נולדתי תחת כוכב של מזל

רות לייטנר

יום בלי כל בושה. צריך לשמור על הכסף, על הדרכון, על המצלמה, והכי חשוב על חייך. אך כאופטימיסטית בלתי מנוצחת, נפנפתי את כל האזהרות הצידה. משאלת חיי הייתה להגיע לחצי היבשת מלאת החושניות והמסתורין. התעלמתי מדקירות החרדה הבלתי רצויות שנורו מבטני והתחלנו בהכנות הרבות לנסיעה. אחרי כל ההרפתקאות שלנו ברחבי העולם, גבי ואני נדע להתגבר על ברזיל המסוכנת. בדרך, נעבור דרך שיקגו, שאומנם לא בדיוק בדרך מישראל לברזיל אבל אבא שלי גר שם ובזמן הרב שלא ראינו אותו והוא לא נעשה צעיר יותר .
באושר הדדי נפגשנו בשדה התעופה הסואן בשיקגו. אבי הגיע כולו גאווה הישר מוושינגטון הבירה אליה הוזמן לתת הרצאה לחיל האוויר האמריקאי על פעילותו במלחמת העולם השנייה לכבוד 60 שנות ניצחון על הנאצים. כבוד גדול בגילו המופלג. כהרפתקן אמיץ ועקשן שטען לאורך כל ימי חייו:
I WAS BORN UNDER A LUCKY STAR
נולדתי תחת כוכב של מזל.
לאחר ביקור מחמם את הלב, נפרדנו ועלינו על טיסה ארוכה נוספת לריו די ז‘נרו. בשדה התעופה הישן שבריו חיכינו בחום הלוהט למזוודות שזחלו החוצה. לאחר המתנה מורטת עצבים הבחנתי במזוודה הדומה לשלי, אך כשרצתי להוריד אותה מהקרוסלה מלאת תקוה התברר לפתע שהיא לא שלי. פתאום, בפינה רחוקה, הבחנתי בנוסע שהוריד מזוודה בדיוק כמו שלי. "אולי הוא ייקח אותה ואני אישאר בלי" הרהרתי בליבי בחרדה. "סליחה, אדוני, אני חוששת שטעית. זאת המזוודה שלי," הערתי לו בטון מעט לחוץ. מופתע, הוא החזיר לי אותה ומיד ונפרדנו בברכת "נסיעה טובה".
יצאנו מהטרמינל למהומה שבחוץ: החום הלוהט והשמש מסנוורת הפתיעו אותנו, הרי זו עונת החורף בחצי הכדור הדרומי. אנשים תשושים ומבולבלים דוחפים לכל כיוון בין הצרחות בבליל של שפות וצפירות מחרישות של המכוניות והאוטובוסים.
בסוף מצאנו מונית ונשמנו לרווחה. הגענו למלון הקטן שלנו במרכז חוף קופה-קובנה המפורסם. ברזילאים שחומי עור שיחקו כדורגל וכדורעף לאורך החוף, מוכרים מקומיים צעקו "פירות טרופיים אקזוטיים טריים", "פינה קולדה קרה ומרעננת", תיירים נרגשים מכל העולם הצטלמו, פסלי חול ענקיים מפותלים ניצבו לאורך הטיילת. ההמון הסואן מתהלך הלוך ושוב ללא הפסקה: גברים מכל הצבעים -משחור כמו הלילה עד לבן כשלג בשילוב כל הגוונים, נשים יפיפיות בביקיני בקשת צבעים מרהיבים או בטופלס עם ציצים חשופים. רקדנים מנענעים את גופם בקצב הסמבה המולד לצלילי המוזיקה הברזילאית בפורטוגזית רכה. חוף ללא הפסקה: בוקר, צוהריים, ערב ולילה, כל שעה משעות היממה עם הייחודיות שלה.
מכוסה בכובע רחב שוליים ומשקפי שמש, ירדתי לחוף. האוקיינוס האטלנטי הפראי היכה בי בכוחניותו– המים מושכים ודוחפים בזרמים סותרים בלתי פוסקים, הגלים מגיעים לגובה של הר ומתרסקים ללא הרף. הכנסתי את כף רגלי לבדיקה. המים הקרירים והמרעננים הציפו אותי בקור עד העצמות. בבת אחת קפצתי פנימה עם כל גופי. נשמתי נעתקה לי, עוצמת הגלים הטיחה את גופי החלש מעלה מטה כמו בובת סמרטוטים. נאבקתי נגד הזרם העז כדי לחזור חזרה לחוף המבטחים. לא דמיינתי לעצמי בסיוטים הפרועים ביותר איזו סכנה ממתינה לי בים הפראי זה.
