המציל

ליאורה סומק

תשמע, הוא אמר לי, עבודה כזאת לא מוצאים. זה מאלוהים. רק הוא יכול לסדר מפגש יומי עם כל הכחול הזה.
ישבנו בגובה 3 מטרים מהחול. אף אחד מהמתרחצים למטה לא מבין כמה הסוכה גבוהה. רק כשמטפסים ומגיעים ל"סוויטה", מגלים באמת את משְלט המציל. אהבתי לבקר שם את דני, והשתדלתי לעשות זאת לפחות אחת לשבוע עד שההייטק לקח אותי לרילוקיישן הזה שלא נגמר. הכרנו בגולני ביום הראשון של הגיבוש, ומאז לא נפרדנו עד הנסיעה הזאת, שהקפיצה לי את החלומות, ולו את כל הפיוזים.
"מה יש לך לעשות בבוסטון?", שאל. "קרררר שם. אין ים". אבל רונה לחצה, רצתה ילדים עם דרכון אמריקקי, וככה נסענו לשנתיים עם אופציה לעוד 3 ונתקענו כבר 10 שנים עם האמריקנים הקטנים שלי שלא יודעים מילה בעברית. כבר שלוש שנים שלא יצא לי להיות פה בקיץ, ועכשיו, איך שנחַתי, טסתי לסוכה.
"וואו, גדלת קצת", הוא אמר לי ודחף לי לפה ביס מהבורקס שלו. "אתה שומע?", צעק כדי שאשמע את קולו מנצח בקרב מול הטרקטור שחלף על פנינו. "סיפרתי לך פעם, איך הכרתי את בטי? תקשיב, זה סיפור. בטי והרומן שלי עם הים:"
"בכל קיץ בתחילת אוגוסט חיכיתי למילות הקסם: "נוסעים לטנטורה". ממש לא ישנתי בימים שקדמו להשכמה בחמש בשבת בבוקר. אני ואח שלי חיים היינו נזרקים מנומנמים במושב האחורי של הלארק ומתעוררים חצי שעה אחר כך ביפו בפנצ'רייה של מוסטאפה, שנפתחה מוקדם וסיפקה פנימיות של גלגלי מכוניות. קשרנו אותם בקשר צופי הדוק על גג המכונית והמשכנו לנסוע, כשהמכונית מקושטת בכתרים שחורים ומנופחים. משם עברנו למסעדה של דני שמכרה קרח בחצאי בלוקים. בסככת אבטיחים בפאתי בת ים התעכבנו רק כדי לטפוח על שניים ענקיים ולדחוס אותם בין יתדות האוהל והצידניות בבגאז'. את החבר'ה פגשנו בצד הדרך ביציאה מתל אביב. הכול תואם מראש תוך כדי משחק ה'רמי קוב' של ההורים במרפסת עם ים סלטים ועשן במאפרות שהתחרה בענני הזריחה. מכיר את ניסים מהשכונה? תמיד היה בראש השיירה. כבר בפגישה בצד הדרך שָלפנו סנדוויצ'ים עטופים בנייר פרגמנט שמנוני, והאחרים הטורקים – גירו עם בורקס וחמינדוס מושחמים. הייתה חלוקה קבועה וסודית בין ילדי הטורקים ובינינו, ה'ווזווזים'. אני וחיים, נתנו בסתר את החלה בחמאה וביצה קשה, והם בתמורה היו מעבירים לנו בורקסים שהיו עדיין חמים. אהבתי במיוחד את זה עם התרד שלא דמה ולא נראה אפילו הבן דוד של תבשיל התרד הרומני שאימא שלי הכינה. הייתי מעלים את התבשיל הדוחה מתחת לשולחן, בעוד שאחי נלחם עם העיסה הירוקה ומילא לחיים כמחסנים לעת קרב, מתאמץ לא להרגיש בטעם החמצמץ. את החמינדוס שקיבלנו בעסקת החליפין תיבלנו בפלפל שחור. גבינה בולגרית החליפה ידיים (מאז לא טעמתי כמוה), ובמקומה נתנו מלפפונים ועגבניות שאימא הוסיפה לסנדוויץ' כדי שוויטמינים יחזקו אותנו וייתנו קצת צבע ללחיים חיוורות. ההורים לא שמו לב לבארטרים, ותוך כדי חילוץ רגליים שקעו בהחלפת חוויות אמש ועיון