סודות וונציה

דניאל אשל

גל שוטף אותי ומשיב אותי לוונציה, חודר לתוכי ומשהו מקרביי נתלש.
זאת וונציה! היא חלק ממני ואינה מרפה. ונדמה כי רסיסי גופי מפוזרים בתעלותיה.
מאז קרה הדבר, חלל נוצר בי ומידי פעם חודרת לתוכי רוח דקה מלווה בכאב מהולה ריח מים מלוחים, מתוכם אני שומעת את אוושת הגלים.
מידי בוקר אני נישאת על גבם, ובבטני נעים דגיגונים ואצות ים וטעם מלח בשפתיי.

ניראה שגם היום לא אוסיף מלח לארוחה.

סביב ערפילים, מתוכם צפה ועולה צללית אפרורית. היא נעה בין התיירים הגודשים את העיר. היא אינה אוהבת את ההמון, לכן בשעות האור היא מכווצת עצמה ונחבאת מתחת למזח ויושבת על קורות העץ הנרקבים במים.
בשעות החשיכה ולאור הירח, לאחר שהתיירים נבלעים אל תוך חדריהם בבתי המלון, היא זוקפת קומתה, יוצאת ממחבואה אשר מתחת למזח ומשוטטת בסמטאות וונציה. מרחיקה עד לבזיליקת סן מרקו הקדושה, המגוננת עליה מפני צינת הקור. בימי החורף הגשמים ממלאים את תעלות וונציה. הם עולים על גדותיהן ומציפים את העיר. לעיתים מחלחלים גם לתוך הבזיליקה ומכסים את האייקונים שעל גבי הקירות.

אהבתי להתבוסס במים הגבוהים.

אני נוטפת זיעה כשהצללית נכנסת לכנסייה אשר מתחת לבזיליקה, אני לא יודעת שהצללית היא חלקיק מנשמתי שאבד לי. הלחות בתחתית הבזיליקה גבוהה במיוחד, אולי תשעים אחוזים, ואף על פי כן היא מצטרפת לחתונה הנערכת באותה עת בכנסייה הבנויה בכוך המלבני שבקרקעית הבזיליקה. שם קבורים שרידי קדושיה.

גל קור שוטף אותי.
הצללית יחפה צפה ועולה על הנהר הקפוא ופותחת בריקוד. אני שומעת בעיני רוחי צלילי מפצח האגוזים של צ'יקובסקי, למרות הריקוד הסוער קור עז חודר מבעד לאצבעות רגליה ומגיע לריאותיי. אני הנשמה האם.

בדמדומי שנתי, אני שומעת קול קורא בשמי. הקול- הוא קולי שלי. הוא מגיע ממרחק ומתערפל בסופת הים.
אני משתיקה את הקול בתוכי אבל משהו אחר צף ועולה, ריח טחב ישן. כשהוא חודר לנחירי ,אני מבחינה בחבורת צעירים מקומיים הנושאים בידיהם סלסלות פיקניק מלאות כל טוב. הם חולפים מול הכניסה למלון דניאלי ומציצים לתוכו מבעד לווילון הכבד ומתבוננים באורחים המתרווחים בטרקלין ולוגמים שפריץ מגביעי קריסטל. המשקה האיטלקי מדיף ניחוח הדרים מפלחי תפוז המגיח אלי דרך נחיריהם של הצעירים.
הצללית ממשיכה. נסחפת אל סיפון סירת הוופורטו ומניחה לקרני השמש לחשוף את פניה וזהותה. גופה וקולה שלי הם, על כן אני שומעת את מחשבותיה- היא מהרהרת בי ותוהה, "האם הנערה השרועה עתה בדמדומי שנתה יודעת שאני היא הקוראת לה, מנסה ללכוד את תשומת ליבה. האם היא יודעת כי אני הוא רסיס מנשמתה.

במהלך השנים השלתי מעלי, את חוש ההומור, אך הציניות עדיין מציצה מתוכי כמו עשב שוטה. הנהנתנות בי שאהבתי בי נגוזה. את מקומה של ההרפתקנות תפסה רצינות מיותרת. פעם טיפסתי על גגות עם עלם חמודות, היום אני מטפסת על סולם החלומות האבודים.

כצללית, אני יכולה לשוטט בתעלות והסמטאות הצרות והמפותלות מבלי להיראות ומוצאת בקלות את דרכי. אינני זקוקה לשילוט הרב המשרת את התיירים שלא יאבדו במבוכי האי. כשאני מתחככת בקירות ומזהה את טביעות אצבעותיי. הם מתווים לי דרך.

לאחרונה אבד לי חוש הכיוון ולכן אני מסתובבת רק ברחובות ראשיים ומוארים. אני מתקנא בצללית שביכולתה לשהות בחשכה ולמצוא את דרכה.

אני בודדה, החברויות נותרה בנערה, מהרהרת הצללית בצער. חברותי הנשמות נעלמו, אז אני מנסה להתקרב אל עוברי אורח ומרחפת אל עבר קבוצת נשמות היושבות על חוף הים. החול לבן ובוהק. אני מתקרבת אליהם, הם לא מבחינים בי, אני מנסה להשתלב בתוך המעגל, אך נתקלת בגבם השקוף. אני מחקה את חיוכם אך הדבר אינו עולה בידי.
הנערה השרועה על מיטתה נותרת עם ניצוץ שאני כמהה לו. 