לאחר מספר ימים בעיר הסואנת, הלוהטת, הצפופה, הרועשת, מלאת הפיתויים והסכנות, עלינו על אוטובוס ברזילאי ליעד שלנו: OURO PRETO (זהב שחור) נסיעה של מספר שעות לתוך מרכז ברזיל. גבי ואני היינו התיירים היחידים באוטובוס בין כל הברזילאים, המדברים פורטוגזית בלבד ואינם טורחים לתקשר עם זרים., לפני הנסיעה הזהירו אותנו שישנם שודדים בדרך הדוהרים על סוסים עם רובים ועוצרים את האוטובוס, ממש המערב הפרוע. רמת החרדה שלי עלתה בכל תחנה ושבה לאיזון כשהאוטובוס המשיך בנסיעתו. רכבת הרים רגשית בניגוד לדרך הפיזית החלקה והנעימה.
למזלנו ולשמחתנו, הדרך המתפתלת דרך הרים ירוקים עברה בשלווה. נעצרנו בנקודת תצפית מרהיבה שלרגלינו התגלתה העיירה אורו פרטו, עיירה קולוניאלית פורטוגזית מראשית המאה הXVIII . בעקבות גילוי זהב במי הנהר על ידי עבד אפריקאי, החלה בהלה לזהב ורדיפה מטורפת אחרי המתכת היקרה. הרי זהב הוצאו על ידי עבדים שעבדו בכל שעות היום והלילה. העבדים קיפחו את חייהם בגיל צעיר בעוד שהאצולה הפורטוגזית התעשרה. העיר הפכה לעשירה והמפוארת ביותר בברזיל. שלוש מאות שנה לאחר מכן, איבדה העיירה את חשיבותה אך בזכות יופיה וייחודה, הוכרה כאתר אונסקו UNESCO הראשון בברזיל. מגדלי פעמוני הכנסיות הגרנדיוזיות מתרוממים אל על, פסלים ומזרקות מתפתלות בשיש לבן בסגנון ברוקי, יצירות מופת של מיטב האדריכלים והאומנים של אותה תקופה. הרחובות מרוצפי אבן עולים ויורדים, מקפים בשני צדדיהם חנויות מזכרות צבעוניות ומסעדות קטנטנות שריח האוכל הברזילאי קורא לכל עובר אורח. מסביב לפנינה הזאת, משתרעים הרים עגלגלים עד לקצות האופק.
גבי, בן זוגי, מדען בעל שם בינלאומי, הוזמן לכנס בו השתתפו מדענים מכל העולם. אני הצטרפתי לנסיעה אך, כהרגלי, לא השתתפתי באירועי הכנס. לאורך כל היום שוטטתי באופן עצמאי בקצב שלי בעקבות האף והסקרנות שלי לפינות נידחות מפתיעות. כתיירת חביבת היסטוריה ובמיוחד כנסיות, נדדתי ברחובות הצרים עד שהתיישבתי להפסקה קצרה במדרגותיה הרחבות של הקתדרלה הראויה לבירות המלכותיות של אירופה.
פתאום ניגש אלי אדם ברזילאי, כהה עור, מדיף ריח של אלכוהול מפיו. לתדהמתי, שאל אותי באנגלית קלוקלת:
"את רוצה לראות את מכרה הזהב הפרטי שלי?"
