צבעו של הים

ג׳סי באוור

שוב אבא צועק על אמא, שוב היא מתגוננת בלחישה בעוד רובי מתכרבלת בחשיכה שעוטפת אותה במיטתה. דלת הבית נטרקת ורק יבבות חלושות של אמה נשמעות מבעד לקירות האבן. רובי יודעת שאמא מנסה להירגע לפני שהיא תתעורר ותשמע אותה אז היא עוצמת את עיניה ומתרכזת בקולות רוח הבוקר הקייצית שדוחפת את הגלים על פני הסלעים עד שגם בזה היא מואסת. היא שולחת את רגליה היחפות למגע המרצפות הקרירות ומתרוממת. קצות אצבעותיה מלטפות את הקירות בדרכה אל המטבח, כיסאה של אמא חורק כשהיא מבינה שרובי עומדת מאחוריה, היא קמה ועוטפת אותה בחיבוק שנראה שאמא צריכה אותו יותר ממנה.

אלה ימי חופשת הקיץ ורובי נשארה לבד נטולת חברה מלבד הצעקות של אבא והבכי השקט של אמא. היא יוצאת אל הבוקר הלח, יורדת בצעדים קטנים את מדרגות העץ המובילות אל חוף הים ומדגדגת את כפות רגליה בחול החמים. עדין מוקדם בבוקר והחוף שקט מהמולת החופש הגדול, קולות המטקות וקריאות המצילים. רובי אוהבת את השעות השקטות בהן היא יכולה להאזין לרחש המים ולהרגיש את מגע הגלים. היא צועדת לכיוון שונית הסלעים ומטפסת בזהירות כדי להתקרב לדייגים משכימי הקום. אסור לה לטפס על הרכס, אבא אסר עליה כי היא לא יודעת לשחות וכשהרוח חזקה הגלים מסוכנים הוא אומר. ועדין בכל בוקר כשאמא מתכנסת בעצמה והכדורים מטשטשים אותה, רובי מובילה את עצמה בזהירות אל הרכס ומטפסת את צוקי הסלעים רק כדי לשמוע את קול הדייגים. ריח המלח של הים מתערבב בעשן הסיגריות וקולות החכות מתערבב בדיבורים הסתמיים והקללות. נראה שהם לא רואים אותה כמו שהיא לא רואה אותם והיא זוכה להיות עדה לסיפוריהם הלא מצונזרים.
רובי מרגישה את חום השמש מלטף את פניה ויודעת שעוד מעט טארק יגיע.

את טארק פגשה לראשונה כשמצאה מקום נוח על פיסת סלע שלא דקרה לה מידי בטוסיק. זה היה לקראת סוף האביב כשחול הים עוד היה קריר בין פסיעותיה ומי המלח קיררו אותה לכדי צמרמורת כשהגלים התנפצו על הסלעים.
׳זה המקום שלי, זוזי׳ היה המשפט הראשון ששמעה מקולו הלא מוכר. בהתחלה לא הבינה שהוא מדבר אליה, אף אחד לא שם לב אליה כשהיתה שם. או ששמו לב אך לא התייחסו והיא לא הרגישה בתוך העלטה שלה. היא החלה לזחול על גבי הסלע כדי לפנות את מקומה. ׳זה מספיק׳ אמר כפקודה והתיישב. היא שמעה את כליו הנוקשים בזמן שפרש את חכתו והשליך אותה אל המים, ואז בין נקישות חלודה וקרקושי הדלי באבנים, היא שמעה אותו מוציא משהו ומתחיל לנגן. הוא לא היה נגן כל כך טוב אבל משהו בעדינות שלו שבה אותה והמנגינה שלו צבעה את הים במוחה בצבעים שלא הכירה ולא ידעה אם הם בכלל קיימים.

ביום שלמחרת חזרה רובי בנסיון למצוא את אותו המקום. היא מיששה בין הסלעים ומצאה שוב את החלק הנוח בסלע, זה שלא דוקר לה בטוסיק. ׳שוב את?׳ הוא שאל כשהגיע מעט באיחור משציפתה. שוב הוא סידר את החכה והשליך אותה אל תוך הים, קיבע אותה בין חפציו ושוב הוציא את המפוחית.
ביום שאחרי היא הגיעה ומצאה על הסלע שלו קונכייה שהשאיר לה שהיתה בשבילה שיא של חושים בין מגעה החלק שהעביר זרם עד צווארה, לבין קצותיה החדות המשופשפות, היא הצליחה להכניס את ידה לתוך הפתח הצר וכשהרימה להריח אותה כאילו בלעה חתיכה מהים לתוכה.

כמעט כל יום שמעה רובי את ניגונו שבהמשך גילתה שאלה צלילי מפוחית שקיבל מסביו שגם היה דייג. כשלא יכלה להגיע לים בבקרים שלפני בית הספר, היתה יכולה להישבע שהנגינה מתקרבת לכיוון חלונה שהרי אפילו היא לא יכלה לשמוע את ברבורי הדייגים ממרחק.