מעמיק במפות. ההתרגשות רשמה גובה גבה גלי כשהגענו לחוף. חול זהוב בתולי, מים ירקרקים על גבול הטורקיז, ודגיגים ששטו במים הצלולים נופפו לנו להיכנס. ההורים הקימו אוהלים, ותוך כדי כבר היינו במים שספגו את ריח ה'וולווטה' שנמרחה על העור הלבנבן. בגב עוד הייתי מוכן לסבול את הקרם, אבל כשאימא שלי מרחה את הפנים, ושבילים לבנים נשארו על הלחיים, הופכים אותי לליצן לבן אף, ניסיתי להתמרד בלא הצלחה. ככה ניהלתי קרב עם מים קרירים. אלו היו מנסים ללטף כתפיים מתבגרות וה'וולווטה' הייתה דוחה אותם ולא מאפשרת מגע. את הריח הסמיך של הקרם אני זוכר עד היום. בגלל זה אני משקיע כל כך באחד יקר בריחות קיווי-מנגו, סוד שרק בטי ידעה עד היום. מאוחר יותר שכרו המבוגרים חסקה ושיחקו בלהעיף את הילדים למים תוך בדיקה מי צולל יותר עמוק ומי בולע יותר מים, מי לחוף ומי לסלע באמצע המפרץ, מי כבר מספיק גדול לשחות עד המזח כדי לנופף משם בדגל לבן. לאחר השקיעה עזבנו את החוף ונרדמנו במכונית בדרך הביתה, לא לפני שנשבענו לבוא שוב עוד שבוע. בפעם האחרונה שהייתי שם כבר מלאו לי 18 וחיכיתי לגיוס. ממש שנייה לפני שנפגשנו" הוסיף בחיוך. "רוב היום ביליתי ברביצה על החוף. והינה זה בא: בטי, הבת של השכנים הצטרפה. אבל רק כשעברה לידי יחפה ורגליה עד השמיים, הרמתי מבט. מייד צללתי בעיניים הירוקות כמו הייתי דג עטלף שחיפש את נהר הינגצה שבסין. שמעתי ששם נולדו אבותיו. בטי סיפרה לי כשכבר התחתַנו, שהיא ראתה בי דג זהב שיגשים את כל משאלותיה, ואולי ישלוף אותה מבית הוריה הצפוף. דיברנו שעות, משנים תנוחות על המזרנים המתנפחים בלי לשים לב שהשמש נעה. הצל פנה שמאלה, וכששמענו שקוראים לנו ל'התקפל' נראינו כמו צמד ברבוניות שוחות לצד שרימפס מורתח. בתוך שעה הוורוד הפך לאדום זוהר, ומתוך התכונה מסביב והכאבים שלא הרפו הבנו שמשהו באמת לא בסדר. תרופת הפלא שהוצעה הייתה למרוח על העור לֶבֶּנִייה קרה ולחדש את המלאי מדי רבע שעה. כך בילינו בשבוע שלאחר המפגש כמו מכונה לייצור לַבַּנֶה שכונתי. כשהעור התקלף גילינו אחד את השנייה כמו הסירו מעלינו את כל השכבות."
"ומה טמפרטורת העור היום אחרי 10 שנות נישואין?" שאלתי. מנסה כמוהו להחיות את האינטימיות שהייתה לנו, כששכבנו בשוחות בתרגילים בשיזפון.
"אני אוהב אותה היום עוד יותר, אבל החיים לא דבש.
שמע, רק הבוקר, מה שקרה:
הגעתי היום מה זה מוקדם. האִמְאִימא של הבוקר. אפילו את הקפה השחור לקחתי איתי בכוס קרטון שלא אתעכב. את הגלאי שאני מסיים איתו כל משמרת העמסתי על השמאלית הכואבת, אבל מה אני לא אעשה בשביל בטי. חג, לא? מה, לא אביא לה משהו כזה קטן, נוצץ? היא מתה על תכשיטים. בייחוד עכשיו, כשהיינו חייבים למכור את הטבעת שירשה מסבתא שלה. כן, קצת קשיים. מה לעשות. המשכנתה. בטי על הכיפק. לא מצמצה. אבל מה, כואב לי עליה. בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים, כשהיא חוזרת הביתה אחרי