אלף מחשבות סותרות עפו במוחי. "איזו הזדמנות, כל האגדות על העבדים בתוך המכרה ממש מול עייני. איך אני יכולה לוותר על ההזדמנות?" הסתחררתי מהמחשבה עד שהבזק של שכל ישר היכה בי: "את לא נערה המחפשת הרפתקאות, את כבר אדם בוגר, אמא ל4 ילדים! מה יהיה איתם אם יקרה לך משהו? את מטומטמת לגמרי? אדם שלא ראית מימיך, שהופיע משום מקום, עם ריח של אלכוהול נודף מפיו ואת מסכימה ללכת איתו?" במאבק הכוחות בין ההיגיון לרגש, השכל הישר נטש אותי לחלוטין. ברגע של היסוס עוד הסטתי את מבטי לאחור אך מרוב טיפשותי נמשכתי אחריו כמו מגנט עד פתח המכרה ולתוך החושך המוחלט. המכרה התפתל בשבילים צרים החודרים עוד ועוד לעומק החשכה. כבר הבנתי שעשיתי את שטות חיי אבל לא הייתה שום אפשרות לחזור אחורה. "הוא יכול לאנוס אותי, הוא יכול אפילו לרצוח אותי ואין לי שום הגנה. נפש חייה אינה יודעת היכן אני, נמצאת אין לי שום דרך לקרוא לעזרה אם יתקיף אותי." בריו פחדתי בכל פינה למרות השוטרים הרבים הסובבים אותנו, באוטובוס בדרך לאורו פרטו, רק מהמחשבה על השודדים העלתה את רמת חרדתי לשמיים. ועכשיו מה אני אגיד? המסלול הצר סגר עלי מלמעלה ומשני צדדיו. נאלצתי לזחול על הברכיים כדי לעבור במקומות הנמוכים. מדי פעם הבזיק ניצוץ של זהב על האבנים המחוספסות אך רוב הזמן גיששתי באפלה, עשר אצבעותיי פרוסות על הקירות כדי לתת לי טיפת תחושה של בטחון מדומה. ריח של טחב התערבב עם ריח האלכוהול הנודף מ"בעל המכרה", צווחות העטלפים העבירו צמרמרות בכל גופי.
את פעימות לבי אפשר היה לשמוע עד ישראל, הזיעה נטפה מכל גופי, בפי היבש לא נשארה טיפה של רוק, ותחושת חנק גברה עלי. זחלתי על הברכיים השרוטות, גיששתי באפלה כדי להמשיך בדרך ממלמלת ומתפללת שאגיע עד הסוף בעודי בחיים. גם מי שאינו מאמין באלוהים, מתפלל ברגע כזה.
לפתע, מתוך החושך המוחלט, הופיעה נקודת אור אחת, בקצה המנהרה, ההולכת ומתרחבת ככל שהתקרבנו אליה. באלפי מנהרות שעברתי בחיי, אף פעם לא שמחתי כל כך לראות את האור בקצה המנהרה כמן באותו מכרה זהב. שום דבר לא עניין אותי, לא הזהב, לא סיפורם הטרגי של העבדים ולא ההיסטוריה, משאלה אחת בלעדית קוננה בליבי, לצאת בחיים.
בנס אכן יצאתי, דמעות זלגו מעיני לגלות שאני חיה, בריאה ושלמה. כל גופי נעשה רפוי, רגליי לא החזיקו אותי, לפתע נפלתי על האבנים, התעלפתי, איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי ראיתי אנשים מתקהלים סביבי, מבט של דאגה בעיניהם. מצמצתי בעיני ונפנפתי ביד רפויה לאות חיים . חיי ניצלו. כנראה שאלוהים שמע את תפילתי או שכמו אבי גם אני נולדתי תחת כוכב של מזל. האם אלמד לקח להמשך חיי או אמשיך לסמוך על כוכב המזל שלי?
בסיום הכנס המוצלח, המשכנו בדרכנו לטייל בברזיל. שוב באוטובוס מקומי חזרנו לכיוון הים. החוף של חול בלובן טהור אינסופי משתרע לאורך אלפי קילומטרים לאורך האוקיאנוס המשתנה בכל שעות היום מכחול עמוק, לטורקיז לירוק ברקת עם גלים עצומים מתנפצים באינסופיות. עצרנו בכפר דייגים קטנטן בדיוק לטעמנו, הרחק מההמון הסואן, בו החיים המודרניים עברו מעליו. ריח של דג טרי על האש נדף מהמסעדות המשפחתיות , חדרים מזעריים בצבעים דהויים מתקלפים עם מקלחת בחוץ שזרם המים בקושי מכסה את גופנו הושכרו בפרוטות, וברים שראו ימים יותר טובים בהם יושבים עם בירה מול הים המהפנט. ממוקדם בבוקר ישבו ההגברים המקומיים בברים, בוהים בים, שקועים בחלומותיהם מהעבר הרחוק, כוס בירה מונחת לפניהם על שולחן רוטט. בדיוק המקום לעצור את החיים לפרק זמן קצר.