עם הזמן במהלך כל הקיץ למדה על טארק מסיפוריו כל מיני דברים. בעיקר הוא היה מדבר והיא היתה מקשיבה בשקט שלה. היא ידעה שסיים בית ספר ושהוא אמור להתחיל לימודים בקרוב. מיד אחרי הקיץ סיפר לה. היא פחדה מהרגע שיעזוב. טארק היה ממלא לה את כל הימים בציפיה ליום המחרת. הוא גם לימד אותה להשליך את החכה ואפילו עזרה לו לפעמים לשים פתיונות.

והנה הוא שוב מגיח מאחוריה בהליכתו הכבדה. רובי לא טורחת להסיט את ראשה לכיוונו. היא ממתינה שיתיישב ויפרוש את חפציו ובטעות ידה מתחככת בידו המחוספסת והיא מציירת במוחה את תווי פניו.
אני לא אגיע מחר. אני לא אגיע יותר בכלל אמר ביום לאחר שרובי מצאה אותו במקומו הקבוע. הוא אומר באדישות ורובי מרגישה חיצים מנקבים את נשמתה. היא ידעה שזה יגיע אבל לא ציפתה לזה כל כל מהר. היא לא מצליחה לנשום. היא קמה מסוחררת מרגישה שלא הספיקה להיות איתו והנה נגמר הקיץ והכל חוזר לשגרה. היא מתרוממת וגל גדול מגיע ובולע אותה אל תוך הים בין הסלעים. היא מוותרת מיד. יודעת שאין לה אפשרות לצאת מן הים. כך ירגישו רגעיה האחרונים? אולי אבא צדק כל הזמן, היא פשוט ילדה חסרת תושיה. ואז היא נזכרת. תמונות ילדות מציפות אותה. היא יודעת איך אמא נראית. ואבא. פתאום הצבעים מציפים אותה והיא נזכרת איך נראים הזכרונות דרך עיניים פקוחות. התאונה. עכשיו היא מבינה. אמא נהגה בגלל זה אבא תמיד כועס. בגלל זה אמא תמיד מטושטשת. הכל עולה בה מחדש. היא מתגלגלת במכונית ובולעת את מי הים. מה שרק עצם את עיניה אז הולך לגמור אותה עכשיו. חושך. גם הבזקי האור שהצליחה לזהות עד עכשיו נעלמו. והנשימה נעלמת.

החושך מתמלא אור. מי ים מלוחים ניתזים מפיה. טארק הצליח למשות אותה בזמן מהמים. רחש הדייגים ממלא את החלל מסביבה. פתאום כולם רואים אותה ממש לפני שנעלמה.
׳זוזו זאת הבת שלי!׳ רובי שומעת את קולו של אבא מפלס את דרכו בין הדייגים. אבא תופס אותה מרים אותה מהסלעים ומחבק כל כך חזק ורובי מתמסרת. וסולחת. על הצעקות של אבא והבכי השקט של אמא. ומתמסרת אל החושך.

את טארק לא ראתה יותר. הוא הציל את חייה והחזיר לה את אבא ואת אמא ואז נעלם ללימודים שלו. עכשיו היא הולכת לדוג עם אבא לפעמים והוא אפילו לוקח אותה לים ללמד אותה לשחות. אמא עדיין לא סולחת לעצמה אבל לרובי כבר יש את התמונה של אמא שלא תיעלם עוד. וסוף סוף מעבר לרחש הגלים, יש לה את הצבעים של הים.

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד

אילת יגור

אדווה אבנר

הסיפור קסום ומותח עד הרגע האחרון.
הכותבת בחרה בנושא חשוב, הנמצא בלב לבה של החברה הישראלית.
יישר כוח ובהצלחה!

תחיה ארזי

סיפור קצר קריא, כתוב בשפה רהוטה שלא סוטה מהנרטיב שלו ומוליך אותנו, הקוראים בקצב מהיר אל הפואנטה המפתיעה כל כך בסוף. אהבתי ונהנתי מאוד לקרוא. מאחלת לסופרת הצלחה בעולם הכתיבה, שהיא כה מטיבה להלך בו.

יונתן שמש

סיפור מעולה

לאה דאלי

סיפור כתוב בשפה קולחת ומענינת

בר יוסף שאול

סיפור מרתק ומרגש. כתוב בטוב טעם עם מתח מתמיד שמדרבן לקרא עד הסוף. נושא כאוב שלאחרונה עולה לכותרות מבלי שהממונים עליו יעשו משהו לתיקונו. תיאורים יפים של הנוף, המקום והאנשים הפועלים. נהניתי מאוד מהכתיבה הרהוטה והזורמת. רבקה סופרת מעולה.

נעמי פרחי

סיפור מרתק, נהנתי לקרוא.
הסוף מפתיע.

דליה צור

סיפור מדהים
מלא רגש ועומק נפשי

לאה קצנל

אלירן דניאל

ממש נוגע ללב

הלה פשה

לא יכולתי להפסיק לקרוא! סיפור מעולה

שפי משיח

מדהים