כל הפאנים האלה ששורפים לה בידיים, מחליקים לבנות את השיער ומייבשים לה את הצורה. החלטתי שהיום אני חייב למצוא משהו. טבעת, אולי איזה צמיד טניס משובץ. אלו תמיד נופלים לחול. באסה משולשת. דווקא היום אני לא מוצא כלום. מה נהיה? אפילו הטרקטור עוד לא גרף את החול. אכלתי אותה שמכרתי כבר לג'ורג' בשוק הפשפשים את השרשרת עם התליון הכתום, זו שמצאתי בשלולית ליד המקלחות. נכון, היא הייתה כזאת של זקנות, אבל יכולתי להחליף במשהו יפה יותר. אתה שואל למה לא עשיתי את זה? אתה רציני? מה אתה לא מכיר אותי? את אימא שלי? לא הייתה ברירה. אמא ביקשה כמו תמיד הלוואה לחג , כזאת שלא מחזירים ולא היה לי לב. הבאתי לה את כל הכסף. איך אבא שלי אמר לפני שנפטר? "אתה הבכור, תדאג לאימא", אבל צדיקים מלאכתם..." חייך והמשיך לספר. " פתאום המכשיר צפצף ומייד בדקתי בחול. טוב, הוא צפצף כמה פעמים. בהתחלה התגלה נייר אלומיניום עם שאריות פסטרמה. "חוליגנים", זה מה שהם. כולם. כל המתרחצים עאלק תרבותניקים שבאים מהצפון. לא שמעו על פח אשפה?" מזל שבשלב זה הייתי רק אני והים. קול הגלים מרגיע אותי, וכשהם משאירים קו חוף חלק עם מחרוזת של צדפים, זה מזכיר לי את הצוואר של בטי כשרק הכרנו."
והוא המשיך, אוטוסטרדה. אי אפשר היה להפסיק אותו. "שנייה לפני שהגעתי למדרגות העץ מיואש פחד, והראש שלי כמו איזו מערבולת בים שחור, צפצף הגלאי שוב. שלפתי את המסננת מתרמיל הגב. מצידי, אסנן את כל החול בשפת הים והעיקר שאמצא משהו לבטי. אתה לא מאמין איך החול נצנץ. והמים? ירוק בקבוק עם כאלה זהרורים ממש כמו העיניים של בטי. לא היה לי אכפת שהגרגירים נכנסו מתחת לציפורניים. חיטטתי ונברתי, ונחש מה? צמיד זהב. אשכרה צמיד זהב בתוך הערימה הרכה הזאת של החול. תאמין לי, החיוך שלי סנוור את השמש. הייתי בעננים, וטיפסתי בשמחה במדרגות לבית השני שלי בעשר השעות הקרובות, לגן עדן הפרטי שלי. אתה יודע למה אני מתכוון. הגעת בדיוק לארוחת הבוקר. משתה נעשה. אתמול 'שיחקתי אותה', רוקנתי את המעדנייה בסופר, לפני שהסתערו עליה כל צרכני החג, ובטי תכף תביא שתי פשטידות שיהיה גם משהו ביתי."
בעודו תוקע ביד אחת את שקע המיחם בחשמל, הוא מישש בעדינות בכיס עם הרוכסן במכנסי הבוקסר שלו. שתקנו לרגע. נהנים מה'ביחד'. רק המיית גלים ליטפה שלווה וקול שלדג שאימץ את הסוכה וניתלה על תורן הדגל, כשהוא פולט שאריות דג שטרף. לא יודע מה עבר לו בראש, אבל היד מיששה כל הזמן בכיס ואגרפה את האוצר הקטן שמצא קודם.
ואז היא הופיעה. גבעולית, רגליה עד השמיים. זרועותיו נפתחו לקראתה כשהיא חייכה את החיוך הרחב המזמין שלה בעוד הוא אוחז באגרוף קפוץ את הצמיד שנותר בידו. הוא חיבק אותה ולפני שהספיק להגיד משהו, נשמעה קריאה מלמטה: "הי, יש שם מישהו? איבדתי אתמול צמיד. יש מצב שמישהו מצא?"

לסיפור הבא
לסיפור הקודם

דירוג הסיפור

רק חברים רשומים יכולים לדרג, יש  להתחבר / להרשם בראש העמוד