שתי האהבות הראשונות של גבי, בן זוגי היקר, הן המדע והצילום. אהבתו השלישית היא הדייג. בכפר הדייגים הנידח הוא חלם להגשים את משאלתו כדי לצאת עם סירת דייגים לים הפתוח. משאלה לכאורה פשוטה בניגוד לניסיון המחריד שלי במכרה הזהב. במהרה מצאנו סירת דייג מתקלפת ומוזנחת. לידה עמדו שני גברים באמצע החיים, מלוכלכים, לא מגולחים, בגדיהם מרופטים, כובעי סקיפר מטונפים מונחים על שיערם הפרוע, מסריחים מזיעה ומבירה. במבט מה של חשדנות ולא מעט חששות, החלטנו שנשוט איתם.
"רגע, רגע, איפה השכל שלי? לא למדתי לקח 'מהחוויה' במכרה רק לפני כמה ימים?" אך שוב הספקות נמוגו מול משאלה של כל החיים. ללא תקשורת מילולית, סיכמנו איתם על מחיר ועל שעת יציאה למחרת בחמש בבוקר. לי באופן אישי אין סבלנות לדייג, ובנוסף, אני סובלת ממחלת ים אבל לא רציתי להשאיר את גבי לבד על הסירה הרעועה עם שני דייגים ברזילאים, חצי שיכורים, שדיברו רק פורטוגזית.
לפני עלות השחר, הם חיכו לנו עם חכות, דליים ופיתיון. הבירה אומנם עוררה חשד קליל אך לפחות דאגו לצייד אותנו בגלגלי הצלה מסריחים ומטונפים. התיישבנו על לוח עץ מחוספס שבקושי נשא את משקלנו, מביטים זה בזו בהתרגשות מעורבת בחשש. השמיים נצבעו ורוד וכתום עדינים, השמש עלתה, הרימו את העוגן והסירה התנדנדה קלות על הגלים בדרך לים הפתוח. מעלינו, שמיים כחולים בהירים לחלוטין עם מעט עננים לבנבנים צפים באופק. בריזה קלה נעימה חלפה על גופינו. הדייגים שיצאו כל יום לים הפתוח, היו שקועים בחיפוש אחר מקום שאפשר לתפוס בו דגים. אך, לאכזבת כולנו, אפילו דג אחד לא עלה בחכותינו.
דבקים במטרתם למצוא דגים, השיטו את הסירה למקום אחר בלי לשים לב לשמיים המתכהים ולקצב הגלים ההולך ומתעצם. אני שסובלת ממחלת ים מיד שמתי לב. במעט המילים ניסיתי להעיר את תשומת ליבם. אך להם, מטרת הדייג הייתה בראש מעייניהם. "נדוג את הדגים, נחזור לחוף ונכין לנו ארוחה טעימה של דגים טריים על האש". הרוח התחזקה והשמיים התמלאו בעננים שחורים. בבטן מתהפכת ובעין דואגת ניסיתי לשדר את דאגותיי לגבי אך הוא לא שמע אותי. בעלי הסירה בקושי השתלטו על סירתם חסרת ההגנה מול הגלים המתרוממים לגובה רם ומתרסקים ללא הרף. כל ניסיונם התגמד מול כוחות הטבע המאיימים, סופה מהשמיים מעלינו ומהים הגועש מתחתנו. הבטן התרוקנה לי והקאתי עד כלות נשמתי. הסירה הטלטלה ללא שליטה בגלים הענקיים המתנפצים מכל עבר. נאחזתי בכל כוחי במוט הברזל המקיף את הסירה אך ידיי החליקו וכוחותיי אזלו מול עוצמת הרוח. הרגשתי את גופי מתרומם, שמעתי את קולי צורח "הצילו, אני כבר לא יכולה להחזיק!"
