלה לחשוב מחשבות מיותרות שצריכה ללכת לעבודה כי מחכים חולים במעבדה."
"שמענו על זה כבר."
"והדרעק הזה. בקומקום הוא ידע לקשקש יפה מאוד. 'חווה את הולכת לשאוף אויר פסגות'. רק אויר היה בלופט גשפט שלו! 'אוטוטו אני סוגר את העסקה הכי טובה ששמעת עליה בחיים שלך'! ואוטוטו מטפטף עלינו נתח שָמן מהנכס הכי הכי במזרח התיכון! מה זה מטפטף עלינו! ממש נמרח עלינו ואנחנו זורחים מרוב עושר! בסוף זה תמיד היה מתפוצץ ברגע האחרון וככה הוא גמר את החיים שלו בַדירה הכי הכי במזרח התיכון! בנכס של השני חדרים שלנו בדמי מפתח בשלמה המלך."
"שמענו על זה כבר מיליון פעם. אני לא יכולה לשלוח לעצמי הודעה עם כתובת ולוגו של כריסטי'ס רומא. רואה? כריסטי'ס רומא!"
מיכל נאבקה עם חווה בניסיון לדחוף לה את הטלפון מול הפנים, אבל חווה הדפה אותה. ואז השמיעה מיכל נעימה מהטלפון ומיד העבירה לאחרת והמשיכה להעביר, בזו אחר זו, נעימות שונות. חווה התעלמה במאמץ רב מהערבוביה הקולנית. היא הגביהה את הכוס שעל השולחן.
"אני רואה שאכלנו יפה את כל הפיצה! ולא נגעת בשייק פירות! הקרח כבר נמס ויהיה לך דליל, אני אזמין לך חדש וראית איך קיפלתי לך את התחתונים יפה?" היא פתחה לראווה את המגירה, "נכון יפה? ברומא אני אקנה לך עוד תחתונים עד המכירה הפומבית, יש שם מחירים טובים."
מיכל שלפה זוג תחתונים מהמגירה, תוך שהיא פורעת במתכוון את הסדר של חווה. בחנה את התחתונים, השליכה אותם על המיטה, הוציאה עוד זוג ולבשה מתחת לחלוק.
"עכשיו תחתונים?"
"אבל לא אלה," מיכל הסירה את התחתונים, דחפה אותם בבוטות חזרה למגירה, דגה זוג אחר ולבשה, "גם אלה לא," הסירה, דחפה למגירה והוציאה זוג נוסף, מול עיניה הנדהמות של חווה, "לא? לא אלה?"
בפעם הבאה חווה הקדימה אותה, סגרה במתכוון על עצמה את המגירה ופגעה באצבע שלה.
"תכניסי את האצבע", מיכל קירבה אליה את כוס שייק הפירות מהשולחן, במה שעשוי היה להתקבל בעיניים זרות כדאגה כנה של בת לאימה, "זה קר זה עם קרח נמס, ובלי קיווי ובלי סוכר." היא הניחה את הכוס בידה האחת של חווה והכניסה לתוכה את כף ידה הפגועה. לאחר מכן האכילה את השחפים משיירי הפיצה.
"מיכלי," התדפקו מילות חווה על גבה, "מה יש לך מהם? למה את עוזבת אותי והולכת אליהם?"
"אני אוהבת אותם."
"הציפורים האלה באמת אכפת להם ממך. כמו כל החיות שאת אוספת. אולי תסתובבי אלי? מה את מרחמת עליהם? כאילו שהם לא יכולים לדאוג לעצמם, אלה רק נותנים להם פירור ואז הם רוצים את כל היד. כמו כולם. את מבינה שהם ייקחו ממך מה שהם צריכים ויעופו למקום אחר?"
"ואת מבינה שכריסטי'ס רומא לא הגיעו אלי? את מבינה שאני מנסה לעצור את המכירה שלך?"
חווה הוציאה את ידה מהכוס וניגבה את היד במגבת שלצווארה בדקדקנות, אצבע אחר אצבע, תוך שהיא מקשיבה קשב רב למיכל.
"את לא זוכרת? המורה אז אמרה לך 'לילדה יש כשרון גדול, אבל ככה בלי פסנתר אי אפשר להמשיך ללמוד לנגן'. לכל שמאטע היה לך כסף אבל לפסנתר בשבילי אף פעם לא מצאת! חלילית זה מספיק טוב בשביל הבת של חווה."

