top of page
אנתולוגיות.png

תחרות הסיפור הקצר – 2023 - משברים

לחצות את האוקיינוס

הגר אסף

עשרים וארבעה קילומטרים הפרידו בינהם. שהן שלוש פניות שמאלה, אחת ביציאה מהשכונה, השנייה בפנייה לכביש אחד, והשלישית בכניסה לרחוב. הדרך מהחניה עד אליו הייתה ארוכה עוד יותר - שביל עפר שמוביל אל החצר, שמוביל אל דלת עץ גדולה, עליה היא תנקוש בדיוק פעמיים לפני שתפתח. אחת כדי להתריע, והשנייה כדי שדיירי הבית יהיו בטוחים שיש מישהו בדלת. וכמובן שדפיקות הלב שלה ילוו אותה בכל צעד לשם. הדרך אל ארבל הייתה ארוכה, אבל איך שהוא, דווקא כשיערה התיישבה בספה לצידו, עשרות הסנטימטרים ביניהם הרגישו כמו מרחק של שלוש יבשות. היא יכלה להישבע שיהיה יותר קל לשחות לצד השני של האוקיינוס מאשר לחצות את הדרך אליו בספה. 

היא ידעה שהוא לא היה חושב עליה אלא אם כן היא הייתה עומדת לו מול הפרצוף. היא הייתה מרצה לו על המאבק המגדרי ב׳סיפורה של שפחה׳, על האנטומיה של גוף האישה או על תהליך יצירת יין. והוא תמיד היה מסתכל עליה במבט סקרן, שואל שאלות ומתעניין, למרות שהיא ידעה שלא מעניין אותו לדעת שערק עושים מענבים.
״מה? באמת?״ הוא אמר בפרצוף מתפלא, ״הייתי בטוח שערק זה מאניס״. ״אז זהו שלא, אחרי שהתסיסה של היין נגמרת במקום לזרוק את הקליפות, שמים אותן במזקקה ויוצרים ערק״, אמרה, ״אז יש לנו פה שניים במחיר של אחד, וואלה כלכלי להיות יינן״. הוא אמר כשהיא מזגה לו כוס יין מסוג קברנה. ״לגמרי, זה אפילו אקולוגי״, אמרה יערה והציצה אליו בחצי מבט, מחכה לראות איך הוא יגיב. ״איך את יודעת לדבר אליי״ אמר והדליק סיגריה שהוציא מהכיס. ואוי, כמה שהיא ידעה, היא הכירה אותו יותר טוב מכל אדם אחר שהתהלך על האדמה הזו. היא הכירה כל אחד מהכפתורים בלוח הבקרה שלו, הם היו פרוסים מולה כמו משחק ילדים, בלחיצה אחת היא הייתה גורמת לו לצחוק, בשנייה להתרגש, ובשלישית לשמוח, היא אפילו ידעה לסובב את המחוג שייגרום לו לכעוס בצורה לא פרופורציונלית. זה היה עינוי. להיות כל כך קרובה אליו בלי שתהיה לה את הגישה לגעת.

כשארבל ויערה חגגו תשע וחצי, בהפסקה האחרונה לפני חופשת חג השבועות, הם ישבו מאחורי הבניין של כיתות ו׳, וקילפו תפוזים שקטפו מהעץ. הוא הבטיח לה שכשהם יגדלו, הם יתחתנו, יגורו בבית ליד מטע תפוזים גדול ויאמצו כלב שייקראו לו בינגו. זו הייתה הבטחה של ילדים, אבל מבחינתה באותו יום בחצר בית הספר, הם החליפו נדרים. מדי פעם בלילה כשהיא הרשתה למחשבות שלה לשוט היא הייתה טובעת בזיכרון הזה, ובמחשבה שיום יבוא וארבל יקיים אותה.

יערה ידעה להקשיב, לא משנה כמה הוא היה מדבר על המשימות שלו בעבודה, על דייטים כושלים או על המטלה בלימודים, היא הייתה מביטה אליו במבט מבין ומנחם, כאילו הצרה הגדולה ביותר בעולם היא שהוא לא מצליח לנגן את ׳אהבת נעוריי׳ של שלום חנוך על הגיטרה. לארבל תמיד היה קל לדבר עם בחורות, הן תמיד היו מוקסמות מהעיניים הכחולות שלו וממשחקי הלשון, תרתי משמע. אבל עם יערה זה היה אחרת, היא הייתה חסינה לחירטוטים שלו ולהעמדות הפנים, היא מילאה לו את משבצת ה׳חברה׳ בלי כל המחויבות וכאב הראש.

כשהיה מקפיץ אותה הביתה אחרי כמה שלישי בירה, הם היו טובעת איתו לשיחה בחניה לעוד שעתיים נוספות לפחות. הוא אהב להתקיל אותה בשאלות קיומיות בשתיים בלילה כמו ״את חושבת שהמצאנו או גילינו את המתמטיקה?״, או ״לרצות ילדים ביולוגים זה נרקיסיסטי?״, והיא הייתה מחזירה לו בשאלה כמו ״אם היית כיסא, איזה כיסא היית?״. ארבל כמובן תמיד לקח את השאלה ברצינות, הוא היה מנתח אותה מכל הכיוונים וחוזר אליה עם תשובה מפורטת. זה אחד הדברים שהיא הכי אהבה בו, שהייתה לו את היכולת לנהל שיחה על כל נושא ולצחוק על כל סיטואציה מביכה. לעיתים קרובות, אחרי שכבר מיצו על כל נושא שיחה אפשרי, וכמה רגעים של שתיקה, הוא היה שולף לה מחמאה מהמותן, ״את יודעת, מעטים האנשים שאני מרגיש שמבינים אותי כמוך״, אחרי מחמאה כמו זו היא אף פעם לא יכלה להסתכל לו בעיניים, שלא תיסחף.
ארבל אהב להיות שותף הסוד של יערה, והוא ידע שאם ירצה, היא תהיה שלו. אבל עד אז, הדרך שבה הוא היה מתחמק באלגנטיות מהרמזים העדינים שלה, בחצי חיוך ומבט פלרטטני הייתה פשוט יצירת אומנות.