שני הדייגים שהשקיעו את כל מאמציהם למנוע את התהפכות הסירה לא יכלו לעזור לי. גבי הנמצא בצד השני של הסירה ניסה בכל כוחותיו להגיע אלי אבל הטלטלה הקיצונית של הסירה מנעה זאת ממנו ואני עפתי מהסירה אל תוך הים הסוער.
מיד המשקפיים נזרקו לתוך המים ושקעו. בלי לראות כלום, נאחזתי בגלגל ההצלה כשהגלים הענקיים הופכים ומשחקים בי כמו נוצה. גל רדף גל ללא הרף במהירות הבזק, כל אחד התרומם לשיא גובהו והתנפץ לרסיסים ברעש מחריש אוזניים. במים השחורים הקרים, גופי הקפוא לא הגיב להוראות שהמוח ניסה להעביר. בפאניקה הולכת וגוברת, אחזה בי מחשבה שהפעם אפילו אלוהים לא יוכל לעזור לי. אני נענשת על רוב טיפשותי שנכנסתי למכרה הזהב. למרות הנדר שאלמד לקח, ספק אם הפעם אצא בחיים.
"יה מטומטמת מה את חושבת? אפשר לשרוד את כל הסכנות? מגיע לך! היית כל כך אידיוטית שנכנסת למכרה הזהב. עכשיו מגיע עונשך. הפעם אף אחד לא יכול להציל אותך!".
"הצילו" שוב צרחתי במעט הכוחות שנשארו לי למרות שידעתי שאף אחד לא היה יכול לשמוע אותי. "אני מבטיחה שאני לא אכנס יותר לסכנות. אני אהיה אחראית, אני אשמור על עצמי. אני לא רוצה למות באמצע האוקיינוס בברזיל." ושוב שקעתי בגל המאיים להטביעני. מתחת למים, באפלה מוחלטת, מי הים המלוחים נכנסו לפי ולאפי וראוותיי נאבקו לשאוף אוויר. זרועותיי נלחמן לאחוז בגלגל ההצלה הספוג במים. במערבולת הגלים, גופי השברירי התהפך והתכופף בזוויות לא אנושיות.
הייתי כל כך שקועה במוות הקרב ובא שלא שמתי לב לדייג שקפץ באומץ לתוך הים הגועש וחתר לקראתי בזרועותיו החזקות. רק כשהרגשתי את גופו אוחז בגופי עבר בי ניצוץ של תקווה, כמו לראות את נקודות האור בסוף מכרה הזהב. השכל לא תפס אבל הרגש הבין שיש ישועה.
הדייג הנאבק בגלים בכל כוחותיו הצליח לסחוב אותי חזרה לדופן הסירה. עומדים איתנים על הסירה, חיכו לנו גבי והדייג השני, חבל הצלה מושט אלינו. גופי היה תשוש מדי מכדי לאחוז בו אבל הדייג במים דחף אותי מלמטה בזמן שהדייג על הסירה משך אותי מלמעלה. גבי אחז בכל כוחותיו בדייג על הסירה כדי שהוא לא ייסחף לתוך המים.
"נשפכתי" על סיפון הסירה, לא נשמתי, לא ראיתי, לא שמעתי, לא הרגשתי אף חלק בגופי. מי הים המלוחים מילאו את פי, את אפי, את עיניי, את אוזניי. דמעות זלגו מעיני בלי שהרגשתי אותן. רק הרגשתי את זרועותיו של גבי מחזיקות אותי, מקיפות אותי, ממלאות אותי בתקווה.
"ניצלת, אהובה." לחש עם מבט של אהבה מעורב בדאגה בעיניו התכלת העמוקות.
לא מסוגלת להוציא הגה מפי, רק הבטתי בו במבט מעורב במידה שווה של אימה ואהבה. מתוך אפיסת הכוחות עלה חיוך דל על שפתיי, אסירת תודה עד עומק נשמתי שחיי ניצלו בפעם השנייה. היום לא אמות באוקיינוס הרחוק בברזיל.
מאז חזרתנו לארץ שלמים ובריאים, אבי נפטר. החזיר את נשמתו לבורא העולם. לא ראיתי אותו יותר אחרי הנסיעה לברזיל. אך אני מרגישה אותו יושב למעלה על כוכב המזל שלו ומביט עלי מלמעלה. בליבי אני שומעת את קולו הלוחש לי ברוך,
"''YOU TOO WERE BORN UNDER A LUCKY STAR