"עכשיו היא מדברת איתי על גיל שמונה."

'שתלך לנגן אצל הבת-דודה שלךָ', אמרת לאבא. ואפילו מילה לא נתת לו להגיד! 'אף מילה אני לא שומעת!', חיקתה את חווה, "לילדה צומח רצון! אולי לא תרצה 'להיות פרקטית כמו שצריכים עם מקצוע שמשלמים', חיקתה אותה שוב, "אולי תרצה להיות פסנתרנית? ואבא..." היא התלעלעה, "הכל הוא ראה. ביום ההוא שלא הפסקתי לבכות, צייר לי קלידים על נייר וניגנו יחד על הפסנתר מנייר, שהוא עשה בשבילי..."
"מתאים לו למרחף הזה."
"מזל שהוא היה כזה!"
"אני אגיד לך מה המזל שלך! שהאבא האינפנטילי שלך כבר לא..."
"ומזל שבחלומות את לא מחטטת לי! אני רוצה את הפסנתר הזה!"
"אז את רוצה."
"אני צריכה אותו."
"בשביל מה?"
"בשביל הנשמה שלי!"
"מה את אומרת!"
"הוא לא ילעג. לא ירצה ממני, ירגיש אותי כשאגע בו," מיכל ניתקה כליל מנוכחותה של חווה, "ירגיש את העור שלי הזיעה שלי הדופק שלי הקצב שלי המצב רוח שלי. הכל הכל הוא יידע עליי ו..."
"תודיעי שהבעלים של הפסנתר לא מאשרת לבטל," חווה תחבה את הטלפון של מיכל לכוס.
מיכל קפאה. לאחר רגע, משתה את הטלפון מהכוס והתיזה בכעס את תוכנה על החפצים של חווה.
"מה את עושה?"
"מנקה את המכשיר היקר שלי."
"עכשיו תנקי את זה!"
חווה הצביעה בידיים רוטטות על הפריטים הנוטפים שעל השולחן.
"אני?"
"אז אני אקרא להם!"
"את לא מפחידה אותי!"
"בדיבורים את חזקה."
"בבקשה."
מיכל פתחה לרווחה את דלת הכניסה לתא.
"איך..."
"ככה: Room service!" קראה מיכל במסדרון.
"מה את עושה?"
"קוראת להם," צלפה מיכל לאוזנה, "שיבואו לנקות ושיביאו שייק חדש ושיביאו גם לך אחד!"
"את תביאי לי!"
חווה דחפה אותה החוצה. מיכל הדפה את חווה ונכנסה חזרה לתא.
"אם את לא רוצה אותי אני אלך."
"בטח תלכי. לאן תלכי?"

מיכל קרבה לחלון והביטה בשחפים.

"נו, תלכי, תלכי, למה את לא הולכת?"

מיכל לא ענתה, גבה היה מופנה לחווה.

"תסגרי כבר את החלון, אני לא יכולה לסבול את הצרחות, הם משגעים אותי!" צעקה חווה, מתחרה בצווחות השחפים, "היצורים האלה יותר חשובים לך ממני!"

מיכל הגיפה לאיטה את החלון והחרישה מול הים.