כמה שעות מאוחר יותר, היא התיישבה בספה לידו מבוסמת מיין, השיער שלה היה פזור והמחשוף שבשמלה שלה חשף חצי סנטימטר יותר משהיה צריך. לפתע, הוא חצה את האוקיינוס ורכן לעברה, קרוב, כמעט קרוב מידי, השפתיים שלו התכווצו, יכול להיות שהוא מנסה לנשק אותה? אין סיכוי. היא יכלה לשמוע את הדופק באוזניה, הנשימות שלה הפכו קצרות וחדות, חצי רגע אחרי היא הבינה שהשפתיים שלו מנסות ליצור את ההברה ׳או׳. ״או-אולי-תעבירי-את-היין?״ ארבל ירה לעברה כשהיד שלו מושטת אל עבר בקבוק הקברנה מאחוריה. המבט על פניו היה מעורפל, מסתכל עליה, אבל לא באמת. היא הסתובבה אחורה והגישה לו את הבקבוק ״אני חייבת ללכת, יש לי לימודים מחר בבוקר״, אמרה, הוא הסתכל אליה במבט מבולבל, הוא בכלל לא שם לב שעברו ארבע שעות. ״אה, טוב״ אמר, ״חבל, היה כיף, צריכה טרמפ? את קצת שתויה״, שאל. ״נראה לך? אני באה ממשפחה של אלוכוהוליסטים מקצוענים״, אמרה ולחצה על כפתור ההומור, הוא גיחך. ״ללוות אותך לאוטו?״ ארבל זרק לעברה בעודו מפנה את כוס היין והבקבוק הריק, ״לא...אני צריכה...לא, לא צריך, ביי״ אמרה וטרקה את הדלת.

היא הניעה את הרכב ופנתה את הפנייה הראשונה ימינה לכיוון ביתה, הלב הלם לה חזק בחזה והבטן התהפכה. היא לא ידעה אם היא רוצה לצרוח או לבכות, אבל מה שבטוח, היא ידעה שהיא לא תוכל לעמוד בזה שוב. בפעם הבאה, זה בטוח יהרוג אותה.
בעולם הדימיון, באוקיינוס שעל הספה, הוא נישק אותה ברכות, הידיים שלה ילטפו את מעלה גבו בעדינות והיא תלמד כל מילימטר שבשפתיו ואז בצוואר, ואז נמוך יותר. בבת אחת, יעלה בו דחף עז להתקרב אליה, להכריז עליה כשלו, קרוב, עכשיו. הוא ימשוך אותה אליו בתנועה חדה והיא תתמסר לחום גופו. היא תעלה מתוך האוקיינוס, תטפס עליו ותיתן לאש שלו לכלות אותה עד אפר.

בדימיון שלה הם ישכירו דירה יחד בלב יפו, אלה הישנות עם התקרות הגבוהות. הם יריבו על המיקום של מברשות השיניים במקלחת וכל יום שני בשעה שתיים עשרה היא תפתח בקבוק יין. היום היא תבחר באחד לבן, והוא שוב יצחק עליה שהיא שיכורה. אחרי שיוציא את בינגו לטיול, הוא ייגש להכין לה דגים לארוחת צהריים, כי יין לבן זה דגים, ויין אדום זה סטייקים או לפחות ככה היא לימדה אותו. סתם, לא יהיה להם תקציב לסטייקים או לסיגריות כי הם בדיוק יחסכו לטיסה לניו-יורק. אם כבר הם עניים לפחות היא סוף-סוף תשכנע להפסיק לעשן. בניו יורק הם ילכו למשחק בייסבול לאומי ולטייל בין חנויות יד שנייה בברוקלין. היא תקים אותו מוקדם לראות את הזריחה מהאמפייר-סטייט והוא יקלל אותה כל הדרך לשם. בסנטרל פארק, הם יתיישבו על שמיכת פיקניק משובצת ויאכלו בייגלים עם סלמון וגבינת שמנת. הוא יביט למעלה ויגלה שהם יושבים בצילו של עץ תפוזים, הוא יסתכל עליה במבט עמוק ומאוהב, עיניו יבריקו, הוא יחייך חיוך מאוזן לאוזן ויגיד, ״את רואה, זה אמנם לא מטע תפוזים והבית בכלל ביפו, אבל אני מקיים את ההבטחות שלי״.
היא פנתה את הפנייה השלישית ימינה לכיוון ביתה, וחנתה את הרכב.
היא לא יכולה להמשיך ככה יותר, לגשש רמזים באפלה, לחפש משמעות בכל מבט, בכל מחווה. היא יודעת שהמרחק שהיא תיצור בינו לבינה יכאב לשניהם, מאד. אבל תשו כוחותיה מלשחות אוקיינוסים, להעמיד פנים שהיא לא טובעת בכחול הגדול שבעיניו או בצימאון למגע גופו. היא לא הייתה מוכנה לספוג עוד גל גדול של אכזבה. לפחות בלילות היא תוכל להמשיך להפליג בדימיון. הגיע הזמן למצוא קברניט אחר. 

רק חברים רשומים יכולים לדרג את הסיפורים. ניתן להרשם או להכנס לחשבונך בראש הדף.

דירוגים

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

סער גולדנברג

מעולה!
bottom of page