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

אדווה אבנר

הסיפור קסום ומותח עד הרגע האחרון.
הכותבת בחרה בנושא חשוב, הנמצא בלב לבה של החברה הישראלית.
יישר כוח ובהצלחה!

אסף ראובן

סיפור מרתק, הזדהיתי עם הגיבור והמסע המטלטל שלו אל נבחי הפוסט טראומה. השימוש בים כסימבול מרפא נשזר בצורה עדינה ומוסיפה יותר עומק ואמינות לעלילה.
סיפור מצויין

תחיה ארזי

סיפור קצר קריא, כתוב בשפה רהוטה שלא סוטה מהנרטיב שלו ומוליך אותנו, הקוראים בקצב מהיר אל הפואנטה המפתיעה כל כך בסוף. אהבתי ונהנתי מאוד לקרוא. מאחלת לסופרת הצלחה בעולם הכתיבה, שהיא כה מטיבה להלך בו.

אייל ראובן

סיפור סוחף וקולח! הסיפור מתאר את נועזותו של חייל פוסט טראומטי אשר בוחר לסכן את חייו ולהציל מישהי אחרת בעוד שהצלתה מצילה אותו מלאבד את חייו. הכתיבה התיאורית מדהימה, מאפשרת להתחבר לדמויות "ולהכיר" אותן על אף שזה סיפור קצר... ההתרה לקראת סופו של הסיפור הופכת את הסיפור לעוד יותר מציאותי וריאליסטי ומנפצת את ציפיות הקהל. כתיבה נהדרת!

יונתן שמש

סיפור מעולה

יצחקי רחל

ספור מרגש מאוד על התמודדות של חייל צה"ל שהיה מפקד נערץ על חייליו ובחור משכמו ומעלה המתמודד עם פוסט טראומה, הספור מתאר את החייל שמציל בחורה מטביעה שבעצם הצלתה מציל את חייו הוא. הספור מרתק מתחילתו ועד סופו.

יואב גבריאל

סיפור מרגש עם סוף אופטימי המבטא את בעיית נפגעי בפוסט טראומה.

לאה דאלי

סיפור כתוב בשפה קולחת ומענינת

בר יוסף שאול

סיפור מרתק ומרגש. כתוב בטוב טעם עם מתח מתמיד שמדרבן לקרא עד הסוף. נושא כאוב שלאחרונה עולה לכותרות מבלי שהממונים עליו יעשו משהו לתיקונו. תיאורים יפים של הנוף, המקום והאנשים הפועלים. נהניתי מאוד מהכתיבה הרהוטה והזורמת. רבקה סופרת מעולה.

גבריאל אלי

סיפור טרגי עם סוף טוב, מוגש בטוב טעם, מעלה עם הרבה רגשות בעיה כאובה
בטיפול בנפגעי פוסט טראומה שמצויים בבדידות, מסוגרים מאחורי חומות ועם מחשבות
אובדניות.

אביגיל

באת אלי מן הים, באת אלי ממעמקים
אמירה חזקה

ליזרוב יקוטיאל שחורי

סיפור נהדר , הכותבת מצליחה לשמר מתח ועניין לאורך כל הסיפור , יש תיאור מאוד מדוייק של חווית הפוסטראומה, הסוף מציאותי ולא מתחנף לקהל..