"מיכלוש, דברי איתי."
חווה המתינה למענה. משלא נענתה, אחזה בכתפי מיכל וסובבה אותה כלפיה בעוד מיכל מניחה עצמה בידיה כבובת סמרטוטים עצומת עיניים.
"מיכלי."
מיכל סילקה אותה מדרכה, נכנסה למיטה ונעלמה תחת השמיכה.
"את הולכת לישון שוב?"
"קומי," טלטלה את מיכל ואחר כך בעטה בה, "החלטת להירדם שוב על המיטה שלי?"
מיכל הגיחה מהשמיכה וטיפסה למיטה העליונה.
"מה את עושה? אם לא תרדי מיד אהרוג אותך!"
חווה נופפה בסכין, שחטפה מהשולחן. מיכל קרסה לתוך עצמה על הרצפה. חווה הטמינה את הסכין בכיסה ופתחה את החלון לרווחה.
"מִיכַלוש שלי, הנה, פתחתי לך אותו. אני ואת זה אותו הדבר. את לא יכולה להבין כי לא היית אימא אז איך תביני מה זה שהילדה שלך... שהיא... שהיא שייכת לך. שזה מה שאת לא מבינה. מהגוף שלי יצאת אז זה לתמיד. את מבינה מה זה שמישהו חלק ממך? זה לא סתם פסנתר זה Steinway מ 1890! את יודעת כמה אפשר לקבל ממנו? אולי מאתיים חמישים אלף."
חווה נשמה ארוכות ובחנה את מיכל. פני מיכל היו אטומים.
"ואוכל לקנות את הדירה בַדמי מפתח ואף אחד לא ישלח לי מכתבים ברָשום ולא יאיים שיזרוק אותי לרחוב ואת מבינה מה זה יעשה לפנסיה שלי? את לא רוצה להבין."
חווה הפסיקה לרגע, בלעה את רוקה.
"אני רוצה אני רוצה אני רוצה מי את שאת רוצה כל כך הרבה? למי? למי תנגני? שתינו יודעות ששום דבר לא ישתנה ותהיי כמו עכשיו עם התרגומי סרטים במחשב ימים שלמים מתרגמת מה שאחרים אומרים לא יוצאת מהבית לא רואה אף אחד... אפילו לדודה שלנו, שגססה במיאמי... אם לא אני לא היית מוציאה את האף שלך מהבית בת שלושים! איזה גיהינום בגיהינום הזה אני חיה שומרת עליך מהעולם הפה שלך בכל מקום 'היא עדינה היא ביישנית מה את רוצה ממנה?' אבא שלך היה אומר. שבעה לבד ישבנו עליו... הרי אי אפשר להכניס אנשים הביתה בגללך וכל הכסף שאת מוציאה באינטרנט על שמלות שלא תלבשי ועל נעליים שלא תנעלי ותיקים ותכשיטים את כל הקבלות ראיתי אצלך. שום דבר מזה לא יוציא אותך החוצה! רק חיות חיות חיות."
חווה תלשה את התיק של מיכל מדלת חדר האמבטיה, שלפה מתוכו תמונות כלבים וחתולים וקרעה אותן בטירוף זו אחר זו.
"ג'ינג'ר וַוייטי מִיה במקום בני אדם. זה הרי גיהינום. אני כבר לא צריכה ללכת לשם, אני כבר שם. והפסנתר מהשמיים הגיע לחיים שלי. איזה חיים כשאני צמודה לילדה בת שלושים. לשום מקום את הרי לא יכולה לזוז בלעדי..."
מיכל חילצה מתוכה צווחה ואחר כך צרחה שוב אל האופל בחלון והתרוצצה, רודפת אחר צרחותיה עד שחווה סטרה לה. מיכל נעמדה מולה. "מטורפת", צלפה בה מיכל.
פני חווה האפירו. היא סטרה למיכל בשנית.
"את הגיהינום את עושה! למה אבא חי אתך בכלל? עשית לו גיהינום כמו שאת עושה לי! אף פסנתר לא יציל אותך".

מבחוץ נשמעו תופים. חווה אחזה בראשה והתנודדה.
"הכל מסתובב. הלוואי שנטבע כבר בים וזהו."
מיכל הוליכה אותה למיטה, השקתה אותה במים והושיטה לה כדור וחווה צנחה על השמיכה. לאחר זמן מה מיכל הדליקה את האור, חווה התעוררה.