מים מרתיעים אותי, הגוף שלי מתקרר כשאני נמצאת בקרבתם, לכן חדלתי ללכת לים. חברי אוהבים להשתכשך במים חמימים. אני מביטה עליהם מבעד לסככה.

אני צוללת בוונציה, וגולשת במצולות הים, עד הטחב הגדל על שלדי הבתים אשר שקעו בתוכן ואוספת מציאות ואבדות להפוך אותם לכלי נוי. אני אוהבת את הים, הוא מלמד אותי לזרום, לצלול, לסעור, לנוח, להירגע, לפקוח עיניים בתוך קרירות מימיו. הים יודע אותי.

אני לעולם לא אדע על החללים שנותרו פעורים בגופי. דפנותיו אוחזים בחלקים האיתנים שלא נתלשו מקרביי.

התמימות נתלשה ממני ראשונה. זה התחוור לי כשהתחלתי לענוד שרשראות זהב, עליהן תליון דמוי גולגולת שחורה.
את עונדת תכשיט אפל, אמרה לי חברתי ובכל זאת ביקשה שאכין לה עדי זהה. לעומת זאת נתקלתי לעיתים בשאת נפש למראה הענק התלוי על צווארי.

לאחר התמימות, נשר מתוכי הקסם ועדיין לא למדתי לשחרר. גם אם אהובי יבחר בנשמה אחרת, אחיה בתוך פחד ואי וודאות.
וכך הלך החלל, גדל והעצים, והותיר אותי תלושה וחסרה.
חלקיקים שאיבדתי מנשמתי מרחפים במדינות בהן ביקרתי, הן נעות לבדן. חלקן וודאי כבר דבקו באחרים, חלקן מחפשות עדיין את דרכן חזרה אלי.

לעיתים כשהבדידות מעיקה עלי, אני נעה לעבר ריח הקטורת שהנערה מדליקה בחדרה. ניחוח הלבונה המתכלה מסחרר ומשכר את חושיי, ואף על פי כן אני רוצה להגיע אל הנערה מבעד לאדי הריח הממהר להתפוגג. אני לא מוותרת וממשיכה לנוע אל עבר הנערה, ניחוח גופה מלווה אותי ומסמא את עיני. אני שואפת אותו אל קרבי וחשה כיצד בטנה מתכווצת. אני החלל בתוכה.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

אדווה אבנר

הסיפור קסום ומותח עד הרגע האחרון.
הכותבת בחרה בנושא חשוב, הנמצא בלב לבה של החברה הישראלית.
יישר כוח ובהצלחה!

אסף ראובן

סיפור מרתק, הזדהיתי עם הגיבור והמסע המטלטל שלו אל נבחי הפוסט טראומה. השימוש בים כסימבול מרפא נשזר בצורה עדינה ומוסיפה יותר עומק ואמינות לעלילה.
סיפור מצויין

תחיה ארזי

סיפור קצר קריא, כתוב בשפה רהוטה שלא סוטה מהנרטיב שלו ומוליך אותנו, הקוראים בקצב מהיר אל הפואנטה המפתיעה כל כך בסוף. אהבתי ונהנתי מאוד לקרוא. מאחלת לסופרת הצלחה בעולם הכתיבה, שהיא כה מטיבה להלך בו.

אייל ראובן

סיפור סוחף וקולח! הסיפור מתאר את נועזותו של חייל פוסט טראומטי אשר בוחר לסכן את חייו ולהציל מישהי אחרת בעוד שהצלתה מצילה אותו מלאבד את חייו. הכתיבה התיאורית מדהימה, מאפשרת להתחבר לדמויות "ולהכיר" אותן על אף שזה סיפור קצר... ההתרה לקראת סופו של הסיפור הופכת את הסיפור לעוד יותר מציאותי וריאליסטי ומנפצת את ציפיות הקהל. כתיבה נהדרת!

יונתן שמש

סיפור מעולה

יצחקי רחל

ספור מרגש מאוד על התמודדות של חייל צה"ל שהיה מפקד נערץ על חייליו ובחור משכמו ומעלה המתמודד עם פוסט טראומה, הספור מתאר את החייל שמציל בחורה מטביעה שבעצם הצלתה מציל את חייו הוא. הספור מרתק מתחילתו ועד סופו.

יואב גבריאל

סיפור מרגש עם סוף אופטימי המבטא את בעיית נפגעי בפוסט טראומה.

לאה דאלי

סיפור כתוב בשפה קולחת ומענינת

בר יוסף שאול

סיפור מרתק ומרגש. כתוב בטוב טעם עם מתח מתמיד שמדרבן לקרא עד הסוף. נושא כאוב שלאחרונה עולה לכותרות מבלי שהממונים עליו יעשו משהו לתיקונו. תיאורים יפים של הנוף, המקום והאנשים הפועלים. נהניתי מאוד מהכתיבה הרהוטה והזורמת. רבקה סופרת מעולה.

גבריאל אלי

סיפור טרגי עם סוף טוב, מוגש בטוב טעם, מעלה עם הרבה רגשות בעיה כאובה
בטיפול בנפגעי פוסט טראומה שמצויים בבדידות, מסוגרים מאחורי חומות ועם מחשבות
אובדניות.

אביגיל

באת אלי מן הים, באת אלי ממעמקים
אמירה חזקה

ליזרוב יקוטיאל שחורי

סיפור נהדר , הכותבת מצליחה לשמר מתח ועניין לאורך כל הסיפור , יש תיאור מאוד מדוייק של חווית הפוסטראומה, הסוף מציאותי ולא מתחנף לקהל..