"מה את עושה?"
"מחפשת."
מיכל פשפשה בין חפציה עד שדלתה פינצטה מאחד התיקים.
"כבי אותו הוא מפריע לי."
מיכל כבתה את האור, הדליקה נר, עלתה והתיישבה על מיטתה, הנר הדולק לצידה, והחלה מורטת את גבותיה מול מראה קטנה. המוסיקה מבחוץ התגברה.
"הרעש הזה מה זה?" שאלה חווה.
"התזמורת של האנייה."
"שתישרף כל האנייה הזאת."
קריאות הכרוז מבחוץ, המזמין את הנוסעים לארוחת הערב ולנשף, התערבבו עם המוסיקה.
"מה את עושה שם למעלה?"
"מתכוננת."
"מתכוננת למה?"
מיכל לא ענתה. היא נכנסה לחדר האמבטיה והותירה את חווה באור הנר. חווה זינקה אל דלת הכניסה, נעלה אותה, חפנה בידה את המפתח ונשכבה חזרה במיטה.
כשנפתחה דלת חדר האמבטיה, מיכל הייתה צללית מוארת מאחור. חווה שכבה במיטה דרוכה לבאות, עד שלא יכלה להתאפק עוד והדליקה את האור. מיכל הייתה נתונה בשמלה שחורה ונראתה מהודרת בנעלי עקב, מחרוזת פנינים לצווארה ותיק שחור קטן לכתפה. היא החלה להתאפר מול המראה. חווה התקרבה אליה.
"יפָה! השמלה כל כך אלגנטית מתאימה לאירוע ומה עם הכוויה? תכסי בצעיף צבעוני וזה יוסיף גם כתם צבע ואיך תרקדי עם עקבים כאלה גבוהים? יש לך הנעלי-סירה השחורות שיתאימו לארנק ושימי סומק."
חווה התקרבה עוד אל מיכל.
"זה גם ייתן כתם צבע. ובמקום הפנינים..."
חווה ניסתה להסיר ממיכל את המחרוזת, אך, מיכל הסתובבה אליה פתאום, פניה היו מאופרים בלבן כמלאך המוות. היא הידקה את ידיה על צווארה של חווה ההמומה.
"תני לי את המפתח או שתיכף יהיה פה כתם צבע גדול, איפה הוא?" מיכל ניערה את החולצה של חווה, "איפה?" תחבה יד לחזייתה, "כאן?" פשפשה בכיס מכנסיה, "איפה?" חיטטה בכיסי הבגדים התלויים, "בתיק הסודות?" הפכה את התיק של חווה על שארית תכולתו, "תגידי כבר איפה!" היא הרימה את המזרן במיטת חווה ומצאה את המפתח. חווה השתנקה בעוד מיכל תוקעת את המפתח בדלת.
"מה... מה את עושה עכשיו?"
"מה רציתי לעשות?" ענתה מיכל בשלווה, "אה, לבחור אתך מחרוזת במקום הפנינים האלה!" היא הסירה את המחרוזת והשחילה אותה לצווארה של חווה, "אז מה את אומרת?"
"אבן טורקיז," ענתה חווה בצייתנות.
"זאת?" מיכל הציגה בפניה מחרוזת שדגה מתיק מעל למיטתה.
"אולי האבנים האדומות."
מיכל ענדה גם מחרוזת זו לצווארה של חווה והציגה בפניה את מחרוזת האודם.
"לא כל כך."
מיכל הוסיפה אותה לצוואר של חווה, מעל השתיים האחרות. חווה נראתה עתה כבובת אימום.
"הנה כאן הכל," פזרה מיכל שפע מחרוזות על הרצפה.
מבחוץ נשמע קולו העליז של הכרוז מזרז את האנשים אל הסיפון.
"לא משנה, אני אלך כבר ככה."
"יש לך תכשיטים כל כך יפים."
"אני לא רוצה להגיע מאוחר."
"אירועים כאלה אף פעם לא מתחילים בזמן."
"אני רוצה לטייל על הסיפון לפני הארוחה."
"כן?"
"עם האפריטיף ביד והרוח מהאוקיינוס ואני אסתכל על המרחבים..."
"חושך, לא תוכלי לראות שום דבר."
"דווקא יש המון אור בחוץ," מיכל גחנה החוצה מהחלון, "הם מאירים על המים."
"מאירים על המים?"
חווה מיהרה בגניבה אל הדלת ושלפה ממנה את המפתח.
"כן. אפשר לראות את האוקיינוס!"
מיכל גחנה עוד. חווה אחזה בה מאחור.
"תיזהרי!"
"אפשר כמעט לגעת בו!"
"את לא יודעת לשחות!"
"איזה ריח טוב!"
"הגלים נורא גבוהים!"
"בכלל לא!"
"תני לראות," חווה נעמדה לידה, "הם עצומים! תיכף תתחיל סערה!"
"שום סערה."
"את עוד תראי."
"לא!" מיכל הפנתה גבה לחלון.
"תראי!" חווה הרימה את קולה, "תסתכלי טוב! המפתח!" היא השליכה אותו לים. מיכל לא
הביטה. היא נשכבה על המיטה התחתונה בבגדיה, בנעליה ועם תיק הערב לכתפה.
"זהו. נגמר," חווה דידתה אל המיטה, נדחקה לצד מיכל, "תעשי גם לי מקום."
הן שכבו זמן מה בדממה זו בצד זו ואז אמרה חווה:
"ככה טוב... הכי טוב... קרובות... נישאר פה ביחד."
לפתע נשמעה מבחוץ תרועת חצוצרות והוכרזה פתיחת הארוחה לקול מחיאות כפיים. מיכל קמה.
"למה קמת?" חווה קמה בעקבותיה.
"ללכת."
"לאן?"
"למעלה."
"איך תלכי?"
מיכל שלפה מפתח מהתיק שלה, הראתה אותו לחווה ופסעה אל הדלת.
"לָמה?"
"אני צריכה ללכת."
"לא!"
חווה נעמדה לפני הדלת ופרשה עליה את ידיה.
"תמיד רצית שאלך!"
"בסערה?"
"אין שום סערה."
"את משאירה אותי לבד."
"את כבר ילדה גדולה."
"ולא נשאר לי כלום."
"יש לך פסנתר כנף עם היסטוריה."
"לא אכפת לך ממני."
"זוזי."
"פעם אהבת אותי."
"את עומדת לי בדרך," מיכל דחפה אותה.
"גם את תהיי שם לבד," חווה נאחזה בדלת.
"מחכים לי."
"איך תסתדרי?"
"אסתדר."
"חכי רגע!"
"לָמה?"
"עם המייק-אפ הזה את הולכת?"
"כן."
"חכי..."
חווה שיפרה את אחיזתה בדלת.
"לְמה?"
"תישארי קצת."
"אני ממהרת לארוחה החגיגית שלי."
"ומה עם שלי? מה עם הארוחה שלי?"
מיכל הרימה מהרצפה את המפה המקופלת. פרשה אותה על השולחן, ערכה עליה את הכלים המלוכלכים וחזרה לדלת. חווה עדיין עמדה שם.
"חכי עד שהיא תעבור..."
"אין שום סערה, אמרתי לך."
"יבש לי בגרון... יש לי בחילה..."
"תתקשרי לָרופא."
"אז שיבדוק גם אותך."
"אני בריאה."
מיכל הסירה את ידי חווה מהדלת.
"אל תלכי!"
"אני חייבת."

חווה שלפה מכיסה את הסכין ושיסעה את שמלת מיכל לאורכה. מיכל פתחה את הדלת.

"חיבוק..."

מיכל נשאבה החוצה בשמלתה השסועה ובאיפור הלבן ויצאה מהתא. חווה ייבבה.

"אל תלכי בלי חיבוק...אחד... חיבוק אחד... כמו לג'ולי... כמו לצָ'אמי... כמו לְוַוייטי..." התחננה מול הדלת הנסגרת. היא שרטה את צווארה ותלשה ממנו את המחרוזות והטיחה אותן על דלת המהגוני והתנפלה על ערימת המחרוזות שעל הרצפה והעיפה אותן לכל עבר וזחלה למיטתה נאבקת בניעות הים וסחבה ממנה את המצעים וגררה אותם איתה והשתטחה על גחונה וייללה.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

אילת יגור

אדווה אבנר

הסיפור קסום ומותח עד הרגע האחרון.
הכותבת בחרה בנושא חשוב, הנמצא בלב לבה של החברה הישראלית.
יישר כוח ובהצלחה!

תחיה ארזי

סיפור קצר קריא, כתוב בשפה רהוטה שלא סוטה מהנרטיב שלו ומוליך אותנו, הקוראים בקצב מהיר אל הפואנטה המפתיעה כל כך בסוף. אהבתי ונהנתי מאוד לקרוא. מאחלת לסופרת הצלחה בעולם הכתיבה, שהיא כה מטיבה להלך בו.

יונתן שמש

סיפור מעולה

לאה דאלי

סיפור כתוב בשפה קולחת ומענינת

בר יוסף שאול

סיפור מרתק ומרגש. כתוב בטוב טעם עם מתח מתמיד שמדרבן לקרא עד הסוף. נושא כאוב שלאחרונה עולה לכותרות מבלי שהממונים עליו יעשו משהו לתיקונו. תיאורים יפים של הנוף, המקום והאנשים הפועלים. נהניתי מאוד מהכתיבה הרהוטה והזורמת. רבקה סופרת מעולה.

נעמי פרחי

סיפור מרתק, נהנתי לקרוא.
הסוף מפתיע.

דליה צור

סיפור מדהים
מלא רגש ועומק נפשי

לאה קצנל

אלירן דניאל

ממש נוגע ללב

הלה פשה

לא יכולתי להפסיק לקרוא! סיפור מעולה

שפי משיח

מדהים